משנה ברורה סימן ח
=================
(א) יתעטף בציצית - מיד אחר נט"י כדי שלא ילך ד"א בלא ציצית:
(ב) מעומד - ר"ל העטיפה והברכה שתיהן בעמידה העטיפה משום דכתיב לכם וילפינן ג"ש מעומר דכתיב ג"כ לכם ובעומר כתיב מהחל חרמש בקמה ודרשינן בקומה והברכה משום דכל ברכת המצות צריך להיות בעמידה והוא רק לכתחלה דבדיעבד יצא בשתיהן בכל גווני. והסכימו רוב האחרונים דלכתחילה צריך להיות הברכה קודם העטיפה דהיינו בשעה שהוא אוחזו בידו ורוצה להתעטף בו דזהו עובר לעשייתן ממש ולא יקדים בשעה שעדיין הטלית מקופלת דזהו עובר דעובר:
(ג) בגילוי הראש - דאע"ג דמברכינן להתעטף כיסוי הגוף לחודיה הוי עיטוף והוא עיקר העיטוף. ועוברי דרכים שמניחין הטלית כשהוא מקופל ומשלשלים סביב צוארם על כתפיהן אין יוצאין ידי חובת ציצית בזה דבכה"ג לכו"ע לאו עיטוף הוא:
(ד) בטלית - שכיסוי זה מכניע לב האדם ומביאו לידי יראת שמים. ועיין בט"ז שדעתו דנכון שלא יסיר הכובע הקטן שעל ראשו בעת התפילה אף שהוא מכסה ראשו בהטלית ג"כ. וכתב הב"ח דצריך שיהא הטלית על ראשו מתחלת התפלה עד סופה. ועכ"פ יעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד"א. כתוב בכוונות האר"י ז"ל היה מכסה הטלית על התפילין של ראש ועיין ס"ס כ"ז דעכ"פ לא יכסה לגמרי. בשעת עטיפה מכסה ראשו בהטלית עד שיגיע עד פיו ומשליך כל הארבע ציציות לצד שמאל כדי הילוך ד"א ואח"כ יסיר העטיפה עד שהש"ר יהיה נראה קצת וכנ"ל ויעמיד כ"א מהציצית על מקומה וכדאיתא בסעיף ד' וזהו העטיפה שיוצאין בה לכו"ע ולא כמו שנוהגין איזה אנשים שמושכין הטלית על עצמן עד שמגיע הראש לחצי אורך הטלית ומתעטפין בו דזהו איננו נקרא עטיפה עיין במ"ק כ"ד ע"א. משמע בגמרא שבחור לא היה מכסה ראשו בטלית אפילו הוא ת"ח:
(ה) טליתות קטנים - והוא שיש בהם שיעור שהקטן בן ט' שנים יתכסה בו ראשו ורובו וגדול בן י"ג שנים עכ"פ לא יתבייש לצאת בו באקראי ברחוב וכדלקמן בסימן ט"ז ע"ש במ"ב:
(ו) יוצאין בהם - דהאידנא כל כסות שלנו דרך כיסוי הם ועיטוף לא רמיזא באורייתא:
(ז) מעוטף - כדי לצאת נמי דעת הסוברים דבעינן דוקא עיטוף. ונראה דהנוהגין שלא לברך כלל על הט"ק רק פוטרין אותו בברכת הט"ג אין צריך כלל להתעטף בו ועיין במ"א ובביאור הגר"א:
(ח) ואח"כ - דעיקר הקפידא בעת לבישה:
(ט) ציציות - נהגו לעשות עטרה מחתיכת משי לסימן שאותן ציצית שלפניו יהיו לעולם לפניו כמ"ש חז"ל קרש שזכה בצפון היה לעולם בצפון ובכתבי האר"י ז"ל כתב שלא היה האר"י ז"ל מקפיד ע"ז:
(י) בציצית - בשו"א תחת הבי"ת:
(יא) בטלית - וה"ה בתפילין וכל ברכת המצות:
(יב) כאחת - פי' כל אחד מתעטף בטלית מיוחד אלא שבפ"א נעשו כל העטיפות לאפוקי לאחר כ"ד לברכתו דהוי הפסק וצריך כ"א לברך לעצמו ועיין לקמן סימן ר"ו ס"ג:
(יג) ואם רצו - מלשון זה משמע דיותר טוב שכולם יברכו ובאמת אדרבה לכתחילה יותר טוב שאחד יברך ויוציא את האחרים משום ברוב עם הדרת מלך וכדלקמן בסימן רצ"ח סי"ד אך לא נהגו עכשיו כן ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוון לצאת ולהוציא ועיין בש"ת:
(יד) אחד מברך - ומוציא את האחרים ואפילו הם בקיאים ובלבד שיתכוין השומע לצאת והמשמיע להוציא ויותר מזה דאפילו אם המברך כבר יצא לעצמו או שאינו מתעטף כלל יכול להוציא אחרים בברכתו דכל ישראל ערבים זה בזה אך בזה י"א דאינו מוציא אלא דוקא מי שאינו בקי. כתב הפמ"ג אם כמה אנשים קנו טליתים חדשים ועשו בהם ציצית ולא ברכו שהחיינו דמברכין בעיטוף ראשון כמבואר בסימן כ"ב נהי דאחד יכול לברך להתעטף בשביל כולם אבל ברכת שהחיינו כל אחד בעצמו יברך:
(טו) יענו אמן - אף דבלא"ה צריך לענות אמן אחר כל ברכה מ"מ בזו שרוצה לצאת בה החיוב יותר שמורה בזה בפועל שהוא מתכוין לצאת בה מיהו בדיעבד אפילו לא ענה אמן יצא וכדלקמן בסימן רי"ג ס"ב:
(טז) אלא לובשו - והברכה הוא להתעטף כי נוסח הברכה כך הוא כמו לישב בסוכה:
(יז) ואין לשנות - היינו בט"ק שלנו שאין מתעטפין בו אבל בט"ק שמתעטף בו כמבואר בס"ג יכול לכתחלה לברך להתעטף ובדיעבד אם בירך בכל ט"ק להתעטף או שבירך על ט"ג על מצות ציצית יצא. ודע דאין לברך על ט"ק עד שיהיה עכ"פ ארכו ג' רבעי אמה לכל צד ונקב בית הצואר אין עולה מן המנין וגם שיהיה פתוח רובו ואנשי מעשה נוהגין אמה מלפניהם ואמה מלאחריהם ועיין במ"ב ובה"ל בסימן ט"ז מה שכ' עוד מענין זה:
(יח) זה מזה - כל חוט בפני עצמו שלא יהיו מסובכין אחד בחבירו. ואם נשתהא לבוא לבהכ"נ ועי"ז יתבטל מלהתפלל בציבור כתב המ"א דאין צריך לדקדק בזה ועיין בביאור הלכה. כתב האר"י ציצת ר"ת: צדיק יפריד ציציותיו תמיד:
(יט) יכוין בהתעטפו - וזהו מלבד הכוונה שצריך לכוין בלבישה לקיים מצות ציצית וכתב הב"ח שכן הדין בתפילין וסוכה אף דבשאר מצות יוצא אף שלא מכוין בה דבר כ"א שעושה המצוה לשם ד' שצוה לעשותה הנך שאני דבציצית כתיב למען תזכרו ובתפילין למען תהיה תורת ה' בפיך ובסוכה למען ידעו דורותיכם. ומ"מ נראה דכ"ז לכתחלה כדי לקיים המצוה בשלמותה אבל בדיעבד אף אם לא כיון בכל אלו רק לקיים המצות עשה יצא. ואח"כ מצאתי בפמ"ג בסימן כ"ה שכתב כן (וכן משמע בע"ת ובביאור הגר"א שאפי' בציצית אין הכונה לעיכובא):
(כ) יעיין - משמע מדברי הב"ח וא"ר דגם בשבת יש לבדוק הטלית ועיין בסימן י"ג בבה"ל:
(כא) בחוטי הציצית - גם צריך לבדקן למעלה במקום נקב הטלית עד הקשירה דשם פסול אפילו בנפסק חוט אחד ועיין בביאור הלכה:
(כב) לבטלה - אע"ג דבלא"ה יש חשש איסור שילבש בגד של ד' כנפות בלי ציצית מ"מ מוקמי ליה אחזקתיה שהיה כשר רק משום חומר דלא תשא שיש על ברכה לבטלה החמירו לבדקו. ולפ"ז מי שלובש כמה בגדים של ציצית אין צריך לבדוק אלא אחד מהם כיון דברכה אחת לכולם אבל האחרונים כתבו דצריך לבדוק כולם אחד דלא סמכינן אחזקה במקום דיכולין לבררו וגם דחזקה גרועה היא דעשויין החוטין ליפסק ולכן צריך לבדוק בכל יום בבוקר כשלובשן ואז אף שהסירן והסיח דעתו מהם אף דצריך ברכה כשחוזר ולובש אפ"ה אין צריך לחזור ולבדוק דבזמן מועט כזה אינו רגיל ליפסק וסמכינן אחזקה. ואפילו בבוקר אם ע"י הבדיקה יתבטל מתפלה בצבור או שקראוהו לעלות לתורה יכול ללבוש טליתו בלי בדיקה והוא שיודע שהיו החוטין שלמים אתמול ומ"מ נכון לעיין קצת מאי דאפשר ואם שאל טלית מאחר לעלות לתורה דמנהגינו שלא לברך עליו אין צריך לבדקו כלל [ועיין בביאור הלכה] ואם בדק הטלית כשהסיר אותו מעליו והניחו בכיסו שלו אין צריך לחזור ולבדקו למחר כשמתעטף בו:
(כג) ימשמש בציצית - דבזה יחשב קצת כאלו לובשו אז ואע"ג דקי"ל בכל המצות דצריך לברך עובר לעשייתן ממש הכא שאני משום דאכתי גברא לא חזי:
(כד) ויכוין לפטור - והכי נהוג בזמנינו לברך על ט"ג ולכוין לפטור בזה הטלית קטן והכי עדיף טפי ממה שנוהגין איזה אנשים שמברכין על הט"ק ותיכף מברכין על הט"ג שגורמין ברכה שאינה צריכה ועוד אפילו אם יפסיק זמן מרובה בין הט"ק לגדול כמה פעמים אין ראוי לברך עליו דאין פתוח רובו או דהוא קטן מהשיעור המבואר לקמן בסי' ט"ז או דהוא ישן בו בלילה וכדלקמן בסט"ז במ"ב:
(כה) על בגדיו - ובכתבים איתא דט"ק תחת בגדיו וכתב המ"א דעכ"פ צריך שיהיו הציצית מבחוץ ולא כאינך שתוחבין אותן בהכנפות. אך האנשים שהולכים בין העכו"ם יוצאין בזה ומ"מ בשעת הברכה יהיו מגולין ד"א:
(כו) יראהו - כמה דכתיב וראיתם אותו וזכרתם וגו' ואותן האנשים המשימין הציצית בהמכנסים שלהם לא די שמעלימין עיניהם ממאי דכתיב וראיתם אותו וזכרתם וגו' עוד מבזין הן את מצות הש"י ועתידין הן ליתן את הדין ע"ז ומה שאומרין שהולכים בין הנכרים לזה היה די שישימו הציצית בתוך הכנף ואלו היה להם איזה דורון ממלך ב"ו שחקוק עליו שם המלך כמה היו מתקשטין בו לפני האנשים תמיד וק"ו בציצית שמרמז על שם ממ"ה הקב"ה וכדלקמן בסימן כ"ד ס"ה כמה מתכבד האדם הנושא שמו עליו ואמרו חז"ל הזהיר במצות ציצית זוכה ורואה פני השכינה ומשמע מן הכתובים דהיהודים שישארו לעת קץ יהיו מצויינים במצוה זו כמה דכתיב ובאו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי וגו' ואמרו חז"ל ע"ז כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים וכו':
(כז) כולם חייבין - ר"ל אם לובשם כולם אבל אם מונחים בתיבתו פטורין דקי"ל ציצית חובת גברא ולא חובת מנא כדלקמן בסימן י"ט:
(כח) מפסיק ביניהם - היינו בהפסק גדול שהוא בכלל היסח הדעת אבל בשהיית זמן מה פסק המ"א ושארי אחרונים לקמן בסימן ר"ו דשתיקה לא חשיבא הפסקה בדיעבד ואפילו אם שהה הרבה יותר מכדי דיבור. ואם שח ביניהם אם היה הדיבור לצורך לבישה כגון שאמר תנו לי בגד ללבוש וכה"ג פשיטא דאין צריך לחזור ולברך אבל אם לא היה לצורך לבישה יש דיעות בין הפוסקים ודעת המחבר לקמן בסעיף י"ג ומ"א והרבה מן האחרונים [עיין בש"ך יו"ד בסימן י"ט סק"ז] כהפוסקים דאפילו שיחה בעלמא ג"כ הוי בכלל הפסק לענין זה אבל יש מן האחרונים שפוסקין דכיון דיש שסוברין בזה דאין צריך לחזור ולברך דהוי כמו שסח באמצע סעודה מוטב שלא להכניס בספק ברכה וכן הסכים הפמ"ג לכן יזהר כל אדם שלא לסוח ואם דיבר אין חוזר ומברך וכ"ש שיזהר שלא להפסיק הפסק גדול דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה וכדלקמן בסימן רט"ו:
(כט) לא היה בדעתו - ר"ל שלא היה בדעתו בפירוש רק שבירך סתמא:
(ל) הוי כמפסיק - מדסתם משמע דמיירי אפילו היו מונחים לפניו כל הבגדים של הארבע כנפות בשעת הברכה ואפ"ה צריך לחזור ולברך דמיירי שהוא רגיל רק ללבוש אחת וע"כ בסתמא אין עולה הברכה לכולם דהוי כנמלך אא"כ היה דעתו עליהם בפירוש. וה"ה אם בירך על ט"ק על מצות כמנהגנו ולקח מיד הט"ג אם היה דעתו בפירוש לפטור בעל מצות אין צריך לחזור ולברך ובסתמא חוזר ומברך דבסתמא אין דעתו בעל מצות כ"א על ט"ק אך מ"מ לכתחלה בודאי יש לזהר שלא לברך על ט"ק אם דעתו ללבוש תיכף הט"ג משום גרם ברכה שאינה צריכה. אם לבש טלית בלא בדיקה ומצא אותו פסול או שנפסלו ציציותיו אח"כ ולובש טלית אחר צריך לברך פעם אחרת אם לא שהיה בדעתו בפירוש בשעת ברכה על כל מה שילבש אח"כ:
(לא) אם פשט - האחרונים חולקין ע"ז וס"ל דהפשיטה לא הוי הפסק לכו"ע ואינו דומה למש"כ המחבר בסעיף י"ד דהפשיטה הוי הפסק דהתם לא היה דעתו בשעת ברכה שיפשיטנו ויחזור וילבש אבל הכא היה דעתו בשעת ברכה על לבישת הבגד השני:
(לב) לברך עליו - אפילו אם תיכף הלך לבהכ"נ ולא הסיח דעתו בינתיים כלל:
(לג) דהליכה - והאחרונים הסכימו דעצם הליכה לא חשיב הפסק ואעפ"כ כתבו דצריך לברך על הט"ג משום שינוי מקום ולפ"ז ה"ה אם כשיצא מביתו חזר מיד לביתו ולבש שם הט"ג ג"כ צריך לברך עליו אף דהיה דעתו גם על הט"ג בשעת ברכה דהוי כדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם דשינוי מקום הוי הפסק כמ"ש סימן קע"ח ועיין בס"ק שאחר זה:
(לד) חשיבה הפסק - והח"א חשש לדעת הסוברים דשינוי מקום לא הוי הפסק בזה ע"כ החמיר שלא לברך אם לא שהיה הבהכנ"ס רחוק מביתו או שלא היה דעתו בשעת ברכה גם עליו או שהסיח דעתו ביניהם:
(לה) בתוך ביתו - אפילו אם הט"ק לבש בחדר זה והט"ג בחדר אחר דשינוי מקום לא הוי מחדר לחדר כיון דהיה דעתו לזה וכדלקמן בסימן רע"ג סוף ס"א ומש"כ בשיחה הוא אפילו תיבה אחת. ועיין לעיל בס"ק כ"ח במה שכתבנו בשם האחרונים לדינא:
(לו) צריך לברך - אפילו נשאר עליו ט"ק ואפילו אם תיכף נתעטף בו ולא שינה מקומו כלל בינתים דהפשיטה גופא הפסק הוא בזה ועיין לעיל בסימן זה ס"ק ל"א מה שכתבנו שם:
(לז) שאין מברכין - אפילו אם בעת הפשיטה לא נשאר עליו ט"ק וכן פסקו האחרונים. וטעם הי"א הוא דכיון דבעת הפשיטה היה דעתו תיכף ללבשו וכן עשה לא הוי הפשיטה הפסק. ואפילו אם שינה מקומו בינתים כגון שפשט אותו ליכנס לביהכ"ס וכל כיוצא בזה לא הוי השינוי מקום בזה הפסק כיון שחזר ולבש אותו טלית עצמו ואינו דומה למה דהסכימו הפוסקים בסימן כ"ה [בסעיף י"ב ועיין שם במ"ב] דאם פשט תפילין אדעתא ליכנס לבהכ"ס הוי הפסק ע"י זה דשאני התם כיון דבהכ"ס אסור בתפילין הוי הפסק גמור משא"כ בטלית דמדינא אינו אסור רק דאינו נכון לעשות כן ע"כ לא הוי הפסק עי"ז. ודע דאם בעת הפשיטה לא היה דעתו ללבוש מיד רק אחר איזה זמן אף שאח"כ חזר ונתעטף בו מיד לכו"ע צריך לחזור ולברך ואפילו אם נשאר עליו ט"ק דתיכף שפשטו אזדא לה המצוה. וה"ה להיפך אם בעת הפשיטה היה דעתו ללבוש מיד ואח"כ נשתהא איזה זמן והסיח דעתו גם בזה לכו"ע צריך לחזור ולברך אפילו אם נשאר עליו ט"ק:
(לח) דוקא כשנשאר - האחרונים פסקו כהי"א הזה אך דמסקי דהי"א הזה לא איירי רק כשפשט הטלית היה בסתמא לכן אמרינן דאם נשאר עליו ט"ק עדיין לא הסיח דעתו מן המצוה ובאם לאו מסתמא הסיח דעתו אבל אם היה דעתו בפירוש לחזור וללבשו מיד אין צריך לחזור ולברך כשלובשו מיד אפילו אם לא נשאר עליו ט"ק וכן להיפך לא מהני הט"ק וכמו שכתבנו למעלה. ונראה דאם פשט אותו בתוך התפלה אפילו בסתמא הוי כמו שפשט אותו על דעת לחזור וכן אם קיפלו והניחו בתוך כיסו הוי כמו שפשט אותו בפירוש ע"ד שלא לחזור:
(לט) שלא במתכוין - אפילו למה דפסקינן דבהסיר טליתו ע"ד להחזירו אין צריך לברך בזה גרע יותר דהא נפלה בלא דעת ואזדא לה מצותה ואפילו נשאר עליו ט"ק לא מהני:
(מ) צריך לברך - אפילו אם לובשו ואם נפל ממנו באמצע תפלת י"ח והחזירוהו אחרים עליו כשיסיים תפלת י"ח ימשמש בציצית ויברך:
(מא) אע"פ שנפלה רובה - הט"ז וא"ר חולקין על זה וגם הגר"א מצדד לדברי הט"ז. ולכו"ע אם נפל מעל כל הגוף אע"פ שנשארת בידו צריך לברך דאזדא לה מצותה שעיקר מצות עיטוף הוא בגוף. אם בירך על הטלית ונפל מידו קודם שנתעטף בו והגביהו ולבשו אין צריך לברך שנית. ואפילו נפסלו אז ציציותיו והיה לו ציצית מזומנים ותקנם מיד א"צ לברך שנית דכיון שעדיין לא עשה מצותו לא הסיח דעתו [כמו בתפילין לקמן בסימן כ"ה סי"ב עי"ש בט"ז סקי"ב] ומי שלקח טלית להתעטף בו והתחיל לברך עליו וקודם שסיים הברכה לקחוהו ממנו ותפילין לפניו יכול לסיים הברכה אקב"ו להניח תפילין ויוצא בזה [הלק"ט סימן קנ"ג והאה"ח הסכים עמו להלכה]:
(מב) צריך לברך - דקי"ל לילה לאו זמן ציצית הוא והוי הפסק ויש חולקין בזה כיון דכסות יום חייב אף בלילה לדעת מקצת הפוסקים וכדלקמן בסימן י"ח וספק ברכות להקל ומ"מ נכון לכוון לפטור אותה בט"ג. וכל זה כ"ז שלא פשטו אבל אם פשטו על דעת שלא ללובשו תיכף צריך לברך אח"כ כשלובשו לכו"ע ומ"מ לכתחלה אין נכון לעשות עצה זו כדי שיתחייב בברכה לכו"ע משום ברכה שאין צריכה לדעת הפוטרים. הישן ביום שינת הצהרים ומסיר מעליו הט"ק יש דעות בין הפוסקים אם זה בכלל היסח הדעת ע"כ מהנכון שעכ"פ יכסה בו בשעת השינה וכשלובשו אח"כ אין צריך ברכה לכו"ע:
(מג) יעשה - עיין בט"ז שכתב דהאי וכן אינו מדוקדק דבזה צריך מדינא למשמש בבקר כשהוא מברך על הטלית:
(מד) מצות ציצית - דציצית חובת גברא לענין זה שאם נתכסה בטלית אז חל עליו החיוב עיין סימן י"ז:
משנה ברורה סימן ט
=================
(א) אלא וכו' - כדתני דבי ר' ישמעאל דילפינן מנגעים דפרט ביה הכתוב צמר ופשתים אף כל מקום דכתיב ביה בגד הכונה מצמר ופשתים:
(ב) רחלים - או אילים זכרים אבל שאר כל המינים כגון צמר גמלים ונוצה של עזים והשירים וצמר ארנבים וכן קנבוס וכל כה"ג אינן בכלל צמר ופשתים ואינם חייבים בציצית רק מדרבנן וצמר רחל בת עז כתב ב"י דצמרה ג"כ לא חשיב צמר ולא הוי אלא כשאר מינים וממילא ה"ה דבכל אלו אם עשה מהן ציצית כ"א מהן אינו פוטר אלא במינו. צמר רחלים או פשתן שטרפן בשאר מינין אזלינן בתר רובא אם הרוב הוא מצמר ופשתים חייב מן התורה וא"ל מדרבנן. ודוקא אם טרפן וטוון ועשה מהן בגד אבל אם השתי מצמר או מפשתים והערב משאר מינין או איפכא אין חייב לדעה זו רק מדרבנן אפילו אם רובו מצמר ופשתים דשתי או ערב לחוד לא חשיב בגד. ולענין איזה ציצית לעשות בו עיין לקמן בס"ק י"ג ועיין בביאור הלכה:
(ג) אלא מדרבנן - אף דצריך לברך על מצוה שהיא מדרבנן ג"כ מ"מ נ"מ לענין כמה דברים. א'. דיותר ראוי לעשות בגד שהוא יוצא בו מן התורה. ב'. אם נתערב לו ציצית טוויין לשמן בשלא לשמן ואין לו ציצית אחרים או שיש לו ספק על הבגד אם הוא חייב בציצית דאם הוא מדרבנן ספיקא דרבנן לקולא. ג'. אם הוא יושב בצבור ונפסק אחד מציציותיו בחול דאם הוא מדרבנן י"ל כבוד הבריות דוחה דרבנן ואינו מחוייב תיכף לפשוט טליתו עיין בסי' י"ג ועוד נ"מ הרבה עיין בפמ"ג:
(ד) וי"א דכולהו וכו' - פוסקים כרבא דרבא רמי כתיב על ציצית הכנף משמע מין כנף פי' אפילו אינו של צמר ופשתים מ"מ יהיו הציצית ממין הבגד וכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך מהם הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן ובין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין ומכריע רמ"א כדעה זו שכן סבירא להו לרוב האחרונים כרבא לדרוש מין כנף וש"מ דכל מיני בגד חייב מן התורה בציצית ויהיה ממין הבגד:
(ה) והכי הלכתא - וי"ש יחמיר על עצמו לחוש לדעה הראשונה ויעשה טלית של צמר כדי שיתחייב בציצית מן התורה לכו"ע. ונכון שיעשה בין הט"ג ובין הט"ק של צמר:
(ו) של צמר וכו' - והב"ח כתב כיון דיש פוסקים המחמירין בזה שלא לעשות אפילו ציצית של צמר לשאר מינין כיון שאינו מינו כמבואר בב"י ע"כ לא יברך רק על טלית צמר וציצית צמר והעולם נוהגין לעשות ציצית של צמר לשאר מינין ובספר א"ר ג"כ כתב שיש להקל בזה וכן משמע בספר מעשה רב:
(ז) בזמן הזה - פי' דבזמן שהיה תכלת שהיה צריך להטיל ד' חוטין שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת (הוא צמר צבוע בדם חלזון) והיה מתקיים עי"ז המצות ציצית כראוי התירה לנו התורה להטיל השנים של לבן בין מצמר או מפשתים בין בבגד צמר או בבגד פשתים ולהי"א שזכר רמ"א בס"א דכל מיני בגדים חייבין מדאורייתא אפילו בהם היה אז מותר לנו מן התורה ציצית של צמר ופשתים יחדיו אבל עכשיו דאין לנו תכלת נמצא דאין אנו מקיימין המצוה בשלמותה לא שרי לן כלאים:
(ח) אפילו בשאר מינים - הטעם דיש צמר שנראה כעין משי ויבואו להטיל בו ציצית של פשתן שיסברו שהוא משי ויהיה כלאים. ולפ"ז בשאר מינים שאינן משי יש להתיר ויש עוד טעמים אחרים עיין בב"י וב"ח וט"ז ולדבריהם יש להחמיר גם בשאר מינים ובשעת הדחק יש לסמוך על המקילין כן כתב בא"ר. ועיין בספר מעשה רב שהגר"א היה ג"כ מן המקילין בזה:
(ט) של שאר וכו' - דין זה קאי בין למ"ד שאר מינין דאורייתא או דרבנן:
(י) אלא במינם - ואם היה השתי ממין זה והערב ממין אחר פשוט דאין לטלית זו תקנה אלא בציצית של צמר דהוא פוטר בכל הבגדים או בציצית של פשתים במקום הדחק וכנ"ל:
(יא) כגון משי - וכ"ז דוקא אם המשי היה טווי ושזור לשם ציצית דבלא"ה לא:
(יב) לבגד משי - ואפילו אם תחתיו היה תפור בצמר או פשתים או מין אחר אזלינן בתר עליון דהוא עיקר הבגד וכדלקמן בסי' יו"ד במ"א סק"ה:
(יג) אין פוטרין - וטלית שהשתי הוא ממינו והערב הוא מצמר או להיפך יטיל בו ציצית של צמר דוקא דהוא פוטר בכל המינים ולא משאר מינים אפילו אם רובו היה משאר מינים דשתי או ערב לחוד לא חשיב בגד וכנ"ל בסק"א. ואפילו אם לא מינכר חוטי הצמר בפני עצמו כגון שעירב מחוטי הצמר מעט בשתי ובערב ולא ניכר מקומו איה אפ"ה נראה דטוב יותר לעשות ציצית מחוטי צמר כי י"א דחוטין חשיבי ולא בטלי. וטוב יותר שיעשה הטלית כולו של צמר בלי תערובות כלל של שאר מינים ובזה יתנאה למעלה. וטלית שהוא מעורב בצמר גפן ופשתים אין לטלית זו תקנה אם לא בשעת הדחק יעשה בו ציצית של פשתן וכנ"ל בסוף סק"ח:
(יד) יש להסתפק - כי אין כאן מין כנף וגם גדילים תעשה לך מהם אינם לגמרי ועיין בארצות החיים שכתב דאם עושה שני חוטים ממינו ושני חוטים מצמר שפיר דמי עי"ש מילתא בטעמא:
(טו) מצבע הטלית - משום זה אלי ואנוהו ויש מפרשים משום דבעינן בזה ממין הכנף:
(טז) אף בבגדים צבועים - מ"מ ראוי למדקדק לעשות דוקא ד' כנפות או ט"ק לבן כדי שיהיה יצא ידי הכל כשיעשה הציצית לבנים גם משום דכתיב ולבושיה כתלג חיור ומה ששפת הבגד כעין תכלת בטליתות שלנו בתר עיקר הבגד אזלינן:
(יז) של פשתן - דגזרו חז"ל משום דאז יהיה מוכרח לעשות בו ציצית של פשתן ויש לחוש שמא יעשה בו ג"כ תכלת והוי איסור כלאים כשיתכסה בו בלילה שאז אין זמן קיום המצוה ואף דבזמנינו אין לנו תכלת ס"ל דמ"מ אין הגזירה בטילה והרבה פוסקים התירו בזה דס"ל דעיקר הגזירה לא היה רק שלא יטילו בו תכלת כדי שלא לבוא לידי כלאים אבל לא על חוטי הפשתים וגם דבזמנינו דליכא תכלת לא שייך כלל הך גזירה ומש"ה כתב רמ"א בהג"ה דאם אי אפשר בענין אחר יש לסמוך עליהם:
(יח) טלית של פשתן - וכ"ש דמותר לעשות טלית של שאר מינים וציצית של פשתן כשאין לו ציצית אחרים כדי שלא יתבטל המצוה:
(יט) וציצית של פשתן - ויוכל לסמוך על המתירים גם לענין ברכה ופשוט דאם יש לו טלית גדול של צמר יברך עליו ויכוין לפטור את זה ובמ"א כתב ונ"ל דיעשה בו כנפות של עור ויטיל בו ציצית צמר והאחרונים מפקפקים בזה:
משנה ברורה סימן י
=================
(א) שאין לה וכו' - בין בתחילת עשייתו ובין שחתך אח"כ כנף אחד ועשהו עגול:
(ב) פטורה - מבואר בקרא דכתיב על ארבע כנפות כסותך ודרשינן בספרי ארבע ולא שלש ויותר מארבע מרבינן מאשר תכסה ואיפכא לא נוכל לומר שבכלל ה' ארבע ואין בכלל ג' ארבע ולאו דוקא בעלת ה' ה"ה בעלת ו' וז':
(ג) חייבת - ויש פוטרין לכן אין לעשות בת ה' לכתחילה וכתב הפמ"ג דלדעת הפוטרין אותן טליתות קטנים שלנו שיש בית הצואר מ"מ רוב סתום ומיהו אם אירע שרוב פתוח יעשה בקאלנע"ר שעושים החייטים קצת עגול:
(ד) בארבע - ואם עשה ה' עובר משום בל תוסיף ואם חתך אחת מהם כשרה אך שישארו הד' כנפות המרוחקות בציצית וכדלקמי':
(ה) המרוחקות זו מזו יותר - דמסתבר שיש לעשות באותם שהם ניכרים ביותר מן השאר וי"א דהוא מדאורייתא ויש להחמיר אם אפשר אבל אם כבר נעשה בכנף הקרוב וא"א לתקן כגון שהגיע זמן תפלה יכול לסמוך על המקילין ולברך:
(ו) אחת באלכסון - ה"ה אם חתך ב' כנפות באלכסון נעשית בעלת ו':
(ז) בעלת ה' - וכן אם היה לה תחלה ג' וחתך כנף אחת לשנים נעשית בעלת ד' וחייבת בציצית וצריך שתהיה החתיכה גדולה וניכרת. ועיין בפמ"ג שכתב דדוקא אם חתך מקצת מהבגד עד שעי"ז נראה אותו המקום כשני קרנים אבל אם לא חתך כלום רק פגימה בסכין קרע בהקרן עד שנחלק אותו המקום לשנים לא נעשית עי"ז בת ד' עד שיהא רוב פתוח וכדלקמן בס"ז:
(ח) לא נפטרה - דאי לא מיבעי ליה הכנפים לפסוק ולישדייה אלא ודאי דסופו להתיר את התפירה הלכך נחשב כאלו כבר התיר התפירות וחייבת בציצית. ומטעם זה יוכל להטיל עתה הציצית בכפל אף למטה מקשר אגודל אם כשיתפשט יהיה למעלה מקשר אגודל. וכ"ז בשכפלו ותפרו בעיגול אבל אם כפל ותפר בריבוע כיון שגם עתה יש כנף דעת הלבוש והמ"א דרשאי להטיל שם הציצית בכפל אע"פ שהוא יותר מג' אצבעות משפת הקרן כיון דתפרה שרי וכמו בס"ו בכפל הטלית דמהני התפירה ורבים חולקין ע"ז וס"ל דגם בזה לא מהני התפירה ושאני ההיא דס"ו דמיירי שכפלה כולה וכן דרך מלבוש משא"כ בזה שלא כפל רק מקצת הבגד:
(ט) של בגד וכו' - דכתיב אשר תכסה בה ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד הלכך אזלינן בתריה ואפילו אם מקום הבגד כולו עגול ואין שם כנף רק שמחוברין אליו כנפות של עור חייב דבתר עיקר הבגד אזלינן:
(י) וכנפיה של עור - וה"ה אם היה רוב הטלית בגד והשאר עור חייבת:
(יא) וכנפיה של בגד - וה"ה אם רק רוב הטלית של עור אע"ג שגם במיעוט הבגד יש בו שיעור טלית פטור מציצית דכיון שעיקר המלבוש אינו של בגד לא קרינן ביה על כנפי בגדיהם. ועור פטור אפילו מדרבנן דאינו כלל בכלל בגד. וכן הדין בטלית שתחתיו תפור בעור חייבת ואם העליון של עור פטורה כי התחתון הוא הטפל להעליון שהוא עיקר הבגד:
(יב) ג' כנפות - אפילו אם מתחלה היו לה ד' כנפות עם ציצית ואח"כ נחתך כנף אחד ונעשה עגול אף שאותו הכנף תיקן אח"כ מ"מ אלו הג' ציצית ממילא נתבטלו כדמוכח לקמן בסימן ט"ו ס"ג וצריך להתירם ולחזור ולקשרם:
(יג) ג' ציציות - ל"ד שעשה ג' ציצית שנעשו הרוב בפסול דהיינו קודם שנעשית בת ד' אלא אפילו לא קשר אלא קשר אחד עם חוליתו ואח"כ השלים הד' כנפות נמי פסול אותו הקשר וצריך להתירו ולחזור ולקושרו:
(יד) משום תעשה - ר"ל דכתיב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות וגו' משמע שיהיו הכנפות עשויות ארבע קודם שנעשו הציצית לא שנעשו הציצית קודם הכנפות והוי ליה תעשה ולא מן העשוי ופסולים ע"כ צריך להתירם ולחזור ולקשרם ודוקא הג' ציצית ראשונים שעשייתן היה בפסול אבל הציצית שעשה בכנף הד' א"צ להתיר כיון שנעשה בהכשר ואין פסול הראשונים פוסלין אותה:
(טו) שהיא כפולה - שאם תפשט נמצאו הציצית באמצעיתה ואנן ציצית על הכנף בעינן:
(טז) הפשוטים - ואם כפלו מחמת שהבגד ארוך מאוד פי שנים בקומתו שאין יכול ללבשו אא"כ כפלו יש פוסקין דפוטרין אותו לגמרי מן הציצית דאין שם בגד עליו ומסיק הט"ז והפמ"ג דיטיל בו ציצית בכנפות הפשוטין ולא יברך:
(יז) ואפילו מרוח אחת - עיין בביאור הלכה:
(יח) דחייבין - להטיל בכנפי הכפולות דכל זמן שהיא מכופלת ולא נתפשטה שם טלית עליה כמו שהיא כפולה:
(יט) לא לברך - תמהו כל האחרונים מה תיקן במה שלא יברך הא עדיין שמא כהמחבר וצריך להטיל בפשוטים ואיך ילבש בגד זה הא יותר מד' ציצית אסור להוסיף לכו"ע [ועיין בפמ"ג] ומסקי לדינא דיזהר לכתחלה שלא לעשות טלית כפולה כלל אא"כ תפרה ואפילו בתפירות רחבות דכיון שתפרה שוב אין עשויה להיפשט ואז בין בטלית מרובעת ובין בטלית שהיתה מתחלה ארוכה יותר מדאי יטיל ציצית בכפולים ויברך:
(כ) הראשונה - אפשר דדוקא נקט אבל אם חתך השניות פסול כיון דכבר ביטל הראשונות:
(כא) בכל ענין - היינו בין שנתכוין לבטל או נתכוין להוסיף ובין שחתך הראשונות או השניות:
(כב) וכן עיקר - וכן פסקו האחרונים:
(כג) הראשונות - נקט הראשונות דקאי על מה שכתב השו"ע מתחלה חותך הראשונות ולזה כתב וקודם שחתך הראשונות אבל באמת להרא"ש דפסקינן כוותיה כ"ש דאם חתך השניות כשר כמו דאיתא בב"י:
(כד) פטור - אפילו אם יש בהמיעוט הפתוח שיעור טלית. ואם עשה בו ציצית ואח"כ פתח רובו פסולי' משום תעשה ולא מן העשוי וכדלעיל בס"ה וצריך להתירם ולחזור ולקשרם:
(כה) רובו פתוח חייב - היינו דוקא רוב מכל הבגד ולא כמו שעושין החייטין ט"ק שתופרין אותו מן הצדדין ומניחין בו נקב שמכניסין בו הידים ותופרין למטה מהנקב ומניחין רוב פתוח ומודדין רק מתחת הידים וזה טעות גמור כי אז לא נקרא בת ד' כנפות וקרוב הדבר שהמברך מברך לבטלה ועכ"פ לא עדיף מן בגד שחציו פתוח דחייב בציצית ואסור לברך עליו ואסור לצאת בו בשבת אלא צריך למדוד אף מה שלמעלה מן הידים והנקב חשוב ג"כ כאלו הוא סתום ועיין בביאור הלכה:
(כו) וחייב בציצית - אבל אין מברכין עליו:
(כז) בשבת - דשמא פטור והציצית הוי כמשוי וכדלקמן בסי' י"ג. ועיין במ"א שכתב דאף לכרמלית אסור דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה ורבים מן האחרונים מסכימים עם הע"ת דמיקל בזה:
(כח) אשטרינג"ה - הוא דבר המחבר צדדי הבגד אחת אל אחת:
(כט) לעשותה כסתומה - ולכן אין לעשות בט"ק קרסים למטה מחציו דהוי כסתום והוא שנכפפין מאוד ראשי הקרסים לצד השני שאינו יכול להתירן אלא ע"י מעשה דבזה חשיבי חיבור גמור הן לענין כלאים והן לענין ציצית אבל בלא"ה לא חשיב חיבור עי"ז:
(ל) מראית העין - והולך בט"ק תמיד תחת בגדיו ואף כשהוא הולך ברה"ר הוא בהצנע י"ל דלא שייך בזה מ"ע [חידושי רע"א]:
(לא) שיהיו מרובעות - דאין עיגול נקרא כנף:
(לב) כיון שעיקרה - הכין לו מתחלה רק בשביל כיסוי הראש:
(לג) ולא כסות הראש - ומה שעושין עטרה לטלית לא מפני שעיקרה נעשה לכיסוי הראש אלא משום היכר שציצית העליונים לא יתחלפו למטה וע"ל סימן ח' סק"ט כתבתי שהאר"י ז"ל לא היה מקפיד ע"ז וכן מכריע הא"ר להקל אם נקרע למעלה וכיוצא בזה:
(לד) פטורים - אף שהיה מחזיק אותה החתיכה כאמה או אמתים ויש כדי לכסות ראשו ורובו של קטן אפ"ה פטורים ועיין בבה"ל:
(לה) אע"פ שיש להם וכו' - הטעם עיין בב"י:
(לו) הואיל ואין וכו' - דהנה הב"י כתב יש לדקדק במלבושים שלנו שיש להם ב' כנפות סמוך לצואר וב' כנפות סמוך לארץ למה אין מטילין בהם ציצית ותירץ ע"ז כמה תירוצים ודחה אותם הד"מ ואמר הוא טעם להמנהג דמאחר דמצות ציצית הוא לכתחלה שיחזיר ב' לפניו וב' לאחריו ומלבושים שלנו הם כל הד' כנפות לפניו וא"א להלבישן בענין אחר אין חייבין בציצית וזהו מה שכתב הואיל ואין כנפיהם עשויין וכו' ומלבוש שקורין רא"ק שמחובר למעלה חתיכת בגד מרובעת ומונח על כתפיו מאחוריו שקורין קאלנע"ר פשוט הוא דפטור שהרי לצד מעלה אין לו כנפות רק כנפות הקאלנע"ר המונחין לו קצת מאחוריו ואין זה קרנות הואיל ואין השני קרנות שמאחוריו מכוונות נגד הכנפות שלפניו עכ"ל הד"מ וכתב המ"א יען שהלכה זו רופפת בידי הגאונים ולא מצאו טעם נכון [כי גם על טעם ד"מ יש לפקפק הרבה כמו שכתב הפמ"ג] ע"כ י"ש יעשה קרן אחת עגולה כמ"ש ב"י בשם הזקנים וכן דעת הפמ"ג ושארי אחרונים. ובפרט בימינו באותן הבגדים שנהגו מחדש לעשותן פתוח מאחריהם [והוא הבגד הנקרא קאפאט"ע] ומצוי הוא כמה פעמים שרובו פתוח ולפי דברי הד"מ חייב הוא בציצית שהרי ב' שלאחריו מכוונות כנגד ב' כנפות שלפניו ע"כ הרוצה לפטור עצמו מחוייב לעשות שם עכ"פ קרן אחת מאותן ד' כנפות עגולה ותפטר מן הציצית וכדלעיל בס"ט וע"ש בביאור הלכה ויותר טוב שיעגל עוד שתי קרנות כדי שתשאר רק בת שלש כי עתה היא בת ששה:
(לז) ושנים לאחריהם - מזה הלשון נמשך שגגה לאיזה אנשים שמקפלין חלק אחד מהטלית מאוד עד שנעשה דק ואין מכסה כלל רק הצואר וכונתם שיהיה ב' ציצית לאחריהם ממש על כתפיהם ואין זה מן המובחר דא"כ אין כאן כיסוי גוף אלא כיסוי ראש ויותר טוב כמנהג התוגרמים שהיד מפסקת בחצי הטלית באופן שמשני הצדדין יהיה אחת מהציצית לפניו וחלק לאחריו דצדדין דלפניו ולאחריו נמי מיקרי לפניו ולאחריו ולכן די בהפסק היד:
משנה ברורה סימן יא
==================
(א) החוטין - לשון הרמב"ם המוצא חוטי ציצית בשוק אפילו פסוקים ושזורים פסולים דטרח איניש לעשות חוטין כעין ציצית וא"כ שמא לא נעשה לשם ציצית. והמ"מ חולק וגם בכ"מ כתב דהרמב"ם בתשובה חזר בו אח"כ עכ"ל המ"א והגר"א בביאוריו בסימן ש"א כתב דהדין הוא עם הרמב"ם כמו שכתב בראשונה עי"ש:
(ב) טוויין לשמן - והוא ד"ת דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך:
(ג) להקל בניפוץ - דמה דכתיב תעשה לך היינו מטוייה ואילך שאז היא עיקר עשיית הגדילים ועיין בפרישה בשם מהר"ל מפראג שמסכים דלכתחילה יש להחמיר לנפץ לשמה:
(ד) שיאמר - בפירוש לא במחשבה בעלמא ואפילו בדיעבד צ"ע אי מהני מחשבה ועיין בסימן ל"ב ס"ט וי"ט ובחידושי רע"א שם:
(ה) בתחילת - ודי בזה אפילו ליומא אוחרא דסתמא תו לשמה קאי דכל העושה ע"ד ראשונה עושה אם לא כשאמר אח"כ בפירוש שהוא עושה שלא לשמה:
(ו) הטווי - ואם טוה מעט ואח"כ אמר לא מהני למה שנטווה כבר דספוקי מספקא לן אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו. ואם בתחלה ג"כ חשב שיהיה לשמה אך שלא אמר בפירוש נ"ל דיש לצדד להקל בזה דס"ס הוא:
(ז) שיאמר לאשה - ר"ל בתחלת הטוייה לבד. וה"ה אם האשה בעצמה אומרת שהיא טווה לשם ציצית דמהני וגם נאמנת על כך שאמרה משא"כ בעו"ג וחש"ו שאינם נאמנים. מומר לתיאבון שאין מטריח לעשות ציצית בבגדו מותר לטוות ומהימן כשאמר שטווה לשמה וכ"ש אם הוא עובר רק על שאר עבירות לתיאבון אבל מומר להכעיס אפיקורס הוא לכל התורה כולה ובודאי אדעתא דנפשיה עביד לכו"ע:
(ח) עו"ג - וטווית חש"ו אם מהני כשישראל גדול עומד על גבם ומלמדם לעשות לשמה עיין בסי' ת"ס בב"י שיש פלוגתא בזה ועיין בבה"ל שביארנו הסכמת אחרונים בזה:
(ט) עומד על גבו - עיין בבה"ל שכתבנו דדוקא אם הטוויה אינה נמשכת כ"כ אבל אם הטוויה נמשכת זמן הרבה אז נראה דאפילו להרא"ש לא מהני במה שלימד לעו"ג בתחלת הטוייה שיעשה לשמה וכ"ש אם הפסיק בהטוייה ואח"כ לזמן אחר התחיל לחזור ולטוות בודאי כו"ע מודים דאדעתא דנפשיה עביד ופסול:
(י) פסול - ס"ל דעו"ג אדעתא דנפשיה עביד ולא ציית למה שהישראל מצווהו שיעשה לשמה:
(יא) להרא"ש כשר - ובשעת הדחק כשאין לו ישראל שיטווהו לשמה יש לסמוך ע"ז אבל בלא"ה לא כי בביאור הגר"א כתב שדעת התוספות והמרדכי ג"כ כהרמב"ם:
(יב) ונוהגין שיסייע וכו' - וכ"ז להרא"ש אבל להרמב"ם לא מהני כ"ז ועיין באחרונים דמסקי דמנהג זה הוא על צד היותר טוב אבל בדיעבד כשר אפילו בלא סיוע כלל להרא"ש כיון שהישראל עומד על גבו ומלמדהו לעשות לשמה ואם אין הישראל עומד ע"ג לצוותו לא מהני הסיוע לכו"ע דקי"ל מסייע אין בו ממש:
(יג) וצריכין - אחוטי ציצית דעלמא קאי ולא אטוואן עכו"ם דשם לא מהני להפוסלין אפילו אם שזרן אח"כ ישראל לשמן:
(יד) שזירה - היינו שיכפלם אחר הטווייה לשנים וישזרם ואם כפל כל חוט לשמונה ושזרו ג"כ לית לן בה. וטעם להשזירה דתנא בספרי ועשו להם ציצית שומע אני יעשה ציצית כמות שהוא ת"ל ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת בטווי ושזור [פי' כעין משכן דהוי שזור א"נ דסתם פתילה היא שזורה] אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת תן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור ועיין בביאור הלכה:
(טו) לשמן - דמטוויה ואילך הוא הכל בכלל עשייה דקי"ל דצריך לשמה וכתב המ"א דאף בדיעבד מעכב אם לא היו שזורין לשמן וכן משמע מביאור הגר"א ויש מקילין בדיעבד אף בלתי שזירה ועיין בבה"ל שביארנו דאין לסמוך ע"ז אך אם השזירה היה סתמא יש להקל בדיעבד כיון דהטוייה היה לשמה וכל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה:
(טז) ונעשו י"ו - פי' שנתפרק כל השמונה חוטין ולרבותא דרישא נקטיה אבל ה"ה אם נתפרק ב' חוטין ונעשו ארבעה ג"כ בעינן שישתייר כ"ע דאל"ה פסול דהוי כמו שנחסרו לו ב' חוטין בציציותיו דפסול אם לא דקדק בשעת עשייה שיהיה לעולם ד' ראשים מצד אחד וכדלקמן בריש סימן י"ב:
(יז) כדי עניבה - ואע"ג דיש פוסלין אם נפסקו כולן אפילו נשתייר כ"ע כמ"ש סימן י"ב מ"מ בשזירה סמכינן אדיעה ראשונה דהלכתא כוותה כמו שפסק שם [מ"א ופמ"ג עיי"ש]. ודע עוד דהשו"ע מיירי דוקא בשזור כל חוט לשנים אבל אם כפול ושזור לארבעה או לשמנה כמו שמצוי בזמנינו ונתפרקו לי"ו אפילו אם לא נשתייר כ"ע כשר דהא עכ"פ נשארו החוטין שזור לשנים. ולענין בל תוסיף עיין בביאור הלכה:
(יח) טוב לקשור - וי"א דאדרבה יותר טוב שלא לקשור ונכון להחמיר אם הם שזורים יפה דלא שכיח שיתפרקו [ממ"א בס"ק כ"ג ופמ"ג עי"ש]:
(יט) מד' גודלים - ומדידת הגודל בכל מקום הוא של אדם בינוני. ומודדין אותו בפרק העליון במקום הרחב באמצעו [ועיין בשע"ת] ועיין במ"א ובש"ך רע"ב שהביאו בשם הרמב"ם דשיעור גודל הוא כרוחב ז' שעורות זו בצד זו בדוחק והן באורך ב' שעורות בריוח:
(כ) וכן נוהגין - וכן פסק הלבוש וא"כ לא יפה עושין המוכרין שמצמצמין במדת אורכן וקרוב הדבר להיות ברכה לבטלה כי אף דמן התורה די בכל שהוא מדרבנן בעינן שיהיה י"ב גודלין אחר הקשירה מלבד מה שמונח על קרן הבגד ויש להזהירם על כך [פמ"ג] ועיין בבה"ל:
(כא) שיעור - ור"י היה נוהג לעשותו ארוך יותר כדי שאם יפסק קצת ג"כ ישאר בו כשיעור:
(כב) יהיה וכו' - ואם אחד אינו ארוך כ"כ לכרוך בו הכל יכרוך בו קצת כריכות מחוט אחד וקצת כריכות מחוט השני כי בזמן התכלת היו עושין קצת כריכות מהתכלת וקצת מלבן. וצריך לראות שישתיירו בכל החוטין ארכן י"ב גודלין אחר הכריכה והקשירה כמו שכתב רמ"א ואפילו זה החוט הארוך אחר שיכרך ישאר י"ב גודלין:
(כג) הגדיל - קראו גדיל על שם העתיד שנעשה גדיל אחר שנכרך עליו וזהו שכתב רמ"א אח"כ היינו החלק וכו' ר"ל שמתחלה הוא חלק בלא גדיל ואריגה ועי"ז החוט נעשה גדיל. יד אפרים:
(כד) לאחר שנקשר - ומשום הקשירה שעושין בגדיל מתקצר ובעי אצבע יתירה דהיינו י"ג גודלין מלבד מה שמונח על הבגד ואפילו בדיעבד מעכב והעולם מקילין בזה וראוי למחות בידם:
(כה) אין עושין - ואפילו בדיעבד פסול [ט"ז ופמ"ג]:
(כו) שהאורג משייר - אין להקשות דבלא"ה יש פסול דלא נטוו החוטין לשם ציצית יש לומר דמיירי אפילו היכי דמתחילה טוו החוטין לשם ציצית ואח"כ ארג מהם בגד ואפ"ה פסול משום ביזוי מצוה [ט"ז] ובספר המאור כתב הטעם משום דבעינן הכנף מין כנף ואין מינים הללו ראוים לעשות מהם בגד שהם פסולת הצמר ואין בגד נעשה מכמותן עכ"ל וא"כ כל מיני צמר שהם גרועין שאין בגד נעשה מהם פסולים לציצית [מ"א]:
(כז) להם משלהם - נראה פשוט דה"ה אם לקח הציצית בהקפה והמוכר עייל ונפיק אזוזי וזה אינו רוצה לשלם לו דמדינא אינם שלו כדאיתא בחושן משפט סי' ק"צ ע"ש וכל כי האי גונא א"כ לא יצא מן הדין בהציצית ועיין בבה"ל:
(כח) ודוקא וכו' - ואז אפילו נתיאשו הבעלים פסול דיאוש לא קנה ואפילו אם לא היו החוטין שזורין והוא שזרן מכל מקום לא חשיב עי"ז שינוי דלא נשתנה שמם עי"כ [פמ"ג]:
(כט) שגזל החוטין וכו' - עיין במ"א סק"י ולדבריו הג"ה זו חולק על המחבר דס"ל דהקרא מיעט אפילו אם עשה החוטין מצמר הגזול:
(ל) כשרים - הט"ז מבאר דאיירי הרמ"א היכי דהוי יאוש ג"כ וקניא ביאוש ושנוי השם דמעיקרא צמר והשתא חוטין אבל המ"א כתב דמדסתם הרמ"א משמע דס"ל דאפילו קודם יאוש כשר דקניא בשינוי מעשה וכן משמע מהגר"א בביאורו דהטעם הוא משום שינוי מעשה עי"ש. ואם גזל חוטין ומכרן לאחר לפני יאוש לא יצא השני בהציצית דשינוי רשות בלא יאוש לא קנה ולא קרינא ביה ועשו להם [פמ"ג] ואם אחר שבא ליד השני נתיאשו הבעלים עיין בח"מ בסי' שנ"ג ס"ג דיש דעות בזה. ואם נתיאשו ואח"כ מכרן קנה השני את הציצית ואף לענין ברכה משמע מהמ"א בסימן תרמ"ט סק"ב דיוכל לברך בזה ואין בו משום מצוה הבאה בעבירה כיון שהוא לא גזל וכן פסק המחצית השקל אכן הפמ"ג שם בשם הלבוש מחמיר בזה וגם הט"ז בסימן כ"ה והגר"א שם מחמירין בזה:
(לא) לעשותן - ר"ל להטיל הציצית אלו בבגדו משום מצוה הבאה בעבירה ועיין בבה"ל:
(לב) סימן תרמ"ט - דפסק שם דאין יכול לברך עליו ועיין בש"ת ובבה"ל:
(לג) חוטין שאולין - פי' כל לשון שאלה משמע שיחזיר לו אותו דבר בעין אבל לשון הלואה להוצאה נתנה ואלו חוטין שאולין מסתמא הוי הלואה וקרינא ביה משלהם:
(לד) וכדידיה דמי - אבל אם שאלם לו אדעתא שיחזירם לו בעין לא יברך עלייהו די"ל שהשאילם לו למלאכה אחרת אבל אם השאיל לו ציצית מתוקנים כעין שלנו שהם שזורים ופסוקים מותר לתלותם בטליתו ולברך עלייהו דבודאי נתנם לו במתנה ע"מ להחזיר וכמ"ש בסימן י"ד לענין טלית [מ"א]:
(לה) צמרה וכו' - אף דדבר הנעבד אינו אסור אלא לקרבן אבל להדיוט שרי מ"מ אסור למצות ציצית הואיל וצרכי גבוה הוא מאיס כלפי גבוה הואיל דלא אישתני כ"כ דעדיין חזותיה עליו ונראה שהוא צמר משא"כ במשתחוה לפשתן נטוע דהוי כעץ וכיון שעשאו חוטין מראהו הראשון חלף והלך לו:
(לו) פסול - עיין בסימן תקפ"ו במ"א ס"ק ו' דמסיק דלפי דעת המחבר שם האי פסול אינו רק לכתחלה משום דמאיס אבל בדיעבד יצא וכן כתב הגר"א בסימן זה דלענין דיעבד במחלוקת שנויה:
(לז) לציצית - כתב ע"ת דצמר שהיה עליה בעת השתחויה נאסרת וכ"ש מה שגדל אח"כ ובספר בני חייא כתב להיפך דמה שגדל אחר שנעבד מותר [ובבה"ט כתב דגם הט"ז סובר כן לקמן בסימן תרמ"ט סק"ה ועיי"ש בא"ר ובפמ"ג]:
(לח) נטוע - אבל לפשתן שהוא נעקר אז נאסר אפילו להדיוט כדין ע"ז ותקרובתה ואינו מועיל לו שינוי שכל שאתה מהייה ממנה הרי היא כמוה:
(לט) יעשה נקב - כתב ב"י אף די"א דיעשה ב' נקבים כמו ציר"י ויטיל הציצית בתוכם ויוציא אותן לצד אחד אין לחוש לזה והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה אינו מן המחמירין אלא מן המתמיהין דמיחזי כיוהרא עכ"ל וב"ח כתב דבט"ק יעשה שתי נקבים דבזה לא מיחזי כיוהרא כיון שאין נראה לכל וכן כתב בכונות שהאר"י ז"ל נהג כן [אמנם בברכי יוסף כתב שהעיד מהר"ש שמהרח"ו אביו לא נהג כן] וכן נתפשט המנהג במדינת פולין אמנם במדינת הגר ובאשכנז אין נוהגין כן ונהרא נהרא ופשטיה:
(מ) באורך - עיין לקמן במ"ב ס"ק נ"ב מה שכתבנו שם:
(מא) לא למעלה מג' - דלא מיקרי כנף הבגד אלא בגד והתורה כתבה על כנפי בגדיהם ועיין בב"י שכתב דג' אצבעות בצמצום מותר להרחיק ולעשות אח"כ הנקב שם והרבה פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דמכיון דהוי ג' אצבעות תו בגד מיקרי ולא כנף וע"כ יש לזהר לעשות שיתחיל הנקב תוך ג' אצבעות. כתב המ"א אם עשה הנקב למעלה מג' אע"פ שכשקשר הציצית עשה החוטין שעל הבגד קצרים ונתקפלו הכנפות והוא למטה מג' פסול דהרי עכ"פ יש בהכנף שיעור בגד. וכן אם עשה הנקב למעלה מקשר אגודל וע"י הקשירה נתקפל הבגד עד שהוא פחות מקשר אגודל כשר כיון שיש עכ"פ השיעור בהכנף:
(מב) היינו גודלין - עיין לעיל סקי"ט ועיין בארה"ח דמסיק דלכתחלה יותר טוב למדוד הג' אצבעות באמה קמיצה וזרת הסמוכין זה לזה ועיין בבה"ל:
(מג) שאינו נקרא כנף - ומעכב אפילו דיעבד. ואפילו אם לאחר שעשה בו ציצית ואפילו רק חוליא אחת חתך בנקב שיתלו הציצית למטה אפ"ה פסול משום תעשה ולא מן העשוי. וה"ה איפכא כשתלאן תוך קשר אגודל חתך למעלה בבגד והעלה הציצית למעלה מקשר אגודל ותפר למטה או תלה מטלית על הכנף הוי ג"כ תעשה ולא מן העשוי. טלית של צמר שהיתה מצוייצת כהלכתה ונמצא בגדיל של משי שעושין בשפת הטלית חוטין של פשתן והוצרכו לשלוף הגדיל מן הטלית ראוי להחמיר להתיר הציצית ולחזור ולקשרם:
(מד) ולא למטה וכו' - ומעכב אף בדיעבד ונ"ל שמקום הנקב יהיה ג"כ למעלה משיעור זה ואולי זה ג"כ מעכב אף בדיעבד ועיין בבה"ל:
(מה) מכשיעור וכו' - פשוט דזה ג"כ משערינן באדם בינוני:
(מו) עד הציפורן - מקום השוה לבשר:
(מז) ביושר - פי' משפת הבגד מודדים ביושר הג' אצבעות וכן השיעור דקשר גודל בין באורך ובין ברוחב כדלקמן בסוף ס"י ואין מודדין השיעורים באלכסון שע"י האלכסון מתמעט המדידה לערך ב' חומשין [ב"י]:
(מח) ונתקו וכו' - וה"ה אם נקרע בהנקב עד שעי"ז לא נשאר בו כשיעור ואפילו נעשה זה תיכף אחר חוליא הראשונה עם הקשר וכבסמוך:
(מט) מחוטי הערב - וממילא נתמעט אורך הבגד עי"ז ולפי מה שיבואר בסמוך ה"ה אם נתמעט הבגד ברחבו:
(נ) בשעה - וקרא כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לא הקפידה תורה אלא שבשעת עשיה יהיו על הכנף ולא אח"כ. והיינו דוקא אותן הציצית שנתלו בהכשר אבל אם רוצה להטיל בו ציצית אחרות דהוי עשייה חדשה פסול עד שיתפור מתחלה כדלקמן בסימן ט"ו עי"ש:
(נא) פחות מכשיעור - אף דבדיעבד כשר מ"מ טוב לעשות כן כדי שלא יבואו הרואים לומר שהוא פסול דכו"ע לאו דינא גמירי [ב"י]:
(נב) י"א שתוך וכו' - דס"ל דעיקר שם כנף שייך על שפה התחתון של אורך הבגד לא על רוחב הבגד. רוחב הבגד קרוי מה שמלובש בו האדם קומתו מראשו לרגליו ואורך הבגד קרוי מה שמתעטף בו דדרך העיטוף הוא בהאורך:
(נג) אין לו שיעור - היינו למטה דיכול לעשות אפילו פחות מקשר אגודל אבל למעלה מג' אצבעות פסול [ב"י]:
(נד) שקורין אורילייזא - היינו מה שמניחין קצת חוטי שתי בלא ערב ובסוף אורגים ויש שכתבו שזהו מה שאנו קורין אותו בלשונינו קרייקע"ס. ואין חילוק בין אם הגדיל הוא באורך הבגד או ברחבו:
(נה) הוא רחב - שהוא יותר ממלא קשר גודל דאל"כ בלא"ה פסול כנ"ל:
(נו) ג' אצבעות - היינו שלא ירחיק הנקב משפת הגדיל והלאה יותר מג' אצבעות:
(נז) בלא הגדיל - ואם הגדיל רוחב ב' אצבעות או ג' יחתוך מקצתו וה"ה אם חוטי השתי בולטין בלא ערב או ערב בלא שתי יש ספק אם עולין למנין וע"כ יחתוך אותם במקום הכנפות וע"כ שפת הטלית שלנו שקורין שלא"ק שאין בו חוטין ארוגין משתי וערב יחתוך אותם קודם הטלת הציצית במקום הכנפות:
(נח) ד' כפולים - דאמרינן בגמרא גדיל שנים גדילים ד' פי' אי הוה כתיב גדיל הוה משמע שתים דאין גדיל בפחות משתים השתא דכתיב גדילים ד' משמע ובזמן שהיה תכלת היו עושין ב' מתכלת וב' מלבן והאידנא הוי לבן מקום תכלת ועושין ד' ארוכים משל לבן:
(נט) שהם שמנה - אחר שיכניסם בבגד ויכפלם מדכתיב פתיל כעין פתילה שהוא כפול:
(ס) פסול - משום דקעבר בבל תוסיף והגר"א בביאוריו הסכים להלכה לשיטת העיטור המובא בב"י שסובר דאין בזה משום בל תוסיף וכי פסלינן בגמרא בזה דוקא בשהוסיף מין אחר להחוטים [כגון חוטי קנבוס או צמר גפן] אבל באותו המין מכשרינן אפילו לכתחלה להוסיף כמה שרוצה ועיין בארה"ח שהביא עוד כמה גדולי הראשונים שסוברין כן ולכן מסיק דאם עשאם כבר וא"א לתקנם יכול לילך בהם אבל מיד שיוכל לתקנם צריך לתקנם ובגורע מהחוטין לכו"ע פסול כדאיתא בב"י:
(סא) יחתוך - ר"ל לכתחלה יחתוך קודם שיתחבם בכנף [מ"א וביאור הגר"א] ויש לחתכם בשיניו ולא בסכין:
(סב) יזהר - ר"ל שאם עבר ולא חתכן קודם התחיבה עכ"פ יזהר עתה קודם הכריכה ועיין ט"ז:
(סג) חוליא אחד - אפילו של ג' כריכות:
(סד) וקשר וכו' - ר"ל אם עשה חוליא וגם קשר אחר החוליא אפילו רק קשר אחד יצא ידי חובתו מדאורייתא אפילו לא עשה כלל הקשר שסמוך לכנף וא"כ הוי תעשה ולא מן העשוי אבל אם לא עשה הקשר שאחר החוליא אף שעשה הקשר ראשון שקודם החוליא לא נגמר עדיין עשיית הציצית דבלא הקשר החוליא אינו מתקיים כלל ואין כאן גדיל וע"כ יכול לחתוך החוטין ויש מחמירין ולכתחלה נכון לחוש לדבריהם. ודע דמש"כ קשר אחד ר"ל מהה' קשרים שרגילין לעשות אבל הוא היה ב"פ זה על גב זה כדלקמן דבלא"ה לא מיקרי קשר שאינו מתקיים:
(סה) לכריכות - ר"ל למנין הכריכות וגם מנין החוליות והקשרים אין מעכב מדינא רק הוא למצוה מן המובחר כי הה' קשרים רמז שעי"ז יזכור הה' חומשי תורה וכפילת הקשרים החמשה שעולה י' רמז לעשרה ספירותיו של הקב"ה כדאיתא לקמן בסימן כ"ד וטעם החוליות עיין בב"י:
(סו) רק שיהיו וכו' - ומה דאיתא בסי"ג שאם כרך אפי' חוליא אחד אבאר את שורש הדבר כי קבלו חז"ל דבעינן בציצית גדיל והיינו שיהיה מוכרך כמש"כ גדילים תעשה לך וגם יהיה בו חוטין נפרדים כדכתיב ציצית כמו בציצת ראשי אך מן התורה אין שיעור לאורך הגדיל אלא אפי' אם לא כרך רק ג' כריכות ועשה ע"ג קשר למעלה דגם זה הוא הלכה למשה מסיני מתקיים בזה שם גדיל ובזה כבר נגמר המצוה מדאורייתא וזהו טעם דברי השו"ע שם וע"ז יש לסמוך בע"ש עם חשיכה כשאין לו פנאי לעשות כתיקונו ומותר לצאת בו בשבת ולברך (ויותר טוב שיעשה אז גם הקשר הראשון שקודם החוליא כמו שאנו נוהגין כדי לצאת גם דעת מקצת הפוסקים שסוברים דע"ז הקשר כיוונו חז"ל דהוא דאורייתא) וכל זה מדאורייתא אבל מדרבנן צריך לעשות שליש גדיל וב' שלישים פתיל וכיון שאורך החוטין הוא י"ב גודלין כנ"ל בסעיף ד' יעשה ד' גודלין גדיל שהם הכריכות וישאיר ח' גודלין חוטין נפרדים שכך הוא נוי הציצית וע"כ אם עשה חוליא אחת בע"ש עם חשיכה צריך להשלים תיכף אחר השבת דאל"ה הוא עובר על דברי חכמים ויש שנכשלין בזה:
(סז) רוחב וכו' - היינו לכתחילה אבל בדיעבד אפילו אם כרך רובו כשר דעכ"פ יש כאן ג"כ פתיל אבל אם כרך כולה פסול:
(סח) ארבעה גודלים - עם הקשרים וברע"מ כתב שיהיה בין קשר לקשר כמלא אגודל. כתב הרא"ש שיהיו כל החוליות בשוה שזהו נוי ציצית וא"כ באויר הראשון יעשה הכריכות רחוקים זה מזה ואח"כ בכל אויר יותר מקורב [מ"א]:
(סט) וב' חלקים ענף - עיין ביאור מהרש"ל על הסמ"ג ולכו"ע אינו מעכב בדיעבד וכנ"ל:
(ע) ובשני ט' - ובכוונות כתוב בשני ח' וכן הסכימו האחרונים דז' וח' הוא שם של י"ה ואח"כ י"א ובצירוף הוא שם של הוי"ה ואח"כ י"ג גימטריא אחד וזהו ה' אחד. ובציצית של ר' שלמה מלכו היה באויר ראשון יו"ד כריכות ואח"כ ה' וכו' כשם הוי"ה [מ"א] ועיין בלבוש ובא"ר עוד בענין הכריכות:
(עא) בסוף כל חוט - עיין לעיל בס"ק י"ח מש"ש. טוב לעשות החוטין בינונים לא עבים ולא דקים משום זה אלי ואנוהו [א"ר]:
(עב) לאורך הטלית - עיין לעיל בס"ק נ"ב מה הוא אורך ועיין בביאור הלכה:
(עג) דבעינן וכו' - היינו בין בשעת התליה או אח"כ אם נשמטו לצד מטה יחזירם וכ"ז לכתחילה אבל בדיעבד אין קפידא בזה אך עכ"פ יזהר מאוד שלא יהיו הציצית תלויים באלכסון על קרן זויות מפני שהוא מנהג הקראי"ם שעושין כן ואם תלויים מצוה להחזירם למקומן:
(עד) שום בגד - דבעינן שיהיו הציצית מונח על הכנף ולא על דבר שהוא מונח על הכנף:
(עה) ויש מתירין - כי אין עושין כן אלא לחזק הבגד שלא יקרע ובטל הוא לגבי בגד ואפילו של עור מותר וכן הסכימו הפוסקים:
משנה ברורה סימן יב
==================
(א) ונשתייר בהם - פי' בכל אחד מן החוט נשאר לעשות עניבה שקורין שליי"ף לכל החוטין הפסוקים ביחד. ואם לא נפסקו כולן די אם נשאר לעשות עניבה על הפסוקים בלבד ולא על כל החוטין:
(ב) כשר - ואם התיר את הציצית אסור ליתנם בטלית אחר דהוי כלכתחלה ואפילו לא נפסק רק חוט אחד ואין בארכו י"ב גודלין:
(ג) שנפסק כולו - ר"ל שבשני ראשיו לא נשתייר כדי עניבה פסול אף ששאר החוטין היו שלמים ואם נשתייר בשניהם כדי עניבה ע"י צירוף יש להסתפק אם מהני ומשמע מא"ר וכן מדה"ח דיש להחמיר בדבר ואפילו אם יש ספק אם השני ראשין הם משני חוטין או מאחד וא"כ יש כאן ס"ס שמא הם משני חוטין ושמא מצטרפין אפ"ה יש להחמיר משום דציצית מצויין הן והארה"ח מיקל בכגון זה ונראה דאם יש באחד מהראשין כדי לענוב חוט אחד בודאי יש לסמוך עליו:
(ד) פסול - עיין לקמן בס"ג ולכו"ע אם נפסק חוט אחד מעיקרו דהיינו במקום חיבורו בכנף דפסול וכתב הט"ז ע"כ ראוי לכל י"ש שיעיין בשעת בדיקה גם בתחלת מוצאם של הציצית דהיינו במקום חיבורו בכנף אם יש שם קרע:
(ה) שני ראשים - ולא נשתייר בשום אחד מהן כדי עניבה אבל אם באחד מהן יש כדי עניבה כשר:
(ו) שמא נפסק וכו' - ר"ל אף אם שני הנפסקים מצד אחד מ"מ פן שניהם הם מחוט אחד כיון שלא דקדק בעת עשייה:
(ז) ב' ראשים וכו' - ה"ה אפילו כל הראשים נפסקו מצד אחד ומהארבעה ראשים שמצד השני לא נשתייר בכל אחד רק כדי עניבה ג"כ כשר דלא נפסל לדעה זו רק אם חסר חוט אחד בשני ראשיו ומ"ש המחבר שהרי יש בראש השני יותר מכדי עניבה לאו דוקא הוא. שאלה חוטי הציצית שנפסקו וחזר וקשרן אם מועיל מה שנעשו שלמים ע"י קשירה ומסקי האחרונים דדינא הכי אם מתחלה קודם שעשה הציצית מהחוטין נפסקו החוטין וקשרן בקשר קיימא ואח"כ עשה מהן ציצית כשר דקשירה הוי חיבור גמור וכן לאחר שנעשה בהכשר דהיינו אם נפסק ראש אחד לאחר הטלת הציצית בהבגד אף אם לא נשתייר בו כדי עניבה מהני לקשרו עתה ואף אם יפסק אח"כ ראש השני מאותו החוט יהיה כשר כיון שבעת הקשירה היה הציצית כשר אבל אם נתקצרו החוטין באופן שנפסלו הציצית עי"ז כגון שנפסקו שני ראשין ולא נשתיירו כדי עניבה או שנפסק החוט במקום הנקב לא מהני מה שחזר אח"כ וקשר דזהו בכלל תעשה ולא מן העשוי בפסול וכ"ש אם היה החוט קצר משיעורו בתחלתו בשעת עשייה בודאי לא מהני מה שחזר אח"כ וקשרו לאחר הכריכה והקשירה של חוליא ראשונה דזהו ממש תעשה ולא מן העשוי וכדלעיל בסימן י"א סעיף י"ג לענין חתך ראשי החוטין:
(ח) ולר"ת וכו' - טעמו דשני חוטין שהן ד' אנו נותנין במקום תכלת ושני חוטין שהן ד' אנו נותנין במקום לבן צריך עכ"פ שיהיה מין א' שלם:
(ט) אם לא דקדק - קשה דהא כ"ש הוא אם דקדק כמ"ש בהג"ה אח"כ וי"ל דנקט לא דקדק משום סיפא דמסיים אבל אם לא נחתכו אלא ב' ראשים דמכשרינן בכדי עניבה דזהו דוקא בלא דקדק אבל אם דקדק אם נחתכו ב' ראשים מצד אחד כשר אפי' לא נשתייר כדי עניבה דהא נשתייר מכל אחד ראש השני אבל אם נפסקו ב' משני צדדין ולא נשתייר בכ"ע פסולין דשמא חוט אחד הן:
(י) מכשרינן בכ"ע - ר"ל אפילו אם היה השיור כ"ע רק באחד מהן וכנ"ל בסק"ה:
(יא) והלכה וכו' - פשוט דמותר לברך עליהן וכמו שביארנו בבה"ל:
(יב) כשר - דהא ארוכין הן בכדי עניבה רק מפני עובי אינו יכול לענוב:
(יג) יש לסמוך על ר"י - ומותר ללבוש הבגד. ולעיל בס"א דכתב היכי דאפשר טוב לחוש לסברת ר"ת פי' היכא דאפשר למצא בקל ציצית אחרים אבל א"צ לחזור אחריהם אם אין מזומנים לפניו או שיתבטל עי"ז מתפלה בצבור והכא כתב והיכא דלא אפשר היינו במקום שאין נמצאין ציצית כלל יש לסמוך על ר"י ומ"מ לא יברך עליו וגם אסור לצאת בו בשבת לר"ה ובכזה יש להכשיר בשעת הדחק גם בנפסק קצת מהגדיל ממש [תשובת ג"ו עי"ש] ודע דכ"ז אינו ענין לנפסק החוט במקום הנקב דשם אפילו לר"י פסול מן התורה. ופשוט דכשנפסלים הציצית צריך לפשטו ולא מהני לעמוד על עמדו שלא ילך ד' אמות דאין דין ד' אמות אלא להולך בלי ציצית גם לא יתקן הציצית בעוד הטלית עליו אלא פושטו ומתקנו:
משנה ברורה סימן יג
==================
(א) זה את זה - שכולם הם מצוה אחת ואם נחסר לו אפילו ציצית אחת הוי כלא הטיל בה כלל וביטל לגמרי העשה דציצית:
(ב) לר"ה - ולכרמלית אסור מדרבנן וה"ה לכל שאר פסולים כגון שהיה הבגד סתום רובו או שהיו הציצית עשויין שלא במקומן למעלה מג' אצבעות או למטה מקשר אגודל וכל כה"ג או שהיה ארבע כנפות קטן משעור הכתוב בסימן ט"ז ע"ש בכל אלו אסור לצאת בהן אפי' לכרמלית מדרבנן ובגד שפתוח חציו בצימצום עיין לעיל בסימן י' במ"ב ס"ק כ"ז:
(ג) חייב חטאת - דהוי משוי מחמת הציצית הנותרים ואינם בטלים לגבי בגד דחוטי ציצית חשיבי הם ולא בטילי. ואפילו אם אותם הציצית ג"כ פסולים הם מ"מ כל שנמצא בהם איזו חוטין כשרים דעתו עליהם וחשיבי ולא בטילי אם לא שנפסקו כל חוטי הארבע ציצית ולא נשאר בהם כדי עניבה דאז בטלים הם להבגד ע"כ אם נודע לו דבר זה בשבת כשהוא הולך בר"ה אין צריך לפשוט טליתו:
(ד) מותר לצאת - אפילו בלילה דלאו זמן ציצית הוא משום דנוי הוא לבגד. ואפילו בטליתות של שאר מינים אפילו להפוסקים לעיל בסימן ט' ס"א דחיובן רק מדרבנן מ"מ נוי בגד הוא כיון דעכ"פ מחוייב בהן בתורת ודאי ואינו דומה לבגד שחציו פתוח וחציו סתום דפסק בשו"ע לעיל בסימן יו"ד סעיף ז' דאין יוצאין בו בשבת דהתם חיובו הוא רק מצד ספק [פמ"ג וארה"ח דלא כהשב יעקב אח"כ מצאתי שגם הע"ת כתב בפשיטות כוותייהו]:
(ה) תכלת - דהא קי"ל התכלת והלבן אין מעכבין זה את זה דכתיב וראיתם אותו אכל חדא וחדא משמע:
(ו) על כתיפיו - לא הוי תכשיט אלא משוי דאין זה דרך לבישתו בחול. מיהו אם מתכסה רוב גופו סגי ועיין לקמן בסימן ש"א סעיף ל' מה שנכתוב בזה:
(ז) קודם שיצא בו - כיון שבדקו בבוקר בעת שהיה מברך על הלבישה ונמצאו שלמים תו אין רגיל ליפסק בזמן מועט כזה אפילו הסירו בינתיים [מ"א] ומוכח מזה דבשבת ג"כ צריך לבדוק הציצית וכן כתב הב"ח בפירוש בסימן ח' והעולם אין נזהרין בזה ועיין בביאור הלכה:
(ח) בשבת - ואם ידע מאתמול ושכח להטיל בו ציצית נראה ג"כ דלא קנסינן ליה וראיה מלקמן בסימן שנ"ה ס"ג בהג"ה היכא דשכחו ולא עירבו עי"ש [מחידושי רע"א]:
(ט) כשהוא בכרמלית - הוא מקום ששם אין איסור טלטול רק מדרבנן ולכך א"צ להסיר דכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן ואע"ג דציצית מ"ע דאורייתא ודאורייתא לא דחינן מפני כבוד הבריות מ"מ שרי דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית רק מ"ע להטיל בו ציצית וכיון שאין יכול להטיל בו ציצית בשבת אין עובר מ"ע ואין עליו רק איסור דרבנן ולכך הותר מפני כבוד הבריות ואין צריך לפשוט הטלית אבל בר"ה שהוא מן התורה צריך לפשטו בין בט"ג ובין בטלית קטן ואפילו אם ישאר עומד ערום עי"ז שאין כבוד הבריות דוחה איסור דאורייתא כזה בכל גווני ולקמן בהלכות שבת אי"ה יתבאר דיש מחלוקת אם בזה"ז יש לנו דין ר"ה או לא. ונראה דאם הגדיל הוא שלם והפסול הוא רק בענף נוכל לצרף לזה דעת הר"י לעיל דמכשיר ואין צריך לפושטו תיכף רק ימהר לילך לביתו:
(י) פסול - ר"ל בין שנפסק לו גם קרן הטלית ונעשית בת שלש ובין שנפסק לו אחת מציציותיו לבד ואפילו היה כבר פסול בשעה שיצא מביתו כיון דבשעה שלבשו לא נודע לו לא קנסינן ליה דגדול כבוד הבריות ואפילו בט"ג שלנו שאין אנו נוהגין ללבוש אותו כל היום אלא בעת התפלה לשם מצוה וליכא ביזוי בהסרתו ג"כ אין צריך להסירו דלא פלוג רבנן בין טלית לטלית. והגרע"א בחידושיו מפקפק בזה:
(יא) שתחת בגדיו - דלא מנכרא מלתא אח"כ אם הוא הולך בלי טלית קטן מ"מ הפשיטה הוא גנאי ביותר:
(יב) מן הציציות - פי' בין שבא לבהכ"נ ורוצה ללבוש טליתו וקודם לבישתו מצא הציצית פסולים ומתבייש לישב ברבים בלי טלית דמותר ללובשו בלי ברכה ובין אם רואה באמצע לבישתו שנפסקו לו הציצית ג"כ אין צריך להסירו [ברכ"י וארה"ח ושארי אחרונים] ועיין באחרונים שהסכימו דהכל תלוי ברצון האיש הלובש אם הוא מתבייש יוכל ללבוש בלי ברכה אבל אם אין מתבייש אין כאן ההיתר דכבוד הבריות:
(יג) דיוכל ללובשו - ודוקא אם נודע לו היום אבל אם ידע מע"ש שהציצית פסולין אסור ללובשו בשבת דהו"ל לתקוני מאתמול אך אם שכח יש להקל [חידושי רע"א]:
(יד) מכח כבוד הבריות - ודוקא אם אין יכול להשיג בבהכ"נ טלית שאולה:
(טו) ודוקא בשבת - פי' לפי שבשבת ליתא רק איסור דרבנן כנ"ל אבל בחול שהוא עובר על איסור תורה בכל שעה דקום ועשה בו ציצית ואיסור תורה אפילו רק איסור דשב ואל תעשה כזה שהוא מונע א"ע ממצוה אין נדחה מפני כבוד הבריות אם לא בגנאי גדול ולכן אסור ללבוש הטלית גדול כשרואה שאין בו ציצית דלישב בלי טלית ס"ל לרמ"א דהוא רק בכלל גנאי קטן וכן אם נודע לו בר"ה כשהוא הולך בטלית גדול שנפסק לו אחת מציציותיו צריך ג"כ לפשטו תיכף דבזמנינו פשיטת הט"ג בשוק הוא ג"כ רק גנאי קטן. אמנם אם בבהכ"נ נודע לו אחר שהוא כבר לבוש בהטלית שאחת מציציותיו פסולים הרבה מן האחרונים מקילין דאין צריך לפושטו תיכף דס"ל דכיון שהוא ברבים בבהכ"נ הפשיטה הוא גנאי ביותר רק ימהר לילך לביתו או לבית שלפני בהכ"נ ויפשיטנו שם והח"א מחמיר בזה וס"ל דהפשיטת ט"ג הוא רק גנאי קטן דבלא"ה דרך בני אדם לפשוט תמיד הטלית ברבים בבהכ"נ. אח"כ מצאתי להפמ"ג בפתיחה להלכות ציצית שסובר ג"כ כהחיי אדם ע"כ מהנכון לעשות את העצה שכתב בספר ארה"ח שיפקירנו דאז פטור מלעשות בו ציצית וכשיגיע לביתו יחזור לזכות בו:
(טז) אסור - עיין במ"א שמסיק דמה שמחמיר הרמ"א בחול לא קאי על מה שכתב בתחלה ואפילו בטלית קטן דבט"ק אם נודע לו שהציצית פסולין דיש לו גנאי גדול לפושטו מתחת בגדיו בין בבהכ"נ ובין ברבים אין צריך לפושטו דבגנאי גדול דוחה כבוד הבריות אפי' איסור דאורייתא בשב ואל תעשה אך צריך למהר לילך לביתו או לבית שלפני בהכ"נ ויפשיטנו שם אף שהוא עוסק בבהכ"נ בדבר מצוה מפני שהוא איסור תורה אבל בשבת א"צ למהר לצאת מבהכ"נ כל עוד שהוא עוסק במצוה והרואה בחבירו שנפסקו לו הציצית לא יאמר לו עד שיבא לביתו דהיינו שיקראנו לבוא לביתו ושם יאמר לו שיפשיטנו. עוד כתב המ"א דאם אין ציצית בעיר דינו בחול כמו בשבת וה"ה טלית דמחוייב רק מדרבנן כגון שאולה לאחר שלשים יום דינו בחול כמו בשבת:
משנה ברורה סימן יד
==================
(א) שעשאן - פי' שהטילן בבגד פסול אפילו בישראל עומד על גבו ומלמדהו לעשות לשמה דאלו אם טוואן א"י או שזרן באופן זה כשר להרא"ש כמש"כ לעיל בסימן י"א ס"ב ודוקא אם תחבו בכנף או עשה החוליא או הקשר ראשון אבל אם החוליא והקשר ראשון עשה ישראל והא"י גמר שאר החוליות והקשרים דאינן רק למצוה בעלמא כשר:
(ב) להצריך אנשים - ואפילו עומד על גבן לא מהני משום דהא דכתיב בני ישראל ועשו משמע גם למעט בנות ישראל:
(ג) שיעשו אותן - דוקא התליה בהבגד אבל הטוייה והשזירה מותר ע"י נשים:
(ד) וטוב לעשות וכו' - וכן ראוי ונכון שלא לעשות לכתחלה הטלת הציצית בבגד של גדול ע"י קטן פחות מי"ג שנים אבל אם הוא בן י"ג שנים ויום אחד אף שלא הביא ב"ש אפילו לכתחלה אין להחמיר והארה"ח מיקל אפילו לכתחלה ע"י קטן וכ"ז דוקא בגדול עומד על גבו המלמדהו לעשות לשמה אבל בלא"ה אפילו אם כבר הטילם הקטן בבגד צריך להתירם ולחזור וליתנם:
(ה) לכתחלה - אבל בדיעבד מותר. ואפילו בלא עומד על גבה נאמנת לומר שהטילה לשם ציצית:
(ו) בלא כונה - ר"ל שעשה הקשר העליון שהוא מדאורייתא בלי כונה אבל אם קשר קשר העליון וחוליא אחת בכונה אע"פ שעשה שאר הקשרים והחוליות אח"כ שלא לשמה גם בדאיכא ציצית אחרים יש להכשיר:
(ז) על הרמב"ם שמכשיר - אפילו אם עשה התליה וגם כל הקשרים והחוליות שלא בכונה דס"ל אע"ג דבעי טוייה לשמה מ"מ התליה לא בעי לשמה ויליף לה מדכתיב בני ישראל לאפוקי עו"ג ש"מ דישראל בלי כונה כשר וא"ל יתירם מהבגד ויחזור ויתנם בכונה לשם מצוה י"ל דמיירי שהוא סמוך לשבת ואין שהות להתירם ולקשרם א"נ שנפסק אחד מראשיו ואם יתירם יהא אסור לחזור וליתנם בבגד כמש"כ בסי' י"ב:
(ח) לא יברך עליו - אפילו אם לא עשה רק התחיבה בכנף שלא לשמה וכ"ש אם עשה הקשר עליון שלא לשמה דרש"י והרא"ש והתו' ס"ל דבעינן מדאורייתא ג"כ תליה לשמה וקרא דמיעט עו"ג צריך אפילו ישראל עומד ע"ג ומלמדהו לשמה ע"כ צריך ליזהר לכתחלה קודם התליה בבגד שיוציא בשפתיו בפירוש שתולה כל אלו הציצית לשם ציצית וכמו שכתבנו לעיל בסימן י"א לענין טוייה ושזירה ועיין בביאור הלכה:
(ט) פטור - והמטיל בה ציצית ומברך לא הפסיד כמו נשים שיכולות לברך על מ"ע שהזמ"ג אף שפטורות וממילא יכול לצאת בו בשבת לר"ה דנוי הוא לבגד:
(י) מדרבנן - ויברך עליה ושוכר דינו כשואל (ע"ת שמוכיח כן מתוס' מנחות מ"ד ע"א ד"ה טלית וכו') ובעיטור מצאתי שכתב ושכירות מספקא לן:
(יא) מברך עליה - ויש מחמירין וסוברין שלא לברך אא"כ נתן לו בפירוש במתנה ע"מ להחזיר אך רוב האחרונים מסכימים לפסק השו"ע והטעם הוא דהא אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה וכיון שא"א לו לברך אא"כ תהיה שלו הוי כאילו נתנה לו במתנה ע"מ להחזיר. ולכתחלה בודאי יותר טוב לבקש מהמשאיל שיתן לו במתנ' ע"מ להחזיר ולא לעיכובא. ודוקא אם שאל ממנו טלית המיוחד למצוה אבל אם הוא בגד העומד ללבישה ורק כיון שפתוח רובו עושין בו ציצית ולא נעשה בשביל מצות ציצית וכן אם שאל טלית לעלות לתורה או לעבור לפני התיבה או לדוכן שאינו אלא משום הכבוד אין מברכין עליו דאולי היה רצונו להשאילו רק למלבוש לחוד ולא להקנות לו ויש חולקין בזה וס"ל דבכל גווני מברכין ע"כ כתב בדרך החיים דיותר טוב שיכוין בכל אלו שלא לקנות כדי שלא יצטרך לברך לכו"ע לבד מהטלית ששאל בעת התפלה לצאת בו. וכ"ז בטליתות של איש פרטי אבל בטליתות של קהל כעין שלנו המצויות בבתי כנסיות צריך לברך עליו לכו"ע אפילו כשלובשו רק לעבור לפני התיבה או לעלות לתורה משום דטלית של קהל אדעתא דהכי קנוהו מתחלה שכל מי שלובש אותו שיהיה שלו כמו באתרוג ועיין מש"כ בבה"ל בשם השערי אפרים:
(יב) מיד - עיין סימן תרנ"ח ס"ה לענין לולב ובפמ"ג שם ומזה נלמוד לענינינו ג"כ דצריך להחזירו להנותן בזמנו היינו אם היום יצא בו בעליו ישיב לו עכ"פ למחר קודם התפלה כדי שיהיה לו בעצמו ג"כ במה לצאת ואם לא החזיר לו והנותן אין לו טלית אחר נראה דנעקר המתנה למפרע ולא קרינא ביה כסותך [ואף שיש לו ט"ק מ"מ מסתברא דאדעתא דהכי לא נתן לו] דלא כמו שכ' בס' נ"ח. גם נתבאר שם דאחר שיצא בו צריך לחזור ולתנו לבעליו במתנה כדי שיהיה של בעלים שהרי נעשה שלו ופשוט דה"נ בענינינו. נ"ל פשוט דאם נתקלקל הטלית או אחת מציציותיה אצל השואל אף שהיה ע"י אונס ולא החזיר לו כמו שלקחה אינו יוצא בהמצוה עיין בסימן תרנ"ח סעיף ד' ובחדושי רע"א שם:
(יג) טלית חבירו - פי' שלא מדעתו דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה דוקא באקראי אבל בקביעות אסור ואפילו באקראי דוקא באותו מקום אבל להוציאו מביתו לבהכ"נ או איפכא אסור דאפשר שמקפיד עליו והוי גזל ועיין בפמ"ג שכתב דבכל גווני ראוי ליזהר כשבעליו עמו שישאלנו ואין סומכין על החזקה במקום שיכולין לבררו בקל וכ"ש אם יודע בו שהוא מקפיד:
(יד) ולברך עליה - עיין במ"א ועיין בדרך החיים שכתב דיותר טוב שיכוין שלא לקנות ולא יברך:
(טו) שיקפל אותה - כקיפולה הראשון ובשבת יקפל אותה ולא כקיפולה הראשון והמ"א מיקל בשבת שלא לקפל כלל:
(טז) בלא דעתו - אפילו באקראי בעלמא דחיישינן שמא יקרא בהן הרבה עד שיתקרעו מרוב המשמוש. והעולם נוהגין כשמוצאין סידור תפלה או מחזור בבהכ"נ שלוקחין אותו כדי להתפלל בו וא"י היתר לזה דמ"ש סידור מספרים [פמ"ג]:
(יז) של שותפין - וטלית של שותפות נכרי וישראל או איש ואשה חייבת בציצית ולא יברך עליה. ארה"ח דלא כדמשק אליעזר עי"ש:
(יח) חייבת - ואיירי שחבירו מרוצה שילך חבירו בו והוא בלי ציצית חייב לעשות בו ציצית אבל שותפין ויש בו ציצית ואחד מקפיד על חבירו שלא ילך בו אפילו יש בו כדי חלוקה ובכל חלק שיעור טלית אפ"ה אם לובשו בגזילה ומברך עליו עובר בלא תשא כי חלק האחד שבו ב' ציצית אינן שלו וכ"ש אם אין בו עדיין ציצית [פמ"ג] ולפ"ז בטלית שנשאר להיורש מאביו ושארי אחיו מקפידין עליו יש ליזהר שלא לברך עליו עד שיתפשרו ביניהם:
משנה ברורה סימן טו
==================
(א) וליתנם וכו' - אפילו מטלית חדש לטלית חדש וכ"ש מטלית ישן שמותר להתיר וליתנם בטלית חדש שרוצה ללבשו ולקיים בו המצוה. גם אפילו מטלית גדול לט"ק שט"ג וטלית קטן שוים אבל אין להתיר ציצית מטלית של גדול וליתנם בטלית של קטן דחיובו רק מדרבנן ובפמ"ג נסתפק אם מותר ציצית מטלית של צמר ליתנם בטלית של שאר מינים להפוסקים לעיל בסי' ט' ס"א דשאר מינים הוא רק מדרבנן והארצות החיים מיקל בזה:
(ב) בטלית אחר - עיין בפמ"ג שכתב דאם מצויים לו ציצית אחרים להשיג נכון להחמיר שלא להתיר ציציותיו אם לא באופן המבואר בסק"ד:
(ג) בבגד אחר לא - כי יש איסור שמבזה טלית של מצוה בחנם אם לא שנתבלה הטלית אז מותר להתיר ציציותיו בכל גווני או שרוצה למכרו לנכרי או לעשות מהטלית בגד שלא יהיה ד' כנפות מותר ליטלן אבל אם רוצה למכור הטלית לישראל אסור ליקח ציציותיו אף שישראל השני יוכל להטיל ציצית בעצמו אפ"ה אסור. ומותר להסיר הציצית ולתת תחתיהם יותר נאים משום הידור מצוה או כשהם ישנים ומסירם כדי לחדשם או כשנפסק חוט א' ולא נשאר בו אלא כדי עניבה אע"פ שעדיין הציצית כשר אעפ"כ מותר להסיר ולתת תחתיה שלמה. ודע עוד דבמקום שהציצית הם שלמים וראויים להנתן לבגד אחר [לאפוקי אם הם רק כדי עניבה] יש מן האחרונים שכתבו דיזהר להתיר הקשרים והכריכות שלהם ולא להפסיקן ולקרוע אותן כדי שלא יכלה אותן וכבר אחז"ל לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם והחיי אדם כתב במקום שקשה בעיניו הטרחה להתיר מותר לנתקם ואין בזה משום בל תשחית כיון שאין עושה דרך השחתה עי"ש:
(ד) בר חיובא - אפילו אינו חייב רק מדרבנן:
(ה) אינו יכול - עיין במ"א סק"ג ומוכח מדבריו דדוקא כנף שאין בו שיעור להתעטף ואף דאסרו בגמרא אפילו אם הוא מחזיק אמה על אמה ג"ז עדיין אין בו שיעור עיטוף לדידיה אבל אם היה בהחתיכה שיעור שיהיה בו כדי להתעטף מותר לצרף אותו לבגד אחר אפילו עם ציציותיו אבל הט"ז בסק"ג פליג ע"ז ואוסר וכן משמע בלבוש ודה"ח:
(ו) עם הציצית - אבל בלא הציצית מותר לחברו אם הוא מחזיק עכ"פ שלש אצבעות על שלש ואח"כ יטיל בו ציצית ומכל שאר הבגד אין צריך להתיר כלל ודוקא אם קודם שנתחבר לה הכנף היה ג"כ בת חיובא כגון שלא נקרע ממנה הכנף בעיגול אבל אם נקרע ממנה בעיגול ונעשית בת ג' ונפטרה מציצית צריך להתיר כל הציצית ולהטילם מחדש אחר שנעשית בת ד' דאל"ה הוי תעשה ולא מן העשוי:
(ז) בבגד אחר - אבל אם ירצה לחבר הכנף להבגד שנקרע ממנו אפילו אם נקרע לגמרי ולא נשתייר כ"ש בחבור אין צריך להתיר ממנו הציצית ולא מפסלא משום תעשה ולא מן העשוי כיון דתחלת עשייתו בבגד זה היה בכשרות וכ"ז אם לא נעשית הבגד בת ג' בעת הקריעה וכנ"ל בסק"ו וגם דוקא אם הכנף מחזיק עכ"פ ג' על ג' וכבסמוך ס"ד כ"ז הוא לדעת השו"ע והמ"א בסק"ג אבל הט"ז בסק"ג פוסק שאין נ"מ בין אם הצירוף לבגד אחר או זה גופא הכל הוא בכלל תעשה ולא מן העשוי ויש להחמיר וכן פסק בדה"ח:
(ח) ובכל חלק וכו' - אבל אם אין בכל חלק כדי להתעטף כמו שהוא שכיח בט"ק שלנו שכשנתחלק לשתים אין בהם שיעור עיטוף נתבטל מהם תיכף המצות ציצית ואם ירצה אח"כ לחזור ולחבר חלק אחד לחבירו או לשאר חתיכה צריך להתיר מתחלה כל הציציות. ואם חלק אחד יש בו שיעור עיטוף ואחד אין בו אין צריך להתיר רק מהחלק שאין בו ואח"כ יטיל בו מחדש אחר שיתחברו החלקים יחדיו:
(ט) אין בו וכו' - דהציצית שנשארו אין שם פסול עליהם כיון דיש בהן כדי שיעור עיטוף ע"כ אם ירצה יכול לצרף לאותו החצי חתיכה מבגד אחר ולעשות ציצית חדשים על הכנפות החדשים וכ"ש שיכול לעשות מן החצי טלית שלם דהיינו שיעשה ב' ציצית על הכנפות המחודשים. ואם ירצה לחבר החלקים שנתחלקו אחד לחבירו י"א דצריך מתחלה להתיר הציצית מן חלק אחד ואח"כ יתפרנו ואחר שיתפרנו יטיל בו ציצית דאם לא יתיר הוי בכלל תעשה ולא מן העשוי אבל רוב האחרונים מקילין וסוברים דזה לא הוי בכלל תולמ"ה ומ"מ טוב להחמיר לכתחלה:
(י) תוך ג"א - אבל למעלה מג' אצבעות יכול לתפרו לכו"ע דלפירש"י הלא שם אין מקום ציצית כנ"ל סימן י"א ואין לחוש שיקחנו לציצית ולפירוש רב עמרם גאון אית ביה תורת בגד. ואפילו אם הכנף ההוא נקרע לגמרי מן הבגד עם ציציותיו אפ"ה מותר לחבר הכנף והציצית כשר והט"ז פליג ופוסק דצריך להתיר הציצית מן הכנף הזה ולהטילו מחדש אחר התפירה ויש להחמיר וכנ"ל בסק"ז:
(יא) בחוטי צמר - אלא בשאר מינים והכל יודעים ששאר מינים אין פוטרין א"כ לא יבוא לצרף אותו החוט. וה"ה דיש להקל גם בשאר מינים אם תופרו במין אחר:
(יב) משום דנקרע וכו' - ה"ה אם לכתחילה בעת עשיית הבגד תפר חתיכת בגד פחות משלש לשפת הבגד הן באורך הן ברוחב והטיל בה ציצית בחתיכה זו פסולה לדידיה דהוי כמאן דפסיק אף שתפרו להבגד ואם יטיל ציצית למעלה מאותה חתיכה התפורה יהיו הציצית רחוקים מקצה הבגד יותר מג' אצבעות ופסול ע"כ יראה אז לתפור תחת הכנף חתיכת בגד של שלש על שלש ועיין לקמיה בס"ק ט"ז:
(יג) ואי עבד וכו' - ר"ל אפילו עשה ציצית חדשים בחתיכת הכנף ההוא אחר שתפרו להטלית אפ"ה לא פטר להטלית דתפירה לא חשיב חיבור בזה וכמאן דפסיק עדיין חשיב אם מתחילה נקרע הכנף לגמרי מן הבגד:
(יד) כל שהוא כשר - ר"ל אפילו הציצית שהיו בו בעת שנקרע ויש מחמירין בזה וס"ל דמיפסלו הישנים וצריך להטילם מחדש אחר התפירה ועיין בבה"ל:
(טו) וי"א דלר"ע וכו' - ס"ל דתפירה חשיב חבור ולא מיפסל אלא ציצית שהיו בו בעת שתפרו משום תעשה ולא מן העשוי ועיין בט"ז דחולק על השו"ע וכתב דכו"ע מודים דאם לאחר שתפרו הטיל בו ציצית דכשר וכ"כ הב"ח ושיורי כנה"ג והגר"א וכן הסכים בארה"ח אבל מ"מ לצאת ידי דיעה הראשונה יתפור תחת הכנף מטלית שיש בו ג' על ג':
(טז) יצא את כולם - ע"כ נוהגין לתפור בכל כנף מהטלית חתיכה של בגד שלמה משלש על שלש משום דבכמה בגדים מצוי שאפילו הם חדשים יש בהם תפירה תוך ג' ויש פסול לדעת ר"ע לפי דיעה הראשונה וכנ"ל בס"ק י"ב:
(יז) היכא דאפשר - והיכא דלא אפשר נקטינן דסברת ר"ע עיקר וגם דתפירה חשיב חבור:
(יח) מנקב - מיירי בשלא תפרו וקמ"ל אע"ג דלא נשתייר מלא קשר אגודל וכמו שכתב לעיל סימן י"א ס"י דלא בעינן שיעור זה אלא בשעת עשייה. ואם ירצה לתפור הקרע אז אם הבגד של צמר יתפרנו בחוטי שאר מינים וא"צ להתיר את הציצית מהכנף ולחזור לתלותה שנית אחר שתפר כיון דלא נפסל הכנף ואם הבגד הוא של שאר מינים אסור לתפרו בחוטין של מין הבגד לדעת רש"י דשמא ישייר בחוטין לשם ציצית ואף דיש שם ציצית לא פלוג בזה אלא יקח חוטי מין אחר ויותר טוב שלא יתפרנו בחוט לבן רק בחוט צבוע שאין נוהגין עתה לעשות הציצית רק לבנים וע"כ אין לגזור שמא ישייר מחוט התפירה לשם ציצית:
(יט) כשר לכו"ע - דלרש"י כיון שהבגד הוא של צמר אין לחוש שישייר בחוטי שאר מינים לשם ציצית ולר' עמרם כיון דנשתייר כל שהוא לא נתבטל מתורת בגד וכנ"ל בסעיף הקודם וכ"ש דלי"א שבסעיף הקודם כשר הכא כיון דהטלת הציצית היה אחר התפירה:
(כ) לא יתפור - ר"ל באותו המין אבל במין אחר יש להקל ויותר טוב בחוט צבוע וכנ"ל בס"ק י"ח:
(כא) ואם נקרע וכו' - ר"ל שנקרע כולה מנקב עד סוף השפה לכן איכא לספוקי דאף אם הבגד הוא של צמר ויתפרנו בחוטי שאר מינים דלרש"י בודאי מותר אפ"ה אפשר דלרב עמרם פסול דכיון דלא נשתייר כל שהוא הלא מבואר בסעיף הקודם דלדיעה הראשונה כמאן דפסיק דמי ולא יועיל תפירה אף אם ירצה להטיל ציצית אח"כ ואפשר דהכא עדיף דהלא הכנף הוא שלם משני צדדיו ורק באמצע נפסק וזהו הספק של השו"ע ועיין בט"ז שחולק ופוסק דאין כאן ספק דלכו"ע אם הטיל בו ציצית לאחר התפירה דכשר. ומ"מ יותר טוב שיראה קודם התפירה לתת תחת הכנף חתיכת בגד של שלש על שלש ויצא ידי הכל ואם א"א לו יש להקל כהט"ז דבלא"ה הלא כתבנו בס"ק ט"ו דדעת האחרונים דתפירה מחשיב חבור ומועיל אף בנקרע הכנף לגמרי ממקומו:
(כב) של משי - דאם הוא של צמר כבר נתבאר דאין לחוש כלל ומותר להמצא תפירה אף תוך ג':
(כג) בחוט משי - וה"ה אם הטלית של שאר מינים דוקא אם החוט הוא מאותו המין גופא אבל אם החוט ממין אחר יש להקל דבודאי לא יוכל ליקח אותו החוט לציצית דהרי אינו פוטר אלא במינו:
(כד) לבן - דאם הוא צבוע ג"כ אין לחוש כלל שמא יקחנו לציצית דאין אנו נוהגין לעשות ציצית צבועים כמש"כ סימן ט' ס"ה:
(כה) למטה מג' וכו' - דשם הוא מקום הציצית אבל כשהתפירה למעלה מג' ולמטה מקשר אגודל אין לחוש שיקחנו לציצית כמש"כ סימן י"א. וסביב הנקב אסור לתפור בחוט לבן ובטליתות שלנו שהם של צמר אין להקפיד כלל כנ"ל:
(כו) בכל מקום - ר"ל אם נקרע ונשתייר ממנו כל שהוא וכה"ג המבואר לעיל בס"ה:
משנה ברורה סימן טז
==================
(א) של קטן וכו' - והיינו בן ט' שנים. בתשובות רמ"א סימן ק"י מפלפל היאך יוצאין בד' כנפות הקטנים מזה השיעור ותורף דבריו דמותר לילך בהם מלילך כל היום בלי ציצית ובד"מ סימן ט' כתב ללמד העם שיברכו בבוקר על טלית גדול ויפטרו את הקטן וילכו בו כל היום ומ"מ אם אפשר לאדם שיעשה גדול שהוא כשיעור מה טוב ומה נעים עכ"ל. ויעשה הכתפים של הטלית קטן רחבים כדי שיהיו ניכרים ויהיה עליהם תורת בגד ולא שם רצועות:
(ב) ואז חייב בציצית - גדול הלובשה לאפוקי אם אין בו זה השיעור של ראשו ורובו אז לכו"ע פטור אפילו אם הגדול יוצא בה באקראי לשוק אך אם דרך אנשי המקום שהגדולים ילכו בו בקבע לשוק ואינן מתביישין משמע מדברי הב"ח דחייב בציצית ועיין בבה"ל:
(ג) כשהגדול - בן י"ג שנה:
(ד) לשוק - או לפתח ביתו ברחוב אבל אם הגדול מתבייש לצאת בו אפילו באקראי לשוק לא חשיב כסות אפילו אם לובשו בביתו ויש חולקין בזה וס"ל דלא בעינן רק אם יש בו כדי לכסות ראשו ורובו של קטן והסכימו האחרונים להחמיר שלא לברך על ט"ק אף שיש בו כדי ראשו ורובו ש"ק אם הגדול מתבייש לצאת בו באקראי לשוק דאף שהוא יוצא בטלה דעתו אצל כל אדם. ובענין שיעור ראשו ורובו כתב בספר פרי הארץ בשם ספר ד"ח ששיעורו ג' ריבעי אמה באורך וחצי אמה ברוחב וכתב ע"ז המחצית השקל והארה"ח שאין סמך לזה מן הש"ס ובפרט במה שכתב חצי אמה ברוחב. ומנהג אנשי מעשה לדקדק שיהיה בו אמה מלפניו ואמה מלאחריו ונקב בית הצואר אין עולה למנין ובט"ק כזה יצא מן הספיקות ויכול לברך עליו ועכ"פ לא יפחות מג' ריבעי אמה באורך לכל צד דאל"ה יש בו חשש ברכה לבטלה כי כתבו האחרונים שמדדו ונמצא ששיעור ראשו ורובו של קטן הוא אמה וחצי ועיין בבה"ל. ומה שנוהגין האשכנזים שלוקחין חתיכת בגד קטן אחד מלפניו ואחד מלאחריו ותופרין בהם רצועות ועושין בהם ציצית אין יוצאין בזה כלל חובת ציצית ומלבד שמבטלין מצות ציצית מברכין ברכה לבטלה בכל יום ועוברים על לא תשא גם אסור לצאת בו בשבת וכמבואר בסימן י' וי"ג ע"ש. ועכ"פ העושין כן לא יברכו עליהן אלא יברכו בבוקר על ט"ג ובזה ילכו כל היום כיון שמכונים עכ"פ בזה שלא לבטל מצות ציצית כל היום אבל כל ירא שמים לא יסמוך ע"ז כלל אלא יעשה בגד ממש כל מדינה לפני מנהגו. ובאיזה מקומות נוהגין שהבגד הנקרא קאמיזע"ל או וועס"ט הוא פתוח מלאחריו ועושין בו ציצית בד' כנפותיו ואשרי להם רק שצריך ליזהר שיהיה רובו פתוח וכן בט"ק שעושין במדינתינו יזהרו בזה ועיין לעיל סימן יו"ד סעיף ז' ח' מה שכתבנו שם. כתב האר"י טלית קטן יותר טוב שלא יהיה בו בתי זרועות. אם לבש הטלית ונתקפל קצת כדרך לובשי בגדים ואחר שנתקפל אין בו כשיעור כדי לכסות ראשו ורובו כתב בתשובת בית יעקב סימן ק"ו דכיון שעומד להתפשט כפשוט דמי אף שלא נתפשט עדיין והרי יש בו כשיעור עיין שם ועיין בבני חייא. ט"ק שיש בו כדי לכסות ראשו ורובו וע"י התפירה אין בו כשיעור פטור מציצית שם סי' ס"ו. וכ"כ בלקט הקמח:
משנה ברורה סימן יז
==================
(א) חייב בציצית - ופשוט דיכול לברך ג"כ עליהן אך שיבדוק אותן מתחלה במשמוש ידיו או יבקש לאחר לבדקם:
(ב) כסות לילה - והסברא נותנת לרבות כסות סומא ולמעט כסות לילה משום דכסות סומא ישנו עכ"פ בראיה אצל אחרים אבל כסות לילה אינו בראיה אצל אחרים:
(ג) שהזמן גרמא - דהא בלילה לאו זמן ציצית הוא וכל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות מהם אפילו מדרבנן דהוקשה כל התורה לתפילין דכתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך וכמו דפטורות מתפילין דאיתקיש לת"ת דכתיב בה ושננתם לבניך ולא לבנותיך כן פטורות מכל מ"ע שהזמן גרמא ועבדים ילפינן בג"ש לה לה מאשה דכל מצוה שהאשה פטורה גם העבד פטור:
(ד) ולברך עליו - דאף מי שאינו מצווה ועושה יש לו שכר ושייך לומר וציונו כיון שהאנשים נצטוו גם הם יש להם שכר:
(ה) ואינו חובת גברא - בזה מתרץ למה מברכות הנשים על לולב דהוא ג"כ מ"ע שהזמ"ג ותירץ שאני התם שאינו חובת גברא שאפילו איש אין עליו חיוב דאורייתא לקנות טלית בת ד' כנפות אלא אם מתעטף חייב לעשות בו ציצית משא"כ לולב דגבי איש הוא חובת גברא שהוא חובת הגוף. ודע דאנן פסקינן גבי ציצית חובת גברא ולאו ח"ג ותרוייהו לקולא חובת גברא לקולא למעוטי חובת מנא שכל זמן שאינו לובש הטלית אע"פ שיש לו ד' כנפות פטורה מציצית לאו חובת גברא שאינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית רק אם יש לו טלית מד' כנפות ולובשו אז חייב בציצית עיין סי' י"ט:
(ו) חייבין מספק - דספק תורה לחומרא כן כתב ב"י ומשמע מזה דדבר שחיובו רק מדרבנן כגון טלית שאולה אחר ל' יום וכנ"ל בסימן י"ד או בגד שחיובו רק מטעם ספק כגון בגד שחציו פתוח וחציו סתום וכנ"ל בסימן י' ס"ז רשאין לילך בו בלא ציצית ועיין בפמ"ג שכתב עוד כעין זה ואולי דיש להחמיר בכל זה מפני מראית העין וכדאיתא שם בס"ח:
(ז) בלא ברכה - כיון דעיקר החיוב הוא רק משום ספיקא לענין ברכה שהוא מדרבנן אזלינן בה לקולא. ועיין לקמן בסימן ס"ז במ"ב מה שנכתוב שם אי"ה כמה כללים בשם הפוסקים בזה:
(ח) זכרות ונקבות - והוא ג"כ ספק זכר או נקבה ועיין בארצות החיים שהביא ראיה מכמה מקומות דפסקינן כן להלכה דהוא בגדר ספק ולא כמ"ד דהוא בריה בפני עצמו:
(ט) ליקח לו ציצית - פי' ליקח לו בגד של ד' כנפות ולהטיל בו ציצית כדי לחנכו במצות. ושיעור טליתו כתב בפמ"ג בסי' ט"ז ובדרך החיים שהוא כדי להתעטף בו ראשו ורובו שלו ומשערינן בקטן עצמו שמתעטף בו לפי גדלו ולפי קטנו ואם יש בו זה השיעור אז צריך אביו להטיל בו ציצית ולברך עמו ואם אין בו זה השיעור אין מברכין עליו:
(י) לחנכו - כ"ז דוקא כשלא הגיע עדיין לי"ג אבל מי"ג ואילך חייב בציצית כגדול ומ"ש בדרשות מהרי"ל בהלכות נשואין שנוהגין שגם נערים גדולים אין מתעטפים בציצית עד שנושאין להם נשים וסמכו להן אקרא דכתיב גדילים תעשה לך וסמיך ליה כי יקח איש אשה הוא דבר תמוה דעד שלא ישא אשה יהיה יושב ובטל ממצות ציצית:
משנה ברורה סימן יח
==================
(א) להרמב"ם וכו' - ומ"מ מותר לצאת לר"ה בליל שבת בטלית עם הציצית ולא הוי משוי שהם נוי הבגד ותכשיטיה:
(ב) להקל - היינו דוקא לענין ברכה אבל אסור ללבוש כסות של לילה ביום בלא ציצית וכן כסות של יום בלילה משום ספק. ומ"מ נראה דהש"ץ הלובש טלית בלילה א"צ לבדוק הציצית דבכגון זה בודאי נוכל לסמוך על חזקתן שמכבר:
(ג) ג"כ ליום - פי' גם ליום ואפילו גם מיוחד ללילה וכ"ש ליום לבד:
(ד) תפילת ערבית - ובתענית צבור כשלובשין טלית במנחה יסיר את הטלית כשיגיע לברכו מאחר דעכשיו אין לובשין הטלית אלא למצות ציצית אם יהיה עליו יראה כאילו סובר דלילה זמן ציצית הוא. ומ"מ הש"ץ לפני העמוד אם אין הולך במלבוש העליון שאין כבוד הצבור בכך פשיטא דלא יסיר הטלית מעליו:
(ה) ובליל יו"כ - וכל העובר לפני התיבה צריך להתעטף. ובל"ח כתב דאף האומר קדיש יתום לפני התיבה יתעטף מפני כבוד הצבור ואין מברך עליו:
(ו) יתעטף - להדמות למלאכים שמעוטפים לבנים ולכך לא יסירו בלילה עד אחר תפילת ערבית של מוצאי יוה"כ:
(ז) בעוד יום - אבל אם איחר להתעטף עד לילה שוב לא יברך דשמא הלכה כהרמב"ם ומשמע מדברי המ"א בסק"ד דאפילו בין השמשות מותר לברך עד צה"כ וטעמו דהלא בציצית לא כתיב יום רק וראיתם אותו משמע כל זמן שנוכל לראות וכן פסק בעל דרך החיים ובספר מטה אפרים ראיתי שמחמיר בזה. אך אם זה גופא הוא מסתפק אם כבר הגיע בין השמשות נראה דבודאי יוכל לברך דבלא"ה דעת התוספות והרא"ש דכסות יום חייב בלילה והגר"א בביאוריו מצדד ג"כ לשיטה זו עי"ש:
(ח) בהם ציצית - מפני שעיקר תשמישן בלילה וכסות לילה מיקרי אך לפ"ז לא היה פטור רק להרא"ש אבל להרמב"ם דכסות לילה חייב ביום חייב וי"א עוד טעם לפטור משום דלא חייבה התורה רק דרך מלבוש או דרך עיטוף לא דרך העלאה בעלמא ויש חולקין וס"ל דאפילו אם יציע תחתיו בגד של ד' כנפות חייב בציצית וכ"ש דרך העלאה ע"כ הכריע המ"א דיעשה קרן אחת עגולה ויצא אליבא דכו"ע. אכן משמע מדבריו דאין להחמיר בזה רק בסדין של צמר אבל לא בשל פשתן או שאר מינים ועיין הטעם בפמ"ג:
(ט) משיכיר וכו' - והוא הזמן דמשיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירנו המוזכר לקמן בסימן נ"ח לגבי ק"ש [ב"י בסי' נ"ח בשם הרא"ש דחד שיעורא הוא עי"ש ובביאור הגר"א בענינינו]:
(י) וכן נוהגין - עיין בביאור הגר"א שפסק כדעת השו"ע ובפמ"ג כתב אם השעה דחוקה המיקל להניח מע"ה ואילך אין גוערין בו ועכ"פ לכתחלה בודאי נכון מאד להמתין מלברך עד שיכיר בין תכלת ללבן וכן נראה דעת הא"ר. ובדיעבד נראה דאפי' אם בירך קודם עמוד השחר לא יחזור ויברך דשמא הלכה כהרא"ש דכסות יום בלילה חייב:
(יא) ימשמש בו - ר"ל בציציותיו:
משנה ברורה סימן יט
==================
(א) ולא חובת מנא - עיין לעיל סימן י"ז סק"ה מש"ש:
(ב) פטור מציצית - אע"ג דכתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם מ"מ מדכתיב קרא אחרינא גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה משמע דוקא כשמתכסה בה:
(ג) על עשיית הציצית - ר"ל בעת הטלתן בהבגד אלא אח"כ כשמתעטף בו מברך להתעטף. ואם נפסקו אחר שלובשו צריך לפשטו ולעשות בו ציצית ולברך כשחוזר ולובשו אף שלובשו תיכף:
(ד) אלא בלבישתו - וה"ה במזוזה דקי"ל חובת הדר היא אין לברך על המזוזה רק כשהוא נכנס לדור בהבית תיכף ומיד דאז הוא ממש דומיא דעטיפה או כשכבר דר בה [ברכ"י וכן משמע מדברי המ"א להמעיין בו היטיב ועי"ש עוד במ"א ובברכ"י ובתשובת רע"א בסוף סימן ט']:
(ה) פטור - האחרונים מסקי דדוקא לדעת הרא"ש דפטור לעיל בסימן י"ח כסות המיוחד ללילה אפילו ביום והא נמי לכסות לילה דמי שהרי מת פטור ממצות אבל לדעת הרמב"ם דמחייב כסות לילה ביום גם בזה חייב לפיכך לדידן יעשה בו ציצית ולא יברך. מוכרי הבגדים שלובשין ומכוונין להראות להקונים מדתן פטורין ואם לובש אותן להעביר בזה את המכס אפשר דחייב בציצית כמו גבי כלאים:
משנה ברורה סימן כ
=================
(א) מישראל - אפילו אין מכיר אותו שהוא כשר ונאמן אפ"ה תלינן דסתם ישראל בחזקת כשר הוא ובודאי טוואן ושזרן ותלאן לשמן אם לא שהוא חשוד [ב"ח] וכללי החשוד עיין ביו"ד סימן קי"ט:
(ב) או מתגר א"י - אפילו אינו מוחזק לקנות טליתות רק מוחזק לקנות שאר סחורות אפ"ה נאמן דאם ימצא בדאי בדבר אחד שוב לא יאמינוהו בד"א:
(ג) מישראל נאמן - עיין בלבוש דמוכח מיניה שא"צ התגר לומר שקנה מנאמן דאפילו מסתם ישראל כשר כמו בישראל שקנה מישראל וכן משמע משאר אחרונים ואפשר דגם הרמ"א סובר כן ותיבת נאמן קאי על התגר שהוא נאמן בדיבורו והוסיף הרמ"א זה להורות לנו הסברא דדוקא על דיבורו סמכינן ומאמינין לו דלא מרע נפשיה לומר שקר משא"כ בסתמא לא מרע נפשיה עי"ז:
(ד) דלא מרע נפשיה - עיין במ"א שכתב דוקא גבי טלית בציציותיה סמכינן על סברא זו ומאמינין לו משום דאין דרך לנכרי לתלות ציצית בבגדו אבל לקנות ציצית אסור אף מתגר שמא לא היה הטויה והשזירה לשמה וכן פסק הט"ז ודה"ח ויש מקילין בזה ועיין בארה"ח ובישועות יעקב שהסכימו דהיכא דעסק התגר הוא לקנות ציצית מישראל ולמכור מותר מתגר:
(ה) פסולה - שמא הוא בעצמו עשה הציצית בהבגד וכ"ש דאסור לקנות ממנו ציצית דשמא לא נטוה לשמה וא"כ פשוט דאפילו אם ירצה להתירם מהבגד ולקשרם מחדש אסור [מ"א ושארי אחרונים דלא כט"ז]. מצא טלית מצוייצת בשוק כשר. ואסור לשלוח ציצית אפילו פסוקין ושזורין ע"י עו"ג אם לא בשני חותמות:
(ו) לעובד כוכבים - אפילו אם הוא תגר דגם הוא חשוד על שפיכת דמים וג"ע והא דאמרינן לעיל בס"א חזקה שלקחה מישראל וכו' היינו שישראל עבר ומכרה לו:
(ז) שמא יתלווה - ועוד איכא טעם בגמרא משום זונה ופירש"י שיתננה לזונה באתננה ותאמר שישראל נתן לה וא"כ כ"ש דאסור למכור לנכרית מטעם זה ועיין בח"א שכתב דלטעם שמא יתלווה ליכא למיחש השתא דאינן חשודים על ש"ד =שפיכות דמים= אבל לטעם דזונה יש לחוש:
(ח) לפי שעה - אבל אם הסיר הציצית אע"פ שנשארו הנקבים מותר אפילו למכור הטלית לנכרי:
משנה ברורה סימן כא
==================
(א) חוטי ציצית וכו' - וה"ה לכל תשמישי מצוה כגון סוכה ולולב ושופר וכל כה"ג לאחר שנתבטלו ואינם עומדין עוד למצותן:
(ב) שנפסקו - או שהתירן מהטלית וה"ה מקודם שעשאן בבגד דהזמנה לאו מילתא היא:
(ג) לאשפה - אבל אסור לעשות בהם תשמיש מגונה דלא גרע ציצית מטלית לקמן בס"ב:
(ד) קבועים בטלית - אפילו אם אין לבוש עתה בהטלית ואפילו בלילה כיון שהוא עומד ללבישה ולצאת בהציצית ידי מצות ציצית וכן שופר נמי אפילו לאחר ר"ה וכן לולב ישן אם עומדין עדיין למצוה לשנה הבאה אסור להשתמש בהן משום ביזוי מצוה ועיין בבה"ל:
(ה) להשתמש בהן - ובציצית לא מהני תנאי באומר איני בודל מהן כמו בתרל"ח ס"ב משום דביזוי מצוה הוא דציצית ע"כ בהכרח לשם מצוה עושה דמברך עליהן להתעטף:
(ו) אין לנהוג בהן - וכן בסכך הסוכה ולולב ושופר לאחר שנתבטלו ממצותן אין לזורקן לאשפה וכל כה"ג דבר שאינו כבוד למצוה שעברה וכתב הפמ"ג דנכון שלא לעשות תשמיש מגונה אפילו בדפנות הסוכה:
(ז) לזורקן - ר"ל בידים אסור לזורקן לאשפה אך אם מתוך שלא גנזן נזרקו ממילא אין לחוש לזה:
(ח) לגונזן - כתב מהרי"ל דיניח הציצית בתוך הספר לסימן או לעשות בהן שום מצוה דהואיל ואיתעביד בהו מצוה חדא יתעביד בהו אחריתא:
(ט) שבלו - עיין בפמ"ג שכתב דטלית של מצוה שנפסקו ציציותיו לא יעשה ממנו מכנסים דהוא בכלל תשמיש מגונה ואפילו מטלית קטן אסור:
(י) ואינו מותר וכו' - כצ"ל. [ארה"ח וכן משמע מהגר"א]:
(יא) לקנח וכו' - ר"ל אפילו לקנח הטיט מעל רגלו [כן מוכח מר"ן בפי"ג דשבת]:
(יב) המגונה - אבל לשאינו מגונה שרי ובעוד הציצית עליו אם רשאי להשתמש בהטלית תשמיש שאינו מגונה דעת הע"ת דשרי דדוקא בציצית אוסר המחבר בס"א ולהט"ז אסור וכן הסכים הפמ"ג וכתב דטלית של תפלה המיוחד לכך חמיר הטלית כמו הציצית אבל ט"ק פשיטא דשרי לכל תשמיש שאינו מגונה אפילו בעוד הציצית עליו דהא לבוש הדיוט הוא ורשאי לשכב בו בלילה וכבסמוך:
(יג) זורקן - ר"ל לאשפה ואפילו הי"א הנ"ל דאוסר בציצית גופא משמע דמודה בזה:
(יד) לבית הכסא - ודוקא בד' כנפות הקטן שלובשו כל היום אבל אלו טליתות של מצוה שמיוחדין רק להתפלל בהן אין נכון שיכנס בהן לבהכ"ס אך להשתין בהן מותר גם ההולכים ביוה"כ לפנות ומלובשים בקיט"ל צריך שיפשוט הקיט"ל כיון שבגד זה מיוחד רק להתפלל:
(טו) שלא לשכב - ובכתבי האר"י ז"ל כתוב ע"פ הסוד שיש לשכב בלילה בטלית קטן:
(טז) לכובס אינו יהודי לכבס - הטלית עם הציצית אלא מתיר הציצית ואח"כ כובסן:
(יז) לשכב בהם - וכן ליתן לכובס א"י מיהו יש מחמירין בזה שיעשה כנ"ל:
(יח) שלא יגרור - יש מפרשים הטעם משום ביזוי מצוה ועוד כי קרוב שיפסלו ולכן יגבהם ויתחבם בחגורו:
משנה ברורה סימן כב
==================
(א) קנה טלית וכו' - אין להקשות דהא על כלים חדשים צריך לברך בשעת קנין ולמה כתב ועשה בו ציצית די"ל דוקא כשקונה בגד שהוא ראוי ללבוש כמות שהוא אז מברך מיד אבל אם קנה בגד לעשות ממנו מלבושים אז לא יברך אפילו לאחר שנגמר רק בשעת לבישה דוקא דבעינן שעה מיוחדת או קנין או לבישה והכא הלא אינו ראוי ללבשו תיכף דהלא צריך להטיל בו ציצית ע"כ אינו יכול לברך עליו בשעת קנין וכדי לצאת ג"כ דעת הסוברים דצריך לברך שהחיינו על עשיית המצוה בפעם ראשונה ע"כ יברך בשעת עשיית הציצית ולא ימתין עד הלבישה:
(ב) דלא גרע וכו' - אבל אין מברך שהחיינו על המצוה כיון דאינו בא מזמן לזמן לפ"ז אם עשה ציצית בבגד שהיה לו מכבר אף שלא היה בו ציצית מעולם אין צריך לברך שהחיינו וה"ה אם עשה תפילין לעצמו אינו מברך שהחיינו ועיין בבה"ל:
(ג) בשעת עיטוף - בתחלה ברכת להתעטף ואח"כ שהחיינו [פמ"ג ודה"ח]:
משנה ברורה סימן כג
==================
(א) לועג לרש - שנראה כמחרף שאינם יכולים לקיים את המצות:
(ב) לצורך עצמם - שהיה אז מנהג בגדיהם עשויים בני ד' כנפות:
(ג) הם מכוסים - כגון שמחביא את הציצית של הט"ג תחת כנפי כסותו ומה"ט גם בט"ק שלובשו תחת למדיו אין בו משום לועג לרש כיון שהוא מכוסה אם לא שהולך בלי לבוש העליון גם בהם אסור עד שיתחבם בהכנפות [ומפמ"ג משמע דיש להחמיר בט"ג אף מכוסה כיון שהוא מיוחד לתפלה אכן בב"י לא משמע כן וגם בדה"ח סתם וכתב דמכוסה מותר]:
(ד) בתקנתן - דאע"פ שקושרים זה על זה לא נתבטל מצות ציצית עי"ז דהא לאו קשר של קיימא הוא דדעתו להתיר את הקשר מיד בצאתו מבה"ק וכעין שכתב בסימן י' ס"ג ועוד לפי דעתם שסוברים שנתבטלו הציצית בקשירתן א"כ לובשין בגד בלי ציצית:
(ה) של קבר - ואפילו בקבר של קטן יש להחמיר משום לועג לרש דשמא נשמת אדם גדול הוא אבל בקבר אשה דבחייה ג"כ פטורה ליכא משום לועג לרש:
(ו) דינו כנכנס לבה"ק - עיין לקמן בסימן מ"ה במ"ב:
(ז) במקום שנוהגים וכו' - והאחרונים הסכימו דאפילו במקום שאין נוהגים להסיר ג"כ איכא משום לועג לרש הואיל שהמתים פטורים מן המצות:
(ח) לועג לרש - היינו אם הציצית מגולין כדלעיל:
משנה ברורה סימן כד
==================
(א) כדי שיזכור וכו' - דוגמא לדבר כאדם המזהיר לחבירו על ענין א' שקושר קשר באיזורו כדי שיזכרנו [טור]:
(ב) על המלבושים - עיין לעיל בסי' ח' במ"ב מה שכתבנו שם:
(ג) בשעת התפלה - וק"ש ואיתא בזוהר פ' שלח לך דהקורא ק"ש בלי ציצית מעיד עדות שקר בעצמו שקורא פ' ציצית ואינו מקיים הקרא כתב הח"א לא טוב עושים המון העם שמתפללין בדרך בלא טלית גדול וע"פ רוב הט"ק אינו עשוי כדין בכל פרטיו שיהיה ראוי לברך עליו וגם הוא ישן בו בלילה ועיין לעיל בסי' ח' סט"ז במ"ב:
(ד) ביד שמאלית - כתוב בכתבי האר"י ז"ל שיאחזם בין קמיצה לזרת וכשיגיע לפרשת ציצית יקחם גם ביד ימין ויביט בהם ויהיו בידו עד שמגיע לנאמנים ונחמדים לעד ואז ינשק הציצית ויסירם מידו:
(ה) על לבבך - והלב הוא בשמאל. ומצוה זו מציל האדם מן החטא דכתיב ולא תתורו וגו' למען תזכרו וגו' והייתם קדושים ואף דכל שאר המצות אין בהם זאת הסגולה להצילו מיצה"ר ציצית עדיף וכדאיתא בעובדא דמנחות (מ"ד ע"א) מעשה באדם אחד וכו':
(ו) כשמברך - שנאמר וראיתם אותו וזכרתם ראיה מביאה לידי זכירה וזכירה מביאה לידי מעשה:
(ז) על העינים - נמצא בשם הקדמונים שכל המעביר ציצית על עיניו כשקורא פרשת ציצית יהא מובטח שלא יבא לידי סמוי עינים. הסומא יש לו לאחוז הציצית בידו בשעת ק"ש אעפ"י שנאמר וראיתם אותו כיון שישנו בראיה אצל אחרים אבל להעביר הציצית על עיניו לא דמחזי כחוכא ואיטלולא:
(ח) להויות - פי' לספירות שהם קשורים ואחודים זה בזה:
(ט) הזהיר במצות ציצית - מצוה לעשות טלית נאה וציצית נאה וה"ה כל המצות צריך לעשותן בהידור בכל מה דאפשר שנאמר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות אבל אסור לרקום פסוקים של תורה בטלית ומ"מ אם כבר נרקם מותר לברך עליו ואף על מפות אין מורין היתר לכתחלה לרקום ד"ת עליו:
