בס"ד - כל הזכויות שמורות (c) לספריית עם ישראל

באור הלכה על שלחן ערוך - אורח חיים
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל החפץ חיים
ביאור הלכה סימן ח

=================

* צריך להפריד וכו' - עיין במ"ב במה שכתבנו דאם נשתהא וכו' וטעם המ"א הוא דהיום אין זה רק זכר לזמן התכלת שהיה צריך אז מדינא להפריד התכלת מן הלבן ועיין ביאור הגר"א שמשיג ע"ז ודעתו דגם היום צריך מן הדין להפריד כל חוט זה מזה ואח"כ מצאתי בע"ת שכתב ג"כ כהגר"א וא"כ לדבריהם אפשר דאם חוטי הציצית מסובכין אחד בחבירו אין לברך עליהן או אפשר דלא גרע מגרדומי ציצית וצ"ע עכ"פ לכתחילה בודאי החיוב להפרידן אם הם מסובכין קודם שיברך עליהן:

* קודם שיברך - פשוט הוא דבין טלית שלו ובין טלית שאולה כיון ששאלו להתפלל בו וא"כ צריך לברך עליו דהוא כשלו ממילא דצריך לבדקו אם לא כשנוטל מיד המשאיל אחר תפלתו וכדלקמן בסי' י"ג במ"א סק"ה ועיין במשנה ברורה במה שכתב ואם שאל טלית מאחר כן מוכח בחידושי רע"א דבטלית שאולה אם מתכוין שלא לקנותו וא"כ אינו שלו ואינו ראוי לברך עליו א"צ לבדקו וכבר קדמו הב"ח והא"ר וא"כ בענינינו לפי מה דפסק הדה"ח והכריע שלא לברך על טלית ששאלו לעלות לתורה פשוט דאין צריך לבדקו. אך מי שלקח טלית של קהל לעלות לתורה או לדרוש בו קודם בין השמשות לכאורה פשוט דצריך לבדקו דהלא פסקו הפוסקים דהוא כמו טלית של שותפין וכדלקמן בסימן י"ד ואפילו לדעת הט"ז בסימן י"ג דרוצה להקל לסמוך אחזקה משום טורח ציבור אפשר דהיינו בטלית שלו שיש לו חזקה מעלייתא שבדקו בעצמו משא"כ בטלית של קהל שמצוי מאוד להיות ציציותיו פסולין והכנפות נעקרין ממקומן ואין משגיח עליו אין ראוי לברך עליו בלי בדיקה ואפילו אם ירצה ללבוש אותו בלי ברכה ג"כ אין נכון דהוא כמו טלית של שותפין וגם מחשש ביטול עשה של ציצית ע"כ צריך לבדוק עכ"פ את חוטי הציצית במקצת כל מה דאפשר כנ"ל [ועיין בסימן י"ד בבה"ל ד"ה שאלה]:

* יעיין וכו' - עיין במ"ב בסקכ"א דצריך וכו' ונ"ל דאפשר דיש להקל אם הוא לובש כמה בגדים של ציצית שלא יצטרך גם במקום נקב הקשירה אלא זה שהוא מברך עליו בלבד והשאר דיו בבדיקת חוטין בלבד כי המ"א פליג על הט"ז בזה ועיין במ"ז וא"כ אין צריך לבדוק הט"ק אלא החוטין כיון שהברכה מברך על ט"ג ומ"מ נכון לעיין קצת לפרקים כי רגיל להתקלקל שם ג"כ ובפרט אותן האנשים שישנים בהטלית קטן:

* אם לא היה בדעתו וכו' - עיין במ"ב במה שכתבנו שם דמיירי שהוא רגיל ללבוש רק אחת וכו' ואם דרכו ללבוש תמיד שנים או שלשה בגדים של ד' כנפות זו על זו ועתה לבש את הבגד סתמא אם היו כולם לפניו בשעת ברכה אין צריך לחזור ולברך ואם לא היו כולן לפניו רק בשעה שהיו מביאין לפניו הבגד האחרון יש עדיין לפניו מן הבגדים שהיו לפניו בשעת הברכה או שהביאו לפניו מלבוש השני תיכף אחר ברכת הראשון וקודם שלבשו בזה יש דיעות בין הפוסקים ופסקו האחרונים [הע"ת והט"ז והתבו"ש והאה"ח] דמספק לא יחזור ויברך [וגם דעת המ"א הוא כן כהע"ת והט"ז דלא חילק בין שחיטה לכאן רק דהי"א שמובא שם בהג"ה מודה בזה משא"כ דינא דהסמ"ג והש"ע שם והוא דינא דהט"ז פה גם המ"א מודה לזה והפמ"ג לא כתב כן ולא נהירא] ואם אין נחוץ לו עתה זה הבגד האחרון מוטב שלא ללבשו עד שיסיח דעתו מברכה ראשונה כדי שיתחייב לברך עליו בבירור. ארה"ח:

* חשיבה הפסק - עיין במ"ב שכתב והח"א וכו' דע דמדברי הט"ז משמע ג"כ דסובר שאין שינוי מקום הפסק בזה וכן הגר"א בביאוריו כ' כהט"ז אך לדבריו לכאורה יהיה הדין ג"כ בקידוש מהני דעתו אפי' מבית לבית אחר והש"ע לא כ' כן לקמן בסי' רע"ג סעיף א' אפי' לדעת הי"א ובנשמת אדם מיישב בדוחק ומחלק ביניהם וצ"ע:

* אם היה דעתו - לכאו' אפי' לא הי' דעתו לזה בפי' רק בסתמא כיון דרגיל ללבוש אותו בכל יום הוי כאילו היה דעתו לזה וכנ"ל ובשלמא לדעת הרמ"א שפסק לעיל דעל ט"ק יברך על מצות ציצית אתי שפיר דבסתמא אין מכוין בברכה זו גם על ט"ג כמו שכתב הפמ"ג והעתקנוהו במ"ב אבל לדעת המחבר שפסק לעיל בס"ו דיכול לברך להתעטף א"כ ממילא קאי הברכה גם על הט"ג וכמו לענין שחיטה ביו"ד סי"ט בהיו לפניו כמה עופות אף דבירך על אחד שלקחו בידו מסתמא עולה הברכה לכולם וע"כ אנו מוכרחין לומר דמיירי כאן שלא היה הט"ג לפניו בשעת ברכה. ולפלא על מפרשי הש"ע שלא ביארו כ"ז:

* אם פשט טליתו וכו' צריך לברך וכו' - עיין במ"ב במש"כ ועיין לעיל בסקל"א דהיינו דמוכח שם מהמ"א דאם בשעת הברכה היה דעתו שיפשטנו ויחזור וילבשנו לכ"ע אין צריך לחזור ולברך וזהו לענ"ד העצה היעוצה שיוכל לצאת בזה כל הדיעות שיכוין בשעת ברכה שאם יצטרך לפשטו שיחזור וילבשנו ועיין בש"ת:

* וי"א שאין מברכין וכו' - עיין במ"ב במש"כ דאם לא לבשו מיד אז צריך לברך לכ"ע בכל גווני ועיין בספר ארצות החיים בשם תשובת קול אליהו דלפ"ז היוצא מבית המרחץ צריך ברכה שנית על הט"ק דאיכא הפסק גדול והביא כן בשם רבני קשישי דירושלים עכ"ל והעולם אין נוהגין ליזהר בזה ואפשר שטעמם דלא שייך בזה היסח הדעת שמוכרח הוא לחזור וללבוש את בגדיו ולכאורה נראה דלא מהני בזה אפילו אם יכוין בבקר בעת הברכה שיפשטנו ויחזור וילבשנו כיון דמטעם הפסק אתינן עלה ואפשר לומר דכשמכוין לזה בעת ברכה בבקר לא שייך בזה הפסק בין הפשיטה והלבישה דהברכה קאי על לבישה השנית תדע דמשמע מהמ"א דעצה זו מהני אפילו להב"י דס"ל דתיכף שפשט אזדא לה המצוה ולא מהני מה שהיה דעתו לחזור וללבשו וע"כ משום דהברכה קאי על לבישה השנית ואפשר לדחות דס"ל דע"י הכוונה שמכוין לזה בשעת ברכה מהני אח"כ סמיכת הפשיטה להלבישה וצ"ע והנה מדברי הב"ח בסימן זה משמע דמרחץ לא חשיב הפסק לגבי ט"ק ואולי יש לחלק בין אם שהה הרבה אם לא והב"ח איירי דלא שהה ויותר טוב שיכוין בבקר בעת הברכה שלא תפטור בברכה זו להט"ק רק עד שיפשטנו בבית המרחץ ואז יוכל לברך אח"כ לכ"ע ועיין בש"ת:

* אם היה דעתו וכו' - עיין במ"ב מסקנת האחרונים בזה ע"כ סנדקי שתופס הילד למולו ומתעטף בציצית אם הטלית שאולה לא יברך עליו [וכדלקמן בסימן י"ד בט"ז שם עי"ש במ"ב] ואם הטלית הוא שלו אם אחר התפלה בעת הפשיטה היה דעתו ללבשו ולא שהה הרבה בינתיים אין צריך לחזור ולברך אפילו היה שינוי מקום כגון שהמילה היה בבית ואם לא היה דעתו ללבשו לא מהני אפילו המילה היה במקום התפלה ואם הסירו סתמא תלוי באם נשאר עליו ט"ק אין צריך לחזור ולברך על הט"ג וא"ל חוזר ומברך בכל גווני ואם קפלו והניחו בתוך כיסו הוי כמו שפשט אותו בפירוש על דעת שלא לחזור וללבשו וצריך אח"כ לחזור ולברך בכל גווני:

ביאור הלכה סימן ט

=================

* רחלים - עיין במ"ב במש"כ או אילים וכן כתבו כל האחרונים וט"ס הוא בבה"ט במש"כ דצמר אילים הוא פטור. ומש"כ עוד במ"ב דצמר רחל בת עז לא חשיב צמר כלל ואינו פוטר אלא במינו דין זה כתב הב"י ועיין בבכורות דף י"ז בדברי חמודות שם. אמנם המעיין בדברי הרמב"ם משמע מיניה דמה שאמר פסול לציצית היינו ג"כ לתכלת וראיית הד"ח מה שכתב דאטו אם הוא צבוע תכלת מגרע גרע יש לדחות בפשיטות היינו דאבד מיניה מעלת התכלת וא"כ לא הוי אלא כחוטי צמר לבן ובאמת כך משמע לשון הגמרא דשם צמר עכ"פ לא אבד מיניה ומה שהביא עוד ממה שאמרו כל המטיל תכלת וכו' אתמהא דכי משום זה מוכרחין אנו לומר בכל מקום שנזכר תיבת תכלת שהכוונה על סתם ציצית אך באמת נוכל ליישב דברי הב"י דלכך אינו פוטר צמר זה את שאר מינים דגם ע"ז נוכל לאמר היקשא דגמרא מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה אך לפ"ז יהיה יכול לפטור את בגד של צמר רחל בת רחל כיון דגם זה שם צמר עליו וצ"ע. אך לענין ראשית הגז נראה דבוודאי פטור צמר רחל בת עז לפי מה דמסקינן בחולין דף קל"ז דבעינן שיהא ראוי לעמוד בו לשרת ומסקינן בבכורות דאינו ראוי לעשות ממנו תכלת וא"כ אינו ראוי לעשות ממנו האבנט אך א"כ קשה למה מקשה שם הגמרא אלא לראשית הגז ולית ליה הא דתנא דר"י וכו' דהך קושיא לא קאי שם אלא אעז בת רחל יותר הי"ל למפרך דהא אינו ראוי לעשות ממנו תכלת ויפול הקושיא גם על רחל בת עז ויש להאריך בזה אך אין כאן מקומו ובפשיטות דהגמרא רצה להקשות אפי' למאי דלא ידע עדיין מהמימרות דלקמן. ובפמ"ג ראיתי בענינינו דבר פלא שכתב בפשיטות דאפילו צמר רחל בת רחל אך שאביה היה תיש ג"כ מיקרי צמר הנשתנה ולא חשוב צמר אפילו למאן דאית ליה אין חוששין לזרע האב ולא אדע מנין לו זה ולדבריו יהיה ג"כ קולא גדולה לענין כלאים ולענ"ד נראה ברור בהפכו ואולי איזה ט"ס יש בדבריו ואין לסמוך ע"ז כלל לענין כלאים בשגם שדעת הגר"א ז"ל ביו"ד בסימן רצ"ח דאפילו צמר רחל בת עז חשיב ג"כ צמר אך שאין לוקין עליו עי"ש. אם טרף צמר בשאר מינין עיין במ"ב ועיין בפמ"ג שהתעורר על דברי המ"א דמה שמשמע מדבריו בפשיטות דלעולם אזלינן בתר רובא בטרף שני מינין דז"א דאם טרף שני מינין שאין דומין בשמן כלל כגון צמר עם משי וה"ה צמר גמלים עם פשתן וכה"ג דבר זה במחלוקת שנוי אם אזלינן ביה בתר רובא ובאמת המעיין בטור ש"ע יו"ד סימן רצ"ט יראה להדיא דהדין עם המ"א שזה לשונו שם מי שנתערב לו צמר ופשתים מביא מין אחר ומערבו עמהן ובטל אחד מהם והביא שם הב"י דדין זה נובע הוא מהירושלמי דאיתא שם צמר ופשתים שטרפן אסור כיצד הוא עושה מביא ליטרא ועוד צ"ג ומבטלן הרי דלפי פירושם הכוונה בהירושלמי הליטרא ועוד הוא לבטל או הצמר או הפשתן כל מי שהוא קטן בשיעורו וא"כ משמע בבירור דאפילו היה הצמר ב' ליטרות והפשתן ליטרא אחת והצמר גמלים רק ליטרא ועוד ג"כ מותר ולדברי הפמ"ג הנ"ל הלא לא יוכל לבטל הצ"ג בשום אופן כיון שאין שוין בשמן אם לא שיתרבה הצמר גמלים על הצמר דוקא. אח"כ מצאתי בע"ה ביו"ד סימן רצ"ט בחידושי רע"א שהביא ג"כ בשם התשב"ץ כדברי:

* אלא מדרבנן - ואם לקח טלית צמר שאין בו שיעור חיוב ותפר לו חתיכה משאר מינין להשלים שיעורו פטור מן התורה להמחבר דדבר הניכר לא שייך ביה ביטול ברוב אבל אם יש בו כשיעור חייב מן התורה ואם יש בו שיעור חיוב מן התורה ורוב הטלית משאר מינים לכאורה אף להמחבר חייב מן התורה דדבר הניכר לא שייך ביה ביטול ברוב אבל מדברי המ"א סימן יו"ד סק"ה משמע דבתר עיקר הבגד אזלינן כ"ז בפמ"ג. וטליתים הארוגים מצמר ומשאר מינים בערבוב חוטין של צמר ושל שאר מינים בין בשתי ובין בערב מסיק בספר ארצות החיים דאזלינן בזה בתר רוב אם הרוב חוטין הוא מצמר חייב מן התורה אף להמחבר וא"ל חייב מדרבנן [ואעפ"כ נראה דטוב יותר לעשות בו ציצית של צמר] וכן משמע בספר א"ר דדוקא לענין שתי וערב לא אזלינן בתר רובא דשתי או ערב לחוד לא חשיב בגד משא"כ בזה ואם הוא מעורב מפשתן ומשאר מינים נשאר שם בארה"ח ובא"ר בצ"ע איזה ציצית עושין בו:

ביאור הלכה סימן י

=================

* יש לה ארבע וחתך וכו' - וה"ה אם עשה מג' קרנות ד' באופן זה כמו שכתב הד"מ ועיין במרדכי הנדפס עם הגהות הרמ"א שכתב דלכאורה נראה שצריך שיהיה עכ"פ הפסק בין שתי הקרנות ג' אצבעות:

* אחת באלכסון וכו' - וה"ה אם חתך באחד מן הקרנות חתיכה כעין ד' ונראה עי"ז כשני קרנים כן משמע מרש"י מנחות ל"ז ע"ב ד"ה דבצריה עי"ש:

* ואין לה כנפות וכו' - עיין בארה"ח שמסתפק באם היה הבגד עגול וכפל מקצת משפתו עליו ותפרו עד שנעשה מרובע אם אמרינן דלא מהניא התפירה גם להקל ומסיק דתליא ד"ז בפלוגתא ע"כ יטיל בו ציצית ולא יברך ועיין לקמיה מה שכתבנו בזה:

* לא נפטרה - עיין במ"ב באם עשה הכנף גם עתה מרובע יש דעות בין האחרונים אם מהני התפירה. ואם הכניס שפת הבגד לפנים ותפרו עד שאינו ניכר כלל הכפל למעלה כדרך שהחייטים עושים נראה דלכ"ע מהני תפירה זו ולא שייך בזה הטעם דאי לא מיבעי וכו' כי כן דרך האומנים וא"כ גם בההיא דארה"ח שכתבנו אם עשה באופן זה צריך להטיל בו ציצית ולברך ואפשר עוד דאפילו להקל כההיא דהש"ע מהני תפירה כזו:

* אא"כ תפרה כולה ואפילו מרוח אחת - הוא לשון הרמב"ם ועיין בב"י שכתב הטעם משום דעי"ז אם תפשט שוב לא יהיו הציצית באמצעיתה משמע מדבריו דהוא מפרש מרוח אחת כפשטיה ועיין בארה"ח דנשאר בצ"ע על האגור דכתב בשם הרמב"ם דמצריך תפירה לכל ג' רוחותיו. ולענ"ד נראה פשוט דהאגור היה קשיא ליה לישנא דהרמב"ם מרישא לסיפא דקאמר אא"כ תפרה כולה ואח"כ מסיים ואפילו מרוח אחת היה לו לומר אא"כ תפר מרוח אחת אע"כ דס"ל דבעינן שיתפור כולה דוקא והא דקאמר ואפילו מרוח אחת היינו דלא בעינן שיהיה תפירה מעלייתא שהיא מב' הצדדין וכדמצינו לענין תפירת התפילין דשם פסק הרמב"ם והש"ע לקמן בסימן ל"ב סנ"א שיהא חוט התפירה סובב משתי רוחות אבל בזה לא בעינן רק תפורה כולה ואפילו מרוח אחת ונפקא ליה להרמב"ם זה ממה דמשני שם בגמרא מ"א לא צריכא דנקטא בסיכי היינו שלא נגמר התפירה כתיקונה [וכעין זה מפרש הרמב"ם בביצה ספ"א במשנה על הא דמשני שם בגמרא לא צריכה דנקט בסיכי עי"ש] ומ"ש אא"כ תפרה כולה היינו משום דהוא מפרש המימרא דרב דימי שם במנחות ל"ז ע"ב דקאמר שם האי מאן דחייטיה לגלימיה לא עבד ולא כלום וכו' כפירוש רש"י בלשון ראשון דהיינו שכפלה כולה והוה קשה ליה קושית רש"י ותוספות שם ע"ז מההיא ברייתא דמחייבת לכו"ע בטלית כפולה התפורה וע"כ מחלק הרמב"ם דשם איירי רב דימי שלא תפרה כולה וע"כ אמרינן אם איתא דלא מיבעי ליה לפסוק ולישדייה ובודאי סופו להתיר לבסוף משא"כ אם תפרה אחר כפילתה מכל שלשה רוחותיה הרי חזינן דדעתו שישאר כך ולכך מהני תפירתו. ובדברינו יהיה ניחא מאוד מה דנקט הרמב"ם דין זה בלשון שלילה אין כופלין ולא קאמר בפשיטות דין טלית כפולה היינו משום דהעתיק בזה המימרא דרב דימי דקאמר לא עבד ולא מידי גם דאם נפרש דהרמב"ם יפרש להא דרב דימי כפי' שני שברש"י שם וכמו שפירשו שארי הפוסקים יקשה דאם כן אמאי השמיט הרמב"ם הדין מהלכותיו:

* רובו סתום - פשוט דאפילו אם בעת עשיית הבגד היה רובו פתוח ואח"כ נעשה מעצמו רובו סתום דינא הכי וא"כ אם היו לו קרסים בט"ק שלו למטה מחציו אך שלא היו כפופין רק מעט דדינו כפתוח וכמו שכתב המ"א בשם הת"ה ואח"כ נכפפו מאוד עד שהיה צריך לזה מעשה להתירן ממילא נפטר הבגד מציצית וצריך אחר שיתיר הקרסים להתיר הציצית ולחזור ולקשרן:

* רובו פתוח חייב - עיין במ"ב במה שכתב דהנקב חשוב ג"כ כאילו הוא סתום והוא מהח"א דאף דבדה"ח העתיק בשם א"ר דמצטרף כשאין למלבוש בתי ידים כמבואר בא"ר כבר שדי ביה נרגא בנ"א עי"ש וגם הבעל ארה"ח מסתפק בזה לכן בודאי אין לברך על ט"ק כזה גם בספר החיים להגאון מהר"ש קלוגער מסכים בפשיטות עם הח"א עיין שם:

* ואם חציו וכו' - אם היה ב' שלישיות פתוח ושליש ועוד מזה היה בגד ועוד פחות שליש היה עור ראיתי לאחד שמסתפק אם חייב בציצית כיון דבלאו העור היה רובו סתום עי"ש ולכאורה יש לדמות זה להא דקי"ל דאפילו אם הבגד בעצמותו היה עגול בלי כנף כלל וכנפותיו היה של עור אפ"ה חייב בציצית ודין זה דרובו סתום ופתוח הלא משם למדין כדאיתא בב"י ועיין:

* לעשותה כסתומה - עיין במ"ב במה שכתב דהוא שנכפפין מאוד וכו' הוא מהמ"א בשם תה"ד ואף דאח"כ כתב המ"א דאפשר דמ"מ אסור מפני מראית העין שנראה כסתום והדה"ח העתיק את דבריו עיין בא"ר ובארה"ח שהסכימו עם הכנה"ג והספר זכרונות להקל וכן הגרע"א בחידושיו הקשה ע"ז ובפרט למה שהעתקנו במ"ב בשם חידושי רע"א דההולך בט"ק תמיד תחת בגדיו ואף כשהוא הולך ברה"ר הוא בהצנע י"ל דלא שייך בזה מראית עין בודאי הדין בזה דמותר לפי מנהגינו שאנו הולכין תמיד בט"ק תחת הבגדים:

* משום מראית העין - משמע בלבוש ובע"ת דה"ה הבגדים שרובן פתוח צריך שיהיה רוב הנראה לעינים ולא מצומצם כדי שלא יחשבו עליו שהוא מברך לבטלה. כתב בארה"ח בגדים שיש להם ארבע כנפות ולובשם דרך מלבוש וחוגר עליהם בחגורתו מחצי ארכה ולמטה אפילו אם חוגר בחוזק לא נפטר ע"י כן מחיוב ציצית אבל אם קובע בהם לולאות בשני הצדדים וקושרם בקשר של קיימא יש להסתפק אם נפטרים עי"כ מחיוב ציצית דאפשר דיש לדמותו לכלאים דע"י קשירה נעשה חיבור וא"כ בענינינו מבטלו מתורת ד' כנפות או לא ועי"ש במ"ל:

* ולא שיהיו עגולות - צ"ע עד כמה נקרא בשם עגולות דאין סברא לומר דע"י משהו שיעגל חודו של הכנף תפטר שוב הבגד מציצית דלא יהא עדיף ריבוע הבגד מריבוע המזבח דקי"ל שם בזבחים ס"ב דריבוע המזבח וכן הקרנות מעכב ואפ"ה קי"ל בחולין י"ח דאם נפגם המזבח פחות מטפח או כזית כשר ולא נזכר שם שום נ"מ בין אם נפגם במקום חודו של קרן או בשאר מקום המזבח משמע דבכל גווני כשרה ועיין בסוכה דף מ"ט ע"ב בתוד"ה שכל דהטעם דלא בטל ממנו עדיין שם ריבוע אך אפשר דיש לחלק בין המזבח שהוא גדול בכמותו לענינינו וצ"ע:

* כיון שעיקרה וכו' - עיין במ"ב ובארה"ח החליט דאם מתכסה בה ראשו ורובו חייב בציצית מפני כמה קושיות שהקשה על הב"י והשו"ע ובאמת אין בהם כדאי לדחות דברי השו"ע כמו שאבאר. א'. הקשה ממה דאיתא בסיפרי [הובא בב"י] בה פרט למעפורת שאינו מכסה בה ראשו ורובו ובאמת הוא פשוט דה"פ שאינו עשוי לכסות ראשו ורובו דעיקרו עשוי רק לכסות הראש לבד וכן נראה מביאור הגר"א שהביא בביאורו ההיא דהסיפרי ואפ"ה לא השיג בזה על השו"ע ומה שהביא עוד מהא"ח שכתב בשם בה"ג דמצנפת אין ראויה לציצית דאין ראוי לציצית אלא כסות החופה רוב גופו של אדם נמי ה"פ דדוקא אם נעשה מתחלה להיות חופה רוב גופו של אדם משא"כ בזה דעיקרו עשה לכסות הראש בלבד וכמו שהביא הגר"א ראיה ממוכרי כסות עי"ש. ומה שהביא עוד ממה שכתב הא"ח בסיפרי ממעט כסות הראש מכסותך דהאי לאו כסות הוא אע"ג שיש בו לכסות רו"ר של קטן פטורה עכ"ל ומשמע הא אם מכסה בו ראשו ורובו של גדול חייבת עי"ש אינה ראיה כלל דבכל הלכות ציצית לא מצינו חילוק בזה ואדרבה מצינו בכל מקום דזהו שיעור בגד לענין ציצית וע"כ לא הוצרך להשמיענו יותר רבותא והא דלא נקט סתם רו"ר דבר ההוה נקט. גם מה דהקשה על מה שכתב הב"י דלהכו"פ אפילו אם מכסה בה ראשו ורובו פטור מדברי הכו"פ גופא שהובא בב"י דחייב את המצנפת של בני ארצות המערב וכבר הקשה קושיא זו הל"ח ובאמת ג"ז אינו דהעיקר כמו שתירץ הא"ז דהכוונה שיש בו כדי לכסות אבל הוא אינו מכסה א"ע וכן הוא בהדיא בד"מ הארוך לפי דברי הכו"פ עי"ש ובחנם דחהו הארה"ח ומה שהקשה הארה"ח ע"ז דהא כאן בשולחנו הטהור ביאר בהדיא דאפילו מכסה א"ע פטור פשוט דזה כתב לפי מסקנתו בהב"י דבני ספרד לא ס"ל כהכו"פ והוא פוסק כותייהו כמו שכתב בהסי"א. והרוצה להחמיר יעשה קרן א' עגול:

* סודר שנותנין וכו' פטורים - עיין במ"ב והטעם לזה כתוב בב"י שעיקר הבאת הסודרים ההם מתחלה הוא כדי להתעטף בהם סביבות הראש מפני הקור ולעשות צל על הראש בזמן החום וגם לכסות בה הראש בהחתיכות הבגד בעת שהוא עולה לקרוא בתורה ולכן אף שרוב היום הוא מביאה על הגוף שוב הו"ל כסות ראש ופטור ועוד י"ל שעיקר הבאת הסודרים ההם הוא להשתמש בהם לכמה דברים לחגור בהם כשעושים שום עבודת משא לקנח בהם את הידים ולצרור בהם מעות ולהביא בהם פירות ולקנח הזיעה וכו' אעפ"י שנהנין בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים כיון שהבאתם אינה לכך לא חשיבה ולא קרינן אשר תכסה בה ולזה הטעם האחרון משמע שהסכימו המ"א והגר"א שהעתיקוהו בביאורם ולפי זה נראה במקומינו שנתפשט מחדש ג"כ להעלות כמין חתיכה גדולה של אמה ויותר על הכתפים ואין בזה שום טעם מאלה הטעמים כפי שידוע לנו שחייב בציצית אך לטעמים אחרים שהביא בב"י דאפשר דדוקא דרך לבישה ולא העלאה או משום דאינו רק לכבוד ולא מפני הקור והחום אפשר דיש להקל אך הרבה חולקים על אלו הטעמים כמבואר בב"י ובד"מ ע"כ י"ש יעשה קרן א' עגולה:

* הואיל ואין כנפיהם עשוין וכו' - עיין במ"ב מה שהעתקנו את דברי הד"מ וכתב הפמ"ג א"כ בסערדא"ק שעושין חתוך לפניו לגמרי ומצד שמאל חתוך ג"כ לדעת הד"מ אין זה חייב בציצית ולפטור לגמרי משום זה אין נכון דמה שאנו צריכין שיהיו שתי הציצית לפניהם ושתים לאחריהם איננו מעיקר הלכה רק למצוה בעלמא לכן כדי שיתחייב בציצית יראה לעשות שתי כנפות מימין ושתים משמאל ורובו יהיה פתוח רוב הנראה לעינים דאל"כ יש מראית עין בברכה וציצית:

ביאור הלכה סימן יא

==================

* שיאמר בתחילת הטוייה - עיין במ"ב הטעם משום דכל העושה וכו'. וכ"ש אם יאמר שכל הטוייה שיטוה יהיה לשם ציצית בודאי דמהני ולא צריכין תו להטעם דכל העושה וכו' [כן מוכח זבחים ב' ע"ב תוד"ה הא וכו']:

* שיאמר לאשה טווי לי וכו' - עיין במ"ב במש"כ ר"ל בתחלת הטוייה דכמו דגבי הוא עצמו צריך האמירה בתחלת המעשה כן נמי באומר לאשה. וצריך ג"כ שתהא מחשבה להאשה לשמה דאל"כ מאי מהני אמירת האחרים שעי"ז לא נקרא לשמה אם באמת אין מחשבתה לשמה וכו' והך ותו לא צריך שכתב המרדכי ר"ל שאין ישראל המצוה צריך יותר לא דיבור ולא מחשבה אבל האשה עכ"פ צריכה מחשבה בתחלתה לשמה [מביאור מהר"מ בנעט על המרדכי]:

* טוואן עכו"ם וכו' - ולעניין טויית חש"ו עיין בסימן ת"ס לענין עשיית המצה שיש פלוגתא בזה בין הפוסקים וה"נ בענינינו ועולה שם לדינא לפי הסכמת האחרונים [והוא הט"ז ומ"א וא"ר וח"י] דאם א"א בענין אחר מותר בעומד ע"ג אפילו ע"י עכו"ם וכ"ש ע"י חש"ו אבל לכתחלה יש להחמיר שלא לעשות ע"י עכו"ם וחש"ו אפילו עומד ע"ג [חרש מיקרי שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה עיין יו"ד סימן א' וקטן הוא עד שנעשה בר מצוה וקטנה היא עד בת י"ב (א"ר וח"י ופמ"ג שם דלא כט"ז)] ובלא עומד על גבו פסול בכל הני אפילו בדיעבד ועיין בתשובת משכנות יעקב [סי' כ"א] שהוכיח מדברי התוספות דעומד ע"ג אינו נקרא באומר לו פ"א קודם העשייה רק צריך להזהירו בכל שעה שלא יסיח דעתו כלל אבל כל שאינו עומד על גבו ומזהירו תמיד לכו"ע אין לו כוונה כלל ומכל זה נמצינו למידין שאותן הנוהגין ליתן לנערות קטנות לטוות ציצית וסומכין ע"ז שאומרים להם לטוות לשמה לא הועילו כלום והציצית פסולות מן התורה לד"ה עי"ש וכן משמע מדברי ח"א ע"ש. ודע עוד דבטוויה לשמה כיון שהיא ד"ת מוכח לדברי הפמ"ג שם בסימן ת"ס דאין ליתן לטוות אפילו לנער בן י"ג וכן לנערה בת י"ב כ"ז שלא ידעינן שהביאו שתי שערות אך בדיעבד נ"ל שאפשר דאין להחמיר דסמכינן אחזקה דרבא [עיין בסימן ל"ט בש"ת שהקיל בשם הנוב"י ועי"ש בבה"ל] ובשגדול עומד עליהם ומלמדם לעשות לשמה נראה דיש להקל בזה לכתחלה:

* וישראל עומד על גבו וכו' - עיין בב"י שלמד זה מדין עיבוד שהכשיר הרא"ש בישראל עוע"ג ועיין בדגמ"ר ובחידושי רע"א ושארי אחרונים שתמהו על הב"י דהלא טעם הרא"ש שחילק בין גט למילה ועיבוד משום דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה וזה לא יעשה אבל בעיבוד לא בעינן אלא בתחלת העיבוד כשישים העורות לתוך הסיד שיאמר אז אני עושה כך לשם ס"ת וזה יעשה העכו"ם לשם ישראל כשיאמר לו עשה כך וכן במילה כיון דברגע הוא עושה ודאי יעשה אדעתא דישראל מה שיאמר לו וכן דעת בעל העיטור דסגי בעכו"ם שיעבדנו לשמן עכ"ל הרא"ש בהלכות ס"ת א"כ לפ"ז לא שייך הקולא גבי טויית ציצית דכל טווייה וטוייה מילתא באנפי נפשיה היא. וביותר יפלא בעיני על הב"י דהלא הרא"ש הביא ראיה לדבריו מדברי בעל העיטור שסובר כוותיה והעיטור גופיה פוסק לענין טוייה דלא מהני ע"י עכו"ם אף אם ישראל עומד ע"ג ולמד זה מגט עי"ש בדבריו בהלכות ציצית שכתב כן בפירוש הרי דלא כב"י שמשוה טוייה לעיבוד אמנם מדברי הגר"א בביאורו שהראה מקור להשו"ע שכתב דלהרא"ש כשר וז"ל בהעתקתו וכתב הרא"ש בהלכות ס"ת והטעם דל"ד לגט דשם בעינן כל התורף לשמה משא"כ במילה וס"ת וציצית וכיוצא שאין צריך אלא בתחלה כיון דרגע הוא עושה אדעתא דישראל עכ"ל ובאמת לא נזכר כלל בהרא"ש לענין ציצית משמע מיניה שהוא סובר דמה שכתב לענין מילה כיון דרגע הוא לאו דוקא אלא דבדבר שאין נמשך זמן הרבה כעין גט הוא עושה אדעתא דישראל ע"כ טויית ציצית לטלית נמי שאין נמשכת אלא רגעים אחדים מהני עוע"ג [ומה שכתב הגר"א שא"צ אלא בתחלה ר"ל כיון דאין נמשכת הטוייה אלא מעט מהני לזה המחשבה שחישב בתחלת הטוויה דלא אסח דעתיה עדיין מהמחשבה ההיא משא"כ בגט] וא"כ לפ"ז אם נמשכת הטוייה זמן הרבה נראה דלכו"ע לא מהני בעומד ע"ג וא"ל דיאמר לא"י עוד הפעם שיעשה לשמה ועוד הפעם א"כ אפילו בגט נתכשר באופן זה והמשנה סתמא קאמר וע"כ דלא ציית ליה באופן זה א"כ ה"נ בטוייה. היוצא מזה דהשו"ע לא הקיל להרא"ש בעומד ע"ג כ"א באינה נמשכת הטוייה זמן הרבה וכעין שכתב לעיל מיניה טווי לי ציצית לטלית אף דשם האי לישנא לאו דוקא דה"ה אם טותה עבורו כל היום אך ע"כ הרי חזינן דהשו"ע לא מיירי בטוייה הנמשכת כל היום כעין בזמנינו בהפאבריקי"ן ולפ"ז יש ליישב קצת הקושיא הגדולה הנ"ל מבעל העיטור דאפשר דהוא מיירי בנמשך זמן הרבה:

* וצריכין שזירה - עיין במ"ב במש"כ שיכפלם לשנים הכי מוכח מסתימת לשון הר"ן ספ"ק דביצה וכן מוכח מלשון הגמרא עירובין צ"ו ע"ב ודילמא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו שפירושו כפלינהו כידוע. ועיין בט"ז בסק"ב שפירש על הא דספרי ת"ל פתיל תכלת טווי ושזור כעין פתילה [והוא מהגה"מ] ולכאורה יקשה ע"ז מיומא דף ע"ב ע"א בגמרא ת"ל פתיל פתילים הרי כאן ד' ועי"ש בפירש"י ותוספות שהוא ע"י קציצה ואם היה ע"י כפילה ושזירה לשנים א"כ היה שמונה חוטין אם לא דנימא דסובר דשזירה היטיב אפילו בלי הכפלת החוט ג"כ בכלל שזירה הוא וזהו דבר חדש אמנם לפי מה דמשמע בהראב"ד שם דהיה להם הגירסא בספרי דילפינן תכלת ממשכן דהיה שם שזירה ניחא הכל דסתם פתילה לאו שזור הוא ועכ"פ לכל הפוסקים די שיהיה שזור לשנים ועיין בארה"ח שהביא די"א דלמצוה מן המובחר טוב שיהיה כל חוט כפול לשמונה. ואולם באמת תמה אני על המהדרין לקנות דוקא כפול לשמונה שהוא עכ"פ רק למצוה מן המובחר לכו"ע הלא יותר ראוי להם לכתחילה להדר על הציצית לידע אם הם טוויים ושזורים לשמה כדין ע"י ישראל כי יש מקומות שסומכין לטוות ציצית ע"י גוי בציווי ישראל וכי האי גונא קולות ועיין בסימן זה במשנה ברורה ס"ק ט' וי'. נסתפקתי אם היו שזורים לשנים שלא לשמה ואח"כ שזרם לשמנה לשמה או להיפך מי אזלינן בתר שזירה בתרא או קמא וצ"ע:

* לשמן - עיין במ"ב והוא מדברי הגר"א א"כ משמע דהוא ד"ת וכן מצדד הפמ"ג דהוא ד"ת והב"ח והנ"צ והא"ר מקילין בדיעבד אף בלי שזירה אך אין לסמוך ע"ז כי רבו החולקין ע"ז כי הנה מהר"ן והנ"י והשו"ע ס"ג מוכח בהדיא דהשזירה מעכב וכן כתב הע"ת בהדיא בס"ג וכן מוכח מהח"א והדה"ח והש"ש וארה"ח [ומה שכתב הא"ר לדחות ראיית הע"ת המעיין בנ"י ובדברי הב"י יראה להדיא דהדין עם הע"ת עי"ש גם כבר השיג עליו הפמ"ג בכמה ראיות נכוחות אך מה שהוכיח הפמ"ג מהלבוש שסובר ג"כ כהנ"צ המעיין בב"י ובלבוש יראה להפכו כי הדעה המוסכמת כתב סתמא והדחויה בשם י"א כידוע] ואם היו שזורין אך שלא היו לשמן יש לעיין בדבר דאף דמדברי הע"ת והמ"א והגר"א משמע דהוא לעיכובא וכן הח"א והשולחן שלמה העתיקו את דברי המ"א להלכה מ"מ אפשר דיש לסמוך בזה בשעת הדחק על המקילין הנ"ל לענין לשמה וכן הדה"ח והארה"ח העתיקו את דברי הא"ר הנ"ל לענין לשמה וכן בש"ת בשם מור וקציעה והפמ"ג ג"כ מסתפק לענין לשמה עי"ש. ודע עוד דנ"ל פשוט דאף לדעת המחמירין בשזירה לענין לשמה היינו דוקא בפירוש דלא לשמן אבל בסתמא אם מי שטווה בעצמו שזרן י"ל בזה דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה אף דהוא שתי פעולות וראיה לזה מדברי התוספות בזבחים דף ב' ע"ב ד"ה הא לשם וכו' דפירשו דאיירי הגמרא לענין שתי עבודות שחיטה וקבלה ואפ"ה מסיק שם הגמרא דאף אם נימא דסתם זבחים לאו לשמן הן עומדין אפ"ה כשר הקרבן אם חישב בשחיטה לשם פסח ובקבלה סתמא משום דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה וה"נ בענינינו אף דסתם חוטין לאו לשם ציצית עשויין היכא דטוון מתחלה בפירוש לשמן תו הוי סתם שזירה ג"כ לשמן דהכא והתם חד ענינא הוא דהתם נפקא לן בגמרא דארבע עבודות צריכין להיות לשמן מקרא דועשית פסח שיהא כל עשיותיו לשם פסח והכא נמי נפקא לן מקרא דגדילים תעשה לך לשם חובך בין הטוייה בין השזירה דהכל הוא בכלל עשייה כמו שכתב הגר"א [ואף לפי מה שדחו התוספות שם פי' זה מפני דאיבעי' לן שם בפסחים אי בעבודה אחת תנן וכו' עכ"פ לא דחו משום דלא שייך בזה כל העושה וכו' רק מטעמא אחרינא] ואף דהמ"א כתב אם לא היו שזורים לשמן פסול ולא כתב אם היו שזורים שלא לשמן משמע דאף בסתם פסול אפשר דלאו בדוקא נקיט א"נ היכא דהשוזר לא היה בעצמו הטווה דלא שייך בזה כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה כמש"כ בספר משנת אברהם בסימן י"ט סכ"ג לענין כתיבת סת"ם:

* ונעשו י"ו - עיין במ"ב ואם נתפרק לו חוט אחד לשנים ולא נשאר כדי עניבה בודאי כשר אך כדי שלא יעבור על בל תוסיף יאמר בפירוש דלא ניחא ליה בתוספות או שיחתוך להמותר וישאר רק שמנה חוטין [פמ"ג בא"א סק"ג] אם נפסק השזירה בחוט במקום הנקב אפשר דכשר דהא באמת לא נפסק החוט באותו מקום רק דנחסר לו שם שזירה ועיין. אח"כ מצאתי שכעין זה מסתפק הפמ"ג בסוף סי' י"ב במ"ז לענין אם נפסק השזירה במקום סיום הגדיל ולמטה השזירה קיים:

* והוא וכו' כ"ע - ובלא"ה פסול. ונראה דאפילו אם ירצה אח"כ לשזרם לא מהני משום תעשה ולא מן העשוי וכעין מה דס"ל להט"ז לקמן בסוף סימן י"ב לענין קשירה עי"ש:

* אין פחות וכו' - עיין בלבוש שכתב דמן התורה אין שיעור לאורך הציצית רק שיהיה בו גדיל וענף רק שחז"ל נתנו לנו שיעור משום נוי ציצית למר בארבע ולמר בי"ב כן ביאר הא"ר את דבריו ועיין בח"א שמצדד לומר דעכ"פ כדי עניבה הוא מן התורה עי"ש:

* וכן נוהגין - עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הפמ"ג מוכח מזה שהוא סובר דהשיעור י"ב גודלין לדעה זו הוא לעיכובא וכן כתב בהדיא באות ח' בא"א וכן משמע לקמן בסימן י"ב ס"א ובביאור הגאון מהר"מ בנעט על המרדכי בהלכות ציצית מסתפק בזה עי"ש ובחינוך פ' שלח משמע ג"כ קצת להקל בזה בדיעבד וצ"ע לדינא:

* יכול לקצרו - אפילו אם הענף היה קודם הקציצה הרבה יותר משני שלישים מן הגדיל אעפ"כ לא מיקרי זה מן העשוי בפסול כיון דאין זה לעיכובא בדיעבד וכדאיתא לקמן בסי"ד במ"ב בשם הפוסקים. ארה"ח:

* יותר ארוך - ובדיעבד לכאורה אין להחמיר בזה אם לאחר כריכת החוליא ראשונה וקשירתו היה בו כשיעור דלא גרע זה משהיה נקטם אז לגמרי זה החוט דכשר לכו"ע דהוא גרדומי הציצית וכדלקמן בסימן י"ב. ולפ"ז מה שכתב הרמ"א דשיעור זה צריך להיות אחר שנקשר ור"ל כל הקשרים כדמשמע בב"י הוא רק לכתחילה דבדיעבד די אם רק לאחר קשירת החוליא הראשונה היה בהחוטין השיעור י"ב גודלין אף שנתקצרו אח"כ ע"י שיעור הקשירות לא גרע מגרדומין דקי"ל לקמן בסימן י"ב כסברא ראשונה. ועיין בפמ"ג שהבאתי את דבריו במ"ב בס"ק כ"ד ומשמע מסתימת דבריו היפוך דברי ואפשר דסברתו דכ"ז שהוא עוסק עדיין במצוה לעשות שליש גדיל אף דהוא רק לכתחילה מיקרי עדיין שלא נגמרה המצוה ולא נוכל להקרא עתה על הציצית שם גרדומין וגרע זה משאם היה עושה רק חוליא אחת ואח"כ נקטע חוט אחד. וכדמות ראיה לזה מהא דאמרינן שבת קל"ג ע"ב כ"ז שהוא עוסק במילה בשבת חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין פירש על ציצין המעכבין חוזר על ציצין שאין מעכבין אין חוזר ושם הלא הוא לענין להקל וכ"ש הכא לענין להחמיר וצ"ע למעשה. ודע עוד דאם הוא בדרך ואין לו ציצית אחרות כ"א קצרות מי"ב גודלין יוכל לסמוך ע"ד המחבר דמיקל בארבע גודלין להטילם בבגד וללבשו ובפרט לפי מש"כ הלבוש דמה"ת אין שיעור לאורך הציצית ממילא אין עובר על מ"ע דציצית בכל גווני וכ"ש להפוסקים דבמקום שאין נמצאים ציצית אין עובר על עשה דציצית אך לענין ברכה יש להחמיר לפי מה דנוהגין כדעה שנייה דצריך י"ב גודלין כן מוכח מהפמ"ג אות ג' במ"ז ובחידושי רע"א בסוף סי' י"ב עי"ש ועיין מש"כ לעיל בשם הגאון מהר"מ בנעט ז"ל:

* אם עשאם וכו' - עיין פמ"ג שכתב דה"ה אם גזל טלית והטיל בו ציצית משלו נמי לא קיים מצות ציצית ע"י לבישתו זו (וממילא ברכתו הוא לבטלה) דכסותך כתיב בקרא ועיין מש"כ במ"ב ס"ק כ"ז לענין הקפת ציצית וה"ה לענין טלית:

* מצמר גזול - נסתפקתי במי שגזל חוטי ציצית מחבירו ואחר שהטילם בבגדו שילם לו עבורם או נתנם לו במתנה אם מחויב לחזור ולהתירם מי נימא כיון דכתיב ועשו להם בעינן שבעת העשייה יהיה שלו או תגלי מילתא למפרע וצע"ג אח"כ מצאתי בכעין זה בסימן תרנ"ח גבי לולב בש"ת סק"ו עי"ש. ועיין עוד מה שכתב שם בתחלת הסימן בשם הספר מחנה אפרים ומשם נלמוד ג"כ לענינינו דבעינן לכם מן התורה שהמדקדק במעשיו יראה לשלם עבור הציצית קודם שיטילם בבגד כדי דלהוי קנין דאורייתא תחת ידיו ולא יסמוך על המשיכה לחוד ע"ש:

* ודוקא שגזל החוטין - עיין במ"ב במש"כ אפילו נתיאשו הבעלים והוא מהב"י לכאורה קשה דהא יש לזה גם כן שינוי השם דמעיקרא חוטין והשתא אחר שהטילם בבגד הכריכות שלמטה לא נוכל לקרוא אותו המקום בשם חוטין רק בשם גדיל כדמוכח במנחות דף ל"ט ע"א דקאמר שם ונוי תכלת שליש גדיל וכו' ולקמן שם או פתיל או גדיל ואפילו רב מודה נמי בעצם שם גדיל בעלמא כדמוכח להמעיין שם וא"כ אף דהשינוי חוזר לברייתו כשיתירם בצירוף יאוש יקנה ואולי י"ל דגדיל החוטין מיקרי והוא כעין מה שאמרו שם בב"ק צ"ו ע"א גובי דדקלי מקרי או אולי כיון דכתיב ועשו להם משלהם בעינן שיהיו משלהם בעת תחלת העשייה דהוא התליה בבגד כדאי' לקמן בתחלת סי' י"ד ע"ש במ"א ופמ"ג:

* אבל וכו' חוטין כשרים - עיין במ"ב במש"כ בשם המ"א דס"ל דהוי שינוי מעשה וכונת המ"א הוא מחמת הליבון כמו שהביא מסימן ש"ס סעיף ו' דאיירי שם בליבון ובאמת לאו ראיה היא כלל משם לפי מה שכ' הש"ך שם דסתם ליבון לא קנה עי"ש וכבר השיגו האחרונים ע"ד המ"א והט"ז בזה אבל לענ"ד קשה מאד על הב"י והנ"י אמאי לא כתב דהוי שינוי מעשה מחמת הטוייה וא"ל כמו שכתבו דהוי שינוי חוזר לברייתו דז"א להמעיין בסוגיא דב"ק צ"ג ע"ב גזז ראשון ראשון וצבעו ראשון ראשון וטואו וכו' ובהמסקנא שם יראה להדיא דאף ר"ש דס"ל דצביעה נחשב שינוי החוזר בטוייה מודה וכן מדמשני שם בריש סוגיא בצמר טווי וכו' ולא משני בצמר מלובן משמע דהיה קונה ע"י הטווייה ומה דאמר בתחלה ליבנן לא ורמינהו וכו' לרבותא הקשה דאפי' ע"י הליבון שהוא תחלת הכל היה לו לקנות (אח"כ מצאתי בעזה"י בספר נהר שלום שהעיר בכ"ז) וכן מצאתי ביש"ש ב"ק שם מפורש דפוסק בליבון דלא קנה וגזל צמר וטוואו קנה מכח הסוגיא הנ"ל אף דבשינוי החוזר פסק שם מתחלה דלא קנה כלל עיין שם:

* לעשותן - עיין במ"ב שכתב משום מצוה הבאה בעבירה ואף דכבר קנה אותם תחלה ע"י יאוש ושינוי ואין העבירה באה מן המצוה גופא מ"מ כיון דכאן בא ע"י הטוייה והטויה מן המצוה דהא בעינן טוייה לשמה ממילא בא הקנין ע"י המצוה [א"ר] ובביאור הגר"א משמע שאין מחלק בזה ומ"מ לדינא הסכים ג"כ דאסור לכתחלה להטיל הציצית בבגד אך מטעם אחר דהרי לא יוכל אח"כ לברך [דלענין ברכה דאית ביה אזכרה חמיר טפי כמש"כ הב"י בשם הר"ן בסימן תרמ"ט] ולא עדיף משומע ואין מדבר דאינו רשאי לתרום בשביל הברכה:

* ולענין ברכה וכו' - עיין במ"ב ועיין בשע"ת שכתב דלפי דברי המג"א שם בתירוצו על ההיא דאוונכרי אם היה יאוש עם שינוי השם מותר לברך (וה"ה יאוש ושינוי מעשה או יאוש ושינוי רשות כדמוכח בהמ"א שם) אכן מדברי הח"י בסימן תנ"ד ומדברי הגר"א בסימן זה במה שתירצו על ההיא דאוונכרי מוכח דאפילו לאחר יאוש ושינוי השם או שינוי מעשה אסור לברך אף דבהגר"א בענינינו לא מוכח בהדיא כ"א יאוש ושינוי השם יראה דה"ה יאוש ושמ"ע דמאי שנא ואח"כ מצאתי בסימן כ"ה בט"ז בס"ק י"ד דמוכח מיניה ג"כ בהדיא שהוא סובר דאפילו אחר יאוש ושינוי השם ושינוי מעשה ג"כ כההיא דענינינו לגבי חוטין לפי סברת הט"ז בסוף סק"ה או ע"י יאוש ושינוי רשות אסור לברך ובהגר"א מצאתי שם ג"כ שכתב בהדיא דה"ה דע"י יאוש ושינוי רשות דאסור לברך:

* וכדידיה דמי - עיין במ"א בס"ק י"א. ואם נטל חוטין של שותפין והטילם בבגדו בכעין זה אפשר דאינו יוצא ג"כ דאולי חבירו לא הרשהו לזה וצ"ע. ובעיקר הענין אם מקרי להם בשל שותפין עיין לקמן בסי"ד ס"ה לענין טלית של שותפין ויש לחלק דלפי מאי דפסקינן ציצית ח"ג איירי שהיחיד ההולך בו חייב כמו שיבואר לקמן ועיין חולין קל"ו ע"ב ועיין בתוס' סוכה כ"ז ע"ב ד"ה כל האזרח ועיין בסוכה דף ט' ע"א בסוף העמוד בגמרא וצ"ע בכל זה:

* המשתחוה לבהמה וכו' - ונ"ל פשוט דה"ה בהמה הנרבעת נמי צמרה אסור לציצית דבחד מחתא מחתינהו הגמרא בע"ז מ"ז ריש עמוד א' ע"ש א"כ פשוט דה"ה לענין מצוה. כתב הפמ"ג מודר הנאה מצמר אסור בציצית מצמר (דבעינן תעשה לך משלך) אבל מודר הנאה מחבירו אפשר שיכול ליקח טליתו דמצות לאו ליהנות נתנו ולא נהירא דהלא הוא מתהנה מהבגד עצמו (ואל"כ יהיה מותר כלאים בהטלית עצמו) ואולי כוונתו ליטול ציצית מהמודר ומה שכתב טליתו לא דק בלישנא:

* לפשתן נטוע - עיין במ"ב ודוקא אם הפשתן התלוש הוא שלו דאם הוא של חבירו אפילו אם אין בו שינוי כלל לא נאסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו לגבוה ס"ל לרוב הפוסקים דאין יכול לאסור עיין בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הלכה ה' בהלח"מ שם וביו"ד בסימן קמ"ה סעיף ח' בביאור הגר"א שם והפמ"ג בא"א אות י"ב העלים עין מזה:

* יעשה נקב וכו' - עיין במ"ב לענין ב' נקבים וז"ל הפמ"ג אין עושין רק נקב אחד והעושה ב' נקבים יעשה במישור לא באלכסון ומודדין ג' אצבעות מנקב ראשון בבגד לא מהשני של צד ימין וצד שמאל [ועיין בארה"ח] גם ב' הנקבים יהיו באופן שהציצית יהיו תלויין לצדדי הבגד א' לימין וא' לשמאל לפניו ולאחריו לא תלויין לצד הארץ הכל בפמ"ג שם:

* היינו גודלין - עיין בט"ז שכתב במקום רוחב הגודל ועיין בפמ"ג שכתב דקי"ל כן להלכה והח"א העתיק ג"כ כן ומ"מ לפי מה שכתבנו קודם דיש ליזהר לעשות הנקב דוקא תוך אצבע הג' קודם השלמתו ע"כ אם ירצה יכול למדוד הג' אצבעות באמה קמיצה וזרת הסמוכין זה לזה כמ"ש בשם האר"י ז"ל ולעשות אח"כ הנקב ואידי ואידי חד שיעורא הוא וכעין זה כתב ג"כ בשע"ת עי"ש אלא דהוא כתב דטעם האר"י ז"ל אפשר משום דס"ל כספיקת התוספות דמדידת הגודל הוא במקום הקצר וטעמא דידן הוא דאפשר דוקא בציצית משום דחשש האר"י ז"ל לסברת הרוקח והר"י ב"ח ומהרי"א דס"ל דוקא תוך ג'. ולצאת ידי כל החששות (היינו חששת התוספות וסברת הר"י ב"ח) יותר טוב שיעשה הנקב תוך ג' אצבעות אלו וכן מצאתי אח"כ בארה"ח שטוב למדוד הג' אצבעות באלו הג' הסמוכין זה לזה. אמנם אם שאל טלית מאחר לצאת בו ידי ציצית ונקב הציצית הוא בתוך ג' גודלין נראה דיכול לברך עליו דלדינא קי"ל כדעת המרדכי דהמדידה הוא במקום הרחב כמ"ש הפמ"ג:

* ולא למטה מכשיעור וכו' - עיין במ"ב במה שכתב שמקום הנקב יהיה למעלה מקשר אגודל כן משמע מלשון הטור ומהר"י בן חביב שהובא בב"י אך מלשון הרוקח שהובא בב"י בד"ה כתב הרוקח נראה וכו' משמע לכאורה שהוא סובר דאם הציצית היו בהשלמת קשר אגודל בצימצום אף שאינם למעלה ממנו כשר דנקב הציצית יכול להיות בתוך השיעור אך שלא יהיה למטה מהשיעור ומש"כ הרוקח ברוחב צ"ל דרוחב וקצת משמע בדברי הב"ח שהוא סובר ג"כ לדינא כמו שכתבנו עי"ש היטב בד"ה ויעשה נקב באורך הטלית וכו' בא"ד וכן מבואר בלשון הרמב"ם שכתב ומרחיק ממנה לא יותר על ג' אצבעות ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ארבעה חוטין וכו' הרי דלהב"ח מה שכתב הרמב"ם ומכניס שם קאי אתוך צימצום שיעורים הללו אך מדברי הד"מ משמע שהוא מפרש דברי הרוקח לענין אחר עי"ש והוא דוחק גדול בלשונו וגם מדברי הב"י משמע שהוא אינו מפרש כהד"מ דאל"כ היה ליה להב"י להעתיק דברי הרוקח לקמן לסייעתא להטור והוא אדרבה כתב בהיפוך מזה שם שלא מצא דין זה מבואר בשום מקום אלא ודאי דהב"י אינו מפרש כדבריו אך לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה שיהיו מונחין החוטין למעלה מהשיעור דשיעור קשר אגודל משמע מן הפוסקים דהוא דאורייתא ולעיכובא כמו שמפורש בא"ר אך לענין דיעבד צ"ע בזה:

* ונתקו מחוטי הערב וכו' - עיין במ"ב שכתב דאפילו נעשה זה תיכף אחר חוליא הראשונה והקשר שע"ג והוא נלמד מבסמוך סי"ג דבזה מתכשר הציצית ומה שכתב הפמ"ג בא"א בסוף סקי"ג לענין קרע שנעשה דמסתפק שם אי עשיה הוא קשר לבד או חוליא ג"כ ר"ל דשמא הלכה כהע"ת דבקשר לבד הוא ג"כ מתקיים ביה שם גדיל הוא רק מצרף ספק זה לענין קטן דאצלו החיוב ציצית הוא רק מדרבנן כדמוכח שם להמעיין אבל לענין גדול פשיטא ופשיטא דנקטינן כרוב הפוסקים וכמעט כולם דדוקא עם החוליא ובלא"ה לא נפיק מן התורה ולפי הנראה לא היה בידו ספר ע"ת רק מה שהובא ממנו בפוסקים כי עזרני ד' שהשגתי ס' ע"ת וראיתי בו שמפרש בהדיא דהקשר עם הכריכה שניהם דוקא הוא מן התורה אלא לענין תעשה ולא מן העשוי ס"ל כיון דכל אחד מינייהו מעכב צריך שיהיו שניהם עשויים בכשרות וכן ס"ל להלבוש עי"ש ולפ"ז בע"ש עם חשיכה לכו"ע צריך דוקא חוליא עם הקשר ועיין בא"ר בסי' זה שהביא דברי הלבוש במש"כ דקשר א' סגי מדאו' וכו' והשיג עליו הרבה ובאמת כוונתו הוא בפשיטות דשני הקשרים שאנו עושין א' קודם החוליא הראשונה וא' לאחר החוליא א' מהן לבד הוא מה"ת אלא שאנו עושין שניהם מטעם ספק שמא הלכה כפירוש הב' שברש"י מנחות ל"ט ע"א הובא בתוס' שם ד"ה קשר או כפירוש הא' שברש"י שהוא הקשר שאחר החוליא וכן הובא בביאור הגר"א אבל הלבוש ג"כ דבעינן קשר וגם החוליא שניהם מדאורייתא וכן מוכח מהע"ת דזה הוא דעת הלבוש וכן מוכח מלשונו שם דזה הוא ספיקו עי"ש ובחנם השיג עליו הא"ר ולא דק בלשונו:

* עד שלא נשאר בו כשיעור - עיין ברמב"ם שמבואר דאפילו לא נשאר רק כל שהוא כשר:

* לא יטיל בו - וטליתים שיש בשפת הבגד ארוג כעין תכלת וחוטים כפולים אין זה שפה אלא בגד ממש הוא [פמ"ג]:

* וטוב שימדוד וכו' - כתב בארה"ח בשם הברכ"י ושארי אחרונים דה"ה טליתים שלנו שיש להם גוון מאב"י בשפה מודדין מן הכנף ג' אצבעות ובכלל זה הגוון מאב"י:

* ואם הוסיף פסול - עיין בפמ"ג שמסתפק אם קצץ היתירות רק עד הגדיל ובגדיל נשארו מהו דאם היה מוציא היתירות גם מן הגדיל פשיטא דכשר לפי מה דפסק הרמ"א לעיל בסימן י' ס"ו בהטיל ציצית על ציצית דחותך אחת מהן וכשר בכל גווני עי"ש:

* לאורך הטלית - עיין במ"א שמפרש דאורך הטלית נקרא מה שמתעטף בו האדם ורוחב היינו קומתו מראשו לרגליו והקשו האחרונים ע"ז הלא בציצית העליונים אם יעשה אותם לאורך הטלית לא יהיו נוטפות על הקרן שיהיו תלויים כלפי קרקע ותירצו ע"ז ומ"מ למעשה הסכימו שיותר טוב שב' העליונים יעשו ברוחב הטלית ולא בארכו אך כ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אין קפידא כמו שפירשתי במשנה ברורה עי"ש:

* שאין לתת וכו' - עיין בא"ח שמפרש הטעם משום דבעינן מין כנף וכן העתיק הגר"א הטעם נראה שאין רוצה לאמר הטעם משום על דמעל כמו שכתב המרדכי בשם מהר"מ כדי שלא נקשה דהטלאי גופא כיון שתפור הוא גופיה הוי כנף ע"כ אומר הלא בעינן שהציצית יהיו ממין הכנף והמרדכי גופיה עיקר דינו איירי ג"כ דוקא אם הטלאי הוא שלא במינו כדמוכח שם עיי"ש א"כ לפ"ז אם זה הוא ממין הכנף או שהציצית הוא מצמר ופשתים דפוטרין בכל גווני מותר [אך מה דנקט בלישניה שום בגד דחוק לפ"ז] וחידוש הוא על האחרונים שלא העירו בזה. ודע עוד דמה שכתוב בשו"ע בנקבי הטלית אין הכונה דוקא בתוך הנקב אלא טלאי המונחת תחת הכנף סביב ג"כ בכלל זה כן מוכח בב"י וביאור הגר"א:

ביאור הלכה סימן יב

==================

* אם נפסקו וכו' ונשתייר בהם וכו' - עיין במ"ב במש"כ לעשות עניבה לכל החוטין הוא מלשון הסמ"ג שהובא בב"י (ולשון הט"ז קצת דחוק בזה) ולא העתקתי דעת המ"א דפליג על המחבר וסובר דצריך שיהיה בו כדי לענוב על כל אחד מהחוטין משום דבאמת אף אם נניח דהפירוש בהמרדכי הוא כדבריו הלא רש"י וסמ"ג פליגי עליה דהמרדכי וגם ברא"ש מוכח דמפרש כרש"י דכולהו בהדדי הוא שיעור יותר גדול וגם במרדכי גופא משמע דלא פסיקא ליה פירושו ע"כ לא נניח ספיקו משום פשיטותא דכל הני רבוותא ועיין ג"כ בביאור מהר"מ בנעט על המרדכי שמביא ראיה לפירושו של הב"י ע"כ פשוט שאין להחמיר יותר מפסק השו"ע. אח"כ ראיתי בסידור דה"ח שמעתיק ג"כ להלכה דעת השו"ע. והח"א הפריז על המדה שכתב דכדי עניבה הוא לערך ד' גודלין עי"ש טעמו ובאמת לפי מה דסובר רש"י במנחות מ"א ע"ב דשיעור ענפי הציצית הוא ד' גודלין ואמר שם אין ציצית אלא משהו ואגרדומין קאי כדפירש רש"י שם ואמר שם ג"כ בדף ל"ט ע"א בד"א (דבעינן שיעור להציצית וקאי על הענף לרש"י) בתחלתו אבל בסופו שירי גרדומיו כל שהוא רק דבעינן שיהו בהן כדי לענבן א"כ ע"כ דלא הוי עכ"פ יותר משני גודלין דזהו לא יקרא בשם שיריים או כל שהוא כיון דהוא רוב השיעור וא"כ הרי ע"כ דאפילו לדעת רש"י שמחמיר דבעינן כדי עניבה בענף כמ"ש בס"ג לדידיה ע"כ כ"ע הוא עכ"פ לא יותר מב' גודלין ובפרט לדעת הרמב"ם והל' ראשון שברש"י בכורות ל"ט ע"ב ד"ה אחת דסובר דשיעור הציצית הגדיל והענף הוא בס"ה ד' גודלין וסתם המחבר כותייהו לעיל בסי' י"א ס"ד בודאי כ"ע הוא פחות משני גודלין ע"כ נראה דעכ"פ די בשני גודלין לרש"י ולא מצינו לש"פ שיפלגו עליו בענין כ"ע ובפרט לפי מש"כ הב"י והביאו הא"ר דלהלכה נקטינן כרי"ף ורא"ש דדי בכדי לענוב על חוט אחד בפ"ע וזהו קטן משיעור המבואר בש"ע ובדלא אפשר סמכינן עלייהו א"כ לכאו' בודאי אין להחמיר יותר משני גודלין בכל גווני ועיין:

* אפילו בחוט אחד וכו' - ה"ה אם נפסק הציצית במקום הגדיל בין הקשרים אם חוט אחד כשר ואם ב' חוטין פסול:

* שנפסק כולו - עיין במ"ב במש"כ לענין צירוף ונראה דאם יש כדי לענוב וכו' כי בלא"ה מעיקרא דדינא יש לסמוך ע"ז בלחוד כמש"כ למעלה בשם הב"י וא"ר ובפרט אם ע"י צירוף יש שיעור גדול:

* שמא נפסק חוט אחד - עיין במ"ב בסק"ז במש"כ וכן לאחר שנעשה בהכשר דהיינו אם נפסק ראש אחד וכו' לכאורה נראה דאפילו אם נפסק זה הראש לאחר גמר חוליא ראשונה דהיינו הכריכה והקשירה שע"ג מהני קשירת החוט כיון דקי"ל דאפילו כרך חוליא אחת כשר ממילא מקרי כבר נעשה בהכשר והוא בכלל גרדומין. אמנם לפי מה שכתבתי לעיל בסימן י"א ס"ד בבה"ל סוף ד"ה יותר ארוך עי"ש דכ"ז שהוא עוסק במצות עשיית הציצית ודעתו לגמרה אפשר שלא נוכל להקרא עליה בשעת עשייתה בשם גרדומין א"כ אפשר דה"נ כה"ג וצ"ע למעשה:

* ולרבינו תם לא מכשירים וכו' - שכל אחד מהראשים ארוך י"ב גודלין. עיין לעיל סימן י"א ס"ד דסתם המחבר שם כדעה הראשונה אך משום דקאיירי הכא לר"ת ואיהו הא סבר לעיל י"ב גודלין כמ"ש בב"י שם בשם התוס' וגם דלכתחלה בודאי גם המחבר שם מודה דטוב לחוש לסברתו והכא מביאו ג"כ המחבר רק לענין לחוש לכתחלה וכמש"כ בעצמו בסוף הסעיף לכך מביא ג"כ דעת הר"ת לענין זה:

* והלכה כסברא הראשונה - עיין בפמ"ג בא"א בסק"ז מוכח מדבריו דמותר לברך עליו וכן מוכח ממ"א סק"ז דלא כמש"כ בספר ח"א:

* ונוהגין כר"ת - דע דלדעת ר"ת הוא אפילו לא נפסקו השלשה חוטין רק נתקצרו באופן שאין בארכן י"ב גודלין ג"כ פסול בכל האופנים:

* יש לסמוך על ר"י - והפמ"ג במ"ז בסימן י"א סק"ג כתב ודע אם נפסקו כל החוטין עד הגדיל דפסול כמבואר בסי' י"ב ס"א אם הוא בדרך ואין לו ציצית אחרים יתיר הגדיל שהוא ד' גודלין ויותר ויעשה קצת גדיל וקצת ענף ולהמחבר בסימן י"א ס"ד יוצא לכתחלה ויברך ואף לדידן דסבירא לן י"ב גודלין מ"מ ילבש ולברך יש ספק ומה"ת די בכל שהוא ואין עובר על מ"ע דציצית ומיהו צריך להתיר כל הגדיל דאל"כ הוי תולמ"ה דנפסלו מן התורה דבעינן גדיל וענף עכ"ל שם ועצתו זאת הוא כדי לצאת אף לדעת רש"י והוא והגרע"א בחידושיו בסימן י"א שניהם לדבר אחד הסכימו דגם זה בכלל תעשה ולא מן העשוי דלא כבעל הלק"ט שהובא בבה"ט שמיקל בזה דא"צ להתיר כל הגדיל אף לדעת רש"י אך אח"כ מצאתי להפמ"ג בעצמו בסוף סימן י"ג במ"ז שכתב דזהו לא הוי בכלל תעשה ולא מן העשוי ופלא שהוא סותר את עצמו. ודע עוד דלדעת רש"י אם נפסקו חוטי הציצית במקום הגדיל בין הקשרים אם שני חוטין פסול דלא עדיפי מאם נפסקו שני חוטין בתחלת ענף דפסול לרש"י ואם נפסק חוט אחד נראה דכשר דהא לא פליג רש"י על ר"י רק מטעם דבעינן גם פתיל כמבואר בהגר"א בשם המרדכי והכא הלא יש בזה גם פתיל בראש השני של אותו החוט גופא. אך נראה דדוקא אם נפסק החוט למעלה מחוליא ראשונה דאל"ה מיפסל מטעם דהא קי"ל קשר עליון (הוא הקשר השני מהחמשה קשרים שאנו עושין) דאורייתא ובזה דמינתק חוט אחד חשיב כאלו מיפסק הקשר כדמוכח במנחות ל"ט ע"ב בתוד"ה כדי לענבם ע"ש. ויותר מזה נוכל להוכיח לענינינו לכאורה מהסוגיא שם לדעת רש"י דצריך ג"כ שישאר מהחוט מעט יותר למעלה מהחוליא ראשונה דהיינו לערך כדי עניבה (עכ"פ על חוט אחד לדעת הרי"ף והרמב"ם כמ"ש בב"י) דאל"ה אמרינן שבודאי לבסוף ינתק הקשר ואפשר שיש לחלק קצת מהסוגיא וצ"ע:

ביאור הלכה סימן יג

==================

* קודם שיצא בו - עיין במ"ב מש"כ לענין בדיקה בשבת ואולי טעם המנהג הוא משום דלמה יועיל הבדיקה דאפילו לא ימצאם כראוי יהיה מותר ללבוש בשבת בבהכ"נ כפסק הרמ"א בסעיף ג'. אך זה לא יתורץ אלא למ"א דטעם בדיקה הוא שלא ילך בבגד בלא ציצית אבל לפי מש"כ הט"ז דטעם הבדיקה הוא משום חומר לא תשא בברכה לבטלה א"כ יבדוק ואם ימצא שהם פסולים ילבש ולא יברך ואפילו להמ"א שייך הטעם דוקא בבהכ"נ אבל אם לובש הטלית בביתו כגון במקום שאין תיקון עירוב בעיר והמנהג שלובש הטלית בביתו ושם בודאי צריך בדיקה משני טעמים א' שלא ילך בבגד בלי ציצית ועוד שהוא רוצה לילך בו לכרמלית או לר"ה והנכון שביום עש"ק יבדוק הטלית בעת הנחתו בהתיק שלו ואז לא יצטרך לבדוק בשבת כמו שפסק המ"א לעיל בסימן ח' ע"ש:

* ודוקא בשבת וכו' - עיין במ"ב מש"כ בשם הח"א והפמ"ג לענין אם נפסק אחת מציציותיו בביהכ"נ בחול דצריך לפושטו תיכף ועי' בפמ"ג בפתיחתו שנסתפק שם אם נפסק לו רק שני חוטין ושני חוטין נשארו שלמים אם צריך לפשטו תיכף דשמא מפני כבוד הבריות סמכינן אהשיטה שסובר דלא בעינן רק החוטין שבשביל הלבן ע"ש. ונראה אם הם פסולים רק מטעם ספק כגון שלא חסר לו מכל השמונה חוטין רק שנים וכה"ג וכנ"ל סימן י"ב בודאי יש להקל דא"צ לפושטו בביהכ"נ אפילו בחול:

* אבל בחול אסור - כ' בסידור דה"ח בשם הפמ"ג דבחול אם נפסק הענף מן הטלית בביהכ"נ ונשאר הגדיל א"צ למהר לילך לביתו כי יש לסמוך על ר"י שמכשיר בנשאר כדי עניבה אף מן הגדיל ותיכף כשיבא לביתו יפשוט מעליו ויטיל בו ציצית. ובאמת יפלא הדבר זה דהלא הוא ספיקא דאורייתא דשמא הלכה כרש"י ועיינתי בפמ"ג שם שביאר דבריו דדוקא היכא דאין נמצאים לו ציצית כלל דשם הוא רק איסור דרבנן דהוי כמו בשבת וכמ"ש המ"א משא"כ בגווני דמיירי הדה"ח שיש לו ציצית בביתו בודאי צריך עכ"פ למהר לילך לביתו דהלא הוא ספיקא דאורייתא:

ביאור הלכה סימן יד

==================

* להצריך אנשים - עיין במ"ב והוא הטעם של מהר"ם שהובא בהגה"מ ולא העתקתי הטעם משום דהא דר"ת וכדאיתא במ"א משום דכל שאינו בלבישה אינו בעשייה ונ"מ גם ליתר המצות לולב וסוכה משום דמשמע בד"מ שלא חשש רק להמהר"ם וכן בע"ת מצאתי כן א"כ אין להחמיר גם בקטן וכן מצאתי בארה"ח ומ"מ כיון שהפמ"ג ודה"ח העתיקו להלכה ליזהר לכתחלה ע"י קטן ראוי ונכון לעשות כן. ופשוט דהקטן לעצמו מותר להטיל ציצית לכו"ע אם רק הגיע לחינוך שהוא מחוייב מדרבנן במצות ציצית ומיקרי בר לבישה להוציא את עצמו בציציותיו ויותר נ"ל דאפילו אם כבר נעשה גדול בן י"ג שנה אין צריך להתיר ציציותיו דהרי כדיעבד דמיא ובדיעבד אין לחוש להא דר"ת וכ"ז אם יודע בעצמו שהטילם אז לשמה:

* וטוב לעשות וכו' - עיין במ"ב הנה מוכרח אנכי לבאר דברי דע דאף לפי מה שהקיל הרמ"א לענין דיעבד באשה ובודאי מותר בכל גווני כאיש אבל בקטן צריך עכ"פ דוקא גדול עומד על גבו ובח"א כתב קטן היודע לעשות לשמה יש להכשיר בדיעבד כאשה ע"כ מיירי ג"כ דוקא בגדול עוע"ג דאפילו הט"ז דסובר לקמן בסימן ת"ס דקטן היודע לעשות לשמה תו איננו בכלל קטן היינו דמהני עוע"ג כדמוכח להמעיין שם ותמיה לי על ארה"ח הנ"ל דמיקל לכתחלה ע"י קטן הלא אפילו אם לא נחוש כלל להא דר"ת הלא מחמת לשמה יש להחמיר לכתחלה אם אפשר דהלא נפסק בס"ב דהתלייה צריך להיות בכוונה לשמה לחוש לדעת רש"י והרא"ש ועוד שארי ראשונים דס"ל דצריך לשמה בזה מדאורייתא ולקמן בסימן ת"ס נפסק דלישת המצה של מצוה הצריך לשמה אין לשין לכתחלה ע"י חש"ו אפילו בעוע"ג כדאיתא באחרונים ובהגר"א שם:

* הטיל ישראל וכו' - דע דמדברי הב"י מוכח דאפילו אם הטיל בפירוש שלא לשמה כשר להרמב"ם וכן להיפוך לדעת רש"י והרא"ש אפילו סתמא פסול דאל"ה אין שום ראיה דהרא"ש יחלוק על הרמב"ם דמן הקוצין ומן הנימין הרי בודאי לא נתלו לשמן וכן כתב בפרישה ועיין בתשובת רע"א בסימן ד' שיישב למה לא אמרינן בזה דסתמא לשמה קאי אח"כ מצאתי בתשובת משכנות יעקב בסימן כ' שדעתו שגם הרמב"ם לא הקיל רק בסתמא משום דלשמה קאי ע"ש:

* בלי כוונה - ואם חשב במחשבתו לשמה נ"ל דיוכל לברך עליו אף דבטוייה נשארנו לעיל בסימן י"א בצ"ע אם מהני מחשבה הכא מותר אחד דס"ס הוא דשמא הלכה דסגי במחשבה עיין ברא"ש בה"ק ושמא הלכה כהרמב"ם ועוד טעמא אחרינא דטויית חוטין סתמא לאו לשם ציצית משא"כ תליית החוטין סתמא לשמה קאי ובצירוף כל אלו הטעמים נ"ל דיוכל לברך עליו אך לכתחלה יותר טוב שיוציא כן בפיו בפירוש וכן העתקתי לדינא במ"ב. ודע עוד דנ"ל דאפי' אם הכוונה לשמה לא היה רק בתליית ציצית ראשונה והשאר הטיל בסתמא מ"מ יוכל לברך דאמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה אף דלכאורה הם שתי פעולות נפרדות והראיה מהא דמשמע בזבחים ד"ב ע"ב בתוד"ה הא לשם וכו' דאם חשב בשחיטה לשמה ובקבלה היה סתמא אפילו אם נימא דסתמא לאו לשמה קאי אפ"ה כל העושה ע"ד ראשונה עושה (וכמו שביארתי לעיל בסי"א לענין טוויה ושזירה ע"ש בבה"ל בס"ב). וא"ל דשם הארבעה עבודות הכל מצוה אחת היא הלא בענינינו נמי כל הד' ציציות מצוה א' היא דמעכבין זא"ז. אך אם יאמר בפירוש קודם התחלת התליה דכל הציצית שיתלה אח"כ יהי' הכל לשם ציצי' תו לא צריך לכל זה וכנ"ל בתחלת סימן י"א בבה"ל עי"ש:

* לא יברך עליו - עיין במ"ב במש"כ אפילו אם לא היה רק התליה שלא בכוונה. הנה לכאורה היה מקום לומר דדוקא אם עשה קשר לפי מה שהביא הפמ"ג בשם הלבוש טעם על הא דקי"ל בסימן י"א סי"ג דדוקא אם עשה קשר דהקרא דגדילים תעשה לך משמע משנעשה גדיל ע"ז דרשינן תעשה ולא מן העשוי א"כ ממילא ה"ה נמי למאי דדרשינן תעשה לך לשם חובך דאהטלת הציצית בבגד ג"כ קאי לפירש"י והרא"ש דוקא אם עשה ג"כ קשר וחוליא דמ"ש אבל מדברי הב"י בד"ה כתב הרמב"ם וכו' אלמא תליה לשמה בעינן וכו' ע"ש מוכח בהדיא דהתחיבה בכנף לבד ג"כ בעינן שיהא לשמה ואח"כ מצאתי מוכח כן יותר בהדיא בתוספות מנחות דף מ"ב ע"ב ד"ה הקוצים כו' ע"ש. אך מ"מ אפשר דאם שכח לכוין לשמה בעת התחיבה ובעת הקשר כוון לשמה דיוכל לברך דנאמר הוכיח סופו על תחלתו ושאני ההיא דהקוצין דלא שייך בזה הוכיח סופו על תחלתו ואף דזה גופא ספיקא הוא כמו שכתב הגר"א לעיל בסימן י"א ס"א וכמו שפסק הרמב"ם פ"ב משחיטה ופ"ד מהלכות זכיה ומתנה הא יש עוד בזה ספיקא דאולי הלכה כהרמב"ם דלא בעינן לשמה וגם דאולי בזה סתמא לשמה קאי וכיש דפסקו כן עיין במשכנות יעקב סימן כ' ובארה"ח אך יש לדחות קצת דיש פוסקים [הרש"ל ודרישה ביו"ד בסימן ד'] דס"ל דלא אמרינן כלל הוכיח סופו על תחלתו וצ"ע. ולולי דמסתפינא הייתי אומר מלתא חדתא בענינינו דעיקר פלוגתת הרא"ש על הרמב"ם הוא באם ישראל הטיל הציצית בבגד ישראל אחר שביקש אותו להטיל בתוכו אלו החוטין דלהרמב"ם כשר אף בזה דהא קא מדייק מדפוסל הגמרא דוקא בהטיל נכרי ציצית בבגד דמיירי דהטיל בבגד ישראל כדמשמע בגמרא מנחות מ"ב ע"ב מלישנא בתרא דרב ועשו להם אחרים [ולשון הרי"ף בזה מנין ללוקח ציצית מן הנכרי וכו' לא אבין ותמיה על המפרשים שלא הערו בזה ואולי דסברת הרי"ף דהני תרי לישנא לא פליגי ועכ"פ כל הפוסקים סברי דבכל גווני פסול ע"י נכרי] ונוכל לאמר בזה דסברת הרא"ש הוא דזה הישראל השני לא כיון בהטלתו לשם ציצית רק סתם לקיים בקשתו של ראשון שביקש ממנו להטיל אלו החוטין בתוכו [הג"ה ואה"נ דאם היה מבקש ממנו בפירוש שיטיל אלו החוטין בתוכו לשם ציצית דכשר לכו"ע וכדלעיל סימן י"א ס"א טוי לי ציצית לטלית ולכאורה אפילו אם היה אומר לו סתם הטיל לי ציצית אלו לטלית דכשר וכמו שם בטוי לי ציצית לטלית ובדוחק יש לחלק ביניהם ע"כ הג"ה] אבל אם הוא בעצמו הטיל בסתם חוטי הציצית בבגדו אפשר דגם להרא"ש בזה סתמא לשמה קאי דלמה הטיל אלו החוטין בבגדו אם לא לשם ציצית ובפרט באלו הטליתים שלנו שהם מיוחדין בעת קנייתן רק לקיים בהם מצות ציצית בודאי אח"כ כשהטיל בהן חוטי הציצית לשם ציצית הטיל בהן ודומיא דמאי דהביא המג"א בסימן תקפ"ט סק"ד בשם הרדב"ז ע"ש וכ"ז כתבתי רק להצדיק המנהג שלא נהגו ליזהר בזה אבל כל י"ש יחמיר על עצמו להיות זהיר להוציא בשפתיו בפירוש שהוא תולה אותן לשם ציצית:

* שאלה כשהיא מצוייצת וכו' - עיין במ"ב בסוף ס"ק י"א מש"כ לענין טלית הקהל דאדעתא דהכי קנוהו וכו' כן כתב בדה"ח ותמיהני למה צריך לזה הלא הא"ר כתב דהוי כטלית של שותפין דנתבאר בס"ה דחייבת וכן איתא במרדכי בהלכות ציצית בסי' תתק"נ ויותר מזה שהמרדכי כ' בפי' דלא צריכא להא דכתב הרשב"ם ב"ב קל"ז ע"ב ורצונו לומר באתרוג דאדעתא דהכי וכו' דבזה הלא גם בטלית של שותפין חייבת. ואולי טעם הדה"ח דפעמים העיר גדולה מאד ולא ימטי שוה פרוטה לכל חד וכעין שפירש"י בסוכה כ"ז ע"ב ד"ה כל האזרח עי"ש ובספר שערי אפרים כתב דיותר טוב ליקח טלית שאולה בעת עלייתו לתורה מליקח טלית הקהל שבטלית הקהל נכנס לכלל ספק שמא מחוייב לברך ואם לקח טלית הקהל ורוצה לברך יכוין אז שרוצה ללבשו לשם מלבוש של ציצית ויעטוף בו ראשו כמו בשחרית וא"צ אז לעמוד מעוטף שיעור הילוך ד' אמות וכו' ואם אינו רוצה לברך עליו לא יעטוף ראשו כלל רק עטיפת הגוף לבד ונתן טעם לדבריו בהפתחי שערים שלו וז"ל בטלית הקהל יש לברך עליו כמו בטלית של שותפין ומ"מ נראה דוקא כשמעטף בו ראשו כדרך עטיפת שחרית הא בלא"ה אין לברך אף שיש דעת קצת פוסקים החולקים ע"ז וס"ל דעיטוף הגוף סגי מ"מ אין כונתו להתעטף כלל רק לבישה לשעתו משום כבוד בעלמא לא קרינן אשר תכסה בה בעיטוף ארעי כזה ואף בטלית שלו אם זמנו בהול שאינו יכול להתעטף בו ממש ונותנו על הכתפיים לבד לשעה קלה בשעת הקריאה ודעתו להסירו מיד צ"ע בכה"ג עכ"ל ודבריו חלושים במקצת דהלא הסכמת השו"ע לעיל בסימן ח' דהעיטוף אינו לעיכובא וגם טעם השני שלו מרש"ל ומ"א וא"ר ושארי אחרונים משמע דבבגד שלו בודאי חייב לברך ולא חילקו כלל בין אם מעטף ראשו או לא משמע מדבריהם דבכל גווני חייב ע"י לבישה זו בציצית מ"מ מה שכתב בש"א הנ"ל דיכוין אז בלבישתו לשם מלבוש של ציצית ולא לכבוד בעלמא דבריו נכונים מאד מדינא מט"א דהלא קי"ל בסי' ס' ס"ד דמצות צריכות כונה ולעיכובא הוא כמבואר שם וכמש"כ בסי' ח' במ"ב סקי"ט עי"ש. אח"כ מצאתי חבר להשערי אפרים והוא מה שכתב בבה"ט בסימן י"ח סק"ד בשם הל"ח דהמתעטף מפני כבוד הציבור אין מברך ומסתמא טעמו כמש"כ הש"א דאפשר דזה אינו נקרא לבישה המחייבת בציצית ועיין מגן אברהם סוף סימן י"ט במה שכתב בשם התוספות וצ"ע:

* מותר ליטול טלית חבירו וכו' - שאלה אם מחוייב אדם להשאיל טלית שלו למי שדר בכפר כדי שהוא יצטרך לשאול טלית מאחרים בעירו פסק בתשובת בית יעקב בסימן קי"ד דאין מחויב להשאיל טליתו לאחר והוא יברך על טלית שאולה עי"ש:

* טלית של שותפין חייבת וכו' - עיין במ"ב במש"כ ואיירי שחבירו מרוצה וכו' והוא מהפמ"ג הגם דבעיקר דינו לכאורה יש להתיישב הרבה דמאי גריעא זו מסתם טלית של שותפין דגם שם הלא חצי השני של הבגד אינו שלו בעצם רק שאול לו ושאול פטר התורה מציצית וא"כ נשאר רק חצי הבגד בשני הציצית ואפ"ה גילתה לנו התורה דלא בעינן רק שיהיה לו חלק בעצם הבגד וה"נ בענינינו ומ"מ דבריו אמת מט"א דהא קי"ל דאפילו במקום דלא בעינן לכם כגון בתפילין אפ"ה פסול גזל משום מצוה הבאה בעבירה וכדלקמן בסימן כ"ה ס"ק כ"ו במ"א וא"כ ה"נ בענינינו כיון שנתערב בלבישתו איסור גזל תו הוי מצות ציצית שלו בא בעבירה ואינו יוצא בה ידי המצוה:

ביאור הלכה סימן טו

==================

* טלית מצוייצת כהלכתה שחלקוה וכו' - ואם היתה מתחלה גדולה מאד עד שא"א ללבוש כך אפשר דמיפסל הציצית אף לאחר שחלק הבגד לשתים משום תעשה ולא מן העשוי לדעת הפוטרים אותה מתחלה קודם שנתחלקה עיין לעיל בסימן יו"ד ס"ו כ"כ הפמ"ג ועי' בארה"ח:

* ולטעם זה אפילו נקרע כ"ש וכו' - ודוקא אם נקרע למעלה ממלא קשר אגודל וכמו שמבואר בסעיף ו':

* בחוטי צמר - וטלית של פשתן שעשה לו כנף מעור או קנבוס דמטילין בו ציצית צמר ונקרע הכנף בתוך ג' מותר לתקנו בקנבוס דהכל יודעין דאין פוטר זה להטלית של פשתן [פמ"ג עיין שם עוד]:

* כשר - עיין במ"ב שכתבתי דיש מחמירין לענין ציצית הישנים הוא דעת הט"ז שמחמיר כשיטת התוספות ודע דלדידהו אם נפסקה רצועה מן הבגד כל שלא נשתייר ג' אצבעות בקצהו באורך הבגד הוי כאלו נפסק לגמרי ומיפסלו הציצית הישנים וצריך להטילן מחדש אחר התפירה:

* ואם נקרע ונשתייר וכו' - ר"ל אם הקרע היה קודם ההטלה וא"כ מוכרח הוא לתופרו מקודם כדי שיהיה שיעור קשר אגודל בשעת הטלת הציצית ונצטרך לידע דיני התפירה וע"ז מסיים אם הוא של צמר וכו' משא"כ בשקדם הטלת ציצית לקרע אינו מצייר דיני התפירה דשם אינו מוכרח לתפור. והאי לשון ותפרו הוא לאו דוקא דהא עסיק עתה בדיני התפירה איך לעשות כדמסיים אח"כ לא יתפור לדעת רש"י ואפשר דה"ק אם הוא של צמר לא עבר שום איסור אפילו לדעת רש"י ואם הוא של שאר מינים עבר איסור לדעת רש"י ולא רצה לומר שהוא פסול משום דלא פסיקא ליה בזה כדמסיים אח"כ איכא לספוקי וכמו שכתב הגר"א ולא רצה לומר בזה גם כן איכא לספוקי משום דבאמת סובר לעיקר הדין כשיטת ר"ע וכמו שכתב בב"י לכך לא מסיים עיקר ספיקו רק על הדין שכתב אח"כ דשם הספק הוא גם כן לשיטת ר"ע וכמו שכתבתי במ"ב עי"ש:

* איכא לספוקי - עיין במ"ב ועיין בהגר"א שכתב דכונת המחבר דאף לדעת רש"י נמי איכא לספוקי אף אם תפרו בחוטין של אותו המין דשמא לא אסור לרש"י אלא לכתחלה ולא לפסול דיעבד:

ביאור הלכה סימן טז

==================

* ואז חייב בציצית - עיין במ"ב במה שכתב גדול הלובשה פי' דבזה מיירי השו"ע ולענין ארבע כנפות של קטן שהגיע לחינוך שחייב אביו להטיל בו ציצית כמבואר לקמן בסימן י"ז משערין בראשו ורובו של קטן כמות שהוא ואם בר שית הוא משערין בראשו ורובו שלו וחייב אביו מדרבנן להטיל בו ציצית. פמ"ג במ"ז. ומש"כ עוד במ"ב אם דרך אנשי המקום שהגדולים וכו' אף דבב"ח נזכר סתם והגדול יוצא בו בקבע והובא במ"א מ"מ נ"ל פשוט דכוונת הב"ח הוא כן דאל"ה בטלה דעתו אצל כל אדם וגם לשון הגמרא והגדול יוצא בה דמינה דייק הב"ח את דינו דוקא בארעי ולא בקבע מוכח כן ובזה נסתלקה השגת הע"ת מעל הב"ח והכנה"ג. וזה נל"פ שהוא כונת המ"א במה שסיים בסוף דבריו וסתם דאם הוא יוצא בטלית שאחרים אין יוצאין בו בטלה דעתו ולא פירש דוקא באקראי משמע דאפילו בקבע ולא כתב לנו שום רמז שהוא נגד דברי הב"ח מורה לנו בזה שהוא אינו סובר כמו שפירש הא"ר את דברי הב"ח דלא אמרינן בטלה דעתו היכא שהוא הולך בו בקבע דליתא ועוד נראה בפשיטות דאפילו טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו אם אין דרך שום גדול לילך בו בשוק אפילו באקראי אף שהוא יוצא בה באקראי ג"כ בטלה דעתו ולדעת המ"א שפסק כהג"ה ראוי להחמיר שלא לברך עליו וזה ג"כ כלל המ"א במילותיו הקצרות תדע דהא אדסמיך ליה קאי דמיירי בטלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו [ועיין בפמ"ג שדוחק מאד בביאור דברי המג"א ופירש שסוף דבריו הוא כדמות ראיה לדברי הב"ח וקאי על טלית שאין בו שיעור ראשו ורובו ולא נהירין דבריו גם בספר מחצית השקל לא משמע כן אלא הוא דבר בפני עצמו ואדסמיך ליה קאי וכן מוכח בספר ארצות החיים] ולפ"ז נראה דאפילו אם הוא הולך בה בקבע בטלה דעתו אך אפילו את"ל דכיון שהוא הולך בה בקבע לשוק לא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם מכיון שהבגד חשיב בגד אצל קטן שיש בו כדי לכסות ראשו ורובו עכ"פ בזה שאין בו כדי ראשו ורובו של קטן לא מהני הליכתו בקבע כנלע"ד בעזה"י. ודע עוד דמה שכתבנו לקמן במ"ב ומה שנוהגין האשכנזים וכו' אין יוצאין בזה כלל הוא לכו"ע וכמו שכ' בספר ארה"ח דאפילו לדברי הב"ח שסובר דכיון שהגדול הולך בה בקבע הוא חשוב בגד דוקא אם הוא יוצא בה בקבע לחוץ דרך מלבוש בלי התבייש בה לא כן אלה המחבאים כנפי כסותם בלי יתראה החוצה כי באמת יתביישו לצאת בטליתים אלה הדומים לקמיעות על בגדיהם אין שום היתר בזה ועיין בב"ח ובט"ז ובכל האחרונים שכולם מצווחין ככרוכיא ע"ז:

* לשוק - עיין במ"ב במה שכתב והסכימו האחרונים להחמיר וכו'. לכאורה צ"ע לפ"ז בזמנינו איך אנו מברכין על ט"ק שלנו אפילו אם יהיה בו שיעור ארוך הלא אין דרך שום גדול לילך בו בשוק אבל באמת זה אינו דגדול נקרא בענינינו נער בן י"ג שנה כדמשמע מדברי הב"ח וארה"ח ולשוק שכתב בשו"ע לאו דוקא דה"ה על פתח ביתו ברחוב וכמש"כ א"ר ובודאי לא יתבייש נער בן י"ג שנה לילך בו בימות החמה לחוץ על פתח ביתו. עוד נ"ל פשוט בלא"ה דעי"ז לא בטל ממנו שם בגד ולא אמרו רק אם הוא מתבייש לילך בו מפני קיצורו דאל"כ אפילו אם יהיה בהטלית קטן כדי ראשו ורובו של גדול ואפילו אם יגיע עד קרסוליו ה"נ דיפטר מציצית וכ"ת ה"נ א"כ במקומות שהגדול מתבייש לצאת בו בט"ג בשוק ה"נ דט"ג יפטר מציצית אלא ודאי דכונת הגמרא הוא דוקא אם אנשי המדינה מתביישין לילך בו באקראי לשוק מפני קיצורו אז לא חשיב בגד משא"כ בענינינו שהביוש הוא מפני שדרך אותו הבגד ללבשו תחת בגדיו ולא על בגדיו לא בטל עי"ז מניה שם בגד ועיין במ"ב עוד מה שכתב לענין שיעור הבגד דדי בג' ריבעי אמה ונראה לכאורה דשיעור זה מהני דוקא אם הטלית נארג או נתפר כעין מרובע ובאמצע יש בית הצואר אבל אם נעשה צד אחד של הט"ק מלפניו ואחד מלאחריו ובאמצע הוא מחובר בצד אחד במקצתו ובצד השני מחברו לפי שעה בעת שלובשו ע"י קרסים יש לעיין אם די בשיעור הזה ואולי דמצרפינן צד אחד להשני גם לענין שיעור כמו דמצרפינן לענין שיהיה נקרא שמו בת ד' כנפות אבל א"כ נהיה מוכרחין לומר דמצרפינן אורך ורוחב של הבגד להדדי לחיוב של הט"ק בציצית ובאמת אין דין זה ברור דיש אומרים דבעינן כדי ראשו ורובו בין באורך ובין ברוחב עיין בארה"ח. ומ"מ נראה לי דאם הט"ק מחזיק בכל צד כשיעור אמה על אמה בודאי נוכל לסמוך ולברך עליו דאף את"ל דלא מצרפינן צד אחד להשני לענין זה הלא כמה אחרונים סוברין דשיעור אמה על אמה לבד הוא שיעור בגד החייב בציצית. ושיעור אמה הוא ששה טפחים ולא בעינן אמה שלנו. כתב הפמ"ג אם יש בהבגד כדי לכסות ראשו ורובו אלא שהוא לבוש בזוי ואין יוצא בו לשוק עראי וסתם ב"א יוצאין בו לב"ח דסובר תרתי בעינן וכמו שפסק הטור [וכמו שכתב המ"א בסוף דבריו להחמיר] אפשר דאין ה"נ בענינינו דאין ראוי לברך על טלית כזה דבתר דעתו אזלינן וצ"ע. ולכאורה הוא פלא דבודאי לא נתנה התורה שיעורין בכל אחד לפי דעתו גם דלא אמרו בברייתא והוא יוצא בה ארעי לשוק אלא והגדול יוצא בה ואפשר דלשון הב"ח בסימן זה עי"ש הביאו לספק זה אבל באמת הב"ח לא כוון לזה ויותר נראה לי דמה שהביא לו לספק זה משום דהוא כתב בא"א דלהב"ח אם הוא יוצא בה בקבע אף שאין בה ראשו ורובו ש"ק ואין שום אדם יוצא בה אפ"ה חייב דאזלינן בתר דידיה ולא אמרינן בטלה דעתו משו"ה מסתפק נמי להיפך משא"כ לפי מה שביררנו מתחלה אין שום ספק בזה דחייב:

ביאור הלכה סימן כ

=================

* הלוקח טלית וכו' מתגר נכרי וכו' - עיין בח"א בכלל י"א שכתב ונ"ל דהקונה מתיר הציצית ויקשרם מחדש ואיני יודע שום טעם לזה ואי קאי אאינו תגר מה יועיל אם יתיר הציצית שמא לא נטווה לשמה לא מיבעיא להמ"א דמחמיר בקניית ציצית מנכרי אפילו לט"ז ג"כ יש להחמיר בזה דאפשר מחמת שהוא רוצה שירבו קופצים על הטלית ע"כ טוה הציצית בעצמו ותלאן בהבגד וגם לא הו"ל לח"א לסתום אלא לפרש ונ"ל דט"ס הוא בח"א והאי ונ"ל צריך להיות אחר מה שכתב בתחלה לענין טליתים גנובים עי"ש:

* שמא יתלווה - עיין במ"ב ועיין בביאור הגר"א שכתב דלהכי אסור אפילו למשכן אצל הנכרי משום דנקטינן לחומרא כהאי טעמא דשמא יתלווה וכו' דלאידך טעמא דזונה היה מותר ור"ל דאיך ימסור לזונה כיון שהטלית אינו שלו [ולפ"ז לפי מה שכתב הח"א דלדידן השתא לא חיישינן לטעם דשמא יתלווה כמ"ש במ"ב בשמו ממילא מותר למשכן ונעלם זה מהח"א עי"ש שמחמיר בזה]. ועיין בנ"י בה"ק דמשמע בהיפך וצע"ג על סברת הנ"י במה שכתב ולפ"ז וכו' עי"ש ואולי כונתו דלנכרית אסור למסור להפקיד מטעם זה אבל מדברי הב"י שהביאו משמע דאף לנכרי אסור:

ביאור הלכה סימן כא

==================

* אבל כ"ז שהם קבועים וכו' - עיין במ"ב והוא מהב"ח והביאו דבריו הע"ת והא"ר והסכים להם הפמ"ג ג"כ דלא כהט"ז שכתב דכו"ע מודים בזה דשרי ועיין לקמן בסימן תרל"ח בסק"ב במ"א במ"ש לענין סוכה בנויה משנה לשנה דמשמע מדבריו שם דבכל השנה ואפי' כשיגיע חג הסוכות כ"ז שלא ישב בה אין עליה רק שם הזמנה בעלמא ומוכח בפשיטות דס"ל כסברת הט"ז דהוא מותר להשתמש בה עדיין ואין בזה משום ביזוי מצוה דלא כב"ח ועיין בשע"ת שהביא שם בשם הברכ"י שכתב בשם מהר"י מולכין שס"ל שם ג"כ לאיסור אך הוא דחה דבריו שם מכח דברי המ"א ולפלא שלא זכר דהב"ח יסבור ג"כ כוותיה ואין להתיר שם רק מחמת דהוי כאלו התנה שאינו בודל וכמו שכתב השע"ת שם ועוד אפשר לומר דסברת המ"א לחלק בין ציצית דבכל יום היא עומדת לקיים בה המצוה ע"כ אפילו בעת שפושטה מעליו עדיין לא נתבטל המצוה מן הבגד משא"כ בסוכה לאחר ז' ימי החג דנתבטל מצותה ממנה עד לשנה הבאה ע"כ אף דדעתו עליה אין עליה רק שם הזמנה בעלמא ולפ"ז עכ"פ בלולב ושופר ע"כ דיפלוג המ"א ג"כ אהב"ח:

* לקשור וכו' - עיין בפמ"ג שכתב דאף בכל מצוה דרבנן שייך בה האיסור דביזוי מצוה עיי"ש:

ביאור הלכה סימן כב

==================

* קנה וכו' - עיין במ"ב סק"ב ועיין בב"י דכל זה הוא דעת בעל העיטור. ודע דאף דלכתחלה בודאי יש לנהוג כן אחרי דדעת השו"ע ועוד כמה וכמה מהאחרונים דפסקו כן כהעיטור מ"מ לאו מילתא דפסיקתא הוא דהע"ת והט"ז פסקו כהרמב"ם והביאם הא"ר והגר"א בביאוריו פוסק ג"כ כהרמב"ם דצריך לברך שהחיינו גם על תפילין מחדש [וכ"ז אם עשה אותם בעצמו אבל אם קנה התפילין מהסופר וכן לענין הציצית אם הטילם אחר בבגדו משמע מהגר"א שם דאף לדעת הרמב"ם אין צריך לברך שהחיינו אם לא שקנה עתה הטלית מחדש דצריך לברך מחמת כלים חדשים] ע"כ מהנכון שיכניס עצמו להתחייב שהחיינו מצד אחר ויכוין לפטור גם את זה בפרט אם הוא לובש עתה התפילין פעם ראשונה בימי חייו בודאי יראה לעשות עצה זו דיש פוסקים שסוברים דעל כל מצוה שאדם עושה פעם ראשונה בימי חייו יברך שהחיינו. עיין בת"ש ביו"ד בסימן כ"ח ובפמ"ג שם ובא"ר בסי' זה. ומהגר"א בסימן זה משמע שאינו סובר כהרוקח בזה:

* בשעת עיטוף ראשון - עיין בפמ"ג שכתב דלאו דוקא הוא והראה לעיין בלבוש בסימן רכ"ה וכוונתו להא דס"ג שם דאם לא בירך בשעת ראיה ראשונה יוכל לברך בשניה וביאר שם בלבוש הטעם דהא אכתי יש עליו חיוב הברכה עי"ש וא"כ ה"נ בענינינו ולכאורה יפלא על הפמ"ג אמאי לא רמז לעיין במ"א שם דחולק על ההג"ה שם והסכים בעצמו ג"כ שם עמו עי"ש וי"ל דכוונתו על הרמ"א דלפי מה שכתב שם בהג"ה דבריו כאן בהג"ה שכתב עיטוף ראשון לאו בדוקא הוא. ודע עוד דמדברי הגר"א שם משמע דמסכים עם ההג"ה שם וכן כתב שם הא"ר דהלכה כן וא"כ לכאורה בענינינו יש לסמוך בדיעבד לברך אפילו אח"כ וכן משמע לענ"ד מלשון הרמב"ם בענינינו שכתב דאם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהן שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהן שהחיינו בשעה שיוצא ידי חובתו בהן: