בס"ד - כל הזכויות שמורות (c) לספריית עם ישראל

באור הלכה על שלחן ערוך - אורח חיים
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל החפץ חיים
ביאור הלכה סימן מו

==================

* כי לפעמים וכו' - עיין בביאור הגר"א שכתב ול"נ שאין נכון בזה לצאת בלא ברכות וגם לא יסמוך גאולה לתפלה. והוא סובר בזה כשיטת הרא"ה שהובא בב"י דטפי עדיף לצבורא למימר ברכת ק"ש אק"ש דאורייתא עי"ש. ולכאורה נראה דדבריו סובבים אדברי רמ"א שמשמע מיניה שהוא מסכים להב"י במסקנתו דמוכח מיניה שסובר דאפילו אם הצבור לא יעברו זמן ק"ש אפ"ה יאמר בשכמל"ו כדי שיצא בזה והגר"א סובר דבכה"ג אינו כדאי לצאת בלא ברכות אבל אם הוא רואה שהצבור יעברו זמן ק"ש יותר טוב שיכוין לצאת כדי שלא ישאר בלא ק"ש וכמ"ש הב"ח והמ"א ושארי אחרונים או אפשר שסובר הגר"א דאפילו בזה יותר טוב שיקרא ק"ש בזמנה בברכותיה ויסמוך גאולה לתפלה ויתפלל ביחידי ממה שיקרא בלא ברכות ולהתפלל אח"כ עם הצבור וצ"ע. וגם צ"ע לכאורה במה שסיים הגר"א וגם לא יסמוך גאולה לתפלה הלא הוא סומך גאולה לתפלה אח"כ ואף שבק"ש כבר יצא לא מזיק כלל לענין זה כדאיתא לקמן בסימן ס"ו ס"י בהג"ה ובמ"א עי"ש וגם הגר"א מסכים שם להמג"א ואפשר שכונתו כך לפי מה שידוע לנו שדעתו הוא לומר ואומרים פעמים בכל יום ד' אלקינו ד' אחד והוא ממש כשיטת הרא"ה המובא בב"י ולזה כתב הגר"א על דברי הרמ"א שסובר כב"י ולי נראה שאין נכון בזה לצאת וכו' פירוש דאם יאמרו שמע ישראל וגו' ממ"נ שלא כדין יתעביד דאם יאמרו בלא ברכות בודאי אין נכון וגם אם ירצה לאומרם עתה בברכות לא יסמוך גאולה לתפלה כדי שיוכל אח"כ להתפלל בצבור לכך יותר טוב שידלג תיבת שמע ישראל. וכ"ז כתב הגר"א לפי מה שסובר הרמ"א דיוצא בזה אבל לפי מה שביארנו במ"ב דלא יכוין לצאת בזה אלא א"כ יראה שהצבור יעברו זמן ק"ש אפשר דהוא מודה ג"כ כמו שכתבנו בתחלת דברינו:

* ויוצא בזה - עיין במ"ב שכתב דלא יכוין לצאת אא"כ יראה וכו'. ונ"ל דאפילו אם הוא משער שהצבור לא יעברו זמן ק"ש דהנץ אך הוא ירא שיעברו זמן ק"ש לפי החשבון שמחשבין מעמוד השחר [כידוע שיש דיעות בפוסקים אם מחשבין הזמן ק"ש דהוא עד ג' שעות מעת עמוד השחר או מנץ החמה ואילך כמבואר לקמן בסימן נ"ח במ"ב סק"ג] יכוין לצאת עתה ידי ק"ש דלא מיבעי לדעת הפוסקים דחושבין מעה"ש דשפיר עביד ואפילו לדעת הפוסקים דחושבין מהנץ ג"כ יש לסמוך על דעת הב"י והרמ"א והא"ר מסכים עמהם דאפילו אם הצבור לא יעברו זמן ק"ש אעפ"כ מותר לכוין לצאת בזה עיין בב"י:

ביאור הלכה סימן מז

==================

* הכותב בד"ת - עיין במ"ב במה שכתבתי ולענין מעשה וכו' הלא המה הט"ז ומ"א והגר"א כולם הסכימו דהוי כהרהור ואף דהפמ"ג מצדד דצריך לברך היינו משום דהוא מצדד בסימן ס"ב דלדינא הרהור כדיבור דמי מדאורייתא ודלא כפר"ח אבל לפי מה שהבאנו שם בסימן ס"ב דכמעט כל הראשונים והאחרונים סוברים דהרהור לאו כדבור דמי מדאורייתא בודאי הדין עם הט"ז ומ"א:

* אע"פ שאינו קורא - ואם הוא כותב ומעתיק וכוונתו רק כדי להרויח ממון אפשר דאפילו בקורא התיבות ג"כ אין צריך לברך דאין זה בכלל לימוד ועיין בסימן ל"ח במ"א סק"ח. ולפ"ז אפילו אם הוא שכיר לכתוב סת"ם דדינא הוא דצריך לקרות בפיו הדברים שכותב אפשר דאין לו לברך ע"ז ברה"ת ועיין בט"ז שכתב דאפילו לדעת המחבר דכתיבה הוא כדיבור אם פעולתו הוא רק כדי להרויח ממון אין זה בכלל לימוד ויש לדחות דשם כיון שכונתו הוא רק כדי להרויח אין נחשב הכתיבה לדיבור משא"כ בדיבור ממש אפשר דלא נפקא מכלל ד"ת בכל גווני וצ"ע. ולענין מעשה יש להחמיר אם השכים בבוקר לכתוב סת"מ לברך ברכת התורה מתחלה ולאמור אח"כ הפסוקין שנוהגין:

* המהרהר בד"ת וכו' - עיין בביאור הגר"א שמקשה ע"ז דהלא הרהור בתורה הוא ג"כ מצוה כדכתיב והגית בו יומם ולילה ובנשמת אדם רוצה לדחות הקושיא ועיין בבנין עולם שמשיג על הנ"א ומסכים להגר"א. אמנם מה דמשמע שם מיניה דלהגר"א הרהור בתורה הוא כדבור ממש ומחמת זה כתב שם דמה שכתב הרמ"א בסימן ס"ח דמי שלומד ע"י הרהור וכו' לית ביה איסורא וכו' הוא אזיל לשיטתו בכאן דמסכים בהג"ה להמחבר דאפילו בתורה הרהור לאו כדיבור דמי משא"כ לשיטת הגר"א יהיה איסורא אפילו ע"י הרהור דחשיב הפסק בברכות ק"ש ולענ"ד לא כיון יפה דגם הגר"א מודה דאפילו בתורה הרהור לאו כדיבור אלא דס"ל דגם ההרהור הוא מצוה כדכתיב והגית בו יומם ולילה וכ"מ לשונו להמעיין בו היטב ועוד ראיה ברורה לדברי דאל"ה מאי מקשה הגמרא בשבת ק"נ ע"א מי אר"י הרהור לאו כדיבור דמי והא"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר בד"ת חוץ מבהמ"ר וכו' התם נמי כתיב ולא יראה בך ערות דבר וכו' הלא לענין ד"ת לכו"ע הרהור כדבור וא"כ אפילו אם ולא יראה קאי ע"ז ג"כ הרהור אסור אלא ודאי כמו שכתבנו ודוק:

* ברכת אהבת עולם וכו' - עיין במ"ב ועוד נ"מ למי שאינו רגיל ללמוד שרוצה ללמוד תיכף אחר ערבית דאינו צריך לברך אפילו לדעת המחבר לקמן בסעיף י' לפי מה שכתב המ"א שם דמחמיר בהפסק במי שאינו רגיל לחזור על לימודו:

* פוטרת - עיין במ"ב. ומדברי תר"י שם משמע לכאורה דאם יודע בודאי שלא כיון או כגון שנזכר שלא אמר ברכת התורה עד אחר שאמר אהבה רבה אין אה"ר פוטרת אבל מדברי הרא"ש שם לפי מה שהסביר סברת הירושלמי שמצריך לשנות על אתר לכאורה אין לחלק בזה. אך ראה זה מצאתי אח"כ בפמ"ג בסימן נ"ב דאם רוצה יוכל לכוין בפירוש בברכת אהבה רבה שלא לפטור לברה"ת דבזה לכו"ע אינו יוצא אפילו למ"ד מצות אינן צריכות כונה עיי"ש ולפלא שלא זכר הפמ"ג כלל דברי תר"י הנ"ל:

* אם למד מיד - עיין במ"ב בשם הלבוש אח"כ מצאתי ביותר מזה בספר אור זרוע הגדול דדוקא אם הפליג בעסקיו בין ברכת אה"ר ללימוד מיהו כל עניני תפלה וגם שהולכים אחר ספריהם להביאם לבהמ"ד אין זה הפסק עכ"ל ונראה דדוקא אם לא הפסיק בדבור אבל אם הפסיק בדבור שלא מענינו גם להא"ז יחזור ויברך.

* ויש להסתפק - עיין במ"ב שאם נצטרף לזה עוד שישן ביום שנת קבע לכו"ע יש לסמוך ע"ז ולברך כי בלא"ה כמעט כל הפוסקים מצריכין בכל אחד לחזור ולברך. אח"כ מצאתי בחידושי רע"א יותר מזה דאפילו המחבר דקאמר יש להסתפק היינו רק זהירות בעלמא לכתחלה אבל בדיעבד ג"כ מודה דאם לא למד תיכף צריך לברך בה"ת:

* המשכים וכו' מברך בה"ת - עיין במ"ב במה שכתב דאם חזר וישן וכו'. הוא נובע מהדה"ח שכתב דאם חזר וישן אח"כ בין ביום ובין בלילה א"צ לחזור ולברך וכונתו בזה היינו אפילו אם חזר וישן שינת קבע קודם אור הבקר וכמו שמסיים בעצמו לאפוקי מפר"ח דמצריך בזה לחזור ולברך אבל אין כונתו לפטור בזה אפילו חזר וישן שינת קבע בתחלת הלילה שאחר זה וכמו שמשמע לכאורה מלשון הפמ"ג בזה סוף אות י"ב בא"א מדמסיים הדה"ח עד שינת הלילה שאחריו ויותר נראה לומר דגם דעת הפמ"ג הוא כן ומה שכתב הפמ"ג דאפשר דדעתו לפטור מעל"ע שאחריו כונתו רק לאפוקי מדעת הפר"ח דדעתו הוא רק עד שיקום משינה בבוקר ולזה קאמר דאינו כן אבל פשוט דגם הוא מודה דשינת קבע אפילו בתחלת הלילה הוי הפסק וכדמשמע גם מלשון הב"י בסוף ד"ה וכתב עוד האגור עי"ש. ועוד לא שבקינן כל הני פשיטותא דהרבה גדולים שפוסקין דצריך לחזור ולברך משום ספיקא דפמ"ג דהלא הב"י בעצמו והפר"ח והגר"א וא"ר מצריכין אפילו בשינת קבע ביום לחזור ולברך ונהי דשם אנו מחמירין כדעת יחידאה עכ"פ בשינת קבע בלילה שאחר זה בודאי יש לברך:

* המשכים קודם אור היום וכו' - עיין במ"ב בסק"ל ובדיעבד אם בירך גם ברכת אלהי נשמה והמעביר שינה כראוי בפעם הראשון דעת הפר"ח דחוזר ומברך אלו השתי ברכות כשקם בפעם שנית ממטתו והסכים עמו הח"א לענין ברכת המעביר שינה ומש"ת בסימן ו' משמע דלא יחזור ויברך וכן משמע מדה"ה וספק ברכות להקל. ואם תקפה עליו שינה לכו"ע אין לו לחזור ולברך אותם [פר"ח בסי' מ"ו]:

* מברך כל סדר הברכות חוץ כו' - עיין במ"ב במה שכתב והאחרונים וכו' היינו המ"א בשם הזוהר והגר"א והפר"ח והח"א ומה שכתבתי אך י"א וכו' הוא מדברי הח"א ובשע"ת אית' דיש מקילין בזה ג"כ ולפי הבאר היטב והדה"ח יש להחמיר לכתחילה אפילו בשמע קול תרנגול ולא רציתי לסתום כמותם משום דהפר"ח והגר"א עבדו עובדא להתיר כמו שכתב בפר"ח ובספר מעשה רב. וביותר שמדברי הפמ"ג משמע דקודם שיאיר היום מותר לברך אפילו לא שמע קול תרנגול דדוקא בלאחר חצות צריכין לשמיעת קול תרנגול אך דברי הח"א לכאורה סתורים מדברי המ"א ממה שסיים לסוף סקי"ג ומ"מ טוב ליזהר לכתחלה ומזה נובע דברי הדה"ח אמנם כד נעיין היטיב נראה שהוא מפרש דברי המ"א כפשטיה דמה שכתב המ"א עיין סימן מ"ו ס"ח ר"ל דשם היקל רמ"א אפילו בלא שמע קול תרנגול דכונת הגמרא על מנהגו של עולם וא"כ אפשר לומר דכונת הזוהר ג"כ מה שאמר כד קרא גברא הוא כעין זה וע"ז סיים המ"א ומ"מ טוב ליזהר לכתחלה ר"ל להחמיר בדלא שמע אבל בדשמע יש להקל אפילו לכתחלה:

* נשים וכו' - הטעם דהא חייבות ללמוד הדינים שלהם ועוד דחייבת לומר פרשת הקרבנות כמו שחייבת בתפלה א"כ קאי הברכה ע"ז. ב"י מ"א. ולפ"ז הטעם יכולה להוציא בבה"ת את האיש וכן כתב הפמ"ג בהדיא והגר"א בביאור חולק ע"ז הטעם עי"ש אלא הטעם דמברכות הוא דאף דפטירי מתורה מ"מ יכולות לברך ולומר וצונו דלא גריעא מכל מ"ע שהזמן גרמא דקי"ל דיכולות לברך עליהן וכדלעיל בסימן י"ז ס"ב עיי"ש ולפ"ז אין יכולות להוציא את האיש וקטן שהגיע לחינוך בודאי אינו יכול להוציא את הגדול בבה"ת לפי מה שסוברים הרבה פוסקים דבה"ת הוי מן התורה וכ"כ הפמ"ג:

ביאור הלכה סימן מט

==================

* כגון ק"ש וכו' - ולענין אמירת הלל משמע בתוספות ישנים דיומא ג"כ שיש להקל עיי"ש הטעם אבל כ"ז אם רגיל בפיו היטיב שלא יבוא לטעות בו כי בקל יבוא לטעות באמירת לא לנו לקאפטיל קל"ה ולא יצא ידי הלל וגם ברכתו יהיה לבטלה:

ביאור הלכה סימן נא

==================

* אם סיים - עיין במ"ב במה שכתב אם לא סיים וכו' כן משמע מפשטא דלישנא וכן משמע בב"י ועיין בפמ"ג דמשמע מדבריו דלפי מה שמסיק המג"א בסק"ג דמותר לענות אמן באמצע ברכת ב"ש ה"ה דמותר לענות אמן זה ולענ"ד לא נהירא כלל דלענין אמן זה ממ"נ אם חשבינן זה לברכה דיהא צריך לו לענות אחריה אמן א"כ אין לו להפסיק באמצע משא"כ לענין שאר אמנים אמרינן כיון שלא הוזכרה ברכה זו בגמרא אין לו לבטל מלענות אמן עבור זה ודקדוק הפמ"ג יש ליישב בקל עיין בסימן נ"ט בב"י שם ובסימן ס"א בטור. ומ"מ יש ליישב דברי הפמ"ג דהוא קאי אליבא דהמ"א והמ"א ס"ל לקמן סימן ס"ו ס"ק י"א דאפילו באמצע הפרק מותר לענות אמן כל שהאמן הוא מברכה זו גופא אבל כבר השיג עליו הפמ"ג וכל האחרונים שם וכמו שכתב שם הא"ר דאם עונה אמן קודם שמסיים הברכה הוי כמו הפסק באמצע ברכה א"כ פשוט דה"ה הכא דאף דברכת ב"ש קיל מברכת ק"ש גם האמן שלו קיל וכנ"ל:

* ברוך שאמר וכו' - וה"ה בברכת ישתבח אם עומד באמצע הברכה אין לו לענות אמן על ברכה זו אחר סיום החזן וכנ"ל והברכה מתחלת מהתחלת ברכת ישתבח כדמוכח בסימן נ"ד ס"א ועי"ש בבה"ל:

* החזן - אורחא דמילתא נקט וה"ה אם שמע עוד מאיזה אנשים אחרים צריך לענות אמן על כל אחד ואחד:

* עונה אחריו - עיין בב"י דמסיק דאינו מחוייב למהר כדי לסיים ולענות אלא אם נזדמן לו שסיים יענה אמן:

* צריך ליזהר וכו' - עיין במ"ב במה שכתב דהפסק אמן מותר דוקא במקום דסליק ענינא הוא מהח"א ואף דדין זה לא ברירא אף לענין ברכת ק"ש וכמו שכתבנו לקמן בסימן ס"ו בבה"ל מ"מ נכון לפסוק כן דגם דין זה דמותר לענות אמן באמצע פסוקי דזמרה לא ברירא כולי האי דבאמת אף דלא נזכרה ברכת ב"ש בתלמוד מ"מ תקנה קדומה היא מימי כנה"ג ומוזכרת בזוהר הקדוש וברכת ישתבח מוזכרת בירושלמי כמו שאמרו השח בין ישתבח ליוצר וכמו שכתבו כל זה האחרונים. ומ"מ לענין קדיש וקדושה וברכו ומודים ואמן דהאל הקדוש ואמן דשומע תפלה נראה לי פשוט דבפסוקי דזמרה יפסיק לכל זה אף במקום דלא סליק ענינא ומה שכתבתי עוד דמותר להפסיק לאשר יצר הוא מדה"ח ואף דהח"א כתב דברכה זו יכול לברך אחר התפלה לא נהירא פן יצטרך אז עוד הפעם לצאת לנקביו ויתבטל הברכה וטוב שיניחה מלברך עד בין הפרקים:

* ואפי' לצורך מצוה - עיין במ"ב במש"כ דאין לקרות לכתחלה הוא מהשערי אפרים ופמ"ג ודה"ח ודלא כהח"א שכתב דמותר לקרות לכתחלה בפסד"ז ואפשר דכונתו ג"כ אם אין שם כהן אחר. ומש"כ עוד דמותר לומר עם הקורא בלחש כן כתב הש"א ואף דבדה"ח מחמיר בזה הנכון כהש"א דאף בברכת ק"ש מסיק הפמ"ג בסימן ס"ו אות ח' דבר זה בצ"ע דלא ליהוי עי"ז חשש ברכה לבטלה וכ"ש בזה שלא להחמיר בזה. ומה שכתבתי עוד דאם החזן שאלו מותר להשיבו פשוט:

ביאור הלכה סימן נב

==================

* ומ"מ יאמר וכו' - עיין במ"ב מה שכתבנו שהמ"מ חולק על הפר"ח הגם דבשע"ת לעיל בסימן ו' בשם הש"ץ כתב דהמ"מ רק מפקפק עליו המעיין בו יראה דלא כן הוא ויצא להש"ץ זה ממה שכתב שם המ"מ בסוף שמכל מקום פעם אחת אירע לו שלא היה יכול לברך הברכות קודם התפלה ונזהר עכ"פ לברך א"נ ובה"ת כדי לצאת מחשש הפר"ח ג"כ אבל באמת אינו חוזר בזה כלל מדבריו הראשונים דבודאי יותר טוב לעשות ככה לכתחלה אבל לא שיהיה עיכובא דיעבד. והש"ת לעיל שלא חלק ג"כ לגמרי למעשה על הפר"ת נראה דסמך על הש"ץ שכתב שהמ"מ החולק ג"כ לא מלאו לבו לחלוק למעשה. ואני אומר בענין זה ג"כ דמי שירצה לסמוך בדיעבד על הפר"ח אין למחות בידו מאחר דהח"א והדה"ח העתיקו דבריו אבל מי שירצה לברך ולסמוך על כל הני רבוותא שכתבנו ג"כ לא הפסיד. והרוצה לצאת יד"ש נ"ל שיניח מעט לישן ביום ואז כשיתעורר משנתו יברך אלקי נשמה דהא הב"י בסימן רל"א כתב דהאגור בשם ר' יהודה משפירא כתב דהניעור משנתו של שינת היום צריך לברך אלקי נשמה וכ"כ בשיבולי לקט בשם רבינו שמחה והר"ר אביגדור כהן וכ"כ בספר התניא רק שהב"י סיים שם ע"ז ולא נהגו כן א"כ בכאן יש לעשות כן לכו"ע. וכ"כ בספר תורת אביגדור: ודע עוד דהפמ"ג נתן עצה זו המוזכרת במ"ב לענין ברכת התורה אם שכח והתחיל בברכת ק"ש ולא אמר עדיין בה"ת יכוין בפירוש באהבה רבה שלא לצאת בזה ידי המצוה של בה"ת ואז לא נפטר בה"ת לכו"ע. ולענ"ד צע"ג בזה לפי מה שכתב המאמר מרדכי דלכן אמרו בגמרא שכבר נפטר באהבה רבה לפי שאה"ר גופא היא בה"ת ובאמת שכדבריו מוכח בירושלמי פ"א דברכות שקורא שם לאהבה רבה בה"ת כי ק"ש נמי תורה היא א"כ איך יוכל לחלוק הכונה לשניהם דהיינו לענין ק"ש יכוין שהברכה זו תהי' לשם ברכה עליה [כי הגם דאין הברכות מעכבות מ"מ לכתחלה בשבילה ניתקן] ולענין שאר דברי תורה יכוין שהברכה זו קוראה ע"מ שלא לצאת בה ברכת התורה ועיין לעיל מה שכתבתי בסימן מ"ז בביאור הלכה בשם תר"י לענין זה שלכאורה ממנו ראיה לפמ"ג וצ"ע למעשה. ולענ"ד נראה דיותר טוב אם שכח ברכת התורה והתחיל ברכת ק"ש שיכוין בפירוש בברכת אה"ר לפטור בזה בה"ת ויראה ללמוד תיכף אחר התפלה דיתחשב ליה אה"ר במקום בה"ת לכו"ע וכמו שכתוב בסימן מ"ז עיי"ש במ"ב ס"ק ט"ז ובעצה זו יצא ג"כ נקי לגמרי מחשש ברכה שאינה צריכה:

* כל הברכות - עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הפוסקים לענין זמן הברכות. והנה בדה"ח הלכות אונן דין ה' משמע מיניה דלהמ"א בסימן ע' סק"א ברכת השחר לכל אדם אינו רק עד ד' שעות על היום דומיא דזמן ברכת ק"ש לבד בה"ת [אם לא נפטרה ע"י אהבה רבה] והשלשה ברכות שלא עשני גוי ועבד ואשה דאלו זמנן כל היום וזה אינו דהמ"א לא קאמר רק במי שהיה אונן בעיקר זמן חיובו בבוקר שהיה אז פטור לכך פטור אחר ד' שעות אבל במי שבתחלת זמן חיובא היה חייב בוודאי חייב אפילו אחר ד' שעות כן משמע מלשונו בהדיא וכן משמע בלבושי שרד ובספר חכמת אדם ובספר שולחן שלמה וכן כתב בהדיא בספר מחצית השקל ויוכל להיות שבכל אדם דעת המ"א כהגר"א ונהר שלום ומאמ"ר שזמנו בדיעבד כל היום אבל עד חצות עכ"פ מוכח בהדיא מלשונו דלא הפסיד הברכות ויוכל להיות שגם הדה"ח לא קאי שם רק במי שבתחלת חיובא היה פטור ואף דגם בזה פליגי הנה"ש והמאמר מרדכי על המ"א מ"מ בשע"ת ובדגמ"ר החזיקו דבריו להלכה אבל א"כ קיצר הדה"ח מאוד בלשונו היוצא מכל זה דעד חצות בודאי אין לחוש להפסידו הברכות עבור זה ואפילו לאחר חצות יש לסמוך בדיעבד להקל כי לא מצאתי לאחד מן הפוסקים שיתן זמן לברכות לפי מה דנהיגין היום כהפוסקים דעל מנהג העולם הוא מברך. אחר כותבי כל אלה מצאתי לתשובת הרשב"א [והובאה בסימן ד' בב"י ד"ה ומשמע מדברי הרא"ש וכו'] ומשמע שם לכאורה מלשונו דעיקר ברכות השחר ניתקנו בבוקר ובשביל זה תקנו ג"כ לנטילת ידים בבוקר דוקא עיי"ש ע"כ נראה דלכתחלה בודאי יש להחמיר לברך אותם בבקר בזמן תפילה ובדיעבד יש לסמוך על הגדולים הנ"ל עכ"פ עד חצות כי תפלה גופה חיובה בעצם עד חצות כדלקמן בסימן פ"ט ס"א ע"ש ומי שמברך אותם אח"כ בדיעבד אין למחות בידו וכנ"ל:

ביאור הלכה סימן נג

==================

* אין לומר ישתבח אא"כ וכו' - עיין בבה"ט סק"ב במה שכתב במי שבא בעת ישתבח ולא העתקתיו לדינא כי לפי מה שהוכיח בתשובת משכנות יעקב בכמה ראיות דאין לדלג בשום גווני ברכת ב"ש וישתבח והבאתיו במ"ב בסימן נ"ב ס"ק ו' א"כ ממילא אזדא ליה דין זה:

* אמר ב"ש - ובדיעבד מי שדילג ברכת ב"ש ונזכר אחר שכבר אמר פסוקי דזמרה ב"ש כי היא ניתקנה קודם פסוקי דזמרה דוקא וכבר יצא ידי חובתו באמירתן מ"מ יאמר ישתבח דאטו מי שלא שלא בירך קודם האכילה לא יברך אח"כ [מפמ"ג] ופשוט דה"ה בברכות שלפניה ושלאחריה דהלל:

* וקצת פסוקי דזמרה - כתב בעקרי דינים בשם גינת ורדים מי שמוכרח לצאת לנקביו קודם ישתבח נכון אח"כ לחזור עוד הפעם עכ"פ תהלה לדוד קודם ישתבח כדי שיהיה להברכה על מה לחול:

* אין לברך - עיין במ"ב במה שכ' לענין בין הפרקים הוא מחידושי רע"א בשם הלבוש ואף שלבסוף כתב דצ"ע לדינא וכן בח"א כתב דטלית יניחנו בלי ברכה עד לאחר ישתבח שימשמש בו ויברך עיין בספר ברכי יוסף וכן בספר מגן גבורים שהסכימו כן לדינא כי מצאו תשובה מפורשת להרמב"ם בענין זה א"כ לפ"ז פשוט דכ"ש ברכת אשר יצר דמותר לברך בין הפרקים עכ"פ ועיין בח"א שמסתפק בזה ע"כ מי שהוצרך לנקביו באמצע הפרק של פסוקי דזמרה והלך ועשה צרכיו נוטל ידיו ויגמור הפרק של פסד"ז ויברך אשר יצר ויניח הטלית ולא יברך עליו וכמו שנתבאר בסימן ח' סי"ד ובמ"ב שם ויניח התפילין ויברך עליהן דכיון שאינו רשאי לילך בבהכ"ס בתפילין אידחיא ליה הברכה ראשונה וכמו שנתבאר לעיל בסימן כ"ה במ"ב ס"ק מ"ז:

* דמ"מ יצא עליו שם רע - עיין במ"ב במה שכתבתי בשם המ"א וא"ר בזה וסתמתי כדבריהם אף דיש עוד הרבה פוסקים דסוברין דדין שלא יצא עליו ש"ר הוא אפילו בכל השנה כדמשמע בכנה"ג וביותר מזה בביאור הגר"א מ"מ סתמתי כמותם משום דדין זה דהרמ"א דסובר דבפ"א שעובר אדם עבירה במזיד אף ששב מקרי שיצא עליו ש"ר ג"כ אינו מבורר דכבר הקשה עליו המ"א וכן משמע שסובר הגר"א בביאורו עיי"ש וכן משמע מתשובת א"ז גופא להמעיין בו ודברי הרמ"א הוא דעת עצמו [ולפלא שהדפיסו בפנים בשם תשובת א"ז מה שכתוב שם בהיפך לענין מזיד עיי"ש] או אולי מצא באיזה פוסק:

* אין ממנין אלא מי וכו' אבל באקראי וכו' - עיין בה"ג בהלכות צרכי צבור ומזה נובע דברי הרמב"ם פרק ח' מהלכות תפלה שמחלק בין פריסת שמע לירידת התיבה וכמ"ש הלח"מ כנ"ל:

* אבל באקראי - עיין בר"ן [הובא בב"י] שכתב דדוקא בשאין שם אלא הוא וכן איתא בחידושי הרמב"ן ושארי הראשונים לא הזכירו דבר מזה ולכאורה יש להביא ראיה דהשו"ע אין סובר זה דא"כ הלא באופן זה מותר לו ג"כ להיות שם ש"ץ בקבע כדאיתא בסעיף ז' דמותר לו להיות ש"ץ והיינו אפילו בקבע כמו שכתב הלבוש שם וכן משמע במאמר מרדכי דבאקראי מותר אפילו ביש אחר אבל יש לדחות הראיה דבס"ז מיירי כשאנו יודעין לפי ענין המקום שבכל השנה לא יזדמן להם ש"ץ קבוע שנתמלא זקנו לכן מותר למנות לבן י"ג אפילו לקבע משא"כ בסתמא אין למנותו לקבע כי פן יזדמן להם מחר ש"ץ שנתמלא זקנו:

* יוכל לירד וכו' - כתב בפמ"ג סימן קל"ב דאפילו אם הוא אבל לא ירד לפני התיבה בקבע אם לא נתמלא זקנו וכו' עיי"ש ונ"ל דלענין תפלת ערבית יש להקל אפילו בקבע דהא אין מחזירין התפלה רק שאומר קדיש וברכו וידוע דעת הרמב"ם שמחלק בין פריסת שמע לירידה לפני התיבה כמו שכתב הלח"מ דלדעת הרמב"ם אין לחלק בין קבע לארעי רק כמו שכתבנו וכן כתב הפר"ח והפמ"ג וישועת יעקב לדעת הרמב"ם ואח"כ מצאתי שכן ג"כ דעת בה"ג וגם מסתמא מוחלין הצבור להאבל ויש לצרף בזה ג"כ דעת הב"י והש"ג שמקילין בזה כנ"ל:

* אין ממנין - לכאורה ה"ה באקראי אינו יכול לירד לפני התיבה להיות ש"ץ כיון שהטעם הוא דאינו מוציא את התיבות מפיו כתיקונן אבל אין להביא ראיה לזה מתוספות מגילה [כ"ד ע"ב] ד"ה כשאתה דהקשו מר"ח איך הורידו רבי כשגזר תעניתא דיש לדחות דת"צ אקראי הוא כמו קבע כדמוכח שם ע"א תוד"ה ואינו עובר עיי"ש ועיין לעיל במה שכתבנו בשם הר"ן לענין מלוי זקן דאפילו באקראי יש להחמיר בדאיכא אחר וכ"ש בזה שיש להחמיר תמיד עכ"פ בדאיכא אחר אפילו באקראי:

* מי שקורא וכו' - עיין לקמן בסימן קכ"ח בט"ז ס"ק ל' דמיקל בזה בזמנינו שאין רוב העם מבחינים בזה:

* ולא ימתין - ובביאור הגר"א סותר לזה מערכין י"א ע"ב דש"ץ מימלך לתפלה עיי"ש. ומהטור ג"כ אינו מוכח רק דאינו צריך לסרב אבל לא דאין צריך להמתין כלל. ומ"מ בדוחק יש ליישב דעת השו"ע דמיירי הגמרא בש"ץ שאינו קבוע לענין התפלה רק דהוא ממונה לשארי דברים ולפי מה שפי' רש"י בחולין כ"ד ע"ב דיש ש"ץ שהוא ממונה לתקיעת שופר ולנדות ושארי דברים עיי"ש ואע"ג דבודאי מתרצים הצבור שיהיה הוא שלוחם ג"כ לתפלה מ"מ עביד דמימלך משא"כ בש"ץ שהתמנותו היה העיקר שהוא יהיה הש"ץ לתפלה א"צ למימלך כלל ובלוים שם כיון שזה היום הא' שנתמנו לעבודתם כדמוכח בקרא שם אפשר דגרע מש"ץ קבוע שעומד תמיד לכך:

* לא יסרב - שלא להפסיק בתפלה:

* שליח צבור - עיין במשנה ברורה והוא נובע מתשובת הרא"ש ומזה יראה האדם גודל החיוב על כל עיר לשכור להם רב שיורה להם במצות התורה ומשפטיה איך להתנהג ולא יהיו כעורים המגששים באפילה דאפילו אם עי"ז נדחית לגמרי מצות תפלה אצלם ג"כ החיוב הזה הוא קודם ובפרט אם אנשי העיר יכולין ג"כ להתפלל לעצמן בודאי זה קודם ומזה ימלאו רתת ופחד איזה מהעיירות הנמצאים מחוץ למדינה שאין להם רב ומ"ץ בעירם ועון גדול הוא כמו שביארנו הגם שלוקחין להם שו"ב עכ"ז הלא צריכין לאיש מו"צ שיורה להם דיני שבת ויו"ט והלכות פסח החמורה ודיני טבילת מקוה וכל פרטי הלכות נדה ושאר דיני תורתנו הקדושה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם [אם לא שהשו"ב שלהם הוא למדן גדול ובקי בחדרי התורה ויש לו סמיכה על הוראות מהגדולים המפורסמים דמדינה] וכ"ש שיש ששוכרין להם ש"ץ מפורסם למנגן גדול בעד כמה מאות רו"כ לשנה שינגן להם בקול נעים ובשיעור כזה היו יכולין ליקח להם רב ומ"ץ וגם ש"ץ שיהיה יוכל לעבור לפני התיבה בשבת ויו"ט ור"ה ויוהכ"פ כאשר במדינתינו ובודאי היה מתקבל עבור זה תפלתם למרום משא"כ עתה שהתמנות הש"ץ הוא שלא לש"ש ע"ז נאמר נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה וסוף דבר הוא שעי"ז הולכת העיר מדחי לדחי שאין להם מורה ומנהיג בדרכי ד' ובאים עי"ז לידי חילול שבת ויו"ט ואכילת חשש חמץ ח"ו ומי יודע עוד כמה איסורים מחייבי כריתות ח"ו השם ישמרנו מאנשים כאלו:

* אם באו עליו עדים - עיין במ"ב לענין קלא דלא פסיק ועיין בביאור הגר"א שמציין גיטין פ"ט ע"א כתובות ל"ו ע"ב והוא מה שאמר שם בגמרא יצא שם מזנה בעיר אין חוששין לה ומשמע לכאורה דאפילו קלא דלא פסיק דאל"כ יפול קושית הגמרא שם עיי"ש ובכל בו שממנו מקור דין זה איתא עדים כשרים משמע לכאורה דכ"ש קלא דלא פסיק לבדו בודאי לא מהני ובתשובות ח"ס סימן י"א הביא דברי זה הכל בו ומסיק דאפילו קלא דלא פסיק אם הוא מרוצה לכל הקהל להחזיקו לחזן אין צריך למחות בידם אמנם אם ימצא אחד מהם שמוחה ואומר אני מאמין לקלא דלא פסיק הזה יכול למחות בו להעבירו. עוד כתב שם דלפעמים מורידין אותו ע"י קלא דלא פסיק אפילו באין מוחה כגון שיצא הקול שנעשה הכיעור בפני עדים והלכו להם למדינת הים אע"ג דליכא עדים בפנינו כיון דאיכא קלא דעדים בצד אסתן והקול יצא מעיקרא ע"י עדים כשרים מורידים אותו מהתמנותו אבל רננה שלא בעדים אלא הקול יצא מעיקרא ע"י עבד ושפחה ונשים בהא לא מורידין אותו אם לא דנמצא איזה יחידים דמוחים בו וכנ"ל. וקלא דלא פסיק נקרא אם יום ומחצה לעזה עליו כל העיר ואין לו אויבים בעיר שנוכל לאמר עליהם שהם הוציאו הקול [יבמות כ"ה ע"א] ובתשובת מהרי"ק סימן קפ"ח משמע דלא נקרא קלא דלא פסיק כ"א בקול שהרבים מסכימים עליו ואינו פוסק דמסתמא י"ל שלא על חנם יצא הקול הזה אבל אם ידוע לנו שרק אחד הוציא את הקול מתחלה וע"י נשתרבב הקול בעיר אין מונח עליו שם קד"פ ואפשר דה"נ בענינינו כן ואח"כ מצאתי בח"ס א"ח סי' כ"ה שמשמע כן עיי"ש. אמנם לכאורה יקשה מאוד דהאיך מועיל שום קלא דלא פסיק להורדת חזן והלא ממילא יש לו הפסד ממון ג"כ כדמוכח ביש"ש חולין ספ"ק עיי"ש ולענין הפסד ממון בעלמא פשוט וברור דלא מהני שום קלא כדמשמע מסתימת הגמרא גיטין פ"ט ע"א ריש עמוד וכן שם הקדיש נכסיו או הפקיר נכסיו ג"כ סתמא קתני עיי"ש ואפילו אומדנא דמוכח לא מהני להוצאת ממון כדמשמע בח"מ סי' ת"ח וכ"ש קלא בעלמא ואפשר דה"ט דאיתא בגיטין פ"ט ע"א דלהכי יצא לה שם מזנה אין חוששין לה משום דאפשר דפריצות בעלמא חזו לה ועי"ז בא לקול הזה ולענין חזן אפשר דמסתמא לא ניחא להו לאינשי לכתחלה למנות איש שיש לו כ"כ פריצות שיבוא לידי קלא דלא פסיק על זנות כזה והיה לו לשמור את עצמו שלא יבוא לזה. ולענין אם רואים בו כמה סימני פריצות פשוט דצריך להתרות בו כמו שכתב רמ"א לענין ש"ץ המנבל פיו:

* ש"ץ שהזקין - בזה המעשה נשאל הרשב"א וזיכהו הרשב"א להאב מחמת שני טעמים אחד מי שהוא מנוי כגון שהוא ספר לרבים או נחתום וכל כה"ג ורוצה שאחד יסייענו באותו מינוי לפרקים בזמן שהוא אינו יכול הרשות בידו ואין כח ביד הקהל לעכב. ב' אפילו אם תש כוחו ואין יכול לעשות כלל ומוכרחים ליקח אחר אם בנו ראוי הוא קודם לכל אדם ואפילו אם יש אחרים גדולים ממנו עיי"ש ובזה תבין דברי הג"ה שבכאן ומה שכתב המ"א ומיירי שקבלוהו לש"ץ כל ימי חייו המעיין שם היטיב יראה דזה כתב הרשב"א שם רק לרווחא דמילתא להוכיח שבודאי דעת הקהל היה מתחלה שאם יצטרך לעת זקנתו לעזר לפרקים שיהי' ברשותו ליקח אחד לזה ומ"מ ה"ה אפילו אם נשכר לב' וג' שנים וצריך לפעמים לעזר הרשות בידו וקצת משמע כן בביאור הגר"א ג"כ:

ביאור הלכה סימן נד

==================

* בין קדיש - עיין במ"ב שכתבתי דבין קדיש לברכו דינו כבין הפרקים כ"כ א"ר והעתיקו הפמ"ג וקשה לי דהלא הרמ"א פסק בסימן פ' בהג"ה ובסימן ס"ו ס"ב דעל תפילין יוכל לברך עכ"פ בין הפרקים וכמו שמוכח ג"כ בס"ח שם בהג"ה עיין שם בחידושי רע"א ובפמ"ג אות ד' שם א"כ אמאי קאמר דלא יפסיק בשום דבר הא לענין תפילין דאיירי לעיל מיניה יוכל להפסיק וא"ל דהרמ"א העתיק לשון הא"ז וליה לא ס"ל דהלא בא"ז המובא בד"מ לא מוזכר כלל תפילין רק טלית ואפשר דהרמ"א קאמר בזה לפי דעת הי"א שם בהג"ה ולא לדעת עצמו שוב ראיתי בביאור הגר"א שכתב אבל בין וכו' דמשם ואילך הוא כהתחלת יוצר עכ"ל משמע מיניה דמהתחלת קדיש והלאה הוא כאמצע הפרק א"כ ניחא הכל אם נסבור שם דבאמצע הפרק אסור כחידושי רע"א וכהפמ"ג שם אמנם בביאור הגר"א שם בס"ב מוכח מיניה דסובר דלהרמ"א דמיקל לענין תפילין מותר אפילו באמצע הפרק א"כ צ"ע אמאי החמיר הרמ"א פה לענין תפילין וע"כ כתירוצנו הראשון דהרמ"א אזיל פה לפי דעת הי"א שם:

ביאור הלכה סימן נה

==================

* אם התחיל וכו' אותה הקדושה - עיין במ"ב ובטור דנקט ג"כ לשון זה נוכל לומר בפשיטות לפי מה דמשמע בביאור הגר"א בסימן ס"ט דלדעת הטור פריסת שמע הוא דבחזרת הש"ץ אומר עד אחר הקדושה ותו לא אזיל הכא הטור לטעמיה:

* ומ"מ עבירה היא וכו' - אם העשירי עבר והלך אם מותר התשיעי ג"כ לילך כיון דבלא"ה ליכא עשרה להשראת השכינה וגם בלא"ה מותר לגמור צ"ע:

* אבל אם נשארו וכו' - מלשון זה משמע לכאורה דאפילו באמצע קדושה מותר לצאת ולקמן בסימן קכ"ה לא משמע כן והאמת יורה דרכו דהמרדכי לא איירי שם כלל לענין קדושה אלא לענין עיקר הדין דאם התחיל גומר דאמר על זה בירושלמי דיש עבירה להיוצאין ומרמז על זה המרדכי דזה בשלא נשאר עשרה והירושלמי לא איירי שם כלל לענין קדושה וגם הרמ"א אינו קאי על קדושה אלא על עיקר הדין דאם התחיל גומר דהוא קאי על כל התפלה וכדלקמיה בהג"ה:

* אם התחיל באבות וכו' - וכ"ש דבתפלת יוצר אפילו אם רק אמרו קדיש וברכו בעשרה נחשב שהתחילו בעשרה ע"כ אם יצאו מקצתן יכולים הנשארים לומר קדושה שביוצר אפילו להפוסקים דס"ל דאין נאמרת בפחות מעשרה כן מוכח בב"י ולפי מה דמסיק הרמ"א בסי' ס"ט דפריסת שמע הוא ברכו לבד. וכן כתב בפמ"ג:

* ותפלת ערבית וכו' - עיין בנ"ב מה"ת סי' ז' שכתב דבשחרית אם התפללו בלחש בעשרה ואח"כ יצאו מקצתן דמלבד שלא יכול הש"ץ לחזור תפלתו גם לא יכול לומר שום קדיש אחר זה ולא דמי לערבית עי"ש מילתא בטעמא:

* ולא נראין דבריהם - ואע"ג דלקמן בסימן קצ"ט ס"י לענין זימון סתם המחבר כדעת המקילין בזה דבר שבקדושה חמיר טפי:

* וה"ה דעבד ואשה וכו' - הלשון קצת תימא דהם אינם מצטרפין אפילו לדעת היש מתירין הנ"ל [כן מוכח בלבוש וכן בביאור הגר"א ובפמ"ג כי הך יש מתירין איננו דעת ר"ת דמחלק בין שלשה לעשרה וכריב"ל דסבר דיש להקל לענין עשרה לענין קטן ועבד דלדעת ר"ת אפילו קטן מוטל בעריסה מצטרף כדאיתא בגמרא אלא דעתם דג' ועשרה שוין רק דבשלשה גופא סבירא להו ג"כ להיש מתירין דמותר לענין זימון בקטן יודע למי מברכין וכפסק השו"ע לקמן בסימן קצ"ט ס"י וס"ל דאין לחלק בין זימון לשאר דבר שבקדושה]:

* או שהוא ישן - עיין במ"ב מה שכתבנו דלכתחלה יש עכ"פ לעוררו. ואם אי אפשר ג"כ בזה צ"ע למעשה כי אף דבפמ"ג כתב דאם א"א הסומך על ש"ע לא הפסיד וכן משמע מהח"א הלא הברכי יוסף וכן הדה"ח הסכימו עם הט"ז והפר"ח. ואפשר דבמקום שמתפללין קדיש וקדושה בקול רם והשאר בלחש יש להקל במקום הדחק בישן דלית בזה חשש ברכה לבטלה וכן משמע מפמ"ג דזה קיל יותר:

* חרש המדבר ואינו שומע - עיין בפמ"ג שמסתפק בחרש המדבר ואינו שומע המכוין לצאת בברכת חבירו והוא יודע אז הברכה שהוא מברך להוציאו אם יצא בזה אפילו אם ענה אמן. וע"ש עוד דמשמע מדבריו דמי שהוא מדבר ואינו שומע אין ראוי להיות ש"ץ לדעת הט"ז בסי' תרפ"ט ס"א הנה משמע מזה דלפי מה שפסקו האחרונים [הב"ח ומ"א והגר"א ושארי אחרונים] דלא כט"ז אין ראוי להורידו מש"ץ בשביל זה אמנם בחידושי רע"א בסימן נ"ג משמע דלכו"ע אין נכון שיהיה ש"ץ כזה דהלא לכתחלה לכו"ע צריך להשמיע לאזנו:

* הוא כשוטה וקטן - עיין בסימן קצ"ט ס"י בהג"ה דמשמע דאף שוטה אם הוא מכוין ומבין מצטרף לזימון וא"כ ה"ה לתפלה עכ"פ בשעת הדחק [דלפי דעת הרמ"א לעיל בסעיף ד' בהג"ה משמע דלתפלה קילא הצירוף מזימון דבתפלה במקום הדחק משמע מיניה דיש לסמוך על המקילין כמו שכתב בהדיא בדרכי משה ואלו בסימן קצ"ט לענין זימון מחמיר ואין מחלק שם כלל בזה והטעם כדי שלא ישארו ישראל בלי ברכו וקדושה] ועיין שם במ"א סק"ח בשם הל"ח דמפרש דשם איירי באינו שוטה גמור ולא נהירא כי סבר לתקן הקושיא מסימן זה ולא תיקן לפי מה דקי"ל ביו"ד סימן א' דאפילו בסימן אחד מסימני שטות הוא שוטה גמור מן התורה ואם אין בו שום סימן שטות פשיטא אכן האמת הוא כדברי המ"א דדברי מהרי"ל אינם רק למ"ד דקטן המוטל בעריסה מצטרף אבל לפי מה דקי"ל דקטן המוטל בעריסה אינו מצטרף חרש ושוטה לא עדיפי מקטן המוטל בעריסה וא"כ פשוט דה"ה לתפלה אינם יכולים לצרפם אפילו בשעת הדחק. ודע עוד דה"ה אם היה פיקח בתולדה אלא שאח"כ נעשה חרש שאינו שומע ואינו מדבר ג"כ בכלל שוטה יחשב [פמ"ג ביו"ד סימן א' בש"ד סקכ"ב]. ומי שהוא עתים חלים ועתים שוטה בעת שהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו [ח"מ בסימן ל"ה סעיף ט']:

* מנודה וכו' - ואם היה שלא בשביל עבירה רק בשביל ממון מותר להצטרף עמו לכל דבר שבקדושה [ב"י בשם הרשב"א וכן משמע בע"ת וא"ז דלא כפר"ח וכן משמע בפמ"ג] ואם היה מחמת שעבר על גזירת הצבור גם הב"י מודה עי"ש:

* אין מצרפין וכו' - עיין בט"ז ביו"ד סימן של"ד סק"ב דדוקא אם פירשו אז שלא יצטרף אבל מלשון הפוסקים לא משמע כן ע' בב"י ובביאור הגר"א אח"כ מצאתי בספר שבט יהודא ביו"ד סי' של"ד שגם הוא תמה עליו בזה. כתב הפמ"ג דלמגילה אפשר דהוא מצטרף עי"ש טעמו:

* של עובי הדלת - עיין במ"ב והיכא שהדלת קבוע לצד פנים והדלת נכנס רק לתוך מקצתו של חלל הפתח והפתח פתוח הנה לדעת רבינו ירוחם ולהשו"ע דפוסק כוותיה [כדמוכח בביאור הגר"א ובבה"ג ובמ"א] נראה דלא מצטרפי בין אם הוא עומד בתוך מקום עובי הדלת ובין אם הוא עומד בתוך חלל הפתח אכן לדעת התניא דפוסק המ"א כוותיה צ"ע כי לפי פירושו של הפמ"ג בענין אגף דמקום החלל נקרא בשם אגף עי"ש יצטרף לדעת התניא אכן לפי מה שביאר היד אפרים מקום חלל הפתח אשר חוץ ממקום עובי הדלת יהיה נקרא חוץ ממקום האגף ובזה לכו"ע צריך להיות כלחוץ. אכן לפי מה שכתב הגר"א לענין מקום האגף דאפילו אם נאמר דהוי כלחוץ עכ"פ לא גרע מחצר קטנה שנפרצה לגדולה יש להקל גם בזה:

* ולחוץ כלחוץ - ואם רואין אלו את אלו יוכלו להצטרף אפילו עומדים לגמרי לחוץ דומיא דמה שהקיל המחבר לקמן בסעיף י"ד [פר"ח וכן משמע מפמ"ג] ולכתחלה יותר טוב להחמיר בזה שיכנסו לפנים דקולא זו דמהני רואין אלו את אלו לענין צירוף כמו לענין בהמ"ז לקמן בסימן קצ"ה נובע מתשובת הרשב"א בסימן צ"ו והוא לא כתב שם זה רק בדרך אפשר:

* ש"ץ בתיבה וכו' מצטרפין - עיין בביאור הגר"א שכתב דיש לדחות כל הראיות שהובא בב"י בשם הרשב"א לזה ומ"מ נ"ל שאפילו לפי דעת הגר"א אין להחמיר לכתחילה רק לענין צירוף אבל לענין תפלה בצבור לענין השמש שעומד שם יש להקל דבלא"ה דעת הרדב"ז להקל לענין זה אפילו בחדר שלפנים מן הבית וכמו שהבאתי במ"ב בס"ק נ"ח עי"ש:

* דהני מילי וכו' - דלא ס"ל דבטל לגבי בהכ"נ ע"כ הוי כשני בתים בפני עצמן כי זו גריעא מש"ץ בקטנה וצבור בגדולה המבואר בסי"ז דמצטרפין דהתם הקטנה פרוץ במילואה משא"כ בזה ולפי דעתם ה"ה אם אחר שאינו ש"ץ הוא בתוך התיבה ג"כ דינו הכי כיון שבלתו אין עשרה וכדמוכח בב"י אך אם הש"ץ הוא בתוך התיבה הוא גריעא יותר דאפילו אם יש עשרה בלתו למטה ג"כ לא יוכל להוציאן ידי חובתן בקדיש וקדושה כיון שאין מנין במקום שהוא עומד שם וכמו שמבואר בפמ"ג והעתקתיו במ"ב ס"ק נ"ו:

* וי"א שצריך שלא יהא מפסיק טינוף - נ"ל דמי רגלים לכו"ע אינו מפסיק בזה ורק צריך להרחיק ממנו כדין הרחקה:

* עיר שאין בה וכו' מחייבין - נ"ל אם הורגלו מקדמת דנא לילך לעיר הסמוכה שיש שם קיבוץ גדול והתפלה היא ברוב עם ועכשיו רוצים תשעה לשכור ש"ץ שלא יצטרכו לילך להעיר והעשירי ממאן בזה אין יכולין לכופו לדעתם ומלשון המרדכי פ"ק דב"ב יש להביא ראיה לזה:

* ושכר החזן - לכאורה קאי זה דוקא על מה שלמעלה שהיו י"א וכ"כ בספר עה"י דאיירי שיצאו באופן שצריך לשכור אחר במקום זה שנשאר פחות מעשרה אבל אם השאיר מנין אחריו אין צריך לתת שכר הש"ץ דכיון שהוא מותר להיות שלא בביתו בזמן הזה והש"ץ הוא רק על ימים נוראים למה יתן אבל אם כן יקשה מאוד למה כתב המחבר על היוצאים כעל הנשארים לא יהיו צריכים ליתן אלו השנים שאינם בביתם רק כפי חשבון אחד דאף שאם היו שניהם בביתם היה מתחלק שכר החזן על י"א אנשים מ"מ עתה שאיננו בביתו ואיננו נהנה מהחזן כלל רק מפני שנשתעבד להמנין אינו צריך להשלים יותר מכפי חשבון שהיה מוטל על מנין אם לא שנאמר דלאו דוקא קאמר השו"ע על היוצאים כעל הנשארים ולא בא רק לומר שאף שאיננו בביתו אינו יכול לפטור עצמו ואולי דהא כס' עה"י אלא שיסבור המחבר דאפילו אם השאיר מנין בביתו מחוייב ג"כ ליתן שכר החזן דהו מכלל צרכי העיר דומיא דבית חתנות או מקוה המבואר בח"מ סימן קס"ג סוף סעיף ג' בהג"ה אח"כ מצאתי בתשובת מהרי"ל דמשמע כעבודת היום וצ"ע:

ביאור הלכה סימן נז

==================

* ועונים אחריו - עיין במ"א ועיין במ"ב בשם א"ר ועיין בפמ"ג בסימן קכ"ד אות י"ח שנשאר בקושיא דמדברי המג"א שם מוכח בהדיא דהוא סובר ג"כ דיכול לענות עם הצבור אף שלא שמע בתחלה להש"ץ שאומר ברכו. ובאמת לפי דבריהם בכונת המ"א בסימן זה יקשה למאי נקט המ"א דאם הש"ץ אמר בלחש אפילו אם לא אמר בלחש רק שהוא עמד ברחוק ולא שמע ג"כ הכי. ע"כ נ"ל פשוט דגם המ"א מודה לא"ר וכמו שכתב בעצמו בסוף סימן קכ"ד אך דאם הש"ץ אמר בלחש ולא שמעו ממנו ט' אנשים רק איזה אנשים יחידים וענו ברכו ועל ידיהם נשמע הקול לאחרים וענו גם הם ברכו בודאי יחיד השומע להקהל שמברכים אסור לו לענות עמהם ברכו שגם הם ענו שלא כדין כיון שלא שמעו עכ"פ ט' מהמברך עצמו וזהו כוונת המ"א במש"כ ואם הש"ץ אמר בלחש ר"ל שעומד אצל הש"ץ ורואה שהש"ץ אומר בלחש ומשער שבודאי לא שמעו ט' אנשים רק איזה יחידים ועל ידם נשמע להקהל ע"כ לא יענה אחריהם רק אמן לכו"ע. ובדבר זה נכשלין בעו"ה הרבה אנשים שמברכין על התורה בלחש שאין שומעין ממנו רק אנשים הסמוכין לו העומדים על הבימה ועי"ז נשמע למרחוק לקהל ועונין ביהל"ו ומחטיאין בעצלותן את הרבים: