בס"ד - כל הזכויות שמורות (c) לספריית עם ישראל

משנה ברורה וביאור הלכה על שלחן ערוך - אורח חיים
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל החפץ חיים

משנה ברורה סימן כה

==================

(א) אחר שלבש וכו' - ואפילו אם הטלית אינו חייב אלא מדרבנן כגון שאולה אחר שלשים יום וכנ"ל בסימן י"ד וכל כה"ג ג"כ יש להקדימו לתפילין [ארה"ח]:

(ב) יניח תפילין - ומי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין הכריעו האחרונים דתפילין קודמין כי ציצית הוא רק מצוה אם יש לו טלית של ד' כנפות ותפילין הוא חובה ומי שאינו מניחן הוא בכלל פושעי ישראל בגופן וכדלקמן בסימן ל"ז. וכ"ש לענין לקנות תפילין מהודרין וטלית נאה דתפילין קודמין לכו"ע והעולם נכשלין בזה. מי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין אין מחוייב לחזור על הפתחים כדי לקנותן אבל מי שידו משגת אך סומך על מה ששואל מאחרים אחר שיצאו בהן כתב הב"ח דעונשו גדול:

(ג) שלא יפגע - פי' אפילו לא יאחוז בהם בידו רק לפי הושטת ידו הם מונחין לפניו תחלה אין מעבירין עליהם וצריך להקדימן וכל זה דוקא אם רוצה להניח עתה התפילין אבל אם עדיין אין רוצה להניחם רק לאחר זמן לא שייך בזה אין מעבירין על המצות:

(ד) ויצטרך להניחם - נ"ל פשוט דאם מתפלל בביתו ורוצה להניח טלית ותפילין ובתוך חדר שלפניו מונח התפילין ובתוך חדר אחר מונח הטלית צריך להניח תפילין ברישא כדי שלא יעבור על המצות אחרי דהתפלין מזומנין לפניו תחלה ואף שלא נטל עדיין התפלין בידו [וראיה מהא דיומא ל"ג ע"ב בגמרא וכי עייל להיכל וכו' עיי"ש]:

(ה) קודם הטלית - ואם עבר והניחם מידו ונטל הטלית שוב אסור לעזבו וליטול התפילין:

(ו) ואין לו ציצית - אפילו הוא הולך בלי ד' כנפות וכ"ש לפי מנהגנו דכל אחד זהיר בט"ק:

(ז) אין צריך - מפני שאין משהין את המצוה אע"פ שי"ל שיעשה אח"כ יותר מן המובחר מצוה בשעתא חביבא וכן בתדיר ושאינו תדיר דקי"ל דתדיר קודם אם אין התדיר לפנינו א"צ להמתין:

(ח) בביתו - כדי שיצא מפתח ביתו בציצית ותפילין וכמו שהביא הב"י והד"מ בשם הזוהר עי"ש שהוא ענין גדול. ואם יודע שילך דרך מבואות המטונפות או שמצויין נכרים ברחוב יניחם בחצר בית הכנסת ואם אי אפשר יניחם בביתו ויכסם בכובעו או בידו. ועיין באחרונים שכתבו במשכים קודם אור הבוקר ובא לבהכ"נ לא שייך אזהרת הזוהר דעדיין לא מטי זמן חיובא. ומ"מ כשיאור היום יותר טוב שיצא לחצר בהכ"נ וילבשם שם ויכנס אח"כ לבהכ"נ:

(ט) ושם יתעטף - ואע"פ שבא הט"ג לידו קודם שהניח התפילין א"צ להתעטף בו בביתו כיון שאין דעתו ללבשו כאן:

(י) להתעטף - ובמקום שמצויין נכרים ברחוב יתעטף בחצר בית הכנסת אם אפשר לו:

(יא) ולברך עליו - פי' ברכת להתעטף ויכוין לפטור בברכה זו גם הט"ק וכדלעיל בסימן ח' סעיף יו"ד עי"ש במ"ב סקכ"ד:

(יב) ואז היה וכו' - כדי ליתן שבח והודאה בברכה זו גם על התפילין שנקראין פאר שנאמר פארך חבוש עליך וקאי על תפלין שהן פאר לישראל כמו שנאמר וראו כל עמי הארץ וגו' ויראו ממך ודרשינן אלו תפילין שבראש:

(יג) ומברך עוטר וכו' - ובארה"ח כתב לא ראיתי שנוהגין כן רק מניחין תפלין קודם ברכת השחר או אח"כ כ"א לפי מנהגו רק ראיתי מדקדקים למשמש בתש"י וש"ר בשעה שמברך ברכה זו:

(יד) בשעת ק"ש ותפלה - ר"ל לכל הפחות בשעת ק"ש ותפלה וכדלקמן בסימן ל"ז ס"ב ואמרינן בגמרא כל הקורא ק"ש בלי תפלין הרי הוא כאלו מעיד עדות שקר בעצמו ח"ו ופירשו בתוספות לפי שאומר וקשרתם לאות וגו' ואין קושר ואף שבדיעבד יצא ידי ק"ש מ"מ יש לו עבירה מצד אחר שמראה על עצמו שאין רוצה לקיים רצון הש"י וזהו עדות שקר שמעיד על עצמו ויש עוד פי' אחר עיין בלבוש וכתב בספר חרדים דמזה נלמוד כשאומר ואהבת את ד' וגו' יראה להכניס אהבת הש"י בלבו שלא יהיה כדובר שקר ח"ו. ודע דלא אמרו כן אלא כשעושה כן במזיד שמתעצל להניח תפלין קודם ק"ש אבל מי שאין לו תפלין או כשהוא בדרך ומחמת קור וצינה אינו יכול להניח תפלין וכל כה"ג בודאי אין לו לאחר ק"ש בזמנה מחמת זה. לבוש בסימן נ"ח והעתקתי שם את לשונו עי"ש:

(טו) יכוין בהנחתם - כתב הב"ח בסימן ח' טעם לזה מדכתיב והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ד' בפיך כי ביד חזקה הוציאך וגו' יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכונה שיכוין בשעת קיום המצוה וכתב הפמ"ג דמ"מ בדיעבד אפילו אם לא כיון רק לשם מצוה בלבד יצא:

(טז) להניח ד' פרשיות - ויש נוהגים מחמת זה לקרות הארבע פרשיות לאחר הנחת תפלין היינו קדש והיה כי יביאך דשמע והיה אם שמוע בלא"ה קורין כל ישראל בשעת ק"ש. ובתפלין דר"ת יאמר כל הד' פרשיות. ומנהג יפה הוא [ארה"ח]:

(יז) תחלה - דכתיב וקשרתם וגו' והדר והיו לטוטפות וגו':

(יח) ויברך - ר"ל קודם ההידוק וכדלקמן:

(יט) תפילין - הלמ"ד בדגש:

(כ) על מצות - בפת"ח תחת הוא"ו שהוא לשון יחיד ולא יאמר בחול"ם שהוא לשון רבים שהרי לא ניתקנה ברכה זו כ"א לתש"ר בלבד כמו שיתבאר בסימן כ"ו [כן הכריעו רוב האחרונים דלא כט"ז]:

(כא) וטוב לומר - משום חשש ספק ברכה לבטלה כמש"כ בסימן ר"ו ולא שהוא ספק גמור דא"כ איך יברך מספק ברכה לבטלה ויסמוך על שיאמר בשכמל"ו אלא דאנן בני אשכנז סבירא לן להלכה כדעת ר"ת רק לרווחא דמילתא להוציא עצמינו מידי כל פקפוק נוהגין לומר בשכמל"ו. ויזהר מאוד שלא לומר ברוך שם רק אחר שיהדק הש"ר על ראשו כראוי דאל"כ יהיה הפסק בין הברכה להנחה ויהיה ברכה זו לבטלה בודאי וצריך לחזור ולברך והעולם נכשלין בזה:

(כב) פגע וכו' - דוקא פגע אבל אם הניח ש"ר תחלה או שמצא הש"י שנשמט ממקומו אין להסיר הש"ר דמאי דהוה הוה וימהר להניח ש"י על מקומו ויש חולקין ועיין בביאור הלכה:

(כג) להעביר - כיון דכתיב בקרא מפורש דיד קודם דמתחלה וקשרתם והדר ולטוטפות לפיכך אין משגיחין על העברת המצוה משא"כ לעיל בס"א גבי ציצית ותפלין:

(כד) להניח בקמץ - שהוא לשון הנחה כמש"כ להניח ברכה אל ביתך ולא בפת"ח שהוא לשון עזיבה כמש"כ אחיכם אחד הניחו אתי [אחרונים]:

(כה) אחר הנחה וכו' - דקודם לכן לכתחילה אין ראוי לברך דהוי קודם דקודם וצריך לקרב הברכה לעשיית המצוה בכל מה דאפשר:

(כו) קודם קשירתן - ובדיעבד יברך אפילו אח"כ דמצוה שיש לה משך זמן הוא בכולי יומא:

(כז) קודם שמהדקן - כי ההידוק הוא מצות הקשירה וצריך גם כן ליזהר שיהיה הברכה אחר שמונחים על הראש לא כאותן שמברכין בעודם בידם דא"כ הו"ל קודם דקודם. גם בשעת ברכה של תש"ר יראה שיהיה מכוסה ראשו בטלית ולא יברך בגילוי הראש:

(כח) אסור להפסיק - אפילו בדיבור של מצוה כגון להשיב שלום לרבו וכל כה"ג כי גורם ברכה שאינה צריכה. ואפילו לאותן המניחין תפילין בחוה"מ בלי ברכה או המניחין תפלין דר"ת אחר שחלץ תפלין דרש"י או שחלץ תפלין ע"מ להחזירן דהרמ"א בסי"ב פסק דא"צ לחזור ולברך כשמניחן אח"כ אפ"ה עבירה היא להסיח ביניהן דלכתחילה בעינן שיהיו סמוכין ותכופין זה לזה דכתיב והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך שיהא הוייה אחת לשתיהן:

(כט) בדיבור - ואפילו בלשון הקודש ולכתחילה אסור אפי' להפסיק בשתיקה אם שוהא הרבה שלא לצורך אפילו לא הסיח דעתו. ואפי' לרמז בעיניו ולקרוץ באצבעותיו בין התש"י ובין התש"ר ג"כ יש ליזהר לכתחילה. אם הניח תפלין של יד בבית זה ותש"ר בבית אחר והיה דעתו לזה עיין לעיל בסימן ח' סי"ג ומ"ב שם לענין טלית וה"ה לענינינו:

(ל) ואם הפסיק - אפילו בשוגג:

(לא) ולדידן דנוהגין וכו' - כי הטעם שאנו מברכין שתי ברכות על תפילין ולא די בברכת להניח לבד הוא שאנו סוברין דעיקר תיקון הברכות אלו כך היתה בתחלת הנחתם תקנו לברך להניח וקאי נמי על ש"ר וכשמניח הש"ר ומהדקו מברך נמי על מצות שזו היא גמר המצוה הילכך ממילא אם סח והסיח דעתו צריך לחזור ולברך גם להניח על הש"ר [הרא"ש]:

(לב) לחזור ולברך - ונכון שימשמש אז בשל יד להזיזו ממקומו ויחזק הקשר ובזה תחזור ברכת להניח גם על הש"י ודומה כאלו הניח עתה הש"י והש"ר תכופים זה לזה ואם בירך בלא משמוש ימשמש אחר הברכה ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הגרע"א בזה:

(לג) אם סח - ואפילו אם סח בין ברכת להניח ובין הנחת התש"י ג"כ דינא הכי:

(לד) אינו וכו' - אבל לכתחילה אסור להסיח בין ברכת להניח עד אחר הנחה של ראש אפילו בדברים שהן לצורך תפילין אם לא היכי שא"א בענין אחר. אך בחוה"מ שאין מברכין אפשר דיש להקל לכתחילה בדברים שהם לצורך תפילין:

(לה) לא יפסיק - ואפילו לענות אמן על ברכה זו גופא כגון לענות אמן על ברכת תפילין שמברך אחר אסור אם לא שחבירו מכוין להוציאו בברכה זו [תשובת ד"ש והגרע"א בחידושיו דלא כפ"מ עי"ש]:

(לו) לענות עמהם - ואם פסק וענה איש"ר או קדושה או ברכו או שענה אמן על איזה ברכה ששמע חוזר ומברך ועיין בבה"ל. ובחוה"מ או המניח תפילין דר"ת וכיוצא שמניח בלי ברכה יש להקל ולהפסיק לעניית איש"ר וקדושה וברכו ואמן אך אח"כ יזיז הש"י ממקומו קודם שיניח הש"ר כדי שיהיה הוייה אחת לשניהן:

(לז) שותק ושומע - דהשתיקה כענייה לענין לצאת י"ח אבל לא שיחשב כהפסקה:

(לח) קודם שיכרוך - הטעם כיון שברכת להניח חוזרת גם על של ראש כנ"ל בס"ק ל"א וכ"ש להמחבר לעיל בס"ה דס"ל דאינו מברך אלא אחת ע"כ ימעט ההפסק בכל מה שיוכל והכריכה סביב הזרוע אינה מעיקר הדין ע"כ טוב לאחר אותה עד שיניח של ראש ובספר כוונות האר"י ז"ל כתוב שהיה נוהג לכרוך השבעה כריכות סביב זרועו תחלה [אבל לא הג' כריכות שעל האצבע] מפני שהוא סובר כיון דלכתחלה גם הכריכות הוא מצוה לפיכך אין זה הפסק וכן המנהג בכ"מ ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן כ"ח דעתו ג"כ כמנהגנו לכרוך קודם על הזרוע לחיזוק דבלא"ה לא מתקיים ואינו נקרא קשירה עי"ש כתב בספר מ"מ אם שמע קדיש וקדושה אחר שבירך על של יד ואם יכרוך לא יהיה לו פנאי להניח ש"ר ולענות יניח ש"ר קודם הכריכות אם יכול להדק במקצת שלא ימיש התש"י ממקומו:

(לט) שאסור וכו' - היינו אפילו אם ירצה להוציא הש"ר והש"י שניהן בשוה מן התיק דבזה אין מעביר על המצות אפ"ה יש ליזהר כי יש בזה טעם ע"פ הקבלה כמש"כ בב"י וכ"ש להניח הש"י מידו ולהתעסק בהוצאת הש"ר מדינא אסור:

(מ) מונחת - ר"ל שתהיה מהודקת יפה על הזרוע ואז מותר אפי' קודם שעשה השבעה כריכות. ואם אחר יכול להוציא ולתקן ש"ר בעוד שחבירו מניח של יד הפמ"ג מחמיר וארה"ח מיקל עי"ש:

(מא) לא יתקן - ר"ל אפילו אם בעת תיקון הש"ר לא יניח הש"י ג"כ מידו אפ"ה כשמניח אח"כ הש"ר להניח הש"י הוי כמעביר על המצות:

(מב) שתיהן מעומד - עיין במ"א שרוצה להכריע דהנחה של יד תהיה מיושב והברכה תהיה בעמידה אבל בא"ר בשם רש"ל בתשובה סימן צ"ח כתב דמי לנו גדול מר"ש מקינון אחר שלמד קבלה היה מתפלל כתינוק בין יומו דמי שלא יכול להשיג סודה על נכון יבוא לקצץ בנטיעות ע"כ יהיה הברכה והנחה בעמידה ובביאור הגר"א הוכיח דגם לפי הזוהר מותר להניח התש"י בעמידה ע"כ אין לזוז מהמנהג. כתב הכנה"ג בכללי הפוסקים כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמרא והפוסקים הלך אחר הגמרא והפוסקים מיהו אם בעלי קבלה מחמירין יש להחמיר ג"כ ואם לא הוזכר בגמרא ובפוסקים אע"פ שנזכר בקבלה אין אנו יכולין לכוף לנהוג כך ודין שאין מוזכר בהיפוך בש"ס ופוסקים יש לילך אחר דברי קבלה וגם במקום שיש פלוגתא בין הפוסקים דברי קבלה יכריע:

(מג) בכל פעם - אפילו אם כשסילקן היה דעתו להחזירם תיכף ואפילו אם לא שינה מקומו כלל בינתים. והרמ"א בסמוך פליג ע"ז. ואם בשעת ברכה היה דעתו שאח"כ יסלקם ויחזור ויניחם מוכח מדברי המג"א לעיל בסימן ח' סקט"ז דלכו"ע אין צריך לחזור ולברך:

(מד) נשמטו - כתב של"ה הא דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקומם משום דבשעת תפלה מסתמא אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן ע"מ להחזירן דפסק ההג"ה בסמוך דאין לחזור ולברך. וא"כ אותן שהולכין לפעמים עד חצות בתפילין אם נשמטו ראוי לברך. והח"א כתב דאף בשעת התפלה אם נשמטו המברך לא הפסיד. ומ"מ נראה דלמעט בברכות עדיף:

(מה) ממקומן - דוקא כולן או רובן אבל מקצתן אף דצריך להחזירן על מקומן אין צריך לחזור ולברך [ט"ז בסימן ח' סט"ו ועי"ש בפמ"ג]:

(מו) צריך לברך - דכיון שהזיזן ממקומן הוי כמו שהסירן לגמרי:

(מז) שלא לברך - כיון דהזיזן על דעת לחזור משא"כ בנשמטו מעצמן אמרינן דתיכף שנשמט אזדא ליה המצוה ולהכי שתיק ליה הרב להמחבר שם. ודע עוד דה"ה אם הסירם לגמרי אדעתא להחזירם מיד פליג נמי הי"א ואפילו אם שינה מקומו בינתים ופסקו האחרונים כן. ואם לא היה בדעתו להחזירו מיד רק לאחר זמן אפילו אם אח"כ לבשן תיכף או שהיה בדעתו להחזירן תיכף ואח"כ נשתהא הדבר והסיח דעתו בינתים לכו"ע צריך לחזור ולברך. וכן אם חלצן לכנוס לבהכ"ס אפילו היה דעתו ללבשן תיכף צריך לברך לכו"ע דהא אין רשאי לילך בהם לבית הכסא ואדחי ליה וכמ"ש בסימן ס"ה וכתב הח"א דה"ה כשחולץ שצריך להפיח כיון דאסור להפיח בהן צריך לחזור ולברך:

(מח) של יד - וה"ה בתפילין של ראש דינא הכי:

(מט) לא הסיח דעתו - ואפילו אם סח בינתיים לצורך ענין אינו הפסק בדיעבד וכדלקמן סימן קס"ז ס"ו. ועיין לעיל בסי' ח' במ"ב סקכ"ח:

(נ) ולברך - דכיון דלא נעשה עדיין מצות הנחה נמצא דלא חלה עדיין הברכה על שום מצוה ועשיית הקשר אינו מפסיק כיון שהוא מענין המצוה ע"כ חייל הברכה על הנחה שניה. ומזה יש ללמוד במי שיש בידו תפילין בלי קשר ובירך ועשה קשר והניח דבדיעבד שפיר עולה לו הברכה שעשה דעשיית הקשר אינו הפסק. ומשמע מדברי השו"ע דאם לאחר שהידק התפילין על הזרוע נפסק הקשר צריך לחזור ולברך דכבר נגמר מעשה המצוה וה"ל כנשמטו ממקומם דצריך לברך כשמחזירם וכנ"ל והאחרונים חלקו ע"ז וכתבו דכיון דברכת להניח שבירך קודם הנחת של יד קאי גם על תפילין של ראש כדאיתא לעיל וא"כ כ"ז שלא הניח תש"ר עדיין עסוק במצות השייך לאותה ברכה ולא נגמר עדיין המצוה שבירך עליו עד שהניח גם הש"ר ע"כ כמו בהותר הקשר של יד קודם הנחת של ראש פסק השו"ע דאינו צריך לחזור ולברך ה"ה נמי אם נפסק הקשר ג"כ אינו צריך לחזור ולברך. ואם נפסק הקשר של ראש או של יד לאחר שכבר הניח הש"ר והדקו צריך לחזור ולברך. ואם אין שם מי שיודע לתקן הקשר והוצרך לקחת תפילין אחרים בכל גווני צריך לחזור ולברך דדמי להא דסימן ר"ו ס"ו:

(נא) הותר - הקשר. וה"ה אם נשמטו ממקומם ומ"ש הניח ש"ר ר"ל שהדקו דהוא עיקר מצות הנחה וכנ"ל:

(נב) מהדק ומברך - דה"ל כנשמטו ממקומם וכן אם הותר הש"ר לאחר הידוקו צריך לחזור ולברך כשמהדקו על ראשו ולפי מה שכתבנו לעיל בשם השל"ה אין לברך אם הותר התפילין בזמן התפלה בכל גווני:

(נג) שאולים - ואפילו בשואל שלא מדעת מותר דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה רק שיקפלם כבראשונה ולא יוציאם ממקומו הראשון כמו בטלית לעיל בסימן י"ד עי"ש [אחרונים]:

(נד) גזולים - דה"ל מצוה הבאה בעבירה ואפילו אחר יאוש ואפילו בדיעבד לא קיים מצות תפילין אך אם מכר התפילין לאחר יאוש לאחר דעת המ"א בתרמ"ט והמחה"ש לעיל בסימן י"א דיוכל השני לברך דלדידיה הוי יאוש ושינוי רשות אכן הט"ז והגר"א בסימן זה כתבו בהדיא דבכל גווני אסור לברך אף דלענין לצאת בהם משמע מדברי הגר"א דיוצא בהם אך לענין הברכה אסור מ"מ משום בוצע ברך דעל ידי לקיחתו יצא הגזילה מרשות הבעלים. אך מי שלקח מהשני הזה נראה דיוכל לברך כן מצאתי בדמשק אליעזר לעיל בסימן י"א עי"ש:

(נה) נהגו העולם - ויש שאין משהין עליהם יותר מן החיוב דצריכין גוף נקי והכל לפי מה שהוא אדם אם אין לו גוף נקי ומתיירא שמא יפיח יסלק מיד ועיין סימן ל"ז ס"ב דמשו"ה אין רוב העולם נוהגים להניחם כל היום ובשם האר"י ז"ל כתבו שלא היה חולץ עד אחר ע"כ נקוה לך. וביום שיש בו מילה ראוי שלא לחלוץ עד אחר המילה כי מילה היא אות ותפילין הם אות:

(נו) ג' קדושות - ט"ס הוא ובאמת צ"ל ג' קדישים וד' קדושות. כי ברכו את ד' נחשב חדא שהיא דבר שבקדושה וקדושת שפה ברורה שניה וקדושת העמידה וקדושת ובא לציון. ושלשה קדישים הוא ח"ק שקודם ברכו וחצי קדיש שאחר תפילת י"ח וקדיש שלם שאחר ובא לציון. ומ"מ משמע מפמ"ג ושארי אחרונים דבמקומות שנוהגים לומר קדיש יתום בכל יום אחר עלינו טוב שלא לחלוץ עד אחר קדיש יתום. ואנשים שנוהגין לקפל הטלית ותפילין ולהניחן בתיקן בעת אמירת קדיש לא יפה הן עושין דמאוד יש לכוון בעניית איש"ר כמבואר לקמן בסימן נ"ו בטור ובשו"ע ואיש"ר הוא עוד במדרגה גבוה יותר מקדושה כמבואר שם במ"א סק"א ובודאי לא גרע משאר ברכות דרבנן דאסור לעשות אפי' תשמיש קל בשעה שהוא מברך כמבואר לקמן בסימן קצ"א במ"א סק"ב:

(נז) עד שיחזירו - רמז לדבר ויעבור מלכם לפניהם [היינו הס"ת] וד' בראשם [תפילין] ב"י:

(נח) ויניחוהו בהיכל - והחולצן קודם עכ"פ יזהר שלא יחלוץ הש"ר בפני הס"ת כדי שלא יגלה ראשו בפניה אלא יסתלק לצדדין ובש"י דליכא גילוי או בתפילין ש"ר תחת הטלית גדול שרי [פמ"ג]:

(נט) מוסף - אחר שהחזירו הס"ת בהיכל ובמקומותינו שמכניסים תיכף אחר הקריאה יחלצם אחר הקדיש שקודם תפילת מוסף. ובאליהו רבא כתב דבר"ח יחלוץ אחר קדושת ובא לציון קודם שאומר יהי רצון מלפניך וכו' שנשמור חוקיך ולא ימתין מלחלצם עד אחר קדיש כדי שלא להפסיק בין קדיש להתפלה:

(ס) וה"ה בחוה"מ - והאחרונים כתבו כיון די"א שלא להניח כלל בחוה"מ כדלקמן בסימן ל"א ימהר לחלצן קודם הלל והש"ץ אחר הלל ובחוה"מ של סוכות שיש פנאי בעוד שממתינין על האתרוג אף הש"ץ יחלוץ קודם הלל. הנוהגין ללבוש כל היום יחזור וילבוש בר"ח אחר תפלת מוסף וא"צ לחזור ולברך אם היה דעתו לזה בשעת חליצתן לפי מה שפסק הרמ"א לעיל בסי"ב ובחוה"מ לא יניחם שוב לגמרי עד הערב. והאנשים המניחין תפילין דר"ת בחוה"מ לא יניחום כלל ובר"ח יוכלו להניחם אחר שיסיים הש"ץ תפלת מוסף או שיסירו התפילין של רש"י קודם ובא לציון ושל ר"ת ילבשו בעת אמירת ובא לציון [פמ"ג]:

(סא) קדושת כתר - פי' במקום שאנו אומרים נקדש במוסף אומרים בקצת מקומות כתר יתנו לך לכן אין נכון להיות אז כתר של תפילין עליו ואפילו בעת תפלת הלחש ופשוט דאם שכח והתחיל להתפלל בהם לא יחלצם באמצע דאינו רק מנהגא:

(סב) בכל מקום - והט"ז כתב דהנוהג שאינו חולץ במוסף אין עליו תלונה מאחר שאין אנו אומרים קדושת כתר יתנו לך ושמעתי על גדול הדור אחד שלא היה חולצם במוסף אך המתפלל בצבור בודאי לא ישנה מנהגא דצבורא:

משנה ברורה סימן כו

==================

(א) שום אונס - כגון שיש לו מכה בראשו או בזרועו או שהוא צריך לצאת לדרך ואין השיירא ממתנת עליו עד שיניח שתיהם מניח אותה שיכול. והי מינייהו עדיפא לענין הנחה י"א דיותר טוב שיניח ש"ר לבד דקדושתו חמורה וי"א שיניח לע"ע הש"י כדי שלא ישנה הסדר שבתורה בד"א כשיהיה יכול אח"כ להניח בדרך התפלה השניה אבל אם אח"כ לא יכול להניח התפלה השניה יניח הש"י והש"ר קודם הליכתו מביתו דמשום איחור דרכו לא התירו לו לבטל ממצות תפילין:

(ב) ולדידן דנוהגין וכו' - כמו שביארנו בסימן כ"ה במ"ב ס"ק ל"ב ע"ש:

(ג) מברך להניח - עיין בפמ"ג שהביא עוד פוסקים דס"ל דאף על של יד לבד נמי מברך שתי ברכות ולהלכה הסכימו האחרונים דאינו מברך על ש"י אלא להניח לבד דבלא"ה הרבה ראשונים ס"ל דאפילו על שתיהן נמי אינו מברך אלא אחת. אם הניח שתיהן ולא בירך דהדין הוא דיברך כ"ז שהן עליו עדיין אם הקדים ברכת ש"ר תחלה ואח"כ ש"י אינו חוזר ומברך אבל לכתחלה אפילו הניח ש"י ולא בירך יברך עליו קודם הנחת של ראש:

משנה ברורה סימן כז

==================

(א) שמאל - מדכתיב ידכה בה"א פירוש יד כהה דהיינו השמאל שהיא תשה וכהה ועוד דרשו מדכתיב וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין שכן דרך בני אדם אף קשירה בימין וכיון דקשירה בימין ממילא הנחה בשמאל ואם הניחו בימין אף בדיעבד לא יצא [אחרונים]:

(ב) בבשר התפוח - והוא המקום הנקרא קיבורת בלשון חז"ל והוא לעיכובא כדילפינן לזה בגמ' מקרא:

(ג) הקובד"ו - הנקרא עלינבויגי"ן:

(ד) בראש העצם - אין ר"ל ראש העצם ממש דהתם עדיין נמוך הבשר ועד שיתחיל להיות גבוה אין מקום תפילין דאין ע"ז שם קיבורת אלא ר"ל בגובה הבשר שבעצם ולא בא הרמ"א בזה לחדש שום דבר רק במה שסיים אבל לא בחצי העצם שסמוך לשחי ור"ל אף שיש גם שם עדיין מקצת בשר תפוח וגם דעת המחבר הוא כן דדוקא מחצי העצם ולמטה כדמוכח בסעיף ז' ומה שכתב המחבר מתחלה בבשר התפוח שבעצם ע"כ ג"כ דכונתו מחצי העצם ולמטה והגר"א בביאורו הסכים לדינא דכל מקום הקיבורת כשר להניח בו תפילין וכן משמע בפרישה ועכ"פ למטה ממקום הקיבורת פסול לכו"ע ע"כ נכון למנוע מלהניח תפילין גדולים כי ע"פ הרוב מצוי בתפילין גדולים שסוף הקציצה מונחת למטה ממקום הקיבורת אם לא שיקשרם לכתחלה בחצי העצם העליון וגם זה לא נכון להקל לכתחילה בזה אחרי דדעת המחבר ורמ"א להחמיר בזה. אך אם אין לו כ"א תפילין גדולים טוב יותר שיקשרם בחצי העצם העליון במקום שנמצא עדיין בשר התפוח ויצא בזה עכ"פ דעת הגר"א וש"פ ממה שיהיו מונחים למטה ממקום הקיבורת ולא יצא בזה אליבא דכו"ע וגם הברכה יהיה לבטלה:

(ה) שאין לו יד - ר"ל שניטל פיסת יד שמאלו עם כל הקנה עד הקובד"ו שנקרא עלינבויגי"ן אבל אם נשאר קצת מהקנה גם הא"ז מודה להתוספות דחייב בתפילין ויברך ג"כ כן מצאתי בא"ז אשר זכינו מקרוב לאורו:

(ו) בלא ברכה - עיין בביאור הלכה. ואם אין לו יד שמאל כלל או אפילו קצה הזרוע שלמעלה ממקום הקיבורת נשאר ומקום הקיבורת אין לו כלל פטור מלהניח הש"י אף בימין ויש מחמירין בזה. וכ"ז שנעשה גידם בשמאל דהוא מקום הנחת התפילין אבל אם נעשה גידם בימין אפילו נקטע לו כל היד חייב בתפילין ויבקש לאחרים שיניחוהו עליו:

(ז) המנהג הנכון - עיין בביאור הגר"א שכתב דדינא דגמרא הוא לפירוש הגאונים:

(ח) שיהא היו"ד וכו' - עיין בבה"ל שכתבנו שנכון ליזהר שלא ירחיב הרבה את כפל קשר העניבה שהרצועה עוברת בה כדי שתהיה גם מקום הידוק הרצועה סמוך להתפילין לצד הלב:

(ט) עליו וכו' - אין ר"ל שתהיה התפלה מונחת על היו"ד דודאי בעינן שתהא היו"ד אצל התפלה בשוה ולא מתחתיה רק ר"ל דלפי שהוא מטה התפילין לצד הגוף כמו שכתב ס"א לכן נקרא יו"ד של צד הגוף למטה והתפלה עליו לצד מעלה:

(י) יש ליזהר - ובזוהר פ' פנחס מחמיר מאוד בענין זה ויש מחמירין דגם כשהן בתוך כיסן צריכין ליזהר בזה שלא תזוז כלל היו"ד ומטעם זה יש נוהגין לקשור היו"ד עם חוט של גיד עם התפלה וראוי לבטל זה דע"י הקשירה יהיה חוט של גיד סביב התיתורא חוצץ בין הזרוע להתפילין ובלבושי שרד כתב דראוי לבטל ג"כ המנהג שכורכין הרצועה במקום הקיבורת תחת התיתורא דהוי ג"כ חציצה:

(יא) מהתפלה - ויחתוך בתיתורא מלמעלה ויהדק היו"ד עם הבית:

(יב) והקציצה וכו' - ואיטר המניח תפילין ממי שאינו איטר או להיפוך ואינו יכול להוציא הרצועה ולקבעה כדין עיין בבה"ל:

(יג) לא יהא וכו' - דכתיב על ידך ובתש"ר כתיב בין עיניך:

(יד) דבר חוצץ - אפילו חציצה כל דהוא ונכון ליזהר לכתחילה אפי' בכנה חיה שלא יהא מפסיק בין התפילין לבשר ועכ"פ בכנה מתה ועפר יש ליזהר וע"כ יש נוהגין לרחוץ מקום הנחת התפילין. כתב בספר רביד הזהב נראה דמה שרצועה חוצצת לפעמים בין תפילין לבשרו לא מיקרי חציצה דמין במינו אינו חוצץ ומלבושי שרד שהעתקתי לעיל בסק"י משמע דנכון לכתחילה להחמיר בזה:

(טו) לא שנא ש"ר - כתב בספר מחצית השקל ורע עלי המעשה של אותן האנשים שמגדלין בלורותיהן מלבד כי הוא דרך שחץ וגאוה עיין מה שכתוב ביו"ד סימן קע"ו יש בו איסור בהנחת תפילין דכיון דגדולין הרבה ליכא למימר בהו היינו רביתייהו וחוצצים עי"ש ובלאו חציצה נמי בשביל הני שערות המרובים א"א לצמצם שיהיו מהודקין ומונחין על מקומן כדין:

(טז) אין להקפיד - והאחרונים כתבו דאין להקל רק במקום הכריכות אבל מה ששייך להקשירה יש להחמיר אף ברצועות בין בשל יד ובין בשל ראש וכתבו תוכחת מגולה על המניחים התפילין ע"ג פאה נכרית הנקרא פארוק"ה ואפילו אם רק הרצועה מונח על הפאה נכרית. ומ"מ משמע מדברי המ"א והח"א דאם יש לו מכה בראשו ורק במקום שהרצועות מונחים ולא במקום הקציצה מותר לו להניח הרצועות ע"ג סמרטוטין שעל המכה או ע"ג כובע דק ולברך אע"ג שיש חציצה בין הרצועות כיון דבמקום הקציצה אין חציצה וכן בשל יד אם יש לו מכה אפילו במקום הקף הקשר שסביב ידו מותר לו להניח הקף הקשר ע"ג סמרטוטין ולברך אך בזה יזהר לכסות מלמעלה כדי שיתקיים לך לאות ולא לאחרים לאות:

(יז) עלול לנזילות - פי' שיש לו מכאוב או מיחוש בראשו ואם יגלה ראשו יזיק לו הקרירות כיון שהוא אנוס יכול לסמוך על הרשב"א דס"ל דאין חשש בחציצה ולא נאמר בין עיניך אלא לסיים להם מקום ומשום לך לאות ולא לאחרים לאות ליכא בתש"ר דבהו כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך. ומ"מ צריך לכסות מפני הרואים שאינם יודעים שהוא אנוס:

(יח) תפלה של ראש על וכו' - ואם יש לו מכה ביד במקום הנחת הקציצה והמכה מתפשטת בכל הקיבורת מותר לו להניח על הרטיה אם לא סגי בלא"ה ולא יברך דהא דעת רוב הפוסקים דחציצה פוסלת ויברך שתים על הש"ר כדלעיל בסימן כ"ו בהג"ה אך ילבוש על התש"י מלמעלה בגד אחר כדי לכסותם דהא כתיב בהו והיה לך לאות ודרשינן לך לאות ולא לאחרים לאות. ודוקא על רטיה אבל להניח תפילין על חלוקו י"א דאסור אפילו ביש לו מכה ואפילו אם ילבוש עליו בגד אחר:

(יט) הכובע דק - אבל על כובע עבה אסור להניחם דלא יוכל לכוין ולצמצם מקום שהמוח של תינוק רופס:

(כ) רק יברך וכו' - ויכוין להוציא הש"ר דבלא"ה דעת הרבה פוסקים שאין מברך על שניהם אלא אחת. ועיין בב"ח וע"ת דמשמע מדבריהם דנכון ליזהר שעכ"פ בשעת ק"ש ותפלה יהיה בלי חציצה כלל:

(כא) ואיטר וכו' - ועיין לעיל בס"ק י"ב:

(כב) יד ימינו - ואפילו נעשה איטר ע"י שהרגיל עצמו אח"כ ולא נולד כך יניח בימין וכ"ש אם מן השמים הרגילוהו דהיינו שנולד לו חולי בימינו וניטל הכח ממנו או שנקטע לו כף ידו הימנית וצריך לעשות כל מלאכתו בשמאל בודאי דינו כאיטר גמור ויניח על היד הרצוצה ואם חזר לבריאותו ונעשה שולט בשתי ידיו בשוה הרי הוא ככל אדם:

(כג) כל מלאכתו - ה"ה אפילו רק רוב מלאכתו:

(כד) מניח בשמאלו - ואם הניחו בימינו שהוא שמאל כל אדם אף בדיעבד לא יצא [חוט השני סימן כ"ח] ועיין בביאור הלכה:

(כה) שולט בשתי ידיו - ר"ל שעושה כל המלאכות בשניהם שוה בשוה אבל אם נקל לו לעשות בשמאל אף שיכול לעשות אותם גם בימין זה לא מיקרי שולט בשתי ידיו [כן מוכח לקמן בסימן תרנ"א בש"ת עי"ש]:

(כו) שתש כח - ר"ל דכתיבה אין לה שום מעלה משאר מלאכה יחידית ואזלינן בתר רוב המעשים והיא הנקראת שמאל:

(כז) חשובה ימין - דכתיב וקשרתם וכתבתם משמע דבאותו יד שכותב בה צריך לקשור את התפילין על היד שכנגדו מיהו כשלא נולד כן רק אח"כ הרגיל עצמו לכתוב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין יניח בשמאל כל אדם. ואדם שאין יכול לכתוב לכו"ע אזלינן בתר שאר מלאכות באיזה יד שעושה אותם נקרא ימין:

(כח) והכי נהוג - עיין בביאור הלכה:

(כט) עד הקובד"ו - ר"ל בבשר התפוח אשר לצד הקובד"ו ולא עד הקובד"ו ממש ואם נתפשט המכה בכל בשר התפוח אשר לצד הקובד"ו יוכל לסמוך על דעת המקילין להניח בבשר התפוח אשר בחצי העליון של עצם ואם המכה גדולה ומצטער בהנחת התפילין פטור מלהניח התפילין של יד אפילו נשאר לו מקום ויניח של ראש לבד וכדלעיל בסימן כ"ו עי"ש ועיין מה שכתבנו בסעיף ה' בס"ק י"ח:

(ל) שלשה כריכות - שנים בפרק התחתון ואחד בפרק האמצעי וי"א דתחלה א' בפרק אמצעי ואח"כ ב' בפרק התחתון. ואותן הכריכות יעשה אחר הנחת השל ראש:

(לא) או שבעה - ואנן נהגינן שבעה [אחרונים] ועיין בשע"ת שמסיק דאין לעשות אלו הז' כריכות רק על הזרוע דלא כקצת שנוהגים לעשות ג' כריכות על הקיבורת וד' על הזרוע:

(לב) ואין לכרוך - שכבר נתקיים וקשרתם ברצועה שעל המעברתא וכמו בתפילין של ראש שתלוי ברצועה שבתוך המעברתא וכיון שאין מצוה כלל בכריכה לכן אין להניחה על התיתורא שיש בה קדושה יותר מן הרצועה. והנוהגים להניח הש"ר קודם שכורכים על הזרוע י"א דיכול לכרוך הרצועה על הקציצה שלא תמוש תש"י ממקומה עד שיניח הש"ר ואח"כ יסירנה ויכרוך השבעה כריכות ומי שבתי ידיו צרות והתפילין נדים ממקומם עי"ז יכול לכרוך סביב התיתורא כדי לחזקם [ארה"ח]:

(לג) עיקרי השער - פירוש דבין עיניך לאו ממש הוא דגמרינן גזירה שוה מלא תשימו קרחה בין עיניכם האמור אצל מת מה להלן מקום שעושה קרחה והוא בראש אף כאן מתחיל מקום תפילין ממקום שיש שייכות קרחה דהיינו ממקום התחלת צמיחת השערות שבראש ורבים נכשלים באיסור זה וטועים לומר שהקצה העליון מתחיל ממקום השיער ועיקר התפילין מונח על המצח ועוברים על איסור דאורייתא דכל התפילין צריכין להיות מונחין במקום שיש קרחה דהיינו שיהיה אפילו קצה התחתון של התיתורא מונח על מקום התחלת עיקרי השער אבל אין להשגיח למי שיש לו שערות ארוכות ששוכבים עד חצי המצח להניח שם התפילין כי התחלת מקום התפילין צריך להיות מהתחלת עיקרי השער שבפדחת ולמעלה ויותר טוב להניח קצת למעלה משיעור זה דהא מקום יש בראש להניח שתי תפילין כדי שלא ישמט למטה על המצח. וכל המניחן על המצח הוא מנהג קראים ולא עשה המצוה וכל בעל נפש יזהיר לחביריו וילמדם שלא יכשלו בזה כדי שלא יהיו ח"ו בכלל פושעי ישראל בגופן דזהו קרקפתא דלא מנח תפילין וגם הברכה הוי לבטלה דתפילין שמונחין שלא במקומן הוי כמונחין בכיסן. ואם נשמטו ממקומן צריך להחזירן תיכף ולענין ברכה עיין לעיל בסימן כ"ה סי"ב:

(לד) עד סוף המקום - ר"ל שקצה המעברתא של התפילין לא יהיה מונח למעלה ממקום שמוחו של תינוק רך:

(לה) בעורף - שהוא סוף הגלגולת והוא נגד הפנים ולא כ"כ למטה כנגד הגרון וטוב שיהיה מונח עיקר הקשר למעלה מן הגומא ועכ"פ יש ליזהר שלא יהיה אפילו מקצת הקשר מונח במקום פנוי משער דשם הוא מפרקת הצואר ולא עורף ולכן יש ליזהר שתהיה הרצועה המקפת הראש מצומצמת ומהודקת סביב ראשו ולא יהיה הקף הרצועה גדול מהקף הראש דאז איכא תרתי לריעותא חדא דצריכים הידוק ממש דבעינן וקשרתם לאות וגו' וההידוק היא הקשירה שנית דאם הם רפוים סביב היקף ראשו יפול הקציצה לפניו על מצחו או יפול הקשר לאחריו למטה בצוארו ולא יהיו במקומן הראוי להן:

(לו) שתהא באמצע - רוחב הראש ולא יטה אותם לצד אחד כדי שיתקיים והיו לטוטפות בין עיניך והרבה מהאחרונים כתבו דאם שינה בזה לא קיים מצות תפילין וצריך ליזהר בזה גם נכון ליזהר לכתחילה שלא יהיו התפילין גדולין ביותר דאז אי אפשר כמעט שיהיו מהודקין על הראש וגם שיהיו מונחין על מקומן דאם הם מונחין בגובה הראש כדין אינם מהודקין וגם הקשר לא יבא על מקומו כדין וע"ל בסי' ל"ב בסעיף מ"א מש"כ שם:

(לז) שנראה כעין דל"ת - כי שתי רצועות יוצאות מתוך הקשר למטה אותה היוצאת מצד שמאל המניח נמשכת לרחבו כמו גג הדלי"ת ואותה היוצאת לצד ימין נמשכת באורך למטה כמו רגל הדלי"ת [א"ר] ויראה שלא יתהפך הקשר בעשייתו ובלבישתו ועיין לקמן בסימן ל"ב בסעיף נ"ב מה שכתבנו שם:

(לח) ולא יתהפכו - ואם נתהפכו מדת חסידות הוא להתענות או לפדות בצדקה ואין להקפיד שלא יתהפכו אלא מה שמקיף את הראש ואת הקיבורת פ"א אבל מה שכורך אח"כ וכן מה שמשתלשל לפניו מהרצועה של תש"ר אין צריך להקפיד כלל שלא יתהפך לפי שאינו מעיקר המצוה ומ"מ משום נוי המצוה ראוי להפוך שיהיה השחור לצד חוץ אפילו בהמותר:

(לט) בין של יד וכו' - הנה בשל יד שהוא רואה כשהוא מניח יכול לראות שלא יתהפך לא הקשר ולא הרצועה ובשל ראש דאינו רואה כשהוא מניח סביב ראשו ימשמש היטיב בידו ממקום הקציצה בכל צד וירגיש אם מונחין כראוי [ב"ח]:

(מ) עד הטבור - הוסיף ע"ז לית לן בה:

(מא) או למעלה ממנו - ועיין בחידושי רע"א וכן בארה"ח דמסקי דשל ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה ובטור כתב עוד וי"א דשל ימין עד המילה ושל שמאל עד הטבור:

(מב) כאורך שעורה - היינו בקליפתה אבל בלא העוקץ שלה דיש בה עוקצין ארוכים מאד וי"א דדי ברוחב מאורך חטה ופחות מכשעורה ובמקום הדחק יש לסמוך ע"ז. וכתבו האחרונים דצריך ליזהר מאוד במקום כפל ההידוק שרגיל שהרצועה נתקמטה שם או שנפסקת עד שלא נשאר בה כשיעור:

(מג) מניחן וכו' - מפני שיש מכשירין ויש פוסלין אף בדיעבד כמבואר בב"י ע"כ הכריע כן:

(מד) כמות שהן - והאחרונים מסקי דאם פיחת משיעור האורך בשל יד הנזכר לעיל בסעיף ח' יניח בלי ברכה ואם יש כדי לפשוט עד אצבע צרידה הכריכות אין מעכבין. ובאורך רצועות הש"ר כתב בארה"ח דדוקא אם יש חוץ ממה שמקיף הראש עכ"פ כשיעור שני טפחים הא לא"ה יניחן בלא ברכה ולענין רוחב הרצועות השל יד והשל ראש החמיר ג"כ דאם לא היה רק כדי אורך החטה יניחן בלי ברכה ע"ש. ולענין אם מהני לתקן ברצועות עיין לקמן בסוף סימן ל"ג ובמ"ב שם:

(מה) טוב להיותם וכו' - דכתיב וראו כל עמי הארץ וגו' וטוב שגם הקשר יהיה מגולה אבל אין נוהגין כן [א"ר] ובדיעבד אף אם היו מכוסים לגמרי יצא:

(מו) אין דרך ארץ - שהתפילין הם דרך כבוד כדכתיב וראו כל עמי הארץ ואין ד"א להשוות עצמו לרבו ע"כ יכסה אותם בטליתו או בכובע:

(מז) אין להקפיד - ומ"מ לכתחילה טוב יותר לכסותם:

(מח) אם הם גלוים - פי' שאם נקרעו בגדיו לית לן בה אבל אסור להניחן על הבגד וכנ"ל בס"ה:

משנה ברורה סימן כח

==================

(א) בכל שעה - פי' בכל שעה שנזכר בהם חייב למשמש דעל ידי כן נזכר עליהן תדיר ולא יבא לידי היסח הדעת ועוד כדי לתקנם שלא יזיזו ממקומן:

(ב) שלא יסיח דעתו - ובעת התפלה א"צ למשמש בהם [מ"א לקמן בסימן מ"ד ועיין בפמ"ג]:

(ג) בשל יד - דהש"י סמוכה לו למשמשו ואין מעבירין על המצות:

(ד) תחלה - ואח"כ בשל ראש. ואם בעת משמוש הש"ר מצאהו שנשמט ממקומו ונודע לו אז שהש"י ג"כ נשמט ממקומו צריך להחזיר הש"י תחלה על מקומו מקרא וקשרתם לאות על ידך והדר ולטוטפות בין עיניך וכנ"ל בסימן כ"ה ס"ו:

(ה) חולץ תחלה - אחר שמסיר ג' כריכות מהאצבע:

(ו) מעומד - ה"ה הסרת הכריכות של האצבע ולמנהגינו שמניחין של יד ג"כ מעומד צריך ג"כ לחולצן מעומד דכהנחתן כך חליצתן. ויש מהחכמים שהיו נוהגין לחלוץ התש"ר ביד שמאל שהיא ביד כהה להראות שקשה עליו חליצתן ואם הוא איטר יד שכל מלאכתו בשמאלו חולצן בימינו כדי שלא לעשות החליצה במהירות:

(ז) ועליו של יד - כתב הב"ח וכן הט"ז לעיל בסימן כ"ה סק"י דהיינו שיעשה תיק ארוך וצר שיהיו מונחים זה על גבי זה והמ"א כתב דיותר טוב ליתן התפילין זה בצד זה וכן נוהגין ומה שכתב המחבר ועליו של יד פירושו שיתנו קצת לצד מעלה כדי לפגוע בהם תחלה ובספר שולחן שלמה כתב דטוב שיהיו התש"י בצד ימין של התיק ג"כ מטעם זה. ויש נוהגין לעשות שני כיסין אחד לשל יד וא' לש"ר אך גם בשני כיסין יותר טוב שיזהר ליתן הכיס של יד קצת לצד מעלה כדי שיפגע בהם תחלה ולא יעביר על המצות דדעת הט"ז לעיל בסימן כ"ה דגם ע"י כיס שייך מעביר על המצוה ועיין במ"א בסימן כ"ה סק"א. אותן בני אדם הנוהגין לעשות תיקין להתפילין יש להם לסמן איזה שייך לש"ר ואיזו לשל יד כדי שיזהר בהם ולא יוציא הש"ר תחלה מהתיק גם דכיון דש"ר קדושתו חמורה יזהר עי"ז שלא לשנות אח"כ התיק ליתן בו של יד אלא א"כ התנה מתחלה וכדלקמן בסימן מ"ב:

(ח) תחלה - ולא יצטרך להעביר על המצוה. ונכון ליזהר שלא יחלוץ של יד עד שיניח ש"ר בתוך התיק כדי שלא ישכח ויניח של יד תחלה בתוך התיק:

(ט) ובשעת חליצתן - כשמקפל התפילין לא יכרוך הרצועות על הבתים אלא בצדדי הבתים על התיתורא ויש נוהגין לכורכן ככנפים ע"ש כנפי יונה. וכשכורכן על צדדי התפילין צריך לאחוז התפילין בידו ולגלול הרצועה עליהן ולא לאחוז הרצועה בידו ולגלול התפילין לתוכה. גם כשנוטל התפילין מכיסן לא ינערם אלא נוטלן בידו מתוך הכיס. תיק תפילין אסור בשל שעטנז כמו מטפחת ספרים [פמ"ג]:

משנה ברורה סימן כט

==================

(א) אין לברך - פירוש לאפוקי ממאי דאמרינן [בנדה נ"א ע"ב] דבני מערבא היו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו בתר דמסלקי תפילין בלילה שהם היו סוברים דלילה לאו זמן תפילין הוא ונפקא להו זה מקרא דושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות אבל לדידן דס"ל דהאי קרא אתי לענין אחר כדאיתא בגמרא ולילה קי"ל דזמן תפילין הוא אך אין להניחם לכתחילה דגזרו שמא יישן בהם ויפיח הילכך אין לברך:

(ב) בין השמשות - פי' אף דקי"ל שבת ויו"ט לאו זמן תפילין וכשירצה להניחן אז לשם מצוה עובר על בל תוסיף מ"מ כיון שאם מניחן עליו בלי כונה לשם מצוה אין בזה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים משום גזירה שמא יצא בהן לר"ה ויש חולקין גם ע"ז כמו שיבואר לקמן בסימן ל"א לפיכך לא שייך ברכה ע"ז כיון שבחליצת התפלה מצד עצמה אין בה מצוה ואינו חולצן אלא משום גזירה:

משנה ברורה סימן ל

=================

(א) הנחתן - ר"ל תחלת זמן הנחתן משיראה ומצותן כל היום וכדלקמן בסימן ל"ז עי"ש והטעם דעד זמן הזה חיישינן שמא יישן בהם ובכלל לילה הוא לענין תפילין:

(ב) עמו קצת - דאלו הרבה יכירנו אפילו מרחוק ואינו רגיל כלל לא יכיר אפילו בקרוב מאוד:

(ג) בלילה - ובין השמשות מדברי המג"א משמע דמותר לכתחלה להניח אבל בפמ"ג מסתפק בזה אם לא שלא קיים עדיין מצות תפילין באותו יום דאז יניחם בין השמשות:

(ד) ויישן בהם - וחיישינן שמא יפיח בשינתו אבל מדאורייתא מותר להניחם בלילה דקי"ל לילה זמן תפילין:

(ה) קודם וכו' - ר"ל דלא אסרו רבנן רק להניחם לכתחלה בלילה אבל מכיון שכבר מונחין עליו מבעוד יום לא הצריכום לחלצן:

(ו) כל הלילה - פי' כל זמן שאין חולצן דאלו חולצן פ"א שוב אסור להניחן:

(ז) מותר - ר"ל עד זמן שרוצה לישן דאז בהכרח מסירן שאסור לישן שינת קבע בהן וכדלקמן בסימן מ"ד. ואפשר דבלילה דזמן שינה הוא אפילו שינת עראי אסור מדינא:

(ח) ואין מורין כן - הלכה למעשה לאחרים שמא יבואו להניחן לכתחלה וע"כ לא יעשה כן אלא בינו לבין עצמו אבל לא ברבים דהוא ג"כ כהוראה וע"כ אין להתפלל בהם תפילת ערבית בתענית צבור ברבים:

(ט) ונמצאו עליו - דוקא נמצאו מקילינן ומורין שבשביל השמירה אין צריך לחלוץ אפילו כל הלילה כ"ז שלא ישן אבל להניחם לכתחלה אסור בשביל השמירה ויש מקילין בזה [ע"ת והגר"א]:

(י) לצאת לדרך - וקשה לו להניחן אח"כ מפני הקור וכל כה"ג [ח"א]:

(יא) בהשכמה - אפילו קודם עמוד השחר:

(יב) מניחם - קודם יציאתו. ויכול לכוין שלובשם לשם מצוה כיון דקי"ל לילה זמן תפילין הוא ואפילו היה לו מקום לשמרן ג"כ מותר ללובשן כיון דליכא למיחש לשמא יישן בהם וכדלקמיה:

(יג) וכשיגיע זמנן - דאף דהתירו חז"ל להקדים ההנחה בלילה במקום דליכא למיחש לשינה אפ"ה לענין ברכה לא רצו לתקן לומר וציונו קודם הזמן. ומ"מ אם קידם ובירך בלילה כשהניחם א"צ לברך שנית בבקר:

(יד) ויצא לדרך - ודוקא הולך ברגליו או רוכב אבל יושב בעגלה אסור להניח שמא יישן בהם ועיין בבה"ל:

(טו) ושקעה וכו' - רישא זו מיירי בחול ולחולצן ולנושאן בידו הוא מתיירא שמא יפלו ממנו בדרך והתירו לו להניח ידו עליהם ולכסותם ואע"ג דבס"ב אמרינן דמכיון שהם מכבר עליו א"צ לחולצן שאני הכא דמי שיפגע בו פן יטעה לומר שמותר להניח אז תפילין אבל בסמוך מיירי שיושב בביתו. והאי ושקעה חמה פירוש סוף שקיעה דהוא צאת הכוכבים דבבין השמשות א"צ לחולצן ומורין כן למעשה וכ"ז מדינא ובשם האר"י ז"ל כתוב שהיה נזהר לחולצן אחר שקיעת החמה:

(טז) וקידש וכו' - ר"ל דנעשה בין השמשות וא"א לו לישא אותם בידו לביתו מפני קדושת שבת ולהשאיר אותם שם אי אפשר דבתי מדרשות שלהם היו בשדה מקום שאין משומר מפני הגנבים ע"כ התירו לו חכמים לנושאם עליו דרך מלבוש עד ביתו אך צריך לכסותם שלא יראוהו שהוא נושא תפילין עליו בשבת:

(יז) מבעוד יום - ואפילו עוד היום גדול קודם שקיעה לפי שכבר עשאו לזמן הזה לילה וזמן שכיבה בק"ש ותפלה של ערבית ואם יניח בו תפילין יחזור ויעשהו יום והרי הן שתי קולות שסותרות זו את זו אך האחרונים הסכימו להלכה דמחוייב להניחן ובלי ברכה כל זמן שהוא קודם צאת הכוכבים ואם הוא לא התפלל עדיין אע"פ שהצבור התפללו אין בכך כלום ויניחם בברכה אם הוא עדיין יום כיון שהוא אינו עושה שתי קולות הסותרות זו את זו ודוקא אם לא הניחן באותו יום כלל אבל אם כבר הניח תפילין רק שרוצה להניח גם עתה אין ראוי להניחם אם הצבור כבר התפללו ערבית:

משנה ברורה סימן לא

==================

(א) ויום טוב - ויו"ט שני נמי בכלל לדידן בני חו"ל:

(ב) אסור להניח - ואפילו בטלטול י"א ג"כ דאסור אם לא לצורך גופם או מקומם כשאר כלי שמלאכתו לאיסור וי"א דכדי שלא יפלו או שלא יגנבום נמי מותר לטלטלם ממקום למקום ובמקום הדחק יש להקל ועיין בבה"ל:

(ג) שהם עצמם אות - בין הקב"ה ובין ישראל שנאמר כי אות היא ביני וגו' ויו"ט ג"כ מיקרי אות דבפסח מצרים כתיב אות והוקשו כל מועדי ה' בפ' אמור:

(ד) אות אחר - דהיינו תפילין דכתיב בהו והיה לך לאות על ידך:

(ה) היה זלזול - וגם עובר משום לאו דבל תוסיף והוא שהניחן לשם מצוה אבל במניחן שלא לשם מצוה אין בו משום בל תוסיף וגם משום זלזול אין בו אם לא שמניחן בפרהסיא דאז אסור מדרבנן ויש מחמירין בכל גווני אם לא שמונחים בבזיון כגון המוצא תפילין בשבת בשדה מותר ללובשם ולהכניסם לעיר דרך מלבוש כמו שיתבאר לקמן בסימן ש"א:

(ו) גם הם אות - בפסח אכילת מצה ובסוכה ישיבת הסוכה והי"א ס"ל כיון שמותרין בעשיית מלאכה מן התורה ליכא אות:

(ז) להניחן במועד - וחליצת התפילין צ"ל בחוה"מ קודם הלל. ועכשיו נהגו איזה אנשים לסלקן אחר קדושה של תפילת י"ח ומ"מ צריכין ליזהר לכוין לשמוע חזרת התפלה:

(ח) שאין וכו' - פי' משום דיש מניחים ויש שאינם מניחים או אין מברכים יש לברך בחשאי כדי שלא לבוא לידי מחלוקת וכן לא ילך בהם בר"ה לבהכ"נ והאחרונים הסכימו לדעת הט"ז דיותר טוב להניחן בלי ברכה כי הברכות אינן מעכבות וספק ברכות להקל ובפרט שהגר"א ז"ל כתב שאין לדעת הי"א עיקר בש"ס ועכ"פ לענין ברכה בודאי יש להחמיר. גם קודם ההנחה יחשוב בדעתו אם אני מחוייב אני מניחן לשם מצוה ואם לאו אין אני מניחן לשם מצוה ובזה יצא ידי כו"ע דאף להסוברים דחוה"מ אינו זמן תפילין אינו עובר על בל תוסיף כיון שאינו מכוין בהנחתם לשם מצוה ודאי וכ"ש שאין לחוש בזה לאיסור זלזול של אות חוה"מ דזה ג"כ אינו אלא במתכוין לשם מצוה כנ"ל. ותפילין דר"ת אין להניחם בחוה"מ [פמ"ג] עוד כתבו האחרונים [והובאו בארה"ח ע"ש] דאין נכון שבהכ"נ אחת קצתם יניחו תפילין וקצתם לא יניחו משום לא תתגודדו. ומי שאין מניח תפילין בחוה"מ שמתפלל בבה"מ שמניחין תפילין יש לו ג"כ להניחן ובלי ברכה וצבור שנהגו להניח תפילין אין להם לשנות מנהגם:

משנה ברורה סימן לב

==================

(א) ופרשת שמע - וצריך לכתוב ד' דאחד כל כך גדולה כמו ד' דלתי"ן קטנים [מ"א] ואפשר שאין משערין באותו כתב רק כל שיש בו דלתי"ן קטנים מאד סגי ומשום הכי נוהגין לכתוב רק גדולה משאר דלתי"ן שבאותו כתב:

(ב) לכתבם - כל הפרשיות בין מהש"י ובין מהש"ר:

(ג) כסדר הזה - דכתיב והיו הדברים וגו' בהוייתן יהו. וכ"ש שצריך ליזהר מטעם זה שיהיה כל פרשה ופרשה גופא נכתבת כסדרה שלא יחסר בה אפילו אות אחת כי לא יהיה לו תקנה אח"כ להשלימה וכדלקמן בסעיף כ"ג:

(ד) פסול - היינו התפילין שנעשו מאותן הפרשיות אבל הפרשיות עצמן לא נפסלו כגון אם התחיל לכתוב מפרשת והיה כי יביאך יוכל לצרף לזה פרשת קדש מתפילין אחרים אם יודע בודאי שנכתב קודם אלו דאל"ה ספק תורה לחומרא וה"ה אם בעת הכתיבה היה כסדרן רק אח"כ נפסל פרשה אחת המוקדמת נתבטל ממילא כל הפרשיות שאחריה ולענין צירוף מפרשיות אחרים ג"כ הדין כנ"ל:

(ה) קודם - משום דמוקדם בפסוק וי"א להיפך מפני שש"ר קדושתו חמורה משל יד ואנו נוהגין כמ"ש הרב בהגה ובדיעבד לכו"ע אין קפידא. כתוב בספר הכוונות שלכתחלה יזהר לכתוב כל הפרשיות ש"ר ושל יד רצופים ולא יפסיק ביניהם בשום דיבור כלל ועי' בש"ת:

(ו) בקלף אחד - מדכתיב והיה לאות על ידך דמשמע אות אחד כלומר בית אחד וכשם שהוא אות אחד מבחוץ כך יש להיות לכתחלה אות א' מבפנים שתהיה על קלף אחד אבל בש"ר שיש בו ד' בתים צריך שיהי' הפרשיות כתובות בד' קלפים וכ"ז רק לכתחלה וכמו שיתבאר הכל לקמן בסעיף מ"ז. ודע דתש"י צריך להיות ג"כ כתוב דוקא בד' עמודים כל פרשה בעמוד אחר:

(ז) בדיו שחור - ודיו שמראהו דומה למראה הכחול עיין בביאור הלכה:

(ח) מעשן עצים - פי' ולא יטיל לתוכו קומא או קנקנתום [שקורין בל"א קופער וואסער] כי לכתחלה בעינן כתב שיוכל להמחק וע"י קומא או קנקנתום הכתב עומד ואין נמחק וזהו הכל למצוה מן המובחר בלבד אבל לדינא גם הרמ"א מודה דמותר לעשות ממי עפצים וקומא וקנקנתום וכן נוהגין לעשות כהיום ע"י תערובות שלשתן וע"י בישול דהכי עדיף טפי [וכמו שכתב בתשובת משכנות יעקב סי' ל"ז] ועיין במ"א שכתב דבימיו לא ראה ג"כ לאחד מן הגדולים שנהג לעשות בדיו העשוי מעשן עצים ושמנים [אך אפשר דהיו עושין מדיו של קוצים כמו שסיים בשם מהרי"ל] וכן פסק בספר גט מקושר ובספר ברכי יוסף לעשות כמנהגינו עכשיו דהדיו העשוי מעשן עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בנקל ע"כ אין נוהגין בו עכשיו ודיו העשוי ממי עפצים בלבד בלא קומא [שקורין בל"א גומא] או מקנקנתום בלבד פסול אפילו דיעבד כן כתב הגר"א בביאורו לקמן בסי' תרצ"א עי"ש ועיין בבה"ל. מותר לכתוב תו"מ בדיו הנעשה מסתם יינם ועי' בש"ת ס"ק ד'. דיו אין צריך לעשות לשמה:

(ט) אות אחת - ל"ד דה"ה מקצת האות כגון קוצו של יוד:

(י) בשאר מיני צבעונים - שאינם שחור כגון האדום והירוק וכיוצא בהם:

(יא) מעביר הזהב - ואע"ג דכל זמן שאין מעביר פסול דכתב העליון מבטל כתב התחתון לא מיקרי ע"י ההעברה כתיבה שלא כסדרן כיון שאין כותב כ"א מעביר ונשאר כתב התחתון ממילא:

(יב) בחברתה - ואם האות גדול ונדבק בסופו באופן שאם נגרר מה שדבק מ"מ ישאר צורת אות יש מכשירין ויש פוסלין והסכימו האחרונים להחמיר ע"כ צריך לגרור מקום הדבק ואף בתפילין ומזוזות מהני תיקון כיון דלא נשתנה צורת האות מקודם:

(יג) כל אות - ואפילו האות האחרון מהשיטה צריכה להיות מוקפת גויל מארבע רוחותיה ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד וכדלקמן בסוף סעיף ט"ז ואפילו אם יחסר הקפת גויל להקוץ של היוד ג"כ פסול הוא וכדאיתא במנחות דף כ"ט וכל פרטי דין הזה עיין לקמן בסעי' י"ז ובסימן ל"ו:

(יד) כתיבה תמה - דהיינו שלא יכתוב ביתי"ן כפי"ן כפי"ן ביתי"ן זייני"ן נוני"ן נוני"ן זייני"ן וכל כיוצא בזה:

(טו) קוצו של יוד - היינו עוקץ שמאל של יוד וכ"ש אם חסר רגל ימין דפסול ותמונת היוד עיין לקמן בדיני צורת האותיות בסימן ל"ו ומש"כ בשם הפמ"ג:

(טז) כהלכתו - באותיות שעטנ"ז ג"ץ וזה הוא רק לכתחלה דבדיעבד כשר לרוב הפוסקים אם לא תייג וכדלקמן בסימן ל"ו ס"ג עי"ש שמבואר שם כל פרטי דיני התיוג:

(יז) שיכתוב בימינו - דאין דרך כתיבה בשמאל וה"ה לעשות איזה תיקון בשמאל בענין הכתיבה דפסול אבל להפריד נגיעות שבאותיות נראה דכשר אפילו בשמאל דומיא דמכשרינן באנשים הפסולין לזה לקמן בסימן ל"ט עכ"פ בדיעבד עי"ש:

(יח) בשמאל - היינו בשולט בימין לבד אבל אם שולט בשתי ידיו אפילו כתב בשמאלו כשר ואפילו אם שולט בימינו לבד אם אי אפשר למצוא אחרים יניחם אך לא יברך עליהם. וסופר שכותב בימין וכל מלאכתו בשמאל או להיפך כתב הפמ"ג שנכון לכתחלה שלא לקבלו לסופר ובדיעבד אין לאסור עי"ש הטעם:

(יט) הוי ימין - ע"כ אם כתב בימינו פסול כמו בשמאל דעלמא וכנ"ל אם אפשר למצוא אחרים וכתב הרמ"ע מעשה היה במצרים שתפס אחד הקולמוס בשפתיו וכתב בו ופסלו דאין דרך כתיבה בפה לכו"ע וכתב המ"א דפסול אפילו אם א"א למצוא אחרים. ועיין בספר משנת אברהם בשם הגט מקושר ועוד פוסקים דמשוין זה או הכותב ברגלו להכותב ביד שמאל:

(כ) שיטה עליונה - משום דתפילין אין עליה הלמ"מ לשרטט כמו מזוזה רק משום דאסור לכתוב ג' תיבות מפסוק בלי שרטוט ע"כ כשמשרטט שיטה עליונה די כי סתם בני אדם יודעים לאמן ידם לכתוב כל השיטות ישרות אחר שכתבו שיטה עליונה וקאמר אין צריך משום דאם ירצה לשרטט כל השיטין כדי לכתוב יותר ביושר ליפות השיטות הרשות בידו. ואם לא שירטט אפילו שיטה עליונה עיין בביאור הלכה:

(כא) ישרטט - פי' לכתחלה משום זה אלי ואנוהו אבל בדיעבד אפילו אם לא שירטט וכתב השיטות עקומות אין לפסול התפילין:

(כב) בעופרת - וכן בדיו ובסיקרא וכל כיוצא בזה ואפילו בין השיטין אסור לשרטט בו וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר כן כתב הל"ח והא"ר ובתשובת דבר שמואל סימן שס"ב מפקפק בזה מאוד אם משורטט בשום צבע שחור מחמת נגיעת אות באות ע"י השירטוט השחור אם לא דכתב מתחת השירטוט עי"ש:

(כג) בעפצים או בסיד - ולעיכובא הוא דלא מיקרי קלף בלא זה רק דיפתרא ויניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו ולא ע"י גרירה ואם הוציאו קודם לכן לא יכתוב עליו דהוי דיפתרא עדיין ופסול ויש מי שחולק וכתב דסופר שהוציא העורות לאחר ד' ימים ועדיין לא עבר שערות מעליהן נראה דבדיעבד אין קפידא דלא תליא בשער כלל דכיון דכבר הונח בסיד וניתקן כהוגן לא מיקרי דיפתרא עי"ש:

(כד) בשפתיו - ובדיעבד דיו במחשבה:

(כה) בתחלת - ויותר אין צריך לא להוציא בשפתיו ולא לחשוב שמתעבדים לשמה אלא בתחלתו בלבד ואפילו נמשך העיבוד כמה ימים דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. ותחילת העיבוד מיקרי כשמשים העורות לתוך הסיד ולא בעת שמשימם לתוך המים קודם מפני דזה לא מיקרי עדיין עיבוד:

(כו) לשם ס"ת - דקדושתה חמורה מתפילין ובכלל מאתים מנה ואעפ"כ מותר לשנות לתו"מ אף דקדושתם קלה ממנה אבל לדבר חול אסור לשנותו לבד אם התנה בפירוש בתחלת עיבודן שיהא מותר לשנותו אף לדבר חול אז מותר לשנותו. והנכון שינהגו כן הסופרים לכתחלה בעת שמשימים העורות לתוך הסיד שיאמרו אני נותן עורות אלו לתוך הסיד לשם קדושת ס"ת ואני מתנה לכשארצה שאוכל לשנותו לכל דבר ולא כמו שנהגו הסופרים שאומרים לשם ס"ת או תפילין או מזוזות או שאר דבר רשות דאז מסתפקים האחרונים אם מהני ועיין בביאור הלכה:

(כז) פסול - ולא מהני רק למזוזה בלבד דקדושתה קלה מתפילין ואם עיבד לתפילין מהני אף למזוזה ולא לס"ת ואם עיבד העור לשם רצועות לא מהני לכתוב פרשיות עליו אם עשה אח"כ קלף מהן דקדושתן חמורה ואפילו לעשות מהן עור בתים יש לומר נמי דפסול דקדושתן חמורה מרצועה [פמ"ג וע"ש עוד מה שכתב בזה]:

(כח) אפילו - דס"ל להרמב"ם דעכו"ם עושה אדעתא דנפשיה ואף על פי שהעכו"ם אומר ששומע לישראל אין פיו ולבו שוין בזה אבל הרא"ש ס"ל דכיון שהוא עומד ע"ג בתחלה בעת שמשים העורות לתוך הסיד ואומר לו שיתנם אז לתוך הסיד לשמה ולא בעינן הכונה של העכו"ם לזה רק בעת רגע נתינתם לסיד ציית ליה אשעה מועטת כזה ונותנם אדעתא דהכי אבל אם הישראל העומד ע"ג חישב בלבו לבד לשמה לא מהני ואפילו אומר לו בפירוש כל שעומד מרחוק ואינו מלמדו לא מהני אפילו להרא"ש:

(כט) קצת - אפי' אם לא סייעו רק בסוף העיבוד ואפילו גם זה הסיוע לא היה רק בשותפות עם העכו"ם כשר וכ"ז למצוה בעלמא אבל בדיעבד להרא"ש כשר אפילו לא סייעו כלל דעכו"ם אדעתא דישראל המצווהו לעשות לשמה עביד:

(ל) וכן נוהגין - והמנהג לפי דברי אחרונים לכתחלה צריך להיות כך שישים הישראל בעצמו העורות לתוך הסיד לשמה ויאמר לעכו"ם שכל שאר מלאכת העיבוד שיעשה הוא יעשה ג"כ לשמה ויכול העכו"ם אח"כ להוציאו בעצמו ולתקנו וא"צ עוד לעמוד ע"ג ולסייעו עוד. ואם נתן הישראל העורות בעצמו לתוך הסיד לשמה ולא אמר כלום להעכו"ם כתב הפמ"ג דצ"ע בזה [כי לפי דברי הב"י ביו"ד בסימן רע"א כשר אפילו לדברי הרמב"ם והב"ח אוסר] אכן לפי דברי הנו"ב בסימן קע"ה עי"ש וביאורי הגאון מהר"מ בנעט על המרדכי סוף הלכות ס"ת יש להקל בדיעבד. ואם סייעו הישראל להעכו"ם קצת בסוף ובזה גמר מלאכת העיבוד ולא אמר לעכו"ם כלל שיעשה לשמה זה בודאי לא מהני דמסייע אין בו ממש. וה"מ שזה גמר העיבוד לא עשה בעצמו רק בסיוע עם העכו"ם אבל אם גמרו הישראל בעצמו בלא סיוע העכו"ם כגון שהוציא הישראל העורות מן הסיד קודם שנגמר עיבודן וחזר והניחם בתוך הסיד לשמה הט"ז ביו"ד והגאון מהר"מ הנ"ל מקילין בזה ואין למחות ביד הנוהג להקל כדבריהן וכמו שביררנו בביאור הלכה:

(לא) בטביעות עין - שנתן בסימנין או שאלו הנקבים נעשו יותר מחדש משלו וי"א שיכתוב בראש בפנים במקום שאין דרך לעבד הראש וישאר הכתב עד אחר העיבוד ולא יסמן במרצע מחמת חשש זיוף ובדיעבד יש להקל כהש"ע:

(לב) לשתים - שהוא קטן כל כך עד שכשמעביר עליו בקולמוס נסתם הנקב בדיו ואין הנקב נרגש בקולמוס כותבין עליו אע"פ שנפל מעט דיו במקום ההוא ונראה נקב דק כנגד השמש כשר אבל אם ניקב כ"כ שאין הדיו עובר עליו פסול שהאות נראית חלוקה לשתים על ידו ואפילו אם הנקב באמצע עובי האות בגגו או בירכו ודיו מקיפה מכל צד פסול ואפילו אם עד מקום הנקב יש צורת אות. וכ"ז קודם כתיבה אבל אם לאחר כתיבה נחלק האות לשתים ע"י נקב רואין אם יש בו צורת האות עד מקום הנקב כשר וכמו שיתבאר בסמוך בסעיף ט"ז ועיין ביאור הלכה:

(לג) והדק ממנו לפרשת והא"ש - ט"ס וצ"ל לפרשת והיה כי יביאך שהיא יותר גדולה ולפרשת קדש ולפרשת והא"ש שהם ארוכות וכו' [ביאור הגר"א ויד אהרן] ורמ"י כתב שהסופרים שלהם עושים תיקון אחר שכל הקלפים הם שוים באורך א' ובעובי א' אלא שמניחין גליונין מפרשיות הקצרות:

(לד) לאחר שנכתב וכו' - נקדים ב' הקדמות ואח"כ נבאר בעזה"י. א' כל אות צריך שיהא עליו צורתו הראוי לאותו אות וא"ל פסול ובזה אין חילוק אם לא נכתב כהלכתו או אם אח"כ נתקלקל. ב' כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה ובדין זה יש שני פרטים. א' דוקא אם לא היה מוקף גויל קודם כתיבה אבל אם לאחר כתיבה נעשה נקב או קרע סמוך לאות מבחוץ ועי"ז אינו מוקף גויל כשר וכמו שיתבאר בסעיף ט"ז בשו"ע. ב' דעת רוב הפוסקים דאין צריך להיות מוקף גויל רק מבחוץ להאותיות ולא בתוכן חוץ מהירושלמי שמחמיר בזה. ועתה נבוא לבאר השו"ע אם לאחר שנכתב ניקב וכו' הטעם דבפנים אין צריך להקפת גויל ולפ"ז אפילו אם הנקב קודם כתיבה כשר והאי דנקט אם לאחר שנכתב ניקב משום דלכתחלה אין לכתוב אפילו אם הנקב באמצע חללו ואין ממלא את תוכו אבל באמת אם עבר וכתב אפילו אם היה הנקב קודם שנכתב כשר וא"צ שום תקון:

(לה) בתוך הה"א - וה"ה שאר אותיות שיש להן ג' דפנות ויש חלל בתוכו אבל ך' פשוטה וכ"ש וי"ו וכדומה לאו תוך מיקרי:

(לו) כל החלל - ואפילו נגע הנקיבה באות גופא כל שנשאר שריטה דקה מבחוץ כשר דאין שיעור לעובי האותיות:

(לז) שגם בפנים וכו' - וא"כ דינו כמבחוץ אם היה הנקב בתוכו קודם כתיבה פסול ועיין בט"ז ובפמ"ג בשם הלבוש שיש להחמיר כהירושלמי. ודע דלהירושלמי צריך הקפת גויל בכל הצדדים מבפנים כמו מבחוץ ע"כ אם ניקב בתוכו קודם הכתיבה אצל האות ועי"ז איננו מוקף גויל יש לגרור מעט מבפנים מעובי הקו של האות ויהיה מוקף גויל ועיין בביאור הלכה סוף ד"ה אבל בירושלמי וכו':

(לח) ניקב - וה"ה אם נמחק קצת מהדיו ולא ניקב. ודוקא בה"א פליג הרא"ש ומכשיר אם נשאר כל שהוא בין למעלה מהנקב ובין למטה דסבר דאין שיעור להנקודה התלויה בה ואפילו אם כתב מתחלה רגל קצר כזה כשר להרא"ש אבל בשאר אותיות כמו חי"ת וכדומה גם הרא"ש מודה דהרגל השמאלי דינו כמו רגל ימיני:

(לט) מצריכין כמלא וכו' - ומיירי בענין שאין בו חסרון משום הקפת גויל כגון שניקב לאחר הכתיבה כדבסמוך סט"ז בסופו דאל"ה פסול אפי' אם נשתייר יותר מכמלא אות קטנה גם להרא"ש:

(מ) והכי הלכתא - מדבריו אלו משמע דלא להחמיר בלבד פסק כדעת ש"פ אלא דפשיטא ליה דהלכה כוותיהו וא"כ צריך להזהיר מאד להסופרים שנכשלין בזה. ובתפילין ומזוזות דבעינן כסדרן לכאורה לא מהני שום תיקון אפילו התינוק קוראו לאות כיון שאנו רואין שאין לו צורת אות דבלא זה לא מיקרי ה' לפי דעת אלו הפוסקים וכדלקמן בסכ"ה ע"ש. ומ"מ נראה דיש להקל ע"י תיקון ודומיא שהקיל הפמ"ג בכף פשוטה שעשאו מרובע ע"י תיקון עי"ש:

(מא) ניקב - וה"ה אם נפסק האות בלא נקב או נמחק קצה האות ומיירי השו"ע בארכו וה"ה אם נפסק קצת מעביו בין ע"י נקיבה או ע"י מחיקה אם נשאר שריטה דקה שחור כמו וי"ו או יו"ד דקה כשר דאין שיעור לעובי האותיות אלא דבניקב בין בעביו בין בארכו בעינן שניקב לאחר הכתיבה וכדלקמן בסט"ז [ממ"א ודה"ח]:

(מב) הימיני - של ה"א. כתב הפמ"ג נראה לי דה"ה לשאר אותיות כגון ד' ל' פ' פשוטה צ' פשוטה קו"ף רי"ש או תי"ו או חי"ת [לכאורה בחי"ת בין רגלה הימיני או השמאלי] אם נשאר מהירך הימיני כיו"ד די בכך עכ"ל ועיין לקמן בסימן ל"ו בדיני צורת האותיות באות ל' ופ' פשוטה וצ' פשוטה וקו"ף ובאות תי"ו:

(מג) אם נשתייר - היינו מהנקב לצד מעלה ולא מצרפינן ליה מה שלמטה מהנקב אפילו אם תינוק דלא חכים ולא טיפש קראה לאות כיון דאנו רואין שלא נשאר צורת האות כתיקונו וכמו שנתבאר בסמוך בשם הט"ז אבל אם נשתייר מהנקב ולמעלה [או מההפסק ולמעלה אם נפסק האות באמצע] כשיעור אות קטנה כשר ואין צריך להראותו לתינוק וה"ה אם כתב לכתחלה רגל קטנה קצרה כזה דכשר ועיין ביד אפרים ובביאור הלכה:

(מד) מלא או"ק - היינו יו"ד ובקוץ התחתון שלו לפי מה דפסק לקמן בסי' ל"ו בב"י דלא מיקרי יו"ד בלא קוץ התחתון:

(מה) נפסק - י"ל בשני אופנים או מחמת נקב וזה אין כשר כ"א בניקב אח"כ כמו שיתבאר בסמוך בפנים או ע"י שנחסר הדיו באותו מקום ובאופן זה היה קאי הדין דשו"ע אפילו אם בתחלת הכתיבה נעשה כך:

(מו) הפשוטות - ולפיכך אין מועיל בה אם נשתייר כמלא יו"ד דאדרבה נראית כיו"ד ופסול הלכך בעינן תינוק בזה:

(מז) או שנפסק רגל הנו"ן - כצ"ל. ופי' נו"ן פשוטה וכיוצא בה כגון כ"ף פשוטה שרגלה קצרה ודומה קצת לדל"ת או לרי"ש [מפמ"ג ודה"ח]:

(מח) אם תינוק - עיין בט"ז שכתב דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק דהיינו שנעשה ההפסק ברחבו של רגל האות ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל בזה לא מועיל תינוק דהתינוק יצרף מה שלמטה ממנו לחלק העליון ובאמת אין לו צירוף וזה דומה לנפסק רגל הא' אלא צריך לכסות את חלק הנשאר אחר ההפסק ואין זה דומה למש"כ השו"ע כאן דאין צריך לכסות שאר האותיות דבזה ודאי מודה דצריך לכסות וכן הסכמת האחרונים [דלא כמש"כ בספר ישועות יעקב להקל כשיטת המאירי. ובביאור הגר"א בסימן ל"ו משמע ג"כ כהט"ז דלא מצרפינן להאות מה שלמטה]:

(מט) לא חכם - היינו חכם כ"כ שמבין הענין ומתוך זה הוא אומר האות הנפסק ויהיה מתפרש שפיר אבל אין נקרא חכם אם הוא חכם בהכרת האותיות היטיב ואין מבין מה שכתוב לפניו דזהו ודאי ג"כ כשר:

(נ) ולא טפש - טיפש היינו שאינו יודע לקרות האותיות וכל שיודע לקרות האותיות אע"ג דאינו בקי כ"כ בצורת האותיות כל שאומר דאין בו צורת אות פסול הוא:

(נא) וא"צ לכסות - וכן כתב הלבוש אבל המ"א בשם מהרי"ט כתב דצריך לכסות מה שלפניו שאם יתחיל מתחלת המקרא סרכיה נקיט ואזיל ואפילו תינוק שלא למד באותה פרשה אפילו הכי צריך לכסות לו מה שלפניו עד תיבה זו אבל תיבה זו וגם מה שלאחריה א"צ לכסותו כלל בכל גווני:

(נב) האות - כגון אלפי"ן שאין היו"ד שלהן נוגעת אל עצמן וכן נקודת הפ"א שאין נוגעת לגגה וכן לכל אותיות שאינן פשוטות שיש הפסק באמצען שהוא פסול בין אם נעשה זה בעת הכתיבה או לאחר הכתיבה שלא מהני קריאת התינוק אלא היכא שנפסק האות ובציר לה משיעורא ומחמת זה דומה האות במקצת לאות אחר כגון וי"ו קטיעה שאנו מסופקין אם הגיע לאורך וי"ו או כשיעור יו"ד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך וי"ו יש לה מדלא קראה יו"ד וה"ה לאות נו"ן פשוטה וכ"ף פשוטה שיש ספק אם יש להם שיעור ארכן או כ' כפופה שדומה במקצת לבי"ת וכה"ג שיש להסתפק אם תמונתה דומה לאות אחרת אבל היכא שאנו רואין שאין האות נשאר בצורתה מה מועיל בראיית התינוק ועינינו רואין שאין האות בצורתה. ולכן אין להכשיר האל"ף שרגל שמאלו אין נוגע לקו האמצעי בשביל שהתינוק יקראנה אל"ף דמפני הפירוד לא יטעה לומר שהיא עיין הפוכה. וה"ה בפשוטות אם אנו רואים ודאי שאין בו צורת אות לא מהני מה דתינוק קורא אותו כך רק בספק לנו אם יש בו שיעור כראוי מהני וכ"ז בלא תיקון ולענין תיקון עיין בבה"ל:

(נג) כשנפסק אות - וה"ה מה דמכשיר לעיל בסט"ו את ניקב רגל הה"א אבל בניקב חללו דמכשיר שם המחבר הוא אפילו ניקב קודם הכתיבה ולא נקט שם אם לאחר שנכתב וכו' אלא משום סיפא דניקב רגל:

(נד) ואח"כ נפסק - והטעם דלא בעינן מוקף גויל רק בעת הכתיבה ולפ"ז אפילו אם מגיע הנקב מאות לאות שסמוך לו ג"כ כשר אכן הדה"ח בהלכות קה"ת בדין כ"ו מחמיר בזה ועיין בביה"ל. ודע עוד דבענין נגיעת האותיות אפילו אם יודע בבירור שנעשה לאחר הכתיבה ג"כ פסול [דה"ח שם וכן משמע בב"ש באה"ע בסימן קכ"ה סקכ"ט עי"ש דס"ל ג"כ דצריך לחוש לתי' א' שבב"י בד"ה וא"ת וכו' דאין מחלק בנגיעה בין אם לא הוקף בעת הכתיבה או אח"כ]:

(נה) מתחלה - ובספק מתי נעשה הנקב תולין דאחר הכתיבה נעשה דמסתמא אם היה בעת הכתיבה היה הסופר רואהו אם לא שהנקב קטן מאד [דה"ח]:

(נו) נקב - דוקא נקב או קרע אף שאין ניכר כלל ההפסק ומשום דלא היה מוקף גויל בעת הכתיבה [לבוש"ר] אבל הפסק בעלמא כשר וא"צ שום תיקון כיון שיש שיעור אות עד מקום ההוא וכדלעיל בסט"ו וסט"ז. ואם נמצאות שריטות דקות בתוך שיעור אות עיין בביאור הלכה בסעיף כ"ה:

(נז) רגל - וכ"ש גגי האותיות ואמצען שאין להם היקף גויל בעת הכתיבה ונקט רגל לרבותא אף דבעת כתיבת סוף הרגל כבר נגמר צורת האות כראוי אפ"ה כל זמן שלא סלק ידו מן האות מיקרי ד"ז בעת הכתיבה ובעינן לכל האות הקפת גויל:

(נח) בלי הקף - ואפילו אם היא ארוכה כראוי דהיינו שיש בה שיעור שאפילו אם נגררה קצת למטה ישאר צורת אות מ"מ פסול [מ"א בס"ק כ"א ועיין במ"א סק"ג]:

(נט) מתחלתו - אבל אם נחתך הקלף אח"כ ועי"ז אין מוקף גויל כשר:

(ס) פסול - ואם רוצה לתקן יגרר קצת כדי שיהיה מוקף גויל אבל דיבוק מטלית לא מהני להקפת גויל דבעינן הקפת האות מגוף הסת"מ:

(סא) דיו - וה"ה צבע אחר אם עי"ז נשתנה צורת האות אבל נטף שעוה על האות אף שמכסה להאות ואינה ניכרת אעפ"כ מותר לסלק דשעוה אין מבטל הכתב ועיין בבה"ל:

(סב) לתוך - בין שנגע הטיפה בגוף האות או לא. וה"ה אם נפלה הטפה על קווי האות ממש ונתפשט הטפה גם מבחוץ להאות עד שאינו ניכר האות בתמונתו עי"ז:

(סג) ואינה ניכרת - בין שעי"ז נשתנה תמונתה לאות אחרת כגון שנפלה טפה תוך חלל ב' ונראית כפ"א או שאבדה תמונתה ואין שמה עליה. וה"ה בשאר אותיות ואפילו אם ע"י הטיפה נחסר רק קוצה של יו"ד בין בימין או שמאל פסול. ואם מסתפק בהאות אם צורתו עליו או לא מראה לתינוק דלא חכים ולא טיפש:

(סד) לגרור - ואפילו מעביר קולמוס על האות לאחר שחק תוכו אינו מועיל. מ"א:

(סה) הדיו - ואפילו אם הטפה לח עדיין והאות כבר נתייבש לא אמרינן שהיא ככסוי בעלמא על האות כיון שעכ"פ נפסל צורת האות קודם התיקון:

(סו) חק תוכות - פי' שחוקק התוך של האות וסביבו וממילא נשאר מה שאינו מוחק בצורת אות:

(סז) ולא וחקק - וזה ג"כ חקיקה מיקרי כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות אלא יגרור ג"כ קצת מהאות עד שלא ישאר צורתו עליו ואח"כ יתקננו אם לא כתב עדיין אחר אות זו דאל"ה פסול בתו"מ דבעינן כסדרן. וכ"ז הדין דשו"ע הוא מחמת שהאות אינו ניכר ונתבטל עי"ז כתיבה הראשונה אבל אם לא נשתנה צורת האות יכול למחוק טיפת הדיו ואין חילוק בין שנפל הדיו לתוך חלל האות בלבד או גם על האות גופא ונתעבה גג האות או גם הירך עי"ז אפ"ה יוכל לתקן ולא מיקרי חק תוכות מאחר שהאות ניכר עדיין. ומדינא אפילו תיקון לא בעי בזה רק יותר טוב שיתקן ע"כ יכול לעשות תיקון זה אפילו בתו"מ דבעינן כסדרן ועיין בבה"ל. ודע עוד דהשו"ע מיירי אפילו נפלה הטיפה אחר שנגמר האות וכ"ש אם נפלה קודם שנגמר האות כדין וגמר מתחלה האות ואין ניכר עדיין דבזה כו"ע סוברים דאין תקנה בגרירת הטפה דהרי לא היה עליו מעולם שם אות רק עתה ע"י גרירה והוי חק תוכות ממש אך אם גרר מתחלה הטפה ורוצה עתה לגמור האות בזה יש דיעות בין הפוסקים דהרד"ך סובר דלא מהני דס"ל דכיון שנפלה הטפה על מקצת האות נתבטל ממנו שם כתיבה והוי כחקיקה בעלמא ומה מהני אף אם יגמר האות ע"י כתיבה וכ"ש אם נפלה על הקלף טפת דיו ממש ונעשה כמין חצי אות דלא שרי להשלים האות ע"י כתיבה והב"י והרמ"א [באה"ע בסי' קכ"ה ס"ד] מקילין אפילו בזה הדין האחרון וסוברין דלא מיקרי חק תוכות אלא כשגומר האות ע"י חקיקה אך האחרונים מצדדין להחמיר בזה הדין האחרון אם לא שמושך הטפת דיו הלחה ומזיזה ממקום למקום עד שעושה ממנה אות שלם דזה הוי כתיבה:

(סח) אין תקנה - פי' ע"י המחיקה אין תקנה אבל מותר להוסיף דיו ולעשותו עגול. וכן אם טעה וכתב רי"ש במקום ד' וכ' במקום ב' והוו אותיות עבין אין תקנה שיגררן ויעמידן בתמונת ד' וב' אבל מותר להוסיף עליהן דיו ולעשותן בתמונת ד' וב'. וכן אם טעה וכתב במקום זיי"ן נו"ן פשוטה אין תקנה שיגררו ויעמידו על זיי"ן דזה הוי חק תוכות ממש אלא צריך למוחקו לגמרי וכן אם טעה וכתב ה"א במקום ד' אין תקנה לגרור הרגל של הה"א וישאר ד' דדומה לסמ"ך וב' שנפל טפת דיו שם ונתקלקל תמונתו עי"ז דלא מהני גרירת הטפה משום דאין עושה מעשה בגוף האות וה"נ כה"ג אלא צריך לגרור ג"כ קצת הגג עד שישאר כמו וי"ו או לגרור הירך עד שלא ישאר צורת ד' עליו ואח"כ יתקננו כללא דמילתא גורר לא מהני להיות כתיבה בכך ומיקרי חק תוכות אבל כותב מהני שמעבה האות מדלי"ת רי"ש או מרי"ש ד' שכותב התג. ולענין שלא כסדרן נהפוך הוא גורר כשר כגון בדיבוק אות לאות וכדלקמן דזה לא מיקרי מעשה בגוף האות וכותב פסול. ומה שהתרנו להוסיף דיו ולהעמידן על תמונתן היינו כשלא כתב האותיות שאחר זה:

(סט) למחוק התג - ואפילו אם אח"כ ימשוך ג"כ גגו ותחתיתו של הכ' לא מהני דבלא"ה צורתה עליה:

(ע) שנדבק - ואם פוסל בזה נגיעה דקה כחוט השערה עיין מה שכתבנו לקמן לענין ה"א ועיין בבה"ל:

(עא) ונסתמה - והוי כמ"ם סתום שמקומו רק בסוף תיבה ולא באמצעותה וכן כל אותיות מנצפ"ך הכפולין בא"ב כותב את הראשונות בתחלת התיבה ובאמצעיתה והאחרונות בסוף ואם שינה פסול:

(עב) ולפותחה - וה"ה שאר אותיות שנתקלקל תמונתם בעת הכתיבה או אח"כ וע"י הגרירה יעמדו על תמונתם כגון ד' שהמשיך רגלו ודומה לך' פשוטה וכל כה"ג אין מועיל להן גרירה כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות הנשאר אלא ימחוק רגלו וכנ"ל בס"ק ס"ח ואח"כ יתקננו. וה"ה דמהני בזה אם המשיך גגו של האות לרחבה עד שנראה לכל שהוא ד' אבל לעיל בכתב ה"א במקום ד' דכתבנו שם דצריך ג"כ למחוק רגל הד' או גגו מלבד רגל הה"א לא מהני עצה זו דהמשכת גג הד' דהרי בלא"ה צורתו עליו לכך לא מיקרי זה שום תיקון:

(עג) כחק תוכות - דבגוף האות אין עושה שום מעשה אלא גורר הסתימה וה"ה אם טעה וכתב ח' במקום ב' זייני"ן אין מועיל לגרור הגג לבד מהך טעמא אלא צריך לגררם עד שיבטלם מתמונתם. וכן אם טעה ועשה ך' פשוטה למעלה כעין דל"ת שלפי דעת הרבה מן הפוסקים היא פסולה כמו שיבואר לקמן בסי' ל"ו ג"כ אין מועיל לגרור התג ולעשותה עגולה דהוי חק תוכות אלא יוסיף עליה דיו ויעשה עגולה. ונראה דלא מעכב שלא כסדרן בתיקון זה דבלא"ה צורתה עליה:

(עד) ומה תקנתה - כל שכתוב בסעיף זה שיש תקנה היינו קודם שכתב אות שאחריו דאל"ה פסול בתו"מ דבעינן בהן כסדרן דוקא לבד מהיכא שנבאר בהדיא דלא מעכב בזה כסדרן:

(עה) כצורת נ"כ - כי כתיבת המ' פתוחה הוא בב' כתיבות דהיינו בתחלה כותבין כמו נו"ן כפופה ואח"כ תולין בצדה כמו וי"ו וא"כ כל שנעשה הפסול בו דהיינו הו' צריך לגוררו כולו אבל הנו"ן שנכתב בהכשר אין צריך לגוררו וה"ה בכל אות שנכתב בב' כתיבות כגון ג' וכיו"ב ונעשה פסול בכתיבה א' אין צריך לגרור רק אותה לאפוקי ברי"ש שעשאה כמין ד' דבפעם א' נכתב הכל בפסול צריך הכל לגרור:

(עו) ורי"ש - או וי"ו שעשאו כמין רי"ש וכל כה"ג שנעשה בכתיבה אחת:

(עז) כמין ד' - וה"ה בגגו של כ' פשוטה שעשאו רחב עד שנראה כד' או רי"ש ועיין בבה"ל. והסופרים נכשלין בזה בעו"ה:

(עח) שנגמרה - האות בארכו כראוי כגון שכתב תיבת לו ונדבק הוי"ו בקצהו להלמ"ד וכל כיוצא בזה ואפילו בנגיעה כל דהו שלא נשתנית עי"ז האות מצורתה אפ"ה פסול דבעינן שיהא האות מוקף גויל. ואם נתפשטו האותיות מכח לחות הדיו שקורין גיפלאסין עד שנראין כדבוקין ומ"מ נראה שאין האותיות נוגעין כשר ואם האותיות נוגעין אף שנעשה זה לאחר הכתיבה אפ"ה פסול אה"ע בסימן קכ"ה סט"ז בהג"ה ובב"ש עי"ש ועיין לעיל בבה"ל בסוף סט"ז. ואם נמצא דיבוק בין אות לאות כשהוציאו ס"ת לקריאה עיין לקמן בסימן קמ"ג בבה"ל:

(עט) כשר - וה"ה אם רגלי האותיות או גגן ואמצען מגיע לסוף בלי היקף קלף רשאי לגרר קצת דלא גרע מנדבק אות לאות דמהני גרירה. ודע דבזה אין מעכב שלא כסדרן כמבואר לקמן בסכ"ה מאחר דאין מוסיף בגוף האות. ואפילו באותיות השם שנגמרו ודיבוקן למטה רשאי לגרור:

(פ) חק תוכות - ומיירי שלא נשתנה האות מצורתה ע"י הדביקות אבל אם נשתנית האות מצורתה ואין התינוק יכול לקרותה וכ"ש אם נשתנית לצורת אות אחרת כגון וי"ו שנדבק בסופו לנו"ן כפופה דיבוק עב שנראית כצורת טי"ת עד שתינוק דלא חכים ולא טיפש יקרא אותו לטי"ת לא מהני גרירת הדיבוק בזה דהוי כמ"ם שנסתמה ומקרי חק תוכות וע"כ צריך לגרור גם הנו"ן שגם הוא נשתנה מצורתו ונפסל ע"י הדיבוק וכן כל כיוצא בזה:

(פא) כתקונה - ובנפלה טפת דיו בסי"ז אף דנכתבה מתחלה כתקונה נתקלקלה ע"י הטפה ואינה ניכרת משא"כ בזה דאפילו קודם הגרירה ניכר היטב כל אות בפני עצמה ולפ"ז אם כל אורך האות דבוקה לחברתה לא מהני גרירה. והפר"ח מיקל בזה. ועיין בש"א ובנתיב חיים:

(פב) אם נגעו - אבל אם יש הפסק דק אפילו רק כחוט השערה כשר:

(פג) הה"א - אף אם נדבק רק כחוט השערה באופן שהתינוק יודע שהוא ה"א אפ"ה צריך לגרור כל הרגל דכל שאין צורת אות עליו כמו שנמסרה למשה מסיני אין שם אות עליו וכן בקו"ף לא מהני קריאת התינוק:

(פד) יגרור - ולא מהני הפרדה בעלמא משום דהוי כחק תוכות:

(פה) הרגל - פי' כולו בין בה"א בין בקו"ף כיון שנעשה בפיסול ועיין בבה"ל:

(פו) בגג האל"ף - דאין להיו"ד העליון והתחתון ליגע בהגג אלא בדקות שבהם כמו שיתבאר לקמן במ"ב בסימן ל"ו בדיני צורת האותיות:

(פז) פני האל"ף - היינו היו"ד העליון והיינו דוקא שנדבקה כולה שנפסדה צורתה אבל אם נתפשט מעט ואינו דק כראוי ליופי הכתיבה אם נשאר הפרש אין בכך כלום ואין צריך שום תיקון:

(פח) להפרידה - פי להפריד את הנגיעה לבדה וישאר האות ממילא כראוי:

(פט) כל וכו' - היינו שיגרור הרגל כולו ולא סגי שיפריד הרגל מעל האל"ף עד שיבטלנו מצורת אות לבד כיון שנכתב כל הרגל בפסול. וכן בנדבק יו"ד שעל האל"ף בגג שתחתיו צריך לגרור כל היו"ד ולכותבו מחדש ויש שמחמירין בנדבק היו"ד העליון בעת הכתיבה לגרור כל האל"ף עבור זה כי ממילא נכתב אח"כ שאר האות בפסול עי"ז אך בדיעבד צ"ע אם יש להחמיר בזה וכמו שכתבתי בבה"ל:

(צ) ביוד"י - דהיינו שהיו"ד נעשה קו ישר ולית צורת יו"ד אבל אין מזיק אם נתעבה הקו מעט:

(צא) והפ"א - וה"ה אם רגל השמאלי של התי"ו נעשה ישר ולא יוצא למטה לחוץ. ועיין בלבושי שרד שנשאר בצ"ע למה צריך כלל גרירה ימשיך אח"כ ויעבה מעט את יו"ד השי"ן עד שיהיה כהוגן וכן כה"ג ברגל התי"ו עי"ש וכן משמע בפמ"ג במ"ז אות כ' דמהני עצה זו אפילו באל"ף ועיין בסוף דברי הלבושי שרד. וכ"ז כשלא כתב התיבות שאח"ז דאל"ה בודאי לא מהני תיקון להתי"ו וכה"ג משום שלא כסדרן כיון שאין בו עתה צורת תי"ו:

(צב) בתחלת - דאם יהיה אף אות אחת שלא נכתב לשם תפילין פסול ולא מהני העברת קולמוס לשמה [יו"ד רע"ד] ותחלת ר"ל תחלת כל הפרשיות יאמר אני כותב פרשיות אלו לשם וכו' ומהני זה מדינא אפילו אם הפסיק בין הפרשיות אך מ"מ טוב יותר שיאמר תחלת כל פרשה וכו':

(צג) הכתיבה - נראה דה"ה בתיקון האותיות הנפרדות דצריך לשמן הואיל דבלא"ה התפילין הם פסולים דאין עליהם צורת אותיות כראוי:

(צד) יאמר - ואם אחר כותב צריך גם הוא לומר כן אף באמצע כשהוא מתחיל:

(צה) בפיו - ולא סגי במחשבה אף בדיעבד [א"ר ופמ"ג] ועיין בחידושי רע"א:

(צו) אני כותב וכו' - יש שכתבו דנכון שיאמר אז ג"כ וכל אזכרות שבו לשם קדושת השם דשמא ישכח אח"כ לקדש השם במקומו ועיין בבה"ל:

(צז) בכל פעם - ואם כותב ב' אזכרות בלי הפסק די בקידוש אחד:

(צח) בתחילת הכתיבה - שהוא כותב לשם קדושת תפילין ואף דלא הזכיר בתחלה קדושת האזכרות סגי דמ"מ הרי הזכיר לשם קדושה אבל אם גם בתחלה לא הזכיר בפירוש רק במחשבה בעלמא או שעתה לא קידש את האזכרות אפי' במחשבה אפילו בדיעבד לא יצא:

(צט) בדיעבד - אבל לכתחלה צריך לומר בפירוש בכל פעם שכותב האזכרה לשם קדושת השם אפילו אם אמר בתחלת הכתיבה וכל האזכרות שבו וכן פסקו האחרונים:

(ק) חסר או יתר - אפילו אם התיבה לא נשתנה לקריאתה בזה כגון במלא וחסר וכדלקמן:

(קא) אות אחת - ואפילו אם קוצו של יו"ד חסר מעכב כדאיתא מנחות כ"ט א':

(קב) מרובה - מלבד עון גזל החמור:

(קג) וחרד לדבר השם - ראיתי להעתיק פה לשון הלבוש הצריך מאד לענינינו דז"ל ולא כמו שעושין עכשיו כמה סופרים שמניחין נערים המתלמדין לכתוב תפילין כדי שירגילום בכתב ואח"כ רואה הסופר אם נכתבו כהלכתן בחסירותן ויתירותן וסגי ליה בהכי ואח"כ מניחין אותן בבתים ומוכרין אותם ומחשבין להם הסופרים אותן המעות בשכר הלימוד להנער ומראים להם פני היתר לומר הרי אנו בזה כגומלי חסדים עם הנערים העניים ללמוד להם מלאכת הכתיבה בחנם והיא מלאכת ה' אבל אני אומר יצא שכרם בהפסדם ואדרבה לא טוב המה עושים בעמם כי הנער נער ואין יודע בין ימינו לשמאלו ואין לו שום כונה בעולם רק הם כמתעסקים בכתיבה ליפות הכתב ולא לשום קדושה ושום כונת מצוה בעולם והרי עונש הסופר מרובה מאד שמכשיל את הבריות שמניחין אותן התפילין הפסולין [וכדלעיל בסעיף י"ט] ולא עוד כדי להשביח את מקחו יאמר הסופר לכל אני כתבתים ובכוונה כתבתים וכו' וכל העושין כן בודאי עתידין ליתן את הדין ולקבל עונשין הרבה מאוד ועליהם נאמר ארור עושה מלאכת ה' רמיה ע"כ יזהר כל סופר ויתרחק מזה וטוב לו דלשמן האמור אצל תפילין אין הכונה לשם בעל התפילין כמו גבי גט דצריך לשם האיש והאשה רק לשם קדושת תפילין עי"ש וסיים ע"ז ומן הראוי למי שיש כח בידו למנות כותבי תפילין מהוגנים אנשי אמת שונאי בצע בעלי תורה יראי אלקים וחרדים על דברו בכל עיר כמו שממנים שוחטים ובודקים שלא יאמינו לכל הסופרים שאין כוונתם אלא להרויח ממון ע"י כתיבה ותיקון יפה בעשיית התפילין ואף כי גם כוונה זו טובה היתה לייפות המצוה בנוייה זה דוקא אם היה להם כוונה קדושה ג"כ אבל בזה אינם נזהרים ודי בזה עכ"ל הטהור. וכתב בספר ב"ש יכתוב אותיות טובים ותמימות ולא שבורות ובמתון ובכוונה גדולה ולא ימהר אדם בכתיבתה כדי להרויח ממון הרבה כי אותו ריוח ילך לאיבוד ולדיראון ויפסיד נשמתו כי הוא מחטיא את הרבים וכל מי שכותב תפילין טובים וכשרים כפי יכולתו שכרו כפול ומכופל וניצול מדינה של גיהנם. וכתב בס"ח סי' פ"ה וצדקתו עומדת לעד זה המזכה רבים כגון המלמד ליראי השם תיקון תפילין לתקן לאחרים ועיין בסימן ל"ט מתי אדם ראוי לכתוב תפילין:

(קד) יקראנה היטב - שאם ימצא איזה אות חסר באיזה פרשה לא היא לבדה נפסלה אלא גם כל מה שאחריה משום שיהיו שלא כסדרן וכדלעיל בריש הסימן:

(קה) קודם שיתחיל - אינו ר"ל בתחלת הפרשה דוקא אלא קודם שיתחיל לכתוב בהפרשה:

(קו) מה שכתב - באותה פרשה ולא השלפניה:

(קז) על ידו - וכשטובל הקולמוס לכתוב בו את השם לא יתחיל לכתוב אותו מיד שלא יפסידנו ברבוי דיו או אולי יש עליו שער ולא יצא הכתב מיושר וגם משום שצריך לקדש הדיו שעל הקולמוס טרם שיכתוב השם לכן יכוין להניח אות אחת מלכתוב קודם השם ובאותו אות יתחיל לכתוב ואם לא עשה כן יחפש אחר אות או תג שצריכה דיו וימלאנה וכותב את השם ואם צריך דיו קודם שיגמור השם אז יטבול באותיות שלפני השם שהם לחים עדיין ויגמור השם אבל לא יטבול באותיות השם עצמן ויש מקילין לטבול באותיות השם עצמן דביזוי ליכא כיון שהוא כדי להשלים בו את השם. ואם האותיות שלפניו אינם לחין אזי יטבול מחדש ויחפש אחר אות או תג שצריכין דיו וכנ"ל וכ"ז הוא למצוה ולא לעיכובא בדיעבד:

(קח) תקנה - בהשלמה ומיירי שמכאן עד סוף הפ' יש שמות שאינם נמחקין דאל"ה יגרוד עד סופה:

(קט) בהוייתן יהו - פי' כסדר שנכתבות בתורה יהיו כתובין:

(קי) אות אחת - ואם כתב תיבה יתירה יגררנה ויוכל להניח המקום חלק [אם אין לו אותיות מהתיבות שלפניה שיהיה יוכל להמשיכן במקום ההוא] ואין החלק פוסל כל שאין במקומו כשיעור הריוח שבין פרשה לפרשה שהוא כדי ט' אותיות. ולפעמים יש תקנה אפילו בזה כגון שיכול להמשיך האות מן התיבה שלפניה כדי למעט הרויח של ט' אותיות. ויותר מזה דבאופן זה שיפסל התפילין מחמת הרויח אז אפילו אם בסיום התיבה שלפניה יש שם ה"א או קו"ף יוכל להמשיך גגן כדי למעט הריוח ואע"פ שע"י ההמשכה לא יהיה הרגל של הה"א והקו"ף בסופה אין קפידא בדיעבד. וכתב הפמ"ג דבתיבה כפולה טוב יותר למחוק השניה דתיבה הראשונה כדין נכתב. ואם קודם הראשונה יש אות שיכול למושכו טוב יותר שימחוק תיבה הראשונה כדי לחוש אף לדעת ר"ת דשיעור פרשה הוא ג' אותיות:

(קיא) שיגרור - ולא מיפסל הפרשה משום חק תוכות כיון שאינו עושה מעשה בגוף התיבות והאותיות:

(קיב) נראה כשתי תיבות - ופעמים שתיקון מועיל ע"י שיגררנה וימשיך האות שלפניה שתמלא מקומה כגון לאבותיך שכתב מלא וי"ו אחר הב' יגררנה וימשוך הב' שלפניה שתמלא מקומה. וכן אם התיקון תלוי בכ"ף או דלי"ת או רי"ש שאפשר להמשיכן מעט למלא מקום אות היתרה שנגררה אבל אם האותיות שאפשר להמשיכן הן אחר האות היתרה שא"א להמשיכן לאחוריהן עד שיגרר מהם תחלה כגון שאר שכתוב בתורה שכתבה מלא וי"ו אחר האל"ף שא"א למשוך הרי"ש לאחריה עד שיגרר רגלה תחלה ונמצא שביטל צורתה וכשמתקנה אח"כ נמצא כותב שלא כסדרן ואין תקנה אח"כ יכול למלאות מקומו ע"י שיעבה קצת האות שלפניה ושלאחריה שאין בזה משום שינוי האות משא"כ כשהאותיות שאפשר להמשיכן הן לפני האות היתרה אזי אפשר להמשיכן הרבה מבלי שיגרע מהם כלום. אך יש להסתפק במצות הראשון שדינו להיות חסר וכתבו מלא ומחק אח"כ הוי"ו אם מועיל אריכת הצדי"ק למטה אח"כ או דילמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשב כשני תיבות אע"פ שסמכה מלמטה וכן נתן שמשפטו להיות חסר וכן הוצאך אם כתבו מלא ביו"ד בין צדי"ק לאל"ף בכל אלו יש להסתפק אם יש להם תיקון בהאריך האות שלפניו למטה ומ"מ כל שנראה כב' תיבות פסולה אבל אם בתחלת הכתיבה ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוכה לתוכה כגון פני או ארצי כשר כיון דבתיבה אחת נכתבו ומ"מ לכתחלה אין נכון לעשות כן להבליע אות בתוך אות כי יש מחמירין בזה:

(קיג) הגרר - הגרר מיקרי כשגררו משנתיבש והמחק מיקרי כשמחקו בעודו לח ומש"כ ולא ימחוק עצה טובה קמ"ל ועיין בפמ"ג שכתב דאם ישאר שום רושם דיו אפי' בדיעבד יש חשש בזה ואפילו תיבה בעלמא דלא אזכרה אסור לכתוב על מקום זה:

(קיד) כל אות וכו' - סעיף זה יבואר בו דין שלא כסדרן ועניניו ארוכין ואכלול בקצרה בדין זה יש בו ג' פרטים [א] אם יש קלקול באיזה אות בין שנעשה זה בעת הכתיבה או שנעשה לאחר הכתיבה [פמ"ג בפתיחה] אם נר' לעין כל שאין צורתו עליו כגון יו"ד שחסר לו רגלו הימני או שי"ן שחסר לו יו"ד אחד וכל כי האי גונא שחסר באות איזה דבר עד שעי"ז אין תמונתו עליו אפילו אין נדמה משום זה לאות אחר וכתב לפניו לא מהני ליה שום תיקון ואפילו אם אירע שהתינוק קראו לאות אפ"ה פסול משום שלא כסדרן וכ"ש אם ע"י קלקולו וחסרונו נדמה לאות אחר כגון דלי"ת דומה לרי"ש או ב' דומה לכ' או חי"ת שברגל שמאלו יש הפסק בין הרגל להגג ונראה כה"א או צדי"ק שיש בו הפסק במקום נגיעת היו"ד לעצמותו ונראה לעין כל כיו"ד ונו"ן וכל כה"ג שאין משגיחין על התינוק ולא מהני ליה תיקון [ב] אם ע"י קלקולו וחסרונו לא נפסד מצורתו לגמרי כגון שיש הפסק דק באיזה אות באמצעו ועדיין עיקר צורתו עליו או כגון שלא היו היודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן ורגלי התוי"ן נוגעים בגוף האות אם תינוק דלא חו"ט מכירם אף דלא מתכשר האות עי"ז משום דאין צורתו עליו בשלימות עכ"פ מהני זה דנשאר עליו עיקר צורתו לענין שיהא מותר לתקנו ולא יקרא שלא כסדרן. ויש עוד אופן שלישי שאע"פ שעיקר צורתו יש עליו ותינוק קוראו לאות אפ"ה לא מהני ליה שום תיקון כגון אות שנפסל באיזה דבר שתיקונו הוא לגרור מקצתו ולכותבו מחדש [כגון רגל הה"א והקו"ף שנגעו למעלה אפילו נגיעה דקה כחוט השערה שתיקונו הוא לגרור כל הרגל ולכותבו מחדש דלא מהני ליה הפרדה בעלמא משום חק תוכות וכן נגע רגל האל"ף בגג האל"ף וכה"ג וכנ"ל בסעיף י"ח] ואירע שקודם תיקונו כתב לפניו בזה לא יצוייר שום תיקון דהא צריך לגרור כל מה שנכתב בפסול וא"כ מה שמתקנה אח"כ הוי שלא כסדרן. ועתה נתחיל לבאר בעזה"י את הסעיף. כל אות שהיא כתובה וכו' וה"ה אם נתקלקלה אח"כ:

(קטו) ואין צורתה עליה - פי' שנראה לעין כל שאין צורתה עליה כלל ואף דבנגעה רגל האל"ף בגג האל"ף או פני האל"ף בגגו או רגל ה"א וקו"ף הנוגעין למעלה ניכר עליו עדיין עיקר צורת האות ותינוק יקראהו לאות אפ"ה כיון שפסול זה אין תיקונו כ"א ע"י גרירת כל מה שנעשה בפסול וכנ"ל בסעיף י"ח ממילא נתבטל צורתו לגמרי ואם יתקנם אח"כ הוי שלא כסדרן:

(קטז) רגל האל"ף - וה"ה כל הני דכתב רמ"א בהג"ה סוף סי"ח הנ"ל:

(קיז) נוגעים - אפילו נגיעה דקה כחוט השערה:

(קיח) צד"י שכתב - פי' שחלק היו"ד מהנו"ן כ"כ עד שנראה כשני אותיות וכן בכל אינך לכן אפילו אם אירע דתינוק קראו כהלכתו אין יכול לתקנן אח"כ שכיון שעינינו רואות שיש להן צורת אותיות אחרות א"כ כשמתקנם אח"כ הרי זה כתיבה מחדש ושלא כסדרן. וה"ה אפילו אם אין להם צורת אותיות אחרות רק שנראה לעין הכל שאין לה עיקר צורתה כגון יו"ד שלא עשה לה רגל הימיני או אל"ף שחסר לה היו"ד העליון וכל כה"ג אין יכול לתקנם אח"כ אבל אם לא עשה להיו"ד רגל שמאלי אף דאם ישאר כך פסול דאיננו יו"ד כראוי לפי דעת רוב הפוסקים כדלקמן בסי' ל"ו מ"מ כיון דיש לה עיקר צורתה דאפילו בלא עוקץ שם יו"ד עליה לכן יכול לתקנה ואין בזה משום שלא כסדרן:

(קיט) עי"ן יו"ד - וה"ה מ"ם פתוחה שכתבו כ"ו בלי משיכת התג שביניהם:

(קכ) או חי"ת שני זייני"ן - אפילו אם עשה חוטרא על גביהן רק שאין נוגעים זה לזה למעלה וניכר להדיא פרידתן ה"ז הפסידה עיקר צורתה שנראה כשני זייני"ן:

(קכא) יודי"ן שעל האלפי"ן - וה"ה אם היה הפסק באיזה אות באמצעו [פמ"ג בא"א בפתי']:

(קכב) ותינוק וכו' - פי' לכן אפילו אם פרידתן ניכר להדיא [דהיינו תומ"י כשראה אותן] יכול לתקנם דהרי לא הפסיד עדיין האות עיקר צורתה מדקראה התינוק לאות [כן כתב הגרע"א בחידושיו ודלא כפמ"ג שהחמיר בזה ועיין בבה"ל] אבל אם אין פרידתן ניכר להדיא עד שמסתכל בה אין צריך להראות להתינוק. ומ"מ אם אירע שהראה להתינוק ולא קרא לו אות הולכין אחריו להחמיר ואין יכול לתקן [כמו שכתב הפמ"ג]:

(קכג) ויש מי שאומר - אין כאן מחלוקת רק חידוש דין:

(קכד) להדיא - דאם היה ניכר להדיא ה"ז הפסידה עיקר צורתה וכמו שכתבנו בס"ק ק"כ:

(קכה) מותר להדביקם - דאין התינוק מורגל בחי"ת כזה דאפילו המוכשר כתיקונו יקראהו ב' זייני"ן:

(קכו) דבוקות - בין למעלה ובין למטה וה"מ שנדבקו בעת הכתיבה אבל אם נדבקו לאחר גמר הכתיבה אסור להפרידם ועיין בבה"ל:

(קכז) להפרידם - ואין בו משום איסור מחיקה כיון שמתקן בזה וכ"ש אם היו דבוקות לאותיות אחרות דמותר להפריד האותיות האחרות מהם בכל גווני ובלבד שיזהר שלא יגע הסכין באותה נקודה אחרונה המדובקת עם השם [בה"ט בשם שכנה"ג ומ"ש בשעת הדחק זה אינו להמעיין שם]:

(קכח) שנמחקו קצת - פי' שהלך מעל האותיות קצת מראה הדיו שלהן. ואם בתחלת הכתיבה לא היה הדיו שחור אלא דומה ללבן שהוכהה מראיתו או לאדום וצריך להעביר עליהם קולמוס הוי שלא כסדרן אבל בהאי דהשו"ע לא מיקרי שלא כסדרן כיון שגם עכשיו הכתב הוא כשר ומה שמוסיף עליו אינו אלא משמרו שלא יתמחק יותר. בד"א כשמקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפץ כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו כשמעביר קולמוס עליהן ה"ז כותב שלא כסדרן ולפיכך אם נקלף ממקצת אורך הוי"ו קצת דיו ונשאר רק רושם החלודה באותו מקום וצריכין להראותו להתינוק אם יש בחלק העליון שיעור וי"ו צריך לכסות להחלק התחתון שלא יצרפהו התינוק ודומיא דמה שכתבנו לעיל בס"ק מ"ח. ודע עוד דדעת הפמ"ג הוא דאפילו נשאר ממשות דיו רק שנקלף שחרות העליון ונשאר אדום הוה שלא כסדרן דאודם אין כשר לתפילין אבל החתם סופר בחיו"ד בסי' רנ"ו פליג עליו וסובר דאם השינוי לאדמומית הוא מחמת יושן הרי הוא כשר שהרי הוא נכתב בדיו ולהכי נאמרה ההלכה לכתוב בדיו להורות דצריכה היא רק להכתב בדיו וכך דרכו של רוב דיו לכשיזקין יכהה מראיתו ויתהפך קצת לאדמדם ונעשית כעין מראה [שקורין בל"א ברא"ן] מ"מ טוב להעבירו בקולמוס ואפילו בשמות הקדושים קרוב לודאי דמותר כדיו ע"ג דיו דאין כאן מחיקה ואם נשתנה לאודם ממש שאין כן דרכן של סתם דיו או אפילו רק לאדמומית רק שנשתנה מיד מהר לאחר הכתיבה אין תקנה לאותה ס"ת שנראה שאינו מחמת יושן ועל כרחך יש חסרון בעיקר הדיו שנעשית מסממנים אחרים וע"כ פסול מעיקרא כי לא נכתב בדיו ובשמות אסור להעביר עליו דיו וכו' עי"ש שמאריך בכ"ז מילתא בטעמא:

(קכט) שלא יכנס - אפילו כל שהוא ראש הלמ"ד בשורה שלמעלה הימנה וה"ה בך' פשוטה וכדומה שלא יכנס בשורה שלמטה באות ט' וע' וכדומה:

(קל) באויר הה"א - וה"ה באויר אל"ף או תי"ו וכדומה וכ"ש שיזהר שלא יכנס באויר ד' או רי"ש שלא יראה כה"א וכדלקמיה:

(קלא) או החי"ת - וה"ה אם נכנס ראש למ"ד לתוך אויר של כ' פשוטה וכדלקמיה בס"ק קל"ב [תשובת מהרי"מ מבריסק בסי' ח' עי"ש וכן הקיל בזה הגאון רע"א בחידושיו בדיעבד]:

(קלב) בלא נגיעה - דבנגיעה בלא"ה פסול משום חסרון הקפת גויל. ומשמע מלשון השו"ע דכתב שיש ליזהר דדוקא לכתחלה אבל לא לעיכובא בדיעבד וה"מ שלא נכנס בענין שיפסד צורת האות עי"ז כגון שנכנס רק מעט אבל אם נכנס כ"כ בענין שנשתנה צורת האות שתינוק דלא חכים ולא טיפש אם נכסה לו שיטה התחתונה שלא יהא נראה רק ראש הלמ"ד ולא גוף הלמ"ד לא יכיר האות מה הוא הוי שינוי צורת האות ופסול [וגם לא יצוייר בו תיקון משום שלא כסדרן] וכ"ש אם נכנס ראש הלמ"ד בתוך חלל ד' או רי"ש ונראית כה"א דפסול ואינו מועיל בזה קריאת התינוק כהוגן שהרי עינינו רואות שנשתנה עי"ז לאות אחר:

(קלג) שגורות בפיו - דהיינו בעת שהוא מתחיל לכתוב מסתמא עדיין אין בקי בקריאתן בע"פ כראוי ובפרט במלא וחסר:

(קלד) מתוך הכתב - או מפי מקריא כדי שלא יטעה. ואם מקצת הפרשה שגורה בפיו מותר לכתוב אותו מקצת בע"פ. ועיין בב"ח שכתב דמ"מ מצוה מן המובחר לכתוב בכל גווני מתוך הכתב:

(קלה) יודע לקרות - דאל"ה בקל יכול לטעות ואינו מרגיש:

(קלו) מתוך הכתב - משמע דכשכותב מתוך הכתב א"צ להוציא בפה ומיירי דוקא כששגורות לו ג"כ ואז לא חיישינן שמא יטעה [כן כתב המ"א וא"ר לתרץ דלא תקשה מהא להא דהיו"ד בסי' רע"ד ס"ב ועיין בפמ"ג שכן כוונת המ"א] אבל הרבה מאחרונים חלקו ע"ז ופסקו דבכל גווני צריך להוציא התיבה מפיו קודם שיכתבנה והטעם כתב הב"ח דכך היא מצות כתיבת סת"מ כדי שתהא קדושת הבל קריאת כל תיבה ותיבה היוצא מפי הקורא נמשכת על האותיות כשכותב אותן בקלף וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אין נפסל בכל גווני אם לא טעה:

(קלז) ע"פ שמקרא וכו' - ואפילו הוא שגור בפיו ג"כ:

(קלח) ויקרא בפיו - כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה כדי שלא יטעה וכ"ש אם הוא כותב ע"פ בלי מקריא:

(קלט) למעלה - מהשיטות כדי גגה של למ"ד ונ"ל דהיינו מכתב בינוני אפילו הוא כותב רק כתב קטן [דהלא אמרו במנחות ל"א כמלא אטבא דספרי ופירשו הראשונים שהוא כדי לכתוב גגה של וכו' הנ"ל ואם איתא דיש חילוק בזה איה שיעורם ואפשר לדחות בדוחק דהגמרא לא איירי רק בכותב כתב בינוני]:

(קמ) פשוטה - ועוד משהו להקפת גוילם וטעם לכל זה כדי שכשיזדמן לו לכתבם שיהיה לו מקום לזה וי"א דצריך להניח עוד למעלה מגגה של למ"ד ולמטה מך' ונו"ן פשוטה כדי חצי ציפורן וזה רק לכתחלה:

(קמא) כלל - רק משהו להקפת גוילם:

(קמב) קצת - היינו קצת יותר מהקפת גויל. ויש מחמירין דלכתחלה צריך בתחלה קלף כדי לגלול כל הפרשה כמו מזוזה:

(קמג) אות - קטנה שהוא יו"ד ובדיעבד אין לפסול אא"כ נראית כתיבה אחת לתינוק דלא חו"ט:

(קמד) שיטה - וי"א דאין צריך להניח אלא בס"ת וכן נהגו הסופרים שאין מדקדקין בזה:

(קמה) חוט השערה - היינו רק לכתחלה אבל בדיעבד אין לפסול אא"כ נראית התיבה חלוקה לשתים וכמו שנתבאר כ"ז ביו"ד בסי' רע"ז לענין ס"ת:

(קמו) מעט חלק - אבל המ"א בשם כמה אחרונים והגר"א בביאורו הכריעו דאין צריך להניח חלק יותר מבין תיבה לתיבה באמצע פסוק [ודלא כמ"ש הש"ך ביו"ד רע"ד סק"ו ע"ש]:

(קמז) ואחת יוצאת - ואפילו אות אחת משום זה אלי ואנוהו:

(קמח) ג' אותיות - מדלא חילק משמע דאפילו אם אלו הג' אותיות הם מיעוט התיבה אסור וביו"ד סימן רע"ג פסק כהרמב"ם דלא קפדינן אלא שלא יכתוב רוב התיבה חוץ לשיטה ואם התיבה בת ח' אותיות מותר לכתוב החציה חוץ לשיטה ועיין בש"ך שם שכתב שיש להחמיר כהך דהכא ועיין בא"ר שדעתו דעכ"פ בתפילין שהגליונות קצרים יש להחמיר:

(קמט) ואם כתבם - בין שהיה הבליטה בתחלת השיטה או בסופה:

(קנ) לא פסל - ואפילו אם כתב תיבה שלמה חוץ לשיטה כל שניכר שהיא נקרית עם אותה השיטה ולא עם העמוד האחר שבצדה:

(קנא) תיבה אחת - ואם התיבה היא בת שלש מותר לכתוב ממנה שתי אותיות חוץ לשיטה אף שהם רוב התיבה יו"ד סימן רע"ג ועיין בבה"ל:

(קנב) אותיות השם - אפילו שאר שמות שאינם נמחקין:

(קנג) צריך וכו' - המ"א בשם הגאון מהר"ר יצחק מפוזנא [וכן הע"ת והא"ר וכמה מהאחרונים] אסיק דדוקא לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר ומ"מ אם אירע כן בס"ת הורה למחוק כל השורות העליונות אם אין בהם שום שם משמות שאינם נמחקין ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם דמאחר דאפשר לתקוני לא מיקרי דיעבד אבל אם היה שם למעלה איזה שם או בתפילין ומזוזות דא"א למחוק משום שלא כסדרן כשר כך בלי תיקון ויש מחמירין אפילו בדיעבד והסכים עמהם הגרע"א והדה"ח. אך אם בשורות העליונות אות האחרון ב' ד' ר' וכדומה שיכול למושכן כולהו מודו דבין בס"ת ובין בתו"מ ימשוך אותן כדי שיהיו שוות עם האות מהשם שיצא חוץ לשיטה ואין בזה משום שלא כסדרן. וכן אם לא כתב עוד רק שורה אחת ובשורה שניה משך השם חוץ לשיטה יעשה שרטוטים אחרים וימשכם שיהיו ארוכים עד סוף השם ובשביל שורה הראשונה אין קפידא. ודע עוד דבאותיות הנטפלות להשם הסכמת אחרונים דאין להחמיר בדיעבד ביוצא חוץ לשיטה:

(קנד) מהם כלל - אפילו אות אחת ואפשר דאף רובו ככולו אבל מקצת האות לית לן בה ואם יצא השם כולו חוץ לגליון העמוד כשר בדיעבד ואינו דומה ליוצא אות אחד חוץ לשיטה דמה שיוצא לחוץ הוא חשוב כתליה וקי"ל ביו"ד רע"ו דמקצת השם אין תולין משא"כ בזה כן כתב הבני יונה והגרע"א בחידושיו בסי' זה מחמיר גם בזה עי"ש אבל בביאור הגר"א מוכח בהדיא כהבני יונה להקל:

(קנה) כל פרשיותיה - ר"ל מהתפילין של יד הואיל והן נכתבות בקלף אחד ושייך בהן פתוחה וסתומה דהיינו שכשמניח מקום חלק בסוף שיטה אחרונה של פרשה ראשונה כדי ט' אותיות ומתחיל פרשה שלאחריה בראש השיטה בדף הב' הרי פרשה שלאחריה נקרא פתוחה כמו שבס"ת נקראת פרשה המתחלת בראש השיטה פרשה פתוחה לכו"ע כשיש ריוח כדי ט' אותיות לפניה בשיטה הקודמת לה או בסוף שיטה אחרונה שבדף הקודם אבל בתש"ר שהפרשיות נכתבין על ד' קלפים אין להקפיד בהן בפתוחות וסתומות אך נהגו לכתחלה להקפיד בזה כ"כ האחרונים ועיין בבה"ל במה שכ' בשם הפמ"ג בזה:

(קנו) פתוחות חוץ וכו' - מפני שג' ראשונות שהם קדש והיה כי יביאך שמע הם פתוחות בתורה ופרשת והיה אם שמוע סתומה לפיכך צריך לכתוב בתפילין ג"כ ככה. דהיינו שיניח מקום חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה אחרונה שבפ' קדש כדי שבפ' והיה כי יביאך שיתחיל בראש השיטה הא' שבדף הב' תהיה הפרשה פתוחה כמו שהיא בתורה וכן אחר פ' והיה כי יביאך כדי שפ' שמע תהיה פתוחה אבל פ' והיה אם שמוע יעשה סתומה ואופן סתימתה יבואר לקמיה. ופרשת קדש אף דבתורה היא פתוחה מחמת שהוא מפסיק בריוח ט' אותיות בשורה הקודמת לה וכאן אין שייך זה דהיא פרשה ראשונה מ"מ כיון שהוא מתחילה בראש שיטה ואין כתוב לפניה כלום היא נקראת פתוחה דאין כתב אחר סותמה:

(קנז) ואם שינה - בין שעשאה מסתומה פתוחה או מפתוחה סתומה:

(קנח) ויש מכשירין - ר"ל בדיעבד וטעמם שאף שבתורה פ' והיה אם שמוע היא סתומה מ"מ כיון שבתורה אינה סמוכה כלל לפרשת שמע אין זה נחשב שינוי מה שהריוח שבינה לפרשת שמע הוא פתוח ולא סתום כמו שסתום הריוח שלפניה בתורה כיון שגם בתורה יש בינה לפרשת שמע שבתורה ריוח הרבה פתוח וכן הסכימו האחרונים:

(קנט) בכולם פתוחות - ולהיפך אם עשה איזו פרשה מהשלש פרשיות סתומה לכו"ע פסול כ"כ האחרונים עוד כתבו דדוקא אם עשה לפרשת והיה א"ש פרשה פתוחה כשר לדעה זו אבל אם אין לפניה ריוח כלל בינה לפרשת שמע לא בדף שלה ולא בדף של פרשת שמע דהיינו שהתחיל אותה בראש שיטה העליונה שבדף ולא הניח ריוח כלל לפניה באותה שיטה ולא בסוף שיטה של פ' שמע או שהניח ריוח ואין בו כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה דהיינו כדי לכתוב ט' אותיות ה"ז נחשב שינוי גמור ממה שהיא כתובה בתורה ופסול לכו"ע אפילו בפרשה זו. ובסוף פרשת והיה א"ש אין צריך להניח שום ריוח וכן נוהגין לסיים על הארץ בסוף שיטה התחתונה:

(קס) ובמדינות אלו וכו' - ואף דלכתחלה מצוה לעשות אותה סתומה גם להיש מכשירים וא"כ המנהג הזה הוא שלא כהוגן מ"מ העתיקו הרמ"א דכיון שהעיקר הוא שבדיעבד כשר בכל ענין וא"א לעשותה סתומה לד"ה יש להחזיק בהמנהג הזה כדי שלא להוציא לעז על הראשונים וכ"כ המ"א בשם הל"ח אבל מדברי הלבוש והגר"א משמע שיותר טוב לעשות כמה שכתוב בשו"ע:

(קסא) נוהגים אף וכו' - וכן בתפילין של ר"ת יעשה ג"כ כולם פתוחות ואף שכותב והיה א"ש אחר שמע כדלקמן בסימן ל"ד במ"ב סק"ג יניח כשיעור ט' אותיות אחר על הארץ וכשכותב פרשת שמע מתחיל בתחלת העמוד בראש השיטה:

(קסב) מתחילין בראש וכו' - דזה עושה אותה לפתוחה לכו"ע כשהשאיר חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה התחתונה בעמוד הקודם ואם לא התחיל בראש השיטה אלא הניח מעט ריוח אפילו פחות מט' אותיות הרי פרשה זו נקראת סתומה להרמב"ם ופסולה אפילו דיעבד ובפמ"ג [אות כ"ו] כתב דאפי' אם לא המשיך לפנים בראש קדש או והיה כ"י או שמע רק אות אחת או שתים ג"כ י"ל דפסול וצ"ע בזה ובספר מאמר מרדכי משמע דאין להחמיר בזה בדיעבד ועכ"פ לכתחלה יש ליזהר בזה מאוד [ואם השאיר כשיעור תיבת אשר נ"ל דיש להחמיר אפילו בדיעבד דהרי בשיעור זה בוודאי יש כששה אותיות קטנות ויותר וכמו שכתב המחה"ש והרי לדעת הט"ז מצטרף מדינא לכו"ע להקרא סתומה אפילו לא היה הריוח שלמעלה ולמטה רק כשיעור ט' אותיות קטנות ע"י צירוף וכמו שכתב הפמ"ג הרי דמה שכתב הרמב"ם ויניח מעט ריוח וכו' הוא שיעור קטן מאוד] ע"כ אם רואה שהתחיל הפרשה אפילו אות אחת לפנים שלא במקום ששירטט מתחילה יראה לעשות גם שאר השורות באופן זה:

(קסג) ט' אותיות - כתבו האחרונים דלכתחילה צריך להניח כדי ג' תיבות אשר ע"כ צריך להניח ג"כ ריוח מלא ב' אותיות קטנות מלבד הט' אותיות דהא בין תיבה לתיבה צריך להניח מלא אות קטנה ובדיעבד יש להקל כשמניח רק כמלא ט' אותיות קטנות [דהיינו יודי"ן] וכמשמעות השו"ע כאן וכתב הפמ"ג דמשערין הריוח של הט' אותיות כפי אותו הכתב וכל השיעור הזה הוא בין לפתוחה או לסתומה:

(קסד) סתומה לדעת הרמב"ם - ואף דלדעת הרא"ש היא פתוחה מ"מ אנו עושין כך כי א"א לעשות בתפילין צורת סתומה שיצא בה אליבא דכו"ע כי סתומה שאנו נוהגין לעשות בס"ת דהיינו שמסיים הפרשה שלפניה באמצע שיטה ומפסיק כדי ט' אותיות ואח"כ מתחיל הפרשה שאחריה ג"כ באותה השיטה והיא נקראת סתומה אליבא דכו"ע דסתומה מלפניה ומלאחריה וא"א לעשותה פה בתפילין דכל פרשה הוא בעמוד אחר וכן אם ירצה להניח שיטה אחת חלק בתחלת פרשת והיה א"ש ולהתחילה בראש שיטה שנייה זה ג"כ איננה סתומה לכו"ע דהיא רק להרא"ש ולא להרמב"ם דלדידיה היא פתוחה וכיון שא"א לעשותה סתומה לד"ה נהגו כהרמב"ם לפי שכן עיקר אף בס"ת אם א"א לעשות לד"ה כמ"ש ביו"ד סימן ער"ה. ובט"ז המציא עצה לעשותה סתומה שיצא אליבא דכו"ע דהיינו שבפרשה או"ב יעשה הכל כמו שכתוב בשו"ע רק שבפרשה שמע בסופה יניח ריוח פחות מכדי ט' אותיות קטנות וכן יניח ריוח פחות מט' אותיות קטנות בתחלת פרשת והיה א"ש דעי"ז שאין לה ט' אותיות במקום אחד כ"א ע"י צירוף היא נקראת סתומה לכו"ע וכ"כ בתשובת הרמ"ע מפאנו ובביאור הגר"א וכן משמע מפמ"ג שגם הוא נהג לעשות כן. ודע דבדיעבד אפילו אם שייר ריוח כט' אותיות גדולות מכל צד ג"כ כשר דלהרמב"ם היא סתומה ולהרא"ש היא פתוחה וכתבנו לעיל בס"ק קנ"ח בשם האחרוני' דהסכימו דהלכה כהיש מכשירין הנ"ל ויש מהגדולים שנהגו לעשות כן לכתחילה ונהרא נהרא ופשטיה ועיין בבה"ל:

(קסה) עור הבתים - וה"ה עור התיתורא והמעברתא כיון שמחובר ותפור בהבתים:

(קסו) טהורים - דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך וכיון דאות שי"ן שהוא מרמז על שם שדי נקמט בעור התפילין הוא בכלל תורת ה'. ואין חילוק בין הש"ר או הש"י:

(קסז) מקלף - ואע"פ שהוא דק שפיר מיקרי עור:

(קסח) שליל - דגם עורו נקרא עור ואע"ג דהוא נקרא בשר לענין טומאה מ"מ לא גרע מעור עוף:

(קסט) לעשותן מקלף - רק שישחירם דרצועות שחורות הלמ"מ:

(קע) מעובד לשמו - ואם העיבוד היה רק לרצועות לא מהני להבתים דקדושתן חמורה:

(קעא) היכא דאפשר - כי הרמב"ם ס"ל דלא בעי כלל עיבוד עור הבתים דאדרבה יותר חזק הוא כשלא נתעבד משום הכי כשר אפילו עור שאינו מעובד כלל וכ"ש דלא בעי עיבוד לשמה ורוב הפוסקים חולקים עליו ומצרכי עיבוד וגם לשמה ופסק השו"ע דהיכא דאפשר בעי לשמה אבל היכא דלא אפשר למצוא חיפוי הבתים מעור המעובד לשמה מותר לסמוך על דברי הרמב"ם מלהתבטל ממצות תפילין וכשימצא אח"כ מעור המעובד לשמה יגנוז הבתים אלו ויעשה מעור המעובד לשמה ונחלקו האחרונים אם לע"ע יניחם בברכה או בלא ברכה והברכי יוסף הסכים להמ"א דיוכל לברך ועיין בבה"ל:

(קעב) מעור אחד - וחתיכת עור תפורים יחד מצדד המ"א דחשובים כעור אחד וכ"כ בתשובת ח"ס או"ח סימן ה' שיש להקל בתפורות ואם היו רק דבוקות בדבק מחמיר שם אבל בח"א משמע דה"ה אם הם דבוקות בדבק וכן משמע באו"ז וכן נתפשט עתה המנהג במדינותינו ומ"מ לכתחילה ראוי ונכון לעשותו מעור אחד ממש כי יש מחמירין וסוברין דלא מהני בחתיכות תפורות יחד או מדובקות בדבק ועיין בח"א דעכ"פ צריכין שיהיו הד' בתים פרודות זה מזה ולא יהיו מדובקין ולא כמו שעושין הסופרים שמדבקין ע"י דבק רק שלמעלה עושין סימנים כמו חריץ בעלמא דצ"ע אם להכשיר אפילו בדיעבד דממ"נ אם אנו חושבין ע"י דיבוק עור אחד א"כ אין לנו אלא בית אחת ובתוכו ד' מחיצות דפסול ואם אין הדבק עושה עור אחד ויש כאן ד' בתים עם ד' חריצים דהדיבוק כנפרד דמי א"כ התפילין גופייהו נעשו משתי עורות ופסולים ובאמת טוב הוא שאפילו העושין מעור אחד ממש יהיו תפיליהן פרודות דשמא הדיבוק חבור וכן התפילין של הגר"א היו פרודות ועיין בבה"ל:

(קעג) שיהיו מרובעות - ואם לא עשה מרובעות מעכב בדיעבד [הרמב"ם פ"ג מהלכות תפילין עי"ש] ומ"מ אם אין לו תפילין אחרים יניחם לע"ע בלא ברכה וכשיזדמן לו תפילין אחרים יניחם ועיין בבה"ל:

(קעד) שיהיו ריבוען - של התפירות ונ"ל פשוט דצריך להיות התפירות מרובע בין למעלה ובין למטה ואף דלא ברירא לי לענין דיעבד מ"מ לכתחילה בודאי יש ליזהר בזה:

(קעה) כדי שיהי' וכו' - פי' בריבוע גמור שארכו כרחבו ממש שיערו חכמים כל השיעור שיש לו יש לו באלכסון ב' חומשים נוסף על אותו השיעור וגם כאן צריך שיהיה מרובע ממש אבל אם לא יהיה מרובע ממש לא יהיה באלכסון שלו כשיעור ב' חומשים תוספות אלא שיעור אחר. וע"כ ימדדנו בד' קוים וידע אם הוא מרובע דהיינו תחלה ימדוד קו אחד באורך וקו אחד ברוחב שיהי' שוה אך שמא באמצעו שוה ובצדדיו מתמעט לכן ימדדנו עוד בשני קוים באלכסונו שיהיו שוים ב' קוי האלכסון ג"כ:

(קעו) וצריך לרבע וכו' - וגם זה הוא מהלמ"מ לדעת רוב הפוסקים. וגם זה הוא בריבוע גמור כמו בהתפירה ואף דמרובע ממש במלאכת הבתים דהיינו שיהיה בתכלית הצמצום הוא כמעט מן הנמנע מ"מ כל מה דאפשר לו לאדם לעשות בענין זה בודאי חייב הוא לעשות ועיין בע"ד:

(קעז) מושבן - והוא התיתורא דהיינו שיחתוך המעברתא מב' צדדיו כדי שיהא ניכר ריבוע התיתורא וכדלקמן בסמ"ד. וצריך להשגיח מאד ע"ז כי כל זה מעכב אפילו בדיעבד וגם יש להשגיח בענין התפירה כי מחמת שהסופרים עושין נקבים גדולים קצת נמשך החוט לצדדין ועי"ז אין התפירות שוות בריבוע זה נכנס וזה יוצא. והתיתורא צריכה להיות מרובע בין מלמעלה ובין מלמטה ועכשיו בעו"ה הרבה שאין משגיחין על תפיליהן שיהיו מרובעין כדין אפילו המדקדקין במצות יש שאין משגיחין כ"א על ראש הבתים שיהיו מרובעין ואין משגיחין על התיתורא ועל התפירות שהוא ג"כ מעיקר הדין והוא דבר הנקל לתקן:

(קעח) וגם הבתים - דלא כמו שנוהגין קצת לעשות של יד עגולה בראשו רק שמרבע התיתורא מלמטה אלא בין הש"י ובין הש"ר יהיו מרובעים. והכוונה בהש"ר כשהארבעה בתים יחד יהיו מרובעים ולא כל אחד בפני עצמו. וריבוע הבתים צ"ל בכל משך גובהן וגם הריבוע יהיה ע"י הבתים עצמן ולא ע"י ד"א שמטיח עליהם ועיין לקמן ס"ק קפ"ה:

(קעט) נתקלקל ריבוען - כגון שנתעקמו הבתים זה פונה למזרח וזה למערב או שנתקלקל חודי הבתים לגמרי עד שנעשה עגול או שנתקלקל התיתורא או התפירה עד שאבדו ריבוען:

(קפ) יש מי שאומר - אין חולק בזה ודרך המחבר כן בהרבה מקומות וכמש"כ לעיל בס"ק קכ"ג:

(קפא) שצריך לרבען - דכיון דריבוען הוא הלמ"מ בכל שעתא בעינן שיהיו מרובעין ומ"מ אין צריך למודדן בכל יום אם ריבועם קיים שמעמידים אותם על חזקתם אם לא שרואה שנתקלקל ואם נתעקם התיתורא אף שבעצם הוא מרובע רק מחמת התעקמות התיתורא נראית כמו שאינו מרובע יחזור ויתקן:

(קפב) ויעשה - ובדיעבד אפילו אחד רחב מחבירו כשר:

(קפג) הבתים - וכ"ש שידקדק שהשי"ן יהיה שחור ולפעמים מחמת רוב יושנו נקלף ממנו השחרות:

(קפד) מצוה וכו' - משמע דבדיעבד אינו לעיכובא ויש פוסקים דס"ל דהוא הלמ"מ כמו הרצועות ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד ובביאור הגר"א משמע שהוא מצדד כן להלכה וכן בישועות יעקב וכן משמע בא"ר ובשכנה"ג דיש להחמיר אם לא במקום דלא אפשר יש לסמוך אדברי המקילין כדי שלא להתבטל ממצות תפילין:

(קפה) שחור - והשחרות טוב יותר שיהיה בצבע שחור שאין בו ממש כלל והתפילין יהיו שחורים רק בחזותא בעלמא ומ"מ המשחירין במין גלאנ"ץ שא"א לקלפו אע"פ שיכולין להסיר מן הקלף ע"י פירורין דקין אין להחמיר בדיעבד ועיין במה שכ' בסעיף מ"ח בבה"ל בשם הפמ"ג שדעתו ג"כ דאין להחמיר בזה אכן מה שחדשו סופרי זמנינו שמשחירין בטיחה שיכולין לקלוף בשלימות מכל צד מן התפילין וצורתו כמו נייר שחור זהו פסול [מספר נשמת אדם ושהסכים אתו הגאון בעל בית מאיר דלא כנב"י עי"ש]:

(קפו) סי' ל"ג - בס"ד בהג"ה ועי"ש במ"ב דהרמ"א קאזיל לשיטת המחבר הכא דהוא רק מצוה בעלמא ולפי מה שכ' באות קפ"ד יש לעיין בזה:

(קפז) והוא שיהיה וכו' - אבל אם אינו ניכר מבחוץ אף שמבפנים יש ד' בתים וכל פרשה ופרשה מונחת בית בפ"ע לא מהני:

(קפח) ניכר החריץ - אבל שריטה או רשימה בעלמא לא מהני כלל כי עכ"פ צריך הבדל מעט בין הבתים שיהיו החריצין ניכרים ממש וכן הח"א מיאן במעשה הסופרים שמדבקין הבתים וטחין את כל הבית בטיח או בגלאנ"ץ רק שעושין רושם בהגלאנ"ץ ומה גם דלכתחלה בעינן שיהי' החריץ מגיע עד למטה ועיין בבה"ל וכ"ש הסופרים שתולין עור על הד' בתים ורושמין בו חריצין בסכין שתהיה נראה כארבעה בתים דפסול דעי"ז נעשה תפילה של יד:

(קפט) אורך ורוחב - ומ"מ נכון לחוש לדברי הגאונים שסוברין שלכתחילה לא יעשה אותן קטנים מאצבעיים על אצבעיים והיינו עם התיתורא ועיין בע"ת שכתב דאם אין מחזיק עם התיתורא רק כאצבע על אצבע אפילו בדיעבד פסול וכן פסק בספר ביאור מרדכי ועיין בספר א"ר שלמד עליהם זכות ומ"מ סיים דכל בעל נפש יזהר לעשות התיתורא רחב ב' אצבעיים ולבד כל אלו מצוי מאוד באלו התפילין הקטנים שפרשיותיהן גרועות עד מאד מצד דחק המקום כאשר בעיני ראיתי הרבה מהם ע"כ השומר נפשו ישמור מהם:

(קצ) הלכה למשה מסיני - ואם נתקלקל השי"ן ואינו ניכר צריך לתקנו מחדש דומיא דאם נתקלקל ריבוע המבואר בסמוך:

(קצא) כמין שי"ן - ומשמע באחרונים דתמונת שיני"ן שלנו שאנו עושין בתפילין די דלא בעינן דוקא כתב סת"מ ממש אלא דוגמא ומנהג סופרים כהיום באיזה מקומות להדר ולעשותן בכתב אשורית ממש:

(קצב) בולטת וכו' - ואם עשה השי"ן בקלף אחר והדביק בדבק על הבית פסול:

(קצג) מקמטי העור - דהיינו שמקמט העור במלקט ע"י כפילה שכופל מהעור עד שנעשו סעיפי השי"ן. ולעשותן ע"י דפוס דהיינו שעל הדפוס חקוק שי"ן בולטת ודוחק הדפוס בעור הבית ונעשה תואר שי"ן עיין בט"ז ומ"א דמשמע דלכתחילה טוב למנוע מזה ובכנה"ג בשם תשובת הרמ"ע כתב דזהו יותר הידור וכן המנהג פשוט כהיום לעשותן בדפוס מפני שעי"ז יש לה תואר שי"ן בחוליותיה וזיונה יותר משי"ן המקומטת מהעור:

(קצד) של ימין המניח - ואין חילוק בזה בין איטר לאחר דבתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן:

(קצה) אינו נפסל - אבל אם עשה בשני הצדדים רק שי"ן של שלשה ראשים או ארבע פסול וכ"ש אם חיסר לגמרי שי"ן אחד:

(קצו) של שי"ן - בין דימין ובין דשמאל:

(קצז) יגיע וכו' - דהיינו עד התיתורא ממש ובדיעבד כשר אפילו לא הגיע כל שיש צורת השי"ן עליו:

(קצח) היו"ד שבשי"ן - יש מהגדולים שמחלקין בין שי"ן הימיני להשמאלי שבשמאלי אדרבה ידקדק שלא יגעו היודי"ן בשולי השי"ן למטה אבל המ"א פסק דאין לחלק בין הימיני להשמאלי ובהשמאלי בעינן ששני היודי"ן יהיו נוגעין למטה בשוליה וכ"כ הפמ"ג דכן ראוי לעשות וכ"כ בברכי יוסף בשם מהר"י עי"ש וכ"פ שארי אחרונים עוד כתב הפמ"ג דיראה שיהיה על השיני"ן צורת יודי"ן לא קוין פשוטין בעלמא:

(קצט) ליגע למטה - דבלא"ה אין שם שי"ן עליו ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד ובשי"ן השמאלי אם אחד נוגע ואחד אינו נוגע פסול ועיין בבה"ל:

(ר) שגם שולי השי"ן - ר"ל חודיהן של השיני"ן והטעם דצריך שיהא כל השי"ן נראה ולקיים מה דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וא"ר אלעזר אלו תפילין שבראש שם ה' נקרא ר"ת שי"ן ובדיעבד אם נכנס מעט לתוך התיתורא עד שאין לו עי"ז תמונת שי"ן כראוי צ"ע ועיין בבה"ל:

(רא) שישים וכו' - ואפילו לדעת הסוברים דהבתים צריכים להיות כולם מעור אחד ממש מ"מ לא בעינן שיהא התיתורא והמעברתא עם הבתים מעור אחד אלא אפילו אם הוא עור בפני עצמו כשר וזהו שכתב המחבר שישים וכו'. ומ"מ אם באפשרי טוב להדר גם בזה לצאת דעת המחמירין בזה ועיין בבה"ל:

(רב) יהא ארוך - ואם נפסקה מותר לתופרה:

(רג) שיהא ניכר - כי גם התיתורא צריכה מדין להיות מרובע וכמו שכתבנו למעלה בסעיף ל"ט:

(רד) מסופה לתחלתה - בעת שנותנה לביתה כמו מזוזה שנגללת מאחד כלפי שמע ולא להיפך מטעם שנתבאר ביו"ד סי' רפ"ח:

(רה) וכורכם וכו' - ר"ל לכתחלה אבל אם לא כרכם כשר בדיעבד אם אין לו אחרים ועיין במחצית השקל ובבה"ל:

(רו) בקלף קטן - וה"ה בחתיכת בגד אם אין לו קלף [פמ"ג] ועיין בביאור הגר"א:

(רז) בקלף כשר - ר"ל אבל לא מבהמה וחיה טמאה אבל במטלית גם לדיעה זו שפיר דמי ועיין בב"י שכתב בטעם הדבר דכיון שהוא מביא קלף צריך להיות דוקא מן המותר לפיך כמו לבתים ולרצועות ובביאור הגר"א מפקפק בדין זה:

(רח) והלמ"מ - לכן אם לא כרך השיער עליה פסול אף שכרך עליה קלף:

(רט) ונוהגין לכרוך וכו' - כי י"א שיכרוך השער על גוף הפרשה ואח"כ יכרוך הקלף למעלה וי"א להיפך לכך נוהגין לקיים דברי שניהם ועיין בביאור הגר"א שכתב דמדינא אין קפידא איזו קודם:

(רי) של עגל - כדי שיזכור מעשה עגל ולא יחטא וגם כדי לכפר על עון זה וכתב הא"ר דמזה הטעם טוב לעשות כל תיקון תפילין מעור עגל ולאפוקי מאותן שעושין הרצועות מעור תייש:

(ריא) קצת שער - עיין במ"א ועיין בחידושי רע"א שהסכים ששער היוצא יהיה פחות מאורך שעורה:

(ריב) חוץ לבתים - י"א שיהיה אצל הבית שמונח בו פרשת קדש וי"א אצל והיה א"ש וטוב שיצא מפרשת והיה א"ש בצד הפונה לפרשת קדש:

(ריג) זקופה - כדרך קריאתה וכדרך שמעמידין ס"ת בהיכל ובדיעבד אם נתנה שם מושכבת אין לפסול התפילין בשביל זה כ"כ הב"י בשם הר"י בן חביב וכ"כ הב"ח ועיין במ"א ונראה דמ"מ על להבא צריך לתקן דהיינו שיוציאם ויניחם כהלכה:

(ריד) לצד פה - דאל"ה יעמדו האותיות הפוכות נגד הקורא:

(רטו) כהלכתן - שהרי מצינו שסדר הנחתן בבתים ג"כ הם מסודרים לפני ימין הקורא אשר הוא עומד נגד המניח שיהיה קורא כסדר מתחלה פ' קדש של ימינו ואח"כ פ' והיה כ"י ושאר הפרשיות כמש"כ בסי' ל"ד ע"כ צריך להיות סוף הגלילה שהוא ראש הפרשה ג"כ מצד ימין נגדו:

(רטז) אפילו אין וכו' - ר"ל וכ"ש כשיש ריוח בין הפרשיות שיוכל לחתכם וישתייר כדי היקף גויל לכל אחת דשפיר דמי אף דבעת הכתיבה כתבן בקלף אחד וכתבו האחרונים אע"ג דכשאין ריוח ביניהם יהיה מוכרח להניח כל פרשה בביתה שלא בזקיפה אפ"ה כשר כי הזקיפה אינה אלא למצוה [כן מתבאר הפירוש לפי מש"כ הב"י בשם מהרי"א ומהר"י בן חביב וכן הסכים הב"ח ועיין במ"א בשם הד"מ]:

(ריז) או משיחה - ר"ל דכיון שכתב הפרשיות בעור אחד צריך להפסיק בחוט או משיחה או בגיד כמו שאנו נוהגין בין בית לבית כדי לתת היכר שהבתים מובדלים אבל בכתב הפרשיות על ד' עורות א"צ לתת כלום בין בית לבית ויש פוסקים דבכל גווני צריך לתת הבדל בין הבתים וכן יש לנהוג כמו שכתב המחבר לקמן בסעיף נ"א ויעביר חוט וכו' ומ"מ לענין דיעבד כתב הט"ז דאינו מעכב שם שהעיקר כסברא הראשונה:

(ריח) בארבעה בתים - וכ"ש אם הניחם בבית אחד דטפי עדיף:

(ריט) והמנהג וכו' - ר"ל אם הניחם בבית אחד אף דבודאי יצא מ"מ לכתחלה מצוה לדבקם. כתבו האחרונים דאף שלכתחלה מצוה לכתוב הד' פרשיות של יד בקלף אחד מ"מ אם כבר כתב בד' קלפים חשוב כדיעבד ומותר להניחם לכתחלה אם מדביקם מקודם ואם נמצא טעות בפרשה רביעית מותר לכותבה בקלף לבד אפילו לכתחלה ולהדביקה דזה הוי כדיעבד:

(רכ) דבק כשר - ר"ל מבהמה טהורה. וכתב בפמ"ג דזה רק למצוה אבל לא לעיכובא כיון דהדיבוק אינו מעכב ממילא אין קפידא במה מדבק:

(רכא) או בעור - פי' שעשה עור מתחלה מבהמה טהורה ואח"כ ציפה על אותו עור מבהמה טמאה אפ"ה פסולים ואפילו חתך במקום השיני"ן שהשי"ן נראה [פמ"ג] ועיין בבה"ל:

(רכב) בגידי בהמה - ולוקחין מהעקב שהם לבנים ואם הם קשים מרככים באבנים עד שיעשו כפשתן וטווין אותם ושוזרין אותם ודעת המ"א בסוף ס"ק ס"ו דבעינן בזה הטוייה לשמה והא"ר ופמ"ג מפקפקין בזה:

(רכג) טהורים - אפילו מנבילות וטריפות שלהם:

(רכד) בגידי שור - ואם אין לו יקח מגידי בהמה דקה אבל מטמאה אפילו בדיעבד פסול וצ"ע אם מותר לתפור בגיד הנשה [אחרונים]:

(רכה) דחיישינן וכו' - ודוקא כשהוא הולך לבתי הנכרים לקנות מהם גידין וגם ידוע לו שמקצת מן הנכרים הנוטלין הגידין מבהמה טמאה לכן אע"פ שהרוב נוטלין מטהורה כיון שהוא הולך אצל נכרי בשעה שהם קבועין בבתיהם אין הולכין אחר הרוב שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל אם העו"ג הביא לשוק מותר לקנות ממנו שכיון שפירש מקביעותו אמרינן כל דפריש מרובא פריש אם לא שמוכרין שם בשוק בחנויות אז חוזרין לקביעותן וכן אם אין ידוע שמקצתן נוטלין אותן מבהמה טמאה ג"כ מותר לקנות מהם בכל ענין שרוב גידין הם מבהמות טהורות אך כ"ז בגידין שאינן טויין אבל בגידין טויין דעת המ"א דאסור לקנות מהם אפילו הוא יודע שהם מבהמה טהורה שכיון שהוא הלמ"מ צריך שתהיה עשייתן לשמה וטויית הגידין זו היא עשייתן ונכרים לאו בני לשמה נינהו וכבר כתבנו דהא"ר ופמ"ג מפקפקים אי בעי כלל בזה טוייה לשמה:

(רכו) בטאליאדור"ש - הם חוטין הנעשים מן הקלף ובמקום הדחק ס"ל כיון דמינו הוא הם כגידין עצמן וכשרים לתפור בהם סת"ם:

(רכז) עד שיזדמנו - כדי שלא להתבטל ממצות תפילין וכשיזדמן לו גידים יתירם ויתפור בגידים ויש מאחרונים שחוששין שלא לצאת בהם אפילו בשעת הדחק שהרי הלמ"מ הוא גידין והטאליאדור"ש עור הוא שהוא הקלף ועור לתפירה לא שמענו ולפי"ז אם אין לו גידים אחרים עכ"פ לא יברך עליהם וכן בני מעיים דקים ויבשים כמין חוטים של גידים אין לתפור בהם דהלמ"מ הוא דוקא גידים עוד כתבו שאין לתפור בגידי עוף טהור כי מי יכריע איזה מהם קרוי גידין ואיזה מהם חוטין ואיזה מהם וורידין ואנן גידין בעינן:

(רכח) בכל צד - טעם לי"ב תפירות נגד י"ב שבטי ישראל ולא בעינן תפירה תוך הבית רק סמוך להבית ואין תופרין כתופר בגדים בשפת הבגד בלי שיור אלא משייר מן התיתורא חוץ להתפירה וצריך שעור הבתים מלמטה לפיו יהיו יוצאים מכל ארבע רוחותיהם עד שיהיו מגיעים תחת נקבי התפירה כדי שיתפור עור הבתים מכל צד עם התיתורא ולא כהסופרים המקצרין עור של הבתים שאינו עובר הלאה תחת נקבי התפירה ואינה נתפרת כלל עם התיתורא רק שמהדקין הבית בתוך הארובה של התיתורא והברוך שאמר כתב שפסל כמה תפילין מחמת זה אלא צריך לתפור יחד העור של הבתים עם התיתורא:

(רכט) משתי רוחות - ר"ל שכל התפירה יהא מסובבת משני צדדין פנים ואחור נמצא תופר בב' מחטין אחת יוצאת לאחור ואחת נכנסת לצד פנים:

(רל) מיהו אם וכו' - וכן אם לא העביר חוט התפירה אינו מעכב בדיעבד ועיין לעיל בס"ק רי"ז:

(רלא) בחוט אחד - ואם נפסק י"א דיכול לקושרו וי"א דיטלנו כולו משם ויחזור ויתפור מחדש בחוט אחר שכיון שנפסק בשעת התפירה ניכר שהחוט קלוש ועומד ליפסק ואינו כלום אבל כשהחוט קצר מתחלתו ואינו נפסק לכו"ע יכול לקשור לו חוט אחר לגמור התפירה וכתב הפמ"ג דאם אין לו גידין אחרים יש לסמוך על סברא הראשונה ולקשור חוט שנפסק וכ"ז אם נפסק באמצע התפירה אבל אם נפסק אחר התפירה עיין לקמן סימן ל"ג ס"ב:

(רלב) ויעשה קשר - וקשר של תפילין הוא הלכה למשה מסיני ונראה שצריך לעשותו לשמה ולא יעשהו קטן [פמ"ג]:

(רלג) כמין ד' - ויש שעושין קשר כמ"ם סתומה שנראה כשני דלתי"ן משני צדדין רגלו של זה בצד ראשו של זה ועיין בספר תפארת אריה שהביא בשם תשובה מאהבה והסכים עמו לדינא דאלו העושים קשר של דלי"ת מכוון יותר לדינא. גם לא יעשה קשר העשוי להשמט אנה ואנה כמו שביארתי בבה"ל. כתב א"ר מעשה באחד שראה אחר חליצת התפילין שהותר הקשר ש"י והוריתי לחזור ולהניחן ולקרות ק"ש בלי ברכה דהא מצות תפלין כל היום עכ"ל וטעמו דלשיטת רש"י דס"ל דהיו"ד הוא הלמ"מ לא יצא עדיין ידי המצוה:

(רלד) להעביר - הטעם לפי שהתפילין ש"י משימין אותם תחת הבגדים ומתנדנדים ונפסדים ומתקלקלין לכך נהגו להעביר רצועה זו עליהן לחזקן ועכשיו באלו הארצות לא נהגו בזה [א"ר ע"ש]:

(רלה) אלא לאחר וכו' - ר"ל כן נכון לכתחלה ואי איתרמי שהותר הקשר ש"ר א"צ רק לתקנו ולא להתיר הש"י:

משנה ברורה סימן לג

==================

(א) נתקלקל - פי' שנפסק ונעשה קרע:

(ב) מבתי הראש - אבל אם נעשה קרע בהבית של יד פסול לכו"ע בכל ענין אף שהתיתורא קיימת ולא דמי לשל ראש דנשתייר בו עוד עכ"פ איזה בתים שלימים:

(ג) זה אצל זה - ר"ל דהבתים הם סמוכים זה לזה אפילו אם אין הקרעים סמוכים כגון שקרע אחד בהבית השני בדופנו הימיני וקרע השני בהבית הג' לא שנא בדופנו הימיני או השמאלי ואפילו אם קרע זה למעלה וזה למטה וכ"ש אם שניהם באויר אחד זה כנגד זה דפסול:

(ד) ישנים פסולים - דכבר נתקלקלו מחמת יושנן והיש אומרים ס"ל להיפך דבחדשים איגלאי מילתא דעור מקולקל הוא כיון דבזמן מועט נקרעו ואפילו היכא דלא שייכי אלו הטעמים כגון שנעשה הקרע ע"י סכין וכיו"ב יש להחמיר. ומ"מ צידד בספר פ"ת דדיבוק מהני אם אנו יודעין שאין העור מקולקל אף לאלו דנוהגין לעשות תפילין מעור אחד ע"ש:

(ה) חדשים כשרים - ואפילו הקרע בשני הבתים בשני דפנותיהם:

(ו) קיים - היינו התיתורא אבל בב"י פירש דבעי שיהיו שלימין מכל הצדדין דלא מכשרינן אלא מה שנקרע מבפנים בין בית לבית וזהו ג"כ דעת רמ"א שהעתיקו להלכה וכתב דגם הבתים צריכים להיות קיימים אלא שנקרעו קצת פי' שנקרעו בין בית לבית אבל הצדדים צריכים להיות שלמים ואפילו קרע בבית אחד אם נעשה מבחוץ לבד ג"כ יש להחמיר:

(ז) לפסול בשניהם - ע"כ יש לפסול מה שרגילין הסופרים כשעושין הד' בתים ונותנין אותו בדפוס חותכין מן העור בין בית לבית כדי שלא יהא נכווץ ובולטת ומחפין מקום החתך מבפנים כדי שיהיה נראה מבחוץ שלם:

(ח) הבית מתפשט - זהו לאותן שעושין המעברתא מהעור שעשו ממנו הבתים אבל לדידן שהמעברתא עור בפני עצמו אין שייך לומר כן:

(ט) ראשון ושלישי - ר"ל דבזה מיקרי זה שלא כנגד זה ואפילו אם נעשה הקרע בהבית השלישי בשני דפנותיו כשר כיון שיש בית שלם מפסיק ביניהן אבל אם נעשה הקרע בבית ב' וג' אף דקרע אחד בבית אחד מימינו וקרע השני בבית השני משמאלו אעפ"כ מיקרי זה כנגד זה כיון דשני הבתים הם סמוכים להדדי וכנ"ל בסק"ב:

(י) ג' בתים - אפילו בכל בית רק דופן אחד:

(יא) בכל ענין - בא לרבות אפילו חדשים דהכשרנו לעיל בב' אפילו בזה אצל זה מ"מ בג' פסול:

(יב) להרמב"ם - אבל שארי פוסקים פליגי עליה ומקילים בכל גווני בשתי תפירות ובשלשה תפירות שנפסקו מחמירים דאפילו תיקון במקום ההפסק לא מהני דגנאי הוא כשניכר התיקון בשלשה מקומות בין בחדשים ובין בישנים וצריך לחזור ולתפור מחדש וכמו שנתבאר בטור וב"י לעיל בסוף סימן ל"ב ע"ש:

(יג) זו שלא וכו' - אפילו כל אחד בצד אחר:

(יד) מושב הבתים - היינו התיתורא וכנ"ל וגם בזה דעת רמ"א כמו בהג"ה לעיל דגם הבתים צריכים להיות קיימים אלא שסמך אלמעלה:

(טו) לחוש - ר"ל להחמיר מחמת זה לכתחלה בשתיהם אך במקום שא"א למצוא תפילין אחרים ולא לחזור ולתפור תפילין אלו יש לסמוך על המקילין בפסיקת התפירות בין בחדשות ובין בישינות בין בב' תפירות ובין בשלש אך בשלש יזהר שלא יברך עליהם ועיין בביאור הלכה:

(טז) הטהורים - דלא הוכשרה למלאכת שמים אלא טהורה בלבד. גמ':

(יז) וצריך - כל האי צריך לעיכוב' הוא אפילו בדיעבד:

(יח) לשמו - ואפי' הרמב"ם דמיקל בבתים וכמבואר לעיל בסימן ל"ב סעיף ל"ז מודה הכא וטעם לזה עיין בלבוש ובמ"א. וההשחרה צריך ג"כ שיהיה לשמה ואם לא עיבדן לשמן אינו מועיל אפילו אם ישחירן אח"כ לשמן [תשובת דבר שמואל סימן ז' ט"ו עי"ש ובתשובת ב"ע כתב דהשחרה לשמה מהני ועיין בתשובת רע"א דהסכים לדינא כהדב"ש הנ"ל והרעיש על המקילין בזה עי"ש]:

(יט) שחורות - עיין בברוך שאמר דמשמע מדבריו דמצוה להשחירן עד שיהיו שחורות כעורב. ודע דאם נתישנו ונתמעך מהן השחרות צריך להשחירן מחדש וכדלעיל בסימן ל"ב סל"ט ובמקום הידוק הקשר מצוי מאד להתמעך השחרות ויש ליזהר בזה מאד:

(כ) מבחוץ - לצד השער שהוא מקום החלק. ואם השחירם מבפנים לא מהני וצריך לחזור ולהשחירם מבחוץ ועיין בביאור הלכה:

(כא) יעשה - ר"ל אם ירצה לצבוע אותן אבל אין מחוייב לצבען בשום צבע דאף דלהרמב"ם צריך להשחירן גם מבפנים כמו שהבתים הם שחורין אין אנו נוהגין כהרמב"ם בזה כמבואר בב"י וד"מ:

(כב) טוב וכו' - אבל בדיעבד כשר לדידיה אפילו ע"י א"י דס"ל דאפילו ברצועות לא בעינן השחרות כלל לשמן ורמ"א בהג"ה חולק עליו וס"ל דברצועות דהשחרות הוא הל"מ צריך השחרות לשמן וממילא בא"י דאינו עושה לשמה פסול ודינו כדלעיל בסימן ל"ב לענין קלף עי"ש אבל בעור הבתים דלרוב פוסקים שחרותו הוא למצוה בעלמא ולא לעיכובא וכדלעיל בסימן ל"ב ס"מ ולכך לא בעינן ביה ג"כ השחרות לשמן בדיעבד וה"ל להרמ"א לכתוב הגהתו בלשון י"א אך שמצינו כמה פעמים כיוצא בזה:

(כג) אבל הרצועות וכו' - אם עשאן נכרי או אפילו ישראל אך שלא לשמן והטעם כנ"ל בס"ק כ"ב. וכ"ש בכל דבר שצריך בתפילין גופא לעיכובא כמו עשיית הבית והשי"ן שלו בכל פרטיו שיהיה כדין או תפירתו או עשיית הקשר שלו דכל אלו הוא הלמ"מ אם עשאן ישראל שלא לשמן פסול וכתב הפמ"ג דיש למנוע מלעשות כ"ז ע"י קטן אפי' אם גדול יעמוד ע"ג ויצויהו לעשות לשמה וכן שלא לעשותם ע"י אשה וכל הפסולין המבואר לקמן בסימן ל"ט עי"ש בסעיף א' וב'. והשחרת הרצועות דזה איננו בגוף התפילין מותר ע"י אשה דהיא יודעת לעשות לשמה כמו איש אבל ע"י א"י וקטן אינו מותר עד שיעמוד אחר על גבם וכדלעיל לענין קלף בסימן ל"ב עי"ש בס"ט:

(כד) פסול - כתב המ"א דאם חזר ישראל והשחירן לשמן כשר והביא ראיה לזה והפמ"ג ושארי אחרונים השיגו על ראיתו ונשארו בדין זה בצ"ע ונתן הפמ"ג לזה עצה אחרת שישחיר בצד השני של הרצועות לשמן דאף שהושחרו משני צדדים כשר כמבואר בס"ג ויהפך הצד שהושחר לשמן למעלה וכ"ז הוא אם אין לו רצועות אחרות וכמו שביארנו בבה"ל:

(כה) יש מתירים - אפי' בתוך השיעור שמקיף הראש והקיבורת:

(כו) לתפור - דוקא תפירה אבל קשירה בתוך שיעור הנ"ל לכו"ע פסול מן התורה דכתיב וקשרתם ודרשו חז"ל קשר תם דהיינו הרצועה שקושר בה התפילין תהא תמה ושלימה ולא קשורה. גם התפירה הוא דוקא בגידין ולא בחוטין. כ' בתשובת דבר שמואל אם נפסקה המעברתא מותר לתופרה:

(כז) מצד פנים - כדי שלא יהיה מינכר מבחוץ כלל וכ"ש אם מקום התפירה כנוס לתוך המעברתא דשרי לדעה זו:

(כח) אצבע - ר"ל שתמתח הרצועה בלא כריכות דזהו שיעור אורך הרצועה של יד וכנ"ל בסימן כ"ז ס"ח והטעם דהקיל בשל ראש עיין בד"מ:

(כט) המתירים - היינו דמותר אפילו לתפור בגידים בתוך השיעור שמקיף הראש והקיבורת וחוץ לשיעור הזה מותר אפילו לקשור וכ"ש לתפור בחוטים אבל בכל זה אין יכול לברך עליהם כי מעיקר הדין צריך להחמיר כהי"א דספק תורה לחומרא אך כדי שלא יבטל לגמרי את המצוה יניחם עד שימצא אחרים ועיין בט"ז שפוסק דגם ברצועה של ראש אין יכול לברך עליה עד שיהיה הרצועה של ימין עד הטבור ושמאל עד החזה שלימה בלי קשירה ותפירה אבל בספר א"ר הכריע להלכה דבין בש"ר ובין בש"י לבד מה שיש בתוך השיעור שמקיף הראש והקיבורת יכול לתופרו אף שלא בשעת הדחק ולברך עליהם אך שיזהר לתפור מצד פנים שלא יהיה מינכר התפירות מבחוץ דאם הוא מינכר לא עדיף מקשר וגם שיהיה בגידין אבל בחוטין או קשירה אסור אפילו בש"ר וכן פסק בספר ישועות יעקב ובדרך החיים. ומ"מ אם יכול להשיג רצועה שלמה בודאי נכון להחמיר לכתחלה כהט"ז כי כמה מאחרוני זמנינו העתיקו דבריו להלכה אך במקום הדחק בודאי יכול לסמוך על כל הגאונים הנ"ל ולברך ובפרט אם נשאר בהש"ר שני טפחים תלוים לבד מה שמקיף הראש בודאי יש לסמוך להקל דמהני תפירה ועיין לעיל בסי' כ"ז במ"ב ס"ק מ"ד. אם נפסקה הרצועה ברחבה ולא נשאר כשיעור שעורה הניח הפמ"ג בצ"ע אי רשאי לתפור ועיין לעיל בסימן כ"ז ס"ק מ"ב מש"כ שם:

משנה ברורה סימן לד

==================

(א) סדר הנחתן - דע דלכו"ע אם החליף איזה פרשה שנתנה שלא בביתה המיוחד לה פסולין אף דיש ד' פרשיות בד' בתים וכ"ש אם נתן שתי פרשיות בבית אחד:

(ב) המניח - ואפילו אם המניח הוא איטר אזלינן בתר ימין ושמאל דעלמא:

(ג) ולר"ת - כתבו הפוסקים דגם ר"ת מודה דבעינן כתיבתן כסדר שהם כתובין בתורה שהוא קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע אלא דפליג ארש"י לענין הנחתן בבתים וע"כ הרוצה לכתוב תפילין לדעת ר"ת יכתוב בשל יד שהם בקלף אחד קדש והיה כי יביאך ויניח חלק והיה אם שמוע ויכתוב שמע ואח"כ יכתוב והיה אם שמוע ובש"ר יכתבם בארבע קלפים כסדר ממש ויסדרם בבתים. קדש. והיה כי. והיה אם. שמע. ולענין דיני פתוחות וסתומות בהתפילין איך להתנהג לדעתו כבר ביארנו לעיל בע"ה בסימן ל"ב עי"ש:

(ד) כרש"י והרמב"ם - וכתב בב"י ושאר אחרונים דכן עיקר וכן הסכים הגר"א בביאורו:

(ה) ויניח וכו' - והנוהג כן להניח ב' זוגות תפילין יניח של רש"י למטה לצד הפנים ושל ר"ת למעלה. וכ"כ האר"י ז"ל שיכניס תחלה של רש"י ויעמידם לצד הכתף ואחריהם של ר"ת לצד היד ושניהם על הקיבורת ויניח בראשו של רש"י למטה ושל ר"ת יותר למעלה ושניהם במקום הראוי לתפילין והרצועות דר"ת יהיה מכוסה תחת רצועות דרש"י שלא יתגלו רק רצועות דרש"י ותפילין דר"ת יהיו קטנים מתפילין דרש"י עיין ספר הכוונת תפילין פרק י' י"ב. מי שמניח תפילין של יד של דעת ר"ת ותש"ר כדעת רש"י והרמב"ם אם יוצא ידי חובתו פסק שבות יעקב ח"א סי' ב' דאינו יוצא אליבא דכו"ע אבל בשעת הדחק מותר להניחם כך דהא בשעת הדחק יוצא אם מניח אחת לבד ומ"מ לא יברך רק על אותו שנכתבה ע"פ מנהגינו כדעת רש"י והרמב"ם ואם של ראש נכתבה ע"פ דעת רש"י יש להניח של ראש תחילה וכשחולץ חולץ של יד תחלה עי"ש:

(ו) שניהם - יחד על היד ויברך ויהדקם בבת אחת וה"ה בשל ראש כדי שתהיה הנחת שתיהם סמוך להברכה:

(ז) באותם שהם וכו' - דלא יוכל לכוין בשתיהם בעת ההידוק שמהדקן יחד לשם תפילין דהרי אחד מהם אינו תפילין וי"א עוד דיש בזה משום בל תוסיף עכ"פ מדרבנן:

(ח) בעלמא - שהרי ממ"נ אחד מהם פסול וכנ"ל בס"ק א' ודוקא בזה אינו עובר על בל תוסיף שיש בזה שתים למעליותא א' שאחד מהם הוא פסול ב' שכל אחד עומד בפ"ע אבל אם הניח ב' זוגות תפילין כשרים או שהתפילין של ראש עשה של ה' בתים בין שעשהו מתחלה של ה' או שעשהו של ד' וחיבר לו אח"כ עוד בית אחד עבר בזה על הלאו דבל תוסיף ועיין בביאור הגר"א שמשמע מדבריו דאפילו אם הבית החמישי לא חיבר אותו לגמרי עם הד' בתים רק בקשירה בעלמא אפ"ה פסל להתפילין עי"ז וממילא עבר הלאו דבל תוסיף:

(ט) שניהם יחד - פי' כשיהדק שניהם בבת אחת לא יוכל לכוין המקום שיהיה כל אחד מונח על מקומו כדין ע"כ צריך לקשרם עכ"פ תיכף זה אחר זה בלי הפסק ויהיה מועיל הברכה שבירך מתחלה גם על תפילין השניים וזהו מה שכתב המחבר בסמוך ויניח האחרים על סמך וכו' דהיינו שיניח הזוג השני אצל הזוג הראשון וכנ"ל אך שלא בהנחה אחת:

(י) יניח - כדברי האחד של יד ושל ראש ויניח האחרים על סמך ברכה ראשונה ואם לא יוכל וכו' כצ"ל ולא גרסינן ויסלקם מיד:

(יא) כדברי האחד - המחבר סתם דבריו ולפי הכרעת האחרונים טוב יותר שיסמוך הברכה להתפילין דרש"י:

(יב) של יד ושל ראש - להמחבר בברכה אחת ולפי מנהגינו בב' ברכות וכנ"ל בסימן כ"ה ואח"כ יניח אצלם זוג שניה. ואע"פ שמפסיק ביניהם בהנחת הש"ר של הזוג הראשון וגם בהברכה שמברך עליה לפי מנהגינו אפ"ה ש"ד דהשני ברכות על תרווייהו קאי אבל לא יוכל להניח מתחלה השתים של יד משתי הזוגות ואח"כ השתים של ראש דנמצא מפסיק בין הש"י להש"ר בהנחת השניים:

(יג) לא יוכל - פי' אפילו בזה אחר זה לא יוכל להניח בב"א כגון שיש לו מכה ואין לו מקום לשתיהן או שמתבייש מפני הבריות המלעיגין עליו יניח של רש"י ויברך עליהם וכו' דהם העיקר לדינא ושל ר"ת יניח אחר התפלה כדי לצאת לד"ה ועיין בביאור הלכה שהוכחנו דמאוד צריך להזהר שלא יכוין בהנחתם רק משום ספקא ולא בסתמא לשם מצוה:

(יד) ואחר התפלה - היינו כדין המבואר לעיל בסימן כ"ה סי"ג ולא כאלו החולצין תפילין דרש"י ומניחין דר"ת תיכף לאחר קדושה של י"ח ובאמת מלבד שעושין שלא כדין המבואר לעיל בסימן כ"ה סי"ג גם צריך לכוין בתפלת י"ח להש"ץ לא לעסוק בדבר אחר [פמ"ג]:

(טו) שמע והיה א"ש - אבל א"צ פ' ציצית כי חששא דשמא העיד עדות שקר כבר תיקן בב' פרשיות ועיין בפמ"ג דמשמע מיניה דכן יש לנהוג המניח תפילין דר"ת שיניחנו רק לאחר שסילק דרש"י. ופשוט דמי שלובש כל היום תפילין שנכון יותר שילבוש תפילין דרש"י:

(טז) כן - היינו אפילו אם ירצה להניחם רק אחר התפלה וכתב הבה"ט באיש אחד שהיה נוהג להניח תפילין דר"ת לאחר התפלה בפרהסיא בפני הקהל אי מחזי כיוהרא פסק בתשובת מהר"ש הלוי דמחזי כיוהרא וצריך שיבטל מנהגו וכ"כ בתשו' שבות יעקב ח"ב סימן מ"ד שאפילו אם מקצת עושין יש בו משום יוהרא ואם מניחן בפני אדם גדול שאין נוהג להניחן כ"א בקרב ביתו ודאי מחזי כיוהרא ע"ש:

(יז) בחסידות - שכיון שהעולם נוהגין כרש"י נראה כיוהרא מי שחושש להחמיר ע"ע בזה אם אינו מוחזק שמחמיר ע"ע ג"כ בשאר דברים:

(יח) לא יניח - ומיירי שהוזמן הכיס תחלה רק לדעת אחד מהם אבל אם נעשה מתחלה להניח בו שניהם שרי:

(יט) בכיס אחד - של תפילין כדמסיים אבל בתיק הטלית מותר להניח שניהם אפילו הם בלא תיק דהרי התיק מיוחד גם לדבר חול דהוא הטלית:

(כ) הוא חול - וממילא דאסור להחליף הכיסים וכ"ש הבתים והרצועות והפרשיות משל רש"י לר"ת או איפכא. ואם לא הניחם אדם מעולם עליו לשם מצות תפילין יוכל להחליפם ואם הניחן אדם עליו אפילו פ"א לשם מצות תפילין והיו מסודרין ע"פ דעת אחד מהם ר"ת או רש"י אסור להחליפן שוב אח"כ ואפילו אם התנה עליהן מעיקרא להחליפן כשירצה לא מהני דמקודש לחול לא מהני תנאי (אחרונים). כ' הפ"מ דאם מצא רצועות ואינו יודע אם הם של רש"י או של ר"ת יוכל להניחם לפרשיות של רש"י דרובא מניחין של רש"י ואנן סבירא לן ג"כ דרש"י עיקר ומעלין בקודש. ועיין בבאר היטב ובביאור הלכה. ויש מן האחרונים שמקילין יותר דלדידן דסוברין דרש"י עיקר וכנ"ל יוכל להחליף וליטול רצועה משל ר"ת לרש"י כשאין לו אחרת אבל משל רש"י לר"ת אסור ליטול בכל גווני. ואם נזדמן שהוציא כיס של ר"ת תחלה יעבירם כי לדידן רש"י עיקר ולא הוי בזה אין מעבירין על המצות ואעפ"כ לכתחלה יזהר שלא יבוא לכך. בחוה"מ אין להניח של ר"ת. ובט"ב למנחה יניחם הרוצה:

משנה ברורה סימן לה

==================

(א) נהגו - ע"פ הקבלה ביד סופרים איש מפי איש (טור):

(ב) במנין השיטין - וכן יש קבלה בידם בענין התחלת ראשי השורות בשל יד ובשל ראש כמבואר בטור ובב"י וסופרים כהיום אין מדקדקין בתחלת ראשי השורות ומשנים כאשר יזדמן להם והרוצה לדקדק לא ימשוך אותיות או יקצר הרבה כדי לכוין ראשי השיטות כי אין נוי לתפילין אבל מעט רשאי (פמ"ג):

(ג) ואם שינה - בין בשל יד ובין בש"ר ואם אין לו לש"י רק קלף קצר וארוך שאין יכול לכתוב עליו שבע שיטין אם לא שיכתוב כתיבה דקה מאד נראה דטוב יותר לשנות מנין השיטין עיין במרדכי בהלכות קטנות סוף ה"ת והובא לעיל סימן ל"ב דבכלל זה אלי ואנוהו לכתוב כתיבה גסה במקצת שלא יהיו נמחקין מהרה. ובאמת אנו רואין בחוש דבכתיבות הדקות שרגילין איזה סופרים כהיום בעו"ה מצוי כמה וכמה קלקולים גם בתחילת כתיבתן שלא נכתבו כדינן מחמת דקותן וברובם חסר כמה וכמה תגין דשעטנ"ז ג"ץ דהוא מדינא דגמרא ויש מהראשונים שמחמירין בזה אפילו בדיעבד ושומר נפשו לא יקנה פרשיות כאלה בתוך תפיליו אם לא שיבדוק אותם מתחילה היטב היטב וידע מי כתב הפרשיות דפרשיות כאלו מצוי מאד דכותביהן הם עדיין נערים שלא ידעו כלל דיני כתיבת סת"ם:

משנה ברורה סימן לו

==================

(א) בכתיבת - וה"ה אם נשתנה האות מצורתה אחר הכתיבה ע"י נקב או קרע או טשטוש דפסול וכדלעיל בסימן ל"ב:

(ב) צורת - אפי' אם שינוי הצורה היה רק במקצת האות כגון שחסר הראש של האל"ף או קוץ היו"ד או שנגעו יוד"י האל"ף בגג האל"ף וכדומה ואפילו אם התינוק יקראהו לאות לא מהני כיון שאנו יודעין שאין צורתה עליה כראוי:

(ג) לאחרת - ראיתי בספר מעשה רקח שהביא לדינא בשם תשובת מהראנ"ח סימן א' שכתב דאפילו אם רק מקצת האות נדמה לאות אחר פסול. ומדברי הגר"א לעיל בסימן ל"ב סי"ח לא משמע כן וכן כתב הפר"ח:

(ד) כתיבה תמה - ר"ל כתיבה תמה ושלימה בתמונת האותיות כפי מה שלמדוהו מהתלמוד וקבלת הראשונים וע"פ הסוד וכמבואר בב"י בסימן זה:

(ה) אם שינה וכו' - היינו שלא כתב תמונת האותיות המוזכרים בספרים אבל תמונת האות מיהו צריך כמו שכתב המחבר שלא תשתנה וכו' וכ"ש שלא ישנהו לאות אחר כגון מדלי"ת לרי"ש או מבי"ת לכ"ף וכדומה. והכוונה כמו שכתב הנוב"י סימן פ' דדבר שאין לו שורש בגמ' אין לפסול האות עבור זה. וכדי שידע הקורא איך לכתוב לכתחילה וגם איזה פרט יש לו שורש והוא מעיקר תמונת האותיות שיהיה זה לעיכובא אפילו בדיעבד לכן התחזקתי בעזה"י ועשיתי ע"ז קונטרס מיוחד בסוף סימן זה והעתקתיו מהב"י ופמ"ג ושארי אחרונים תמונת כל האותיות למעשה וקראתיו בשם משנת סופרים. וכללתי בו גם קיצור כללי דיני הקפת גויל וחק תוכות ושלא כסדרן מבעל פמ"ג וש"א:

(ו) השי"ן והעיי"ן - בכל הראשים:

(ז) ובאחת - פי' אפילו ביו"ד אחד מן השי"ן וה"ה אם יש הפסק באמצע האות:

(ח) שאינה נוגעת - אפילו אם הפירוד הוא דק שאין פרידתו ניכר להדיא ולא מהני כאן קריאת התינוק כיון שידוע הוא האות ואין לטעות באחר דדוקא אם גריעותו מחמת שיש ספק לדמותו לאות אחר אז מועיל קריאת התינוק וכדלעיל בסימן ל"ב סי"ו. וכ"ז בלא תיקון אבל ע"י תיקון מהני דלא ליהוי שלא כסדרן אם התינוק קראו לאות וכדלעיל בסימן ל"ב סכ"ה (ועי"ש מה שכתבנו בשם הגרע"א. ולענין יו"ד שאחורי הצד"י אם נראה כיו"ד ונו"ן) ובכל זה אין חילוק בין אם נעשה בעת הכתיבה או לאחר הכתיבה וכדלעיל בסימן ל"ב:

(ט) וכן בשאר אותיות - כגון הנקודה שלמטה שבג' או הנקודה שבפ"א או הרגל שבתוך התי"ו אם לא נגעו בהאות או שיש הפסק באמצע איזה אות:

(י) שאין ליגע - ולכתחילה יהיה הפסק בכדי שאדם בינוני יכירנו היטיב מעל ס"ת שע"ג בימה כשהוא קורא בו גם לא ירחיקו יותר מעובי הגג:

(יא) בגג - וה"ה הקו"ף ביריכו שבצידו וכ"ז אפילו אם נעשה הנגיעה אחר הכתיבה ואפילו אם הנגיעה דקה כחוט השערה וכמו שנתבאר לעיל בסימן ל"ב סי"ח במ"ב שם ועי"ש בענין תיקון האות אם לא כתב אח"ז דאל"ה הוי שלא כסדרן:

(יב) לתייג - אפילו בס"ת וכ"ש בתו"מ. והתגין האלו הם שלשה תגין קטנים ודקים כחוט השערה זקופות על אלו האותיות אחד מימין ואחד משמאל ואחד מלמעלה וי"א דשלשתן מלמעלה וכן נוהגין. וכעין קו דק הוא כל תג ותג כך נוהגין באלו הארצות וטוב יותר לעשות כל אחד כעין תמונת זיין אך שיהיו קטנים ודקים מאוד:

(יג) שעטנ"ז ג"ץ - וה"ה צד"י כפופה ונו"ן פשוטה. ואם הוסיף הסופר לעשות תגין חוץ מאותיות שעטנ"ז ג"ץ וחוץ מאלו המוזכרים בטור ובלבוש שנהגו בהם הסופרים לא עכב אך בתנאי שיהיו מחוברים להאות אבל אם אינו מחובר יש למוחקו ואפילו באותיות שבשם הקודש ולכתחילה אין נכון להוסיף תגין מעצמו כל שלא מוזכר בספרים. ותיוג של שעטנ"ז ג"ץ הוא בשין על ראש השלישי של האות ובעי"ן וטי"ת וצד"י על ראש השמאלי וידביקן באמצעיתו לא בסופו. כתבו האחרונים בשם תשובת הרמ"ע שיזהר שיהיו התגין נפרדין כל אחד מחבירו כדי שלא יראו רק כתמונת זיונין ולא כעיי"ן ושי"ן ולעיכובא הוא. גם צריך שיהיו התגין נוגעין בגוף האות ואל"ה פסולין דאף דאין עיכוב בעשיית התגין כמו שפסק המחבר מ"מ זה גרע דהוי כיתרון אות קטנה בין השיטין ועיין ביד אפרים שכתב דלא מהני אף אם ימשיכם אח"כ אל האות רק צריך לגוררם ולכותבם מחדש רק אם ידעינן שכתבן מומחה תלינן שנפרד אחר שנכתב ומכשירין בהמשכה אל האות. והלבושי שרד כתב דהרמ"ע ס"ל דלא גרע דבר זה מחסרון הקפת גויל דאינו מעכב רק בתחלה וע"כ אם נפרד אחר שנכתב כשר בלא תיקון כלל וממילא לדבריו אם לא היו נוגעין מתחלת הכתיבה מהני עכ"פ תיקון דומי' דמש"כ המ"א בסי' ל"ב סקכ"ז לענין הקפת גויל וכן משמע לענ"ד מפשטא דלישניה דהרמ"ע ע"ש. ומ"מ לכתחלה נכון להחמיר כיד אפרי' ועי' פמ"ג:

(יד) נהגו לתייג - בתפילין אותיות אחרות מלבד אלו והם מוזכרים בטור בשם השמושא רבא ובשם הרמב"ם. והתגין האלו הם תגינים גדולים אך שיהיו דקים שלא יתקלקל האות עי"ז ומאוד צריך ליזהר ביותר בתגין שעל הוי"ו או שעל היו"ד כי בקל ישתנה האות עי"ז:

(טו) לא פסל - והב"ח פוסל בזה וגם הגר"א בביאורו מיישב לכ"א מן השיטות ומביא הרבה פוסקים דמחמירין בזה ע"כ מהנכון מאוד לחוש לזה ולתקנם אח"כ ותיקון מהני אפילו בתו"מ ולא הוי בזה שלא כסדרן דבלא התגין נמי צורתה עליה (אחרונים) ודע עוד דהמחבר מיירי שעשה ראש האות למעלה כתיקונו אך שחיסר התגין שעליו אבל אם עשה למעלה ראשו עגול ג"כ משמע מהב"י דאין להקל אפי' בדיעבד לפי פירוש הרא"ם וצ"ע למעשה כי לכאורה להרמב"ם יש להקל בכל גווני [עיין בביאור הגר"א דלהרמב"ם לא איירי הגמרא כלל בתפילין רק במזוזה ולא לענין עיגול והמשכה אך לענין תגין ממש ורק לכתחלה] כתב בספר איגרת הטיול שעטנ"ז הוא אותיות שט"ן ע"ז והם ב' מקטרגים גדולים וזהו ג"כ סוד של שעטנ"ז ג"ץ כי ג"ץ ג"כ שם מקטרג אחד והתגין שעליהם הם כמו חרב וחנית להנצל מהם:

משנת סופרים

תפילין ומזוזות צריכין שיהיו כתובין כסדרן מן התורה דכתיב והיו הדברים כסדרן בין הקדים פרשה לפרשה ובין תיבה לתיבה או אות לאות פסול אבל בזה האות גופא לא שייך שלא כסדרן כגון צד"י שמורכב מיו"ד נו"ן וכתב הנו"ן ואח"כ היו"ד לא הוי שלא כסדרן וכל כה"ג. וכן אם כתב מקצת אות ואחר כך כתב האות שמקודם משלים האות ולא הוי שלא כסדרן דכל שאין כותב אות שלם מקרי והיו הדברים כסדרן דדבר שלם בעינן לא חצי דבר אבל אם כתב יו"ד בלא קוצו השמאלי או אל"ף ועיי"ן ושי"ן וכדומה שאין נוגע היו"ד בהאות ואח"כ כתב מקודם יש בו משום שלא כסדרן דהשתא לקולא אמרינן דיכול לתקן אח"כ [כמבואר בט"ז בסימן ל"ו ובסימן ל"ב סכ"ה] משום דעיקר הדברים כסדר נכתבו דשם אות עליה אפילו בלא התיקון וכמו שנכתוב אח"כ כ"ש לחומרא דשם אות עליה והוי שלא כסדרן. וכ"ש אם לא נחסר בהאות רק תגין או שאר דברים שאינם מעכבים ואח"כ כתב מקודם דיש בו משום שלא כסדרן [הג"ה ויש סופרים שנכשלין בענין שלא כסדרן בפסולי דאורייתא והוא רק מחמת חסרון ידיעה שטועין לחשוב ששלא כסדרן נקרא רק אם הוא מתקן איזה דבר אחר גמר הפרשיות וע"כ מתקנים בעת הכתיבה כמה אותיות שכבר חלף ועבר מהן ובאמת לא כן הוא אלא תיכף כשכתב האות שאחריו אסור לתקן האות שלפניו אם לא בדבר שמדינא אפילו בלא התיקון יש עליו שם אותו האות ולאו כו"ע דינא גמירי לידע איזה דבר יש עליו שם אותו האות בלי התיקון ומותר לתקנו אפילו אח"כ ובאיזה דבר אין עליו שם האות בלי התיקון וממילא אסור לתקנו אחר שכתב האות שאחריו ע"כ מהנכון להסופר שיזהר בתו"מ שלא להניף ידו על שום אות לתקנו באיזה תיקון אחר שכתב האות שאחריו אם לא דבר שנמצא כתוב בפירוש בספרי הפוסקים שזה מותר לתקן אפילו אח"כ ולא ידמה בעצמו מילתא למילתא וכ"ז הוא אפי' תיקון שע"י כתיבה וכ"ש תיקון שע"י מחיקה שיש בו חשש דחק תוכות אפי' לא כתב עדיין שום אות אחר זה שצריך מאד לידע כל פרטי הדינים שיש בזה כי עניניו ארוכים ועיין בח"א שכתב דהוא היה מתנה עם הסופר שלו שלא להניף עליהם ברזל מחמת זה ובאמת עצתו היא טובה מאד אבל איננה מועלת רק לענין להנצל עי"ז מחשש דחק תוכות אבל לא משלא כסדרן אם לא שיזהר הסופר להתנהג במלאכתו מלאכת שמים לאט לאט שלא להעתיק ידו מן האות עד שיעמידנו על תמונתו כדין. וכבר ראיתי אנשים =יראי אלוקים= י"א מפזרין ממון רב על תיקון תפיליהן ולוקחין מסופר אומן שיכול לעשות בתים נאים ומהודרים כדין בכל פרטיהם ואשרי חלקם אבל ביותר מזה צריך ליזהר על ענין התפילין מבפנים והם הפרשיות שיעשה הסופר כל אותיותיהם כדין בכל פרטיהם והדוריהם ולזה צריך שיהיה הסופר בקי בדיני כתיבת האותיות וגם שיעשה מלאכתו במתינות כי אפילו אם אות אחד לא נעשה כדין בכל פרטיו הוא מעכב לכל התפילין כדאמרינן מנחות כ"ט]. אם חסר בהכתב התגין או הקוצו של יו"ד מבואר בסימן ל"ו בט"ז ובל"ב במ"א דיש לתקן אפילו אחר שנכתבו דכל שהאות צורתו עליה אע"ג דבלא קוצו של יו"ד השמאלי פסול לר"ת וגם תגין י"א דפסול אם לא תייגן מ"מ והיו הדברים גוף הדברים כסדר נכתבו. וכן להפריד נגיעות בין אות לאות שרי אח"כ ופשוט דדוקא אם לא נשתנה צורתו ע"י הנגיעה וכן יוד"י האל"ף והשי"ן והעי"ן ורגל התי"ו שאין נוגעין ותינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותן בצורתן או בי"ת ודלי"ת וכדומה שאין הגג מחובר לירך למעלה ותינוק קורא אותן בצורתן רשאי לתקן אח"כ. ויראה דכ"ז דוקא אם אין ניכר פרידתו להדיא הא אם ניכר להדיא אע"ג דהתינוק קורא כן כיון שאין צורתה עליה הוי כותב שלא כסדרן [והגרע"א בחידושיו פליג ע"ז וכן ביררנו שם בסימן ל"ב להלכה וע"ש שביררנו שבאיזה דבר גם הגרע"א מודה להפמ"ג]. בד"א באלו וכדומה להן שעל ידי שחסר להם איזה דבר לא נדמה על ידי זה תמונתם לאות אחרת אבל יו"ד של צד"י שאין נוגעת להנו"ן שלו ונראה עי"ז כיו"ד נו"ן או חי"ת שברגל שמאלו יש הפרש דק בין הרגל להגג ונראה כה"א אז אפילו אם אירע שהתינוק קראה להאות כצורתה הראויה לה אין מועיל תיקון משום שלא כסדרן. ודע דדעת הפמ"ג בזה דאפילו אם אין ניכר פרידתן להדיא והתינוק קראה ג"כ לאות לא מהני תיקון. ועיין בסימן ל"ב שביררנו שם דעכ"פ בשעת הדחק יש להקל בזה דמהני תיקון:

כתב עוד הפמ"ג כללא דמלתא כל שאין כותב רק מוחק או מושך לא הוי שלא כסדרן המשל לאבותיך מלא וא"ו צריך למחוק הוא"ו ואף דעי"ז יהיה התיבה כשני תיבות ימשוך הבי"ת ואע"פ שכותב משיכה לאו כלום עביד דתחלה נמי צורת בי"ת עליה אבל ודאי אם עשה בי"ת מתחלה כצורת נו"ן כפופה ואח"כ משכו לבי"ת הוה שלא כסדרן וכן אפילו אם נכתב האות מתחלה כסדר ואחר כך נתקלקל מחמת איזה דבר שהוא כיון שנתבטל צורת האות כשחוזר אח"כ ומתקן הוה שלא כסדרן דבכל שעה בעינן כסדרן ול"ד למוקף גויל דלא קפיד קרא רק אשעת כתיבה וכמ"ש בפנים באורך. ולפעמים אפילו ע"י כתיבת נקודה אחת יש בזה משום שלא כסדרן כגון שכתב רי"ש במקום דלי"ת וצריך לרבע בדיו כמ"ש בסי' ל"ב בט"ז סט"ז תו מיפסיל משום שלא כסדרן. הכלל כל שאין צורתה עליה וכותב נקודה ועי"ז נתכשר האות יש בזה משום שלא כסדרן:

עוד דברים אחדים מענין חק תוכות:

כל מקום שנאמר וכתב כגון בתפילין ומזוזות ס"ת גט פסול בו חק תוכות ואפי' אם רק קוצו של יו"ד נגמר ע"י חק תוכות מעכב כיון דבלא הקוץ לא היה מתכשר האות עדיין [וחתימת עדי הגט בחק תוכות עיין ב"ש באה"ע בסימן ק"ל אות ך' במקון עיגון כשר אע"ג דלא כתיב בהו וכתב לכתחלה מקפידין כמו בכל הגט ע"ש]. והנה ענין חק תוכות צריך הסופר ליזהר בו מאד ועניניו ארוכין עיין בל"ב סעיף י"ז י"ח אך נקוט האי כללא בידך כי הפוך הוא משלא כסדרן ששם גורר ומוחק ומושך לא הוי שלא כסדרן וכנ"ל [גורר הוא ביבש ומוחק בלח] ובחק תוכות נהפוך הוא גורר ומוחק ומושך כל שאינו עושה מעשה בגוף האות ומשלימה עדיין הוי חק תוכות. הדמיון בי"ת שנעשית כצורתה או סמ"ך וכ"ף וכדומה שנפל טיפת דיו לתוך החלל אחר שנגמרה בהכשר ונפסד צורתה עי"ז [ואפשר אפי' התינוק קורא אותה כל שאנו רואין שאין צורתה עליה] לא מהני לגרור הטיפה ההיא דכל שנפסלה בטלה כתיבה קמייתא ועתה הוי חק תוכות דהא לא עביד מעשה בגופה כ"א ע"י חקיקה בעלמא שחקק תוך האות ואפילו מושך אח"כ הבי"ת גגה ושוליה ג"כ לא מהני דהרי בלא"ה צורתה עליה ופסולה. וגדולה מזו חי"ת במקום ב' זייני"ן לא מהני שיגרור החרטום וישארו ב' זייני"ן דמה מעשה עשה בגוף האות אבל אם צריך להשלימה אח"כ כשר ולא מיקרי חק תוכות כן מבואר באה"ע סימן קכ"ה אות ג' ומגן אברהם בל"ב אות כ"ג אבל הט"ז שם פקפק ע"ז ע"ש באות יו"ד ועי"ל בל"ב סעיף י"ז וסי"ח שמבואר שם הכל באר היטב. וגם ביארנו קצת דיני חק תוכות בכל אות ואות בפרט:

עוד איזה כללים מבעל פמ"ג מדיני הקפת גויל העתקתים בסוף הקונטרס עיי"ש:

צורת אות אל"ף

תהיה נקודה העליונה כעין יו"ד ועוקץ קטן עליה ויהיה פניה עם העוקץ הפוך קצת כלפי מעלה ויהיה ירך היו"ד דבוק אל גג הגוף באמצע הגג ויהיה סוף הגג של צד ימין לכתחלה עקום למעלה מאחוריו קצת והנקודה שלמטה תהיה רחוקה מן ראש של הגוף כשיעור עובי קולמוס וחצי. עובי קולמוס נק' רוחב הקו היוצא מן הקולמוס כשהוא כותב.

משנה ברורה סימן לז

==================

(א) שכר - שכל המניחן מאריך ימים בעוה"ז שנאמר ד' עליהם יחיו כלומר אותם שנושאים שם ה' עליהם בתפילין יחיו ומובטח שהוא בן עוה"ב ואין אש של גיהנם שולט בו וכל עונותיו נמחלין לו. טור בשם השמושא רבא:

(ב) שאינו מניחם - פי' אפילו מניעתו הוא רק לפרקים וכ"ש אם מבטל תמיד ממצוה זו והפמ"ג הביא בשם נ"צ דאפילו מי שביטל מתפילין יום אחד הוא ג"כ בכלל פושעי ישראל:

(ג) בכלל פ"י - ודוקא שאינו מניחן בשביל שהמצוה בזויה בעיניו אבל הירא להניחם משום דבעי גוף נקי ושמא לא יזהר בקדושה כראוי אע"ג דעבירה היא דבקל יכול אדם ליזהר בשעת ק"ש ותפלה מ"מ לא הוי בכלל פושעי ישראל. וכ"ש אם המצוה תמיד חביבה עליו ונזהר שיהיה גוף נקי אך עתה אית ליה אונס חולי שאין גופו נקי לכו"ע אין עליו דין פושעי ישראל כלל. ודע דכתב הב"ח דאפילו אם אין המצוה בזויה בעיניו אך ממנע /נמנע/ מלהניחם מפני ביטול מלאכה או שאר הפסד ממון או מחמת עצלות ג"כ הוא בכלל פ"י בגופן אך דיש חילוק ביניהם לענין עונש עי"ש. וד"ז הוא תוכחת מגולה לאותן אנשים שמפני עצלותן מצוי שיהיו תפיליהן מונחין על מצחן ולא על הקרקפתא וגם הש"י אין מונח על מקומו כדין דהלא זה הוא כמי שלא הניח כלל. וכבר זירז ע"ז ג"כ אותנו הפמ"ג בסימן כ"ז שכתב שם דתפילין שמונחין שלא במקומן הרי הם כמונחין בכיסן. ועיין לעיל בסימן כ"ז בבה"ל שהארכנו בזה:

(ד) בגופן - ודינו פסוק בש"ס ר"ה י"ז דאפילו הוא איש בינוני דדרכו של הקב"ה להטות הכף כלפי חסד מכיון שנמצא בתוך עונותיו עון זה כף חובה מכרעת והוא מוכרח לירד לגיהנם ואם ח"ו ג"כ עונותיו מרובין מזכיותיו נידון בגיהנם י"ב חודש ואח"כ גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרת אפרן תחת כפות רגלי הצדיקים. וע"ש בתוס' דכ"ז בשלא עשה תשובה. ויען כי גדול כח המצוה כ"כ ולהיפך העונש ר"ל לכן יזהר כל אדם לקנות תפילין מסופר מומחה וי"ש ובעל תורה וכן רצועות יקנה מאיש נאמן כדי שיהא בטוח שנעבדו לשמן מעורות טהורות כי מי שהוא מניח תפילין פסולים לא לבד שאינו מקיים המצוה אלא שמברך כמה וכמה ברכות לבטלה שהוא עון גדול. ובעו"ה רבה המכשלה במה שקונים תפילין ורצועות ממאן דהוא לפי שמוכרים בזול ורובן אינם מרובעין ועוד יתר קלקולים שמצוי בהם בעת כתיבתן וכל ירא שמים יתן אל לבו אם על מלבושיו וכליו הוא מהדר שיהיו כתיקונם מכ"ש בחפצי שמים שלא יצמצם ויחוס על הכסף אלא יהדר לקנות אותן שהם בודאי כשרים אף שמחירם רב. וכתב הד"מ בשם המרדכי יש לאדם להדר אחר תפילין נאים שנאמר זה אלי ואנוהו דהיינו שכתבן לבלר אומן בכתב נאה ובדיו נאה ובקולמוס נאה וקלפים נאים:

(ה) להיותם עליו - דבזמן קצר כזה בקל יכול ליזהר מהפחה ומהסח הדעת:

(ו) בשעת ק"ש - דכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. ואם לא נזדמן לו אז או שהיה חולה מעיים בשעת מעשה כל היום זמנו ומחויב להניחן עכ"פ כדי שלא יבטל יום אחד ממצות תפילין:

(ז) ותפלה - ועיין לעיל סימן כ"ה סי"ג. וזהו לכל אדם אבל אנשי מעשה נוהגין ללמוד אחר התפלה בתפילין אך יש ליזהר שלא לדבר בהם דברים בטלים דמלבד איסור דברים בטלים הוא בא עי"ז לידי היסח הדעת. ועיין לעיל בסימן כ"ח סק"ג ובמעשה רב:

(ח) היודע - דקודם לכן אין רשאי להניח תפילין ולאו חינוך הוא:

(ט) לחנכו - במצות הנחתן וכן ללמדו הדינים הנצרכים לזה:

(י) דוקא - וקודם לכן אין מניחו ללבוש תפילין אפילו אם ירצה דבודאי אין יודע לשמור תפילין:

(יא) בן י"ג שנים - היינו אפילו אם לא הביא ב' שערות [פמ"ג]:

(יב) וכן נהגו - ועכשיו נהגו להניח ב' או ג' חדשים קודם הזמן [מ"א] ועיין בבה"ל. חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר חייב להניח תפילין אבל אין שומע ואין מדבר אין מוחין בידו מלהניחם אם רוצה [בה"ט]:

משנה ברורה סימן לח

==================

(א) חולה מעיים - וה"ה מי ששתה משקה המשלשל:

(ב) פטור - משום דתפילין בעי גוף נקי:

(ג) מתפילין - מי שביטל מצות תפילין מחמת חולי ועברו עליו ל' יום שלא הניחם כשחוזר ומניחם א"צ לברך שהחיינו:

(ד) צער - אפילו אם הולך בשווקים וברחובות פטור ואסור לו להחמיר על עצמו בזה אלא בשעת ק"ש ותפלה אם יודע שיוכל להעמיד א"ע בגוף נקי וכמו שכתב לקמן בס"ב:

(ה) פטור - שמא מתוך הצער יסיח דעתו מהם. ואם רוצה להחמיר ע"ע רשאי. מי שלבו ערום דהיינו שהולך במכנסים לבד ולמעלה הוא ערום (ואין בכלל זה מה שבית הצואר פתוח) לא יניח תפילין דאף דלברך רשאי כיון שערותו מכוסה כדמוכח בסימן ע"ד אפ"ה אין נכון שיהא מגולה לבו ויניח תפילין:

(ו) מי שברי לו - לאפוקי אם אינו יודע בבירור בודאי אין לבטל אפילו תפלה בצבור משום זה:

(ז) להתפלל - דוקא תפלה משום דהוא כעומד לפני המלך וגנאי הוא לעמוד להתפלל על דעת שיפסוק באמצע עד שיכלה הריח אבל ק"ש וברכותיה מותר אך בלי תפילין:

(ח) בשעת ק"ש - עיין לקמן סימן פ' במשנה ברורה כי שם יבואר הכל בעז"ה:

(ט) ויברך - ויקרא בהן שמע ואח"כ יחלצן. ואם יודע שאין יכול לעצור עצמו מלהפיח אלא בכדי שיוכל לחלוץ השל ראש אפ"ה מותר להניח לכתחלה את שניהם כ"כ המ"א אבל הפמ"ג מפקפק בזה:

(י) נשים - וטומטום ואנדרוגינוס חייבין בתפילין מספק ככל המצות:

(יא) שהזמן גרמא - דהא שבת ויו"ט לאו זמן תפילין:

(יב) הנשים - עיין בפמ"ג שה"ה לענין עבדים ועיין בספר תוספות שבת שכתב בהדיא להיפך ועיין בספר תוספות ירושלים:

(יג) מוחים בידן - מפני שצריכין גוף נקי ונשים אין זריזות להזהר:

(יד) ליזהר - דבעינן גוף נקי גם ממחשבה רעה:

(טו) שלא להניחם - ומ"מ יראה בכל היכולת לכוף את עצמו ולמשוך הלב ליראת שמים כדי להסיח הדעת מדברי הבאי המזיקים לגוף ולנפש ולפנות הלב לקבל עליו עול מ"ש בקדושה:

(טז) ביום ראשון - פי' אפילו ביום שנקבר שאינו יום המיתה כיון שהוא יום ראשון לאבילות ולמנחמים וע"כ אפילו אם נקבר בלילה לא יניח תפילין ביום אבל אם מת או נקבר בחוה"מ מניח תפילין בין בחוה"מ [והפמ"ג בסימן ע"א מפקפק בזה דמ"מ יום מר הוא לו היום הראשון ועכ"פ צריך ליזהר שלא לברך עליהן ובלא"ה המנהג שלא לברך על תפילין בחוה"מ] ובין לאחר המועד אף שהוא יום ראשון לאבילות מ"מ כבר נחמוהו מנחמים במועד וכן כשנקבר ביו"ט שני יניח תפילין בא"ח דיו"ט שני עולה למנין שבעה ויום שאחר המועד יחשב לשני וכן אם שמע שמועה קרובה [דהיינו בתוך שלשים אפילו ביום ל' עצמו] ג"כ דינו כיום הקבורה ולכן אפילו אם שמע בלילה לא יניח תפילין ביום ואפילו בא לו שמועה קרובה כשכבר הניח תפילין והתחיל להתפלל חולצן. ואם שמע שמועה רחוקה דהיינו לאחר שלשים שאין האבילות רק שעה אחת מותר להניח תפילין וכ"ש שא"צ לחלצן וע"כ אם בא לו השמועה באמצע פסוקי דזמרה וכה"ג לא יחלוץ התפילין רק יחלוץ מנעליו משום אבילות ואם ע"י השמועה בא לידי בכי צריך לחלצן כדמוכח מיו"ד סימן שפ"ח ס"ב וסימן ת"ב בש"ך סק"ב ועיין לקמן בס"ט:

(יז) אסור - דתפילין נקראין פאר בפסוק ואבל מעולל באפר ואין נאה לתת פאר תחת אפר:

(יח) מכאן ואילך - דכתיב ואחריתה כיום מר ש"מ דעיקר מרירות הוא יום ראשון:

(יט) חייב - משמע דחייב מיד ויש פוסקים דביום ב' אין להניח קודם הנץ ע"כ מהנכון להמתין מלהניח עד אחר הנץ:

(כ) פנים חדשות - לנחם אותו ומשמע דמניח לכתחלה אבל האחרונים מסקי דאין להניח בפניהם תפילין עד שילכו להם אלא דאין חולץ אם הניח קודם שבאו פנים חדשות:

(כא) חייבין בתפילין - דלא חמיר ת"ב משאר ימי אבילות:

(כב) וכל בני חופה וכו' - ודוקא במקום החופה דשם שכיח שכרות וקלות ראש:

(כג) פטורים - בתשובת רמ"א סימן קל"ב כתב דהאידנא שאף החתן חייב בק"ש ותפלה [כמו שכתב בסימן ע'] ממילא חייבין החתן וכל בני החופה גם בתפילין עי"ש ועיין במ"א שמפקפק בדינו ומצדד לפסוק כהשו"ע דפטורין מתפילין בעת המשתה וגם לענין תפלה המיקל כדעת רש"י לפטור בעת המשתה לא הפסיד אם החתן מיסב אצלם דאז הוי מצוה לדעת רש"י אבל מדברי הגר"א בביאורו משמע שאין להקל לענין תפלה וכמו שכתב בב"י בסימן רל"ב ועיין בעולת תמיד ובברכי יוסף שכתבו דנתפשט המנהג כהרמ"א שהחתן וכל סייעתו קורין ומניחין תפילין ומתפללין מיום הראשון עד יום השביעי:

(כד) ותגריהם - אף שמרויחין מזה ודוקא אם עיקר כוונתם כדי להמציאן למכור למי שצריך להם אבל אם עיקר כוונתם רק להשתכר לא מיקרי עוסק במצוה [מ"א]:

(כה) ותגרי תגריהם - הקונים מן הקונים למכור על יד על יד:

(כו) צריכים וכו' - כגון שנזדמן לו קונה שרוצה לקנות סת"ם והקונה רוצה לפרוש בים או בשיירא עכשיו ואי אפשר לו להמתין עד שהסופר או התגר יקיים מצוה אחת שבאה לידו כגון הנחת תפילין או ק"ש וה"ה שאר כל המצות ע"כ מותר לכתוב ולמכור לזה אע"פ שעי"ז יעבור זמן המצוה [לבוש] ועי' בבה"ל:

(כז) אז פטורין וכו' - ומיירי שכבר התחיל לכתוב קודם שהגיע זמן ק"ש אבל משהגיע הזמן אסור להתחיל לכתוב כמש"כ סי' ע"ב ס"ב כ"כ המ"א אכן לפי מה שציירנו מתחלה בשם הלבוש שהקונה צריך לעבור בים או בשיירא וא"א לו להמתין עד שהסופר יקיים ק"ש ותפלה פשוט דלכו"ע מותר הסופר לעשות לו מלאכתו אם הוא משער שישאר לו זמן לקרות ואם יוכל לקרוא פרשה אחת מקודם יקרא:

(כח) דכל העוסק וכו' - ודוקא עוסק במצוה כגון בשעה שהוא לובש התפילין או עוסק בתיקוני האבידה כגון לשוטחה לצורכה או להשיבה לבעליה וכל כה"ג אבל בשעה שהוא מקיים מצוה כגון שהוא כבר לבוש תפילין או שומר אבידה שהיא מונחת כבר בתיבתו וכל כה"ג אע"פ שהוא מקיים מצוה איננו עוסק במצוה ולא מיפטר ממצוה אחרת עי"ז ועיין בבה"ל שביארתי יותר:

(כט) אם צריך וכו' - ר"ל ואפילו אם עי"ז לא יתבטל המצוה הראשונה ואפילו אם המצוה השניה יותר גדולה כיון שכבר התחיל לעסוק בראשונה [או"ז וריטב"א]:

(ל) מצטער - אפילו מפני הצינה. ועיין בסמוך:

(לא) שאין דעתו וכו' - ומיירי בשא"א לו ליישב דעתו אבל אם אפשר לו חייב ליישב דעתו ולהניחן:

(לב) בתורה - אפשר דדוקא בתורה שבכתב אבל לא בעוסק בגמרא דתורה י"ל שהיא עצמה אות שנזכר בה יציאת מצרים:

(לג) פטור - ר"ל שא"צ לפסוק מלימודו כדי להניחם אבל קודם לזה חייב. גם באמצע אם רוצה לפסוק ולהניח ג"כ רשאי ויכול לברך עליהן שאע"פ שפטור מלהפסיק בשבילן מ"מ כיון שרוצה להפסיק מלימודו הרי חייב בתפילין מיד שמפסיק:

(לד) מהנחת תפילין - ואע"ג שמחוייב להפסיק מת"ת כדי לקיים כל המצות שחיובן עליו כדאיתא ביו"ד סימן ר"מ שאני מצות תפילין שעיקר תועלתה הוא לתורה כדכתיב ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך ע"כ מכיון שכבר עוסק בתורה מקודם אין צריך לבטל תורה בשביל זה זולת בשעת ק"ש ותפלה כדי לקבל עליו עול מלכות שמים וגם שאז עדיין אינו עוסק בתורה ומחוייב להיות עליו תפילין. והגר"א פסק בביאורו דדוקא מי שתורתו אומנתו כגון רשב"י וחבריו אבל כגון אנו צריכין להפסיק אף לתפילין:

(לה) בפני רבו - היינו רבו מובהק דרוב חכמתו הימנו:

(לו) מפני אימתו - ר"ל דזלזול הוא שמגלה ראשו בפניו ולפ"ז אפילו אם כבר חלץ רבו תחלה אסור ואם מטה עצמו קצת לצד אחר וזהיר מלגלות ראשו בפניו נראה דיש להקל בכל גווני כ"כ הפמ"ג ועי"ש עוד דמשמע מיניה דאם חולצן סמוך לחשיכה יש להחמיר בכל גווני מלחלוץ אותם קודם שחלץ רבו דנראה שמורה הלכה בפני רבו שהגיע זמנו לחלוץ ועיין לעיל סימן כ"ה ס"ק נ"ח מ"ש שם בשם הפמ"ג:

(לז) תפילין קודמים - דהיא מצוה שבגופו ועוד דקדושת תפילין למעלה מקדושת מזוזה וכדלעיל בסימן ל"ב ס"ח. מיהו לדידן שאין מניחין רק בשעת ק"ש ותפלה אם אפשר בשאלה מזוזה קודמת דא"א בשאלה [מ"א]:

(לח) מנודה ומצורע וכו' - עיין בל"ח ובש"ך ביו"ד סי' של"ד ס"ב ובשארי אחרונים דפוסקים להיפך וכתב הפמ"ג דיניחו בלי ברכה אבל מביאור הגר"א משמע לכאורה דצריכין לברך ג"כ:

משנה ברורה סימן לט

==================

(א) תפילין - וה"ה ס"ת ומזוזה:

(ב) או אשה - וה"ה טומטום ואנדרוגינוס דהם בכלל ספק אשה:

(ג) או קטן - וכיון דילפינן מקרא בעינן שיהא דוקא גדול ממש דהיינו שהביא ב"ש אחר שהוא בן י"ג שנה אבל אם ספק לנו אם הביא ב"ש פסול לכתוב אם לא שנתמלא זקנו דהיינו שיש ריבוי שער בזקנו אף שהם קטנים מאד [סמ"ע בח"מ סימן ל"ה] או שעברו רוב שנותיו או שנולדו בו סימני סריס וכדלקמן בסימן נ"ה ס"ה. ויש לגעור בסופרים שמניחין לנערים לכתוב תפילין ואין מדקדקין אם הביאו סימני גדלות או לא. ועיין לעיל בסימן ל"ב סעיף קטן ק"ג מש"כ שם בשם הלבוש מענין זה ועיין בבה"ל:

(ד) לחינוך - באמת אפילו גדול לא כל זמן שלא ידעינן שהביא ב"ש אך לענין גדול אם אח"כ בדקנוהו ומצאנו שיש לו ב"ש תלינן שהיה לו ג"כ בעת הכתיבה [ח"מ סימן ל"ה] משא"כ בקטן דאינו מועיל אז שערות:

(ה) או כותי - כצ"ל. דעו"ג בלא"ה פסול שאין כותב לשמה:

(ו) או מומר לעבו"ג - דבזה הוא כמומר לכל התורה וה"ה אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא אבל אם הוא מומר לשאר עבירות קי"ל דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה לבד אם הוא עושה להכעיס דבזה אפילו לד"א דינו ככותי וכדאיתא ביו"ד סימן ב'. ויש מחמירין יותר דצריך גניזה. וכ"ז אם הוא מומר לשאר עבירות אבל אם הוא מומר לתפילין שאינו מניח תפילין אפילו אם אינו עושה זה להכעיס פסול דתו איננו בר קשירה לבד אם היה לזה רק מומר לתיאבון כגון שהלך אחר עסקיו עדיין הוא בכלל בר קשירה וכ"ז הוא לענין דיעבד אבל לכתחלה יש להחמיר שלא להניח לאיש כזה לכתוב סת"ם כי יש מחמירין אפילו במומר לתיאבון ואפילו באחרים עומדין ע"ג ואומרין לו שיכתוב לשמה ועיין בבה"ל. וכתב הפמ"ג דאפילו הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא באיסור דרבנן כגון מוקצה והוצאה לכרמלית יש להחמיר עכ"פ לכתחלה שלא להניחו לכתוב סת"ם ואפילו בדיעבד צ"ע:

(ז) או וכו' - עיין בה"ט דאפילו בלתיאבון לבד ואפילו פ"א:

(ח) שאינו בקשירה וכו' - ועבד ואשה וכותי אין מוזהר על הקשירה וקטן אף שהגיע לחינוך מדרבנן בעלמא הוא [ב"י] ועיין בבה"ל. ובכל אלו לא מהני אפי' גדול עומד על גבו ורואהו שיהיו לשמן:

(ט) בכל - ומי שנקטעה ידו השמאלית אע"פ שאינו בקשירה יכול לכתוב תפילין דגברא בר חיובא הוא אלא פומא הוא דכאיב ליה:

(י) עשייתן - ודוקא שעושה מעשה בגוף התפילין כגון חיפוי הבתים ותפירתן וכ"ש עשיית השי"ן בעור הבתים או להגיה איזה אות דעתה הוא פסול וע"י הגהתו יוכשר דזה הוא כתיבה ממש אבל עיבוד הקלף איננו בכלל זה וכשר ע"י עו"ג וכ"ש ע"י אשה רק דבעו"ג בעינן שיהיה ישראל עוע"ג ויראה שיהיה לשמה וכדלעיל בסימן ל"ב ס"ט וה"ה בקטן. והשחרת הבתים והרצועות עיין לעיל בסימן ל"ג שביררנו שם דינם בעזה"י. וגרירת דבק שבין אות לאות לכתחלה יש ליזהר שלא לעשות על ידם ובדיעבד אין להחמיר דגרירה לא מיקרי כתיבה ועיין היטב לעיל בסימן ל"ב סק"פ. וכ"ז בתפילין דבעינן כסדרן אבל בס"ת אם אפשר לגרור צדדי האותיות במקום שנגעו ולחזור ולכותבן יעשה דזה מיקרי לכתחלה:

(יא) יראה - שלא יהרגוהו ואף דבאמת הי"ל למסור נפשו על אמונת ה' מ"מ לא יצא מכלל ישראל עי"ז כיון דהיה באונס ועי' במ"א שהעלה דאין להקל בזה אפי' אם בצינעא הוא שומר את התורה רק שבהנחת תפילין הוא מתעצל דהלא עכ"פ אינו בקשירה וכ"ש אם הוא מומר לכל התורה כולה אם לא שמחמת פחד שלא יהרגוהו הוא ירא לקיים את התורה אפילו בצינעא. ועיין בביאור הגר"א שמסכים ג"כ להמ"א. עוד כתב המ"א בשם הד"מ דאף דבס"ת ממזר וגר תושב [היינו שקיבל עליו שבע מצות בני נח] פסולים לכתוב כמו שכתב ביו"ד סימן רפ"א אפ"ה בתפילין ומזוזות אין לחוש וכל האחרונים הסכימו דגר תושב פסול לכתיבת סת"ם דהא אינו בקשירה ועיין בבה"ל:

(יב) אפיקורוס - ועיין בבה"ל:

(יג) ישרפו - עם אזכרותיהן וכדלקמן בסימן של"ד סכ"א עי"ש דסתמו כשכותב לשם עבו"ג הוא כותב:

(יד) וי"א יגנזו - דאין דרך אפיקורס להניח תפילין ובודאי כתבו למכור לישראל ואפשר שלא כתבו לשם עבו"ג. ודעת המחבר לפסוק כדעה א' לכן כתבו בסתמא וכן דעת הט"ז והפרישה והגר"א בביאורו:

(טו) יגנזו - מספק שמא הוא כתבן אבל אין לשרוף מספק דהלא כתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם:

(טז) כשרים - דסתם עו"ג אין בקיאין לכתוב ובודאי ישראל כתבו. ובפרט במקומותינו שידוע שאין א"י יודעין לכתוב אפילו בס"ת שנמצא בידן מסיק הש"ך [ביו"ד בסימן רפ"א סק"ד] דלכו"ע כשרה דתלינן דהא"י בזזו אותה:

(יז) יותר וכו' - אבל במעט יותר משויין [דהיינו עד כדי חצי דינר בתפילין ולפי ערך זה בס"ת] חייבין לקנות מהן ואף דס"ת שנמצא ביד א"י י"א דיגנז [ביו"ד סימן רפ"א] אעפ"כ חייבין לקנות מהם ואפילו במעט יותר וכדי לגונזן בכדי שלא יבואו העו"ג לזלזל בהם ופשוט דה"ה אם הם פסולין מחמת עצמם ג"כ חייבין לקנות מהעו"ג כדי לגונזן אבל בכתבן אפיקורס דטעונין שריפה א"צ ליקח מהם:

(יח) הרבה - ואעפ"כ לא יסלק עצמו הישראל תיכף ממנו אף שאומר הרבה ומחוייב לעסוק אתו פן ישוה עמו. אך כשהעו"ג עומד על דבריו מניחן בידו. ומבואר בש"ס דאסור לומר לעו"ג שיתנם בזול יותר מדאי דלמא ירגז העו"ג וינהג בהם מנהג בזיון:

(יט) מן המומחה - אבל לא ממי שאינו מומחה אע"פ שהלוקח רוצה לבדקן לפי שיש לחוש שמא יתעצל בבדיקתן מפני שטורח הוא לו להסיר התפירה ולחזור ולתופרן. ופשוט דמי שהוא סופר קבוע לרבים הוא בכלל מומחה. ומזוזה וה"ה פרשיות של תפילין ניקחות אפילו שלא מן המומחה ובתנאי שיבדקנה אח"כ:

(כ) לקח - בדיעבד או שאין שם מומחה בעיר:

(כא) לבדקן - בחסירות ויתירות וה"ה בתמונת האותיות אם הם כהלכה וכנ"ל בסי' ל"ו ס"א ואין לחוש שמא עיבדן שלא לשמן דהכל בקיאין בזה:

(כב) ואין השאר - והוא שאומר שכתבן בעצמו או שאומר שלקחן מאדם אחד ותלינן שאותו האדם כתבן הכל בעצמו כיון שהם בצבת א' וכמש"כ הפרישה:

(כג) גדול - נראה דה"ה אם אמר שלקחן ממומחה:

(כד) נאמן - דעד אחד נאמן באיסורין וכתב המ"א דעכ"פ בעינן שמכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות עיין יו"ד סימן קי"ט ס"ב בהג"ה. ולפי המבואר שם מוכח דאם ראינוהו שלבשן בעצמו נאמן בכל גווני דלעבור בעצמו בודאי אינו חשוד. וע"ש בש"ך סק"א:

(כה) ואינם צריכין בדיקה - שחזקה על חבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן:

(כו) לעולם - שכל זמן שחיפויין שלם הרי הן בחזקתן מן הדין ואין חוששין שמא נמחקה אות מתוכן או ניקבה. ומ"מ נכון לבדקן מפני שמתקלקלין מפני הזיעה. ואם נקרע חיפוי הבתים או שנשרו במים צריכין בדיקה תיכף שמא נמחק הכתב או נתקלקל. וכל שצריך בדיקה מן הדין ואין לו מי שיבדוק ויתפור אותם מניחם בלא ברכה דלא שייך אוקמיה אחזקה כה"ג וכתב הח"א דה"ה אם מונחים במקום לח והכל לפי הענין:

(כז) לפרקים - דחיישינן שמא נתעפשו לכך יבדקם שני פעמים בשמיטה:

(כח) יניחם כך - ולענין ברכה משמע מח"א דצריך לברך והטעם נראה משום דלא ראינו עליהן ריעותא ברורה משא"כ בנשרו במים או שנתקלקל העור וכנ"ל ולמעשה צ"ע. המוצא תפילין מושלכין בגניזה בלא רצועות ופתוחים יש לחוש שיש להם פסול נסתר אבל אם מצאן דרך הינוח בכיסן ליכא למיחש:

משנה ברורה סימן מ

=================

(א) אסור לתלות - על היתד מפני שהוא דרך בזיון:

(ב) בין בבתים - שהבתים תלויות למטה ובין שהרצועות תלויות למטה. ומ"מ באקראי בעלמא שאוחז התפילין בידו והרצועות תלויות למטה אין להקפיד אבל אם התפילין תלויין אסור בכל גווני ואין בכלל זה מה שהתש"ר תלוי באויר ומחזיקן ביד ברצועות ומשימם על הראש כי זהו צורך הנחתן. ויש מניחין הש"ר על הדף וכדומה בשעה שלובשין:

(ג) בכיסן - וס"ת אסור לתלותה בכל גווני אפילו כשהיא באה"ק ותולה האה"ק ועיין בח"א כלל ל"א שכתב דאפילו כשאה"ק מחובר ביתידות לכותל אסור כל שאין תחתיו עומד דבר מה וספרים כגון ספרי תלמוד וכדומה דומה לתפילין. ומ"מ ספרים או סידורי תפלות הקבועים בלוחות שבהם שלשלת של כסף אסור לתלותן בם שהלוחות אין דומות לכיס לפי שהן מחוברות לסידור והרי הן כסידור עצמו. מותר לכתוב פסוקים בנייר ולתלותן בפתח ביהכ"נ. נוהגים העולם להתענות כשנופל תפילין מידו על הארץ בלא נרתיקן וה"ה כשנופל ס"ת אפילו בנרתיקן. ועיין בא"ר שכתב דאפילו תפילין בנרתיקן יתן פרוטה לצדקה:

(ד) תפילין - וה"ה חומשים או סדורי תפילות או שאר ספרים בין בכתיבה או בדפוס הכל יש בהם קדושה ובעינן כלי תוך כלי ואפילו אם הן כתב משיט"א [היינו שאינה כתיבת סת"ם והוא רק כתב אשורי] וכריכת הספר אינה נחשבת לכיסוי דהיא מגוף הספר ובעינן עוד שני כיסויין. ועיין ביו"ד בסי' רע"א בט"ז שם סק"ח שכתב כל המיקל בקדושת ספרים הנדפסין עתיד ליתן את הדין דדפוס הוי כמו כתיבה. אך בתשובת חו"י סי' קפ"ז נוטה להקל בזה בשעת הדחק כשאין לו במה לכסות:

(ה) מטתו - או לעשות צרכיו:

(ו) עד שיוציאם - בחדר אחר או שמפסיק בפניהם במחיצה גבוה יו"ד טפחים. ועיין לקמן בסי' ר"מ במ"א סקט"ו:

(ז) בכלי תוך כלי - ל"ד כלים דה"ה שני כיסויין ואם פירש טלית או שאר כיסוי על הכיס של תפילין אע"פ שהכיסוי אין מכסה רק למעלה ומן הצדדין ולא למטה אפ"ה שרי. ועיין בבה"ל. ואותן המניחין כיס התפילין והטלית לתוך כיס אחד גדול הרי גם הכיס הגדול נקרא כליין המיוחד להן וצריך עוד כסוי על גבן אם לא שמכסה בטלית על התפילין בתוך הכיס דאז שרי דהטלית אינו כליין וה"ה אם כיס התפילין מחובר למעלה על הכיס הגדול הרי צד הב' של כיס הגדול אין נקרא כליין ומועיל להן אם הפכן. ועיין בביאור הלכה מה שכתבתי בשם הא"ר. כתב המ"א דה"ה במזוזה הקבועה לפנים בחדר צריך כלי בתוך כלי דהיינו שיכסה אותה בב' כסויין ואחד מהם יהיה עכ"פ אינו מיוחד לה וכדלקמן ואם על המזוזה יש כסוי זכוכית אף שהמזוזה נראית מתוכה אפ"ה נחשבת כסוי אחד ודי בפריסת סודר על המזוזה דהא עתה לא מיתחזיא וכ"כ הדה"ח. אבל לכו"ע לא מהני אם יכסנה עוד בזכוכית מלמעלה אע"ג שמכוסה בשני כסויין דהא המזוזה נראית מתוכן. כתב בחכמת אדם נ"ל דבין במזוזה או שאר ספרים אם עשה מתחלה ב' כלים שיחשב אחד לכלי בתוך כלי כגון שכרך המזוזה בנייר ואח"כ הניחה בתיק שלה מותר כיון שבתחלה כיון לכך. ויתר כל הדינים בזה נבאר לקמן בסימן ר"מ בעזה"י:

(ח) שאין השני - לאו דוקא וה"ה אם הפנימי אינו מיוחד והחיצון מיוחד או ששניהם אינם מיוחדים וכמו שכתוב בהג"ה ואינו אסור כלי בתוך כלי רק אם שניהם מיוחדים אבל אם אחד אינו מיוחד מצטרף עם המיוחד ושרי וההג"ה לא בא רק לפרש דברי המחבר דלא נטעה בלישניה וכלי אחד אפילו אינו מיוחד לא מהני ואסור:

(ט) כנגד ראשו - שהוא ג"כ דרך בזיון:

(י) מותר - אפילו שלא בכלי כלל רק שמניחן בענין שלא יתגלגלו משם לצדדין כגון שמניחן בין כר התחתון לכר שתחת ראשו שלא כנגד ראשו:

(יא) בתוך כלי - דהיינו שמניחן בתוך כלי או כיס המיוחד להן תחת הכר דהכר מיקרי כלי שני או שיניחן בלי כלי כלל תחת שני כרין ולא התירו חכמים להניח תפילין תחת מראשותיו כשאשתו עמו אפילו בכלי תוך כלי אלא כדי שישתמרו מן הגנבים והעכברים ולפיכך אם יש לו מקום אחר שמשתמרים שם לא יניחם כלל במטה. ומיהו אם יש למעלה מראשותיו מקום יוצא מן המטה שהוא גבוה ג"ט או נמוך ג' טפחים למטה מראשותיו מותר להניחן עליו:

(יב) מקרי וכו' - וט"ז אוסר להיות אשתו עמו במטה עד שיניח התפילין כלי בתוך כלי שמא ישכח וישמש וכן משמע בביאור הגר"א ועיין בא"ר:

(יג) דינן וכו' - שפעמים מתהפך במטה וישכב עליהן ספסלים שבבהכ"נ שתחת הספסלים יש תיבה להצניע שם טלית ותפילין י"א דאסור לישב על הספסלין ויש מתירין אבל כשיש חלל טפח בהתיבה פנוי מותר ודאי לישב על הספסלין ובעל נפש ראוי לו להחמיר שלא במקום הדחק גם בזה כי תפילין יש להזהר בקדושתן מאד. ואם קבעו במסמרים לכותל מותר לישב על הספסל:

(יד) עד שיטול ידיו - ואח"כ יחלצם עד שיקנח הקרי וכמש"כ ס"ז:

(טו) אלא יאחוז וכו' - דבזה לא חיישינן כ"כ שמא נגעו במקום הטינופת ולכך הקילו לאחוז ברצועה ולהסירה כדי שלא להשהות התפילין על עצמו בעוד שהוא מטונף בהקרי:

(טז) ויטול ידיו - אבל אח"כ מותר להניחן אע"פ שהוא טמא:

(יז) חולצן - דיש לחוש שמא ישתכר בסעודה ויתגנה בתפיליו:

(יח) על השולחן - כדי שיהיו מזומנים לו לחזור ולהניחן בשעת ברכה:

(יט) אבל וכו' - בספר שולחן שלמה מסתפק דאפשר דזהו דוקא מי שמניחן כל היום אבל לא מי שדרכו להניח בשעת ק"ש ותפלה:

(כ) עראי - נראה דשיעור אכילת עראי הוא כביצה וכדין סוכה בסימן תרל"ט יע"ש [מטה יהודה]:

משנה ברורה סימן מא

==================

(א) הנושא משאוי - זה מיירי בכל היום לא בשעת ק"ש ותפלה. ועיין לקמן סימן צ"ז ס"ה:

(ב) על ראשו - ואם הוא נושא משאוי על ידו במקום תפילין דמסתמא מכוסין הן וליכא גנאי אין צריך לחלוץ כ"א בשיש בהמשא ארבעה קבין דאז מסתמא התפילין רוצצות עי"ז [פמ"ג ע"ש עוד]:

(ג) חולץ תש"ר - ואם יכול לסלק המשאוי לצדדין שלא במקום התפילין משמע מפמ"ג דמותר מ"מ אם יש בהם משא ד' קבין נראה שיש להחמיר אף בכה"ג עיין ב"י ולהוציא זבל על ראשו אפילו מעט ואפילו לצדדין אסור דבכל גווני הוי בזה בזיון לתפילין שעל ראשו אם לא כשמסלק אז התש"ר מעליו שרי אף דנושא השל יד. ואם ירצה להוציא זבל על היד אפשר דאפילו אם התפילין הם מכוסים בבגדיו איכא בזה בזיון להתפילין שעליו [פמ"ג]:

(ד) מותר - אף דהוא מונח על התפילין אין בזה בזיון לתפילין כיון שהוא דרך מלבוש אך אם הכובע גדולה יזהר שכובד הכובע לא יסיר את התפילין ממקום הראוי להן [מח"א]:

(ה) ד' קבין - הם כ"ה לטראות ששוקלין בו הכסף בפראג [ל"ח]:

(ו) נדחקות - אין פי' שהתפילין זזין ממקומן לגמרי ואין מונחין כדין דבזה פשיטא שאסור ואפי' אם משאן קל אלא ר"ל שמונחין במקומן בדוחק מחמת המשוי שמונח עליהם ומקצר את מקומם והב"ח מיקל בענין זה במצנפת וכובע [פמ"ג]:

משנה ברורה סימן מב

==================

(א) יד - אפי' אין לו ש"י ויש לו ב' של ראש:

(ב) רצועה - ופשוט דה"ה נרתק המיוחד לשל ראש דגם הוא בכלל תשמיש קדושה כמו רצועה [כדאיתא מגילה כ"ו ע"ב] וכן מוכח בביאור הגר"א וכ"כ המ"א לעיל בסוף סימן כ"ח:

(ג) מהם - כתב המ"א דאם נפסקה רצועה של יד סמוך לקשר אסור להפוך ראש האחר למעלה [במקום שהוא חזק] ולעשות בו הקשר ש"י והחתיכה שהיה בו הקשר יקשור עתה לזו למטה דמורידו מקדושתו כיון שהיה בו הקשר והיוד ועתה יעשה בו כריכות האצבעות אלא אותה החתיכה צריכה גניזה ואם אין הרצועה ארוכה כ"כ אזי לא יעשה כריכות כ"כ סביב היד. וכן בשל ראש אם נפסק מה שמקיף הראש אסור להפוך מה שבתוך הקשר שיהיה חוץ לקשר מטעם הנ"ל. אמנם אם נפסקה הרצועה ש"ר מבחוץ להקשר ורוצה למשכה ולהורידה למטה כדי שיהיה הרצועה שלימה בהשיעור המבואר למעלה בסימן ל"ג י"א דיכול להורידה אע"פ שמוריד קצת מקדושתה שהרי מקום הקשר יהיה תלוי למטה אין זה הורדה דעכ"פ באותה חתיכה יהיה הקשר. וי"א דג"ז אינו נכון דעכ"פ איכא קצת הורדת קדושה. ולפי דבריהם ה"ה בש"י אם נפסקה הרצועה של יד סמוך להקשר אפי' אם לא ירצה לקשור למטה החתיכה שנפסקה אעפ"כ לא יהפוך תחתית הרצועה למעלה לעשות בו הקשר דבזה מוריד העליונית של הרצועה קצת מקדושתה שהיתה מתחלה קרובה אל הקשר ע"כ יש להחמיר שלא להפוך כ"א בשעת הדחק שאין לו רצועה אחרת ובמקום שנפסק הוא רך וחלוש שאינו ראוי לעשות ממנו הקשירה בזרוע שיהא קרוב ליפסק אז יש להפוך. ועיין בביאור הלכה:

(ד) בשל ראש - דשם הוא השין והדלית משא"כ בש"י דאין בו רק הקשר של יוד:

(ה) מותר - היינו שיעשה לה ארבעה בתים ויכניס כל פרשה בבית שלה וה"ה דמותר ליקח הפרשיות ורצועות משל יד לשל ראש:

(ו) לא הניחם - על ראשו אע"פ שזימנם והכינם לצורך הראש הזמנה לאו מלתא היא:

(ז) כבית אחד - ואף שהם כתובים על ד' קלפים ונתונים בד' בתים מבפנים אין בכך כלום בדיעבד וכמש"כ בסימן ל"ב סמ"ז עי"ש ועיין בבה"ל:

(ח) מתחלה - בעת עשיית הש"ר אפילו אם לא התנה רק אם יצטרך לעשות ממנו של יד שיעשה מהני התנאי וכ"ש אם הוא אומר שאינו עושה ש"ר אלא לפי שעה דמהני:

(ט) סודר - וה"ה אם עשה כיס מחדש לצורך תפילין ג"כ אין אסור להשתמש ביה חול עד דצר ביה דהזמנה לאו מילתא היא וה"ה בכל תשמישי קדושה אפילו תיק לס"ת. ותשמיש דתשמיש אין בו קדושה כלל:

(י) דאזמניה - אפילו בדבור בלבד וכ"ש אם נטלו ואמר זה יהיה לתפילין דמהני. ועיין בבה"ל מה שכתבתי בשם הר"ן:

(יא) תפילין - ותיק של טלית לא מיקרי תשמיש קדושה רק תשמיש מצוה ולכן מותר להניח בו שאר דברים של חול דאף דמונח בו ג"כ תיק של תפילין לא הוי התיק של טלית כ"א תשמיש דתשמיש ואפי' אם ניתן בתוכו הסידור שלו דיש בו קדושה או התפילין בלא תיק מ"מ בעת הצורך מותר ליתן בתוכו דברים של חול דהלא הוא עשוי מתחלה גם לטלית דהוא דבר של חול והוי כאלו התנה וכדלקמן בהג"ה. ואותן האנשים ההולכין בדרך ומשתמשין בשק של תפילין בדברים של חול אף דמדינא אסור אעפ"כ יש ללמד עליהן זכות דכיון דרגילין בכך הוי כאלו התנו בתחלה. ואעפ"כ לכתחלה אין נכון לעשות כן:

(יב) לעולם - י"א דוקא בפירוש אבל בסתמא לא אמרינן דהזמנתו הוא על עולם כיון דסתם סודר אין מיוחד לתפילין אבל מדברי הגר"א בביאורו משמע דסתמא הוי כלעולם ולא מיעט המחבר בזה אלא היכא דהתנה שלא יהיה רק לפי שעה ולא לעולם ואם עשה כיס להניח תפילין או שאמר לאומן עשה לי כיס של תפילין לכו"ע הוי סתמא כלעולם:

(יג) וצר ביה - כ"ז בסודר או כיס שלו אבל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אא"כ גנב בגד וחתכו ועשה ממנו כיס דאז קניה בשינוי מעשה ואסרו. וקטן שצר ביה תפילין בהכיס שהזמינו לכך ג"כ נאסר אבל דבר הנאסר בהזמנה לחוד כמו שיתבאר לא מיתסר בהזמנת קטן דקטן יש לו מעשה ואין לו מחשבה אפילו גילו מחשבתם בדיבורם:

(יד) חד זימנא - אף שהיה רק לפי שעה דהוא דרך עראי כיון שהיה בסתמא מצרפינן המעשה לההזמנה. אבל אם פירש בעת הנחה דהוא ע"מ לפנותו שרי להשתמש בו חול אח"כ ואם עשה הכיס לשם תפילין וצר ביה תפילין חדא זימנא אפילו ע"מ לפנותן אח"כ אסור למיצר ביה זוזי וה"ה אם היה כיס עשוי והוסיף בו איזה דבר לצורך תפילין לנאותו הוי כמי שעשה הכיס לשם תפילין עד שיטול מה שחידש ועיין בבה"ל:

(טו) אסור - לעולם אפילו לאחר שנתקלקל ואין ראוי עוד לתפילין וצריך גניזה:

(טז) זוזי - וכן שאר דבר אפילו דבר שיש בה קדושה כל שהוא למטה מתפילין כגון מזוזה וכנ"ל בסימן ל"ב ס"ח ולא נקט זוזי רק משום סיפא. ולפ"ז אין לתת סידור בכיס שהיה מיוחד מתחלה לתפילין לבד ואעפ"כ אין למחות בזה דכיון דרגילין בזה הו"ל כאלו התנו מתחלה וכנ"ל בס"ק י"א:

(יז) בכל ענין - אפילו עשה הכיס לשם תפילין וגם צר ביה בקביעות שרי כיון דהתנה בעת עשייה שיהיה יוכל לשנות כשירצה ותנאי מהני להשתמש בהן אפילו בעודן בקדושתן וכמש"כ סימן קנ"ד ס"ח אך לתשמיש מגונה לא מהני תנאי וה"ה אם ירצה לכרוך איזה דבר ברצועה הקבוע בתפילין שעליו דלא מהני משום ביזוי מצוה:

(יח) לשם תפילין - היינו הפרשיות של תפילין וה"ה עור המעובד להבתים ש"ר או של יד ואף דאין חקוק עליו השין מ"מ גוף קדושה מיקרי וכ"ש עור המעובד לס"ת או מזוזה:

(יט) דברי חול - אבל להורידו מקדושתו כגון לכתוב עליו מזוזה שקדושתה קלה מתפילין או שאר ד"ת מותר אפילו על עור שנתעבד לס"ת. וגט הוי דבר של חול ואסור לכתבו על קלף המעובד לס"ת אם לא שהתנה וכדלקמן:

(כ) כי האי גוונא - שהוא ע"י מעשה גמור לאפוקי אם היה רק הזמנה בדבור בעלמא או שהיה רק תיקון הקלף ושרטוטו לשמה:

(כא) לגוף וכו' - לאפוקי הזמנה לתשמישי קדושה כגון עשיית כיס לתפילין או עיבוד עור לרצועות שהוא רק תשמישי קדושה דמותר לשנותו אפי' לחול ועי' בביאור הלכה שביארנו דשלא במקום הדחק יש להחמיר בעיבוד עור לרצועות:

(כב) הקדושה - אבל הזמנה לגוף המצוה כגון ציצית שופר לולב סוכה נר חנוכה אפילו עשאן לכך לא מיתסרי דהזמנה לאו מילתא היא וכדלקמן בסימן תרל"ח ס"א בהג"ה ומותר להשתמש בהו חול אף בלי תנאי. ועיין לעיל בסימן כ"א ולקמן בסימן קנ"ד שיש עוד נ"מ בין קדושה למצוה:

(כג) מילתא היא - אף דבסעיף א' קי"ל דמותר לשנות הש"ר ולהורידו מקדושתו מטעם דהזמנה לאו מילתא היא אף דשם הוא גוף הקדושה שאני התם דעכ"פ עושה בהם קדושה קצת אבל הכא הלא רוצה לעשות בהם דבר חול ולזה מהני הזמנה בגוף הקדושה ועיין במג"א שהביא דיעות החולקין ע"ז וס"ל דאף בגוף הקדושה הזמנה אינה כלום ואעפ"כ לענין מעשה יש להחמיר כסברא הא' וכמו שכתבנו בביאור הלכה ועכ"פ מהני תנאי בזה מיהו אם התחיל לכתוב על הקלף סת"ם או שאר כתבי הקדש אפילו על הנייר אסור לכתוב אח"כ עליו דברי חול לכו"ע שזה עשה מעשה של גוף הקדושה ואפי' תנאי לא מהני בזה:

(כד) צר ביה - פי' לפי שעה וגם בסתמא אפי' אם עשה כן פעמים הרבה אך שבכל פעם היה לפי שעה דרך עראי לא נתקדש עי"ז אבל אם צר ביה בקביעות או שצר ביה אפילו פ"א אך שצר ביה אדעתא דקביעותא דהיינו שהיה אז בדעתו למיצר ביה תמיד אפילו לא אזמניה מעיקרא ג"כ אסור דהוי כאזמניה וצר ביה. ואם פי' ע"מ לפנותו אפילו צר ביה כמה פעמים וגם אזמניה מעיקרא מותר כל שלא עשה כיס לשם תפילין וכנ"ל בסקי"ד:

(כה) ולא אזמניה - מעולם לשם תפילין:

(כו) שרי - י"א דהיינו דהסודר לא נתקדש ע"י שצר ביה פ"א בלי הזמנה אבל כל זמן שהתפילין שם אין מדרך הכבוד להניח יחד שם גם מעות אלא יקשרם בקשר בפני עצמו:

משנה ברורה סימן מג

==================

(א) להשתין - המג"א בסק"ט כתב דמה שכתב המחבר להשתין לרבותא נקט דאפילו להשתין אע"פ שהוא חייו של אדם אסור לכנס וכ"ש שלא לצורך:

(ב) בתפילין שבראשו - ה"ה דבזרוע נמי אסור מה"ט והא דנקט בראשו בא למעוטי אם אוחזן בידו:

(ג) בידו - ר"ל בבגדו וביד ימינו כנגד לבו כמש"כ בס"ה:

(ד) פשיטא דאסור - באוחזן בידו שמא יקנח הניצוצות וה"ה כשהם בראשו דאסור דחיישינן שמא ישב ויעשה בהם צרכיו [פמ"ג]:

(ה) תיחוח - או במקום מדרון:

(ו) נמי שרי ואין חילוק וכו' - ומ"מ יש חילוק קצת דבקבע דיש חשש שמא יעשה צרכיו צריך שיהיה בבגדו ובידו כמ"ש בסק"ג ובעראי אפילו בידו לבד נמי מותר בזה דליכא חשש ניצוצות:

(ז) ובבה"כ עראי וכו' - דלא גזרינן ביה שמא יפנה בהם ורק שיזהר שלא יפיח בהם:

(ח) מפני שצריך וכו' - וחיישינן שמא ישפשף הניצוצות שנופלין על רגליו ביד שאוחז בה התפילין:

(ט) חולצן ברחוק וכו' - עיין מ"א שכתב דמש"כ המחבר מתחלה אסור להשתין בהן מעומד מיירי בין בעראי ובין בקבוע וכמו שכ' בהג"ה ומש"כ אלא חולצן ברחוק ד"א מיירי בקבוע דאי בבה"כ עראי חולץ ומשתין לאלתר וכ"כ הט"ז:

(י) לחבירו - דהוא בעצמו אסור לאחוז בהן אז אף דמיירי בקבוע ומבואר לקמן בס"ה דיאחוז בבגדו ובידו כיון דמיירי כשמשתין מעומד וחיישינן משום ניצוצות:

(יא) כשהן בראשו - וה"ה בזרועו דס"ל דגזרינן שמא יפיח בהם אבל כשהן בכיסן ואוחז הכיס בידו מותר להשתין בהן לד"ה שכשהן בכיסן אין איסור בהפחה כמו שיתבאר בסימן מ"ד:

(יב) לדבריו - ולעת הצורך כגון שיתבטל עי"ז מתפלה בצבור יכול לסמוך אדיעה ראשונה אך שיזהר הרבה שלא יבוא לידי הפחה כ"כ הח"א ומ"מ נוהגין לחלוץ הש"ר. וגם הש"י נכון להסיר הרצועות מכף היד שלא יבוא לשפשף הניצוצות בהם:

(יג) בלא חפירה - ר"ל אז צריך לחלצן ברחוק ד"א אבל אם הוא בחפירה הרי החפירה הוא רשות לעצמו ובה"כ שלמעלה רשות לעצמו ואין לו דין בה"כ כלל כמו שיתבאר בסימן י"ג ומותר ליכנס בתוכו בתפילין שעליו ומ"מ קודם שישתין צריך לחלצן לד"ה כמו בשאר בה"כ קבוע כן מסיק המ"א בד"א להשתין אבל לעשות צרכיו משמע מדברי הב"י דיש להחמיר לחלוץ ברחוק ד"א ממקום שרוצה לעשות צרכיו אפילו נפנה במקום שאינו בה"כ כלל אלא בחצירו או ע"פ השדה:

(יד) בה"כ עראי וכו' - פי' הא דאמרינן לעיל דמותר להשתין בו בתפילין שבראשו היינו במקום שאין בו צואה וגם הוא מקום שאין רגילין לפנות שם ולכך לא גזרינן שמא יפנה בהתפילין ואפילו אם הוא מקום צנוע:

(טו) בה"כ תחלה - עיין בפמ"ג דס"ל דהאי לישנא לאו דוקא דאפילו מיוחד מכמה זמנים להשתין מ"מ עראי יחשב:

(טז) אם הם בחיקו וכו' - דתו ליכא למיחש משום ניצוצות וגם משום שמא יפלו ממנו ומותר בין בבה"כ קבוע ובין בעראי:

(יז) או בבגדו בידו - צ"ע דבס"א כתב אפילו תופס אותם בבגדו אסור ועיין בט"ז ומ"א שנדחקו בזה מאד ובביאור הגר"א כתב דסעיף זה שהוא מבעל התרומות הוא שיטה אחרת החולק על הא דס"א וס"ל דבבגדו וידו תו לא חיישינן לשפשוף הניצוצות וכן הכריח בספר מאמר מרדכי. ובקשורין בבגדו לכו"ע מותר:

(יח) לבה"כ קבוע - נקט קבוע משום סיפא לאשמעינן דאפילו בקבוע מכניס התפילין עמו משום שמירה אבל אה"נ דאפילו באינו קבוע כלל צריך לחלוץ ברחוק ד"א ממקום שרוצה לפנות וכדלעיל בסוף ס"ק י"ג. וכן מה דנקט לעשות צרכיו ג"כ משום רבותא דסיפא אבל באמת ה"ה להשתין צריך לחלוץ ברחוק ד"א וכדלעיל בס"א:

(יט) וטוב להחמיר - המ"א מסיק דמדינא אסור לכנס לבהכ"ס בתפילין דלא גרע ממרחץ לקמן בסימן מ"ה ס"ב ועיין בפמ"ג ובמאמר מרכי שכתבו דמדברי הרא"ש לא משמע הכי גם מדברי רב האי לא משמע הכי ע"ש ובספר האשכול בשם הגאון משמע כתירוצו דהמג"א עי"ש:

(כ) בימינו - אבל לא בשמאלו מפני שצריך לקנח בה כמש"כ בס"ג והכא ליכא למיחש לניצוצות שיבוא לשפשף ביד שאוחז בה התפילין דכיון שמיירי בבה"כ קבוע מסתמא עושה צרכיו מיושב. כתב הרמ"ע סימן נ"ט דמותר לכנס בתפילין למבואות המטונפות אפי' יש שם מקום מטונף להדיא וטוב לכסותו בכובע ואם רוצה לחלצן ולחזור ולהניחן שפיר דמי והמג"א מצדד לומר דכשיודע שיכנס דרך מבואות המטונפות לא יניחם בביתו אלא בבהכ"נ או שיניחם בביתו ויכסם במבואות המטונפות ונסתפק המחה"ש דאפשר דצריך לכסות ג"כ הרצועות וכ"ש ג' כריכות שעל האצבע ובתשובות רדב"ז ח"ד סימן ל"ו משמע ג"כ שסובר דמדינא צריך לכסות התפילין במקומות המטונפות וכל שאי אפשר לו לכסותם מוטב שיניחם בבהכ"נ ומשמע שם דהדלי"ת והיו"ד שברצועות אין צריך לכסות שהם דרך קשירה לא דרך כתיבה עי"ש:

(כא) גלולין בבגדו - ר"ל מה שהותר בסעיף הקודם לאוחזן בימינו בבגדו דוקא כשיש לו שהות להניחם עוד אח"כ לא הטריחוהו להניחם בכלי משא"כ באין שהות:

(כב) אם היה בו טפח - אבל כשאין בו טפח בטל לגבי התפילין כיון שהוא כליין ואסור להכניסם לבה"כ:

(כג) בידו ונכנס - שלא יטלו אותם עוברי דרכים [גמרא עי"ש]:

(כד) כלל - משמע דאפילו בכיס לא יכניסם ועיין במחצית השקל שכתב דאם הם בכיסן ונותנן בכיס התפור במלבושו דאותו כיס אינו כליין והוי כלי תוך כלי ומותר:

(כה) המשתמר - ושאר ספרים וכתבים שיש בהן שמות אם הם בכיס שרי להכניסן ויש אומרים דבעינן דוקא תיק בתוך תיק אם צריך ליכנס לבה"כ וכדלעיל לענין תפילין וס"ת אסור בכל גווני. וכתב בש"ת דאותן המלבישין התינוקות בקמיע שכתוב שמות בקלף צריך ליזהר שיהיה כלי בתוך כלי כיון שהתינוקות נפנים בהם בעודם עליהם:

(כו) עד שיגמור - דעמוד החוזר מביא האדם לידי הדרוקן וסילון החוזר מביא האדם לידי ירקון:

(כז) לרופא ליקח וכו' - לבדוק בו החולה וא"צ לחלוץ אז התפילין ועובדא הוי ברופא וה"ה בכל אדם:

משנה ברורה סימן מד

==================

(א) עראי - דגזרינן שמא יבוא להפיח בהם וע"י הנחת הסודר עליהן יזכור שיש תפילין עליו ולא יבוא להפיח:

(ב) עמו אשה - אבל אם אשתו עמו אסור גזירה שמא ישמש בהן:

(ג) ישן בהם - ולא חשיב היסח הדעת אלא כשהוא עומד בשחוק וקלות ראש אבל כשהוא עוסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהן ממש אין זה נקרא היסח הדעת [אם לא שמטריד דעתו כ"כ לצרכי הגוף עד שלבבו פונה מי"ש מחמת טרדתו] וכן כשהוא ישן שוכח הבלי העולם. ומ"מ מצוה מן המובחר שיהא דעתו תמיד על התפילין ושלא יסיח דעתו מהן למשוך ולהרהר במחשבות רעות שמטעם זה חייב למשמש כל שעה שלא יסיח דעתו מהן [ב"ח] זולת בשעת התפלה והלימוד א"צ ליתן דעתו בהתפילין:

(ד) שינת עראי - ואין שיעור לזה וי"א כדי הילוך ק' אמה והוא חלק ס"ז משעה בקירוב וכן פסק הגר"א בביאורו:

(ה) בין ברכיו - דאל"ה חיישינן שמא יבוא להשתקע בשינת קבע:

(ו) מותר לישן - דלא חיישינן בזה להפחה כיון שאינם עליו:

(ז) אסור לישן - דחיישינן שמא יפלו מידו:

(ח) בכל ענין שרי - דאפילו אם יפלו על הקרקע אין חשש כ"כ ועיין בביאור הגר"א שכתב דדוקא אם הנרתק מחזיק טפח אז חשיב חציצה להפסיק בינו לקרקע:

משנה ברורה סימן מה

==================

(א) בבית הקברות - ואפילו תוך ד"א של מקום התחלת הקברים ג"כ אסור אי ליכא מחיצה מפסקת ביניהם והא דלא עירב ביחד ויאמר אסור לילך תוך ד"א של קבר או של מת דעת המ"א דבא לרמז דממקום בה"ק ולפנים אסור אפי' רחוק ד"א מן הקבר ויש מקילין בזה ועיין בבה"ל דבאמצע בה"ק שיש קברים סביב נראה דיש להחמיר אפילו רחוק ד"א מן הקבר משא"כ בסוף בה"ק דאין שם קברים רק דהוקצה הקרקע לקברים אין להחמיר מדינא ברחוק ד"א מן הקבר ואעפ"כ נכון שלא יכנוס כלל בתפילין שבראשו כל שהוא לפנים ממחיצת בה"ק שמא יתקרב בתוך ד"א של איזה קבר בלי דעת:

(ב) בתוך ד"א וכו' - וכתב העט"ז דכל אותו חדר שהמת מונח בו חשוב כד"א של מת ומגן גיבורים חולק עליו וכתב דאינו תופס רק ד"א עי"ש ואפילו קבר של קטן שעדיין לא הגיע לכלל מצות אפ"ה אין לכנוס שם בתפילין בראשו משום לועג לרש:

(ג) מותר - וצריך שגם הרצועות תהיינה מכוסות לפיכך אע"פ שמותר לכנוס בתש"י לבדה הואיל והוא מכוסה צריך ליזהר ברצועה שעל אצבעו שתהיה ג"כ מכוסה [ט"ז]:

(ד) בית החיצון - שדרכם היה לאחר שלבשו החלוק בבית האמצעי לילך לבית החיצון ולגמור הלבישה:

(ה) ומקצתן ערומים - י"א דאם עתה אין שם אדם ערום מותר להניח בו תפילין ולברך ויש אוסרין כיון דהמקום מיוחד לזה דין מרחץ עליו במקצתו. ובית הטבילה משמע בט"ז סי' פ"ד דדין בית אמצעי יש לו לכל דבר ורק ברכת הטבילה מותר לברך בה עי"ש טעמו. ומהמ"א בסימן זה משמע דבאין בה אדם ערום מותר להניח בה תפילין ולברך דדוקא במרחץ החמירו אע"פ שאין שם אדם משום שזוהמתו רבה מהבל החמין שמשתמשין בה משא"כ במקוה [ואם שופכין בה ג"כ חמין יש לעיין] אבל אם יש שם אדם ערום אסור לכנס בה בתפילין וכתבי הקודש דאסור לעמוד לפני השם ערום ועיין לקמן בסימן פ"ד במ"ב בענין זה:

(ו) ובבית הפנימי - בזה לכו"ע אפילו אין שם אדם ערום דנפישא זוהמיה וכבית הכסא דמיא:

Free Web Hosting