בס"ד - כל הזכויות שמורות (c) לספריית עם ישראל

באור הלכה על שלחן ערוך - אורח חיים
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל החפץ חיים
ביאור הלכה סימן כה

==================

* שמעלין בקודש - על האדם קאי שצריך לילך מדרגא לדרגא ולהתעלות בקדושה כי מתחלה הוא רק מכסה את עצמו בכיסוי של מצוה וע"י התפילין הוא מקשר את עצמו בקשר היחוד והקדושה [א"ר והגר"א וכוון בזה לתרץ קושית הש"א והדגול מרבבה]:

* שלא יניחו - עיין במג"א שכתב דנ"ל דאין קפידא בזה כיון דהתפילין עדיין מונחין בתוך כיסן ומהלבוש והב"ח והט"ז סק"י משמע דאין לחלק בזה וכ"כ בנשמת אדם אף דראייתו נגד המ"א [מתוספות דיומא ל"ג ע"ב ד"ה עבורי מפירוש רבינו אליהו שמצריך למשמש תחלה בשל יד והלא הש"י על פי הרוב מכוסה ואעפ"כ שייך בזה אין מעבירין] היא ראיה חלושה מאוד דטעם מ"א הוא כיון שהתפילין עדיין מונחין בתוך כיסן אין המצוה של הקשירה מזומנת לפניו דהלא צריך לזה מתחלה ליטלן מן הכיס משא"כ התם לענין משמוש דהמשמוש הוא המצוה ואפילו אם הבית יד של הכתונת מכסה את התפילין שייך ג"כ מצוה זו ע"כ שייך בזה אין מעבירין מ"מ קשה מאוד להקל כהמ"א אחרי דרבים חולקין עליו. ואפילו אם אירע לו כן כשהוא יושב בבהכ"נ ברבים ומתבייש עי"ז מסתפיקנא אם יש להקל בזה אחרי דמסיק בנ"א בכלל ס"ח וכן משמע מהפמ"ג במ"ז סק"ה דדינא דאין מעבירין על המצות הוא ד"ת וכבר פסק בשו"ע לעיל סוף סימן י"ג בהג"ה דד"ת אין נדחה מפני כבוד הבריות בכל גווני אם לא בגנאי גדול ולישב בלי טלית אפילו זמן ארוך ס"ל להרמ"א דהוא רק גנאי קטן כמ"ש המ"א שם וכ"ש כאן שהוא על רגעים אחדים עד שיניח הט"ג ואעפ"כ צ"ע:

* שלא יפגע וכו' - עיין במ"ב במה שכתב פי' אפילו וכו' ומקורו מהא דיומא ל"ג ע"ב בגמרא וכי עייל להיכל וכו' ומשוך כלפי חוץ וכו' והנה אף דיש לדחות קצת דהכא שהתפילין מונחין בתוך כיס הטלית שעדיין לא הוציאן מן הכיס קיל טפי ואפילו אם נגע בהן בידיו מותר לו לסלק ידו מהן וליטול הטלית וכמש"כ הפמ"ג לדעת המ"א בא"א אות א' ובמ"ז אות י' דלהמ"א מותר לכתחלה להיות מונחין בשוה הש"ר והש"י בתוך התיק ואף אם יארע שיפגע תחלה בהש"ר יסלקנו מידו ויטול תחלה הש"י ואין בזה משום חשש דמעביר על המצות אבל כ"ז אין שייך לדינא דהא לדעת המחבר דנקטינן כוותיה וכן פסקו כמעט כל האחרונים [הלבוש והב"ח והט"ז והנ"א והארה"ח דלא כמ"א] אין חילוק בזה שהוא סובר דאפילו אם התפלין מונחין בתוך כיסן שייך בזה אין מעבירין. ובאמת פשוט הוא לענ"ד דגם המ"א מודה בזה ודלא כהפמ"ג דעד כאן לא קשרי המ"א אלא היכא שהתפלין מונחין בכיס בפ"ע שלא נגע בהן כלל בידו רק ע"י כיס וא"א להניחן ע"י כיס משא"כ בזה שהם ממש בידו או שלפי הושטת ידו הם מזומנין לפניו תחלה מה יועיל במה שהם עדיין בתוך הכיס וראיה לדברינו ממ"ש המ"א בעצמו לקמן בסימן כ"ח ס"ק ד' דמש"כ המחבר ועליו של יד פירושו שיתנו קצת לצד מעלה הרי דצריך ליתנו לצד מעלה כדי שיפגע בהם תחלה ולהפמ"ג אין צריך לזה רק שיתן סימן בכריכת הרצועות כדי שיבחין בהם בנגיעתו בם איזו ש"י ואיזו ש"ר ולא יוציא הש"ר תחלה מהתיק וכמ"ש במש"ז אות י' ויש ליישב לדידיה דכוונת הש"ע כדי שלא ישכח ויוציא הש"ר מהתיק ודוחק ואולי זהו כוונת הפמ"ג בעצמו מה שנשאר בצ"ע מלקמן סימן כ"ח סק"ד במ"א. ואולם כ"ז אין נ"מ לדינא לדידן דפסקינן בלא"ה דלא כמ"א אפילו אם הם מונחין בתוך כיסן. היוצא מדברינו דאם הושיט ידו בתוך כיס הטלית ופגע קודם בהתפלין מחויב להוציאן קודם ולהניחן משום אין מעבירין על המצות וכן לענין תפלין יש לו ליזהר לכתחלה להיות מונח הש"י קצת לצד מעלה ולא בשוה ממש כדי שלא לפגוע בתוך הכיס בהשל ראש ברישא כדי שלא יעבור על הדין דאין מעבירין:

* ויצטרך להניחם - לכאורה יש לעיין אם פשט הטלית ותפלין רק לפי שעה ודעתו להחזירם תיכף דפסקינן לקמן דאין צריך לחזור ולברך ואח"כ בעת לבישה נזדמן לו התפלין מקודם אם מחוייב להניחן תחלה דאולי כיון דלא הסיח דעתו אפשר כאלו הוא עוסק עדיין בהמצוה ופשיטנא בעזה"י דאין לחלק בזה מהא דיומא ל"ג ע"ב בתוד"ה עבורי מפירוש ר"א שמפרש מימרא דרבא לענין משמוש דחייב למשמש בשל יד בתחלה מחמת אין מעבירין אף דלענין משמוש קי"ל דאין לברך על המשמוש כי לא נסתלק עדיין מהמצוה וכ"ש בענינינו וא"ל דשם קאי לפי דינא דגמרא דבזמנם היו מברכין על המשמוש ז"א דבעל המימרא דשם הוא רבא ורבא בעצמו סבירא ליה בסוכה מ"ו ע"א דאין לברך על המשמוש ואין לומר דר"א יסבור כמו שרוצה הב"י בסוף הסימן לאמר לדעת הרמב"ם דלהכי השמיט הרמב"ם האי דינא דמשמוש דס"ל דדוקא אם נסתלקו ממקומן ורוצה להחזירם דזה הוא הנחה מחדש ממש ולא פליגי כלל רבא ורבנן דבי ר"א ע"ש דז"א דע"כ הר"א לא ס"ל כן דא"כ ישאר קושית התוספות במקומה כמו שמקשים על רש"י דלמה צריך רבא לאמר ש"מ מדר"ל והלא מקרא נפקא מתחלה וקשרתם והדר ולטוטפות אלא ודאי דלהר"א ע"כ דרבא ס"ל דזה לא מיקרי הנחה או דהר"א ס"ל דמשמוש מיקרי אפילו לא נסתלקו ממנו וכאידך פוסקים ואפ"ה ס"ל לרבא דשייך בזה אין מעבירין אלא ודאי כדכתבינן דאין לחלק בזה:

* מי שהוא זהיר וכו' - ר"ל כי כתוב בזוהר שמצוה לילך מפתח ביתו בציצית ותפלין וע"כ אם איננו זהיר בט"ק מוכרח ע"י זה ללבוש בביתו קודם התפלין הט"ג אבל אם הוא זהיר בט"ק יוכל לצאת כ"ז ע"י הטלית קטן והט"ג יוכל ללבשו בביהכנ"ס וכ"ש אם ירצה להתעטף גם בט"ג בביתו [מביאור הגר"א]:

* וטוב וכו' - עיין בביאור הגר"א שפסק כהמחבר ובחידושי רע"א כ' עצה שיכוין בעת ברכת להניח אם הלכה כשיטת רש"י אני מכוין שלא לצאת בברכת להניח על השל ראש והוי זה כסח ויוכל לברך על של ראש [ואין זה בכלל גורם ברכה שאינה צריכה דהא מוכרח לעשות כן מפני ספיקא דדינא ועוד טעמים אחרים כמו שכתב בארה"ח] וכבר קדמו העולת תמיד וכפי מה שביאר הפמ"ג את דבריו ובארה"ח משמע ג"כ שמסכים לעצה זו אך בפמ"ג ראיתי שמסיים ע"ז ואין לנהוג כן ואולי טעמו כדי שלא ירגיל האדם את עצמו לפקפק אחר מנהגן של ישראל שנתייסד ע"פ שיטות הרבה מהראשונים:

* פגע וכו' - ע' במ"ב כן פסק הט"ז לקמן בסימן תרפ"ד סק"ד דלא כאבודרהם והעתיקו הגרע"א בחידושיו וכן פסק הפמ"ג וכן מוכח לכאורה מדברי הגר"א שם בסוף סי' תרפ"ד שם בסוף ס"ג שציין שם על דין הרמ"א משום דאין משגיחין בחנוכה ולא כתב טעם האבודרהם בעצמו [שהובא במ"א שם] ש"מ דבתפלין אם עבר והניח ש"ר אין צריך לסלקו. ובארה"ח ראיתי שמצדד לפסוק כאבודרהם משום דלכתחלה עשה עבירה ועבר על מה שאמרו דכל שבין עיניך יהיו שתים ע"כ צריך עתה לתקן ולהניח כדין ולא נהירא דהלא באמת קי"ל דהש"י אינו מעכב של ראש הרי דבעצם קיים בזה הש"ר מצותו רק דלא קיים המצוה כתיקונה וא"ל דיסלק הש"ר ויחזור ויניחו ויקיים עתה כתיקונו ז"א דהלא בכל רגע ורגע שהוא נושא התפילין עליו הוא מקיים בזה מצות השי"ת ובודאי אין לנו לומר שיסלק עתה המצוה ממנו כדי שאח"כ יקיים יותר מן המובחר וגדולה מזו אמרו ביבמות ל"ט ע"א דצריך הקטן לייבם ואין ממתינים בגדול עד שיבא ממדינת הים אף דבקרא כתיב והיה הבכור משום דכל שהויי מצוה לא משהינן אף דאם היינו ממתינין לא היינו מבטלין עי"ז העשה בידים רק בגדר שב ואל תעשה וכ"ש כאן שאין לנו לסלק המצוה בידים ממי שעושה אותה כדי שאח"כ יקיים מן המובחר וזה אין לחלק בין שהייה מרובה לשהייה מועטת וראיה לזה ממג"א סק"ב ואף שמצאתי אח"כ ראיה להיפך והוא בסימן תכ"ו ס"ב בהג"ה ועי"ש בביאור הגר"א בשם תה"ד דמחלק בין ההיא דיבמות משום דהתם שאפשר לבוא לידי דיחוי חדא דגם ע"ז כבר ערערו הפוס' בתשובותיהם [והוא בתשובת עה"ג סימן י"ב ובתשובת פ"י חלק אה"ע סימן ט"ו ובקו"א לתשובת צ"צ סימן קכ"ו]. ועוד דשם הוא בגדר שב ואל תעשה משא"כ הכא לעקור ממנו העשה בידים נראה דכו"ע מודים בזה וגם ידוע הוא דהגר"א בעצמו הנהיג למהר בקידוש הלבנה ולא להמתין וכמו שכתב במע"ר. ע"כ נראה פשוט דהדין עם רבינו הט"ז וכמו שכתב הא"ר דמאי דהוי הוי וימהר להניח הש"י כדי שיקויי' כ"ז שבין עיניך יהיו שתים ודי בזה:

* ואם הפסיק - פשוט דבין אם ההפסק היה ע"י דבור או ע"י היסח הדעת בלבד וכ"ש הוא ע' במ"א סימן ח' סקי"ד ושיעור ההפסק דע"י דיבור הוא אפילו ע"י תיבה אחת ממה שכתב הרא"ש בה"ק דאם ענה אמן בינתיים על איזו ברכה ששמע שצריך לחזור ולברך ועיין בח"א בכלל ה' שמסתפק על הפסק תיבה אחת או ב' בין הברכה לעשיית אותו דבר אם הוי הפסק ותימא שלא שם לבו לדברי הרא"ש אלו. כתב הבה"ט אם הניח תפילין של יד וכשבא להניח של ראש קודם שהגיע הקציצה בבשר אחר שהגיע לאויר הראש הפסיק בדיבור אי אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא לענין זה עיין בהלק"ט ח"ב סימן מ"ב. ועיין בארה"ח שהשיג עליו בראיה ברורה דכל שלא הידק לא נגמר המצוה וכן כתב בספר עיקרי דינים בשם תפלה לדוד. עוד כתב בבה"ט בשם הלק"ט מי שהניח תפילין של יד וכרך ג' כריכות העליונות ולא בירך וסח בינתיים מברך שתים כיון דברכות אינן מעכבות מיקרי שפיר סח בין תפלה לתפלה ומברך שתים והשיג ע"ז ג"כ הארה"ח דהא אם לבש ט"ק ולא בירך ואח"כ לבש הט"ג יכול לברך ברכה אחת על שניהם כמ"ש בשו"ע [סימן ח' סעיף י] וה"ה בזה חוזר ברכת להניח גם אש"י הקודמת וא"צ לברך רק ברכה אחת להמחבר ע"ש:

* ולדידן דנוהגין וכו' - עיין במ"ב בס"ק ל"ב לענין משמוש ודע דהגרע"א מסיק בחידושיו דבסח יברך תחלה על ש"ר על מצות ואח"כ ימשמש בש"י ויחזק הקשר ויברך להניח ובזה יצא ידי שיטת רש"י ור"ת ע"ש:

* אם שמע קדיש וכו' - עיין במ"ב בס"ק ל"ו דאם פסק וענה חוזר ומברך. ועיין בח"א שכתב בפשיטות דלדידן צריך לברך שתים על הש"ר ולהמחבר לא יברך כ"א ע"מ ובארה"ח הכריע דבזה אפילו לדידן דנוהגין כר"ת לא יברך כ"א ברכה אחת והוא על מצות עי"ש מילתא בטעמא. כתב הבה"ט נ"ל אם חבירו מכוין להוציאו בברכת תפילין וגם הוא מכוין לצאת דרשאי לענות קדיש או קדושה ואינו נראה דהלא יוצא בברכת חבירו אינו עדיף מאם מברך לעצמו ובברכת עצמו אם פסק אפילו לאיש"ר חוזר ומברך ואינו יוצא בברכה ראשונה וא"כ הוא גורם ברכה שאינה צריכה ועיין בא"ר שמוכח כדברינו ועיין בסי' קס"ז ס"ו במ"א סקי"ט ובט"ז סק"ח שם בא"ד ועוד תמוה פסק הרוקח ע"ש. ואפילו הרוקח גופא מודה בענין תפילין כמו שכתב הפמ"ג שם מכל זה נראה דאפילו בדיעבד יש להחמיר בזה ולחזור ולברך ואפילו אם חבירו הניח כבר התפילין שלו בשעה שהוא מפסיק ועכ"פ לכתחלה בודאי אסור להפסיק בזה כיון שחבירו מוציאו בברכתו:

* אם מניח תפילין וכו' - עיין במ"ב במ"ש אם בשעת ברכה היה דעתו וכו' ואף דהמ"א איירי שם לענין ציצית פשוט דה"ה לתפילין דהגמרא במנחות מ"ג מדמי להו להדדי ע"ש:

* וי"א שלא לברך - עיין במ"ב שהעתקתי דהחולצן ליכנס לבהכ"ס דצריך לחזור ולברך אף דהמ"א ספוקי מספקא ליה לענין בהכ"ס שלנו שאינם רחוקין כבר כתב הח"א דלא שבקינן פשיטותא דכל הני גדולים [הב"ח והע"ת וט"ז וא"ר] משום ספיקא דמ"א וגם עיקר סברתו דחו אותה עיין בחידושי רע"א ובספר ארצות החיים וכן ראיתי עוד חבל נביאים כולם בסגנון אחד דצריך בזה לחזור ולברך ולכן אף שהפמ"ג והדה"ח העתיקו את דברי המג"א המברך בודאי לא הפסיד ובפרט שהגר"א ז"ל מסכים לדעת המחבר דבכל גווני צריך לחזור ולברך:

* והכי נהוג - כתב בארה"ח דאם חלץ התפילין בסתם אם חלץ השל יד והשל ראש צריך לחזור ולברך ואם נשאר עליו התש"י או הש"ר אין צריך לברך דעדיין לא אסח דעתיה מן המצוה אבל אם היה בדעתו שלא להחזירו מיד רק לאח"ז אף שנשאר עליו תפלה אחת צריך לחזור ולברך. ולמד כ"ז מלעיל סימן ח' בנשאר עליו ט"ק כן הכא בנשאר עליו תפלה אחת ע"ש. ונראה פשוט דהחולצן בתוך התפלה אפילו בסתמא דינו כחולצן ע"מ להחזירן וא"כ אם חלצן לילך בחוץ להשתין מים אין צריך אח"כ לחזור ולברך:

* נפסק הקשר - ואם נפסק הרצועה של הש"ר או הש"י לאחר שכבר נגמר מצות הנחתם וחלץ את התפילין ותיקנם נראה לכאורה דאם נשאר בם השיעור המבואר לקמן בסי' כ"ז ס"ח וי"א דמדינא כשר בלי שום תיקון תו לא הוי כנשמט ממילא רק כהזיזן מדעתו ע"מ להחזירן דקי"ל דא"צ לחזור ולברך ובאופן שפסולים לגמרי צריך לחזור ולברך דה"ל כנשמט ואולי כיון דבעת הפסיקה נשאר מהודק על הראש והזרוע מקרי אח"כ בכל גווני כחולצן ע"מ להחזירן ועיין בב"י:

* קשר אחר - נ"ל דאין שום חילוק בין אם הקשר מאותה הרצועה או שהוצרך ליקח רצועה חדשה דעיקר הברכה היא על התפילין בעצמם:

* א"צ לחזור ולברך - עיין במ"ב במה שכתבנו דאם נפסק הקשר ש"ר או הש"י לאחר שכבר הידק הש"ר צריך לחזור ולברך אף דהמג"א כתב דלפי מה שפסק השל"ה בנשמט שלא לברך א"כ ה"ה בנפסק חדא דדינא דשל"ה הוא דהוי כחולצן ע"מ להחזירן ובחולצן גופא יש ויש הרבה מהראשונים והאחרונים והב"י והגר"א בתוכם דס"ל דצריך לברך ואפילו לדעת רמ"א דס"ל דבחולצן ע"מ להחזיר א"צ לברך הא הרבה פליגי על של"ה עיין בא"ר ובח"א ובפרט בענינינו דהרבה חולקין יש בזה על המ"א דיש לחלק בין זה לההיא דהשל"ה דהתם רגיל להשמט בתוך התפלה ע"כ בודאי היה דעתו בשעת ברכה שכשישמט שיתקננו משא"כ בנפסק דלא מצוי וגם בפמ"ג ובדה"ח משמע כן עי"ש ע"כ נ"ל פשוט דהמברך לא הפסיד בזה:

* מהדק ומברך - לאו דוקא דהברכה צריך להיות קודם ההידוק וכנ"ל בס"ח. ודע דמשמע מדברי האחרונים דדוקא אם הותר מעצמו שנתרפה הקשר ממילא אבל אם התירו בידים וחזר ותיקנו לדעת הרמ"א לעיל בהזיזן א"צ לחזור ולברך בזה בכל גווני. נסתפקתי אם פתח התפילין כדי לבדוק הפרשיות ונמצאו כשרים והניחן בתוכו ותפרן כדין דאפשר דצריך לחזור ולברך כשמניחן לכו"ע אף דהיה דעתו בשעת חליצתן לחזור ולהניחן כשימצאו כשרים משום דבאמצע נתבטל מינייהו שם תפילין רק פרשיות ובתים ואינו דומה להותר הקשר או נפסק דתפילין בלי רצועות ג"כ שם תפילין עלייהו משא"כ בזה. וכעין זה יש להסתפק לענין ציצית דזה פשוט אם מצא בטליתו כשהוא לבוש שאחת מציציותיו פסולין מן הדין ותקנו צריך לחזור ולברך כשלובשו דדמי ממש להא דנפסק הקשר אחר גמר קיום המצוה וכן מצאתי בדה"ח אך אם מן הדין הם כשרים אלא שרוצה לפשוט הטלית כדי להטיל בו ציצית אחרים מהודרים ולחזור וללבשו מיד לכאורה נראה דזה נקרא חלצו מדעתו ע"מ להחזירו וא"צ לברך שנית וכדלעיל בסימן ח' סי"ד בהג"ה אך יש לדחות דשם נשאר הטלית עם הציצית בשלמותו ולא נתבטל מיניה מצותו משא"כ בזה דנתבטל בינתיים מן הבגד מצות ציצית אפשר דצריך לחזור ולברך שנית לכו"ע ואינו דומה למה דמבואר בארה"ח לעיל בסימן ח' דאם נפסקו הציצית אחר הברכה קודם הלבישה ומטיל בו ציצית אחרים דאין צריך לחזור ולברך דשם הלא היה קודם קיום המצוה וכמבואר בט"ז סקי"ב דמשם למד את דינו משא"כ בזה וצ"ע בכל זה:

ביאור הלכה סימן כו

==================

* מניח אותה שיש לו וכו' - אפילו אם היא רק של ראש לבד ולא יחוש למה שאמרו כ"ז שבין עיניך יהיו שתים וגם אפילו בעת ק"ש ותפלה מותר לו ללבוש אחת ולא יחוש למה שאומר אח"כ בעצמו בק"ש וקשרתם וגו' והוא אינו מקיים דכל זה דוקא אם יש לו שיכול להניחם משא"כ בזה. ואם הוא מצפה שיביאו לו קודם שיעבור הזמן ק"ש אם הוא איש שדרכו ללבוש תפילין רק בזמן הק"ש ותפלה והוא רוצה עתה ללבשם ולהתפלל בהם בודאי יש לו להמתין עד שיביאו לו השניה ולא יקרא ק"ש ותפילין בתפלה אחת כיון שעדיין לא עבר הזמן ק"ש אבל אם דרכו ללבוש תפילין אפילו שלא בזמן ק"ש והוא רוצה עתה ללבוש כדי שלא לבטל מצות תפילין מעליו פשוט דיכול ללבשם תיכף ולברך עליהם אך לענין לקרות בהם ק"ש נראה דיש לו להמתין עד שיביאו לו השניה:

* ויש לו שום אונס - המחבר איירי לענין שיהא מותר להניח תפלה אחת לכתחילה אבל בדיעבד אפילו אם הזיד ולא הניח רק אחת יצא ידי אותה שהניח [ב"י]:

ביאור הלכה סימן כז

==================

* בבשר התפוח - וצריך ליזהר שלא יהיה קצה התפילין למטה מבשר התפוח כמו בשל ראש שצריך ליזהר שלא יהיה קצהו על המצח כדלקמן דהא ילפינן במנחות ל"ז ע"ב גז"ש גובה שביד מגובה שבראש עי"ש:

* בראש העצם - עיין במ"א ועיין במחצית השקל ומשמע לכאורה דבשר התפוח נתפשט בכל העצם בשוה והרמ"א אסר להניח התפילין כ"א בחצי בשר התפוח שלצד הקובד"ו ובאמת לפ"ז יפלא מאוד דהאיך סוברים דאין מותר להניח כ"א חצי קיבורת והלא בערכין י"ט ע"ב איתא בהדיא דקיבורת כולה איקרי יד ולענין תפילין איירי שם בגמרא וא"ל דהגהת סמ"ק לא היה לו הגירסא בגמרא קיבורת כולה דהלא כל הראשונים העתיקו לשון זה [עיין בתוספת שבת צ"ב ע"א ובספר יראים לרבינו אליעזר ממיץ ובסה"ת] וכן מוכח ג"כ במנחות ל"ז ע"א דכל הקיבורת כשר דקאמר ידך זה קיבורת בין עיניך זה קדקוד היכא אמרי דבי ר"י מקום שמוחו של תינוק רופס ומדלא מבאר ג"כ את מקום המיוחד שבקיבורת ש"מ דכל הקיבורת כשר וכן הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ורי"ו לא הזכירו שום זכר שיחלק את בשר הקיבורת לחצאין ואיך יתפוס הרמ"א דעת הסמ"ק ואין לומר דרק להחמיר חשש לדעתו דהלא לקמן בס"ז משמע דאם נתפשט המכה בכל השטח שמחצי עצם ולמטה פטור תו מתפילין [ועיין במרדכי דעת הר"ח ונוכל לומר דהרמ"א כוון לאפוקי מדעתו אך דינא דהשו"ע לקמן בס"ז קשה] ועזרני ה' שמצאתי בספר התרומה אחר דשקיל וטרי שם ומסכים לדעת ר"ת דמקום התפילין הוא בעצם העליון שהוא בין הקובד"ו ובית השחי כתב וז"ל הלכך בעצם העליון יניח תפילין הוא הנקרא זרוע והוא יד דאורייתא וסמוך לפרק של האציל קצת [אציל הוא קובד"ו] יניחם כי שם היא קיבורת בשר המכונס קרוי קיבורת כמו קיבורא דאהיני קיבורא דאיזלי ושם הוא כנגד הלב דכתיב ושמתם את דברי אלה על לבבכם ורב חייא מנח להו כנגד ליבא עכ"ל הנך רואה לעין דעת סה"ת דהתפשטות בשר הקיבורת הוא רק סמוך לקובד"ו ולא מצינו למי מהראשונים שיחלוק עליו בדבר זה התלוי בסברא לבד ובגילוי מלתא ולפ"ז פשוט הוא דסובר הרמ"א והשו"ע לקמן בס"ז דהקיבורת לא נתפשט כ"א עד מקום שמחצי עצם ולמטה וכן משמע בב"ח דפלג זרוע העליונה הוא מן הקיבורת ולמעלה אך לישנא דהמ"א קשה לפ"ז ויש לישב דר"ל אף שנראה קצת שיש גם שם בשר תפוח אעפ"כ עיקר שם קיבורת אינו כ"א על מקום שמחצי עצם ולמטה ובביאור הגר"א חולק על פסק השו"ע והרמ"א וסובר דאף מחצי עצם ולמעלה כשר כל שיש בו עדיין מבשר הקיבורת ובפשיטות נוכל לאמר דהוא סבר ג"כ כסה"ת הנ"ל דהעיקר מקום הקיבורת הוא לצד הקובד"ו אך דדעתו דהקיבורת נמשך יותר מחצי העצם:

* שאין לו יד - עיין במ"ב ודלא כהפמ"ג שרצה לומר להא"ז דפטור בכל גווני כי לא ראה להא"ז כי לא נדפס בימיו:

* יניח וכו' - ר"ל יניח ביד שמאלו [כן משמע למעיין בא"ז גופא דלא נהירא ליה שם הפירוש של המפרשים דלאחרים קאי הריבוי על החיוב דימין רק על השמאל קאי ואפ"ה פסק שם כת"ק ופטור אפילו בנשאר לו הקיבורת דאיהו מפרש שם אין לו זרוע קאי על הקנה ומה שכתב הרמ"א תוספות פרק הקומץ כתבו דחייב ר"ל אפילו בנשאר לו רק הקיבורת ולפי מה דמסיק התוספות בד"ה קיבורת דזרוע נקרא ממקום הקובד"ו והלאה ולהמ"א לא היה לו הא"ז ולכך הוקשה לו מאד דבריו]:

* בלא ברכה - ומהב"ח ונ"צ וא"ר והגר"א משמע דצריך לברך ג"כ אחרי דיש לו קיבורת ודה"ח ג"כ מסכים בעיקר הדין לחיוב כמותם אך מ"מ לענין ברכה מצדד להקל ואפילו לא נשאר לו רק מחצי עצם שבין הקובד"ו ובית השחי ולמעלה פשוט דיכול לסמוך בזה על שיטת הגר"א דכל שיש עדיין מקצת מן הקיבורת כשר לתפילין ולא יברך ויותר טוב שיברך שנים על השל ראש [היינו לפי מנהגנו כהרמ"א הנ"ל בסימן כ"ה ולהב"י שם אחת] ויכוין להוציא בזה גם השל יד ואפילו בנשאר לו הקיבורת וכמו שהסכים בשערי תשובה:

* המנהג הנכון שיהא היו"ד של קשר וכו' - עיין בב"י בשם מהר"י ב"ח דמשמע מדבריו דרק עשיית הקשר והיו"ד אשר בו צריך שיהיה דוקא למטה מהתפלה לצד הלב אבל כניסת הרצועה תוך כפל הקשר תבא למעלה מהתפלה והוא הנכון ע"ש אבל בד"מ משמע שיותר טוב כהמנהג שנוהגין שגם תחיבת הרצועה בתוך הקשר והכפל יהיה לימינו שהוא לצד הלב וכן משמע בבה"ג שגם הקשירה גופא צריך שתהיה נגד הלב וכן משמע לשון הרא"ש להמעיין בו היטב בסוף אות י"ב במש"כ ומרחיק הקשר מן מעבורת וכו' [ועי"ש במעיו"ט אות כ' שכתב ואולי ה"פ וכו' וכ"ז דוחק עכ"ל ולענ"ד אין זה דוחק כלל וכן הוא האמת לפי מה שכתב הבה"ג] דמשמע שם דאין להרחיב הרבה את כפל קשר העניבה רק כדי שתהיה הרצועה עוברת בתוכה והכל מטעם כדי שיהיה מקום הידוק הרצועה סמוך לתפלה ולא לצד מטה וכ"ש שצריך ליזהר שלא יתרחק הקשר של יו"ד גופא מהתפלה לצד מטה וכמו שכתב בסעיף ב' וזהו הכל נכלל במה שאמר הגמרא דהקשר צריך להיות למעלה ולא למטה. והנה מלשון השו"ע לכאורה משמע דסובר כמהריב"ח מדכתב שיהא היו"ד של קשר וכו' משמע דמקום שתוחב הרצועה בכפל איננו לצד הלב כ"א לצד חוץ אבל יש לדחות דכונתו רק למעט שלא נעשה כשיטת בעל המאור המובא בב"י שיהא התפלה של יד לצד הלב והקשר לצד חוץ אבל בזה רשות בידו לעשות כמה שירצה. ואע"פ שהעדפנו את המנהג של הד"מ מ"מ הנוהג כמהריב"ח אין למחות בידו כי יש לו על מי לסמוך גם ע"י מנהגו טוב שלא יזיז היו"ד לעולם מהבית משא"כ לפי מה שאנו נוהגין כהד"מ צריך בכל עת שמירה לזה אולם באמת יש לזה עצה אחרת ועיין במה שכתבנו במ"ב:

* יש ליזהר - עיין בביאור הגר"א שציין ע"ז כנ"ל ור"ל דדין זה יש לו ג"כ מקור מהגמרא דמוכח שאין להרחיק הקשר מהתפילין וכמו שכתב בעצמו בדבריו הקודמים:

* המנהג הנכון לתקן וכו' - ובכל זה מי שהוא איטר ואין לו רק תפילין של אינו איטר או להיפך יוכל להפך להניח הקציצה לצד הכתף והמעברתא לצד היד כ"כ בתשו' שבו"י ובארה"ח כי זה בודאי טוב יותר ממה שיניח כך ויהיה התפילין סמוך ללב ויהיה קשר היו"ד חוצה לה וכמו שכתב הגר"א שהסעיף ב' אף שכתב בשו"ע בשם מנהג דינא דגמרא הוא לפי' הגאונים ועיין בח"א אות י"ג דלא הזכיר שם עצה זו דשבו"י והוא כתב שם דטוב אם יכול להוציא הרצועה ולהכניסה מצד אחר כדי שתהיה היו"ד סמוך ללב אע"פ שאינו יכול להפוך הקשר של היו"ד שתהיה פניה לצד הבית ועכ"פ לא יתבטל ממצות תפילין עבור זה ויניחם כך ע"ש ור"ל אף דיהיה קשר היו"ד לצד חוץ והתפילין לצד הלב ולענ"ד בודאי טוב יותר לעשות כהשבו"י דזה דינא דגמרא הוא לכמה ראשונים וזה מנהג וכמו שכתב הגר"א ואפילו אם יכול להוציא הרצועה ג"כ יש לעיין דאולי מה שהיו"ד לא יהיה פניו כלפי הבית לא נחשב יו"ד ועכ"פ באינו יכול להוציא יעשה כהשבו"י:

* ואיטר יד ימינו - עיין מ"ב במש"כ ואפילו נעשה וכו' כן כתב המג"א סק"ט בשם המרדכי ואף דסיים שם דיש חולקין ע"ז מ"מ מוכח בסוף סק"י להמעיין בו דלדינא הסכים כהדרכי משה וכן פסק הדה"ח. ומה שכתבתי וכ"ש אם מן השמים וכו' כן כתב הדגול מרבבה דבזה כו"ע מודים דנעשה איטר ופשוט דלסברתו ה"ה אם נקטע כף ידו הימנית נעשה בזה איטר וכמו שכתבתי בפנים וראיתי בפמ"ג בסימן תרנ"א שמסתפק בזה ומשמע דלא ברירא ליה סברת הדגמ"ר ומ"מ פשוט דנוכל לסמוך בזה על הדגמ"ר אחרי דאפילו באיטר שנעשה ע"י שהרגיל עצמו ג"כ פסק הד"מ דדינו כאיטר. ודע דלפי מה שכתבנו למעלה בנקטע שמאלו ולא נשאר לו כ"א הקיבורת דמעיקר הדין חייב להניח עליה תפילין ה"ה בנקטע יד ימינו ולא נשאר לו כ"א הקיבורת חייב להניח עתה עליה תפילין דעתה אחר שהרגיל עצמו לעשות בשמאל הימין נעשה שמאל:

* מניח בשמאלו - עי' במ"ב בשם חוט השני ועיין בשע"ת שכתב דמדברי בעל העיטור שהובא בב"י בסי' תרנ"א נראה דס"ל דיצא ודבריו אין מחוורין דכונת הבעל העיטור מש"כ שם דלא גרע מתפילין ר"ל אחרי דבתפילין דינא הכי דמניחן בשמאלו שהוא ימין כל אדם עכ"פ לענין לולב בדיעבד יצא בזה אבל בתפילין גופא בודאי אם היפך והניח בימינו שהוא שמאל כל אדם אפילו בדיעבד לא יצא דבאיטר שמאל דידיה הוי כימין כל אדם אח"כ מצאתי בחוט השני שמבאר כן דברי בעהע"ט בראיות כמו שכתבנו:

* וי"א שהיד שכותב בה וכו' - מסתימת השו"ע והפוס' משמע דכל כתיבה מהני לזה ולא בעינן שיהיה יכול לכתוב ספרים תפילין ומזוזה גופא כדמשמע לכאורה פשטיה דקרא וכתבתם אך אם אינו יכול לכתוב כתב גמור רק רשימות ותמונות בעלמא לזכרון כמו שאנו קורין (בל"א ציפער) איני יודע אם הוא בכלל כתב לענין זה ועיין ברמב"ם פרק י"א מהלכות שבת דין יו"ד במש"כ ואפילו משני סימניות ובהמ"מ שם וצ"ע. ובאמת בכגון זה בודאי יותר טוב לסמוך על שיטת הגר"א והרוב מהראשונים דס"ל כדיעה הראשונה וכמו שהאריך בכעין זה הארה"ח ע"ש:

* והכי נהוג - עיין במ"א שכתב דלדעה זו אפילו אם הוא שולט בשתי ידיו בכתיבה מניח בשמאל כל אדם אף ששאר כל מעשיו עושה בשמאלו ועיין עוד שם שהביא דעת הב"ח שחולק וסובר דדוקא אם כותב בימינו ושאר כל מעשיו עושה בשמאלו שבזה נחשב כשולט בשתי ידיו אבל אם כותב בשמאלו ושאר מלאכתו עושה בימינו יניח בשמאל של כל אדם אך המ"א מסיים עליו שאנו אין לנו אלא פסק השו"ע וכן סתמו כהמ"א הרבה מאחרונים שאחריו אך הארה"ח החזיק בדעת הב"ח להלכה והגר"א בביאורו החזיק לגמרי כדעה הראשונה דלא אזלינן כלל בתר כתיבה וא"כ אם כותב בימין ושאר מעשיו עושה בשמאל יניח בימין אך מ"מ נלענ"ד דנוכל להמליץ על העולם דנוהגין כהלכה אליבא דכו"ע ומנהגן של ישראל תורה היא דנ"ל דאפילו לדעה הראשונה ה"מ דביד שכותב בה אין יכול לעשות פעולות האחרות אבל אם באותו יד יכול ג"כ לעשות פעולות האחרות רק שנקל לו לעשות בהיד השני מקרי שולט בשתי ידיו לכו"ע כיון דבהיד השני אינו יכול לכתוב כלל וכל יד יש לה מעלה בפני עצמה ואין זה דומה למה שכתבנו במ"ב סקכ"ה ד"ה שולט. ולמדתי דבר זה מתורתו של הרב שערי תשובה לקמן בסימן תרנ"א לענין לולב ששם אין לכתיבה שום מעלה לכו"ע רק כסתם פעולה יחידית וכמו בכאן לדעה ראשונה לענין תפילין ואפ"ה כתב שם דזה מיקרי שולט בשתי ידיו מחמת סברא זו וא"כ ה"ה הכא אפי' לדעה הראשונה ולהגר"א שהולך בשיטתם אם כותב בימינו ושאר כל מעשיו עושה בשמאל מחמת שנקל לו יניח התפילין בשמאל כל אדם כנלענ"ד:

* עד סוף וכו' - עיין בטור ורבינו ירוחם משמע מינייהו דכל גובה הראש הוא בכלל הזה וכן משמע בסה"ת ובירושלמי שהביא להמעיין בו (והעתיקו בביאור הגר"א) וברמב"ם משמע מפשטא דלישניה דלא ס"ל כן ועיין בב"י וכן בסמ"ק ובכל בו כתבו בפירוש דשיעור הנחת תפילין נמשך בסך הכל עד חצי שפוע הראש ולכן מהנכון מאד ליזהר עכ"פ לכתחלה שלא יהיו התפילין גדולים ביותר כי עי"ז נמשך למעלה על כל גובה הראש ומ"מ בדרך כלל טוב יותר שימשיך התפילין בגובה למעלה משישפילם לצד המצח כי בגובה יוצא עכ"פ לדעת כמה מהראשונים והירושלמי מסייע להו וכנ"ל מה שאין כן לצד המצח ועיין בס' מעשה רב ובהגהות כת"י הגאון ר' אלעזר חרל"פ זצ"ל דמשמע מיניה ג"כ דטוב יותר לכתחלה להמשיך התפילין לצד מעלה כדי שלא יושפלו לצד המצח ומ"מ אפשר דגם המע"ר מודה דלכתחלה לא יגביהם עד סוף גובה הראש כדי לצאת לדעת הסמ"ק והכל בו ג"כ. ודע עוד דאפילו לדעת סה"ת דמכשיר כל גובה הראש לתפילין משמע מיניה שם (לחד פירושא) דעכ"פ אין לעשותן יותר גדולים מארבע אצבעות והיינו עם התיתורא והמעברתא וכמו שכתב בספר בית יעקב וזהו שיעור מקום שני תפילין שבזמן הגמרא ועיין לקמן סימן ל"ב סמ"א שכתב דאין שיעור וכו' מ"מ לכתחלה בודאי נכון ליזהר בזה:

* בעורף - עיין משנה ברורה וראיתי במעשה רב שכתב שהקשר צ"ל תחת שפוע הקדקוד ולענ"ד משמע כן בספר התרומה שז"ל הקשר של תפילין צריך שיהא למעלה בעורף ולא למטה במפרקת הצואר:

ביאור הלכה סימן ל

=================

* אם לא חלץ תפילין מששקעה חמה - ר"ל גמר שקיעה דהוא צאת הכוכבים דאז הוא זמן חליצת תפילין מדינא דאלו בין השמשות אפילו אם היה לו מקום לשמרן אין צריך לחלצן כן מוכח במנחות ל"ו ע"ב אפילו למאן דאית ליה לילה לאו זמן תפילין וכ"ש לדידן דפסקינן לילה זמן תפילין וכן כתב הלבוש והפמ"ג דמורין כן לכתחילה:

* ונמצאו עליו כדי לשמרן - עיין במ"א שכתב דצריך שיאמר להם כן שעושה כדי לשמרן וכן מוכח בגמרא ונלאו כל המפרשים [הפמ"ג והמחה"ש והארה"ח] דבגמרא משמע להיפך במעשה דרב אשי עי"ש ולענ"ד נראה פשוט דהוא בא להוסיף על דברי המחבר דאפילו אם באמת אין כונתו בשביל השמירה רק שהוא אומר להם כן שעושה בשביל השמירה כדי שלא יבואו להתיר להניח לכתחילה בלילה ג"כ די בכך וכן מוכח בהדיא שם בגמרא במעשה דרב אשי:

* מותר ומורין כן - עיין במ"ב במ"ש דיש מקילין אפילו להניח לכתחילה בשביל השמירה ונ"ל פשוט דאף דמותר לכוין אז במחשבתו שלובשן לשם מצוה וכדמוכח במעשה דר"א הנ"ל אעפ"כ לא יברך אז על התפילין וראיה לדברינו דעיקר ראיית הע"ת והגר"א הוא ממה דאיתא שם בברייתא ומתיירא שמא יאבדו וכו' והרי שם ג"כ פסק הברייתא דאין לברך עד שיגיע הזמן וכמו שפסק הטור ושו"ע כהרא"ש ודלא כרבינו פרץ וכמו שכתב הגר"א:

* וכשיגיע זמנן - עיין במ"ב במש"כ ומ"מ אם קידם וכו' הוא מחידושי רע"א שכתב דנוכל לסמוך בזה על דעת הר"פ עי"ש ומשמע מזה דבלא השכים ויצא לדרך צריך לחזור ולברך אם בירך על התפילין בלילה ומדברי הברכי יוסף שהובא בשע"ת משמע דבדיעבד בכל גווני אין צריך לחזור ולברך ולא הביא בברכ"י טעם לזה ואולי שבדיעבד נסמוך על שיטת רש"י ורבינו יונה שס"ל דמאי דאמרינן הלכה ואין מורין כן הוא אפילו לענין להניחם לכתחלה אך בשו"ע ס"ב לא פסק כוותייהו וצ"ע למעשה. ומכל זה תבין דמה דנוהגין איזה אנשים בימות החורף להניח תפילין ולברך עליהם תיכף משעלה עה"ש לא שפיר עבדי:

* כיון שהשכים ויצא לדרך - עיין במ"ב ועיין בעט"ז ובפמ"ג במ"ז סק"ג שמצדדים לומר דאף בעגלה נראה להתיר ובארה"ח מסכים להמחמירין ונ"ל דאם הוא מתיירא שמא יאבדם ועושה כדי לשמרם בודאי אין להחמיר אף בישב בעגלה אחרי דבלא"ה דעת הע"ת והגר"א להקל במניחן בשביל השמירה:

* היה בא בדרך וכו' - עיין במ"ב בס"ק ט"ו ט"ז וה"ה דהוי מצי המחבר למינקט בחד גוונא היה בא בדרך וקידש עליו היום ג"כ לענין שבת וכדלקמן בסימן רס"ו ס"י אלא דנקט לישנא דגמרא ונוכל לאמר דהגמרא אשמועינן רבותא דאף שהוא עומד בתוך קהל ועדה אפ"ה מועיל מה שהוא מניח ידו עליהם ולא חיישינן פן ירגישו בו שהוא נושא עליו תפילין וגם יוצא בם מבה"מ לחוץ בשבת והא דלא נקט הגמרא והמחבר האי בבא דהיה יושב בבה"מ ג"כ לענין חול תירץ הט"ז דבחול אם יושב בבה"מ א"צ להניח ידו עליהם [כ"ז שהוא בבה"מ] דהכל יודעין שם שלבשן מבעוד יום וליכא איסור והמג"א לא ס"ל האי חילוק כן כתבו האחרונים ונ"ל לתרץ לדידיה בפשיטות דאשמועינן הגמרא רבותא דאף בבא בדרך צריך להניח ידו עליהם פן יפגעו בו אנשים ויחשדוהו שהניח תפילין בלילה ואינו דומה להא דס"ג בהיה רוצה לצאת לדרך דמניחם ולא זכרו הפוסקים כלל דצריך להניח ידו עליהם דשאני התם שהוא קרוב לעלות השחר והוא קרוב מאוד להזמן דכדי שיכיר אך א"כ יולד מזה דין חדש דאם השכים כמה שעות קודם אור הבקר ומניחם דצריך להניח ידו עליהם וצ"ע למעשה. והקרוב אלי דלהכי השמיט הרמב"ם האי ברייתא דהשכים לצאת לדרך שתמהו הפוסקים ע"ז משום האי ברייתא דביצה ט"ו ע"א דקאמרה דצריך להניח ידו עליהם ומשמע ליה דפליגי אהדדי בזה ופסק כהאי ברייתא דביצה משום דאביי דהוא בתרא סבר כוותה וכעין זה כתב ג"כ בארה"ח דהברייתות סותרות אהדדי עי"ש:

* ויש מי וכו' מבעוד יום וכו' - עיין במ"ב במש"כ לילה וזמן שכיבה בק"ש וכו' הוא משו"ע הגר"ז ומתורץ בזה קצת קושיא של הא"ר שהרי איסור תפילין בלילה איננו משום לילה רק משום שינה וכבסעיף ג' ובזה קצת ניחא ולפ"ז לאותן האנשים הזהירין לקרות עוד הפעם ק"ש בזמנה ואינן קוראין אז אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת וכדלקמן בסימן רל"ה ס"א אפשר שישתנה זה הדין ועיין. ועיין עוד במ"ב במש"כ דאם הוא לא התפלל עדיין וכו' אם הוא עדיין יום דאם הוא בין השמשות נ"ל דלא יברך אז דבלא"ה הפמ"ג מפקפק על דברי המ"א בסק"ב במש"כ דזמן הנחת תפילין הוא עד צאת הכוכבים הגם דבודאי מחוייב להניחן כיון שלא קיים עדיין מצות תפילין דבד"ת ספיקא לחומרא ושמא הוא עדיין יום וכמו שפסק הפמ"ג בא"א עכ"פ הברכות אינן מעכבות:

ביאור הלכה סימן לא

==================

* אסור להניח - עיין במ"ב והנה מקור הדין עיין לקמן בסימן ש"ח ס"ד בט"ז ומ"א שם. והנה בדה"ח בהלכות מוקצה סתם להחמיר דאין לטלטלם כ"א לצורך גופם או מקומם וכן משמע בברכי יוסף בסימן זה אמנם בח"א משמע דכדי שלא יפלו וה"ה לכדי שלא יגנבו נמי מותר לטלטלם וכן משמע בהפמ"ג בסימן ש"ח בסק"ג במ"ז עי"ש וכל עצם הדין הזה מבואר בסי' ש"ח דתלוי אם אסור הנחת תפילין בשבת ויו"ט שלא לשם מצוה וא"כ לפי מה שנביא בסמוך דהגר"א הוא ג"כ מהמקילין בזה א"כ ממילא הוא ג"כ מהמקילין לענין טלטול וע"כ בודאי יש להקל בשעת הדחק וכמו שכתבתי בפנים:

* היה זלזול - עיין מה שכתבתי במ"ב והוא שהניחן וכו' הוא ממ"א לעיל בסימן כ"ט אך לא נתבאר בדבריו אם יש בו עכ"פ איסור מדרבנן ועיין בב"ח שמשמע מדבריו דאין איסור בהנחתן אפילו מדרבנן וכוונתו במניחן שלא לשם מצוה דאל"כ בלא"ה איכא בל תוסיף ומהגר"א בביאורו בסימן ש"א סוף סק"ז משמע ג"כ דבאינו מכוין בהנחתם בשבת ויו"ט לשם מדרבנן אינו אסור להניחם:

ביאור הלכה סימן לב

==================

* וצריך לכתבם וכו' - הג"ה זו איירי לענין קדימת הזמן ולענין קדימת המקום מבואר לקמן בסימן ל"ד בטור וב"י עי"ש:

* בסדר הזה - עיין במ"ב והוא מהא"ר והפמ"ג ושארי אחרונים ודעת הט"ז ביו"ד סימן ר"ץ דלדברי התוספות מנחות ל"ב ע"א ד"ה דילמא כשר אם אין סידור בהפרשיות של שמע והא"ש אחרי שאין סמוכות בתורה ועיין שם בנה"כ שחולק עליו ועוד ראיתי בס' קדושת יו"ט שכ' ג"כ דלא כט"ז ואין חילוק בענין סידור בין הפרשיות והאותיות וכ' דהתוספות ס"ל דכונת המכילתא הוא לענין סידור המקום שלא יהא נסדרת בהקלף והיה קודם לקדש אבל אם נסדרת אחר קדש אפי' אם היא נכתבת תחילה כשר ואנו להלכה לא ס"ל להקל אפילו באופן זה כיון דנכתבת שלא כסדרה וכדמוכח לקמן בסכ"ג וביו"ד בסימן רפ"ח גם מדברי הגר"א בכל אלו מקומות מוכח דס"ל כפסק השו"ע ולא כהתוספות ועיין לקמן בסימן ס"ד בבה"ל שתירצנו בעזה"י את קושית הט"ז בטוב:

* ואם שינה - שכתב הפרשה המאוחרת בתחלה אפילו אם כתיבתה היה במקומה כגון שהניח חלק הדף אחד וכתב בהדף השני פרשה והיה כי יביאך ואח"כ כתב הפרשה קדש בהדף ראשון פסול:

* יכתבם בדיו שחור - ועיין ברמב"ם פ"א מהלכות תפילין שכתב דההלמ"מ דנאמר שיהיו כותבין בדיו לא נאמר רק למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום והירוק וכיוצא בהן משמע דבכל דבר שיעשה ממנו מראה שחור כדיו כשר ורק שיהיה מתקיים וכן כתב בהלכות ס"ת א' מכ' דברים הפוסלים ס"ת הוא אם נכתב בלא שחור העומד. ואם היה המראה דומה למראה הכחול [שקורין בל"א בלאה] נלענ"ד שיש להחמיר בזה וראיה מחולין מ"ז ע"ב ככוחלא כשירה כדיותא טריפה דאף דמהרמב"ם משמע דהלכה לא נאמר רק שיהיה מראה שחור וביררנו לקמן בסימן ל"ג דהרצועות שיש עליה גם כן הלמ"מ דצריכה להיות שחור די בשחרות שהיא ככחול שאני הכא שכיון שהיתה ההלכה שיכתוב בדיו אף דדיו לאו דוקא להרמב"ם וה"ה כל מראה שחור אבל עכ"פ שיהיה מראיתה שחור כמו דיו. וכ"ש לפירוש הרא"ש וש"פ דסוברים שדיו ממש בעינן מראה כחול בודאי איננו בכלל דיו אך צל"ע קצת דא"כ אם היה מראית הדיו דומה למראית העורב ג"כ איננו בכלל דיו וכדמוכח בנדה כ' ע"א דמראית הדיו שחור יותר ממראית העורב דאמר שם שחור כדיו טמאה כעורב הוא בכלל דיהא מכן וטהור וא"כ אמאי אמר במדרש שחורות כעורב אלו האותיות אך אין למדין הלכה מן האגדות א"נ י"ל בדוחק דשחור כעורב הוא שחור ג"כ כדיו אבל כדיו הלח והוא ג"כ טהור כדמוכח שם בגמרא. ואפילו אם טבעו להיות נשחר לגמרי אחר הכתיבה יש לעיין בזה טובא אי כשר בדיעבד דהלא ההלכה נאמר שיהיו כותבין בדיו כדאיתא בירושלמי ולא נאמר שיהיה כתוב הסת"מ בדיו ולשון השו"ע ג"כ משמע דבעת הכתיבה יהיה הדיו שחור ויש לפרש עוד דכוונת השו"ע כ"ש שחור אפילו ממי עפצים וקנקנתום ודלא כר"ת וכמו שביאר בב"י וצ"ע:

* בין שיש בו מי עפצים - המחבר סתם דבריו ולא פירש ממה לעשותו משום דאפילו אם הוא עשוי מקנקנתום ומי עפצים או מגומא ומי עפצים כשר דמשני מינים ביחד נקרא דיו ודלא כר"ת דאוסר בזה וכמו שביאר בב"י [כן ביאר הגר"א בסימן תרצ"א לקמן וגם בסי' זה רמז לזה דלזה לא כתב השו"ע רק שיש בו ולא כתב אפילו אם הדיו הוא מעפצים בלבד ומיושב בזה קושית הפמ"ג] ולזה בא הרמ"א והוסיף דלכתחלה יש להחמיר שלא לעשותו מעורב בקנקנתום או בגומא משום דהוי כתב שאין יוכל להמחק וכמו שנתבאר ביו"ד בסימן רע"א ס"ו דדוקא בדיעבד אם כתבו במי עפצים וקנקנתום כשר [וגומא הוא ג"כ כתב שאין יוכל להמחק וכדאיתא בסוטה דף י"ז במשנה] וכן מוכח ברמב"ם פ"א מהלכות תפילין ה"ד ע"ש ואין כונת הרמ"א לומר דלכתחלה דוקא מעשן ולא מעצים גופייהו [ועיין מ"א וא"ר] דהרי ביו"ד בסי' רע"א הרמ"א גופא כתב דלכתחלה יותר טוב שיעשה מדבר הבא מן העץ אח"כ מצאתי בעזה"י בעולת תמיד שפירש כן. א"נ י"ל דכונת הרמ"א למעט מה שכתב הב"י סתם בדיו שחור דמשמע כ"ש שחור כיון דהוא מתקיים והוא ניכר על הקלף דיו הוא וכמו שכתב בב"י בשם רבינו שמחה ולזה בא הרמ"א והוסיף דלכתחלה יחמיר כדברי רבינו תם דדוקא בא מן העץ:

* בין שלא וכו' - עיין לקמן בסימן תרצ"א וביו"ד בסימן רע"א שכתב השו"ע דאם כתב במי עפצים וקנקנתום כשר. כתב הפמ"ג מדלא הזכיר גומא משמע דאף אם לא הטיל בהן גומא כשר ועיין עוד בדבריו שמסתפק לדינא אם דוקא ע"י שניהן ביחד כיון דאין בהן גומא או אפילו בכל אחד יכול לעשות דיו כיון שהוא שחור והגר"א בביאורו בסימן זה ובסימן תרצ"א פוסק דממי עפצים בלבד או מקנקנתום בלבד פסול אפילו דיעבד דלא מיקרי דיו כ"א משני מינים ביחד מי עפצים וגומא או מי עפצים וקנקנתום ומגומא וקנקנתום יחד בלי תערובת מי עפצים או עשן עצים ושמנים לא ברירא לי דעת הגר"א בזה והגאון מהר"מ בנעט בביאורו על המרדכי מחמיר בזה לכתחלה ובקנקנתום לבד או בגומא לבד מחמיר אפילו בדיעבד כדעת הגר"א ובתשובת משכנות יעקב סימן ל"ז מחמיר אפילו במי עפצים וקנקנתום יחד בלי תערובת גומא עי"ש. והגם דבדיעבד בודאי אין להחמיר ולפסול במי עפצים וקנקנתום יחד נגד פסק השו"ע בסי' תרצ"א וביו"ד סימן רע"א עכ"פ לכתחלה בודאי יש ליזהר כדבריו שאם הוא עושה דיו ממי עפצים אפילו אם הוא מערבו עם קנקנתום לא יעשהו בלתי תערובת גומא וה"ה דממי עפצים וגומא בלחוד נמי שפיר דמי ועי"ש בתשובת משכנות יעקב שמביא הרבה פוסקים סייעתא לדבריו גם כתב שם בתשובה דלכתחלה יש לדקדק לעשותו ע"י בישול כדעת הרמב"ן והר"ן הואיל דאפשר:

* הרי אלו פסולין - ואם הוא אות ראשון או שכתבו כולו כך ורוצה אח"כ בתו"מ להעביר קולמוס כסדרן עליהן בדיו צ"ע אם מהני פמ"ג במ"ז אות ט"ו והחתם סופר בסימן רנ"ו ביו"ד פסק דמספק פסול דהוא בכלל דיו ע"ג סיקרא עיין בגיטין י"ט ע"א והדין עם הא"ר דלא כהפמ"ג שמפקפק בזה עי"ש:

* עפרות זהב - וה"ה שאר מיני צבעונין על הדיו דפוסל בזה להכתב ובזה לא שייך תקנתא דמעביר ואף אם ירצה אח"כ להעביר בדיו על הצבעונין והזהב פסק הע"ת והא"ר דלא מהני וזהו שכתב אחר כך על אות מאזכרה אין לו תקנה כלומר אפילו רוצה לחפות בדיו מלמעלה פסול וראיה זו דחה הפמ"ג עי"ש ובאמת לענ"ד יש לעיין בזה אם יש בזה אפילו פסול ספק כמו דיו ע"ג צבע אחרי דכתב התחתון וגם העליון הוא כתב דיו ואין כאן מקום להאריך:

* מעביר הזהב - הפרישה כתב עיין ביו"ד סימן רע"ו כתבתי שם בשם ריב"ש דיש לחוש משום כתב מנומר אם יש הרבה אותיות כן בכמה דפין וכן כתב הל"ח והא"ר השיג עליהם דהריב"ש לא קאי כלל על דברי הנ"י כשזרק זהב על הדיו דבזה לא שייך ענין מנומר כיון דכתב דלמטה קיים אלא הריב"ש קאי על עיקר הדין אם כתב בזהב או בצבעונים עצמן וגררן וכתבן בדיו דבזה שייך ענין מנומר והאריך בזה ועיין בברכי יוסף סי' רע"ו שהסכים לדברי הא"ר וכן הבני יונה ג"כ:

* כמוחק את השם - אבל מוחק ממש לא הוי דנשאר כתב התחתון ומשמע מכאן אפילו זרק זהב שלא בקדושת השם אסור למחוק דלא כמה (כמו) שכתב הש"ך ביו"ד בסימן רע"ו בס"ק י"ב. פמ"ג:

* צריך שלא תדבק שום אות בחברתה - ואם התג אחד דבוקה בחברתה בזה יש נ"מ דאם התגין של האות גופא דבק אחד בחבירו דעת הרמ"ע לפסול [והובא דבריו לקמן במ"א ובא"ר] אך אם גופי האותיות ניכרות כל אחד בפני עצמו רק התג של אות אחד נוגע בתג שבאות שאצלה או מתיבה לתיבה המאירי מיקל בזה והמ"א והפר"ח בא"ע סי' קכ"ה סקי"א מחמירין ג"כ בזה אך הא"ר בסימן זה כתב דיש להחמיר בזה רק בדאפשר והובא דבריו בפמ"ג בא"א [ומה דמדברי שערי תשובה משמע בסק"ז שיש להחמיר אף להמאירי בדיעבד אם לא תקנן עיינתי בפר"ח שם ומשמע להדיא דלדעת המאירי יש להכשיר אף בלא גרירה בדיעבד] ומ"מ לכתחלה בודאי יש להחמיר ולגרור כדעת הרלב"ח שהביאו המ"א בסק"ג דתיקון מהני אפילו לדידיה ואפילו תגין שנוגעין אחד לחבירו באות גופא נראה דמהני תיקון ואפילו בתו"מ ולא מיקרי שלא כסדרן כיון דחזינן שלא נשתנה צורת אות מקודם עי"ז וכן כתב בספר קסת הסופר:

* כל אות תהיה מוקפת גויל - גויל דנקט לאו דוקא דאין כותבין עליו תפילין וכדלקמן בס"ז רק דנקט לישנא דשייך אצל ס"ת ולאו דוקא. ע"ת:

* אין צריך לשרטט כ"א שיטה עליונה - ובדיעבד אם לא שירטט אפילו שיטה עליונה לדעת המחבר או מכל צד לדעת הרמ"א תלוי בין שיטת ר"ת ושארי פוס' דלר"ת שכ' דס"ת אין צריכה שירטוט רק בשיטה עליונה לדעת המחבר או מכל צד לדעת הרמ"א ובדיעבד נפסל בזה ומוכרח לומר כן ממסכת סופרים דיריעה שאינה מסורגלת פסולה א"כ ה"ה בתפילין דחד דינא אית להו לשיטתו אבל לפי מה דפסקינן ביו"ד סימן רע"א ס"ה דס"ת צריכה להיות שירטוט בכולה כמו מזוזה א"כ אין לנו ראיה לפסול התפילין בדיעבד אף אם לא שירטט כלל כ"א בביאור הגר"א בקצרה ובדבריו ניחא שלא כתב המחבר לפסול בדיעבד כמו שכתב להדיא ביו"ד בס"ת ומזוזה:

* וי"א שצריך וכו' - יש לעיין קצת אם שירטט כל השורות אם צריך ג"כ לשרטט מן הצדדים או לא וספק זה יש להסתפק בס"ת ומזוזה דשם השירטוט כולו הוא לעיכובא ונראה דבדיעבד אין להחמיר בזה אפילו במזוזה כי לא נזכר בכ"מ רק שירטוט בין השיטין וכ"ש לפי מה שנראה מרדב"ז הובא בפ"ת ביו"ד עיי"ש דטעם השירטוט אפילו במזוזה הוא כדי ליישר השיטין בודאי אין להחמיר בזה. ודע דשירטוט של תפילין לכו"ע אין צריך להיות לשמה כמש"כ הפמ"ג:

* וכן נוהגין - וכהיום נהגו הכל לשרטט בכל השיטין ועיין בספר ב"ש שכתב שנ"ל שטוב לשרטט להשיטין לצד השיער ולמעלה ולמטה ולהצדדים ישרטט לצד הבשר:

* ולא על הגויל - גויל הוא העור שלא נחלק ולא הוסר ממנו רק השער ותקנו שם ומצד הבשר לא הוסר כלום:

* ואם שינה פסול - קאי אכולם ואפילו אם כתב קוצו של יו"ד שלא על הקלף במקום בשר כגון שבמקום אחד לא העביר מהדוכסוסטוס פסול ועיין לקמן:

* וכותבים עליהם לצד בשר - ויזהר מאוד שלא יטעה לכתוב לצד השיער דמעכב בדיעבד וסימנו להכיר אחר העיבוד איזה צד הוא סמוך לבשר רואים לאיזה צד שהקלף מתכויץ כשמלחלחין אותו הוא מקום הסמוך לבשר ומ"מ אין לפסול תפילין ישנים מחמת סימן זה דאע"פ שאחר הבחינה נראה שנכתבו לצד השער אנו מעמידים להסופר שכתבם על חזקתו חזקת בקי ומומחה ובודאי כדין כתבם גם סמכינן על המרדכי דמכשיר אם נכתבו לצד השער. א"ר:

* לתקנו ולהחליקו - ואם גרד יותר מזה עיין בנשמת אדם כלל י"ג דעתו דלא מיקרי תו קלף ובחתם סופר א"ח תשובה ג' משמע שמקיל בזה:

* ומצד הבשר גורדים הרבה - וסימנו לידע שנגרר כל הדוכסוסטוס מקובל בפי הסופרים כל מקום שהוא נמצא בקלף הוא ניכר לכל כי הוא חלק ושאר קלף אינו חלק כ"כ ואותו מקום החלק יכול לקלוף ולהפריש בסכין או במחט ובדיעבד אם לא גרד כל כך עיין במחה"ש שדעתו להחמיר וכן בתשובת משכנות יעקב ובנשמת אדם כתב דאין לפסול התפילין מטעם זה בדיעבד כיון דעכ"פ נגרר מן העור הקליפה הדקה הסמוך לבשר דעליה בודאי חל שם דוכסוסטוס וכן בתשובת ח"ס הנ"ל ובתשובת חסד לאברהם מיקל ג"כ מחמת זה ואף דאין למחות ביד המקיל בדיעבד דיש לו על מי לסמוך מה מאד ראוי להזהיר להסופרים שיזהרו בזה עכ"פ לכתחלה שלא ישאירו על הקלף קודם שיכתבו עליו שום קרום וקליפה דקה במקום הכתיבה ואפילו קליפה דקה כחוט השערה דזה הוי הכל חשש דוכסוסטוס:

* צריך הקלף וכו' - והעיבוד הוא הל"מ דבלא זה אין עליו רק שם עור ולא גויל וקלף ודוכסוסטוס פמ"ג. וכל אלו הסעיפין הנאמרין פה לענין עיבוד הוא רק לענין הפרשיות של התפילין וכן לענין כתיבת ספרים ומזוזות [לבד מדעת הרמב"ם לענין מזוזה וכדאיתא ביו"ד בסימן רפ"ח ס"ה] ולענין עור הבתים יתבאר לקמן בסעיף ל"ז:

* וצריך וכו' לשמו - ובלא זה פסולין ואם הוא במקום שלא יוכל להשיג תפלין אחרים כ"א אלו שנכתבו על עור המעובד שלא לשמה אף דבס"ת כה"ג נראה דיוכל לברך עליה בצבור אבל בתפילין יניחם כך בלא ברכה ע"ש בפמ"ג. ודע עוד דהפמ"ג החליט בפשיטות דעיבוד לשמה הוא מדרבנן והביא ראיה לזה מתשובת הרמב"ם שהובא בכ"מ פ"א מהלכות תפילין הלכה י"א ונ"מ היכא שספק לו אם נתחלף לו עור בעד עור שלא לשמה י"ל ספיקא דרבנן לקולא אך מתשובת רע"א סי' ב' משמע דהוא סובר שהוא דאורייתא וכן ראיתי לאחד שכתב בשם המג"ב שכתב ג"כ דכל הפוסקים המחמירין בענין עיבוד לשמה ס"ל דהוא דאורייתא ומ"מ נראה דבשעת הדחק יש להקל בספיקן דבלא"ה יש הרבה מהראשונים דס"ל דא"צ עיבוד לשמן [עיין בתשובת משכנות יעקב או"ח סימן מ"ב] וכעין שכתב בתשובת פרח מ"א בח"ב סימן ק"א הובא בברכי יוסף יו"ד סימן רע"א. ודע עוד דעיבוד סתמא הוי כשלא לשמה תשובת פמ"א סימן מ"ה דכ"מ מתוספות גיטין דף מ"ה בד"ה עיבוד לשמה ובספר בית אהרן יצא לידון בדבר החדש דהאידנא דאין כותבין ברוב על קלף שאר ספרים רק ס"ת הוי דהוא סובר שהוא דאורייתא וכן ראיתי לאחד שכתב בשם המג"ב שכתב ג"כ דכל הפוסקים המחמירין בענין עיבוד לשמה ס"ל דהוא דאורייתא ומ"מ נראה דבשעת הדחק יש להקל בספיקן דבלא"ה יש הרבה מהראשונים שס"ל דא"צ עיבוד לשמן [עיין בתשובת משכנות יעקב או"ח סימן מ"ב] וכעין שכתב בתשובת פרח מ"א בח"ב סימן ק"א הובא בברכי יוסף יו"ד סימן רע"א. ודע עוד דעיבוד סתמא הוי כשלא לשמה תשובת פמ"א סימן מ"ה דכ"מ מתוספות גיטין דף מ"ה בד"ה עיבוד לשמה ובספר בית אהרן יצא לידון בדבר החדש דהאידנא דאין כותבין ברוב על קלף שאר ספרים רק ס"ת הוי סתמא כלשמה ויש לעיין:

* בתחלת העיבוד - ואם היה רק סוף העיבוד לשמה עיין לקמן בס"ט שביררנו שם דהט"ז ביו"ד רע"א ס"ג ס"ל דמהני והפמ"א ח"א סימן מ"ה חולק ע"ז וס"ל דלדינא יש ספק אם נאמר הוכיח סופו על תחילתו וגם בביאור הגר"א לעיל בסימן י"א כתב כן דספק הוא אם נאמר הוכיח סופו על תחלתו עי"ש. ונראה דאעפ"כ אין להחמיר בדיעבד אחרי שיש הרבה מקילים כי גם דעת הגאון מהר"מ בנעט בבאורו על המרדכי להקל בזה עי"ש היטב בסוף הלכות ס"ת בד"ה או יסייע ובפרט דהראיה שמביא הט"ז לדבריו שם ביו"ד רע"א מדמכשרי הגאונים להחזיר אפילו קלף שנתעבד לגמרי שלא לשמה לידי מתוח ולהעביר עליו סיד לשמה וכ"ש בזה מרפסא איגרא [הגה"ה ומכ"ש לפי מה שמצאתי בשם תשובת חב"י דמפרש ההיא דתשובת הגאונים שמתירים להחזיר את העור המעובד לידי מתוח ולהעביר עליו סיד לשמה היינו בעור שאינו מעובד כל צרכו א"כ הרי מבואר בהדיא כדברינו ועיין בקו"א לשו"ע של הגר"ז ולענ"ד נראה דהאי דק המוזכר שם בתשובת הגאונים היינו קלף ממש וכן מוכח שם מדברי הטור וש"ך שם בתחלת הסימן דלא נוכל לדחות דהטור איירי ג"כ בקלף שלא ניתקן כל צרכו במליח לבד או במליח וקמיח ולא עפיץ דזה לא היה מתיר הטור באם אין יכולת וכו' אפילו במקום הדחק ותדע דהטור וגם השו"ע השמיטו שם האי דין ראשון דתשובת הגאונים שמתירין אפילו במליח לבד במקום הדחק ש"מ דלא ס"ל והטעם דס"ל כיון דזהו הלמ"מ כמש"כ הרמב"ם בפ"א מה' תפילין אין להקל בו ע"כ הג"ה] ואולי גם דעת הגר"א כן כמו לענין ספק אם צריך להוציא בפה דוקא דגם שם מביא הגר"א דספק הוא ואעפ"כ לא החמירו רק לכתחלה וכדמוכח מהטוש"ע שכתב טוב להוציא בשפתיו וכדכתב הפמ"ג כן נאמר בזה ומכ"ש לפי דעת הפמ"ג שעיבוד לשמה הוא דרבנן. היוצא מדברינו דאם שכח ליתן העורות לתוך הסיד לשמה ונזכר בתוך עיבודו בעוד שיש עליה עדיין שם דיפתרא שיטלם מן הסיד ויחזור ויתנם לתוך הסיד לשמה כנ"ל ברור בעזה"י. וכ"ז אם הוא מחשב לשמה במעשה העיבוד גופא אבל אם מחשב לשמה בעת תיקון הקלף אח"כ כגון מה שממחים אותו באבן הפימ"ס וכדומה או בעת השירטוט של הסת"מ או ברצועות בעת השחרתן לבד הוא מחשב לשמן זה בודאי לא מהני [ט"ז ביו"ד שם ופמ"ג והסכמת אחרונים] ודע עוד דבהם קי"ל דא"צ כלל שיהא לשמה ואפילו במזוזה דעצם השירטוט הוא הלמ"מ אפ"ה אינה צריכה להיות לשמה אך יש מן האחרונים שמחמירין בדבר לענין שירטוט [הב"ח במזוזה והבני יונה אף בס"ת] אפילו דיעבד ונכון לחוש לדבריהם עכ"פ לכתחלה ועיין בפמ"ג במ"ז סק"ד ותבין את הכל ועיין בפמ"ג שכתב עוד דלפי דברי הב"ח לא יועיל שירטוט אפילו דס"ת למזוזה אבל לפי מאי דאנן פסקינן דס"ת ומזוזה שוין מהני וע"ש עוד דשירטוט דתפילין ומזוזה בודאי לא מהני להב"ח ואף אם שרטטו לשמה כמאן דליתא דמיא אך כבר הכרענו דאין להחמיר בדיעבד. וע"ש בפמ"ג שכתב דכ"ז בסתמא אבל במחשב בהדיא בהשרטוט שלא לשמה אפשר דגרע לד"ה:

* או לשם ספר תורה - עיין במ"ב במה שכ' ולא כמו שנהגו הסופרים עי"ש הטעם דבדאורייתא קי"ל אין ברירה ולפי מה שכתב הפמ"ג דעיבוד לשמה הוא דרבנן יש להקל בדיעבד. וצ"ע למעשה:

* אם עיבדו עכו"ם - ואם עבדן אשה או קטן עיין לקמן בסימן ל"ט במ"ב סק"י:

* להרמב"ם וכו' וסייעו - לבאר הדין דסיוע צריך להאריך קצת דהנה הט"ז הביא פה וביו"ד רע"א דסיוע אפילו בסוף מהני והביא ראיה מהחזרת הקלף לסיד עי"ש והפמ"א בסימן מ"ה השיג עליו אחד דאיך נאמר כאן הוכיח סופו על תחלתו כיון דתחלתו עשאו עכו"ם איך נאמר דמשום דבא הישראל לבסוף וסייעו לשמה יוכיח על תחלתו שהיה לשמה ועוד דאפילו בישראל עצמו הביא ראיה דלדינא יש ספק אם נאמר הוכיח סופו על תחלתו עי"ש היטב. ובאמת לפי הבנתו בט"ז יש על הט"ז פליאה גדולה מזו דהאיך הביא הט"ז ראיה מהחזרת הסיד לתוך הקלף והרי ע"כ מיגרע גרע דבהחזרת הסיד אפילו לא היה אמירה לעכו"ם מהני כמו שנראה מדברי הטור ביו"ד שם וכאן צריך ע"כ אמירה לעכו"ם דמסייע לבד אין בו ממש אע"כ דכונת הט"ז במש"כ במסייעו אין ר"ל שיעשה איזה מעשה בסיוע העכו"ם דמסייע זו בודאי אין בו ממש אלא ר"ל שיעשה גם הוא איזה מעשה עיבוד בלי העכו"ם וסברת הט"ז לומר דזה בודאי חשיב הזמנה מעלייתא לקדושה כיון דבלא גמר הישראל לא היה עדיין העור מעובד ועד כאן לא החמירו התוספות אלא דתיקון הקלף ושירטוטו זה לא חשיב הזמנה לקדושה כיון דכבר נגמר מלאכת העיבוד אבל בזה שעושה בעיבוד מעשה גמורה דבלא עשייתו לא היה העור נגמר בעיבודו מהני וע"ז הביא ראיה מהחזרת הדק [שהוא קלף כדאיתא בטור] פי' דהלא לענין שבת בודאי אין עיבוד אחר עיבוד וכמו שמבואר בהלכות שבת לענין שאר מלאכות וכאן מהני אע"כ דכאן לא בעינן רק שיעשה מעשה שיהא מוכיח שהיא הזמנה מעלייתא לקדושה א"כ כ"ש כשעושה הגמר בעיבוד עצמו דזה בודאי מיקרי עיבוד אף לענין שבת [וכמו שמוכח בשבת דף ע"ו /ע"ה/ דפריך היינו מולח היינו מעבד אלמא אף דלא עשה כ"א מליחה בעלמא שעדיין שם עור עליה ולא קלף כדאיתא בשבת דף ע"ט חייב משום עיבוד א"כ כ"ש כשעשה עפיץ לבד דבזה נגמר עליה מלאכת העיבוד להקרא עי"ז קלף ולא דיפתרא דחייב] כ"ש דמיקרי עיבוד לענין לשמה וא"כ אין אנו צריכין לומר יוכיח סופו על תחלתו דבסופו לבד די וממילא אין אנו צריכין ג"כ לומר שיצוה לעכו"ם בתחלתו לעשות לשמה ובזה יוסר כל הקושיות מדברי הרב ט"ז. היוצא מדברינו דשני עניני סיוע יש אם עשה פעולה בשותפות העכו"ם ואפי' בתחלתו בזה ודאי לא מהני רק באופן כשאמר לעכו"ם ליתן לתוך הסיד לשמה ואפילו זה לא מהני רק להרא"ש ובזה מיירי השו"ע שכתב וסייעו קצת בעיבודה אבל ודאי אם עשה פעולה בעצמו במלאכת העיבוד אף שתחלת העיבוד עשה העכו"ם כיון דבלא הישראל לא היה נגמר ס"ל להט"ז דמהני אף אם לא אמר להעכו"ם בתחלתו שיעשה לשמה וגם הרמב"ם והתוספות דס"ל דהאמירה להעכו"ם לא מעלה כלל יודו בזה לדברי הט"ז דמהני אח"כ מצאתי בעזה"י להגאון מהר"מ בנעט בביאורו על המרדכי סוף הלכות ס"ת בד"ה או יסייע שמוכח בהדיא מדבריו שם שהוא סובר ג"כ כמו שכתבנו שאפילו לא אמר לעכו"ם מענין לשמה מהני כיון דעשה הישראל פעולה בעצמו במלאכת העיבוד לשמה:

* כעין אותיות - כדי שלא יחליפם העכו"ם בעורות אחרים. ודוקא כעין אותיות אבל נקבים כך לסימן לא מהני [פמ"ג]:

* לזייף - שמניח העור ע"ג עור אחר ועושה ג"כ במרצע כעין אותן האותיות. כתב המחה"ש דצריך זהירות מרובה כשמעבד ע"י עכו"ם אומן הוא מניח מטליתין על הנקבים הנמצאין בהקלף ואותן טלאי' קרוב לודאי שלא נתעבדו לשמה שהן מחתיכות עורות שמקצע ונוטל מכל אשר יבא לידו להטיל טלאי ובקושי נכרים אחר העיבוד כ"א נגד השמש:

* משום דמרתת - הלא"ה לא שייך בזה סד"ר לקולא [כי לשיטתו לשמה הוא דרבנן] דכל שנהנה בו העכו"ם רגיל וקרוב לודאי הוא. ובמקום דלא נהנה בו העכו"ם ע"י החליפין קי"ל דלא חיישינן לאחלופי [פמ"ג]:

* יהיה הקלף מעור בהמה וכו' - עוף משובח ואחריו חיה ואחריו בהמה ושליל יותר טוב שעדיין לא יצא לאויר העולם [אחרונים]:

* הטהורים - וטהורה שנולדה מטמאה עיין בתשובת יד אליהו סימן ב' שהאריך והעלה להחמיר אבל טמאה שנולדה מטהורה מתיר לכתוב עליה סת"מ ועיין בתשובת סת"מ הלכות תפילין סי' ל"ו. ועור של איסור הנאה עיין בפמ"ג בס"ק כ"ז:

* אפילו מנבילה וכו' - ואפילו נתנבלה ע"י אחרים כגון נחורות ועקורות. תוספות שבת ק"ח:

* תורת ה' - ואפילו שאר ספרים שאינם תנ"ך שיש בהם שמות שאינם נמחקים אסור לכתוב על עור בהמה טמאה ואם הם כתובים רק ברמז לסימן השם י"ל דשרי לכתוב וה"ה ספרי הש"ס ופוסקים כה"ג שרי [פמ"ג]:

* האות וכו' חלוקה לשתים - עיין במ"ב סוף ס"ק ל"ב במה שכ' אם לאחר הכתיבה וכו' רואין אם יש בו צורת אות וכו' ואם הנקב שנעשה לאחר הכתיבה הוא רק באמצע עובי האות אפשר דיש לצדד להקל כהט"ז אפילו אם אין בו שיור אות עד המקום ההוא כיון דלא נשתנה צורת האות עי"ז ומחדושי רע"א בד"ה אבל שנשאר בצ"ע על הט"ז נראה שמפקפק בזה להחמיר ולפי ביאור הלבו"ש בהט"ז נוכל לומר בפשיטות דגם הט"ז יודה בזה להחמיר ולא מיירי הט"ז רק אם יש בו שיור אות עד המקום ההוא וראייתו הוא מסט"ז ומה שהביא מניקב תוכו הוא לאו דוקא עי"ש לכן דין זה צ"ע:

* אבל בירושלמי - עיין במ"ב שכתב ודע וכו' ועיין בט"ז שכתב דין מחודש דאף להירושלמי אין פסול כ"א בניקב כל תוכו ולא אם ניקב תוכו מצד א' סמוך לאות ועיין בפמ"ג ובדה"ח דזה לא קאי רק לתירוץ א' של הב"י עי"ש אבל לתירוץ שני שלו שפסק המחבר כוותיה בסמוך סט"ז יהיה הדין להירושלמי אם ניקב בתוכו קודם הכתיבה סמוך להאות אפילו במקצתו פסול ובאמת כן איתא בירושלמי בהדיא בפ' א' דמגילה אמר נדבך ניקב באמצע הבי"ת אם גויל מקיפו מכל צד כשר וא"ל פסול. ונ"ל פשוט שגם כונת הטור כן אלא דבא למעט במה שכתב כל תוכו לאפוקי היכא דניקב עצמיות תוך האות ולא נשארת רק כחוט השערה מוקף גויל חלק מכל צדדיו דכשר. ומדברי הירושלמי הזה נסתר סברת הדה"ח שרצה ליישב את דברי הט"ז סק"ח כי כתב שהטור סובר כתירוץ א' של הב"י ולכן בעינן דוקא כל חללו שמדברי הירושלמי הזה מוכח בהדיא דלא בעינן כל חללו. ומ"מ לדינא במקום הדחק שלא נזדמן לו סופר שיוכל לקלוף בטוב מעט סמוך להנקב כדי שיהיה מוקף גויל נ"ל שיוכל לסמוך על הפוסקים שמכשירין אפילו ניקב כל תוכו כי אף שהט"ז כתב דאפשר שדעת הרמ"א כחומרא של ב' הפירושים המעיין בד"מ הארוך יראה להדיא דדעתו להקל בניקב כל תוכו:

* והכי הילכתא - עיין במ"ב סק"מ שכתב מדבריו וכו' וכן משמע בב"י ועיין בדה"ח בהל' קה"ת בדין כ"ו דמשמע מדבריו דמטעם ספיקא דדינא החמיר הרמ"א ולדבריו שם ניקב כל חללו וניקב רגל השמאלי עד שלא נשתייר בו כמלא או"ק חד דינא אית להו אבל המעיין בד"מ הארוך יראה להדיא מדבריו דמסכים לדעת המרדכי דמקיל בניקב כל חללו א"כ ממילא רגל השמאלי שוה לרגל ימיני לפסול כידוע להמעיין בפוסקים דהא בהא תליא לבד מהב"ח שכתב דהטור מיקל בשניהם:

* ניקב רגל הימיני אם נשתייר וכו' - עיין במ"ב בסקמ"א שכ' שם דינא דהמ"א שהביא בשם הר"מ דאם נשאר בעובי האות כמו וי"ו או יו"ד דקה כשר וכתבנו ע"ז הטעם דאין שיעור לעובי האותיות כ"ז כתבנו לפי מה שכתב הפמ"ג בסימן זה סקי"ו ע"ז דאם נשאר שריטה דקה שחור די בכך משמע לכאורה לפ"ז דאפילו כ"ש כשר ולא יתכן לפ"ז לשון הגמרא להר"מ דהכי איתא שם ניקב יריכו אם נשתייר הימנו כמלא או"ק כשר וא"ל פסול משמע להדיא דאפילו נשתייר כ"ש פסול. אך באמת זה אינו מוכח כ"א לפי שיטתו דהמאירי משא"כ לדידן לא מיירי הגמרא כלל בנפסק האות מעוביו עיין בפמ"ג שם ואין צריך שישאר בזה האות כמלא או"ק מ"מ צ"ע אחרי שהמ"א הביאו:

* מלא או"ק - ואם זה הכתב הוא מכתב בינוני לכאורה דאין מועיל אם כמלא או"ק הוא מכתב קטן דאל"כ אין שיעור לדבר אבל אם זה הכתב הוא כתב גדול נראה דבודאי מהני אם כמאו"ק הוא מכתב בינוני:

* כשר - עיין במ"ב מה שכ' שאין צריך להראות להתינוק כן משמע מכל האחרונים ה"ה הפרישה והט"ז והפמ"ג ומחה"ש ודה"ח ולא שבקינן פשיטותא דהני גדולים משום ספיקא דיד אפרים ובאמת פליאה נשגבה על דבריו האיך רצה לומר דדעת המ"א ברמ"א הוא כך הלא מד"מ מוכח להדיא וכן בפרישה דדעת המרדכי הוא דלא בעינן בה"א וכה"ג רק כמלא או"ק דאל"כ לא מקשה מידי שם עי"ש ובכאן הלא נרשם ברמ"א בהג"ה בשם מרדכי וכן כתב בהדיא בפמ"ג במ"ז דאף שבד"מ מצדד לומר דדעת הטור כהמאירי מ"מ בשו"ע סתם כדעת המרדכי וכן בפרישה השיג על הד"מ ומסיק דגם דעת הטור כהמרדכי דלא אמרינן צירוף באות נפסק וא"כ ממילא מוכח מהגמרא דבאות ה' וכדומה די בשיור כמלא או"ק לבד. והטעם בזה נראה פשוט דקים להו לחז"ל באות ה' וכדומה דזה שיעורן בעצם ולכן אין צריך להביא ראיה מהתינוק דהתינוק אין מורגל בזה התמונה דכל אחד כותב לכתחלה אות ארוך והוא דומיא דחי"ת שיתבאר ג"כ לקמן בסכ"ה דאין ראיה מהתינוק משום דאין מורגל בחי"ת של חטוטרות. ומ"מ בדיעבד אם הראוהו להתינוק דלא חו"ט ולא יכול לקרותו יש להחמיר בזה כי ראיתי להשיורי כנה"ג שמצדד לומר דאפי' במקומות דלא משגחינן על תינוק להקל על ידו משגחינן עליו להחמיר ע"ש. ואף דבחי"ת של חטוטרות מבואר לקמן בסוף סכ"ה דקריאתו של תינוק לא מגרע בזה היינו משום דשם אין מורגל כלל בחי"ת של חטוטרות דאפילו אם היה נכתב כתיקונו היה קוראו בב' זייני"ן כמבואר בב"י בסוף סימן ל"ו משא"כ בענינינו:

* ואם לאו פסול - ולא מצרפינן ליה מה שלמטה מהנקב או ההפסק אפילו לא היה פרידתו ניכר להדיא ותינוק דלא חכים ולא טיפש קרי ליה לאות וכ"ז בלא תיקון אבל אם תיקן את הפסקן הדין בזה הכל כמו שביארנו בסמוך:

* נפסק - וה"ה אם מתחילה כתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור שראוי להיות וא"א לו להגיה דהוה שלא כסדרן מראה לתינוק. ט"ז וא"ר וחידושי רע"א:

* הפשוטות - וה"ה אם הספק הוא בד' שגגו קצר ונסתפק לנו אם הוא כשיעורו מראה האות להתינוק אחרונים:

* כגון וי"ו זיין - עיין בפמ"ג שמסתפק לומר דבזיין שנפסק די כמלא אות קטנה דבמה שגגו עובר מב' הצדדים מוכח שאינו יו"ד והובא בחידושי רע"א. ועיין בדה"ח בהלכות קה"ת ובשערי אפרים שהשוו שם זיי"ן לוי"ו לדינא. ועכ"פ אם התינוק קראו ליו"ד ודאי פסול. ועיין במה שכתבנו בסעיף ט"ו בשם כנה"ג. ועיין בב"י בסימן ל"ו באות וא"ו:

* אם תינוק - עיין בפמ"ג וא"ר דאם יש כמלא או"ק דידהו כגון וי"ו או נו"ן פשוטה קטנה וניכר יפה שהיא וי"ו או נו"ן כשר ואין צריך להראות להתינוק:

* יודע לקרותו - אז אפילו הוא נקב גדול או הפסק גדול שפרידתו ניכר להדיא כשר וא"צ שום תיקון דלא יהא עדיף מאלו כתב לכתחילה אות קצר כזה דכשר:

* ואם לאו - אפילו נעשה ההפסק לאח"כ כגון שקפץ הדיו מהקלף ונשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו ואפילו אם היה ההפסק קטן כ"כ שלא היה פרידתו ניכר להדיא והראה להתינוק גם החלק שלמטה מההפסק וקראו לאות אפ"ה פסול דאין מצרפין לו מה שלמטה כמש"כ הט"ז. וכ"ז לענין שישאר כך בלא תיקון אבל לענין תיקון אם התינוק יודע לקרות האות ע"י צירוף מה שלמטה מהני אפי' בתפילין ומזוזות דבעינן כסדרן דוקא דלא נתבטל ממנו לגמרי שם אות כיון שהתינוק יודע לקרות ע"י צירוף ואפילו נעשה זה ההפסק בעת הכתיבה. וכתב הפמ"ג דכל זה בשלא ניכר להדיא פרידתן אבל אם ניכר להדיא פרידתן אין מועיל לו שום תיקון אפילו נעשה לאחר הכתיבה. ועיין לקמן בסעיף כ"ה בבה"ל מש"כ אודות זה:

* מיהו אם אנו רואין וכו' - עיין במ"ב. וכ"ז מיירי ג"כ בלא תיקון אבל לענין תיקון מהני עכ"פ קריאת התינוק ואין חילוק בזה בין פשוטות לכפופות והכל דינא כמו שכתבנו מתחילה. כ"ז ביררתי מדברי הפמ"ג בסימן זה בהרבה מקומות ויתר דיני הפרטים לענין תיקון יתבאר אי"ה לקמן בסעיף כ"ה:

* כשנכתב בכשרות - ומ"מ דוקא בנפסק ע"י נקב דהב"י בתירוצו השני הוסיף דע"י נקב בעינן ג"כ שנפסק אח"כ אבל בנגיעה אות לאות אף שנכתב בכשרות ונפסק אח"כ פסול כדמשמע בסעיף י"ח. דבר משה חא"ח בסי' י"ג הביאו הגרע"א בחידושיו והדה"ח בהלכות קה"ת בדין כ"ה סובר דגם זה תליא בב' התירוצים שבב"י ולתירוץ ב' כשר אך שצריך לחוש לחומרת ב' התירוצים ונמצא שיש בזה לדבריו ספיקא דדינא. ומהסעיף י"ח אין ראיה כלל דשם מיירי בעת הכתיבה גופא אחר שנגמר צורת האות נגע אות בחבירו משא"כ בזה שכבר סילק ידו. וסברא זו מוכרחת ממ"ש השו"ע מגיע לסוף הקלף ע"כ דאין סובר כהירושלמי דמכשיר בנגיעת אות לאות אחר שנגמרה צורתה וכמ"ש הפרישה וביאור הגר"א ואעפ"כ כתב לבסוף בלי היקף קלף מתחלתה דוקא משמע דאם נחתך הקלף אח"כ ועי"ז אין מוקף גויל כשר וע"כ הטעם כמו שכתבנו ומתוך מה שציין הגר"א בסי' י"ח סק"נ עי"ש משמע ג"כ שמפרש להשו"ע דמיירי בעת הכתיבה ואין סותר כלל לסברת תירוץ הב' שזכרו הש"ע בסט"ז. היוצא מדברינו דאין ראיה להחמיר יותר בזה ממה שסובר בעל דה"ח שם עי"ש דהוא ספיקא דדינא ונ"מ לענין להוציא אחרת עי"ש:

* ואח"כ נפסק - עיין בב"י ועי' בדה"ח בהלכות קה"ת דין כ"ו שכתב שם דאף לתירוץ א' של הב"י פוסל חסרון הקף גויל ע"י נקב ורק לחומרא חשש המחבר לתירוץ הב' ומוכח שם לדבריו דלא מחלק המחבר בין ניקב מקודם לניקב אחר הכתיבה רק אם יש עכ"פ הקף גויל לנקב שאצל האות דהנקב אין מבטל הקפת הגויל שסביבו ונמצא שיש הקף גויל עכ"פ אבל אם הנקב מגיע מאות לאות שסמוך לו פסול בכל גווני דזה חשוב כנגיעת אות לאות וכתירוץ א' דנקטינן כוותיה ג"כ בלהחמיר ולהכי פוסל המחבר לעיל לפי הירושלמי אפילו אם לאחר שנכתב ניקב דזה שניקב כל חללו הוי כנגיעת אות לאות עי"ש [כ"ז לפי דעתו אבל הפמ"ג במ"ז סק"ח דעתו דעיקר דינא דהמחבר הוא רק קודם שנכתב עי"ש] ופליאה נשגבה על דברי הדה"ח א"כ למה כתב או אם רגל וכו' בלי היקף קלף מתחלתו אפילו אם הקלף שסמוך להאות נחתך אח"כ צריך להיות פסול לדידיה דשמא הלכה כתירוץ הא' ולא מחלקינן בין קודם לאח"כ ורק בנקב מקילינן משום דיש עכ"פ הקפת גויל סמוך לנקב שאצל האות משא"כ בזה שנחתך לגמרי אלא וודאי דהב"י סובר דאם נעשה הנקב לאחר הכתיבה כשר בכל גווני וכתירוץ הב' דלא בעינן אז מוקף גויל. ועוד נ"ל באמת דכ"ש לפי תירוץ א' של הב"י אינו פוסל חסרון היקף גויל ע"י הנקב כי הנה הב"י הוציא דין זה שכתב בשו"ע מחמת דהוקשה לו היכי מכשרינן בנפסק שום אות ע"י נקב הא אמרינן כל אות שאין מוקף גויל לה מארבע רוחותיה פסולה ותירץ דלא אמרינן כל אות וכו' רק בשהיה ע"י נגיעת אות לאות אבל לא ע"י נקב א"נ דלא פסלינן מחמת מוקף גויל רק אם בעת הכתיבה לא היתה מוקפת משא"כ כשנכתב בכשרות והב"י העתיק פה לדינא תירוץ הב' והנה לפי דברי הדה"ח הנ"ל שיצא לידון בדבר החדש דאף לתירוץ א' בעינן הקפת גויל אך להכי כשר ע"י נקב משום דיש גויל מעבר להנקב סמוך לאות שאצלו וזה חשוב מוקף גויל תמיהני דא"כ אם הרגל הכ' מגיע לסוף בלי היקף קלף פסול אפילו לתירוץ א' לדבריו וזה אינו כדמוכח בב"י דתשובת הרלב"ח דפוסל בזה לא אתיא רק כתירוץ ב' ואפילו אם תרצה לדחוק בהב"י דלכו"ע כתב דינא דהרלב"ח אכן מד"מ הארוך מוכח בהדיא דלתירוץ א' כשר בזה ע"ש. אח"כ מצאתי בעזה"י שגם הלבושי שרד משיג בזה על הנו"ב שכתב ג"כ כהדה"ח הנ"ל גם הפמ"ג במ"ז בס"ק י"ד כתב להדיא דלתירוץ א' של הב"י לא בעינן היקף גויל בנקב ואפילו אם מתחלת הכתיבה היה רגל הך' בלי היקף קלף כשר וא"כ ממילא לפ"ז אפילו אם הנקב מגיע מאות לאות שסמוך לו כשר לדידן כשנעשה אחר הכתיבה ואף שכל זה ברור בעזה"י מ"מ צ"ע למעשה אחרי שהדה"ח והנו"ב מחמירין בדבר ועכ"פ בהצטרף עוד איזה קולא כגון שהאות גדול יותר משיעור ונקב נעשה בסופו באופן שאפילו אם ינכה מקום הנקב ושיעור דהקפת גויל ג"כ ישאר שיעור הראוי לאותו אות יש לצדד להקל ולצרף לזה דעת הרד"ך שהובא בסימן זה במג"א סק"ג כי אפילו לדעת הדה"ח והנו"ב הנ"ל איננו רק ספיקא דדינא דשמא הלכה כתירוץ א'. ויותר טוב אם יכול לגרור מעט מעובי הקו של האות ויהיה מוקף גויל דזה מהני בכל גווני ואפילו בתו"מ דבעינן כסדרן וכמו שהתיר המ"א לגרור קצה רגל הך' הנוגע לסוף בלי היקף קלף:

* אם נפלה וכו' - דע דבכל דבר שכתוב בשו"ע דלא מהני גרירה בלבד מחמת פסול דחק תוכות מוכח מסתימת הפוסקים דאין נ"מ בין אם נעשה בעת הכתיבה או לאחר הכתיבה משא"כ פסול מחמת שאינו מוקף גויל תליא בשני התירוצים שבב"י ד"ה וא"ת היכי מכשרינן וכמו שפסק השו"ע בסט"ז וכן איתא בפמ"ג הועתק לקמן בסעיף כ"ה ועיין בס' גט פשוט בסי' קכ"ה בא"ע:

* טיפת דיו - עיין במ"ב בסק"א וז"ל סד"ח בדיני קריאת התורה דין ל"ה נטף שעוה על אות בחול יסירנה [ואם הנטיפה היא על אותיות משמות שאין נמחקין אף בחול אסור שהרי יש לחוש שיתקלף קצת מהאות עמו כיצד יעשה יראה לחמם היטיב הגויל מבחוץ נגד מקום הנטיפה ועי"ז יוסר השעוה בנקל ולא יודבק בו מהכתב כלל ש"א בשער ה' דין ז'] ואם בשבת אם נראה האות מתוכה ויכול לקרות כך כשר אך אם הוא מכוסה שאינו נראה מתוך השעוה אם נמצא זה בין גברא לגברא כיון שאין לקרות בע"פ מה שמכוסה בשעוה ואין קורין בחומשים מפני כבוד הציבור וליכא פגמא של ספר דתרי גברא בתרי ספרא לאו פגמא הוא יש להוציא אחרת ואם נמצא באמצע הקריאה יש לקרות המכוסה בע"פ ואחר כך יסיים בה מנין הקרואים כיון דכבר קרא מה שמכוסה בשעוה מותר לקרות להלן בס"ת הזה דאין פסול בזה מה שמכוסה בשעוה עכ"ל ועיין בספר ש"א הנ"ל ובחידושי רע"א בסימן זה. וכתב עוד שם הגרע"א דאומן ישראל המתקן סידור הבלוי ומוכרח לו להניח נייר ולדבקו עם (פא"פ) על מקום היפה ופוגע בשמות הקדושים שאינם נמחקים דיש בזה חשש איסור מחיקה כיון דא"א לקלפו שיהיה כל האותיות קיימים וגרע יותר משעוה עי"ש שהאריך בזה ומסיק דיעשה האומן כך יניח נייר על כל שם ושם נייר בלי דבק או ידבק מעט בשעוה דלא הוי מחיקה וכנ"ל [ומה דאסור בשבת גרירת השעוה מעל הס"ת הוא מטעם אחר עי"ש] ואח"כ ידבק הנייר (בפא"פ) דיהיה הנייר הב' מדובק על הנייר ראשון שמונח על השם וזה לא הוי מחיקה דאם יקלפו הנייר השני יהיה השם שלם:

* ואינה ניכרת - עיין במ"ב בס"ק ס"ב לענין אם נפל על קווי האות ממש וניכר האות דכתבנו שם להקל בזה אף דהפמ"ג במ"ז בס"ק ט"ו מצדד להחמיר בזה מטעם כתב על כתב אם לאו שבעת נפילת הטיפה כבר נתייבש האות עי"ש כבר הושג ע"ז מחמת כמה קושיות עיין בפ"ת אה"ע בסדר גיטין ואף שמיישבו שם קצת מלבד שהוא דוחק גדול אין להחמיר בזה אחרי שרוב הפוסקים מקילין אפילו בכתב על גבי כתב ממש וכ"ש בזה הטפת דיו שנפלה מעצמה שאין שייך שם כתב עליו. ועוד נ"ל בזה עצה אחרת אפילו בכתב על גבי כתב ממש והשני היה שלא לשמה דיעביר עוד קולמוס עליו לשמה וממ"נ מהני ולא מיקרי שלא כסדרן לכאורה מאחר דמעת כתיבה הראשונה צורתו עליו וכמש"כ בס"ק ל"ט במ"א:

* ועי"כ יהיה ניכר האות - עיין במ"ב במש"כ ומדינא אפילו תיקון לא בעי וכו'. ואם נפלה הטפה מבחוץ להאות סמוך להאות בעת הכתיבה אפילו אם האות ניכרת עדיין ולא נגע עי"ז לאות אחרת מדינא צריך לגרור את הטיפה במקום הנגיעה באות דאל"ה לא מיתחשיב האות מוקף גויל כן משמע מנ"ב בסימן ע"ה עי"ש:

* ופסול משום דבעינן וכתב וכו' - עיין בס' בית מאיר על אהע"ז בסימן קכ"ה דמחזיק בזה לשיטת הרשב"א דס"ל דאין בזה משום חק תוכות הואיל דמתחילה נעשה אות ע"י כתיבה וכן בטעה וכתב ד' במקום רי"ש ואין בזה רק משום לתא דחק תוכות מדרבנן עי"ש אבל הגרע"א בחידושיו פה חולק ע"ז עי"ש וכן מוכח ביש"ש גיטין דף כ' דהוא מדאורייתא:

* וכתב דלי"ת במקום רי"ש - ה"ה אם נעשה ד' אחר שנגמר כתיבת הרי"ש ג"כ אין להכשיר בחקיקה לפי מה דפסק המחבר בענין טיפת דיו ובענין דביקת אות לאות אפילו אחר שנגמרה דלא כסמ"ק אח"כ מצאתי בחידושי רע"א שהעיר בזה:

* מ"ם פתוחה שנדבק - עיין במ"ב שכתב בדין נדבק כחוט השערה דתלוי בדין ה"א ויותר נלענ"ד לומר דאפילו המקילין בדין ה' כמבואר בב"י לקמן בסימן ל"ו מודים בזה דהרי עכ"פ מ"ם סתום הוא ומה לי אם הסתימה דקה או עבה ושם ראייתם הוא מדאמר הגמרא חזינא לספרי דוקני דתלו לכרעיה דה"א משמע דהוא רק למצוה בעלמא אבל עצם תמונת ה"א אין צריך לתלות הכרעא ואעפ"כ לא דמי לחי"ת כמש"כ הגר"א לקמן בביאורו או כמש"כ הרשב"א הנדפס מחדש על מנחות עי"ש משא"כ במ"ם דאין לנו שום ראיה לקראו מ"ם פתוח ע"י שהסתימה היא דקה:

* ונסתמה - עיין בט"ז אהע"ז בסי' קכ"ה ס"ד שכתב ודוקא שנסתם המ"ם אחר שנגמר אבל אם סתם המ"ם קודם הגמר בזה יכול לגרור הסיתום כיון שעדיין צריך להוסיף ברצועה המשופעת כמין יו"ד ע"כ יגרור תחלה הדבוק ואח"כ יגמור ע"ש ונראה דלפי דעת הרד"ך שכתבנו במ"ב בס"ק ס"ח גם בזה יש להחמיר:

* כל החרטום - נראה לי פשוט דדוקא שנדבק בעת כתיבת החרטום דהחרטום נעשה בפסול אבל אם נדבק לאחר הכתיבה אין צריך לזה דוקא גרירת החרטום דה"ה דיכול לגרור מהנו"ן עד שיבטלנו מצורת אות. וצ"ע אם מהני בזה שנכתב בכשרות ג"כ גרירת חצי חרטום וזה תלוי אם בעלמא כל החרטום הוא לעיכובא במ"ם או אפשר דהוא רק לכתחילה וצריך עיון:

* ורי"ש שעשאה כמין ד' וכו' - ואם עשה גג רחב לך' פשוטה עד שנראה כמו רי"ש כתב המ"א דימשוך הרגל עד שיהיה כפלים כמו הגג [ואם הכפלים הוא לעיכובא או לכתחלה עיין לקמן בסימן ל"ו בדיני צורת אותיות] ואם אין לו מקום למשוך כתב המ"א בשם הרי"ל וכן סתם הפמ"ג בסי' ל"ו בצורת האותיות דתקונו הוא שימחוק כל הגג דגרירת היתר בודאי לא מהני בזה דהוי ח"ת ממש ואפילו במלת אלהיך יכול למוחקו אך יזהר שלא ימחק הרגל וצ"ע הלא דמי לרי"ש שעשאו כמין ד' דפסק השו"ע דצריך לגרור כולו משום דנכתב בפ"א וה"נ דכוותיה ועיין ביד אפרים שמחלק קצת בזה ודוחק אח"כ מצאתי בחידושי רע"א שכתב בפשיטות דדמי לרי"ש שעשאו כמין ד' [ועיין בש"ת בס"ק כ"ב במה שהעתיק בזה בשם תשובת גינת ורדים וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז אחרי שכל האחרונים מחמירין דצריך עכ"פ למחוק הגג] אך אי אתרמי כן בך' של אלהיך שעשאו רחב כמין ד' או רי"ש נראה דיש לסמוך להקל דדי במחיקת הגג אם אין לו מקום למשוך הרגל אחרי שגם ברי"ש שעשאו כמין ד' מיקל הפר"ח והביאו המה"ש דדי שיבטלנו מצורת אות וגם הגרע"א בחידושיו הניח דברי השו"ע בזה בצ"ע מחמת אותה הקושיא של הפר"ח (ותמיה שלא זכרו):

* יש להחמיר ולומר וכו' - עיין בחידושי רע"א וכה"ג כתב המחה"ש בשם הפר"ח:

* משום דבין הגג ובין הירך כו' - כי בפעם א' נכתב הכל כדרך הכותבין ולפ"ז אם מתחלה כתב ריש ואח"כ טעה ועשה בו תג כעין דלי"ת סגי ליה כשיגרור הגג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כמין ריש. לבוש ופמ"ג:

* ואם גרר והפרידה וכו' - אף אם נעשה הדביקות קודם שנגמר האות ועיין בביאור הגר"א ובס' שערי אפרים למהרא"ז מרגליות דדין זה דשו"ע יש לפקפק בו ומוכח שם מדעת ש"א בפתחי שערים שלו דין להקל בו אלא בתפילין ומזוזות דכדיעבד דמי דאם היה צריך מחיקה היה נפסל משום שלא כסדרן אבל בס"ת וכן בתו"מ אם לא כתב עדיין התיבות שאח"ז לא מהני גרירת הדביקות לבד אם נדבק קודם שנגמר האות וגמר האות בפסול:

* כשר ולא מקרי וכו' - עיין במ"ב במה שכתב ואם רגל וכו' הוא מבואר ממה דקי"ל דמהני גרירה אפילו נדבק האות בתחילתו:

* רגלי הה"א וכו' - עיין במ"ב במה שכתב דכל שאין צורת האות וכו' לשון ח"מ באהע"ז עיי"ש. ובמ"ש ואף אם נדבק וכו' באופן שהתינוק יודע שהוא ה"א וכו' כן נראה ברור מדהביא הב"י בסימן זה ובל"ו מקור לזה מדברי מהרי"ק בשורש צ"ה ושלא כמו שכתב בשורש ע"ח ושם הלא איירי בהדיא בהכי כמבואר שם בסוף השורש. וכן הביא מתה"ד ומוכח שם ג"כ הכי דאל"ה לא מקשה מקשה מידי מן הר"ם אהרא"ש עי"ש. וכן מבואר בהדיא באהע"ז סימן קכ"ה סעיף ט"ז בהג"ה דאף שהתינוק קורא לה"א אפ"ה יש לפסול אם לא במקום עיגון עי"ש והפר"ח מחמיר שם אפילו במקום עיגון מטעם שכתבנו וכן כתב המ"א בשם הרד"ך וכן מוכח ביו"ד בסימן רע"ו בב"י ע"ש. ואמנם אם נמצא כן בס"ת שרגל הה"א והקו"ף נגע למעלה ותינוק דלא חכים ולא טיפש קוראה כתיקונה נ"ל דאין להוציא אחרת עבור זה דבאמת בדין זה יש פלוגתא דרבוותא כדמוכח להמעיין בב"י אה"ע בסי' קכ"ה והראיה מדמכשירין לזה במקום עיגון עי"ש א"כ לענין להוציא אחרת יש לצרף לזה דעת הרמב"ם דמכשיר לקרות בס"ת פסולה והוי ס"ס וכמו שפסק בכיוצא בזה הפמ"ג בסימן קמ"ג והדה"ח בהלכות קה"ת אבל בתפילין לא יהא אלא ספיקא וס"ד לחומרא. ודע עוד דהגר"א בביאורו מסכים לשיטת המרדכי דתליית הה"א [וכ"ש של הקו"ף כדמוכח להמעיין בו] איננו רק למצוה במקום דמנהג הסופרים לעשות החי"ת בחטוטרות וא"כ יש היכר יפה בין חי"ת לה"א ונ"ל פשוט דמה שכתב להקל הוא רק דוקא אם נוגעת רק כחוט השערה ומרחוק תמונת ה"א עליה מדתינוק קוראה ג"כ לה"א דבאמת באופן זה תמונת ה"א ולא חי"ת עליה ורק משום שלא יראה כחי"ת דהוי בכלל חיתי"ן ההי"ן דתני בברייתא ע"ז דיגנז לכן אם עושין החי"ת בחטוטרות שוב יש היכר ג"כ לכך אין לפסול בדיעבד אבל אם נדבק רגל ה"א להגג דיבוק עב עד שנראית חי"ת ממש בודאי לא נשתנית שם ח' לה"א ע"י הסופרים. שוב מצאתי בעזה"י בביאור הגאון מהר"ם בנעט על המרדכי שגם הוא כתב כן בדעת המרדכי וגם התשב"ץ סובר כן והובא בב"י בא"ע בסי' קכ"ו ובחידושי רע"א לקמן בסימן ל"ו עי"ש. ומ"מ צ"ע אם יש לסמוך ע"ד המרדכי להקל בזה אפי' ע"י הפרדה אחרי שהשו"ע מחמיר בזה. ואין לדחות דהשו"ע מיירי במקום דמנהג הסופרים לעשות חי"ת בלא חטוטרות דכשר בזה כמ"ש המ"א לקמן בסימן ל"ו והסכימו לזה האחרונים ולכן מחמיר שם ג"כ באהע"ז בענין גט דשם אין מנהג לעשות ח' ע"י חטוטרות וא"כ אין היכר בין ה"א לחי"ת ולכך פסול דז"א דהרי השו"ע מחמיר אפילו בקו"ף שע"י נגיעת הרגל להגג אינו משתנה מצורתו כלל וכ"ש בזה ובמקום הדחק ואין תקנה במחיקת האות כגון שכתב שם הקודש אח"ז ובידוע שנעשה נגיעה דקה זה אחר שנגמר האות בהכשר אפשר דיש לצרף לזה דעת הסמ"ק [המובא בטור בדין נפלה טיפת דיו ע"ש] דסובר להקל בזה ע"י גרירה וצ"ע:

* יגרור הרגל - עיין במ"ב במ"ש כולו וכו' וה"מ שנעשה הנגיעה בעת הכתיבה אבל אם נעשה לאחר הכתיבה אין דין הה"א והקו"ף שוה דבה"א צריך למחוק כל הרגל דאם ישתייר כ"ש עדיין שם ה"א הראשונה עליו להרא"ש כדאיתא בסט"ז משא"כ בהקו"ף די שיבטלנו מצורת אות. ודע עוד דמ"ש הפמ"ג בסימן ל"ו בא"א אות א' עוד עצה אחרת דהיינו שיגרור קצת מהגג עד שהרגל יהיה חוץ לגג ועי"ז יתבטל צורתו ואח"כ ימשוך גג הקו"ף למעלה מהרגל דהיינו שיעשה מעט הפרש ושפיר דמי כל שאין בזה משום שלא כסדרן עכ"ד הוא מיירי בנעשה הנגיעה אח"כ דאל"ה נעשה הרגל בפסול וצריך לגוררו:

* נגע רגל האל"ף וכו' - דע דאין חילוק בין אם נגע בעת הכתיבה או לאח"כ דומיא דנפלה טיפת דיו בסי"ז רק דאם נגע בעת הכתיבה צריך למחוק הרגל כולו ואם נגע אחר שהשלים האות כראוי אין צריך למחוק כל הרגל רק שיבטלנו מצורת אות דומיא דמה שכתב הלבוש והביאו המ"א סוף ס"ק כ"ה עי"ש:

* או פני האל"ף וכו' - עיין במ"א דדוקא אם נדבק עצם היו"ד להאל"ף משא"כ אם רק נגע עוקצה השמאלית של היו"ד להאל"ף כשר דהא אפילו בלא הקוצה מיקרי יו"ד פי' דאף דע"י הנגיעה נחשב כאלו אין לו קוץ להיו"ד הא אין מעכב בזה לענין תיקון וכ' ע"ז הפמ"ג ועכ"פ גרירה בעי ודי וא"צ למחוק כל היו"ד:

* יגרור כל מה שנעשה בפסול וכו' - עי' במ"א שכתב היינו כל מה שכתב באותו אות אחר שעשה הנגיעה. ועיין בפמ"ג שביאר דבריו לענין יו"ד העליון דאם נגע יו"ד העליון באל"ף והשלים האות אחר כך דצריך לגרור כל האל"ף ולא מהני בזה גרירת היו"ד ודקדק המ"א זה ממילת כל הכתוב בש"ע ומאד יפלא להוציא דבר חדש כזה מדקדוק קל כזה ועוד דעיקר דינו פירכא דהלא בב"י כתב וז"ל ואם נגע רגל האל"ף בגג האל"ף או פני האל"ף בפני הגג שבתחתיו כתב האגור כולן פסולין ואין תקנה במחיקה או בגרידה [כצ"ל וכן איתא בדרכי משה הארוך] שנקרא חק תוכות ומיהו בגרידה מה שנעשה בפיסול סגי כמו שכתבתי בסמוך גבי רגל ה"א וקו"ף שנוגעין למעלה עכ"ל ומוכח מפשטא דלישנא דומיהו דאתרווייהו קאי וסגי בגרירת היו"ד והרגל ודומיא דרגל ה"א וקו"ף וכן מוכח ג"כ מלשונו יותר בסימן ל"ו וז"ל שם כתב האגור דאם היה היו"ד שלמעלה על האל"ף נוגעת וכו' וכן כתב בשם ר"י אכסנדרני וכתב עוד שם אם הדביקן שנפסלו אין די להם במחיקת דבק דהוי כחק תוכות אלא צריך לגרור כל היו"ד שנדבקה ולתקנה לכתחלה והועתק זה ג"כ בד"מ הארוך הרי דאף בדביקת היו"ד העליון די בגרירת היו"ד. וכן ממה שסיים שם בב"י בסי' ל"ו זה הדין גופא בגרירת היו"ד בנדבק יו"ד השי"ן והעיי"ן וכו' מוכח ג"כ כמו שכתבנו דלהפמ"ג צריך בזה ג"כ גרירת כל האות כמו בנדבק יו"ד שעל האל"ף. ואין לומר דמיירי הב"י בכל זה שנדבק אחר שהשלים האות כראוי דא"כ למה צריך למחוק כל היו"ד די שיגרור מקצתו עד שיבטלנו להאל"ף מצרת אות וכנ"ל וכן בנגע היודי"ן בשאר אותיות וגם בלבוש כתב בהדיא דדין היו"ד העליון והתחתון שוה כמו שהביא הפמ"ג בעצמו [אם לא שנדחה גם דברי הפמ"ג ונאמר דהב"י והד"מ וגם הלבוש מיירי שכתב מתחלה את עצם האות ואח"כ היו"ד שלמעלה ובעת השלמתו נדבק בהקו העקום של האל"ף] ולולי דברי הפמ"ג היה נלענ"ד דהמ"א קאי על רגל התחתון של האל"ף ובא לבאר כונת השו"ע במה שכתב כל דהיינו שיגרור כל הרגל כיון שנכתב זה בכתיבה אחת אחר עשיית הנגיעה ולא סגי שיגרור מקצתו עד שיבטלנו להאל"ף מצורת אות וה"ה בנדבק יו"ד העליון אבל עכ"פ די בגרירת כל היו"ד ואין צריך לגרור מה שנכתב אח"כ כיון שנכתב בשני כתיבות ולא חשש המ"א לבאר זה דכבר ביאר זה המחבר בתחילת הסעיף [ובפרט מה שכתב הפמ"ג בדיני צורת האותיות באות א' שהט"ז בא"ע סימן קכ"ה סובר ג"כ כהמ"א דיש חילוק בנדבק יו"ד העליון ליו"ד התחתון דהיינו רגל האל"ף וכונתו להט"ז שם בסק"י שחולק על הב"י והרמ"א בדין נפילת דיו והשלים האות ע"י כתיבה וסובר דכל אות ע"י כתיבה בעינן ולא שיעשה ממילא ומזה דייק הפמ"ג דה"ה דצריך להט"ז להחמיר גם בדין זה לענ"ד אין זה ראיה כלל דשם טעמו הוא דבעינן כל האות ע"י כתיבה ולא שיעשה ממילא משא"כ בזה דלא נעשה ממילא אפשר דדמי זה לאם היה כותב הגג והרגל ואח"כ היה כותב היו"ד ולא דמי לדלי"ת במקום רי"ש דצריך לגרור כולו דשם עשה הכל בכתיבה אחת וכמו שכתב הט"ז בס"ק י"ז משא"כ בענינינו לכאורה שתי כתיבות הם] גם בספר לדוד אמת להבעל ברכי יוסף אין מחלק בנדבק יו"ד העליון לתחתון אמנם אח"כ ראיתי עוד באיזה אחרונים שאחר הפמ"ג שנראה מדעתם ג"כ כהפמ"ג דדעת המ"א לחלק בין נדבק יו"ד העליון לתחתון ע"כ בודאי לכתחילה צריך להחמיר ולגרור כל מה שנעשה בפסול אחר שעשה הנגיעה דהיינו אפילו רגל התחתון של האל"ף וכה"ג בשאר האותיות דקחשיב פה בהג"ה ובדיעבד יש לעיין אם יש להחמיר בזה אחרי דמסתימת ל' הב"י והד"מ בסי' ל"ו והלבוש לא משמע כן וכנ"ל. ואח"כ מצאתי בחידושי רע"א שרמז לעיין בתשובת מהר"י הלוי אחיו של הט"ז ועיינתי שם ומצאתי שגם הוא פשיטא ליה דבנגיעת יודי"ן שעל האלפי"ן א"צ לגרור רגל התחתון שתחת הקו ועי"ש מה שכתב לענין יו"ד העליון אך לענין קו העקום (דהיינו מה שקורא בשו"ע גג האל"ף) סבירא ליה שם דצריך לגוררו דמיקרי שנעשה בפסול ע"י הדיבוק שנתדבק להיו"ד עי"ש אם לא היכא דכתב מתחלה את הקו העקום ורגל התחתון ואח"כ השלים ליו"ד שע"ג ונתדבק בו דאז לכו"ע אין צריך לגרור רק היו"ד דהרי הקו נכתב בכשרות. נחזור לענינינו דלכתחלה נכון לחוש להחמיר לגרור אפילו רגל התחתון ובדיעבד אם לא גרר רגל התחתון נראה דאין להחמיר ולענין קו העקום יש לעיין דלכאורה מסתימת לשון הב"י והד"מ והלבוש הנ"ל משמע דהיו"ד צריך למחוק ולא הקו וצ"ע למעשה:

* בתחלת וכו' - עיין במ"ב במה שכתב דנכון שיאמר וכל אזכרות שבו כן כתב הט"ז ביו"ד רע"ד ס"א הביאו הפמ"ג בפה וכתב דלכתחלה גם הט"ז מודה דצריך בכל פעם לקדש אזכרה אף דקידש בתחלת הכתיבה ולא מועיל זה אלא לענין דיעבד. ולפלא שלא הביא דהל"ח בהלכות ס"ת פליג וסובר דאפילו דיעבד לא מהני ועיין בברכי יוסף ביו"ד רע"ד שמחמיר בזה. ועכ"פ נ"ל דאם יש לו ספק באיזה שם אי קידש או לא ויודע שבתחלת הכתיבה אמר וכל אזכרות שבו דיש להקל עיין בפמ"ג שמסתפק על הקידוש אי היא דאורייתא או דרבנן ואפילו לדעת הדבר שמואל הובא שם בברכי יוסף דס"ל דמה שצריך לקדש האזכרות לשמן הוא דאורייתא עכ"פ יש לצרף דעת הט"ז לזה ולהקל בזה כן נלענ"ד:

* או יתר אות אחת - ואם אות היתר לא היה מחובר לשום תיבה רק שעמד בין תיבה לתיבה או בין השיטין אם נפסל התפילין משום זה עיין בנו"ב חיו"ד ח"א בסי' ע"ד שמקיל בזה והשער אפרים בשער ה' בפ"ש חולק עליו ומסכים עם רש"ל שמחמיר בזה:

* אין לו תקנה - עיין במ"ב דאל"ה יגרוד וכו' ר"ל דמתחלה יגרוד ואח"כ יכתוב מה שחסר ממנו ולהלן דאל"ה צ"ע כיון דבעת הכתיבה לא נכתב כסדרן:

* ואם יתר וכו' - עי' במ"ב במ"ש בשם הפמ"ג לענין תיבה כפולה דלפעמים טוב יותר למחוק הראשונה כדי לחוש אף לדעת ר"ת עי"ש ועי"ש עוד במ"ז סק"כ שכתב שם מעשה בסופר אחד שכתב השמרו השמרו ב"פ ומחק וא"ו א' והשמר ב' ומשך הרי"ש עד וא"ו שניה והכשיר זה עי"ש. ולדעת הפמ"ג הנ"ל גם לכתחלה צריך לעשות כך. וכתב שם עוד דאפילו היה תיבה ב' תיבה אחרת שאינה מענין תפילין כלל ובה וא"ו לבסוף וגרר כנ"ל נמי כשר דמה בכך ואף דנפסל תחלה שוא"ו מרוחק הרבה לאבותיך נמי כ"ז שלא תיקן ומשך הב' נראה כב' תיבות. ולי צ"ע בזה דהלא בעינן שיכתוב לשמן דהיינו לשם קדושת תפילין ולעיכובא הוא אף בדיעבד וכדלעיל בסעיף י"ט ואף את"ל דכיוון בזה התיבה לשמן מי יאמר דמהני בזה אחרי דאין התיבה הזו מענין תפילין כלל וצ"ע:

* אות אחת וכו' - ראיתי לאיזה אנשים שפוסלין בזה אם נמצא הפסק דקה מן הדקה שאינה ניכרת עד שיסתכל בה היטב ומקורם הוא מדברי הפמ"ג בא"א במה דכתב דבכל זה לא מהני תיקון אפילו אם אין ניכר פרידתן להדיא ועיין ג"כ שם באות ל"ו ולענ"ד נראה שמדינא אין להחמיר בזה ואברר זה בעזה"י בכמה ראיות והוא. א' מדברי הרי"א שמקור דין זה נובע ממנו שזה לשונו בב"י אם כתב בתו"מ אות א' חלוקה לשתי אותיות כגון צד"י שכ' יו"ד נו"ן וכו' וכן כתב הרא"ש על ה"א וקו"ף שדבקו בתפילין שאין להם תקנה בתיקון וכו' ועיין במ"א בס"ק ל"ו שכתב דבכל הני אפי' התינוק יכול לקרותו פסול כיון שנראה כשני אותיות ועיין בפמ"ג שם ולדבריו מיירי הרי"א והמ"א אף דאין ניכר להדיא פרידתן והנה מלבד שהוא דוחק גדול בדברי המ"א כמו שאברר לבסוף יקשה קושיא עצומה לפ"ז בדברי הרי"א דא"כ מה ראיה מייתי לזה מקו"ף דהא ע"כ טעם הקו"ף דלא מהני תיקון ובשאר אותיות שאינם נוגעין שלא הפסידו עיקר צורתן מהני תיקון כמו שכתב הרי"א בעצמו ע"כ הטעם כמו שכתב הב"י מתחלה בשם תה"ד משום דתיקונו הוא ע"י מחיקה וע"כ יתבטל עיקר צורתו לעין הכל א"כ אין ראיה מזה לצד"י שכתבה יו"ד נו"ן ולא היתה ניכר פרידתו להדיא עד שיסתכל בהן היטיב ותינוק קראה לאות ואף דיכול לדחוק ולחלק דשאני צד"י מיו"ד שי"ן שאינם נוגעין משום דבעצם הם ב' אותיות אחרות כ"ז שלא חברן ביחד ע"כ יקרא זה כשאר אות שהפסיד עיקר צורתו עכ"פ אין ראיה לזה מקו"ף וכ"ש דק"ו ליכא א"ו דכוונת הרי"א לפוסלו הוא דוקא כשחלקו עד שניכר ונראה לעין כשני אותיות ע"כ מייתי שפיר ראיה מקו"ף שבעת הכתיבה לא נדמה לאות אחרת ע"י דיבוקו וגם בעת התיקון שצריך למחקו מתחלה עד שיתבטל צורתו ג"כ לא תדמה עי"ז לאות אחרת ואפ"ה פסול לתקן וכ"ש בצד"י שכתב יו"ד נו"ן והוא נראה לעין הכל כשני אותיות שבודאי אין להם עדיין שום תמונה של צד"י שאין יכול לחברן אח"כ ובזה מיירי ג"כ המ"א שכתב דלא מהני קריאת התינוק בזה היינו כיון שנראה לעין הכל כב' אותיות א"כ הפסיד הצד"י עיקר צורתו והוי כאל"ף שחסר לו יו"ד אחד אבל אם אין ניכר פרידתו עד שמסתכל בה היטיב מותר לתקנה דעדיין עיקר צורתו עליו והתינוק יקראנו לאות והוי כמו יו"ד ושי"ן שאין נוגעין דמהני שם קריאת התינוק. ובזה מיושב ג"כ לשונו שכתב בכל הני אפילו תינוק וכו' כיון שנראה כשתי אותיות ולא כתב כיון שהם שתי אותיות דליהוי משמע משום דבעצם הם שתי אותיות כ"ז שלא חברם כסברת הפמ"ג א"ו כיון דלעין הרואה לא ניכר להדיא הפרדתה עד שמסתכל בה היטיב וגם התינוק יקראנה לאות מיקרי עי"ז עיקר צורתה עליה ויכול לתקן אותה. גם מלשון הרי"א והשו"ע משמע כמו שכתבנו דאיירי דניכר ונראה לעין הפרדתן מדכתבו צד"י שכתבו יו"ד נו"ן וכו' ולא כתבו שיש הפסק במקום חיבור היו"ד להנו"ן. וגם בספר עולת תמיד משמע ג"כ דמיירי שניכר לעין הכל כשני אותיות ע"ש. (הג"ה ודע עוד דמה שכתב הרי"א כיון שקודם שנתקנו היה להם שם אותה האות ולא שם אחר כיון שקודם תקנתן ינוקא דלא חכים ולא טיפש מצי קרי להו וכו' טעם א' הוא וכיון השני מברר להראשון דמזה ראיה דעדיין שמה עליה משא"כ בצד"י שכתבה יו"ד נו"ן דניכר להדיא הפרדתן בודאי אין מצוי שיקראנה התינוק לצד"י כיון שנראה כב' אותיות ונתבטל עיקר צורתה. ולאות שאמת כדברי אעתיק לך לשון הד"מ הארוך שז"ל ור"י אכסנדרני כתב אם כתב אות אחת וחלקו לב' אותיות כגון וכו' אבל אם היה הפירוד בשאר אותיות שאין הפירוד מדמה אותן לאות אחרת כגון אות אל"ף או תי"ו שלא חיברן מותר לתקנן מאחר דבלא תיקון תינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותן עכ"ל הנך רואה דעיקר הטעם דמכשירין ביו"ד ושי"ן שלא נגעו היינו משום דתינוק יכול לקרותה משא"כ בצד"י שכתבה יו"ד נו"ן מסתמא לא יהיה יכול התינוק לקרותה כיון שנראה לעין הכל כב' אותיות ומה שכתב המ"א בכל הני אפילו תינוק וכו' היינו אפילו אי אתרמי שאיזה תינוק קראה צד"י אפ"ה פסולה משום דעינינו רואות דאין צורתה עליה כלל ע"כ הג"ה). ואף דמדברי הט"ז בס"ק כ"א דמפרש דאיירי בלא עשה לו חטוטרות משמע דאיירי המחבר במה שכ' בחי"ת שני זייני"ן אפילו בלא ניכר להדיא פרידתן דדומיא דסיפא דמיירי בלא ניכר להדיא אך דשם איירי בחוטרא לכך מהני תיקון וכאן בלא חוטרא ומסתמא ה"ה בכל הני דקחשיב המחבר דברי הט"ז גופא מוקשים מאד אחד דלשון המחבר שלפנינו משמע דברישא עיקר הפסול בחי"ת הוא משום דניכר להדיא פרידתו מדכ' בסיפא אך אין ניכר וכו' משמע דמתחלה מיירי בניכר להדיא ועוד דהמעיין בב"י בסוף סימן ל"ו בד"ה מ"כ אם חוטרא וכו' בסוף דבריו יראה להדיא דפסול אף ביש לו חטוטרות ומשטחיות לשונו שם משמע דאפילו תינוק לא היה מהני לזה דאין עליו שם אות כלל משום דניכר להדיא פרידתו ונראה כשני זייני"ן וא"כ מזה גופא אדרבא ג"כ ראיה לדברינו דמיירי המחבר בכל שאר דבריו ברישא ג"כ דוקא בניכר להדיא פרידתן דמשום זה אבד האות את עיקר צורתו ונראה כשני אותיות אחרות משא"כ בלא ניכר להדיא פרידתן עדיין שמו עליו וזהו טעמו של הי"א שהקיל בחוטרא דחי"ת שלא היה ניכר פרידתן ועוד אפשר לומר לענין דינא דבאות צד"י וכל כה"ג גם הט"ז מודה לכל מה שהכרחנו דבלא ניכר להדיא פרידתן יוכל לתקן דעדיין שמו עליו ורק בחי"ת סובר הט"ז כיון שאין חטוטרות עליו מוכח דהוא ב' זייני"ן ולכן אף שעשאן בקירוב כ"כ שלא היה ניכר להדיא פרידתן אבד את שמו. וכן משמע קצת בתה"ד בסימן מ"ח [הובא בב"י בד"ה כתוב בהגה"מ] שכתב שם דהא דכתב הרא"ש דרגל ה"א וקו"ף הנוגעין למעלה בתפילין שצריך לכותבן כסדרן אין ראיה דפליג אהר"ם דמכשיר לתקן ביודי"ן שעל האלפי"ן דנוגעין לגוף האות דשאני הני דאין להם תקנה במחיקה לחודה וכו' וכתב עוד שם דאפשר דהרא"ש קאי נמי אהא דכתב בתר הכי דצריכין היודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן להיות דבוקין ור"ל דבהני נמי אי אפשר לתקן בתפילין ופליג אהר"ם וכתב הב"י דהמעיין שם בדבריו יראה דיותר מסתבר לו להתה"ד כתירוצו הראשון דלא פליג אהר"ם ולא קאי הרא"ש אהא דכתב בתר הכי וא"כ נחזי אנן הרי הרא"ש כלל בדין זה אח"כ ג"כ היודי"ן שאחורי הצד"י דז"ל שם הנקודה שעל האל"ף שהיא כמין יו"ד צריך שתגע בו וכן היו"ד שבתוך השי"ן והעיי"ן ואחורי הצד"י ואם לא נגעה בו נשתנית צורת האות ומפשטא דלישנא דהתה"ד והב"י משמע דלא קאי הרא"ש כלל במה דסובר שאין להם שום תקנה אהא דכתב בתר הכי ומה דנקט התה"ד יודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן לבד אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל תדע דלא נקט ג"כ יודי"ן שעל העייני"ן ורגלי התוי"ן. והאיר הקב"ה עיני ומצאתי יותר מפורש בתה"ד סימן ר"ל שמסתפק שם בגט שלא היו נוגעין היו"ד שבאל"ף ושבשי"ן ושאחורי הצד"י והיו סמוכות בקירוב עד שהתינוק קראם יפה ע"ש ומשמע שם בהדיא דבכל אלו שם אות עליה כיון דניכר האות אפילו לתינוק רק נפסלו בתפילין ומזוזות ומסתפק שם לפסלם אפילו בגט משום דבעינן לכתוב האותיות כמו שנתנו למשה מסיני כל האותיות מחוברין גוף אחד חוץ מן הה"א וקו"ף א"כ נראה ברור לפ"ז דלפי מה דקי"ל דלענין שלא כסדרן בתו"מ מותר לתקן ביוד"י השי"ן והעי"ן שאינם נוגעין משום דכיון דהתינוק קוראו לאות שם אות עליו ומיקרי עדיין עיקר צורתו עליו א"כ ה"ה נמי ביו"ד שאחורי הצד"י. נחזור לענינינו דמכל אלו שהוכחנו מוכח להדיא דאם ההפסק היה דק שלא היתה ניכר פרידתו להדיא עד שמסתכל בה היטיב והתינוק קוראם יפה אפילו אם אירע כה"ג בצד"י בין היו"ד שאחוריו להנו"ן שלו וכל כה"ג מותר לתקן דלא מיקרי זה אות שחלוק לב' אותיות [ואפשר דאין צריך ג"כ להראות להתינוק באופן זה דבודאי יקרא יפה ודומיא דחי"ת שכתב השו"ע דלא מעכב בו ראית התינוק. אך לכתחלה בודאי נכון להראות להתינוק]. וכן ראיתי עוד באיזה אחרונים שמצדדים להקל בלא ניכר להדיא הפרדתן והתינוק קוראה לאות ע"כ נ"ל דבמקום הדחק יש לסמוך על כל זה להקל שיהא מותר לתקן ודלא כהפמ"ג. ודע עוד דאם ההפסק דק מאד עד שאין נרא' רק כנגד השמש כשר אפילו לדברי הפמ"ג וא"צ שום תיקון דבודאי לא גרע הפסק מאם היה נקב כזה באותו מקום ולענין נקב הלא קי"ל דנקב שהדיו עובר עליו אינו נקב ואפי' נרא' כנגד השמש וכמ"ש לעיל במ"ב ס"ק ל"ב ובודאי אפי' אם איתרע זה בצד"י בין היו"ד לנו"ן וכה"ג ג"כ לא חשיב נקב דאל"ה אמאי אמרו (בשבת ק"ח ע"א) כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור אף דהעור חלחולי מחלחל משום דהוי רק נקב שהדיו עובר עליו ליחוש דילמא איתרמי הנקב בצד"י בין היו"ד לנו"ן או בשי"ן במקום שמחלקו לעיי"ן זיי"ן וכה"ג א"ו דנקב כזה לא חשיב נקב כלל. והרוצה להחמיר בהפסק דק כזה די שיחמיר להצריכו תיקון אבל חלילה לפסול התפילין משום זה:

* מכירם שאע"פ וכו' - הנה מפשטא דלישנא דהשו"ע מוכח דמיירי אף בניכר להדיא הפרדתו וכמו שהוכיח הגרע"א בחידושיו דלא כהפמ"ג בא"א בסוף צורת האותיות ומה שהביא הפמ"ג ראיה לזה ממה שכתב הב"י בסוף סימן ל"ו בד"ה מ"כ וכו' ודאי אי הוה מופרד להדיא עד שנראה כשני זייני"ן וכו' המעיין יראה דאין ראיה כלל דשם ה"ט כיון שנראה כשני זייני"ן בטל ממנה עיקר תמונתה והוא אות שחלוק לשתי אותיות הכתוב בשו"ע מקודם ולא אמרינן דהחטוטרות מוכיח עליה משא"כ בזה דע"י שניכר להדיא הפרדתה לא אבד עדיין ממנה עיקר תמונתה כ"ז שאינה חלוקה כ"כ עד שהתינוק לא יכיר תמונתה גם לפי מה שהוכחנו למעלה דאות שחלוק לשני אותיות מיירי דוקא בניכר להדיא הפרדתה ממילא מוכח דדין זה דסיפא איירי ג"כ בכה"ג דאפילו ניכר להדיא מהני תינוק לענין תיקון ועכ"פ נראה לסמוך ע"ז בשעת הדחק להקל דמהני תינוק וכמו שכתב הגרע"א בחידושיו דהורה כן למעשה בשעת הדחק ומה שכתב לבסוף וצ"ע לדינא נ"ל שהוא מלשון הפמ"ג שם בפתיחה בסוף דבריו שמסיים שם וצ"ע דאל"כ יסתור א"ע שכתב שהורה כן למעשה. אך מ"מ נ"ל בפשיטות דאף הגרע"א מודה היכא שהפסקו גדול כ"כ עד שניכר ונראה לעין כל מרחוק דבזה הרי אנו רואין שאבד צורתו לגמרי ולא עדיף מצד"י שכתבו יו"ד נו"ן ולא מהני לזה תינוק. וכעין זה ראיתי באחרונים שהביאו בשם תשובת פמ"א ח"ב סימן ט"ז שכתב אם ברחוק מכירים שהוא ריוח ואינו מגיע לגוף האות לדעת הב"י בסימן ל"ו ברחוק ד"א ולדעת הב"ח ברחוק אמה בזה ודאי אין לסמוך על תינוק אבל אם נרחק לכל מר כדאית ליה אנו רואין שהוא אל"ף ושי"ן רק כשמקרבין עינינו רואין ריוח ותינוק קורא אל"ף או שי"ן שפיר נוכל לסמוך עליו עכ"ל:

* אם אותיות של שם וכו' - עיין במ"ב שכתב וה"מ שנדבקו וכו' נוב"י בחיו"ד בסימן קס"ט וכמ"ש שם הטעם דשמא הלכה כתי' ב' של הב"י דלא בעי מוקף גויל רק בעת הכתיבה ונ"ל פשוט דאם מסתפק אימת נעשה הדיבוק יכול להפרידו מטעם ס"ס דשמא נעשה בעת הכתיבה ואת"ל דנעשה אח"כ שמא הלכה כתירוץ א' של הב"י לעיל בסט"ז דבנגיעה אין חילוק ואפילו להמחמירין בס"ס באיסור מחיקה יש להקל בזה לפי מה שכתב שם הנוב"י דבמוחק מקצת אות ועדיין נשאר צורתו עליו אין חייב בזה משום מוחק ורק מדרבנן ע"ש. אח"כ מצאתי כן בעזה"י בספר ישועות יעקב עי"ש:

* ג' אותיות - עיין במ"ב ומקורו מהא דש"ך יו"ד בסימן רע"ג סק"ד עיי"ש ועיין בביאור הגר"א דמשמע שהוא מסכים גם כן להש"ך דהמחבר סתם פה כהרא"ש ועיין במ"א והשמטתי תירוצו משום קושית הבה"ט עי"ש והפמ"ג הקשה ג"כ זה אמנם דלא לשויה ח"ו לרבינו המ"א כטועה אמרתי שיש לישב דמסעיף ל"ד אין ראיה להקל בזה דאפשר דלא מיעט רק דמותר לכתוב אות אחת מן התיבה של שתי אותיות חוץ לשיטה אף שהוא חצי התיבה וכמו שכתב הגר"א לדעת הרמב"ם [ודלא כהלבוש שמחמיר בזה עי"ש בטעמו] אבל ב' אותיות מן תיבה של שלש אותיות דהם רוב התיבה הו"א דאסור וכמו שכתב הגר"א באמת לדעת הרמב"ם לזה קמ"ל המחבר דשתי אותיות מותר בכל גווני כנ"ל בכוונתו:

* ב' אותיות וכו' - אבל לכתוב אות אחת ממנה חוץ לשיטה מותר. כל האחרונים דלא כלבוש:

* תיבה אחת - עיין במ"ב כן כתב הרא"ש בה"ק ופסק ביו"ד כוותיה ועיין במ"א בס"ק מ"ו שכתב דאף הרמב"ם מודה בזה להקל והגר"א בביאורו כתב שלדעת הרמב"ם אסור בזה:

* יעשה כל פרשיותיה - עיין במ"ב מש"כ בשם האחרונים לענין תפי' של ראש וא"כ לפי דבריהם אפילו אם התחיל ראש כל פרשה באמצע שיטה כשר אף דבעלמא היא סתומה להרמב"ם אבל לפי דברי הפמ"ג בא"א אות מ"ט עי"ש אפשר דיש להחמיר בזה אפילו בדיעבד דהלא עי"ז באותו קלף גופא ניכר שהיא סתומה ומה לנו לקלף פרשה הקודמת לה אך אם לא הניח חלק ט' אותיות בסוף כל פרשה בתש"ר נל"פ דיש להקל בזה כסתימת שארי אחרונים אף דגם בזה מפקפק הפמ"ג שם ומטעם דכיון דכל פרשה הוא בקלף בפ"ע נחשבת כפרשת קדש בתש"י דנחשבת פתוחה מצד שאין כתוב לפניה כלום בתפילין:

* מניחים חלק כדי לכתוב ט"א - ואם שכח להניח כמלא ט"א בסוף פרשת קדש ופרשת והיה כי יביאך מבואר בלבוש דפסול וכתב הא"ר דמיירי הכא בשעבר והתחיל שיטה ראשונה בראש הדף לכן הוא פסול דתו אין כאן פתוחה אבל לכתחלה עצתו כשנזדמן לו כן שיתחיל לכתוב בתחלת שיטה שניה שהיא נמי פתוחה לדעת הרמב"ם ואף דלא ישתייר מנין השורות הנזכרים בסימן ל"ה הא קי"ל שם דאם שינה לא פסל. אכן לפי מה שראיתי עתה בספר משנת אברהם שכתב דהיכא דמשייר ריוח שני שיטין בין פרשה לפרשה אף לדעת הרא"ש ז"ל היא פתוחה נ"ל בזה שישייר ריוח בתחלת הפרשה שני שיטין דאם ישייר רק שיטה א' הלא לדעת הרא"ש תפילין שלו הם פסולין דהיא פרשה סתומה והשלשה פרשיות בעינן שיהא פתוחות לעיכובא לד"ה כמו שכתבו האחרונים ואף דבדיעבד אם לא שייר רק ריוח שיטה א' אין לפסול התפילין דבעיקר הדין קי"ל כהרמב"ם בזה מ"מ לכתחלה בודאי י"ש יצא ידי הכל. כתב הפמ"ג יש לשאול אם הניח חלק ט"א ואכלוה עכברים או תולעת מקום החלק ואין שם קלף חלק כלל אם כשר כה"ג או לאו ע"ש דמסתפק בזה גם בתש"ר ולפי מה שכ' לעיל בתחלת הסעיף בשם האחרונים בש"ר בודאי יש להקל:

* ואם מניחים הוא פחות וכו' - לאו לעיכובא קאמר אלא דלכתחלה ס"ל דלא נכון לעשות כן דזה מורה קצת על פרשה שלאחריה שתהיה פתוחה אבל בדיעבד אפילו אם הניח בה חלק כדי ג"פ אשר אפ"ה לא נתבטל שם סתומה מפרשת והיה א"ש כיון שלא התחילה בראש שיטה דכלל הדבר להרמב"ם דנקטינן כוותיה העיקר להלכה דסתומה היא כל שמתחלת מאמצע שיטה כן כתוב בספר מאמר מרדכי ושארי אחרונים וכן מוכח בב"י ביו"ד סימן ער"ה במש"כ בשם הר"י אכסנדרני שם וכן בביאור הגר"א כאן. ודע דבזה דאיירינן השתא ששייר בסוף שמע כדי ט' אותיות דעת רוב האחרונים וכמעט כולם [אפילו אותם החולקים על הט"ז וס"ל דלא מהני צירוף] שאפילו אם לא הניח ריוח בתחלת והיה א"ש כדי ט' אותיות אפ"ה מקרי סתומה לדעת הרמב"ם:

* לדעת הרמב"ם - עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הט"ז בזה והגר"ז כתב דלכתחלה יש למנוע מלעשות כעצת הט"ז וכתב הטעם דמהרבה פוסקים מוכח דלא ס"ל כלל הסברא דצירוף [ור"ל מדכתבו שאין תקנה לעשות סתומה לד"ה וגם מה שהקשה הב"י בהלכות מזוזה סי' רפ"ח על הא דהרא"ש והטור שם אבל א"כ יהיה ראיה מהרא"ש והטור לט"ז וע"כ דכוונתו מהאחרונים שבסימן זה שלא מצאו עצה לעשות כד"ה] וא"כ אין כאן פתוחה ולא סתומה ופסולה ומוטב לעשות כעצת השו"ע שיהיה עכ"פ כשר בדיעבד בודאי וכן בספר מאמר מרדכי מפקפק בדינו של הט"ז מטעם דמסתפק שם אם מהני צירוף. ומ"מ בודאי אין למנוע הנוהג כהט"ז כי יש ראיה לדינו מהרא"ש והטור כמו שכתב הגר"א וכן הגאון רמ"ע מפאנו כ"כ והובא בחידושי רע"א ושארי אחרונים כמו שכתבתי במ"ב. והנה כ"ז שכ' בהשו"ע הוא לענין תפילין דרש"י ולענין תפילין של ר"ת בענין פתוחות וסתומות דלדידיה פרשה ד' הוא קודם לפ' ג' ג"כ יתנהג באחד מאלו הג' אופנים דהיינו או שיעשה כולן פתוחות וכמש"כ במ"ב ס"ק קס"א וכמו שאנו נוהגין במדינתינו לענין תפילין דרש"י וכמו שכתב בהג"ה והנוהג כהמחבר יעשה כך פרשת קדש והיה כי יביאך מתחיל בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחים חלק ט' אותיות ובסוף והיה כי יביאך אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות מט' אותיות ואח"כ מתחיל פרשת שמע בקצה הקלף דהוא בעמוד הרביעי דהא בעינן כסדרן וכשכותבה הוא מתחילה בראש שיטה ואח"כ חוזר לעמוד ג' לכתוב פרשת והיה א"ש ומתחילה באמצע שיטה עליונה שמניח לפניה חלק ט' אותיות ובסופה משייר חלק כדי ט' אותיות כדי שפרשת שמע שאחריה תהיה פתוחה עי"ז נמצא שפרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך ופרשת שמע הם פתוחות בין להרמב"ם ובין להרא"ש ופרשת והיה א"ש היא סתומה לדעת הרמב"ם ולהרב ט"ז ג"כ הכל כנ"ל רק דלדידיה ישייר בסוף והיה כי יביאך פחות מכדי ט' אותיות קטנות וכן בריש פרשת והיה א"ש יניח ריוח פחות מכדי ט' אותיות קטנות שעי"ז תקרא פרשת והיה אם שמוע סתומה לכו"ע:

* עור הבתים - עיין במ"ב במש"כ וה"ה עור התיתורא וכו' ע"כ הסופרים שמניחים בין הבית להתיתורא עורות ישנים אשר מאשפות ירימו וממנעלים קרועים ידעו כי עבירה היא בידם אחרי שהוא מחובר להבית צריך להיות דוקא מעור כשר כמוהו ממש כ"כ בספר לשכת הסופר ולכתחלה בודאי הדין עמו אך לענין דיעבד יש לעיין לפי מה דכתב הפמ"ג לקמן בסעיף מ"ז דמה דהצריך רמ"א לדבק כשר הוא למצוה ולא לעיכובא כיון דהדיבוק אינו מעכב ממילא אין קפידא במה מדבק וא"כ לכאורה ה"נ בענינינו לא דמי לעור התיתורא והמעברתא דחיובן הוא מצד הדין ע"כ בעינן שיהיו טהורים משא"כ בזה וצ"ע:

* מעור בהמה וכו' - ועיין בד"מ שכתב דאין עושין מעור הדג משום דאיבעיא דלא איפשטא בשבת ק"ח ולכאורה יש לעיין דהלא הרמב"ם כתב הטעם שאין כותבין על עור הדג מפני שאין הזוהמא פוסקת בעיבודה משמע מזה דשאר עור פוסק הזוהמא על ידי העיבוד וא"כ הרמב"ם שפוסק דעור הבית מותר על עור שאינו מעובד יהיה מותר אפילו על עור הדג ויש לדחות:

* טהורים - עיין במ"ב ע"כ אם נתהוה לו איזה ספק בעור הבתים אם הוא טהור יש להחמיר דספיקא דאורייתא הוא ואפילו ברצועות יש להחמיר פמ"ג בס"ק כ"ז ומשמע שחזר ממה שכתב בפתיחתו להלכות תפילין בענין זה ע"ש. גם מה שכתב שם בפתיחה דעור הבית ש"י שצריך להיות מעור טהורה הוא מדרבנן בעלמא גם זה אינו לענ"ד דלפ"ז הו"ל להגמרא לתרץ דקאי לש"י דאין בו שי"ן ומש"כ הפמ"ג בזה הוא דוחק גדול אלא נראה פשוט דס"ל להגמרא דכיון דהל"מ הוא אפילו על התפירות שיהיו נתפרין הבתים דוקא בגידין טהורין כ"ש על הבתים גופייהו שיהיו מעור טהור ולא צריך לזה הא דרב יוסף וכעין זה כתב רש"י מנחות מ"ב ע"ב ד"ה פסולות עי"ש ואין זה בכלל אין דנין ק"ו מהלכה דגילוי מילתא בעלמא הוא ואחר דקמקשה הגמרא והאמר אביי שי"ן של תפילין וכו' היה יכול לתרץ דקאי על ש"י ולהקשות ע"ז מהברייתא דקמקשה השתא אך לא רצה להאריך בזה וכמו שכתבו כעין זה בכללי הש"ס עיין בגליון הש"ס להגרע"א והנלענ"ד כתבתי:

* מעובד לשמו - ועיבוד זה לכו"ע לאו מהלמ"מ הוא ומה דצריך עיבוד הוא משום לשמה דכל דבר קדושה בעינן לשמה פמ"ג בא"א ס"ק י"ב:

* היכא דאפשר - עיין במ"א שכתב דאם אין לו קלף אחר יכול לברך ע"ז דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו ולברך דגם רש"י ס"ל כן עי"ש. ולכאורה אין מיקל המ"א לענין ברכה רק באם הי' מעובד ושלא לשמה אבל לא בשאינו מעובד כלל דזה לא מצינו לרש"י. איברא ממה דגילה לנו הגר"א את מקורו דהרמב"ם מהא דעירובין צ"ו דעור הבתים הוא כעין עור קמיע שהוא עור שאינו מעובד כלל וחזינן מזה דסוגיין כת"ק דרשב"ג ולא כרשב"ג עי"ש א"כ ממילא מוכח דלרש"י שהוא פוסק כת"ק דרשב"ג מותר אפילו עור שאינו מעובד כלל דאל"ה אמאן תרמיי' האי סוגיא דעירובין. מ"מ לענ"ד צ"ע אעיקרא דדינא אם יש לסמוך על המ"א שמיקל לענין ברכה אף שהברכי יוסף הסכים עמו ודלא כב"ח וא"ר דהלא הגר"א כתב בביאורו בסימן ל"ג סוף ס"ג דדברי הרמב"ם שמיקל בזה לענין לשמה לכאורה צ"ע דהלא הוא עצמו כתב אם חיפן עו"ג להבתים או תפרן פסול מפני שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן [ור"ל א"כ הכא נמי יהיה העור מעובד לשמה מפני השי"ן] ותירץ ע"ז דהרמב"ם אזיל לשיטתו דלא מצריך עיבוד לכל כתב שבקדושה שהרי במזוזה לא מצריך עיבוד אלא בס"ת ובתפילין [וכוונת הגר"א עיבוד לשמה אינו מצריך במזוזה אבל עיבוד מצריך כמו שכתב הרמב"ם בהדיא בהלכות תפילין בפ"א] וא"כ לפ"ז לפי מאי דאנן פסקינן לקמן בסימן ל"ט ס"ב דעשיית הבתים הוא ככתיבה מפני השי"ן וכדאיתא בטור ופסקינן נמי ביו"ד רפ"ח לענין מזוזה דלא כוותי' דהרמב"ם דאף דהשו"ע שם כתב רק דצריכה עיבוד לשמה לכתחילה כל האחרונים חלקו ע"ז עיין בט"ז שם ואפילו להש"ך שם עכ"פ בלא ברכה וגם הגר"א כתב שם דכל הפוסקים חולקים אהרמב"ם א"כ למה נקיל הכא דיהא מותר לברך בעור שאינו מעובד לשמה וצ"ע למעשה. ואם יזדמן איזה ספק בהעיבוד דעור הבתים יש להקל דהוי כעין ס"ס כן משמע מהפמ"ג במ"ז ס"ק ל"א:

* יעשה ד' בתים וכו' - עיין במ"א בשם הב"ח דע"י תפירה לא חשיב כעור אחד ועיין במחה"ש דה"ה דיבוק להב"ח ובהגהות הגר"ח צאנזאר כתב דע"י דיבוק לכו"ע מהני ובח"ס שהבאתי במ"ב כתב להיפוך ולפי מה דנמצא בא"ז משמע דשניהן שוין וכמו שיתבאר אח"כ. כתב במחה"ש דה"ה הנעשים מעור אחד אלא שחותכים ממנו רצועות ומ"מ באמצע נשארו מחוברים ואח"כ שוב מחברים הרצועות יחד ובזה נעשו הבתים לדעת הב"ח פסולים כיון דעכ"פ קרועים בכל צדדי הבית ולדידיה התפירה וה"ה הדבק אינו עושה חיבור עכ"ל אמנם בפמ"ג כתב וז"ל בס"ק נ"ב וראוי לעשות הכל מעור אחד ממש ודיעבד הסופרים חותכין למעלה ולמטה מחובר עכ"ל ונ"ל להביא ראיה להסופרים דזה מיקרי עור אחד ולא הוי בכלל שנים או שלשה זכרונות דהא כל חילם של המחמירים דס"ל עור אחד הוא לעיכובא הוא משום דאפשר תפילין דמי לגט ובגט פסק באהע"ז סימן ק"ל סעיף ז' בהג"ה דדיבוק הוא חשש פסול משום ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים או שלשה ספרים וה"ה בענינינו והלא לענין גיטין גופא מסיק הגמרא שם בדף כ' ע"ב דהיכא דמעורה שרי משום דהוא מיקרי עדיין ספר אחד ע"כ נראה דבזה לכו"ע מהני תפירה או דבק ולא דמי למה דהביא במחה"ש בריש סימן ל"ג בשם המרדכי דהתם מיירי שנשאר כך בלי תיקון ומצאתי בפתחי תשובה על או"ח בריש סימן ל"ג שגם הוא מצדד כן אך לא הביא הראיה שלנו ולפ"ז פשוט דאפילו אם נעשה נקב קטן בהעור במקום הריבוע כמו שרגיל אפ"ה לא אבד ממנו שם עור אחד עי"ז ואפילו אם נתקלקל הריבוע עי"ז מהני תיקון אח"כ:

* מעור אחד - עיין במ"ב מש"כ כי יש מחמירין דלא חשיב חבור היינו הב"ח וכן בספר ביאור מרדכי ובתשובות רע"א סימן י"א מצדדים לומר דספק אם דיבוק הוא חיבור וראייתם הוא מהא דפסק הרמ"א באהע"ז סימן ק"ל בהג"ה בשם א"ז לגבי גט דהוא ספק גירושין ומסתמא ה"ה לענינינו. והנה כעת שזכינו לאור של האור זרוע הגדול שנדפס בימינו מצאתי וראיתי בסימן קע"ו שכתב דאם כתב תפילין בשני דפין בעור אחד ואפילו בשני עורות ודבקם יחד בין ע"י תפירה או דבק כשר ושם ג"כ הלא בשם א"ז הוא וע"כ שמחלק בין גט לתפילין ואח"כ חפשתי עוד ומצאתי בסימן זה בד"מ שמביא הא דא"ז וז"ל כתב בא"ז דאם כתב תפילין בשני דפין בעור אחד ואפילו בב' עורות ודבקם יחד כשר עכ"ל ושם באהע"ז ק"ל ס"ז הלא מייתי הרמ"א בד"מ שלו וכן בשו"ע הא דא"ז לגבי גט דהוא ספק וע"כ דיש חילוק בין גט ובין תפילין או דשם משום חומר אשת איש לא רצה הא"ז לסמוך על הראיות שהביא בסימן קע"ו שם. וגם ברש"י מגילה ח' ע"ב משמע לכאורה דמהני תפירה בגידין בתפילין ומזוזות וע"כ לענין הפרשיות דאי לענין תפירת התפילין גופא לאחר שניתן הפרשיות בהן מאי שייך מזוזה אך אפשר דאולי באמת מזוזה דנקט רש"י לאו בדוקא הוא אכן בריטב"א שם במגילה מצאתי בהדיא שכתב דמהני תפירה לשני עורות בין בתפילין ובין במזוזה ובודאי לא גרע בענינינו עשיית הבתים מהפרשיות גופא דמהני בהם חיבור וכדמוכח בביאור הגר"א וע"כ אף דמצינו ביו"ד סימן רפ"ח ס"ד דסתם המחבר כדעת הרמב"ם דתפירה לא מהני למזוזה מ"מ העושה הבתים ע"י תפירה או דבק יש לו על מי לסמוך היינו הסה"ת שסיים לבסוף דרק טוב ונכון לעשות מעור אחד והאור זרוע הגדול שהביאו הד"מ להלכה בסימן זה והריטב"א במגילה וגם לפי חד תירוץ התוס' שם במנחות ויוכל להיות דגם הרמב"ם שס"ל דתפירה לא מהני לפרשיות של המזוזה מ"מ לעשיית הבתים גם הוא מודה דמה שמחברם ע"י התפירה לא מיחשב זה שנים או שלשה זכרונות [הג"ה ולענ"ד היה נראה עוד לאמר דלא מיעטה התורה במה שאמרה זכרון אחד ולא שנים או שלשה זכרונות רק שלא יעשה ד' בתים מד' עורות כל עור ועור בפני עצמו לגמרי היינו הבית עם תיתורא שלו לפרשה אחת וכן לכל לפרשה ופרשה דאז הוא כל בית ובית לזכרון בפ"ע להאדם זה מיעטה לנו התורה וכונת חז"ל במה שאמרו עור אחד היינו שיהיו כל הבתים קבועין בעור אחד ולא יהא כל בית ובית כיס בפני עצמו וכן משמע קצת ל' המכילתא ע"ש אבל מן הראשונים לא משמע כן דא"כ אפילו לא חיברן בתפירה כל בית לחבירו רק במה שקבען בתיתורא אחת נחשב זכרון אחד ולא הוזכר קולא זו בשום פוסק ואדרבה ברש"י ושארי פוסקים צייר כל אחד אופן עשייתו מעור אחד ממש שמע מיניה דס"ל מכיון שנזכר בגמרא עור אחד בעינן שיהיה ממש עור אחד או עכ"פ ע"י תפירה לאידך פוסקים ע"כ הג"ה] גם הגר"א בביאורו פי"ח דכלים כתב דמהני תפירה לעשותו חיבור [ובסימן זה בביאורו משמע קצת שהוא נוטה להחמיר] ועיין בקובץ על הרמב"ם מש"כ בזה מברייתא דגיטין דהוא מחלוקת רשב"א ורבנן והלכה כרבנן דלא חשיב חבור ועיין בישועות יעקב בהגהת נכדו מש"כ בזה גם יש לדחות דהוא סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם מתניתין ויש לעיין בזה בכללי ההלכות ומ"מ לכתחילה בודאי מי שאפשר לו טוב להחמיר לעשותו מעור אחד כדי לצאת ידי כל החששות במ"ע דאורייתא:

* ובית אחד - ר"ל מעור אחד כן מוכח מלשון הרי"ף עי"ש:

* שיהיו מרובעות - עיין במ"ב והוא מהישועות יעקב. אך לענ"ד צע"ג בדין זה כי הוא ז"ל העתיק מתחילה דברי הע"ת והא"ר שכתבו דבדליכא תפילין אחרים אין להחמיר בדיעבד כ"א בהתפירות אם אינם מרובעות אבל לא בהבתים ותמה עליהם דאפילו בהתפירות אם אינם מרובעות טוב יותר להניח מלבטל לגמרי מצות תפילין ובאמת פשוט שדעתם ג"כ כן הוא דיניחם ויצא בזה עכ"פ לדעת רש"י עיין ברא"ש בה"ק אך שכונת הע"ת להמעיין בו יראה להדיא דבבתים אם אינם מרובעים כראוי וליכא תפילין אחרים יוכל לברך עליהם אבל בתפירות יניחם בלי ברכה ועיין בהגהת ברוך שאמר שכתב ג"כ דבהבתים אם אינם מרובעין בריבוע גמור ובאלכסון גמור אעפ"כ אין לפסול עי"ש שמשמע מלשונו דיוכל לברך עליהם. אך למעשה נ"ל דאין לסמוך ע"ז לענין ברכה והדין עם הישועת יעקב אחרי דדעת הרבה מהראשונים והוא השימושא רבא והרי"ף [אך הרי"ף לא אמר כ"א בתש"ר וזהו רק להמרדכי אבל בסה"ת פי' פירוש אחר בדברי הרי"ף עי"ש שהסכים דגם להרי"ף אין לחלק בין הש"י להש"ר] והרמב"ם והרא"ש והסה"ת ועוד כמה פוסקים דההלכה נאמרה גם לענין הבתים ועיין מה שנכתוב בסמוך לענין אם מקולקל קצת מהריבוע:

* בתפרן - עיין בפמ"ג שנשאר בצ"ע מחמת דעת רש"י וצירף לזה ג"כ דעת הרמב"ם ובאמת המעיין בפ"ג בה"א ובה"י יראה להדיא דדעת הרמב"ם דריבוע התפירות הוא הלכה למשה מסיני ואפשר דקאי רק על ריבוע התיתורא והוא דוחק גדול ובביאור הגר"א כתב ג"כ להדיא דדעת כל הגאונים דריבוע התיתורא וגם התפירות הוא הלמ"מ. ע"כ אין לזוז ממה שכתב הישועות יעקב שיניח בלי ברכה בעת הדחק:

* אין להקפיד - דריבוע לא נאמר אלא על אורך ורוחב:

* נתקלקל ריבוען - עיין במ"ב. דע דגדר קלקול ריבוע הבתים פשיטא לי דלא בעינן שיתקלקלו ברוב משך גובהן ואפילו במיעוטן סגי ואפילו אם עשאם גדולים מאוד ולא אמרינן דל מהכא היתרון וישאר שיעור תפילין בלי זה דומיא דיש מקילין בענין הקפת גויל אם יש שיעור אות בלא זה ואמינא לה מהא דקי"ל בזבחים ס"ב ע"א דריבוע המזבח מעכב וקיי"ל ג"כ דאפילו פגימת המזבח פוסל והוא מטעם ריבוע כדאיתא בתוספת סוכה מ"ט ע"א ד"ה שכל ולא בעינן דוקא שיפגם רוב המזבח אלא אפילו בכזית או בכטפח לכל מר כדאית ליה בחולין י"ח ע"א עי"ש בגמרא וא"ל דשם מטעם דיש שיעור למזבח משא"כ בזה דאין שיעור לגובה התפילין דז"א דשם הלא ג"כ קיי"ל דמדת קומתו אין מעכב כדאיתא שם בגמרא וא"כ אם לא היה עושה הגובה רק עד למעלה ממקום הסובב ושם היה עושה הקרנות ג"כ היה יוצא בדיעבד ואפ"ה כיון דעתה בנה בקומה הזו בעינן שיהיה למעלה מרובע כדמוכח בזבחים נ"ד ע"ד תוד"ה רב אמר וא"כ ה"ה בענינינו לענין תפילין. גם פשיטא לי דלאו דוקא אם נתקלקל במקום חודו של הזוית למעלה דה"ה אם נתקלקל ונפגם במקום אחר מדפני הבית מבחוץ עד שאבד ריבועו עי"ז וג"כ מהא דמזבח הנ"ל דפשוט דפסול פגימת המזבח הוא בכל מקום מדפנותיו ולאו דוקא במקום חודו ולפ"ז אם מחמת רוב יושנן של התפילין ניכר לכל שאחד מדפנותיו נכנס לפנים ואינו עומד במקום הראוי לו נראה דצריך לתקנם. גם פשיטא לי דע"י פגימה קטנה שנתהוה בהבתים כשיעור חגירת ציפורן ואפשר אפילו מעט יותר מזה לא אזל מניה עי"ז שם ריבוע ואפילו אם נאמר דבעת עשייה יש להסופר ליזהר אפילו בחסרון משהו באיזה מקום דעכ"פ אינו מרובע בשלימות מ"מ בדיעבד שנתקלקל לא אזל שם ריבוע ע"י חסרון משהו וראיה מהא דמשני בחולין י"ח הא באבנא הא בסידא פי' באבנא דכתיב אבנים שלמות פוסל אפילו בחגירת ציפורן אבל בסיד דלא כתיב בו שלמות לכך בעינן שיחסר שיעור חשוב כטפח או כזית עי"ש הרי דאף דלגבי מזבח דקי"ל דריבוע מעכב וגם שם צריך ריבוע גמור שיהא שוה אף באלכסונו וכדמוכח שם בזבחים ס"ב ע"ב מהא דכתיב סביב שיהא כל סביביו שוין וכדפירש"י שם ואפ"ה כשר בסיד אלא ע"כ דע"י פגימה כחגירת ציפורן לא אבד עי"ז שם ריבוע. ואפילו אם הפגימה קטנה שנתהוה בהתפילין היה במקום חודו ל הזוית למעלה דאלת"ה לישני הא והא בסידא וכאן מיירי במקום חודו ואף דיש לבע"ד לחלוק דלגבי מזבח דגדול בשיעורו לא נחשב בו פגימה מועטת דליזיל מיניה עי"ז שם ריבוע משא"כ בענינינו מ"מ נלע"ד דהדין עמי דאלת"ה יחשוב ר"ח שם עוד פגימה שפוסלת בחגירת ציפורן כגון בריבוע התפילין ודומיא שכתב הט"ז בסימן תרמ"ה ס"ד ע"ש. כי מיבעיא לי עצם שיעור קלקול הריבוע עד כמה נקרא בענינינו דזה ברור דלא נוכל לומר לענין תפילין דוקא אם חסרון הריבוע היה בטפח כמו שפסק הרמב"ם שם לענין מזבח דכל התפילין אינם מחזיקין כך ואולי אם נתמעך הריבוע של התפילין מעט יותר מחגירת ציפורן נקרא בענינינו ג"כ קלקול הריבוע וצ"ע:

* שצריך - עיין במ"ב לענין התעקמות התיתורא העתקתי מספר לשכת הסופר והביא שם ראיה ע"ז דרש"י פירש במנחות ל"ה ע"א תפילין שיהא מרובעין בתפרן היינו שלא ימשוך חוט התפירה הרבה שלא תכווץ ומתמעט הריבוע עי"ש ומה לי אם נתעקם מחמת התפירה או מחמת עצמו ואף שיש קצת לחלק בזה עכ"ל:

* חריץ שבין בית לבית וכו' ואם לא הגיע כשרה - עיין בח"א דמשמע מיניה דאפילו הנוהגין לעשות התפילין ע"י דיבוק הד' עורות אפ"ה מהני בדיעבד אם מדבק לבסוף הד' בתים ביחד ומשייר מלמעלה רק מעט שיהיו החריצין ניכרין אך דמצריך הח"א ליזהר שיהיו החריצין עכ"פ בעצם הבדלת הבתים ולא בהגלאנץ לבד ובתשובת ח"ס סימן ה' משמע דהנוהגין לעשות תפיליהן ע"י דיבוק לא מהני אפילו החריצין ניכרות אלא יהיו מובדלות לגמרי ואז יזהר שיהיה ריבוען קיים כי מצוי שע"י ההבדל נאבד הריבוע ומנהג העולם במדינתינו כהח"א וכן משמע בספר ישועות יעקב ומ"מ כל י"ש יזהר לכתחלה לעשות הבתים נפרדים וכמו שכתב הח"א גופא דלכתחילה פשיטא דנכון לעשות כן. והנה אם לא יהיו מדובקים כלל מצוי לפעמים שנתקלקל הריבוע בהמשך הזמן עי"ז ע"כ אפשר שטוב יותר שידבק מעט בשיפולי הבית אצל תיתורא בין בית לבית והנה יש עוד אופן שידבק מעט העורות שבין בית לבית ואם העורות לא יגיעו זה לזה יתן לתוכם חתיכת קלף דק עם דבק שיחברם יחדיו וצדי הבתים וכן בראשי הבתים לא יהיה מדובק כלל ובזה יהיה עדיין כל החריצים מינכר היטב וגם ריבוען יהיה קיים אך באופן זה צריך ליזהר מאוד תמיד שלא לנתק בחוזק בית אחד מחבירו כדי שלא יקרע עי"ז העור שבין בית לבית:

* אורך ורחב הבתים וכו' - עיין בעירובין צ"ג ע"ב בגמרא ועיין היטב ברא"ש בה"ק בסדר תיקון תפילין בקצרה מה שכתב לענין שיעור התפילין ובביאור הגר"א בסעיף זה ועכ"פ נלענ"ד דאפילו לפי דעת השו"ע דסתם להלכה דאין להם שיעור מ"מ לפי מה דמוכח שם בגמרא דבראש וכן ביד אין מקום רק להניח שני תפילין ולא שלשה יש ליזהר עכ"פ שלא ללבוש תפילין פעם קטנים מאוד ופעם שיהיו גדולים שלשה פעמים כמו הראשונים כגון שבפעם הראשון היו כשיעור אצבע וחצי על אצבע וחצי ובפעם שני היו ד' אצבעות וחצי על ד' אצבעות וחצי וכה"ג דממ"נ או דתפילין הראשונים היו קטנים מכשיעור או דתפילין השניים מונחים שלא במקום תפילין ועיין לקמן בסימן רל"ג ס"א שאין לעשות תרתי דסתרי אפילו שלא ביום אחד. ואף דיש לדחות דבזמן הגמרא היו תפיליהם ממוצעים כאצבעיים ויותר משא"כ בזה אבל א"כ אזדא ראית הרא"ש שם והשו"ע דפסק דלא כהרא"ש לא נזכר באחרונים שיהיה מחמת זה כ"א מטעם אחר עיין בב"י ובביאור הגר"א. והנכון לאדם שיהיו תפיליו תמיד ממוצעים דהיינו לא פחות משיעור אצבעיים על אצבעיים ולא יותר מד' על ד' אצבעות והיינו עם התיתורא ומעברתא דבזה יצא עכ"פ מדינא ידי הכל:

* וגובהן - עיין במ"א:

* אין לו שיעור - ועיין בספר שולחן שלמה שכתב דמ"מ לא יעשה התפילין גדולים עד מאוד שעי"ז לא יהיה באפשר להניחן על מקום צמיחת השערות וכן בשל יד שלא יבוא להניחן קצת על החצי עצם שסמוך לבית השחי או במקום שאינו בשר התפוח עכ"ל ועיין מה שכתבתי לעיל בסימן כ"ז ס"ט בבה"ל:

* שי"ן של תפילין הלמ"מ וכו' כמין שי"ן - עיין במ"ב דאפילו כתב שלנו וכו' אלא דוגמא הוא מהב"ח עי"ש ולפ"ז יש לעיין במה דפסק הנ"א דאם יש קצת הפסק בין היו"ד להשי"ן דהיינו שאין מגיע בשולו התחתון דמעכב בדיעבד כמו בס"ת דלכאורה להב"ח אפשר דרק לכתחלה צריך ליזהר ולא לעיכובא וצ"ע:

* חריץ של שי"ן וכו' יגיע עד מקום התפר - ובדיעבד עי' במ"ב דיש להקל וכ"כ בד"מ בשם הא"ז דאין לחוש ומה שכתב הד"מ דמברוך שאמר משמע שמחמיר לפסלו בב"ש שלפנינו ליתא ואדרבה בהג"ה שם הביא להקל בדיעבד:

* וכן היו"ד שבשי"ן - בד"מ הארוך איתא היודי"ן שבשי"ן ונראה שזו הגירסא היה ג"כ לפני המ"א בהגהת שו"ע הזה ולכך הביא ראיה ממנו לסברתו דאין לחלק בין שי"ן הימיני להשמאלי. ודע דמח"א משמע דספוקי מספקא ליה לדינא אי כהב"ח וסייעתו או כהמ"א ע"כ נ"ל אף דאנו מכריעין במ"ב דלכתחילה יותר טוב שיגעו גם היודי"ן שבשי"ן השמאלי לשולו התחתון מ"מ בדיעבד אין להחמיר בהם לפסול אחרי דלדעת הרבה גדולים גם לכתחילה לא יגעו וכן הפמ"ג לא כתב רק דכן ראוי לעשות כהמ"א אם לא היכא דיו"ד אחד נוגע ואחד אינו נוגע דאז ממ"נ פסול וכמו שכתב הח"א. ודע עוד דלפי דברי הגדולים שסוברים דשי"ן שמאלי לא יגעו היודי"ן שלו בשולו ה"ה דגם היודי"ן שלו גופייהו לא יהיה להם תמונת יו"ד כמו בהשי"ן של ג' ראשים אלא יהיו כמין קוין פשוטים אכן לפי פסק המ"א שאין לחלק בין הימין להשמאל גם בזה אין לחלק. ואם עשה בשי"ן של ד' ראשים [ומכש"כ בשל ג' ראשים] קוין פשוטין והן מגיעין עד שוליהן הוא תרתי דסתרי [פמ"ג] ופסול:

* צריך ליגע למטה וכו' - עיין הטעם במ"ב והוא מהח"א דצריך ליכתב כמו בס"ת אחרי דהוא הלמ"מ ולפ"ז נראה דהוא הדין אם אינו נוגע יו"ד בהקו שלו ג"כ אפשר דעיכובא הוא וכ"ש אם לא היה יו"ד כלל רק קו פשוט ואפילו אם שאר הקווין נעשין כהלכה ביודי"ן על ראשיהן רק קו א' לא היה כדין וכ"ש כולם לבד בהשי"ן של ד' ראשין דשם אם היו הקוין פשוטין בלא ראשין אין להחמיר בדיעבד דיש לסמוך על הגדולים המקילין וכנ"ל:

* שגם שולי השי"ן - עיין במ"ב לענין דיעבד ובס' עבודת היום משמע דבדיעבד אין להחמיר ואיני יודע מקור לזה ואולי הוא מיירי שלא אבד תמונתו עי"ז ורק מקצת חודו נכנס לתוכו אבל אם נכנס מעט מהשי"ן גופא לתוך המעברתא גם הוא מודה וצ"ע:

* שישים וכו' - עיין במ"ב ומש"כ לצאת וכו' היינו דעת רש"י וגם הרמב"ם ס"ל כרש"י כמו שכתב בכ"מ ואף דהגאונים פליגי ע"ז וגם הר"י ורא"ש ומרדכי וטור סבירי כמותם וגם מנהג העולם כוותייהו מ"מ טוב להדר לצאת גם דעתם ואף דברא"ש ומרדכי משמע שיותר טוב שלא לעשות מעור אחד עם הבתים עיין הטעם בדבריהם ותראה שזה הקלקול לא שייך בזמנינו למי שיודע אומנות הבתים. והגרע"א הפריז על המידה שהעתיק דברי הריק"ש דמשמע מיניה דהוא מחזיק כן מצד הדין ורק שהעולם לא נהגו כן ובאמת לענ"ד ז"א כמו שכתבנו דרבים פליגי עלייהו:

* יגלגל כל פרשה וכו' - הוא למצוה ולא לעיכובא [אחרונים בסעיף מ"ז]:

* וכורכם בקלף קטן - עיין במ"ב והטעם דהרא"ש והטור וש"פ ס"ל דלאו הלמ"מ הוא ושנוהגין בצרפת ואשכנז שלא לכרוך עליו דבר לבד השער אלא דלכתחילה חש השו"ע לדברי הרמב"ם שכתב שהוא הלמ"מ ועיין בא"ר דמשמע מיניה דמותר ג"כ לברך אם אין לו אחרים ושלא כמחה"ש שנסתפק בזה:

* שתהא זקופה מעומד - עיין בשע"ת מה שכ' בשם הנוב"י דאין לחוש לשיטת ר"ת שפוסק דוקא בשכיבה וכן משמע בביאור הגר"א:

* יהיה הגליון וכו' לצד פה הבתים - ואם היפך יש מאחרונים שפוסלין אף דיעבד:

* אם כתבם וכו' והניחם בארבעה בתים וכו' - עיין בפמ"ג שכתב דלדעת המחבר אם הם כולם בבית אחד אפילו לכתחלה א"צ לדבק וע"ז הוסיף רמ"א וכתב והמנהג וכו' ר"ל דאפילו בבית אחד לכתחילה מצוה לדבקם:

* והוא שיטלה עור - עיין בפמ"ג דיכסה בהעור גם על מקום השי"ן שלא יראה החוצה דאל"ה יש בו חשש בל תוסיף בהש"י דאין צריך לשי"ן:

* צפה הבתים וכו' - עיין במ"ב בשם הפמ"ג וכתב עוד הא עור כשר ע"ג עור כשר ושי"ן נראה כשר אע"פ שאין בית רואה אויר כיון שהשי"ן נראה ולפ"ז כ"ש אותן שעושין צבע עב שמצהיב תפילין דאין לחוש וגם השי"ן נראה היטב עכ"ל וזהו שכתבנו במ"ב ס"ק קפ"ה בשמו:

* מקום שאין וכו' עד שיזדמנו וכו' - ועיין במ"ב שכתבנו דכשיזדמן לו גידים יתירם וכו' דאם לא יתירם נראה לכאורה דלא מהני כיון שכבר תפור ועומד ועיין לקמיה:

* יתפור וכו' - שמעתי בשם אחד הגדולים שהזהיר שלא לדבק התיתורא בדבק קודם התפירה דדבק חשיב חיבור כתפירה וכמו שכ' בסעי' מ"ז בהג"ה ובב"י שם עי"ש וא"כ אפשר דתפירה שאח"כ לא חשיבא כלום וההלכה ל"מ נאמר רק על התפירה ולא על דיבוק וצ"ע בזה:

* ויעשה קשר וכו' - עיין בפ"ת שהביא בשם בעל העיטור דמצוה שיהיה קשר ולא עניבה עי"ש. וחדשים מקרוב באו שעושין קשר שיוכל להשמט אותו אנה ואנה כדי למעט טרחה אם ירצו להקטינו או להגדילו ולא שפיר עבדי דקשר כזה לא עדיף מעניבה כנ"ל פשוט:

ביאור הלכה סימן לג

==================

* זה אצל זה - עיין במ"ב במה שכתב וכ"ש אם שניהם באויר אחד וכו' עיין בב"י וצ"ע במה שהביא שם דהנ"י סבר ג"כ כלישנא קמא דרש"י דהמעיין בו בפנים בד"ה שתים ובד"ה אבל יראה להדיא דס"ל להנ"י דתלוי רק באוירין ולדידיה אם הקרע באויר אחד אפילו הוא בב' דפנות כשר ולהיפך אם היו בשני אוירין כגון שנעשה הקרע בבית ראשון מצד שמאלו ובבית השלישי מצד ימינו פסול דזה מיקרי לדידיה זה כנגד זה וכ"ש אם הבית השלישי נעשה בו קרע בשני דופנותיו זה מיקרי לדידיה שלשה אוירין מה דלא ס"ל לרש"י לכל זה לא בלישנא קמא ולא בלישנא בתרא ואולי דהב"י מביא רק ראיה למה דסבר רש"י בל"ק דאם נעשה קרע בבית ראשון משמאלו ובבית שני ג"כ משמאלו דהוא פסול דהנ"י סבר ג"כ בזה כוותיה דהרי הוא ב' אוירין ודלא כלישנא בתרא וצ"ע:

* ראשון ושלישי - עיין במ"ב במש"כ ואפילו אם נעשה הקרע בשתי דפנותיו כן כתב הפמ"ג בא"א לדעת המג"א דסבר כן והוכיח ג"כ מהשו"ע מדנקט לבסוף אם נתקלקלו ג' בתים משמע אבל לא ג' דפנות עי"ש ולא קי"ל כלישנא בתרא דרש"י דמחמיר בזה גם מהגר"א בביאורו משמע דדעת הש"ע רק כל"ק דרש"י וכתב שכן דעת כל הפוסקים וכן בשארי אחרונים ראיתי כן לכן סתמתי כן ולא כהמ"ז שמצדד להחמיר בזה:

* להרמב"ם וכו' - עיין במ"ב במה שכתב אבל ש"פ וכו' עיין לעיל בסוף סימן ל"ב בב"י שם ד"ה ואם נפסקה התפירה וכו' בסוף דבריו שכתב ולענין הלכה במקום דלא אפשר יש לסמוך על דברי המיקל כדי שלא להתבטל ממצות תפילין משמע מזה דדעתו דכל הני פוסקים דהביא מתחלה והם הרא"ש וסה"ת וסמ"ג כולם מקילין ופליגי אהא דהרמב"ם וס"ל דבפסיקת ב' תפירות מותר בכל ענין [ובאמת לא ידעתי דלמא גם הם מחמירין ומה דנקטו ג' משום דבג' אפילו תיקון התפירה במקום ההוא לא מהני וצריך לתפור מחדש אח"כ מצאתי בביאורי מהרש"ל על הסמ"ג שכתב באמת שכן הוא דעתם ואפשר דדעת הב"י דא"כ הוא דסברי כהרמב"ם היה להם להזכיר שום חילוק לדינא בין חדשות וישנות ובין זה כנגד זה לשלא כנגד זה ועוד אחרי שהרא"ש והערוך וסייעתו מפרשי המימרא דר"ה ור"ח במנחות שלא לענין תפירות מנין להו להחמיר בשתי תפירות] וכן הבין הא"ר דעת הב"י בזה ובאמת לפעמים הרמב"ם מיקל יותר מהם כגון בנפסק ג' תפירות בחדשים דהרמב"ם מיקל אפילו בלי תיקון כלל ולדידהו צריך תפירה מחדש בזה בין בחדשים ובין בישינים ופשוט דכל זה כלל הב"י שם במה שכתב דיש לסמוך במקום דלא אפשר על המיקל. ומה שכתב אח"כ הרמ"א ע"ז וי"א דבחדשים פסולים וכו' ונרשם ע"ז רש"י והטור והרא"ש לאו דהם ס"ל כן דהא לדידהו אין חילוק כלל בתפירה בין חדשות לישינות וכנ"ל דלא איירי הגמרא לענין תפירה רק דר"ל לפי סברתם דלעיל דגרסי בגמרא היפוך מדברי הרמב"ם לענין חדשות וישנות יהיה א"כ לפי פירושו שמפרש המימרא דר"ה ור"ח לענין תפירות היפוך הדין ממה שכתב הוא ומצאתי זה באחרונים ופשוט:

* לחוש - עיין במ"ב במש"כ יש לסמוך וכו' הוא מהא"ר בשם הב"י הנ"ל שהעתיקו להלכה ופשוט דגם בג' תפירות יש לסמוך במקום הדחק וכמו שכתבתי במ"ב ובין בחדשות ובין בישנות אחרי דבלא"ה לא יברך עליהם למה לא יקיים מצות תפילין מחמת ספק לדעה המכשרת. אח"כ מצאתי בדה"ח משמע ג"כ שמיקל בכל גווני במקום הדחק אך הוא כתב דלא יברך עליהם ול"נ דבב' תפירות יש לסמוך במקום הדחק ארוב פוסקים דפליגי אהרמב"ם ומקילין בזה ועל פי כ"ז כתבתי דברי שבפנים. ואולם בעיקרא דדינא דפסיקת התפירות יש לענ"ד עיון רב לכאורה לפי מאי דקי"ל דתפירה בגידין הוא הל"מ ומהרמב"ם משמע דריבוע התפירה הוא ג"כ הל"מ ויש מחמירין עוד יותר בזה מריבוע הבתים עיין לעיל בסימן ל"ב ס"מ בביאור הגר"א שם א"כ לפי מאי דפסק השו"ע לעיל בסימן ל"ב דאם עשאן מרובעין ואח"ז נתקלקל ריבוען דצריך לתקנן ופסולין כ"ז שלא תקנן וכדמשמע שם בסל"ט בט"ז אמאי מיקל הכא הרמב"ם בנפסקו ג' תפירות בחדשים הא ממילא נתקלקל הריבוע דע"פ רוב יש גם תפירות בכל צד אם לא דנאמר דאיירי הכא דוקא בשלא היו הג' תפירות בצד אחד וס"ל דזה מיקרי עדיין מרובעות בתפרן אבל אם נתקלקל ריבוע התפירות ע"י פסיקת הגידין כגון שנפסק זוית התפירה אימא לך דאפילו ע"י פחות משלשה מיפסל אמנם א"כ היה לו להרמב"ם והפוסקים לחלק בזה ומדלא הזכירו שום רמז חילוק בכל זה משמע דכשר בכל גווני וא"כ ש"מ דלא ס"ל להא דלעיל בעשאם מרובעות ואח"כ נתקלקל ריבוען ואולי י"ל דזהו ג"כ כונת הרמב"ם במה שכתב כ"ז שפני טבלא קיימת שטבלא הוא טבלא מרובעת כדפירש הערוך הביאו הרא"ש בהל"ק והכונה יהיה כ"ז שריבוע התפירה קיים וכמו שכתבנו מתחלה ולכאורה פירוש זה מכוון יותר ממה שפירשו הם דהכונה בזה כ"ז שהתיתורא קיים דמה ענין קיום התיתורא לקלקול התפירה וצ"ע בכל זה:

* עור הרצועות וכו' הטהורים - עיין במ"ב וכתב הפמ"ג בפתיחתו איני יודע אם מה"ת או מדרבנן ונ"מ להקל בספיקן אם אינו יודע אם טהורה או טמאה גם בעיבוד לשמה אם יש ספק נראה להקל דהוה דרבנן וספיקו לקולא. ועיי"ש עוד לענין חיפוי עור תפילה של יד ועיין ברמב"ם פ"ג מהלכות תפילין הלכה ט"ו דכלל את החיפוי והרצועה בחדא גוונא ועיין לעיל בסי' ל"ב בט"ז ס"ק כ"ז ובפמ"ג שם:

* וצריך שיהיה מעובד לשמו - עיין במ"ב במש"כ דאם לא עיבדן לשמה אינו מועיל אח"כ ההשחרה לשמה דלא כהבאר עשק וראיתי בספר דמשק אליעזר ס"ק י"א שר"ל דהגר"א סובר כהבאר עשק עיי"ש ובאמת נ"ל פשוט דאינו כן רק דכונת הגר"א דכיון דחזינן דציותה התורה שיהיה העור מתוקן כל צורכו אפילו בהשחרות עאכ"ו בעצם התיקון של העור דהיינו העיבוד שצריך שיהיה בו ואין זה בכלל ק"ו מהלכה דאין זה אלא גילוי מילתא וזה מדוקדק מאוד בלשון הגר"א שכתב אח"כ וזהו שכתב המ"א ונ"ל וכו' רצונו בזה לתרץ מה שהקשה הפמ"ג על המ"א עי"ש דלדברי הדמשק אליעזר יקשה מאוד לשון המ"א דכתב עיבוד והשחרה דבהשחרה בלבד די וסברא זו שכתבתי למדתיה מתוך דברי ספר התרומה הובא בב"י לענין השחרה לשמה שכתב דהשחרה היא כשאר תיקוני העור הגרועין שאחר העיבוד עי"ש. ודע עוד דנלענ"ד דלדעת הרמב"ם דעיבוד לשמה אינה אלא מדרבנן אפילו אם יסבור ג"כ כספר התרומה שצריך השחרה לשמה עכ"פ אינה אלא מדרבנן דהלא טעמו של ספר התרומה הוא כיון שעיקר השחרה הוא הלכה למ"מ לכך ממילא צריך לשמה כמבואר בב"י א"כ עיבוד נמי הלא עיקר העיבוד הוא הלמ"מ כמבואר בפמ"ג בא"א בתחילת סי' ל"ב ואעפ"כ העיבוד לשמה אינו אלא מדרבנן כמו שהאריך בזה הפמ"ג שם בסימן ל"ב כנלע"ד:

* רצועות בין מעור וכו' כשרות - וקלף המעובד לסת"ם צ"ע אי מותר לעשות רצועה מזה [פמ"ג בפתיחה לסימן ל"ב עי"ש]:

* הלכה למשה מסיני וכו' - ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד הרמב"ם בפ"ג ה"א והוצרך לבאר זה דיש הלכה שהוא רק למצוה בעלמא כבשבת דף ע"ט ע"ב עי"ש:

* הרצועות שחורות - בין הש"ר או הש"י רמב"ם שם ומסתפקנא אם מה"ת די בכל אחד עד כדי שיעורו והשאר הוא למצוה ולנוי בעלמא או דילמא כיון דהיא מחוברת כולה כחדא צריכה להיות כולה שחור וקצת ראיה לזה מקושית הגמרא מנחות ל"ה ע"א קתני מיהת בין ירוקין וכו' דלא משני בהיתר על השיעור ולא היה מקשה עוד אי מבפנים וכו' ויש לדחות דס"ל להגמרא דלא היה הברייתא מתיר עכ"פ מדרבנן לצבוע בשני גווני מצד אחד משום דמחזי כמנומר עיין במ"א סק"ז וצ"ע. גם איני יודע אם ההל"מ קאי ג"כ על חתיכת הרצועה שנכנסת בהמעברתא ולכתחילה לא מסתפקנא דחייב להשחיר דילמא מתהפך הבית מזה המקום עיין בגמרא שם אך בדיעבד אולי דמי למה שבפנים ועיין ברמב"ם בפ"ג מה"ת הי"ד. וגדר השחרות עיין בברוך שאמר שכתב שישחירו פ"א ואח"כ כשיתייבש קצת אז ישחירו פעם שנית וכן פעם שלישית עד שיהיה העור שחור לכל הצורך ממש כעורב ונ"ל דזהו רק למצוה בעלמא אבל מדינא כל שחל עליו שם שחור סגי ליה ולפ"ז אפילו אם היה מראיתו דומה למראה הכחול [שקורין בלא"ה] ג"כ כשר וראיה לזה מנידה דף י"ט ע"א במראות הדמים דאם היה שחור כחרת טמא כיהה מכן אפילו היה שחור ככחול טהור וכדפירש"י שם אלמא דמראית כחול הוא בכלל שחור וכן בחולין דף מ"ז לענין ריאה דאם שחרותה דומה לכחול וכדאיתא ברמב"ם בפ"ז מהלכות שחיטה הלכה י"ט שחורה ככחול אלמא דאף מראה כחול הוא בכלל שחור ומ"מ לכתחילה בודאי מצוה להשחירו שיהיה שחור ממש וכמ"ש הב"ש. ועיין במש"כ לעיל בסימן ל"ב ס"ג לענין שחרות הדיו דשם בעינן שיהי' שחור ממש עי"ש. ודע דבמה שכתבנו שם יוסר קושיא אחת שראיתי לגאון אחד שנתקשה על הרמב"ם למה לא נאמר ההלכה סתם שיהיו כותבין בדבר השחור ולדברינו ניחא דשחור סתם היה משמע אפילו אם הוא שחור רק ככחול ודוק:

* מבחוץ - עיין מ"ב כן מוכח מרש"י דף ל"ה ע"ב ד"ה ונוייהן דאלת"ה אלא דצריך לצבוע סתם המקום שרוצה ללבשו לצד חוץ וזהו כונת הגמרא במה שמשני כאן מבחוץ ממה פסיקא ליה לרש"י דצובע אותו מקום החלק שיהא קרי ליה בשביל זה ונוייהן הי"ל לרש"י לפרש סתמא אותו מקום שהוא חלק ונוי ילבשנו למעלה וממילא יוכרח האדם לצבוע שחור אותו מקום מחמת ההל"מ וכן איתא בטור כמ"ש וראיתי בפמ"ג שכתב אם השחיר עכו"ם הרצועה ואין לו רצועה אחרת יוכל להשחיר מצד השני דנהי דגמירי שחורות אבל לא דוקא מצד השער וכונתו אם יהפך הרצועה וילבש השחור לצד חוץ וכן ביאר הדה"ח את דבריו ולפ"ז מה שמשני שם הגמרא בע"א כאן מבחוץ תלוי רק בהמקום שלובש מצד חוץ ומה שאמרו שם בגמרא ונוייהן לבר שחור וחלק הוא למצוה מן המובחר בלבד והביא ראיה לזה מרש"י זו ד"ה ונוייהן ובאמת לכאורה משמע להיפך ואף אם תדחה דברינו עכ"פ אין ראיה מרש"י לדבריו אך מהרמב"ם בה"ת הי"ד משמע קצת כדבריו ומ"מ לכתחילה בודאי גם הוא מודה כמו שכתב בעצמו. ודע דלדברי הפמ"ג יצמח לפעמים חומרא גדולה אם יהי' מונח הרצועה במקום הקף הקשר בצד השחור למטה לא יצא בזה ידי המצוה והוי ברכה לבטלה ולפי הנראה שדבר זה במחלוקת שנוי עיין לעיל בסימן כ"ז בא"ר שכן כתב בשם גליון המרדכי ולענ"ד דהב"י פליג ע"ז וס"ל דלא עבר רק על ונוייהן לבר ולכך אפילו איתהפך אח"כ נמי אסור עי"ש בא"ר ודוק:

* ומיהו בדיעבד וכו' - ועיין בפמ"ג שהביא בשם הב"ח דיש להחמיר בזה אם יש לו תפילין אחרים ונ"ל פשוט דבבתים בודאי יש לסמוך ולהקל אם יחזור הישראל וישחירם לשמן וכמו שכתב המג"א דבלא"ה יש הרבה ספיקות בזה וכמו שכתב הדגמ"ר ובלבושי שרד עי"ש:

* אבל הרצועות - הטעם כתב סה"ת כיון דעצם השחרות הוא הל"מ לשמה ג"כ בעינן כמו דבעינן לשמה בשעת טוייה בציצית וצביעה בתכלת. ולפ"ז נראה לכאורה דה"ה עצם עשיית הרצועה דהיינו חתיכתה מהעור ג"כ בעינן לשמה ומצאתי שכך כתב בעמק הלכה:

* אפילו בדיעבד וכו' - עיין במ"ב במש"כ וכ"ש וכו' עיין לקמן בסימן ל"ט ס"ב דכל אלו שהם בכלל עשיית גוף התפילין הם בכלל כתיבת התפילין עי"ש במ"א א"כ פשוט דעכ"פ לא גריעי מהשחרת הרצועות דבעי שיהי' לשמן וראיתי בס' מגן האלף שכתב דהרמב"ם ע"כ לא ס"ל לדינו דספר התרומה שהרי כתב בפ"ג מה"ת ס"א אין עושין תפילין אלא ישראל וכו' לפיכך אם חיפן העו"ג או תפרן פסולות וכו' וא"א דבעי לשמן תיפוק ליה דלא היה לשמן שהרי הרמב"ם ס"ל דבכל דבר שצריך לשמה אינו מועיל בעכו"ם אפילו ישראל עוע"ג ולפי מה שכתב הגרע"א בחידושיו בסי' ל"ט על קושית המג"א כעין זה עי"ש אזדא ראיתו ובפרט לפי מה שמצדד הפמ"ג בסי' ל"ב ס"ק ל"ב דכתיבה לשמה הוא מדרבנן נ"מ לכמה דברים עיין בפתיחת הפמ"ג בהלכות ק"ש ובלא"ה אין להקל למעשה נגד הכרעת רמ"א ואולי דמה שאינן נזהרין הסופרים בכל זה לחשוב לשמה היינו משום דסתמא לשמה קאי כיון שכבר נעבד לשמה אבל גם זה אינו דהרי בתליית ציצית בהבגד איתא לעיל בסימן י"ד דאם הטיל ישראל ציצית בבגד בלא כונה דאין לברך עליה אף דשם כבר נטוו החוטין לשם ציצית אפ"ה לא אמרינן דסתמא לשמה קאי וכן לענין כתיבת סת"מ ג"כ אפילו בדיעבד לא מהני בסתמא וכדמוכח בסי' ל"ב סי"ט עי"ש ומש"כ בסעיף ח' טוב להוציא וכו' היינו דבדיעבד סגי במחשבה אבל לא בסתמא ואולי דכיון דבעל התרומות בעצמו לא ברירא ליה דין זה כמבואר בב"י אם למידין זה מציצית או לא די אם נחמיר בזה בדיעבד לענין אם עשאן עכו"ם וכן ישראל שחישב שלא לשמן אבל לא בסתמא וצ"ע. ואף דלא ברירא לן למפסל משום זה דיעבד מ"מ לכתחילה בודאי צריך לעשות כל עשיית הבתים והשי"ן ותפירתם ועשיית הרצועות והשחרתם בפירוש לשמה. ודע דמה שכתבנו לענין השחרת הרצועות דמותר ע"י קטן כשאחר עוע"ג אף דהפמ"ג בתחלת הפתיחה בל"ב רצה להחמיר בזה אכן במקומו בסי' זה במ"ז או"ק ה' ובל"ט בא"א או"ק ו' חזר מזה והתיר ומצאתי כן בעזה"י בהדיא בתשובת מהר"ם לובלין סי' ס"ח דהשחרת הרצועות אינו בכלל תיקון עשייה. ומש"כ דע"י עכו"ם כשאחר עוע"ג מותר אף דיש לפקפק בזה עיין לעיל בסי' י"א במה שתמה הדגמ"ר על השו"ע דמתיר בטוייה להרא"ש ע"י עכו"ם וא"כ ה"נ מ"מ נלענ"ד דאין להחמיר בזה בדיעבד אחרי שהתרומה גופא לא פסיקא ליה דינו כ"כ:

* פסול - עיין במ"ב במש"כ שהאחרונים השיגו על עצת המ"א ואעפ"כ נ"ל דאם ישראל השחיר הרצועות בפעם ראשון ולא חישב בהן לשמן רק בסתמא בזה אפשר דנוכל לסמוך על המ"א שישחירו שנית בפירוש לשמן ודיו דהוא כעין ס"ס ולכאורה היה נ"ל עצה אחרת דהיה מועיל לכו"ע אף אם השחירו עכו"ם בפעם ראשונה דכל עיקר קושיתם על המ"א הוא דהו"ל דיו ע"ג דיו עתה יצבענו מתחלה על המראה השחור במראה סיקרא או ירוק ולבן וכה"ג ואתי מראה זו ומבטל להשחור כדאמרינן גיטין י"ט סיקרא ע"ג דיו דהוא מוחק ואח"כ יצבע מלמעלה במראה שחור לשמן ודיו ע"ג סיקרא לכו"ע חייב ואע"ג דאמרינן שם וכי מפני שאנו מדמין וכו' שאני הכא דתו הוי כעין ס"ס דלבעל התרומה עצמו לא פסיק ליה וכנ"ל אך עכ"ז צ"ע דילמא דוקא כתב דיו ע"ג כתב סיקרא מבטל העליון להתחתון דכתב דיו עדיף לכו"ע משא"כ בצבע שחור ע"ג צבע סיקרא וכדומה דילמא הצבע התחתון עדיף והעושה כן בשבת אינו חייב משום צובע ובדידן נמי הצבע העליון השחור אינו חשוב לבטל בשלימות הצבע שהיה תחתיו מתחילה שישאר רק שם שחור עליו וכמו דאמרינן שם בסיקרא ע"ג דיו עי"ש בגמרא בגיטין י"ט וצ"ע:

* אם נפסקה וכו' ובשל יד כדי שתקיף וכו' - כתב המחצית השקל דצריך אחר התפירה מתחלה למתוח ביושר הרצועה השלימה עד האצבע ואח"כ יחזור עם הרצועה הנקשר למטה ויכרוך הזרוע כמנהג דעד האצבע צריך להיות בלא קשירה ובספר שנות חיים להגאון מהר"ש קלוגר כתב דאין העולם נוהגין כדבריו והדין עמהם עי"ש גם בתשובת מהר"ם מרוטנבורג אחרונים בסימן ד' השיג עליו דעיקר קפידא על השיעור שתשאר כ"כ כדי למתוח ולכרוך ואף דלאחר הכריכה סביב הזרוע נשאר הקשירה למעלה מהאצבע לא חיישינן אך זאת נסתפק דלא יהיה הקשירה על האצבע גופא כיון שגם שם שייך קשירה עי"ש באריכות. ומ"מ לענ"ד לכתחילה טוב שיתפור אותו המקום בגידין ומצד פנים שלא יהיה מינכר כי אפילו אם נחוש לחומרת המחה"ש דזה מיקרי תוך השיעור מ"מ נראה פשוט שבודאי נוכל לסמוך בזה על ר"ת ושארי ראשונים דמקילין בתפירה. ודע דמה שאיזה אנשים מחברין הרצועה מניה וביה בלא תפירה זה לא עדיף מקשר ואפשר דגריעא ממנה:

* אין התפירה והקשירה וכו' - ומ"מ יש נ"מ בין השל יד לשל ראש דבשל ראש אם ישאר כך ולא יחברנה לה הרצועה שנפסקה לא בקשירה ולא בתפירה בודאי אסור לו לברך על התפילין ולא נוכל להכשיר במה שנשאר גרדומין דהיינו הרצועה השנייה וכמו בציצית לעיל בסימן י"ב דהרי מסקינן במנחות ל"ה ע"ב דברצועות פסול גרדומין [ומ"מ מחויב להניח התפילין אם נאבד הרצועה ואין לו שום עצה דשמא הלכה כהשיטות שסוברים דהאי וכמה שיעורייהו אשל יד קאי עיין ב"י לעיל בסימן כ"ז אך באמת בזה יש לו עצה אחרת דיכול להתיר הקשר ולמשוך הרצועה לשני הצדדים ויוכל בשעת הדחק לצאת בזה אם ישאר שני טפחים לכאן ולכאן עי"ש בסימן כ"ז במ"ב ומ"מ נ"מ מכל זה לענין אם נפסקו שני הרצועות משני הצדדים ולא נשאר כ"א מה שמקיף הראש] ובשל יד אפילו אם לא יחבר כלל מותר לברך על התפילין וכדלעיל בסימן כ"ז ס"ח ולפ"ז בודאי מהני תפירה אפילו בחוטים ומצד חוץ או קשר אך כ"ז אם לא היה עושה הז' כריכות ולדידן דמנהגינו לעשות כריכות כבר כתבנו שטוב שיתפרנו בגידין ומצד פנים כדי לצאת בזה חשש של המחה"ש:

ביאור הלכה סימן לד

==================

* סדר הנחתן - עיין במ"ב ופשוט דאפילו בשל יד כגון היכא שאין לו תש"י ויש לו ב' תש"ר דמבואר לעיל דטולה עור על אחד מהם דוקא אם מונחין שם כסדר כמבואר בב"י [עיין בב"ח שמתוכו מתבאר דברי הב"י] שהסכים דהאי דינא דאם החליף פרשיותיהם פסולין קאי נמי אשל יד ולכאורה ה"ה דאם כתבן על ארבע קלפים ונתנן בבית אחד דיוצא בזה אפילו אם לא דבקו כמבואר בסימן ל"ב סמ"ז בב"י שצריך לזהר נמי שיהי' מונחין דוקא כסדר קדש מימין וכו' או אפשר דהכא לא מינכר כ"כ חילופן כמו בקלף אחד בש"י שכותב והיה אחר שמע וגם להסמ"ק יפול ספק זה דאפשר דאף הסמ"ק יודה בזה שהוא פסול כיון שהם ד' קלפים או אפשר דלהסמ"ק לא נאמר כלל דין קביעות מקום להפרשיות בש"י כיון דאפשר לכותבן בקלף אחד וצ"ע:

* ויכוין בהנחתם באותם שהם וכו' - עיין במ"א שכתב דדוקא בזה אבל בשני זוגי תפילין כשרים עובר על בל תוסיף ומה שאמרו בסנהדרין פ"ט דאם עשה עוד בית אחד והניחו גבי הד' בתים האי לחודיה קאי היינו בשכתב פרשה אחרת דלא שייכי כלל לתפילין ועיין בפמ"ג שביאר דל"ד פרשה אחרת דה"ה אם כתב פרשה אחת מד' פרשיות והניחה בבית ההוא ג"כ אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [הג"ה הנה אף דלכאורה בודאי הדין עמו שהרי הד' פרשיות מעכבין זה את זה וא"כ כל זמן דלא כתב כל הד' עדיין תפילין פסולין הם ולא שייכי כלל לאלו הכשרין וכן משמע בביאור הגר"א מ"מ קשה לי מאד על דברי הפמ"ג שפירש כן את דברי המ"א דהרי המ"א הביא סיוע לדבריו מדברי הב"י בשם המ"מ והוא לקמן בסימן תרנ"א ומוכח שם בהדיא מדברי המגיד משנה דאם נטל מין אחר לבד הד' מינין אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואם נטל לבד הד' מינין עוד לולב אחד או אתרוג אחד עבר על בל תוסיף ומדמה שם זה לשני זוגי תפילין דעובר על ב"ת עי"ש והלא שם ג"כ קי"ל דארבע מינין שבלולב מעכבין זה את זה כמו בד' פרשיות שבתפילין ואעפ"כ לא הצריך המ"מ לענין בל תוסיף שיטול כל הד' מינין כפולין אע"כ דסובר דכיון דמין ההוא הוא מהמינין הכשרים לצאת בזה ידי המצוה אית בזה משום בל תוסיף א"כ ה"נ בענינינו וא"כ יראה דמ"ש במ"א פרשה אחרת הוא בדוקא ומה שהקשה הפמ"ג על זה עיין במחה"ש שיישב זה אמנם דברי מחה"ש גם כן קשה מאוד להולמם דלדידיה דפרשה אחת מהד' בתים עובר על ב"ת יקשה מ"ש תפילין אלו הפסולין מפרשה אחת שבבית חמישי שבהם ג"כ כתוב ב' פרשיות דכשרים לכו"ע ואפשר משום דיש לחלק דעל הקציצה הזו מונח כבר שם פסול דהוחלף פרשיותיה בתוכה משא"כ שם דלא נגמר עדיין הפרשיות שלה ע"כ] ועיין שם במשנה ובגמרא דמוכח דאף אם מכוין להוסיף על התורה בזה אעפ"כ לא עבר על ב"ת וא"כ לכאורה קשה למה הצריך הטוש"ע שיכוין בהנחתם שיהיו התפילין השניים כרצועה בעלמא בלא"ה כיון שתפילין פסולים הם לא שייך בזה ב"ת (אח"כ מצאתי במחה"ש שהקשה קושיא זו) והנראה לי בזה דעצה זו אינה כדי שעי"ז לא יהי' עליו הלאו דבל תוסיף רק דהלא ידוע שהרא"ש סובר דמצות צריכות כונה וכמו שהביא הטור בשמו בסימן סמ"ך והכא הצריך הטור בשמו שיניח שניהם ויהדקם בבת אחת וכמו שפי' המ"א בסק"ד וא"כ איך יעשה בהכונה הצריכה להמצוה אם לא יכוין כלל בודאי לא יצא ידי המצוה ואם יכוין סתמא בההידוק הזה שהוא רוצה בזה לקיים מצות תפילין ג"כ לא יצא בזה להרבה פוסקים כיון שאחד מהם אינו תפילין כלל [והרי זה דומה למקדש שתי נשים כאחת והיתה אחת שפחה או נכרית שאינה ראויה לקידושין דהרמב"ם ובעל הלכות סוברין דאף הראויה אינה מקודשת עיין באה"ע סי' מ"א בב"י ובשו"ע ס"ד ובחו"מ שם סק"ד וה' וגם הרא"ש מסתפק בזה כמבואר בב"י שם וגם הכא הלא בי"ש קאיירינן דרוצה לצאת ידי כל הדיעות] ואם ירצה לברור לזוג אחד ויאמר שבאלו רוצה לקיים ובאילו אינו רוצה אינו יודע איזה הכשרים שיברר לקיים בהם המצוה לכך קאמר שיכוין סתם באותם שהם עשויים כתיקונם וכו' והרי זה כמו שאומר שם הראויה תתקדש לי עי"ש והמעיין בלשון הטור יראה מוכח כדברינו דמה שכתב אח"כ ואין בזה משום בל תוסיף מילתא אחריתא היא דאל"ה מה שמסיים אח"כ דלא מיקרי בל תוסיף דבר יתר הוא כמו שכתבו המפרשים ומה שכתב אח"כ והשאר הם כרצועות בעלמא פי' דאל"ה היה הפסק בין הנחה של יד לשל ראש מהזוג הכשר והרא"ש בעצמו כתב כן וכן מצאתי בעזה"י ברבינו ירוחם בהדיא ובח"א כלל ס"ח דין כ"ג לכאורה משמע דכשמניח תפילין דרש"י ור"ת בבת אחת מוכרח הוא לכוין מחמת ספיקא דאל"ה יעבור על בל תוסיף אך מדברי המחה"ש משמע כמו שכתבנו דרק מדרבנן מפני שנראה כמוסיף וגם מדברי הגר"א כפי מה שמשמע מביאורו דמסכים להשיטות דמפרשי דמה שאמרו בסנהדרין האי לחודיה וכו' היינו שלא לעבור ג"כ על בל תוסיף ושם הלא איירי אפילו במתכוין להוסיף על המצוה וכנ"ל מהמשנה. ובאמת כל דבריו שם צ"ע במה שכתב שם לבסוף דאם נוטל הלולב כמה פעמים ביום ויאמר דמן התורה באה הקבלה ע"ז דעובר על בל תוסיף דבדברי התוספות ר"ה כ"ז ע"ב מוכח להדיא דאפילו אם יכוין לקיים בזה בכל פעם המ"ע דלולב ג"כ אין עובר וכן ביאר החינוך ג"כ בהדיא ואפשר דדעת הח"א בכל זה לחלק בין אם מכוין בסתמא לקיים המ"ע בכל פעם ובין אם יאמר שבאה כן הקבלה ע"ז ודוחק דהמכוין לקיים מ"ע מוכרח הוא לומר כן ג"כ וצ"ע ודע עוד דלאידך פוסקים דסברי דלא אמרינן כלל האי לחודיה קאי לענין בל תוסיף עיין בתו' סוכה ל"א אתי שפיר מש"כ הטוש"ע ויכוין בהנחתם וכו' כפשוטו דאל"ה עובר על בל תוסיף. ודע עוד דממה שייעץ לנו המחבר שנעשה דוקא שני זוגות תפילין אם נרצה לצאת אליבא דכו"ע משמע דאסור ליתן שמע והיה אם שמוע בבית ג' וכן בבית הרביעי לצאת בזה ממ"נ [ועיין תוספות ר"ה כ"ז ע"ב ד"ה ומנא תימרו] משום איסור בל תוסיף ופוסל עי"ז את התפילין לגמרי ואפילו אם יאמר בפירוש שאינו רוצה לצאת רק בהפרשיות שהם ע"פ דין והשאר יהיו כקלף בעלמא ג"כ לא מהני ולא דמי למה שהתיר פה בשו"ע בשני זוגי תפילין דכל חד וחד לחודיה קאי וכמו שכתבנו במ"ב בסק"ח ועיין בסמוך:

* בעלמא - עיין במ"ב שאם הניח ב' זוגות וכו' הוא מל"ח וב"ח ומ"א וביאור הגר"א דלא כהט"ז. ובס' ת"י מביא ראי' להט"ז מירושלמי דהמוצא תפילין אמנם מצאתי בס' התרומה שמביא להירו' הזה ופי' בו פירוש אחר [והגר"א העתיקו בביאורו בסי' כ"ז ס"ט] ומוכח שם דס"ל להיפוך. ועיין בא"ר שהוכיח מהגמ' דעירובין דאפי' אם מכוין שלא לצאת רק באחד אעפ"כ עבר בזה על בל תוסיף והשיג בזה על הב"ח. אמנם לפי מה שכתב המ"א בסימן תרנ"א דלדידן דקי"ל מצות צריכות כונה אפילו בזמנו אינו עובר אלא כשמכוין לאוסופי ניחא בזה דברי הב"ח דהלא הוא קאי להרא"ש והרא"ש סובר דמצות צריכות כונה כמו שכתב הטור בסימן סמ"ך אך הא"ר לשיטתו אזיל דהשיג שם בזה על המ"א מדברי הרא"ש גופא אמנם מה שמשמע מדברי הב"ח דאפילו בה' בתים אינו עובר על בל תוסיף רק במכוין לקיים מצות תפילין בה' בתים ומשמע דאם יכוין שהבית החמישי לא יהיה רק כרצועה בעלמא דאינו עובר על בל תוסיף לא הסכימו הרבה עמו בזה עיין בספר נהר שלום ובספר דמשק אליעזר שהעמיס זה בכונות הגר"א דלהב"ח אינו מתיישב לשון הטור (ובאמת נוכל לאמר כונת הגר"א בפשיטות דקשה ליה קושית הב"ח הא גם בב' זוגות אית ב"ת אבל לפי זה ניחא דהכוונה במש"כ דלא מיקרי בל תוסיף היינו כשקובע הפסול אצל הכשר ודוק) גם לפי דברי הב"ח יקשה למה לא יעצו שיתן ב' פרשיות בכל אחד ויתנה וכמו שכתבנו בתחלה אחרי דהוא מיקל אפילו בבית של ה' בתים דהוא כמו ה' פרשיות בפשיטות [ואפשר משום דיש הפסק בין הפרשיות והבתים ועיין במרדכי ריש הלכות תפילין] ואפשר דבאמת גם הב"ח יודה דלא מהני תנאי בבית של ה' בתים אך מה שנשאר לבסוף בדוחק על הטור וגם לשונו לא יהיה מתיישב כ"כ. וכ"ז לענין בל תוסיף אבל לענין פסול בודאי גם הב"ח מודה דפסול בה' בתים בכל גווני אף בתנאי לפי הטעם המבואר שם בסנהדרין פ"ט ע"א דכל בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול. ודע עוד דפשוט בהפוסקים דאפילו אם לא קבע בהבית החמישי ההוא שום פרשה אפ"ה פסול מטעם דאמר שם בגמרא דהבית החיצון אינו רואה את האויר. ומש"כ במ"ב בשם הגר"א דאף ע"י הקשירה בעלמא מיפסל עיין בספר דמש"א מש"כ ע"ז אמנם מה שכתב בדברי רבינו אבל אם הוא קשור וכו' לא נהירין דברי הדמש"א כלל בזה דמה מצוה שייך בקשירת הבית החמישי וגם מוכח בדברי הגר"א בסימן תרנ"א סי"ד דלרבנן דא"צ אגד מדינא אינו עובר בבל תוסיף. ולענ"ד כוונת הגר"א בפשיטות דכמו שם לר' יהודה דכיון דצריך אגד הד' מינים ממילא מועיל האגד שיעבור על ידו גופא הלאו דבל תוסיף ה"נ כיון שע"י קשירת הבית החמישי מיפסל הד' בתים משום בית החיצון שאינו רואה את האויר ממילא עבר ע"י על ידו גופא הלאו דבל תוסיף והכי מוכח פשטא דסוגיא שם להמעיין בו ובמה שפירש הגר"א המימרא דרבי זירא דאיירי אפילו בקישור ולא בחיבור ממש ניחא מאוד מה דקאמר כל בית החיצון שאינו רואה ולא קאמר כל בית הרביעי אלא דאכתי חיצון הוא:

* יניח של ר"ת - נ"ל דגם בזה צריך ליזהר לכוין שאינו עושה כן רק משום ספיקא ובזה לכו"ע לא עבר על בל תוסיף ובל תגרע דאם יכוין סתם בזה לקיים מ"ע דתפילין הגם דאין בזה משום ב"ת דהאי לחודיה קאי וכו' עכ"פ שמא באמת הדין כרש"י ותפילין אלו פסולים דהחליף פרשיותיה וכמו שכתב הרא"ש והטור ונמצא דעובר בזה על בל תגרע דהלא מבואר בסמ"ג ל"ת שס"ה דהעושה ג' טוטפות בתפילין עובר על בל תגרע וה"נ דכוותיה דהלא אין לו רק שתי פרשיות שקבועין במקומן ואין לחלק דהתם עכ"פ ג' כשרין הן ויש ע"ז רק שם מגרע משא"כ כאן ע"י שקבועין קצת פרשיות בהקציצה שלא במקומן נאמר דהקציצה כולה מיקרי קציצה פסולה ואין עליה שם מגרע ז"א דהלא שם בודאי אין על הקציצה שם תפילין כלל דהלא קי"ל דארבע טוטפות מעכבין זה את זה ואפ"ה נכלל זה בלאו דלא תגרע. ולהיפך אין לחלק דשם גרע מעיקר התפילין משא"כ כאן דז"א אחד דכיון שלא הניחה במקומה הוי ג"כ כמו שחיסרה ועוד דמי גרע זה מדמים הניתנין במתן אחד במקום דצריכין מתן ב' שהן ד' דאמרינן בעירובין דף ק' ע"א ובר"ה כ"ז דעובר על בל תגרע אף דקי"ל בזבחים בפ' ב"ש דבדיעבד כיפר עכ"פ הלא גרע הלכתחלה במצות השם [הג"ה וזה הוא תוכחת מגולה להאדם הרוצה להתרשל ממ"ע לפעמים במצות בדבר שהוא רק לכתחלה] ק"ו בזה דהוא לעיכובא אף בדיעבד ועוד דהלא כתב הרמב"ם בספר המצות שלו דלאו זה הוא בין אם מגרע מהכתוב בתורה ובין אם הוא מגרע מהמקובל בע"פ וה"נ כיון דמקובל לנו בע"פ שסדר הנחתם הוא כך והוא משנה בודאי הוא מגרע בזה אם לא שנאמר כמש"כ העט"ז בשם המקובלים דאלו ואלו כשרים הם אבל אנו רואין שהטוש"ע וכל הפוסקים לא קיבלו דבר זה להלכה וידוע דכל היכא שהפוסקים חולקים עם המקובלים הדין כהפוסקים וכן הוכיח הגאון ר' ברוך פרענקיל בהגהותיו מן הגמרא ועוד שירא שמים המניח תפילין דר"ת הוא רוצה לצאת ידי כל הדיעות ולא שעי"ז יפול בחשש ספקא דאוריתא ע"כ הנכון לעשות כמו שכתבנו שיכוין בפירוש שאינו מניחן רק משום ספיקא ואפילו סתמא לא מהני בזה דהא קי"ל בר"ה כ"ז ע"ב לעבור בזמנו לא בעי כונה ואף דשם איירי הענין לענין בל תוסיף פשוט דה"ה לענין בל תגרע ועיין בט"ז בסוף סימן תרנ"א ואין לאמר דכאן מיקרי שלא בזמנה משום דכבר יצא בתפילין דרש"י והוא דומה ללולב דפסק שם הט"ז דאינו עובר על בל תגרע אח"כ אם נוטל ג' מינים אם לא שיכוין בם בפירוש לשם מצוה דשאני התם דמדאגבהיה נפיק ביה משא"כ בתפילין דעצם זמנן הוא כל היום והוא מברך עליהן בכל פעם שמניחן ולא גרע עכ"פ מבכור דמסיק שם בר"ה דמיקרי כל היום זמנו או בברכת כהנים אלו מתרמי ליה צבורא אחרינא אף דבדוחק יש לחלק מ"מ הדרך היותר נכון הוא כמו שכתבתי ובפרט דיש דיעות בפוסקים דסברי דחיוב תפילין מן התורה הוא להיותן עליו כל היום עיין בספר ישועות יעקב בודאי מיקרי כל היום זמנו. וכתבתי זה לאפוקי ממה שראיתי לאחד שכתב היפך זה ולא עיין בזה כל הצורך. ויש עוד הרבה דברים שמצאתי אח"כ בפתיחה להפמ"ג בענינא דבל תוסיף ואכ"מ להעתיקם:

* לא יניח - עיין במ"ב והוא מהמג"א ועיין לקמן בסימן מ"ב ס"ג דכל דיניהם שייך לכאן ונראה דאפילו אם עשיית הכיס היה על דעת אחד אם קודם שהניח בפעם האחד עקר בפירוש הזמנתו הראשונה דמהני ואין זה בכלל לא אתי דיבור ומבטל מעשה דהעשייה זו לא נחשב רק הזמנה בעלמא עיין סנהדרין מ"ח ואכ"מ להאריך:

* ב' הזוגות - ומיירי שהזוג שנתייחד לו הכיס מתחלה הוא בלי תיק ואפילו אם הוא בתיק ופעמים בדרך עראי הם מונחין בו בלי תיק נתקדש עי"ז וכדאיתא מגילה כ"ו ע"ב בגמרא מריש הו"א וכו' עי"ש אבל אם הוא בתיק תמיד הרי הכיס אין נעשה על ידו כ"א תשמיש דתשמיש ולית בו קדושה. ולכאורה יראה דדוקא אם התיק מכסה גם המעברתא והתיתורא דגם הם מכלל גוף הקדושה דלא חשיב במגילה דף כ"ו לתשמישי קדושה בתפילין רק התיק והרצועה וגם משבת כ"ח ע"ב והא אמר אביי שי"ן של תפילין וכו' ועיין אח"כ מצאתי כעין זה במרדכי בהלכות תפילין:

* הוא חול - עיין במ"ב והעתקתי כ"ז מבה"ט בשם תשובת ד"נ וצע"ק לדינא במש"כ דאם לא הניחן וכו' דיכול להחליפם דפשוט דמקורו מלקמן בסימן מ"ב בחדתי דיכול לשנותם והלא לפי המבואר שם באחרונים אין מותר רק להוריד מחמורה לקלה אבל לא לחול דהזמנה לגוף הקדושה מילתא הוא והכא הלא המחבר הזה בעצמו ס"ל לקמן דזה הוא בכלל הורדה לחול. גם מש"כ אח"כ ואפילו אם התנה עליהם וכו' דמקודש לחול וכו' עיין בש"ת דמסיק דברצועות מהני תנאי והוא פשוט דהם רק תשמישי קדושה ומהני תנאי בזה להורידן לחול וכדלקמן בסימן מ"ב ס"ג ואפילו בבתים ופרשיות לענ"ד יש לעיין בזה דהלא בקלף שנתעבד לשם פרשיות דהוא הזמנה לגוף הקדושה ואסור להורידו לחול הוכחתי לקמן בסימן מ"ב דיכול לכתוב עליו שאר ד"ת משום דיש בזה עי"ז עכ"פ קצת קדושה וה"נ בענינינו הלא גם עתה אף דאין על הפרשיות קדושה תפילין עכ"פ קדושה יש בהן וה"נ הבתים הם תשמישים לקדושה וא"כ ליהני תנאי ואין התשובה בידי לעיין בה ואפשר דיש להקל ע"י תנאי בשל ראש דר"ת לרש"י אם אין לו פרשיות אחרים וצ"ע. עוד כתבתי בשם פמ"ג דאם מצא רצועה וכו' והשמטתי תשובת יד אליהו שמובא בבה"ט שבזמנינו רובא של רש"י ועוד עיין בספר פ"ת מש"כ ע"ז. ולפי שדברי הפמ"ג מוקשי ההבנה אמרתי להעתיקו פה ז"ל אם מצא של יד [ט"ס וצ"ל ג"כ או של ראש] ורצועה בלא פרשיות וספק שמא של ר"ת שפיר להניח פרשיות של רש"י ס"ס ורובא של רש"י ומעלין בקודש ואנן בקיאין ורש"י עיקר. ועיבוד צ"ע גם ברצועות מחול לקודש והבן עכ"ל. הנה מה שכתב ס"ס פשוט דשמא הם של רש"י ושמא של רש"י עיקר אך דמשום זה הטעם לבד היה מותר להניחו גם לשל ר"ת או דשמא של שניהם אסור דהספקות הם סותרות אהדדי ולכן סיים דרובא ואנן בקיאין ורש"י עיקר אך סוף דבריו נפלאים הם דבעיבוד אין שייך שמא עיבדן לשם תפילין דרש"י או דר"ת דהלא העיבוד הוא סתמא לשמה ונלענ"ד דכונתו הוא דלקמן בסימן ל"ט ס"ט איתא דאם לקח תפילין שלא מן המומחה בודק מהם ג' קציצות בחסר ויתר ודי בזה ולא חיישינן שמא עיבד המוכרן שלא לשמן דהכל בקיאין בזה ולכן מסתפק הפמ"ג בענינינו דלו יהי דהכל בקיאין שהפרשיות צריך עיבוד לשמה הלא בעיבוד הבתים והרצועות אין נוכל לאמר שהכל בקיאין עתה בזה דהלא יש בזה מחלוקת בין הפוס' וכדלעיל בסימן ל"ג וא"כ שמא אותו שנאבד ממנו עשה הבתים או הרצועות בלא עיבוד לשמה וא"כ הוא מעלה עתה מחול לקודש בלי הזמנה מעלייתא דעיבוד ומה דמתיר הגמרא ליקח תפילין דמשמע אף עם רצועות דוקא בזמניהם שהיה ידוע אם צריך עיבוד או לא ואה"נ דבזמנינו אם לוקח ממי שאינו מומחה צריך לדרוש מהמוכר אם היה בהבתים ורצועות עיבוד לשמה משא"כ בענינינו דאיירי במציאה זהו הנלענ"ד בכונתו. ובאמת צע"ג בזה בזמנינו ברצועה הנמצאת דשמא רק נשחרה לשמה ולא נעבדה לשמה דהרבה יש שמקילין בזה ושלא כדין הוא וכמו שביאר הש"ת לעיל בסימן ל"ג ועי"ש במה שכתבנו שם. ומש"כ אם נזדמן וכו' פמ"ג:

ביאור הלכה סימן לז

==================

* מצותן וכו' - עיין בפמ"ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א' כלל לתפילין ביטל מ"ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו' עיין שם. ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם. ועיין בספר א"ר שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א"ע ממצות תפילין כל היום. ופשוט דכונתו אם יודע שיוכל ליזהר א"ע ג"כ מהיסח הדעת דהיינו עכ"פ משחוק וקלות ראש כמו שכתבנו לעיל בכלל כ"ח עי"ש. ועיין בספר מעשה רב שכתב דאם חושש ליוהרא בפני הבריות מותר בשל יד לבד. ומ"מ טוב לעשות של ראש קטן והרצועות יהיה ג"כ מכוסות מלילך בשל יד לבד עכ"ד ואשרי המקיים כדינו כמשאחז"ל במגילה כ"ח שאלו תלמידיו את ר"א במה הארכת ימים א"ל וכו' ולא הלכתי ד"א בלא תורה ובלא תפילין:

* בשעת ק"ש ותפלה - ומ"ע כתב בתשובה שתיקן להניחם שנית במנחה ובע"ש לא יניחם של"ה:

* קטן וכו' - נראה פשוט דלדעת המחבר אם מאיזה טעם לא קנה אביו עבורו תפילין כגון שלא היה יכול לשמרם בטהרה וכה"ג ונעשה בנו בן י"ג שנים ויום אחד שוב אין על אביו מצות חינוך דאיש הוא וחייב מעצמו בכל המצות ואם איש עני הוא כל ישראל חייבים בזה וכמו שכתב הפ"מ בסק"ד:

* לקנות לו - ויש לעיין אם יש לו ב' בנים אם חייב לקנות תפילין עבור כ"א או שיוצא במה שיחנך מתחלה לבנו האחד ואחר תפלתו יתנם לבנו השני וכן ביש לו בן אחד והוא משיג לשאול עבורו תפילין או שיתן לו את תפליו לק"ש ותפלה בכל עת החינוך דהיינו עד שיעשה לאיש אם יוצא בזה דאפשר מה דנקט הברייתא [סוכה ד' מ"ג] אביו קונה לו תפילין היינו דוקא בזמנם שהיו מניחין תפילין כל היום ואין מצוי שישאיל א' לחבירו תפיליו משא"כ בזמנינו תדע דלא נקט כן בלולב שוב מצאתי בב"ח שמשמע קצת כדברינו ויש לדחות ע"ש וצ"ע:

* וי"א וכו' - כתב הפמ"ג וז"ל ואיני יודע אם הוא י"ג שנים איזה חיוב יש על אביו דאיש בפ"ע הוא ואם הוא עני כל ישראל מצווין להחיותו וי"ל יג"ש ולא הביא ב' שערות ולפ"ז י"ל דה"ה עד רוב שנותיו אם לא הביא ב' שערות חייב לחנכו עכ"ד ואף דאז חייב מדינא מחמת חזקה דרבא וכמו שהביא בש"ת אעפ"כ י"ל דלא פקע מאביו מצות חינוך כ"ז שאין ידוע שהביא ב"ש אבל כ"ז דוחק גדול ועיין לקמן בסימן רכ"ה ס"ב דכשנעשה הבן י"ג אביו מברך ברוך שפטרני והיינו ממצות חינוך לפי מש"כ המ"א שם ולא אישתמיט אחד מהם לומר דדוקא כשידוע שהביא ב' שערות אלא בודאי דלענין חינוך שהוא דרבנן נוכל לסמוך על חזקה דרבא. והאמת יורה דרכו שלא ראה הפמ"ג את ספר העיטור ח"ב שבימיו עדיין לא נדפס כי לפי מה שכתב שם מוכח שלדידיה לא נזכר בגמרא האי דינא כלל לענין תקנתא דרבנן ומשמע מיניה דלא היה ע"ז תקנתא כלל רק לענין דאורייתא שאין בן י"ג מחוייב בתפילין כ"א כשיודע לשמור תפיליו והביא ע"ז המכילתא ראיה ממקרא ושמרתם את החוקה הזאת עי"ש והוא אפילו אם הביא ב"ש דומיא דחיוב מזוזה הנזכר שם עי"ש. ולענין קושית הפמ"ג מה שייך אביו לזה עיין בספר ברכי יוסף ויתיישב לך. וכ"ז לפי שיטת העיטור אבל אנן קי"ל כדעת כל הפוסקים וכמש"כ הב"י דלא נזכר בגמרא האי דינא כלל לענין גדול רק לענין קטן נהגו העולם להחמיר כהעיטור שלא להניח תפילין:

* דהאי קטן דוקא - פי' ואז תליא באם יודע לשמור תפיליו שזו היא שיטת בה"ע כמו שמפורש שם ומה דאין נוהגין כהיום לדקדק בזה אפשר דהרמ"א לא פסק לנהוג כוותי' רק לענין שלא יניח קודם בר מצוה ולא לזה וכן מוכח קצת בד"מ עי"ש א"נ דכ"ז דוקא בזמנם שהיו מניחין תפילין כל היום וקשה ליזהר בשמירתן אבל כהיום שאין מניחין רק בזמן ק"ש ותפילה תלינן מסתמא בשנעשה י"ג שידע לשמור תפיליו דומיא דהמבואר בס"ב אם לא כשנדע שאין יודע לשמור תפיליו:

* וכן נהגו - עיין במ"ב ועיין בפמ"ג שמצדד לפסוק כמש"כ הב"ח דעכ"פ קטן בן י"ב שנה הלומד תלמוד ומבין יכול להניח תפילין דעליו בודאי נוכל לסמוך אם יודע לשמור את עצמו מהדברים הנזכרים בסמוך:

ביאור הלכה סימן לח

==================

* כותבי ספרים תפילין ומזוזות וכו' - כצ"ל הכי איתא בגמרא ובכל הראשונים:

* הם ותגריהם וכו' - עיין במשנה ברורה מש"כ בשם המ"א ולענ"ד צ"ע מב"מ דף פ"ב ע"ב מר סבר מצוה קעביד שהלוהו ומ"ס לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוין ועיין ברש"י שם ד"ה במלוה צריך וכו' אפ"ה איכא מצוה עכ"ל הרי דס"ל לר"ע דהלכה כמותו דאפי' היכא שהוא מכוין להנאתו ג"כ מיקרי עוסק במצוה ופטור מלמיתב ריפתא לעניא דעי"ז הוי ש"ש ואולי דכונת הגמרא במ"ש מ"ס מצוה קעביד שהלוהו היינו שמסתמא מכוין בזה לקיים מצות בוראו ומכוין להנאתו ג"כ ור"א סבר דלהנאתו לבד מכוין וכעין מה שפירש רש"י בפסחים דף ט' ע"ב ד"ה הרי זה צ"ג וכו' ומתכוין אף וכו' ושם בע"א ד"ה וכה"ג וכו' עיי"ש אבל אם אנו יודעין שכונתו רק כדי להרויח לא מיקרי עוסק במצוה ומ"מ נ"ל דאם כונתו לשניהם בשוה מיקרי עוסק במצוה וכענין מה שפסק הא"ר בסימן תקפ"ט סק"ח דאם תקע בשופר להתלמד וגם לצאת בו ידי מצוה יצא ידי חובתו ודע עוד דלענין כתיבת סת"ם גופא כמו שמצוי שהכותב כונתו להשתכר מסתפיקנא לומר דאפ"ה מיקרי בכלל עוסק במצוה אף דלכאורה הוא היינו הך דהמ"א שהביא מפירש"י נלענ"ד לחלק אף דעי"ז יפול ממילא ג"כ הקושיא של המ"א והוא דלענין כתיבה גופא דהיא בודאי עצם מצוה כדכתיב וכתבתם ורק דאינה גמר מצוה קודם הקשירה וכדמוכח במנחות מ"א ע"ב הוא תמיד בכלל עוסק במצוה ואפילו אם אנו יודעין שעיקר התחלתו לכתוב היה רק בשביל שכר ולולי זה לא היה מתחיל מ"מ אמרינן דהשתא שכותב אין מכוין כלל רק שכותב סתם לשם מצות תפילין כדין ומה שפירש"י הלוקחין כדי להמציאן וכו' הלא רק על ותגריהם פירש וכונתו דשם הלא המסחור בעניני תפילין לא נזכר בשום מקום למצוה ואפילו אם נאמר דמה שהוא מוכר לאיזה אדם הצריך תפילין הוא בכלל עוסק במצוה עכ"פ בשעה שהוא קונה התפילין מהסופר כדי לסחור בהם אין שם לע"ע עצם פעולת המצוה כלל בהמעשה גופא והגמרא פטרן בכל גווני לכן פירש"י הלוקחין כדי להמציאן למכור למי שצריך להם ור"ל דאז ע"י מחשבתו שהוא לשם מצוה מחשיב פעולתו לעוסק במצוה משא"כ בעניני מחזיר אבידה וכתיבת סת"ם וכה"ג הפעולה גופא הוא בכלל עוסק במצוה:

* ואם היו וכו' - עיין בע"ת ובמ"א ובביאור הגר"א ושארי אחרונים דדעת הרמ"א לפסוק כתלמודא דידן ולא כהירושלמי ע"כ פטרו אף מק"ש ותפילה גופא ולא כהמחבר דלדידיה בכל גווני חייב בק"ש ותפילה ומשמע מע"ת ומ"א דהלכה כהרמ"א:

* צריכים לעשות מלאכתן וכו' - עיין במ"ב סקכ"ו שהעתקתי מלבוש לדינא וכן משמע לכאורה מלשון צריכין שכתב הרמ"א אך קשה דכיון דדעת הרמ"א הוא כשיטת הר"ן וכמו שמסיים בעצמו ולהר"ן פטור בכל גווני אם כבר התחיל לכתוב כמו שמוכח בב"י ואולי אפשר לאמר דבכה"ג שאחד רוצה לפרוש לים או לשיירא ששם לא ישיג תפילין כמה ימים מותר אפילו לכתחילה להתחיל לכתוב אפילו אחר שהגיע זמן ק"ש אפילו אם עי"ז יעבור הזמן ומ"מ לא נהירא דלמה יחוייב להכניס עצמו לזה להתחיל לכתוב או למכור להיות עליו שם עוסק במצוה ולסלק מעצמו עי"ז המ"ע דק"ש ותפילין וכדומה וכי אומרים לו לאדם חטא וכו' וצ"ע. גם מדברי המ"א סוף סק"י שכתב דכ"ז מיירי וכו' לא משמע כן אך יש לומר דהוא לא איירי בכה"ג דהלבוש ולולי דברי הלבוש היה אפשר לומר דכונת הרמ"א במה שכתב שהיו צריכין ר"ל דהסופר משער שיבוא היום לידו קונים הרבה ע"כ הוא מקדים ומזרז עצמו לזה דאל"ה מסתמא לא יעשה הסופר כן לכתוב תמיד יום ולילה שלא ישאר לו מעט פנאי לשום מצוה ואף לקבלת מ"ש ולתפילין וכן משמע בעבודת היום:

* אז פטורין - עיין במ"ב מש"כ בשם המ"א ובדיעבד אפילו אם התחיל באיסור אעפ"כ אין צריך להפסיק דמ"מ הרי עוסק במצוה וכדאיתא שם בסי' ע"ב דאם התחילו להוציאו אין מפסיקין ואפילו אחר שהגיע זמן ק"ש כמו שכתב הפר"ח שם:

* דכל העוסק וכו' - עיין בסוכה כ"ו דשלוחי מצוה כגון שהולך להקביל פני רבו או לפדות שבויים הוא ג"כ בכלל עוסק במצוה ופטור מכל המצות:

* אם צריך לטרוח - עיין במ"ב וכן כתב הר"ן ואף דהתוספות והרא"ש ורי"ו מחמירין בזה מ"מ משמע מהב"י והרמ"א דמסכימים להלכה להר"ן והג"א בשם או"ז מפני הראיות העצומות שהביאו לזה וכן המ"א הביא בשם הה"מ שהרמב"ם והגאונים ג"כ סוברים דפטור אפילו ביכול לקיים שתיהן וטעם הדבר כתב הר"ן לפי שכל שעוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אע"פ שיכול אז לקיים כמה מצות וכן החופר קבר למת פטור מכולם אע"פ שנח מעט שגם בשעת נוחו נקרא עדיין עוסק במצוה שעי"ז יתחזק כוחו לחזור ולחפור ולכן הוא פטור אז אע"פ שיכול אז לתת פרוטה לעני העומד אצלו אבל מי שלבוש בתפילין אע"פ שמקיים מצוה אינו נקרא עוסק במצוה להפטר מכל המצות אלא בשעה שלובשן אבל לא אח"כ וכן לענין משמר אבידה וכמו שכתבתי במ"ב כ"ז מתבאר מדברי הר"ן ואו"ז ומש"כ הרמ"א אבל אם וכו' בלא טורח ר"ל שאינו מוסיף טרחה כלל בשביל מצוה השניה אלא טורח אחד לשתיהן וכדרכו במצוה הראשונה יכול לצאת ידי שתיהן אז בודאי יראה לצאת ידי שתיהן דמהיות טוב אל יקרא רע כן כתב הר"ן שם ומהראיה שהביא שם ע"ז מהגמרא הדין דאל"ה לא מקשי הגמרא שם מידי ועיין:

* הקורא בתורה פטור וכו' - עיין במ"ב ס"ק ל"ג דקודם לזה חייב כן איתא בביאור הגר"א והעולם נוהגין להקל בזה ואפשר שטעמם שסומכין על הא דסימן ל"ז ס"ב ועיין מה שכתבתי שם בביאור הלכה ועיין עוד בביאור הגר"א שמשמע מדבריו שאפילו לדעת השו"ע דלא מחלק לענין תורתו אומנתו לא מקילינן רק לענין שא"צ לפסוק מלימודו כדי להניחה אבל אם הם כבר עליו שלבשן לק"ש ותפלה או קודם שהתחיל ללמוד אז צריך שיהיו עליו אף בעת הלימוד ולא יסלקם באמצע דומיא דמאי דפסק בהג"ה בסעיף הקודם דהיכא דבלי טורח יוכל לעשות שתיהן דצריך לעשות שתיהן:

ביאור הלכה סימן לט

==================

* או קטן - ואם כתבן חרש או שוטה הניח הפמ"ג בפתיחה בצ"ע דאפשר דעדיפי מקטן ומהני אם אחרים עומדין ע"ג ומרמזין לחרש ושוטה שיכתוב לשמן. וסימני שוטה מבואר ביו"ד בסימן א' ס"ה. ולענין קטן אימת נעשה גדול אם לא ידעינן שהביא ב"ש כתבתי במ"ב אם נתמלא זקנו והוא מח"מ סימן ל"ה והשמטתי דברי המ"א שכתב עד י"ח שכל האחרונים השיגו עליו [הלא המה הא"ר והב"מ ודגמ"ר ומחה"ש ולבו"ש ותשו' רע"א בחא"ח סימן ז'] ומ"מ אין בידינו לפוסלם אחרי שהח"א וגם השלחן שלמה מקילין לכתחלה. וראיתי בפמ"ג שחתר ליישב דברי המג"א והביא מסימן נ"ג ס"ח בהג"ה דמי"ח והלאה קרוי נתמלא זקנו וכונת הפמ"ג דמבואר שם דמי"ח והלאה אף אם יש לו זקן מעט קרוי נתמלא זקנו וה"נ כונת המג"א ביש לו זקן מעט ומ"מ באמת צע"ג בזה דאפשר דשם שאני דהלא שם איירי שהביא ב"ש דהוא גדול מן התורה ולא בעינן הזקן רק מפני כבוד הצבור תדע דשם מהני ג"כ אם הוא בן כ' ואין לו זקן כלל מקרי ג"כ עי"ז נתמלא זקנו כמבואר שם בשו"ע והכל מטעם זה דהוא רק מפני כבוד הצבור משא"כ בענינינו דלא ידעינן אם הביא ב"ש והזקן מהני לעשותו גדול עי"ז אפשר דבעינן מלוי זקנו ממש הא פשיטא לי דע"י סיכי דיקני [שיש לו במקומות מיוחדות שער בזקנו] בודאי לא קרוי נתמלא זקנו וראיה מוכרחת מיבמות פ' ע"ב בתוספות ד"ה דהביא ב"ש בסופו ואור"י דאין חשוב וכו' וה"ה דסיכי דיקני ג"כ אינו בכלל מלוי זקן דאל"ה ישאר קושית התוספות על רבה בר אבוה לפי תירוץ הגמרא שם וידוע דדין נתמלא זקנו דלא צריך שוב בדיקה נובע מאותו התוספות כמבואר בטור אה"ע בסי' קס"ט בב"י שם הגם דבב"י בח"מ סימן ל"ה בראשו משמע דהטוח"מ סובר דאפילו לא נתמלא זקנו מהני עכ"ז בהשו"ע שלו העתיק דדוקא אם נתמלא זקנו כי מיבעי לי לענין זקן מעט המבואר בסימן נ"ג דאפשר לפי מה שביארנו שם בשם מהרש"ל שהעתיק מתשובות הגאונים דהיינו שיהיו נמצאים שערות גדולות משני צידי הפנים ומצד הסנטר אפשר דזהו בכלל נתמלא זקנו בכל מקום אפילו לענין דאורייתא או דילמא שם שאני דהוא רק מפני כבוד הצבור ומ"מ אפשר שיש להקל בזה לפי מה שביאר הגר"א שם בח"מ דטעם הטור הוא לפי שע"פ רוב רגיל לבוא סימן התחתון קודם שבא סימן זה העליון לכן תלינן דמסתמא כבר בא התחתון א"כ לפ"ז בודאי דברי הטור שכתב באה"ע נתמלא זקנו הוא לאו דוקא ובח"מ שכתב צמח זקנו בדיוק כתבו דגם זה רגיל לבוא זמן הרבה אחר הבאת ב' שערות ולפ"ז אפשר לומר שגם סיכי דיקנא מהני להשוותו גדול לכל דבר דמסתמא כבר הביא ב' שערות ושם ביבמות פ' ע"ב לענין ר"נ שאני שידעו שלא הביא ר"נ ב' שערות וצ"ע. היוצא מדברינו עכ"פ קודם שיש לו קצת זקן בודאי אין להניחו לכתוב תפילין כ"ז שלא ידעינן שהביא ב' שערות אפילו אם הוא כבר בן י"ח שנה ויותר וכמו שכתבתי במ"ב. אך בדיעבד אם כתבן נער בר מצוה ואין לפנינו לבדקו צ"ע למעשה דהנ"ב מ"ת בסימן א' מכשיר וכן בפמ"ג בסימן ל"ט ובסימן נ"ה אות ז' ג"כ מוכח הכי דמדמה שם לענין בדיקת הריאה ובריאה קי"ל דאם נאבדה בלי בדיקה כשר ובתשובת רע"א חא"ח סימן ז' פוסל וכן בספר ישועות יעקב בסימן ל"ב ג"כ מחמיר אך בבן י"ח שכתבן בדיעבד נראה דאין להחמיר אחרי שיש מקילין אפילו לכתחילה וכנ"ל:

* או מומר לעבו"ג - ומיירי שאינו אדוק בה דאל"ה ה"ל אפיקורס וצריך שריפה [ע"ת] ועיין במ"ב שכתבנו דאם הוא מומר להכעיס דינו כעו"ג ולהכעיס מקרי היכא דהתירא ואיסורא קמיה ושביק התירא ואכיל איסורא דזה הוא בכלל להכעיס אבל אם אינו מקפיד לברור ההיתר והוא לוקח מן הבא בידו או היתר או איסור עדיין אינו בכלל מומר להכעיס ורק לגבי שחיטה פסק הרמ"א ביו"ד סימן ב' ס"ה בהג"ה דנחשב כלהכעיס משום דתו אינו בר זביחה עי"ש בב"י ובפמ"ג בש"ד בסק"ח ומזה למד המ"א דה"ה גבי תפילין כה"ג וכמש"כ במ"ב דאם אינו חושש למצות תפילין אף שלא להכעיס תו אינו בר קשירה [ולדעת הר"ן דמיקל שם בזה כמבואר שם בב"י ובר"ן גופא באריכות יהיה ה"ה הכא וראיתי לאחד דכתב היפך זה ולא נהירא] וע"ש עוד בביאור הגר"א בס"ק ט"ז דמשמע מניה דדעת רש"י הוא דאפילו אם אינו עושה להכעיס ובשאר עבירות ג"כ תו לאו בכלל בר קשירה הוא. ודע עוד דכל אלו פסולים דחשבינן להכעיס או לעבו"ג או חילול שבת בפרהסיא פסק שם בש"ך ביו"ד דאפילו בפ"א פסול אם לא עשה תשובה ולכאורה ה"ה בענינינו באם אינו חושש למצות תפילין ואין להביא ראיה מדנקט מומר משמע דוקא במומר ורגיל לכך דהרי כתב ב"י דמיירי בלהכעיס ושם אפילו בפ"א וכנ"ל א"כ אפשר דאם אינו חושש ג"כ דהוא כלהכעיס ג"כ תיכף מיפסל וזה הספק יפול ג"כ על מה שפסק שם ביו"ד דאם אינו חושש בזביחה דהוא כלהכעיס וצ"ע. ומ"ש בפנים דיש מחמירין אפילו בלתיאבון הוא דעת התוספות הביאם המג"א דסוברים דלענין כתיבת סת"מ חמור מלשאר דברים וגם הפמ"ג בפתיחה בסי' ל"ב כתב דבמומר לתיאבון יש לעיונא ביה טובא ע"ש. ובפרט אם הוא מומר לתפילין לתיאבון נ"ל דבאיש כזה עכ"פ צריך שידעו בו שיודע הלכות כתיבות סת"מ לענין חק תוכות וכדומה וכמו בשם לענין שחיטה דדוקא אם ידעו בו שיודע ה"ש וכדאיתא ביו"ד שם דבאיש כזה לא אמרינן ביה רוב מצויין מומחין הן. ודע עוד דנראה פשוט דאם הוא מומר לתפלה אחת ש"ר או ש"י ג"כ תו לא הוי בכלל בר קשירה דהרי כתיב בקרא אחד וקשרתם וגו' והיו לטוטפות וגו' ואיתקש לוכתבתם. ואעפ"כ אם הסופר רגיל לישא תמיד ש"ר על המצח והתרו בו ואינו שומע לדבריהם אף דעבירה גדולה עושה בזה אפשר דאין למנעו מלכתוב סת"מ דאולי רגע א' היו על מקומן כדין וא"כ תו הוי בכלל בר קשירה. ומ"ש במ"ב במסור אפילו בפ"א כן איתא בפמ"ג ביו"ד עי"ש ועיין בפ"ת יו"ד בסימן רפ"א דכתב בשם חומות ירושלים היפך זה וצ"ע ומ"ש במ"ב אפילו לתיאבון כן סתמו הרבה מהאחרונים אך בפמ"ג מפקפק בזה:

* שאינו בקשירה וכו' - וכותים אפילו אם נימא דגירי אמת הן ומוזהרין על הקשירה מ"מ כבר פרקו מעליהן העול ואינן מאמינין במצות ומיקרי שאינו בקשירה והוא הטעם בשארי דברים דקחשיב:

* כל שפסול וכו' - עיין בב"י ועיין בט"ז שכתב לפי שיש בעשייתן שי"ן לפיכך פסול לכל העשיות ועיין בפמ"ג שכתב דעשיית שי"ן הוא מדאורייתא והשאר הוא מדרבנן עי"ש הנה המ"א פליג ע"ז וסובר דחיפוי ותפירה הוא ג"כ כעשיית שי"ן ולא מטעם גזירה ולכאורה לפי מה שביאר הפמ"ג את דברי הט"ז יוכשר להט"ז קטן שהגיע לחינוך דגם הוא חייב בתפילין מדרבנן ולישנא דכל הפסול משמע דאדלעיל קאי. ובאמת הנכון כמש"כ מהרמ"ל בתשובה סימן ס"ח דאין כונת הב"י משום דגזרינן שאר תיקונין אטו עשיית השי"ן אלא דכיון דשאר תיקונין ועשיית השי"ן כולם נקראין עשיית תפילין והכל עשייה אחת היא אין לחלק בין קצתם לקצתם עכ"ל ומ"מ נ"ל דקטן בן י"ג שנה שלא ידעינן אם הביא ב"ש אין להחמיר בו בדיעבד לענין חיפוי ותפירה אם עשיית השי"ן היה ע"י גדול דבלא"ה הנו"ב מקיל בדיעבד אפי' בכתיבה וכנ"ל:

* בכל תיקון עשייתן - עיין במ"ב במה שכתבנו כגון חיפוי הבתים ותפירתן ונ"ל פשוט דה"ה כריכת שער על הפרשיות דזה מעכב אפילו בדיעבד כדאיתא ברמב"ם פ"ג מהלכות תפילין ה"א וכ"ש צימצום הבתים והתיתורא שיהיו מרובעין וכל כה"ג דכ"ז הוא בכלל תיקון עשייתן וכן מוכח ממהר"מ לובלין בתשובה סי' ס"ח שכתב דכל שאר המלאכות חוץ מתיקון העור הן בכלל חיפוי הבתים ותפירתן ומה שכתב המ"א בשם מהר"ם דאם גרר דבק שבין אות לאות או עשה שאר תיקון כשר בדיעבד כונתו בענין הכתיבה כגון שהיה הפסק גדול בתיבה עד שהיה נראה כשני תיבות והמשיך האות לפניה (כגון בתיבת לאבותיך המשיך הבי"ת וכל כה"ג) כדי שיהי' נראה כתיבה אחת דזה מותר מדינא אפילו בתפילין דבעינן כסדרן דזה איננו בכלל כתיבה וכדלעיל בסימן ל"ב לכן מותר זה אפילו ע"י פסולין כמו גרירה. ומה שכתבנו עוד או להגיה איזה אות דעתה הוא פסול כונתינו לאפוקי עשיית התגין שעל שעטנ"ז ג"ץ דגם בלא זה כשר בדיעבד וכבסימן ל"ו אין להחמיר בדיעבד גם בזה וה"ה העברת קולמוס על איזו אות דגם עתה יש שם אות עליו שרישומו ניכר אלא ששומרו שלא יתמחק יותר ויפסל דכ"ז אינו בכלל כתיבה. ולכאורה יש להסתפק ביוד"י האלף והשין והעין שאין נוגעין ותינוק דלא חכים ולא טיפש מכירם וכן אם חסר קוץ השמאלי ביו"ד אם מהני תיקון ע"י אלו הפסולין בדיעבד מי נימא כמו דלענין שלא כסדרן מקילינן ואמרינן דאין זה כתיבה חדשה כיון דעיקר צורתו עליו ה"נ לענין זה ולא קרינן ביה כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה או דילמא כיון דעכ"פ עתה האות פסול וע"י תיקונן של אלו הפסולין יוכשר האות פסול אפילו בדיעבד ולא דמי לגרירה דשם אינו עושה מעשה בגוף צורת האות כלל ואין להביא ראיה להקל בזה מדנקט המהר"ם בסוף דבריו וז"ל אכן אם היו הנגיעות בגוף האותיות עצמן כגון ברגלי הה"א והקו"ף או רגלי האלף בגגות או פני האלף היו נוגעים בגג שתחתיה והאשה הפרידה אותן פשיטא דהס"ת פסולה דהא א"א לתקנם כ"א בגרירת כל מה שנעשה בפסול לחזור ולכותבו מחדש וזה מיקרי כתיבה גמורה עכ"ל ולא נקט יותר רבותא דאפי' בזה שהיה קודם תיקון האשה ג"כ עיקר צורתו עליו דפסול כל שהוסיף בכתיבה ועל ידו הוכשר האות דאפשר משום דהמהר"מ רצה להשיב להשואל בשאלתו ששאל לפניו בגרירת האשה אם כשר והשיבו דיש חילוק בין גרירה לגרירה וכדאיתא שם לכך לא נקט רבותא זו וכן מסתבר. כתב הפמ"ג דקשר של דלי"ת ואף של יו"ד שבתפילין ש"י יראה דאין לעשותם כ"א לשמה ושלא לעשותם ע"י אשה וקטן דבכלל כתיבה הוה כמו השי"ן שבשל ראש עיין שם. ונ"ל דאין להחמיר בזה בקטן שהוא בן י"ג שנה אם גדול עומד ע"ג ומצויהו לעשות לשמה אף שלא ידעינן שהביא ב"ש דבלא"ה יש הרבה מקילין בזה וכנ"ל וגם לדברי התוספות שבת ס"ב ע"א ד"ה שי"ן עי"ש אין מקום לזה וכ"ש דא"צ להחמיר הקטן הזה לעצמו בזה דאם לא הביא ב"ש ואינו חייב במצות רק מדרבנן הלא גם בתפילין אין חייב רק מדרבנן אך הקשר שעשה הקטן הזה לעצמו קודם שנעשה בן י"ג נ"ל דצריך להתירו לאחר שנעשה בן י"ג ולחזור לעשותו דהרי יש הרבה פוסקים שסוברים דעתה מן התורה הוא בכלל איש וחייב במצות מחמת חזקה דרבא דכיון שהגיע לכלל שנים מסתמא הביא סימנים וגם הלא עכ"פ כשיבדק אח"כ וימצא שיש לו ב"ש הלא צריך לתלות שהביאם תיכף בזמנו ונעשה גדול למפרע וכדאיתא בח"מ סימן ל"ה. ודע עוד דלענין תפירת ס"ת ע"י נשים וה"ה כל אלו הפסולין יש הרבה מפקפקין בזה ע"כ יש להזהיר מאד ע"ז דלא כמו שנהגו איזה סופרים להקל בתפירת ס"ת ע"י נשים בעת סיום הספר ובדיעבד אם אפשר בקלות להתיר התפירות שתפרן האשה ולחזור ולתופרן בהכשר יחזור ויתקנם דכיון דיודע המקומות ואפשר לו לתקנם הוי כלכתחלה גמור אבל בלא"ה אין להחמיר בדיעבד כן פסק המהר"ם לובלין בתשובה ובעל מגן האלף חולק עליו ומצריך להתיר התפירות אפילו בדיעבד. ובמקום שהמנהג שנותנין לנשים לתפור הס"ת וא"א לשנות המנהג צריך להזהיר וליזהר שהתפירה ראשונה ואחרונה וגם באמצע יעשה הסופר מקודם ואח"כ יתן לנשים לתפור. [פ"ת יו"ד סימן רפ"א]:

* כשר לכתוב תפילין - כ"ז איירי בגר צדק. ולענין גר תושב הסכימו הפמ"ג ול"ש ומחה"ש [ועוד הרבה] דפסול מטעם דהא אינו בקשירה והשע"ת המציא דבר חדש דאיירי הד"מ דמכשיר בגר תושב דקיבל עליו כל המצות חוץ מאיסור נבילה וא"כ הלא ישנו בקשירה ובאמת נלענ"ד שגם זה אינו דהלא עכ"פ אינו מוזהר על הקשירה ותדע דאטו אם אשה ועבד יקבלו עליהן מצות תפילין יהיו כשרים לכתיבת תפילין ואם תדחה משום דמוחין לנשים על הנחת תפילין וכדלעיל בסימן ל"ח ז"א דכל זה רק מחמת חומרא בעלמא שחוששין להפסיקתא אבל ש"ס דילן סובר דאין מוחין ע"ז וכדאיתא שם בב"י ועוד עבדים יוכיחו דאין מוחין בהן וכמו שכתבתי לעיל במ"ב בשם התו"ש. וגם לפ"ז אם האשה תקבל על עצמה מצות ציצית תהיה כשירה אף לר"ת לעשות ציצית לאנשים וז"א דא"כ בזה יודה ר"ת יהיה אזדא הוכחת הרא"ש [בגיטין מ"ה ע"ב] מהא דקרטליתא דדביתהו דרחב"ד דעתידא למישדי בה תכלתא לצדיקי דעלמא דאתי. ולבר כ"ז אין גירות לחצאין עיין במס' גרים ועוד דא"כ בגר שמל ולא טבל דכתב הרא"ש בע"ז דאינו גרע מגר תושב דהרי קבל עליו כל המצות וא"כ לפ"ז יהיה כשר לכתיבת סת"ם ויהיה כשר לזביחה כישראל לשיטת הר"י דתלי בבר זביחה דהרי הוא מחזיק לעצמו במצות זביחה וסתמא דגמרא ביבמות מ"ו דאמר שם וכיון דלא טביל עו"ג הוא לא משמע כן:

* שכתבם אפיקורס - הוא האדוק לעבודת כוכבים כן איתא בב"י בשם רש"י ובכ"מ ברמב"ם הלכות תפילין פ"א הי"ג לאפוקי ממה שהוגה באיזה דפוס ברש"י גיטין מ"ה ע"ב אפיקורס יהודי שאינו מאמין לדברי רז"ל שזה אינו מפירש"י כידוע הגם שלענינים אחרים ג"ז הוא בכלל אפיקורס אבל לא לענין זה דישרף. ולענין דינא סופר כזה נ"ל פשוט דצריך לגנוז פרשיותיו דשמא לא עיבד הקלף לשמה ושמא לא כתב הפרשיות והאזכרות לשמה ושמא לא היה זהיר בדין חק תוכות כיון דאינו מאמין בדחז"ל וגם חשוד הוא להכשיל לאחרים מיהו אי איתרמי שעמדו אחרים ע"ג וראו שנעשה הכל כהלכה כגון שהוא לא כתב אלא איזו אותיות בהפרשיות אלו בפניהם או בהיריעות של הס"ת אפ"ה יש לעיין אם איש כזה הוא בכלל בר קשירה ולכאורה יש להביא ראיה להתיר דהלא לענין זביחה ג"כ מידריש מי שהוא בכלל בר זביחה אכול מזבחו ולא ממי שאינו בר זביחה וכדאיתא בחולין ג' ע"ב תוד"ה קסבר ואפ"ה פסק ביו"ד סימן ב' ס"ט דצדוקי וביתוסי אם נבדק סכינם ואחרים עומדים על גבם שחיטתם כשרה אלמא דכיון דאחזיק במצוה זו אף דלא כתיבה קרינן בהו שהם בני זביחה ומאמינים במצות זביחה וכדפירש הפמ"ג שם עי"ש א"כ ה"נ בעניננו לכאורה אם אחרים עומדים ע"ג ורואין שלא היה בו חסרון דחק תוכות שמצוי מאד במלאכת הכתיבה וגם שנכתב לשמה אין לפוסלו דהוי עדיין בכלל בר קשירה אבל יש לדחות דהלא ידוע דאם שביק התירא ואכיל איסורא אף בדבר אחד תו הוי בכלל אפיקורס ואנשים כאלו בזמנינו ידוע שאינם חוששין כלל למצות ומצוי אצלם חילול שבת בפרהסיא ג"כ וא"כ דינם כמו שמסיק הש"ך שם לענין קראים ע"כ יותר טוב שימחקם ויכתוב אחרים תחתיהם אך אם אינו יכול למחקם מחמת כסדרן או באותיות השם צ"ע למעשה:

* אין לוקחין וכו' מכדי דמיהן וכו' - עיין במ"ב במה שכתב וה"ה אם הם פסולין מחמת עצמם והוא פשוט לדעה זו דמאי שנא אם הוא פסול מחמת חשש שכתבו פסול או חסרון חק תוכות ואולם לדעת הרמב"ם דפסק דקורין בספר שניקח מיד עו"ג אין ראיה דצריך ליקח כדי לגנוז ע"ש בגמרא ולענין כדי דמיהן לכאורה דצריך לחשוב כמו אם היו התפילין כשרין דהלא אם כתבו עו"ג ג"כ אין כדי דמיו שוה כלום וע"כ מה דאיתא בש"ס כדי דמיו ליגנז היינו כמו אם היה ס"ת כשר ומחמת זה לא יתרגל העו"ג דהוא אין יודע שהס"ת זו אין שוה אצלנו כלום [וכמו שפסק הט"ז ביו"ד רפ"א דאפילו ביחיד אין קורין בה] א"כ פשוט דה"ה נמי בענינינו. וצע"ק:

ביאור הלכה סימן מ

=================

* בית שיש בו וכו' בכת"כ - עיין במ"ב במה שכתב ואם פירש טלית וכו' והשמטתי מה שהביא הבה"ט בשם מהריט"ץ שמסתפק בכיס שהי' כרוך עליו מטפחת שכל האחרונים השיגו עליו דודאי שרי מהא דגלימא אקמטרא דשרי רבא בברכות כ"ו אף שהכיסוי העליון אין מכסה מכל הצדדים וכ"ש בזה אך אם שני הכיסויים היה כזה שלא היה מכוסה רק למעלה ולא למטה צע"ק והפוסקים לא הזכירו חילוק בזה. ולענין כיס התפילין שמונח בתוך כיס גדול של הטלית עיין במ"ב שכתבנו דהכיס גדול הוא כליין זהו דעת המג"א והעתיק הדה"ח דבריו. אך הא"ר הביא בשם המהריט"ץ להקל בשעת הדחק בזה והשמטתי זה משום דהא יכול לכסות התפילין בהטלית וכמ"ש בפנים אך נ"מ לכאורה מהא דמהריט"ץ לענין שמותר לצור מעות בשעת הדחק בהכיס של טלית דאינו נקרא מיוחד לתפילין כיון שהוא לשניהם וכ"כ הח"א בכלל י"ד אבל באמת נ"ל דזה לכו"ע מותר וכמו שנבאר אי"ה לקמן בכלל מ"ב בבה"ל עי"ש:

* אסור לשמש מטתו - עיין במ"ב דה"ה לעשות בו צרכיו והוא מהדה"ח וצ"ע מנין לו זה ומלקמן סימן מ"ג סעיף ז' אין ראיה לזה ובודאי דבעי כיסוי [ועיין בסימן שט"ו ס"ב] אבל כלי בתוך כלי מנין:

* אפילו וכו' כנגד ראשו אפילו בכלי תוך כלי - ואפילו אם היו כבת"כ קודם שנתנם תחת הכר וכ"ש אם ע"י צירוף הכר נעשה כלי בתוך כלי כן מוכח מן הרמב"ם. ועיין במ"א סק"ד ועכ"פ בדין זה לא פליגי האחרונים על הרמב"ם:

* אבל שלא וכו' מותר - עיין במ"ב דר"ל בין כר לכסת הכי איתא בגמרא ובכל הפוסקים והיד אפרים שכתב ואפשר דס"ל דדוקא וכו' א"י כונתו שהוא סותר דברי הט"ז ודברי הגמרא ואולי ט"ס יש בדבריו:

* ואם אשתו עמו צריך כלי בתוך כלי - עיין במ"ב שכ' דבצירוף הכר נעשה כלי בתוך כלי כ"כ המ"א ובא"ר מחמיר כהרמב"ם דבעינן כלי בתוך כלי לבד הכר אבל בביאור הגר"א משמע כהמ"א וכ"פ הדה"ח וש"א:

* אשתו וכו' ואינו רוצה לשמש וכו' - עיין במ"ב בשם הט"ז וראיתי בספר מטה יהודא שכתב דאפילו לדעת השו"ע היינו אם הוסכם אצלו שלא לשמש ס"ל דלא חיישינן שמא ימלך אבל בסתמא לכ"ע מיקרי אשתו עמו עיי"ש:

* להניחם במטה כנגד צדו וכו' - עיין במ"ב הטעם והוא מהתר"י וצ"ע מתמיד כ"ז ע"א אר"פ ש"מ תפילין מן הצד שריין ולא חיישינן דילמא מיגנדר וכו' ואף אם נפרש כפי' המפרש שם דהכונה בין כר לכסת שלא נגד ראשו מ"מ הרי חזינן דלא חיישינן דילמא מיגנדר ואין לומר דלפי מה שפסק הרמב"ם בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן א"כ הרי אזל הש"מ דר"פ מ"מ הרי מוכח מאותה סוגיא דאם אמרינן דילמא מיגנדר גם שלא נגד ראשו אסור וא"כ כיון דאנן פסקינן בשו"ע דשלא נגד ראשו מותר הרי דלא חיישינן דילמא מיגנדר וא"כ גם מן הצד יהא מותר וצ"ע:

* הנכנס לסעודת וכו' עד זמן ברכה - ברמב"ם איתא דלובשן אחר שנטל ידיו מים אחרונים ומסתמא טעמו כדי שלא ילבשם בידים מזוהמות ולא הביאו האחרונים את דבריו ואפשר שטעמם דלפי מה דאנן פסקינן בריש סימן קע"ט דאפילו דיבור בעלמא אסור להפסיק בין מים אחרונים לבהמ"ז עיין שם בב"י כ"ש בזה ועיי"ש בריש סימן קע"ט במ"א. ועיין מה שנכתוב לקמיה לענין ברכה:

* וחוזר ומניחן - עיין בירושלמי בפ' היה קורא דמוכח שם עכ"פ לכל הגרסאות [עיין בפ"מ ובספר חרידים] דלסעודת קבע כשמסירן צריך אח"כ בשעת לבישה לחזור ולברך. והנה לדינא להמחבר לעיל בסימן כ"ה סי"ב בודאי צריך לחזור ולברך ואפילו לדעת הרמ"א דדעתו שם דכשמסירן ע"ד להחזיר מיד אין צריך לברך והכא נמי הרי הסירו והניחו אצלו על השולחן ע"ד לחזור ולהניחו בשעת בהמ"ז מ"מ הרי כתבו שם דכשמסירן ע"ד ליכנס בהם לבה"כ צריך לחזור ולברך לכו"ע דמפני שאין רשאי לילך בהם לבה"כ אידחי ליה שעה זו ממצוה וא"כ ה"נ כיון דגזרו חז"ל שלא ילך בעת הסעודה בתפילין א"כ אידחי ממצוה וצ"ע. ומהירושלמי אין ראיה די"ל לפי גירסת הפני משה שם וכן גירסת הגר"א בהגהותיו על הירושלמי דאיירי כשהסיר התפילין דהירושלמי איירי לפי מה דאיתא שם בברייתא [בבבלי ברכות כ"ג ע"ב] דצריך לפנות קודם שנכנס לסעודת קבע א"כ ממילא מוכרח לברך עתה על התפילין וספיקתינו הוא בשלא נפנה מקודם:

ביאור הלכה סימן מא

==================

* חולץ תש"ר - עיין במ"ב מה שכתבנו בשם הפמ"ג ונראה שטעמו משום התירוץ של הב"י שכתב לדעת הטור ודעימיה עי"ש בחד תירוצא אבל לדעת הרמב"ם דלא הביא כלל הא דד' קבין אין שום הכרח לזה וכן ברש"י ב"מ ק"ה ע"ב ד"ה אסור לא משמע כן:

* ואפילו מטפחתו - עיין בט"ז שכתב דלדעת הטור אין אסור במטפחת וכן במשא שהיא פחותה מד' קבין כ"א בשרוצץ ודוחק התפילין עי"ז אבל אנו אין לנו אלא דברי השו"ע דבכל גווני אסור דהוי גנאי לתפילין עי"ז [מטה יהודא]:

* ואפ"ה אם הוא וכו' - כתב המ"א בשם הד"מ כל מקום וכו' עיין ספר נהר שלום ובספר מאמר מרדכי שכתבו שלא כיון הד"מ לזה. ולדינא בלא"ה כתב המ"א שצ"ע בזה:

ביאור הלכה סימן מב

==================

* אסור וכו' - עיין בפמ"ג שמסתפק אם דינא דאין מורידין הוא מדאורייתא או מדרבנן ולבסוף צידד לומר דהוא דאורייתא. ועיין בתשובת משכנות יעקב בסי' נ"ה שהביא ג"כ ראיה מירושלמי דהא דאין מורידין מדאורייתא הוא:

* אפילו ליקח רצועה וכו' - וכ"ש ליקח מהש"ר איזה פרשה ליתן בש"י דאסור. ואם נמצא איזה פסול בפרשה אחת אם מותר ליקח מהפרשה שלפניה לתנם בש"י תלוי בזה אם הפסול הוא מחמת שלא היה כתוב מתחלה איזה אות כדין או שאר פסול אחר שהוא פסול מעיקרא א"כ הפרשיות האחרות והרצועות עדיין הם בכלל חדשים ואם הפסול נעשה מחמת יושנן או שאר קלקול שנתהוה אח"כ כבר חלה עליהם קדושה החמורה ואסור לשנותם:

* מהם - עיין במ"ב במה שכתבנו בסוף והוא הכרעת הש"ת. והח"א מיקל עוד יותר בעני ומכ"ש במקום ביטול מצוה דהותר לחבר בשל יד למטה החתיכה העליונה שנפסקה וכתב דיש לסמוך בזה על הא"ר שהתיר עי"ש אף דלכאורה אין ראית הא"ר ראיה לזה רק דמותר להפוך רצועה אחת מסופה לתחלתה וכמו שהתיר המ"א עצמו ואף לזה אין כ"כ ראיה וכמו שכתב הש"ת אעפ"כ אין למחות במקום ביטול מצוה להמיקל. ולפי האמת טוב יותר שלא לעשות כריכות כ"כ ולא יתבטל המצוה וכמו שכתב המ"א אך נ"מ מדבריו לענין אם נפסק הרצועה ש"ר בתוך השיעור שמקיף הראש שיהא מותר למשוך למטה את מקום שנפסק שיהיה עתה תחת הקשר במקום שהוא עני או שאין לו רצועה אחרת אך לענ"ד הנכון יותר שיחתוך מן רצועה אחת במקום שנפסקת חתיכה קטנה דהיינו מה שהיה מקיף ממנה את הראש ומקום הקשר ויגנז ושאר הרצועה יחברנה בגידין אח"כ ויעשה הקשר במקום השלם אך יצמצם שלא יצא חוץ לקשר ממה שהיה בתחלה בתוך הקשר ויהיה יוצא בזה אף לדעת המ"א:

* אבל משל יד וכו' - עיין במ"ב במש"כ וה"ה דמותר ליקח הפרשיות וכו' אף דשל יד רגיל לכתוב בקלף אחד מ"מ יצוייר דיכניסה בד' בתים עיין בפמ"ג ובסי' ל"ב בסעיף מ"ה בס"ק ס"ב ובסעיף מ"ז בט"ז שם:

* ואם היו וכו' - ופשוט דכ"ז דוקא מדוחק באין לו ש"י ויש לו ב' של ראש כמו שאמרו בגמרא דאל"ה הלא לכתחלה צריך לכתוב ד' פרשיות של יד בקלף אחד ואין צריך המחבר לבאר זה דכבר ביאר בסימן בל"ב סעיף מ"ז. ודברי הפמ"ג בזה מופלאים ממני:

* חדשים שעדיין וכו' - עיין במ"ב. ורצועה חדשה שנתנה בתוך תפילין ישנים לכאורה לא הוי זה ג"כ כ"א הזמנה עדיין ושרי לשנותה דלא נקראה בשם תשמיש קדושה כ"א כשהניחה פ"א על הראש ואף דשם במגילה כ"ו ע"ב נשנו בחדא מחתא תשמישי קדושה נרתק של תפילין ורצועותיהן ובנרתק הלא משצר ביה פ"א אחר הזמנה שוב הוי בכלל תשמישי קדושה וכדבסמוך ס"ג וא"כ לכאורה ה"נ ברצועה משנקשרו בהתפילין שוב הוי בכלל תשמישיהן דז"א דשאני התם דהנרתק נקראת תשמיש קדושה משום דהיא משמשת להקדושה שנכנסת בה ע"כ משהכניס בתוכה התפילין כבר שימש להקדושה משא"כ ברצועות דנקראת תשמיש קדושה פשוט משום דהם משמשין להקדושה שעל ידן האדם מניח לתפילין על ראשו ועל ידו כל זמן שלא הניחן עליו עדיין לא נקראו בשם ת"ק ולא הוי כ"א הזמנה ולמעשה צ"ע:

* מותר לשנות וכו' - מזה דייק הפמ"ג לעיל בסימן ל"ב סק"י דאם כתב על קלף לס"ת ונפסל ע"י שם וכדומה דמותר לכתוב על הנותר תו"מ דכתיבה ג"כ לא הוי כ"א הזמנה מעלייתא ולא הוי כצר ביה ואזמניה ודלא כא"ר שמחמיר בזה. אח"כ מצאתי בנו"ב מה"ת חיו"ד סי' קע"ד שנשא ונתן בזה והעלה דהמורה להקל לכתוב אח"כ עליה תפילין לא נשתבש אבל במזוזה אין להקל עי"ש הטעם:

* מש"ר לשל יד - היינו הפרשיות והבתים דלדבר חול אסור לשנותם (כגון לכתוב על הגליונות ד"ח וכל כה"ג) וכמו שמבואר בס"ג בהג"ה ובמ"ב בס"ק י"ח. ואפילו תנאה לא מהני בזה וכדבסמוך ואפילו לדיעות החולקים על הג"ה וסוברים דהזמנה אפילו לגוף הקדושה לאו מילתא היא זה עדיף וכמו שפסק המ"א דאם התחיל לכתוב על קלף או נייר אסור לכתוב עליו ד"ח והטעם דעדיף מהזמנה אחרת אף דזה לא הוי ג"כ כ"א הזמנה דאל"ה היה אסור להוריד אפילו לקדושה קלה עכ"ז עדיפא דהוא בגוף הקדושה עצמה אבל הרצועות דהוא רק ת"ק כמבואר לקמן בסימן קנ"ב מותר לשנותם אפילו לדבר חול כיון שהם חדשים וכמו שפסק הצ"צ והביאו הא"ר להלכה דעור המעובד לרצועות מותר לשנותו אפילו לדבר חול אפילו בדלא התנה משום דלא הוי הזמנה רק לת"ק ולאו מילתא היא ועיין בסמוך מה שנכתוב בזה בשם הרז"ה דלפי דבריו הזמנה ברצועות מילתא היא שלא לשנותה עכ"פ לדבר חול ואף דרוב פוסקים חולקים עליו ואין מחלקין בין רצועות לשאר ת"ק מ"מ שלא במקום הדחק יש להחמיר:

* ואם התנה עליהם מתחלה - עיין במ"ב במש"כ דהיינו בעת עשיית הש"ר. הנה אף דמדברי הב"ח משמע דה"ה דמהני אם התנאי היה בפעם ראשונה כשקשרן לכאורה צע"ג דהלא פשוט דעשיית הש"ר עכ"פ לא גרע מההזמנה דעשיית כיס לשם תפילין ובו הלא הכריח המ"א מהטור דאפילו בעת שהוא צר ביה פירש שהוא רק לפי שעה ואח"כ יפנהו אסור וא"כ לכאורה כ"ש דלא מהני אם פירש שאם יצטרך לפנות שיהיה יכול לפנות לפי הק"ו שעושה הע"ת [והוא מובא בבה"ט בס"ק ד' מדברי מהרא"י] כיון דבעת ההזמנה לא היה שום תנאי ומה שהובא לקמן בסי' קנ"ד ס"ח דמהני בהו תנאי איירי ג"כ שהיה בשעת ההזמנה א"נ שם איירי דצר ביה ע"ד קביעותא דהיה ההזמנה והשימוש בפ"א ולכך מועיל שם תנאי משא"כ בענינינו ועיין במנחות ל"ד שם משמע ג"כ דהתנאי הוא בההזמנה אך זה יש לדחות דשם למ"ד הזמנה מילתא משא"כ לדידן דהזמנה בלבד לאו מילתא רק בצירוף הקשירה אפשר דיועיל תנאי אף בעת שקשרן על ראשו ואפשר דהב"ח יפלוג על הק"ו דהע"ת וצ"ע. ודע דמש"כ בס"ג בהג"ה ואם התנה עליו מתחלה וכו' נוכל לומר דאיירי אפילו אם לא היה התנאי רק בעת שצר ביה שאינו צר ביה אלא לפי שעה דמהני דהלא שם לא עשה הכיס לשם תפילין ואם הג"ה מיירי בכל גווני יהיה ג"כ מיירי דהיה התנאי בעת העשיה:

* מש"ר לשל יד - הפרשיות וכ"ש הרצועות אלא דלפי המבואר בסי' קנ"ד ובפמ"ג שם יש חילוק ביניהם במה שאבאר והוא דהפרשיות וה"ה הבתים דהוא גוף הקדושה לא מהני ביה תנאי כ"א להורידו לקדושה קלה אבל לחול כגון אם ירצה לכתוב על הגליונות דבר חול וכה"ג לא מהני ביה תנאה אפילו אם הם חדשים אבל הרצועות דהוא רק ת"ק מהני ביה תנאה אפילו להורידן לחול ואפי' אם כבר נשתמש בהן וכדבסמוך בס"ג בהג"ה דאפילו צר ביה דהוא מעשה מהני תנאה וכ"ז להשו"ע שם אבל לפי מה שכתבנו שם דלכתחלה יש לחוש למש"כ הב"ח בשיטת רש"י דמקום הקשר והיו"ד הוא קדושה עצמה דינן כפרשיות אם כבר נשתמש בהן דבעשיית הקשר בעלמא מסתברא דלא ירד עליהם הקדושה עדיין:

* סודר דאזמניה וכו' - עיין במ"ב במה שכ' אפילו בדבור בלבד והוא מהדה"ח שכתב כן אף דבפמ"ג מסתפק אולי אפי' במחשבה בלבד מהניא לא רציתי לסתום כן משום דבעיני יפלא למה העלימו הפוסקים עיניהם מהתוס' בסנהדרין מ"ח ע"א ד"ה נתנו דמסקי לבסוף דאפילו הזמנה בדיבור לא מהניא אא"כ נטלו ואמר זה יהיה לספר או למת עי"ש. ואין לדחוק דהתוספות לא קאמר אלא למ"ד דהזמנה מילתא היא משא"כ לדידן דבעינן ג"כ צר ביה מהני אפילו הזמנה גרוע אבל פשטא דסוגיא לא משמע שם כן עי"ש בגמרא ולאביי דאמר וכו'. וכן מדנקט הוסיף ביה דימוס וכו' משמע דיחוד בעלמא לא מהני אפילו לרבא עי"ש בתוספות ועכ"פ במחשבה בעלמא בודאי אין להחמיר. ודע דמה שכתבנו דאין די ההזמנה במחשבה דוקא אם לא צר ביה תיכף בעת ההזמנה רק לאח"ז ולא חשב אז כלל רק הניח בו בסתמא ופנייה אח"כ אבל אם המחשבה הזו היה בעת שצר ביה הרי צר ביה אדעתא דקביעותא ואסור אפילו אם פנייה אח"כ דמחשיב כמו צר ביה ואזמניה וכדלקמן. אח"כ מצאתי בעזה"י בחדושי רע"א ביו"ד סי' שס"ד בשם חדושי הר"ן שסובר ג"כ כמו שהערנו בתחלת דברינו דלפעמים אפילו הזמנה בדבור לא מהניא ואעתיק מה שכתב שם [לענין מת וה"ה לענין תפילין וכמו שכתב המ"א] דאם כשהניח התפילין באיזה דבר הזמינו בפירוש שיהיה מיוחד לכך או שחשב כך בלבו נאסר אפילו בלא מעשה אפילו אם פנייה אח"כ להתפילין אבל אם ההזמנה היתה מקודם ולא הניח בו אז התפילין ולאח"ז בלא הסכמה אחרת [דאי הסכים אח"כ להניח בו רק אדעתא לפנותו ס"ל להר"ן דשרי בכל גווני וכמו שנכתוב אח"כ בשמו] הניח בו התפילין תלוי בזה אם ההזמנה שמקודם היה ע"י מעשה נאסר בהנחת התפילין סתם שלאח"כ אע"ג דפנייה אח"כ להתפילין אבל אם ההזמנה הוא רק בדבור לא נאסר כיון דההזמנה היה שלא בשעת הנחת התפילין עכ"ד. והנה דין הראשון שלו הוא פשוט ומוסכם כמעט מכל הפוסקים וכמו שכתבנו מתחלה בעצמנו אך בדינו השני התעורר בזה דבר חדש. אח"כ מצאתי גם בא"ר שהעתיק להלכה דברי הש"ג דבדבור בעלמא לא הוי הזמנה ופשוט דמה שכתב המ"א דמדברי הש"ג לא משמע כן לא אהזמנה בדיבור קאי. ע"כ צ"ע למעשה בהזמנה בדבור בלבד. ומ"מ נראה דיודה הר"ן לדברי התוספות דאם נטלו ואמר זה יהיה לתפילין דמהני דזה מחשיב כמו מעשה וכמו שהוכיחו שם התוספות מהא דנתנתו לספר עיי"ש:

* למיצר ביה - נ"ל דדוקא אם בעת ההזמנה היה לו כבר תפילין אז חל ההזמנה אבל אם עשה כיס לתפילין שיקנם אח"כ לא חל בזה ההזמנה והוי אח"כ כצר ביה ולא אזמניה דמותר אם הוא רק לפי שעה ואמינא לה מהא דסנהדרין מ"ח ע"א דנפש שבנאו לשם חי עי"ש ברש"י ופשוט:

* תפילין וכו' - עיין במ"ב סק"א במה שכתבתי דאף דניתן בתוכו תפילין וכו' עיין בח"א כלל י"ד סעיף כ"א דמש"כ ונ"ל וכו' ופשוט דט"ס הוא וצ"ל דאע"ג דניתן לתוכו תפילין וכו' דאל"ה הלא לא הוי אלא רק תשמיש דתשמיש אך בלא"ה דבריו צע"ג דמדמי זה לדינא דמ"א הנ"ל בסימן מ' סק"ב ומשמע מדבריו דלמ"א אסור בזה ולא נהירא דהלא הוא עשוי מתחלה גם לטלית דהוא לדבר חול וא"כ אין עליו שם תשמישי קדושה דהוי כאלו התנה בפירוש שיהא מותר להשתמש בו דבר חול וכמו שכתב המ"א כעין זה בסימן ל"ד סק"ו עי"ש ומה דאוסר המ"א בסימן מ' הנ"ל לשמש בהבית עד שיניחנו עוד בתוך כלי שם שאני דסברת המ"א דכיון דהוא מיוחד גם לתפילין שוב הו"ל כליין מה תאמר דכיון דהוא מיוחד גם לטלית תו אין על התיק הזה שום קדושה הלא שם אין תלוי בקדושה כלל דהרי אפי' מאה כלים זה עג"ז דבעלמא תשמיש דתשמיש אין בו שום קדושה ואעפ"כ אסור שם אע"כ דלא חשיב שם כיסוי אלא בדבר שאין מיוחד לה תמיד וע"כ אוסר המ"א שם דהלא בהתיק של הטלית רגיל תמיד לכסות גם התפילין משא"כ בענינינו דהאיסור להשתמש אינו רק בדבר שיש עליו שם ת"ק וזה הלא עשוי מתחלה גם לדבר חול ואולי דהח"א סובר דאף אם התנה שיהא מותר להשתמש בו איזה דבר חול אין מותר רק לאותו דבר:

* לעולם - עיין במ"ב סקי"ב במש"כ י"א וכו' הוא דעת הא"ר עי"ש במה שהביא מתשובת חו"י דמשמע הכי ומש"כ מדברי הגר"א וכו' הוא ממש"כ מקור לדין זה דלעולם כמש"כ בהג"ה וכנ"ל ס"ב [דפשוט דהוא להוכיח דהגמרא לא איירי בהתנה שיהא רק לפי שעה או תנאי אחר שהוא למעט ההזמנה ומש"כ וכמש"כ הרא"ש בשם הירושלמי כיון בזה לתרץ קושית הפמ"ג במ"ז מנ"ל דתנאי מהני אפילו להורידן לחול דשם במנחות מיירי לענין להורידו לקדושה קלה וע"ז רמז וכמש"כ הרא"ש וכו' עי"ש דמיירי אפי' להורידו לחול] (ובעל דמשק אליעזר השיא את דברי הגר"א לענין אחר ללא צורך) ולכאורה לדברי הא"ר הנ"ל ל"ל להגמרא לומר בברכות כ"ג ע"ב הא דלא אזמני' עי"ש ויש לדחות:

* וצר ביה וכו' - עיין במ"ב במה שכתב לענין קטן שצר וכו' ועיין בפמ"ג שכתב דקטן שצר לא מיתסר אלא בדצר ביה אדעתא דקביעותא או דאביו אזמין לי' דאל"ה ה"ל כצר ביה ולא אזמין דאין לו מחשבה וממ"א לא משמע כן וכן הגר"ז והח"א סתמו כהמ"א וקושית הפמ"ג בקל יש ליישב לכאורה ואכמ"ל:

* תפילין חד זימנא - ואפילו בעידנא דצר עתה פעם ראשון אחר הזמנה צרר אותם עם מעות ג"כ אעפ"כ חלה הקדושה מאחר שהזמינו בתחלה לתפילין לבד וממילא דאסור לעשות כן אם לא שיחזור בפי' מההזמנה הראשונה ואתי דבור ומבטל דבור וראיה מברכות כ"ג ע"ב ותניא אידך לא יצור עי"ש ואין לדחות דהברייתא איירי דווקא שצר תחלה התפילין אבל בזמן אחד ש"ד א"כ ל"ל להגמרא לתרץ דאידך ברייתא איירי בדלא אזמניה יתרצנה כפשוטה עם מעותיו ממש בזמן אחד אלא ודאי כמו שכתבנו. ואפשר עוד לומר דאם עשה כיס לשם תפילין ואח"כ צרר ביה מעות ואח"כ צרר ביה תפילין דאסור למיצר ביה זוזי אח"כ כיון דבשעה שצר ביה המעות לא בטליה בפי' מההזמנה. ואולי דזהו חשיב כביטול בפי' וצ"ע. ודע עוד דמה שכתב המ"א בשם הטור דאם עשה הכיס לשם תפילין אפילו בדצר אח"כ ע"מ לפנותו אסור הר"ן בחידושיו פ' נגמר הדין [והובא בחידושי רע"א ביו"ד סי' שס"ד ע"ש] לא ס"ל כן. ואעפ"כ אין להקל למעשה דדברי הטוש"ע שם נובע מהרמב"ן בספר תולדות אדם. ותיק של תפילין של יד עיין בפמ"ג בסימן קנ"ד שמצדד לומר דאין עליו שם תשמישי קדושה כי הבית עצמו אין עליו רק שם ת"ק דאין עליו השין ובמ"א ביארתי בכמה ראיות דאינו כן וגם הפמ"ג עצמו כתב שם לבסוף ע"ז וצ"ע וגם בסימן זה כתב בעצמו בא"א להיפך. ועוד דלא לישתמיט אחד מן הפוסקים להשמיענו דהאי דינא דר"ח דסודר דאזמניה למיצר ביה וכו' איירי דוקא בשל ראש ועוד ממקומו הוא מוכרע בברכות כ"ג ע"ב דקרמי הגמרא שתי ברייתות אהדדי בענין זה וא"כ לישני דהא ברייתא דתניא צורר אדם תפיליו עם מעותיו איירי בשל יד וא"ל דתפיליו משמע תרוייהו דאל"ה לתני תפלה א"כ הרי מוכח להדיא דאסור גם הש"י דהא מסתמא באידך ברייתא קתני ג"כ לא יצור אדם תפיליו עם מעותיו כדמשמע פשטיות הגמרא עי"ש ובדוחק יש לומר דהאיסור הוא משום רצועות שעליהן שיש בהן הקשר ש"י דלדעת רש"י הוא גוף הקדושה אבל א"כ איך יתרץ הנ"י ואידך פוסקים דסברי דלא כרש"י ש"מ דהאי דינא דר"ח אשל יד נמי קאי:

* אסור למיצר ביה וכו' - עיין בתשובת שער אפרים סימן כ"א שהעלה דכל מה שהוא עודף על מקום הנצרך לתפילין לא מיקרי צורך תפילין לכן התיר שם בכיס התפילין שיש לו ב' כיסין זה תחת זה דמותר להניח התפילין למטה ומעות בכיס שהוא למעלה ממנו עי"ש [בה"ט]:

* כי האי גוונא - עיין מ"ב ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' נ"ה דדיו שנעשה לכתיבת סת"מ הוי ג"כ הזמנה לגוף הקדושה ועדיף מיניה ואסור להשתמש ממנו לחול אם לא התנה מעיקרא וראיתי בספר משנת אברהם שהשיג עליו מהא דיו"ד סי' רע"ד בש"ך וט"ז שם ס"ק ג' ד' ה' עי"ש ובאמת יש לעיין הרבה בזה דכדבריו משמע בהרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה אף דהרמב"ן עצמו מיקל שם ה"ט דאיהו פליג על עיקר דין דהזמנה לגוף הקדושה משא"כ לדידן וקושייתו יש ליישב דאפשר דשם איירי שלא נעשה בכיון לשם סת"ם והכתיבה גופא לא הוי כצר בי' אדעתא דקביעותא דאפשר דלא נתקדש רק הדיו דצריך להכתיבה ושם נשפך דיו יתר מהצורך על האות עי"ש ודומיא דמה שכתב הש"א הנ"ל וצ"ע ע"כ יותר טוב להתנות מתחלה בעת עשיית הדיו:

* לגוף הקדושה - עיין במ"ב במה שכתב או עיבוד עור לרצועות הוא מהנ"י שהובא במ"א והביאו הצ"צ והא"ר להלכה אמנם יש לעיין קצת בזה דהנה הפמ"ג נשאר לבסוף בצ"ע על האי דצ"צ לפי דעת רש"י שס"ל דמקום הקשר של הדלית ויו"ד הוא קדושה עצמה נמצא דהעיבוד הוא הזמנה לגוף הקדושה. אולם ראיתי בצ"צ שרמז שם לעיין בתוספות שם במגילה כ"ו ע"ב כי באמת כמעט כל הפוסקים חולקין על רש"י והשו"ע ג"כ לקמן בסימן קנ"ד סתם דלא כוותיה ועוד נ"ל דאפשר דאפילו לדעת רש"י דהיוד והדלית הם הלמ"מ מ"מ כ"ז שלא נקשר הרצועה בהקציצה עדיין אין שם הזמנה עליה ע"י העיבוד דלא דמי לעיבוד של הקלף דהתם העיבוד הוא הכנה שיכתבו עליה ולכך תיכף משנעשה העיבוד הוא הזמנה משא"כ כאן דהעיקר הוא הלבישה על ראשו ועל ידו הקשירה של הרצועה בהקציצה היא הזמנה למצוה זו ולא העיבוד דאפילו אחר העיבוד עדיין אין על העור שום שם רצועה ואפילו אחר שיחתכנה לרצועות עדיין אין הרצועה מזומנת למצוה עד שיקשרנה בהקציצה דאז היא מזומנת לגוף הקדושה דהיינו הלבישה שעי"ז נתקדש היו"ד והשי"ן כי פשוט שע"י העשייה לבד לא נתקדש עדיין האותיות וסברא זו ממש נזכרת בהמאור בהמאור במסכת סוכה וז"ל וה"ה לרצועות של תפילין אם בא לשנותן אחר העיבוד קודם שיחברם לקציצה הרשות בידו שאינן נאסרות בהזמנה אע"פ שעבדן לשמן עכ"ל ועיי"ש יותר אלמא דהמאור ס"ל דאין עליה שם הזמנה למצוה כ"ז שלא קשרה בהקציצה וה"נ לדידן דס"ל דהויא הזמנה לגוף הקדושה כ"ז שלא קשרה בהקציצה אין שם הזמנה עליה ומ"מ שלא במקום הצורך יותר טוב להחמיר בזה לצאת כל החששות כי לכאורה מהנ"י שמחמיר בעור המעובד להבתים לא משמע כסברא זו ובמקום הדחק יש להקל בכל גווני כי הרז"ה יחידאה הוא שמחמיר בהזמנה לרצועה:

* מילתא היא - עיין במ"א שמצדד לפסוק כהרמב"ן שחולק ע"ז ולפי דברי הגר"א בביאורו שמתרץ היטיב שיטת הרז"ה והנ"י בעלי סברא זו וגם הביא שהריטב"א ג"כ ס"ל דהזמנה לגוף הקדושה מילתא היא קשה מאוד להקל נגד כל הני רבוותא שוב מצאתי לאחד מן האחרונים שכתב ג"כ דלמעשה יש להחמיר כסברא הא' וכן בתשובת משכנות יעקב בסימן נ"ה מכריע ג"כ לפסוק כהרמ"א ודלא כמ"א. ודע דמה שכתבתי במ"ב מיהו אם התחיל לכתוב וכו' ואפילו תנאי לא מהני בזה כן מוכח מא"ר ופמ"ג ושארי אחרונים ובאמת שכן מוכח ג"כ מהמג"א להמעיין בו והח"א מיקל בתנאי גם בזה ולא ידעתי מנ"ל:

* צר בי' - עיין במ"ב במש"כ או שצר ביה וכו' שהיה אז בדעתו למיצר וכו' אף דבפמ"ג משמע דבעינן צר בפירוש ע"מ למיצר לעולם השמטתי זה דכל האחרונים לא הזכירו זה רק כתבו סתמא אדעתא למיצר ביה תמיד ועל כולם בהר"ן שהעתקתיו למעלה כתוב בפירוש דמחשבה ג"כ מהני לזה. ועוד אפשר לומר דהפמ"ג ג"כ מודה לזה ולא נקט האי לישנא אלא משום דרוצה לסיים שם דאם צר בפי' ע"מ לפנותו מותר אפילו צר כמה וכמה פעמים כל דלא תפר כיס לתפילין עי"ש נקט בזה ג"כ בפי' ודוחק:

* שרי למיצר וכו' - עיין במ"ב במה שכתב י"א וכו' הוא מרש"י ברכות כ"ג ע"ב ד"ה עם מעותיו וכו' עיי"ש ועיין בנ"י בפ' נגמר הדין שכתב ג"כ דכ"ז בשניטל התפילין אבל כ"ז שהתפילין עליהם אסור והעתיקו ג"כ הא"ר והגר"ז העתיק דשרי למיצר זוזי עם תפילין יחד וציין ע"ז ברכות כ"ג ע"ב ולפלא שלא זכר כלל דעת רש"י בזה: ודע דנ"ל דמה שכתב הנ"י אסור היינו רק שאין מדרך הכבוד וכמו שכתבנו בפנים אבל לא איסור ממש דאל"ה יתרץ הגמרא הרומיא דהברייתא דלא יצור היינו עם המעות ממש ובדלא אזמניה ואפשר שזה טעם הגר"ז שהשמיטו. ביו"ד סימן שס"ד ס"א דאם נתנו בו המת אדעתא לפנותו ולא הזמינו מתחלה מותר לאחר שפינהו משמע דבעוד שהמת שם אסור ליהנות מהקבר והגמרא מדמה אותם שם [בסנהדרין מ"ח] להדדי ולכאורה צ"ע על השו"ע בזה דמדהשמיט דעת הנ"י בזה משמע דס"ל עכ"פ דמדינא לא נאסר הסודר להשתמש בו חול אפי' בעת שהתפילין שם ושם סתם דאסור ואפשר דאורחא דמילתא נקט שם השו"ע א"נ דמשום סיפא נקט שם עי"ש ודוחק וצ"ע:

* זוזי - עיין בספר נהר שלום שכתב דה"ה דמותר להשתמש בו תשמיש מגונה ודוקא לאחר שניטלו התפילין משם והביא ראיה לדבר עי"ש:

ביאור הלכה סימן מג

==================

* ובבה"כ עראי מותר להשתין בהם כשהם בראשו - פשוט דה"ה לענין תפילין של זרועו וכן איתא להדיא בספר התרומה ודלא כהפמ"ג ונראה שיסיר הכריכות מעל כף ידו שלא יבוא לשפשף בם:

* בה"כ קבוע היינו שיש בו וכו' - נראה לכאורה דאפילו אם עתה אין בו צואה כלל כיון דהוא מקום שרגילין לפנות שם גזרינן שמא יעשה צרכיו ולא נקט המחבר לשון זה רק להורות לנו דאם יש צואה במקום הזה תו חיישינן שמא הוא יעשה צרכיו ג"כ במקום הזה ואפילו אם עד עתה לא היה זה המקום מיוחד לפנות ובזה ניחא מה דסיים המחבר בלי חפירה להורות דאם הוא בחפירה חשוב כמאן דליתא ומותר אם אותו המקום אינו מיוחד לפנות עד עתה ועיין במ"א סק"ו מה שתמה על המחבר ולפ"ז ניחא הכל:

* בה"כ עראי וכו' בה"כ תחלה - עין במ"ב בשם הפמ"ג ואם הוא מקום המסריח מפני מי רגלים המצוי תמיד שם לכאורה המקום הזה דין בה"כ קבוע יש לו דלא גרע מעביט של מי רגלים המסריח דדינו כצואה מדאורייתא כמ"ש תר"י ולא גרע ממים סרוחים או מי משרה וכו' המבואר בסימן פ"ו דדינו כצואה עי"ש ואפשר דלענין זה לא מחלקינן בזה ובכל גווני מותר להשתין בו בתפילין שעליו ולא חיישינן בו שמא יפנה בו כיון דאינו מיוחד רק להשתין ואין לאסור מטעם המי רגלים גופא כיון דהוא מיוחד שם דינו כצואה דז"א דא"כ הא מי רגלים נגד העמוד ג"כ דינו כצואה ואפ"ה בבה"כ עראי מותר להשתין בתפילין שבראשו ואפילו בקבוע היה מותר אי לאו דחיישינן שמא יפנה בהם וא"כ אפשר דבזה לא חיישינן שמא יפנה ומותר:

* ואוחזן בימינו - עיין במ"ב מש"כ בשם הרמ"ע להקל והרדב"ז מחמיר. ובספר אור זרוע אשר זכינו מקרוב לאורו משמע כהרמ"ע דכתב בסי' תקפ"ו דמותר לעבור בבית הכסא לפי דרכו שלא לצורך נקביו ותפילין בראשו. ומשמע מלשונו שהוא מחלק בין אם הוא עובר או שהוא קובע עצמו להיות שם ובזה יש ליישב קצת קושית המג"א בסק"ט ממרחץ דחולץ כמ"ש סימן מ"ה סעיף ב' ואע"ג דלענין ד"ת לא מחלקינן בין מהלך או עומד בברכות כ"ד ע"ב לענין זה מחלקינן:

* ואפילו להשתין מים - ר"ל במיושב או בעפר תיחוח דליכא משום ניצוצות וכדלעיל בס"א:

* בבה"כ קבוע - וה"ה לענין בה"כ עראי ותפילין שבראשו. [ביאור מהרמ"ב על המרדכי]:

* ומניחן בכלי אם היה בו טפח וכו' - עיין במ"ב והמ"א הביא עוד בשם רש"י דאם הכלי היה טפח חשיב הכלי אוהל להפסיק בינם לקרקע ומותר להניחם בביתו ע"ג קרקע ובכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח:

ביאור הלכה סימן מד

==================

* אפילו שינת עראי - דלא כהרא"ש ור"י שמתירין שינת עראי ובביאור הגר"א בריש הסימן משמע שדעתו לפסוק כמותם להקל אך לדעתו לא מיקרי שינת עראי כ"א כדי הילוך ק' אמה ואף בזה דוקא אם הניח ראשו בין ברכיו וכמ"ש לקמיה באותו הסימן:

* ישן בהם וכו' - עיין במשנה ברורה סק"ג מה שכ' זולת בשעת התפלה והלימוד וכו' אף דבפמ"ג כתב דמצוה מן המובחר שלא יסיח דעתו כלל מתפילין אפילו בשעת ק"ש ותפלה לא סתמתי כן כי הבה"ט בשם האר"י ז"ל כתב להיפך ובפרט שמצאתי בספר אור זרוע וז"ל בסימן תקפ"ה וצריך אדם כשהוא לבוש תפילין לזכור שתפילין עליו ולא להסיח דעתו מהם שלא יישן בהם ולא יפיח בהם כי מחמת שזוכר שנושא שם הנכבד עליו אינו בא לידי קלות ראש ותופס יראת שמים בלבו כדאמרינן פרק א"ע וכו' הלכך כשאדם מכוין לבו בתפלתו או בהלכה שלו אין זה היסח הדעת דכ"ש דאיכא יראת השם עכ"ל:

ביאור הלכה סימן מה

==================

* אסור לכנוס לבה"ק וכו' - עיין בפמ"ג שכתב דג' מחלוקת בדבר הב"ח סובר דבקברות נמי תוך ד"א לקבר הוא דאסור הא חוץ לד"א של קבר אע"פ שעומד באמצע בה"ק שרי כל שאין סביבו קבר תוך ד"א וט"ז פירש מדינא אין איסור כ"א תוך ד"א לקבר והטור החמיר משום גדר חוץ לד"א של קבר כל שעומד בבה"ק [היינו מקום שהוקצה לקברות אבל חוץ לבה"ק אין להחמיר כלל לדידיה וכמו שפירש בא"א דאין עושין גדר לגדר] והמ"א פירש דתוך ד"א של בה"ק נמי אסור ולדבריו קשה לערבינהו וליתנינהו אסור לכנוס לתוך ד"א של בה"ק או של מת עכ"ל אבל במחצית השקל בסימן ע"א פירש דהמ"א סובר ג"כ בזה כהט"ז דאינו אסור ממקום שהותחל הבה"ק [היינו הקרקע שהוקצה לקברות] ולחוצה אפילו אמה אחת אפילו אי ליכא מחיצה מפסקת בנתיים רק דבזה פליג עם הט"ז וסובר דממקום בה"ק ולפנים כגון שיש מחיצה סביב בה"ק או אפילו ליכא מחיצה כלל רק שהוקצה לקברות אסור מדינא אפילו רחוק ד"א מן הקברים [ובזה יוסר קושית הפמ"ג מעל מ"א] ומ"א שכתב בענינינו דאסור אפילו בתוך ד"א של בה"ק היינו אם הקברים מתחילין תיכף ממקום התחלת בה"ק ומה שלא הזכיר בהמחבר האיסור רק בבה"ק היינו דהוא בא לרבות בזה דממקום התחלת הקרקע של בה"ק ולפנים אסור אפילו חוץ לד"א מן הקברים. ודע עוד דהגר"א שסובר בסי' כ"ג בביאורו דתוך ד"א של בה"ק אסור ורמז ג"כ לעיין במ"א בענינינו משמע ג"כ דהוא מפרש בהמ"א כהמחצית השקל הנ"ל ואיירי ג"כ באופן זה דוקא דהא ציין שם זה למקור על הא דכתב המחבר שם דתוך ד"א לקבר אסור ותדע דאין דוחק כלל לפרש כן דהא הט"ז גופא דאין מחמיר כלל חוץ לבה"ק כתב ג"כ ביו"ד בסי' רפ"ב סק"ג דתוך ד"א לבה"ק אסור וע"כ דמיירי באופן דכתב המחה"ש הנ"ל. היוצא מזה דמקרקע שהוקצה לקברות ולחוצה בודאי אין אסור כלל אפילו אמה אחת כל שיש ד"א מן הקבר אמנם אפילו במה דהחמיר המ"א בבה"ק עצמה מדינא חוץ לד"א של קבר ג"כ יש לעיין בזה דהב"ח והע"ת בחדא שיטתא קיימי להקל וגם הט"ז סובר כוותייהו מעיקרא דדינא גם הפמ"ג הקשה עליו דלדבריו שקרקע שהוקצה לקברות אסור אפילו רחוק הרבה מקברים א"כ איך נהגו לומר קדיש בבה"ק עיו"ד סי' שע"ו וכן כתב בספר נהר שלום דחומרא יתירא היא להחמיר חוץ לד"א דא"כ נצטרך להחמיר כל הקרקע שהוקצה לקברות ואפילו רחוק כמה אך ממקום הקברות ולפנים אפילו אי איתרמי שיש יותר מד"א רחוק מן הקבר כתב הנה"ש שם דיש מקום להחמיר בזה: