בס"ד - כל הזכויות שמורות (c) לספריית עם ישראל

באור הלכה על שלחן ערוך - אורח חיים
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל החפץ חיים
ביאור הלכה סימן נח

==================

* זמן ק"ש וכו' - עיין במ"ב ואף דאהבה רבה אפשר דהיו יכולין לומר כדמוכח קצת מרש"י ברכות י"א ע"ב ד"ה אי אמרת וכו' [וצע"ק למש"כ רש"י גופא באותו עמוד ד"ה יוצר אור וכו' אידך מאי היא וכו' ויש ליישב בדוחק] עכ"פ יוצר אור בודאי אין לומר קודם הזמן הזה אפילו לדעת השו"ע שמקיל בזה לקמן בסעיף י' היינו בשעת הדחק וכ"ש לפי מה שפסק המג"א והפמ"ג שם דאפילו בשעת הדחק אין לומר אבל עד ברכו מותר לומר קודם זה הזמן אך אין נ"מ כ"כ מדין זה דהא לכתחילה בודאי אין להשהות התפילין מלהניחם עד בין ישתבח ליוצר וא"כ ממילא יאמר ברוך שאמר ופסוקי דזמרה אחר הזמן דכדי שיראה דהא זמן תפילין בבוקר הוא בכדי שיראה ולא קודם כדלעיל סימן ל' ס"א [ובשבת שאין מניחין רק טלית תלוי דבר זה במה שיש פלוגתא בין השו"ע והרמ"א בסימן י"ח ס"ג אי רשאי לברך עליו מעה"ש ואילך עי"ש ובביאור הגר"א] אך מי שהשעה דחוקה לו יכול לע"ע לומר ברוך שאמר ופסוקי דזמרה בלא תפילין עד יוצר אור וכשיגיע הזמן דכדי שיראה יניח תפילין ויברך עליהם ויאמר מיוצר אור והלאה:

* משיראה וכו' - ולענין סמיכת גאולה לתפילה משמע מדברי הר"י והובא בב"י והעתקתיו בסק"ה שאינו יכול לסמוך כי אינו עדיין זמן תפילה לכתחילה שהוא הנץ החמה. אך יש לדחות דהכוונה במש"כ אבל אדם אחר שאינו חושש לגאולה לתפלה יכול לקרותה משיראה היינו שאינו חושש להסמיכה בזמן הנכון לכתחילה ולפי דברי רבינו ירוחם לפי מה שביאר הב"ח והדרישה את דבריו בסימן פ"ט עי"ש משמע דיכול לסמוך ואולם באמת דין זה תלוי אי מותר מצד הדין להתפלל קודם הנץ החמה ועיין בח"א בכלל ט"ז ובדרך החיים בדין זמן תפילה משמע שמדינא אין להתפלל לכתחילה קודם הנץ וכ"ז שלא בשעת הדחק אבל בשעת הדחק ודאי מותר כמו שכתב המ"א בסימן פ"ט ס"ק ט"ז:

* ומצוה מן המובחר וכו' - דע דהזהירים לקרות כוותיקין מותר לקרות ולהתפלל ביחידי אם אין להם מנין וגדולה מזה מוכח במשנה ברכות דף כ"ב ירד לטבול וכו' עיי"ש דאפילו אם אין לו תפילין בעת ההיא ג"כ אפ"ה יזהר לקרותה בזמנה סמוך להנץ ומשנה זו איירי בוותיקין כדמסקינן בגמ' שם:

* כמו שיעור שעה אחת - עיין מ"א ועיין פמ"ג שסיים בסוף דבריו וכתב דא"כ לפי מה דקיי"ל דמעמוד השחר עד עלות השמש הוא שעה וחומש אנו צריכין לומר דמעמוד השחר עד השיעור שיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות הוא בערך עישור שעה ומשיכיר עד תחלת הנץ הוא ג"כ עישור שעה ומתחלת הנץ עד עלות גוף השמש על הארץ הוא שעה עכ"ד עיי"ש. ודבריו דברי תימה הן דהמ"א בעצמו לקמן בסימן פ"ט סק"ב נשמר מזה וכתב דכוונת הרמב"ם במ"ש קודם עלות השמש ר"ל קודם הנץ החמה פי' תחלת הזריחה ולא עלות כל גוף השמש וכן כתב המחצית השקל שם עיי"ש ומה שכתב כאן שיעור שעה היינו מהנץ עד עלות כל גוף השמש. ועוד דלדבריו נהיה מוכרחין לומר דנץ החמה נקרא אפי' קודם שמתחלת לזרוח על העולם כי אנו רואין בחוש שחומש שעה אחר עלות השחר דהוא י"ב מינוט עדיין אין ניכר זריחת השמש כלל וכעין זה ראיתי ג"כ באשל אברהם בסימן זה שמביא בשם תשובת בי"ד ומשמע ג"כ מלשונו דנץ החמה נקרא מעת שמתחלת השמש לצאת ממקומה אף שאינו נראה ולא נודע לנו עדיין ולא משמע כן מדברי רבינו יונה שכתב בפירוש שנץ החמה היא השעה שמתחלת החמה לזרוח בראשי ההרים וכן מתוספות ברכות ט' ע"ב ד"ה לק"ש כותיקין שהקשו דמההיא דנברשת שבשעה שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאין הימנה והיו יודעין הכל שהגיע זמן ק"ש מוכח דזמן ק"ש הוא אחר הנץ וכמו שכתב הרא"ש עיי"ש משמע ג"כ דנץ החמה הוא משעה שהחמה מתחיל להתנוצץ על העולם לא משעה שמתחלת לצאת ממקומה דא"כ יש עוד זמן הפסק בין שיטת התוספות לשיטת ר"ח ולא משמע כן כדמוכח להמעיין בדבריהם דהנ"מ הוא רק במ"ש גומרין אם הכוונה הוא לגמרה עם הנץ או להתחיל לקרותה עם הנץ אבל בעצם הנץ לא נחלקו. ועוד מוותיקין גופא מוכח שלא רצו לקרות שמע וברכותיה משיכיר את חבירו דהוא התחלת זמן ק"ש כדי שלא יהיה הפסק הרבה אחר הקריאה ולא יהיו יכולין לסמוך גאולה לתפלה כמו שכתב התר"י והובא בב"י ולשיטה זו הסכים התוספות והרא"ש והשו"ע כמו שכתב הגר"א וכי עשור שעה דהוא ערך ששה מנוטין הוא זמן הרבה לק"ש וברכות. וגם הפמ"ג בעצמו כתב לבסוף דדבר זה אינו ברור בידו. הנה מכל מה שהארכנו נראה לעין דנץ החמה נקרא מעת שניכר תחלת זריחתה על העולם וכמו שהעתקנו בפנים בשם תר"י והערוך ומביאם התוי"ט. [ובאמת צ"ל ברור דכוונת המג"א שכתב ול"נ דלענין הדין וכו' ג"כ כמו שכתבנו ורצונו לומר דפשטי' דלישנא דנץ החמה מוכח דגמר ק"ש וברכותיה הוא עם הנקודה ראשונה מהחמה שמתחלת להאיר על העולם ומה לי אם אח"כ נמשך מעת התחלת הנץ עד עלות כל גוף השמש שעה או עישור שעה] וגם הגר"א כתב בספרו שנות אליהו ובביאורו בסימן זה שט"ס הוא מה שכתב שיעור שעה אחת וצ"ל שליש עשור שעה ועיין בהקדמת ביאורו ובס' דמשק אליעזר טעם ומקור לדבריו עיי"ש שמוכח ג"כ לדבריו דנץ החמה היא הנקודה הראשונה מהחמה שמתחלת להתנוצץ על העולם וכזה ראינו ושמענו שנוהגין כן כהיום הנוהגין כוותיקין וכן מוכח לדינא בספר מגן גבורים בשה"ג סוף סק"ד. ובספר תפארת ישראל ראיתי שכתב דנץ החמה הוא י' מנוט קודם עלות כל גוף השמש על הארץ ולא ביאר טעמו ומקורו ואולי ט"ס הוא וצ"ל ו' מינוט דהוא עשור שעה. אח"כ מצאתי כן בהדיא בירושלמי פ"ק דברכות שנץ החמה הוא העת שהחמה מתחלת לזרוח על ראשי ההרים כתר"י והערוך הנ"ל וגם ברשב"א פ"ק דברכות מוכח להדיא כן ומובא הירושלמי הזה ברמב"ן במלחמות פ"ק מכל אלה מוכח להדיא שהדין כמו שכתבנו למעלה:

* ומי שהוא אנוס - עיין במ"ב בשם מ"א ועם ברכותיה קאמר דומיא דאינך. וצל"ע לענין תפלין איך יניחם אז קודם זמן הנחתם וכדלעיל בסימן ל' ואינו דומה למה שהעתקנו בס"ק ט"ז בשם הפמ"ג דהלא הפמ"ג קאי על השכים לצאת לדרך המבואר בשו"ע ושם הקילו חז"ל להניחן קודם הזמן ולמשמשן כשיגיע הזמן ולברך עליהם וכדלעיל בסימן ל' ס"ג משא"כ הכא ויותר טוב שיעשה כמו שכתבתי מקודם בסד"ה זמן ק"ש לענין מי שהשעה דחוקה לו עיי"ש:

* עד לבבך - עמ"א מה שהקשה ומתרץ בזה ועיין לקמן בסימן פ"ט ס"ח בהג"ה ובלבוש נזכר ג"כ פסוק אחד וצ"ע וכפי הנראה שהגר"א כיון שם לזה ומהתימא על מ"א שלא זכר מזה:

* משעלה עה"ש - בדברי המ"א לקמן בסימן פ"ט סק"ח והפמ"ג והפר"ח שם מבואר דזמן ע"ה הוא קודם שהאיר פני המזרח בא"ר שם ראיתי שהוא חולק על המג"א וסובר דע"ה נקרא משהאיר פני מזרח ולא קודם. ועכשיו מצאתי דלאו יחידאה הוא בזה כי גם הגר"א בספר שנות אליהו בברכות פ"א על המשנה דעד שיעלה עה"ש כתב כן דע"ה הוא האיר פני המזרח וכן כתב שם ג"כ בד"ה נכנסין דע"ה הוא משהאיר פני המזרח עיי"ש וכן בספר מטה יהודא ג"כ דעתו כן ונ"ל ראיה לדבריהם מדברי הרשב"א והובא בסימן זה בב"י דמכיון שעלה ע"ה שפיר מצי קרי יוצר אור וכאנשי משמר והרי אנשי משמר אמרו יוצר אור זמן הרבה אחר שחיטת התמיד כדאיתא ברש"י ברכות י"א ע"ב ד"ה ברכו ושחיטת התמיד היה אחר שהאיר פני המזרח כדאיתא ביומא רפ"ג ומה ראיה היא דאור נקרא אפילו קודם שהאיר פני המזרח אלא ודאי דע"ה נקרא משהאיר פני המזרח ולפ"ז יצא לנו ג"כ קולא לענין בדיעבד לק"ש של ערבית אם לא היה אנוס. ואף דאכתי יש להקשות על הרשב"א דמנ"ל דתיכף אחר שהאיר מצי לומר יוצר אור דילמא שם שאני שנשתהא בהרבה ענינים אחר השחיטה ואולי ס"ל דכהנים זריזין לא נתאחר אצלם עי"ז כי אם מעט מן המעט:

* בלא ברכות - משמע מדבריו דאם קראה בברכות אף בהם יצא ולכאורה לפי מה שכתב המג"א בסק"ה עיי"ש יש להסתפק אם יצא בדיעבד בברכת יוצר אור ומ"מ נראה דאין צריך לחזור ולברך דאנו צריכין רק לחשוש לדעת ר"ה גאון דדלמא ברכת יוצר הוו אמרי לענין לכתחלה כמו שכתב הפמ"ג בסימן זה עיי"ש:

* קוראה בלא ברכותי' - עיין במ"ב ואף שדעת הפר"ח כדעת הרמב"ם שלא נתן קבע לברכות כבר פסקו רוב האחרונים וכמעט כולן כדעת הרא"ש והטור והשו"ע ועיין בתשובת משכנות יעקב בסי' ע"ז שדעתו נוטה להכריע בדיעבד עד חצות כמו גבי תפלה דקי"ל לקמן בסימן פ"ט שאם עבר הזמן תפלה אעפ"כ מתפלל עד חצות עיי"ש. ואפשר שיש לסמוך ע"ז לענין אם היה לו אונס שלא היה יכול לקרות הברכות עד ד' שעות כי מצאתי בספר מהרי"ל הלכות תפילה שכתב בשם מהר"ש שהמנהג להקל בנאנס שלא להפסיד הברכות:

ביאור הלכה סימן נט

==================

* ונזכר מיד - עיין במ"ב הדין שכתב הפמ"ג בשם הב"ח והפרישה וטעמו בזה. ובאמת דבריו אינם מובנים דהא הוי יותר מכדי דיבור ואף אם נאמר דכונתו דמצרפין תיבת יוצר אור לתיבת אשר בדברו והוי כאלו אמר אשר בדברו יוצר אור אעפ"כ דבריו צע"ג דלא שייך סברתו כ"א לפי הס"ד דגמרא דרצה לפשוט האבעיא [וכגירסת הרא"ש ופירושו עי"ש] אם נקט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא ופתח בא"י אמ"ה בפ"ה ונזכר וסיים שהנ"ב אם יוצא בזה מי מצרפינן תיבת שהנ"ב להשם ומלכות שאמר תחלה מברייתא שאומרת דאם פתח בשחרית במעריב ערבים וסיים ביוצר אור [היינו שאמר בא"י אמ"ה אשר בדברו מעריב ערבים יוצר אור ובורא חושך וכו' עד סוף ברכת יוצר המאורות] דיוצא בזה אלמא דמצרפינן אמירתו שאמר יוצ"א להשם ומלכות שאמר מתחלה ולא חיישינן למה שאמר בנתיים אשר בדברו מעריב ערבים שהם תיבות שאינם לענינא התם הוא דשייך סברת הב"ח דהברייתא איירי דוקא תכ"ד דאל"ה בודאי לא אמרינן צירוף וכמו שפסק השו"ע לקמן בסימן ר"ט ס"ב אבל לפי מה דדחי הגמרא האבעיא וסבר דבעלמא לא אמרינן צירוף ושם כיון דאמר רבה ב"ע כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום כי קאמר ברכה ומלכות מעיקרא אתרווייהו קאמר מה צריך לכדי דיבור ואין לדחות דברינו דמכיון דבאמת פסקינן האבעיא לקולא וכמו שכ' הרי"ף א"כ סברת הברייתא כפשטא מטעם צירוף ולא אמרינן תו הסברא דמעיקרא אתרוייהו קאמר דז"א דטעמו של הרי"ף הוא דמכיון דלא נפשטה האבעיא אזלינן לקולא בענין דרבנן וא"כ מהיכי תיתי לן להחמיר בעניננו אדרבה זיל לאידך גיסא. גם בב"י משמע דיצא אפילו לא נזכר מיד גם מלישנא דשו"ע שכתב אח"כ ולא אמר יוצר אור לא משמע כהב"ח דלדידיה ה"ל לאשמועינן יותר רבותא דאפי' אמרו ולא מיד. ותירוץ הפמ"ג בזה הוא דוחק. ומה שנקט השו"ע ונזכר מיד האמת יורה דרכו דהוא משום אורחא דמלתא כמו שכתב בעצמו בב"י ובפרט דיש כמה דעות מהראשונים דאפילו לא אמר כלל יוצר אור רק שסיים יוצר המאורות יצא כמו שכתבנו לקמן. עכ"פ בודאי יש לצרף דעתם להקל לענין אם לא אמר יוצר אור מיד וכמו שכתבנו במ"ב סק"ב בשם הדה"ח:

* ולא אמר יוצר אור - עיין במ"ב והנה כ"ז לדעת השו"ע וכל הפוסקים האחרונים [לבד הפ"ח שיש לו שיטה אחרת בכל זה] דתרוייהו בעינן שיהיו כדין א' פתיחת ברכה או אמצעיתה ב' חתימת הברכה והגר"א בביאורו השיג על פסק השו"ע בכמה ראיות ופסק לעיקר כדעת הרשב"א המובא בב"י דתלוי רק בחתימת הברכה לבד שאם חתם כדין יצא. גם במלחמות להרמב"ן מבואר לגירסתו כדעת הרשב"א דאם סיים יוצר המאורות אף שלא אמר בתחלה רק מעריב ערבים אעפ"כ יצא:

* אם סיים מ"ע וכו' - עיין במ"ב סק"ו דדעת הב"ח דלא יועיל אף אם יסיים תיכף יוצר המאורות. והוא לפלא דלא גרע ד"ז ממי שאוחז כוס של שכר בידו וסבר שהוא יין ובירך בפה"ג ותוך כדי דיבור נזכר וסיים שהנ"ב דמבואר לקמן בסימן ר"ט ס"ב דיוצא ואף שראיתי באיזה אחרון שדחה קצת ראיה זו לא נהירין דבריו וכן מבואר להדיא בתר"י בברכות שם בסוף הענין דיוצא ולא חיישינן להפסקה של מעריב ערבים עיי"ש:

* עם הש"ץ - עיין במ"ב. ועיין בטור וב"י שכ' בשם תשובת הרא"ש דאם היה מכוין לדברי ש"ץ בשתיקה ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים הפסיד הכונה שהפסיק באמצעיתה שכל שהוא סומך על הש"ץ צריך לכוין לבו לכל מה שהוא אומר ולא יפנה לבו לדברים אחרים שאל"כ לא יצא אבל כשהוא קורא בפיו אף אם קרא מקצתה בלא כונה יצא. וצע"ג מה לפי דקי"ל שומע כעונה והוי כאלו אמר ממש בפיו וכדמוכח ברכות דף כ' ע"ב בתוס' ד"ה כדאשכחן א"כ אפילו אם נחשוב מה שבאמצע פנה לבו לד"א כאלו דילג באמצע מאי הוי והא כתב הרשב"א בברכות פ"ק והובא מקצתו בסימן קפ"ז דאם שינה ודילג הרבה באמצע ברכות הארוכות דיצא ידי חובתו ולא אמר שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא אלא כשמשנה בפתיחתן או בחתימתן אבל שאר הנוסח אינו מעכב אלא התיבות שפרטו חכמים בהן כגון מה שאמרו ברית ותורה ומלכות בבהמ"ז וכגון הזכרת יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורות באמת ויציב וכל כיו"ב. וא"ל דחשבינן מה שבאמצע פנה לבו לד"א כאלו הפסיק ממש בפיו כמו דחשבינן כל הברכה כאלו אמר בפיו וידוקדק בזה קצת לשון הרא"ש שהפסיק עיי"ש. אבל ז"א חדא דאפי' הפסיק ממש באמצע ברכה ארוכה אין הדין ברור דצריך לחזור ולברך עיין בנשמת אדם כלל כ"ה ועוד דבשלמא תחלת הברכה וסופה ששמע מאחר שהוציא בפיו והתכוין להוציאו בזה ניחא מה דחשבינן ליה ג"כ כאלו הוציאו בפיו אבל מה שבאמצע פנה לבו לד"א איננו כ"א הרהור בעלמא ואפילו מאן דאית ליה הרהור כדבור דמי הוא רק במחשב במחשבתו איזה תיבות של ק"ש או תפלה וכיו"ב אבל לא הרהור בעלמא באיזה דבר וגם הרא"ש בעצמו פסק בפ' מי שמתו דהרהור לאו כדיבור דמי. ואולי דכוונת הרא"ש לומר דלא יצא ידי מצוה מן המובחר וכעין מה שכתב הב"י בסימן נ"ח בשם הרשב"א על מה שאמרו הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא עי"ש:

* בנחת - ועיין במ"ב. ונ"ל דלא אמר הרא"ש ד"ז כ"א בזמנו שהיו נוהגין עדיין העולם לצאת בברכת הש"ץ וכמו שכתב הגר"א ע"כ הוא שהחמיר ע"ע לאמר בפיו עם הש"ץ הוצרך לאמר בנחת שלא להגביה קולו כדי שלא לקלקל בזה לשארי אנשים השומעין ומכוונים לצאת בברכת הש"ץ וגם אפשר דמטעם זה היה ממהר לסיים הברכה ולענות אמן אחר הש"ץ כמו שמובא בטור כדי שלא לפרוש עצמו מן הצבור שצריכין כולן לכתחלה לענות אמן אחר הש"ץ ואפשר אף לעיכובא דבלא"ה לא יצאו בברכתו וכמו שכתב הר"י בפ' מ"ש והובא בסימן זה במג"א סק"ה מה שא"כ כהיום שנהוג שכ"א מברך לעצמו ברכת ק"ש:

* בפחות מיו"ד - עיין במ"ב במש"כ לענין ברכת השחר בשם הלבוש והוא בסוף סי' ו' הביאו מ"א שם בסק"י והמג"א בסימן זה סק"א פליג עליו דכתב דלכו"ע בשאר ברכות שאינו בקי לא בעי יו"ד והפמ"ג שם כתב דאפשר דהלבוש מיירי דוקא בבקי ואפילו בבקי תמה עליו הפמ"ג בסימן ח' מנין ליה לחלק זה מברכת המצות דקי"ל דמי שיצא מוציא ולא בעי י' עיי"ש ועיין בח"א בכלל ה' דסתם כדברי הלבוש ומשמע מניה דהלבוש מחמיר בכל גווני ובאמת כן משמע בלבוש בסימן נ"ט ס"ד ועיי"ש ג"כ טעם לזה:

* ולא יענה אמן - לכאורה נוכל לומר דכוונת הב"י הוא דוקא אם הוא מתפלל בשוה עם הש"ץ וה"ה אם הוא מתפלל ביחידי ובא לאפוקי מאותן הנוהגין לענות תמיד אמן אחר הבוחר כמו שנזכר בטור בסימן ס"א ובאופן זה גם אחר ברכת יוצר אור אין לענות דהוי עונה אמן אחר עצמו אבל אם סיים קודם הש"ץ אפילו אחר ברכת הבוחר צריך לענות אמן אחר הש"ץ ובזה לא חיישינן להפסק וכן נראה שהבין כן הברכ"י והש"ת וכן משמע קצת בב"י סוף ד"ה ומשמע וכו' שמסיים שם בדעת הרמ"ה וכוונת הרמ"א במה שסיים ועיין וכו' היינו במה שכתב שם דאפילו ביחידי לא חיישינן להפסק בזה אבל יותר נכון לאמר מדסתם הב"י בשו"ע להורות דדעתו שלא כהרמ"ה רק דדברי ר"י כפשטן דאפילו סיים הבוחר קודם הש"ץ לא יענה אמן על הש"ץ משום הפסק וכתירוץ הראשון של הב"י עיי"ש וזה אין שייך רק בברכת הבוחר אבל אחר יוצר המאורות יש לענות אמן אם בדיעבד סיים קודם הש"ץ אבל לכתחלה צריך לסיים בשוה עם הש"ץ כדי שלא יצטרך לענות אמן וכן סובר בב"י עי"ש [דלא כדעת הרמ"א פה בהגה"ה] וזה שכתב רמ"א ועיין וכו' היינו דנוהגין הכל כדעת הרא"ש לסיים אף ברכת אהבה רבה קודם הש"ץ ולענות אחריו אמן וכמו שכתב בד"מ וכן משמע בביאור הגר"א כפירוש השני הזה שכתבנו שכתב בסקי"ב ששם פסק כדעת הרא"ש והרמ"ה וכו' משמע דדעת הב"י בשו"ע לחלוק גם על הרמ"ה ולפענ"ד בב"י אין שום ראיה שיסבור בעצמו כהרמ"ה רק שמביא ראיה ממנו לדבריו וסבר הב"י דיותר טוב שיסיים בשוה לצאת ידי הכל ובזה יוסר תמיהת השערי תשובה להמעיין:

* אם טעה וכו' ממקום שפסק - אפי' אם לא יצא זה השני עדיין במחצית הראשונה של הברכה וא"כ יצטרך אח"כ לחזור ולברך בעצמו תחלת הברכה וחתימתה אעפ"כ מותר כיון שבזה מוציא רבים ידי חובתן דוגמת הדין המבואר לקמן בסימן קכ"ו ס"ב דמיירי בכל גווני עי"ש. ונראה דזה דוקא בזמן שהמנהג להוציא בברכות אבל כהיום אסור לו להתחיל מאמצע הברכה אם עדיין לא אמר בעצמו:

ביאור הלכה סימן ס

=================

* ונ"ל שטוב וכו' - עיין בפמ"ג שכתב שכוונת השו"ע בזה משום שחושש לדעת רב האי שפוסק דלא יצא כתקונה בלא ברכות. והוא לפלא דהלא אפי' לדעת רב האי הסדר אינו מעכב כלל ומכיון שחוזר אחר ק"ש הברכות יצא ידי חובת ק"ש כתקונה עיין בב"י [ודוחק לומר דזה דוקא אם היה אז בדעתו תיכף לברך הברכות וזה איירי בלא היה בדעתו] ועוד הלא הב"י סובר דאפילו לדעת ר"ה ביחיד יוצא והש"ע אינו מחלק בדבריו. והאמת כמו שהעתקתי בפנים בשם הגר"א. ולפ"ז אפילו אם קרא ק"ש בתוך ג' שעות והברכות הוא מברך אחר ג' שעות אפ"ה צריך לקרות עוד הפעם ק"ש כמו שהביא הגר"א דבר זה מן הירושלמי עיי"ש דלא כהפמ"ג בא"א בס"ק א':

* שאם הקדים וכו' - עיין במ"ב בס"ק ו' במ"ש ואם בירך וכו' דלא מיבעי לדעת השו"ע שפסק בס"ב דברכות אין מעכבות לק"ש דלא כרב האי בודאי אין מעכבות זו את זו ג"כ כמ"ש בב"י ואפילו לדעת רב האי שסובר דברכות מעכבות זו את זו היינו דוקא בצבור ולא ביחיד כמ"ש בב"י ואף שהב"ח והפרישה פליגי על הב"י בדעת הטור בדברי רב האי וסוברים דשוה יחיד לצבור אבל כבר הסכים הד"מ הארוך והל"ח והט"ז והגר"א כפירוש הב"י ועיין במ"ז בסק"א:

* י"א שאין מצות צ"כ - בין אם הוא עושה בעצמו ואין מתכוין לצאת בה ידי חובה ובין אם שמע מאחר כגון מגילה ושופר ולא התכוין בהשמיעה לצאת בה ידי חובת המצוה (ב"י רי"ג ורי"ט). וה"ה בכל מצות התלויות באמירה כגון ק"ש ובהמ"ז וי"א דבדבר שאין בו אלא אמירה לכו"ע צריכה כונה. ב"י סימן תקפ"ט. וה"מ שמכוין לפעולה זו שהוא עושה רק שאין מכוין לצאת בזה ידי המצוה כגון בענין תקיעות שתוקע לשיר או להתלמד וכדומה בשאר המצות אבל אם הוא מתעסק בעלמא וממילא עלה המצוה בידו כגון שנופח בשופר ועלה תקיעה בידו וכה"ג בשאר המצות לכו"ע לא יצא. רמב"ן במלחמות בר"ה וש"מ ברכות י"ג ע"א. וכה"ג מוכח מתר"י במ"ש בענין קורא להגיה עי"ש. ודע עוד דדוקא אם הוא יודע שהוא חייב עדיין במצוה זו שהוא עושה אבל אם הוא סבור שהוא פטור ממנה כגון שנטל לולב ביום א' דסוכות וקסבר שהוא ערב סוכות או שקסבר שלולב זה פסול הוא לכו"ע לא יצא. וראיה ממ"ש בסימן תע"ה ס"ד דאם היה סבור שהוא חול או שאין זו מצה לא יצא ידי חובתו והרי במידי דאכילה שאין מתכוין כמתכוין דמי כמ"ש המ"א שם ואעפ"כ לא יצא וא"ל דאעפ"כ יש לדחות דשם הוא לפי מאי דפסקינן בעלמא מצות צריכות כוונה ורק בעניני אכילה מחמת ההנאה שנהנה לא נוכל לבטל עשייתו כאלו לא עשה ונחשב הדבר כאלו מתכוין וע"כ אמרינן דאם לא ידע שהיום פסח לא נוכל לומר עליו כאלו התכוין משא"כ אם נאמר דמצות אין צריכות כוונה בשום פעם גם בכה"ג יצא דז"א דהלא בר"ן בר"ה מביא ראיה לדין זה דאל"ה ל"ל לאבוה דשמואל למינקט כפאוהו פרסיים לאשמעינן יותר רבותא דאפילו בחד מהני גווני יצא וא"כ עדיין תקשי לפי מה דאמר רבא שם ז"א וכו' דקסבר מצות אין צריכות כוונה אלא ודאי דאפילו אין צריכות כונה בכה"ג לא יצא וצע"ג על הרב בעל הלבוש שם דמסיק שם טעם לדין זה דמצות צריכות כוונה. ובמתכוין בפירוש שלא לצאת לכו"ע לא יצא. ב"י בסימן תקפ"ט:

* וי"א שצריכות כונה - פי' מן התורה כן כתב הרשב"ם להדיא בפסחים ד' קי"ד ע"ב ד"ה אע"ג וכן משמע פשטי' דסוגיא בר"ה ד' כ"ח ע"ב בגמרא אבל זכרון תרועה כתיב וכו' משמע דפלוגתיהו בדאורייתא וכן כתב הלבוש ושארי אחרונים דלא כהפמ"ג שמסתפק בזה. ודע דכ"ז הוא בשארי המצות אבל מצוה התלוי באכילה כגון כזית מצה בפסח וה"ה אכילת כזית בסוכה בלילה הראשונה דעת השו"ע לקמן בסימן תע"ה ס"ד דיצא בדיעבד אפילו אם לא כיון והב"ח מחמיר שם גם בזה עי"ש. ועיין בב"ח ובפמ"ג בסימן ח' ובסימן תרכ"ה דמשמע מדבריהם דמצות ציצית וסוכה הכונה בהם לעיכובא כמו בשאר המצות ולפ"ז אם קראוהו לתורה ולוקח טליתו או טלית הקהל לעלות לבימה שאז זמנו בהול ומסתמא אינו מכוין אז בלבישתו לקיים המ"ע של ציצית ממילא עובר בזה על המ"ע אם לא כשמכוין לשם מצוה ואז יוכל לברך ג"כ והעולם אינם נזהרין בזה ואולי שטעמם דכיון שאין רוצה ללבוש אז את הטלית ואינו לובשו אלא מפני כבוד התורה לשעה קלה אין זה לבישה המחייבתו בציצית דומיא דמי שלובש להראות לקונה מידתו שפטור אז מציצית ועצה היעוצה לעשות כמו שכתב השערי אפרים הבאתי את דבריו לעיל בסימן י"ד ס"ג בבה"ל עי"ש:

* לצאת - עיין במ"ב בסק"ט במה שכתב דהמברך עם הקטנים לא יצא י"ח. ואעפ"כ נ"ל דאם לא אכל כדי שביעה דאז חיוב בהמ"ז שלו הוא מדרבנן אפשר דיש לסמוך בדיעבד על דעת הרדב"ז שכמה מהאחרונים הסכימו לדבריו דבמצוה דרבנן אין צריך כונה לצאת ואין צריך לחזור ולברך ואף דהט"ז כתב דזה הוי כמכוין שלא לצאת והביא לזה ראיה מדברי הרא"ש תמוה דהרא"ש והרי"ף לשיטתייהו דס"ל בעלמא מצות צ"כ כמו שכתב הרא"ש בר"ה אבל למאן דסבירא ליה מצות א"צ כונה אימא ה"נ דיצא כמו תוקע להתלמד ובלא"ה ראייתו צע"ג כמו שהקשו עליו היד אפרים והא"ר עי"ש. ולכתחלה מי שיש עליו חיוב בהמ"ז ורוצה לברך עם קטנים לחנכם יתנהג בא' משתים או שיכוין לצאת בזה ג"כ עבור עצמו ויוצא בזה כמו שכתבנו במ"ב בשם הא"ר או שיכוין בפירוש שלא לצאת ויברך אח"כ עבור עצמו:

* וכן הלכה - עיין במ"ב במה שכתב וכן מביאור הגר"א וכו' עיי"ש בס"ד בשו"ע בביאור הגר"א שדוחק א"ע להעמיד הדין דשו"ע אליבא דמ"ד מצות א"צ כונה ובאמת השו"ע בעצמו פסק בסימן ס' דצריכות כונה יותר טוב הו"ל לתרץ משום דספירה דרבנן כמו שמתרץ הא"ר א"ו דס"ל שאין לחלק בזה. ולענין אם צריך לחזור ולברך כשעשה פעם ראשון אפילו מצוה דאורייתא שלא בכונה כתבנו בשם המ"א דאין לחזור ולברך ומצאתי שכן כתב ג"כ השכנה"ג בסימן תפ"ט עי"ש ועיין בפמ"ג בפתיחה דמספקא ליה אם הא דפוסק השו"ע להלכה דצ"כ הוא מטעם ודאי או משום דספיקא דאורייתא לחומרא ונ"מ לענין דרבנן ובחיבורו בסימן תקפ"ט ובסי' תפ"ט כתב נ"מ ג"כ לענין ברכה [הוא סותר למש"כ בפתיחה עי"ש] ולא ראשון הוא בזה כי גם העו"ש כתב דטעם השו"ע הוא מחמת ספק כמו שמובא בשמו בא"ר בסימן רי"ג ולכן הוקשה לו בכמה מקומות עי"ש בא"ר. ומשמע מדברי הפמ"ג בסימן תפ"ט בס"ק ח' שרוצה לצדד גם דעת המ"א לזה שלכן ס"ל להמ"א דלא יחזור ויברך מטעם ספק אבל כד נעיין היטיב במ"א אין שום ראיה לזה שכונתו לענין ברכה צריך לחוש לדעת הני רבוותא שלא לברך עוד. גם בא"ר בסימן רי"ג דחה לדברי העו"ש וס"ל דלא מספקא ליה להשו"ע כלל. גם בביאור הגר"א בסימן זה ס"ד בד"ה וכן הלכה מוכח בהדיא דס"ל כהא"ר. ודע דמה שכתבנו במ"ב היכא שמוכח וכו' כגון בק"ש ע"י סדר התפלה ובשאר מצות ע"י הברכות או ע"י ההכנה להמצוה כגון מה שאמרו בירושלמי פ"י ה"ג גבי מצה דבין שכיון ובין שלא כיון מכיון שהיסב חזקה דכיון ובירושלמי דר"ה גבי היה עובר אחורי ב"ה ושמע קול שופר או קול מגילה וכו' הדא דתימא בשעובר אבל בעמד חזקה כיון ופירושו דדוקא אם עומד אחורי בהכ"נ סתמא לאו למצוה קאי אבל בעומד בתוך בהכ"נ ושומע קול שופר מסתמא עומד לשם כונה וכמו שכתב בספר ישועות יעקב בסי' זה וכל כה"ג נוכל למצוא בכל המצות. ודע עוד דאף לפי דברי הח"א בק"ש של ליל שבת לפי מנהגינו שאנו קורין אותה בבהכ"נ בברכותיה קודם זמנה וסומכין על מה שיקרא אותה עוד הפעם בזמנה אז אף אם אירע שקרא אותה בבהכ"נ בזמנה אך שלא כיון לצאת נראה דצריך לחזור ולקרותה מדינא דהכא לא מוכח מדקראה בסדר התפלה שכדי לצאת קראה דהרי קוראה תמיד בסדר התפלה אף שלא בזמנה כדי לסמוך גאולה לתפלה:

ביאור הלכה סימן סא

==================

* בין שכופל וכו' - עיין במ"ב במה שכתב ובדיעבד בכפילת הפסוק וכו' דלא מיבעי לפיר"ח דכפילת הפסוק רק מגונה הוי בודאי לא מיעקר עי"ז הקריאה ראשונה אלא אפילו לפירש"י דמשתקין אותו ג"כ מסתברא דיצא דהלא על אמירה ראשונה לא היה איסור ואמירה שניה לא הוי הפסק בק"ש דהרי לא שהה בזה כדי לגמור את כולה ודומה זה למה דמקשה הגמרא שם ודילמא מעיקרא לא כיון דעתיה וכו' והרי שם ג"כ אח"כ אמר עוד פ' ולא כיון אפ"ה לא מיקרי בזה הפסק ויוצא במה שאמר פעם ב' וה"ה הכא דיצא במה שאמר בפ"א. ובכפילת התיבות יש לעיין כי לפרש"י דפירש בגמרא דלהכי לא הוי בזה רק מגונה ואין משתקין אותו משום דקריאתו לא נחשב רק כמתלוצץ אפשר דלפ"ז דלא יצא אבל לפיר"ח דפירש דבזה משתקין אותו משמע דל"ל האי סברא דרש"י נראה דיצא בזה. וראיה ממה דמקשי שם הגמרא ודילמא מעיקרא לא כיון דעתיה ולסוף כיון דעתי' ולפיר"ח קאי הקושיא על כפלות התיבה דבזה משתקין אותו אלמא לא חשיב הפסק מה דמפסיק בין תיבה לחבירתה בתיבה שלא כדין וה"ה בעניננו:

* אחר וכו' בשכמל"ו - עיין במ"ב לענין בדיעבד אם לא אמרו. הנה המ"א הביא בשם השה"ג והב"ח שאין מחזירין אותו והלבוש פוסק דמחזירין אותו והנה אף שמדברי המ"א משמע דמסכים עם הלבוש שמחזירין אותו והכונה להחזירו לראש כמו שמוכח בס' ח"א כלל כ"א או עכ"פ לבשכמל"ו מ"מ לענ"ד נראה שהדין עם הש"ג וב"ח עיין בפסחים נ"ו ע"א ר"י אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים בשכמל"ו ובברייתא שנייה אלו ואלו שלא ברצון חכמים וכו' אלא שלא מיחו בהם חכמים ואם איתא דמחזירין אותו ולא יצאו ידי חובת ק"ש עי"ז היה להם למחות בהם כמו על אידך דברים דלא היה איסור דאורייתא בהם ג"כ כמ"ש שם בגמרא ואעפ"כ מיחו בהם ועוד דלמה לן לעשות פלוגתא רחוקה בין ר' יהודה לר"מ שסבר שם דלא היו מפסיקין ופירש רש"י בין אחד לואהבת ועיין שם במהרש"א דלפי סברת ר"מ לא היה צריך כלל לומר בשכמל"ו לפירוש רש"י אלא ודאי דאף לר"י בדיעבד אין מחזירין אותו. ועוד מריש פ"ב דברכות מוכח כדברי דאיתא שם היה קורא בתורה [פרשת ק"ש כדפירש"י] והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא והלא לא אמר בשכמל"ו א"ו דיצא בדיעבד. והתינח אם נפרש אם כיון לבו לצאת (דז"ל הגמרא שם ש"מ מצות צריכות כונה מאי אם כיון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה) נוכל לאמר ג"כ דמיירי דאמר בשכמל"ו אבל אם נפרש כיון לבו לקרות בתורה סתם ואעפ"כ יצא כדחיית הגמרא שם בודאי לא מיירי דאמר בשכמל"ו ואעפ"כ יצא [הג"ה וסבור הייתי להעמיס ענין זה בדברי הירושלמי רפ"ב דברכות במה שאמר שם ואינו מפסיק ולא תנינתה וכו' היינו האם אינו מפסיק לומר בשכמל"ו ואעפ"כ לא תני דבר זה וה"ה לענין הברכות אפשר דוקא אם בירך אותם עי"ש בירושלמי וא"כ יהיה מזה סייעתא לדברי הלבוש אך מדהשמיטו הפוסקים זה מסתמא אין מפרשין כן להירושלמי] ואין לדחות דהמשנה אתיא כר"מ הנ"ל דאין לומר בשכמל"ו חדא דר"מ גופא סובר דצריך לומר בשכמל"ו כמו דאיתא להדיא בירושלמי בפסחים בפ' מקום שנהגו ואפילו לרש"י הנ"ל דהיה לו גירסא אחרת בירושלמי בזה כמו שכתבו המפרשים מ"מ אין לומר כן דא"כ איך העתיקו כל הפוסקים את דין המשנה בסתמא ולא אישתמיט אחד מהם לומר דלדידן דפסקינן כר"י לא יצא בסתמא רק אם אמר בשכמל"ו אלא ודאי דבכל גווני יצא. ומה שהביא המג"א ראיה מסימן ס"ו ס"ו דשם פוסק דאין להפסיק באמירת בשכמל"ו אם לא שירא שמא יהרגנו אלמא דהוא בכלל קבלת מ"ש כמו פסוק ראשון של שמע אין ראיה לזה דגם אנו מודין דעצם אמירת בשכמל"ו הוא ענין גדול אבל אין ראיה מזה שאם דילג שיצטרך לחזור לראש דגם אם דילג מגופא של הפרשה אם לא שגילתה לנו התורה והיו שלא יקרא למפרע לא היה צריך עי"ז לחזור לראש ומנין לנו להחמיר ג"כ באמירת בשכמל"ו דתקנו והוסיפו רבנן. ולולי דמסתפינא הו"א דגם הלבוש מודה בזה דלא אמר רק שצריך לחזור ולא הוי כשאר פסוק שבק"ש שאין צריך לחזור עבור הכונה אפילו אם לא התחיל עדיין הפסוק שאחריו ונ"מ אם הוא עומד קודם ואהבת אבל אם כבר קרא ק"ש אך שדילג בשכמל"ו אין צריך לחזור עבור זה רק יאמר אותו במקום שנזכר ואפשר דג"ז אין צריך מצד הדין:

* ידגיש יו"ד של שמע ישראל וכו' - ועיין בספר יסוד ושה"ע שמראה לעין כל את גודל קלקולי התיבות וחסרון האותיות במי שאינו נזהר בקריאתה:

ביאור הלכה סימן סב

==================

* יכול לקרותה בכל לשון - עיין במ"ב במה שכתב וה"ה בתפלה ובהמ"ז וקידוש וכו'. והנה אף שהמ"א כתב בשם התוספות דבקידוש וברכת המצות והלל יוצא אפילו אינו מבין הלשון כבר פסקו האחרונים [הק"ע על הירושלמי פ"ז דסוטה ובספר מגן גבורים ובהגהות ר"א לאנדא] והכריחו בכמה ראיות דאינו יוצא. ומש"כ במ"ב דבלה"ק אפילו אינו מבין הלשון יצא עיין בפמ"ג שמסתפק בזה ומהתימא שהעלים עיניו מדברי הלבוש בסימן קצ"ג שכתב בהדיא שם דהמברך יוצא אף אם אינו מבין הלשון ובאמת שם בסימן קצ"ג לא נסתפק בזה כלל והעתיק שם דברי הלבוש לדינא. וכן כתוב לדינא למעשה בהגהות ר' אלעזר לאנדא בפ"ז דסוטה עיי"ש. ומה שכתבתי עוד במ"ב דזה אין מצוי וכו' משום דלענ"ד נראה דבלא"ה בודאי לא יצא בק"ש כי אף אם נאמר דמה שאמרינן בכל לשון שאתה שומע לא קאי על לשה"ק דבו אפילו אינו שומע אותו כלל לא נתבטל ממנו שם לשון עי"ז עכ"פ מי עדיף מאם קרא ולא כיון דלא יצא ע"כ כתבתי דזה אין מצוי וכו'. ודע עוד דנ"ל בפשיטות דאותן דברים הנאמרין בכל לשון הוא דוקא אם אנשי אותו המדינה מדברין כך אבל אם אנשי המדינה אינם יכולין לדבר זה הלשון ורק הוא ועוד איזה אנשים יחידים יודעים זה הלשון זה לא נחשב לשון כלל למדינה זו שאינה מכרת בזו הלשון דבשלמא לשה"ק הוא לשון מצד העצם משא"כ שאר לשון איננו כ"א מצד הסכם המדינה וכיון שאין אנשי המדינה זו מכירין בלשון זה לא נקרא לשון כלל וראיה לדברי מקידושין ו' ע"א האומר חרופתי ביהודא מקודשת שכן ביהודא קורין לארוסה חרופה אבל בשארי מקומות אינה מקודשת אף ששניהם כיונו לשם קידושין וקדושין הוא בכל לשון אעפ"כ כיון דאין לשון זה לשון קידושין באותו מקום הוי כאלו נתן כסף ולא אמר כלל דאינה מקודשת וכן כתב הרא"ש ושו"ע דבעינן שיאמר לשון קידושין שבאותו מקום [לבד דעת הרמב"ם דמחמיר בחרופתי] וכעין זה מצאתי כתוב ג"כ בריטב"א על האלפס של נדרים רפ"ק דבכל לשון היינו הלשון שמדברים באותו מקום. ולפ"ז תדע לנכון דמה שכתבנו במ"ב דצריך ג"כ שיבין בזה הלשון היינו דאינו מועיל מה שאנשי המדינה מדברים בזה הלשון והתוספות שמקילין בקידוש וברכת המצות וכו' הוא דוקא באופן זה. (אמנם עיינתי בסי' תר"צ ס"ט דלכאורה לא משמע כדברינו ואולי דבמגילה הקילו משום פרסום הנס אולם בר"ן שם בהאי ענינא לא משמע כחילוקנו וצ"ע למעשה):

* ואם לא השמיע לאזנו יצא - אפילו בק"ש וכ"ש בשארי מצות כדאיתא בברכות ט"ו ע"ב בגמרא וכן פסקו כל הפוסקים ותמיה רבה על השערי תשובה והברכי יוסף לקמן בסימן קפ"ה שהעתיקו בשם הספר חרדים דרוב הפוסקים סוברים דאם לא השמיע לאזנו לא יצא דהוא נגד גמרא מפורש הנ"ל ואולי כונתו דלא יצא המצוה מן המובחר מן התורה דבה"ג וברי"ף ושאלתות סיימו ע"ז דכתיב שמע השמע לאזניך וכו' וצ"ע:

* יצא - עיין במ"ב במה שכתב ע"כ כשיסתלק האונס כן הוא הסכמת הפר"ח וא"ר ומטה יהודא ובנין עולם והמגן גבורים ועוד אחרונים דלא כהמקילין בזה ולומר דהמחבר פוסק כמ"ד מדאוריי' הרהור כדיבור דמי בב"י בסימן זה ובסימן פ"ה ובסימן קפ"ה לא משמע כן וכן מוכח מביאור הגר"א דהמחבר בעצמו סובר הרהור לאו כדיבור דמי ובאמת בעיקר הדין אי הרהור כדבור דמי או לא אין ראוי להסתפק בזה אחרי דדעת רוב הראשונים וכמעט כולם נוטים דלאו כדיבור דמי הלא המה הר"ח והאשכול והרבינו יונה והרא"ש והאור זרוע והראב"ד והמרדכי והטור והרבינו ירוחם והשו"ע כלם פסקו דהרהור לאו כדיבור דמי וכן מוכח ג"כ דעת רש"י בברכות דף ט"ו ע"ב בד"ה בלבו שלא השמיע לאזנו משמע אבל בהרהור לא וכדפירש הרא"ש ורבינו יונה ושאר הראשונים בברייתא זו וכן המאור בפרק מי שמתו מפרש לברייתא זו כן [רק שראיתי חידוש בדבריו דמשמע מניה קצת שם דהוא פוסק כרב חסדא רק משום דהוא ספיקא דאורייתא א"כ לדידיה בשאר ברכות אם ברך ע"י הרהור יוצא בדיעבד ומשאר פוסקים דכתבו סתמא דהלכה כר"ח מכח ההיא סוגיא דשבת ק"נ לא משמע כן גם הוא בעצמו כתב שם לבסוף דרב חסדא עדיפא מכח ההיא סוגיא משמע דלא ברירא ליה דעתו בזה גם מטור ושו"ע לקמן בסימן ר"ו משמע דה"ה בשאר ברכות דרבנן] וכן הא"ר כתב דכל הפוסקים שראה כולם סוברים דהרהור לאו כדיבור דמי לבד מהרמב"ם והסמ"ג שסוברין דברכות אפילו בהמ"ז שהוא דאורייתא הרהור כדיבור דמי בדיעבד וריא"ז מפריז על המדה דאפילו בק"ש הרהור כדבור דמי וכיון דכל הראשונים חולקין עליהם להכי סתמו הטוש"ע דלא כוותייהו וכן כתב הב"ח וא"ר והוא פשוט. ובח"א ראיתי שכתב דמי שהרהר הברכה בלבו צ"ע ולענ"ד בבהמ"ז בודאי יחזור ויברך ואפילו בשארי ברכות הסומך על כל הראשונים דלעיל בודאי לא הפסיד:

* ואף לכתחלה וכו' - האי דינא לאו דוקא לענין ק"ש דה"ה לענין תפלה ושאר ברכות כמבואר בתר"י [ומשמע שם מלשונו דמדינא אינו יוצא בתפלה בהרהור ועיין לקמן בסימן ק"א במ"א סק"ב] ולאו דוקא אם המקום אינו נקי דה"ה אם הוא בעצמו אינו נקי לגמרי כגון שנגע בידיו במקומות המכוסים דאם היו ידיו או שאר מקומות מגופו מטונפות ממש בודאי אפילו ההרהור אסור כן כתב הפמ"ג לקמן והוא פשוט ונ"ל דכ"ז אם יודע בודאי שמטונפות אבל בספק אפשר דיש לסמוך ולהקל בזה בענין הרהור בכל הברכות לבד מק"ש ותפלה לפי מה דמבואר לקמן בסימן קפ"ה ס"ה עי"ש אך יש לדחות דשם רק לענין דיעבד ומ"מ אם הוא מכוסה ג"כ יש להקל דיש בזה ג"כ דיעות בין הראשונים:

* שלא יהא וכו' - עיין במ"ב במה שכתב לענין השתייה במרחץ שלא כדין הוא ולישנא דהח"א גרם להם לטעות בזה ובאמת לענ"ד דבר זה פשוט מאוד דאין להתיר משום שהוא אנוס על הברכה שאינו יכול לברך דזה היה שייך לומר רק אם היו אומרים חז"ל דהוא מצוה לברך ובאמת הלא אחז"ל ברכות דף ל"ו דאסור להנות בלי ברכה וכעין זה מוכח ממ"א בסימן י"ג עי"ש ולבד זה הלא יכול לצאת מהמרחץ ולברך ולשתות או עכ"פ לכנוס בבית אמצעי של המרחץ ויהרהר שם הברכה:

* כדי שישמעו וכו' - ואפילו מי שאינו מתפלל עתה צריך לאמר ג"כ עמהם וכדלקמן בסימן ס"ה. וטוב שיכוין אז שלא לצאת בזה ידי ק"ש כדי שיקיים אח"כ ברכות עם ק"ש ד"ת [פמ"ג]:

ביאור הלכה סימן סג

==================

* אבל לא פרקדן - ובדיעבד יצא פמ"ג:

* מאחר שכבר שוכב - עיין במ"ב והנה כ"ז הוא רק לפי דעת הג"ה דסתם כשיטת רבינו יונה אבל בב"י פסק כהפוסקים שחולקין על הר"י וס"ל דאפילו לכתחלה מותר לשכב על צדו ולקרוא דעל צדו ממש אינו נקרא דרך גאוה והנה להלכה משמע מדברי הע"ת וט"ז ומ"א דיש לתפוס כהב"י וכן פסק המגן גיבורים אמנם בספר א"ז פוסק כהרמ"א וכן במ"ז מצדד דהדין עם הרמ"א וכן בחידושי רע"א מצדד לומר דלהחמיר יש לפסוק כדעת הרבינו יונה עי"ש ע"כ בודאי יש להחמיר לכתחילה:

* נוטה מעט לצדו וקורא - עיין בפמ"ג שכתב דאם קשה עליהם הישיבה והעמידה יכולים אפילו לכתחילה לילך ולשכב מעט על צדו ולקרוא אם אינם יכולים על צדו ממש:

* וחוזר וקורא - עיין בפמ"ג דמסתפק אם הוא מדאורייתא או מדרבנן:

* שאע"פ שהוא קורא וכו' - עיין במ"ב ואם ננער משינה ואינו יודע באיזה מקום הוא עומד עיין לקמן בסי' ס"ד ס"ב ומ"ב שם:

* לא ירמוז - עיין במ"ב דיש מחמירין גם בפרשה שנייה ומ"מ נ"ל דיש להקל בפרשה שנייה למי שרגיל הרבה בשאיפת טבאק וא"א לו לכוין מחמת זה עיין לקמן בסימן ק"ד בשע"ת סק"א:

ביאור הלכה סימן סד

==================

* בד"א בסדר הפסוקים - אם קרא פסוק והיו הדברים וגו' קודם ואהבת יחזור ויקרא רק פסוק והיו הדברים ולא ואהבת אף דבעת הקריאה קראה אחר והיו הדברים מ"מ עכשיו הוא כסדרן וראיה מיומא דף ס"ב במשנה הקדים דם השעיר לדם הפר וכו' עי"ש ולפ"ז אם נאמר דפסוק א' בלבד הוא מדאורייתא לא יצוייר המיעוט דוהיו רק אם שינה התיבות של שמע למפרע דאם יקרא הפסוק שמע לבסוף בודאי יצא ואין לדחוק דהכא גרע כיון דבעת הקריאה היתה נקראת בהיפוך הפרשה ועתה אינו מתקנה דז"א דאדרבה מסתברא דהכא עדיף דלא גרע מאם לא קרא שאר הפסוקים כלל:

* אע"פ שאינו רשאי יצא וכו' - עיין בביאור הגר"א בס"ב שכתב דלכאורה מוכח מהתוספתא דלא כהרמב"ם ור"ל דמדרבנן לא יצא בכל גווני וכן בהפמ"ג במ"ז מפקפק בזה דאימא דמדרבנן לא יצא. ודע דהפמ"ג הניח בצ"ע בעיקר הדין למה בכתיבת הפרשיות פסק השו"ע ביו"ד בסימן רפ"ח וגם הרמב"ם גופא דפסול שלא כסדרן אף דשם גם כן אין הפרשיות סמוכות זה אחר זה והכא יצא וכעין זה שכתב על מה שכתב הרמב"ם שאינן סמוכות בתורה ר"ל שאינו אלא תקנת חכמים הקשה ג"כ הט"ז ביו"ד בסימן רפ"ח ונ"ל בפשיטות ליישב דזהו כונת הגר"א והכונה הוא דבודאי כיון דבתורה נכתב והיה אם שמוע בפ' עקב אחר שמע שבפ' ואתחנן אם יכתוב והיה א"ש קודם מקרי שלא כהוייתן ולכן שם פסול משא"כ בעניננו הוא רק תקנת חז"ל. והטעם נ"ל פשוט דשם כיון דארבע פרשיות שבתפילין וב' פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו כדאיתא במנחות כ"ז במשנה אם כן אם חיסר פסוק אחד או פרשה אחת הרי הוא כאלו לא כתב כלל ולכן אמרינן דמה שגילתה לנו התורה דבעינן כסדרן כדאיתא במכילתא ומסתמא הטעם ג"כ משום והיו לטוטפות בין עיניך הכונה הוא על כל הד' פרשיות ביחד שכולה נחשבת רק כפרשה אחת ומחולקת רק בפסוקים משא"כ בענינינו אם לא קרא רק פרשה ראשונה בודאי יש לו עכ"פ מצוה דקבלת עול מ"ש אף אם לא קרא השניה של קבלת עול המצות אף אם נאמר דשתיהן דאורייתא אין מעכבין זו את זו שהרי בכל אחת כתוב צווי בפני עצמה וכל פרשה ופרשה מורה על ענין מיוחד בפני עצמו לכן אמרינן דכונת הכתוב והיו הוא רק על הפסוקים שבכל פרשה וכ"ז אפילו אם שתיהן דאורייתא וכ"ש אם נאמר דפרשה אחת מן התורה בודאי לא קאי והיו רק על הפסוקים שבפרשה זו. ומ"מ מדרבנן בודאי לא יצא אפילו אם שינה הפסוקים בפרשה ב' וג':

ביאור הלכה סימן סה

==================

* קראה סירוגין וכו' - דע דדעת המחבר [דהוא דעת הרי"ף והרמב"ם] דה"ה בתקיעות בסימן תקפ"ח ס"ב ובהמ"ז בסי' קפ"ג סעיף ו'. וכן בהלל בסימן תכ"ב ס"ה וכן במגילה בסימן תר"ץ ס"ה וה"ה כל שאר הברכות לבד מתפלה אם שהה באמצע כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש אפילו היה ההפסק מחמת אונס ובתפלה אם שהה כדי לגמור את כולה אפילו היה ההפסק שלא מחמת אונס חוזר לראש ודעת הי"א דהוא דעת התוספות והרא"ש דאין לחלק בין תפלה לשאר ענינים אלא בכל דבר אם שהה מחמה אונס חוזר לראש [לבד בהמ"ז דלא בא בדבריהם בפירוש] והכרעת הד"מ בסימן תכ"ב דלדבר שהוא מדרבנן לבד מתפלה יש להקל ולפסוק כהרי"ף שלא לחזור לראש אפילו בשהה מחמת אונס אך הלבוש והב"ח והא"ר פליגי עליו שם עי"ש ועיין במ"א בסימן תכ"ב דמצריך לחזור ולקרות הלל בלי ברכה מחמת חששת הד"מ וא"כ ה"ה במגילה יחזור לקרותה בלי ברכה ובפמ"ג בסימן תר"ץ אות ז' מסתפק שם לענין הברכה משמע דלא פשיטא ליה למעשה כהמ"א וא"כ לפ"ז בכל דבר שהוא מילתא דרבנן אי נוגע לחשש ברכה לבטלה יש לעיין אם שהה בה כדי לגמור כולה אפילו באונס גמור אם יחזור לראש. וכן יש לעיין לענין ברכת ק"ש שלפניה או שלאחריה שהיא ג"כ מדרבנן כיון שכבר הזכיר יציאת מצרים בפ' ציצית ואח"כ מצאתי בנ"א בכלל ה' שמסתפק לענין כל הברכות וא"כ לפ"ז ה"ה בברכת ק"ש אך מדברי הדה"ח במש"כ לענין ק"ש דין ח' משמע דבברכת ק"ש ג"כ הדין כמו בק"ש אע"ג דהוא בעצמו פסק בהלכות הלל כהמגן אברהם דיחזור לקרותה בלי ברכה ואולי ס"ל דברכת ק"ש השוו רבנן לקריאת שמע. ועיין במ"א בסימן קפ"ג אות י"א שמסתפק לענין בהמ"ז אם שהה בה כדי לגמור כולה מחמת אונס אם חוזר לראש מחמת הא דהקילו בו ג"כ לענין מה דמבואר בסימן קפ"ה סעיף ה'. אולם לפי דברי הדה"ח הנ"ל דאפילו בברכת ק"ש שהיא דרבנן וגם בה בדיעבד אם מצא צואה כנגדו אינו צריך לחזור ולברך כמבואר בח"א בכלל ג' דין ל"ג עיי"ש ואעפ"כ חוזר לראש א"כ כ"ש בבהמ"ז שהיא דאורייתא וכן פסק בנשמת אדם כלל ה' דין י"ג דכשהאדם או המקום אינו ראוי יחזור לראש עי"ש. [הג"ה. ובאמת דברי המ"א אינם מובנים כלל שהרי מה דנסתפקו התוספות והרא"ש לענין התפלל ומצא צואה כנגדו הוא לאו דוקא לענין בהמ"ז דה"ה לכל הענינים לבד מק"ש ותפלה כמבואר בדברי הפוסקים ואעפ"כ ידוע שיטת התוספות והרא"ש לענין שהה כדי לגמור כולה דאינם סוברים כהרי"ף דדין זה רק בתפלה לבד אלא דה"ה הלל ומגילה ותקיעות אם שהה כדי לגמור כולה מחמת אונס חוזר א"כ ממילא ה"ה בשאר ענינים. ואל יקשה לעיני המעיין איך יצוייר אונס שהמקום אינו ראוי בכל דבר לבד מתפלה לפי מה דמסתפק השו"ע כשבירך והיתה צואה כנגדו וסברתם דלא אמרו זה רק לתפלה אבל זה בורכא דשם הכונה לאחר שבירך מצא אח"כ צואה במקומו ע"ז הם מסתפקים דאולי לא נאמר זה הדין רק לענין תפלה דגזרו ואמרו דתפילתו תועבה וכן משמע בלבוש וש"א אבל לכו"ע כל דבר קדושה אסור לומר במקום שאינו נקי אפילו רק ממי רגלים וכ"ש מצואה. ע"כ הג"ה] ודע עוד דבבהמ"ז דמחמירין לחזור לראש הוא אפילו בשהה בין ברכה לברכה שכן באופן זה מיירי המ"א שם ואף דלענין ברכת ק"ש מקילין בזה במ"ב שם שאני דהברכות אין מעכבות זו את זו משא"כ בבהמ"ז כל השלשה ברכות הם חשובות כאחת כמבואר בטור סימן קפ"ח ובשו"ע סוף ס"ו עי"ש במ"א ונ"ל פשוט דה"ה בנשיאת כפים שייך בו כל זה הדין דשהה כדי לגמור כולה ואם היה השהיה מחמת אונס חוזר לראש הברכת כהנים ושיעור דלגמור כולה היינו עצם הברכות השלשה מראש לסוף בלי אמירת הרבש"ע ויה"ר שאומרים הקהל ואפשר דבמקומות שמנגנין הכהנים בעת האמירת הקהל גם זה יש לחשוב בתוך השיעור וצ"ע:

* בין בדיבור - עיין במ"ב במה שכתב אפילו שח במזיד עיין במ"א בסימן ק"ד סק"ו דמתחלה מסתפק בזה לענין ק"ש או ברכותיה דאפשר דחוזר לראש ואפילו לא שהה כדי לגמור כולה אמנם במסקנתו מצדד שם דבדיעבד לא יחזור לראש דדיינינן להו כשוגגין מכיון שרוב העולם אין נזהרין משמע דבמקומות שזהירין העולם או אמר בעצמו שידע את הדין דשוב הו"ל מזיד גמור חוזר לראש כמו בתפלה לדעתו וכן פסק באמת בסימן קפ"ג בסקי"א לענין בהמ"ז עי"ש ומדברי הגר"א בשם הרשב"א בסימן ק"ד הנ"ל בס"ה ובס"ו משמע דחוזר למקום שפסק ואפילו כשפסק באמצע ברכה וממילא ה"ה לענין בהמ"ז דאף שהוא דאורייתא מה חמירא מק"ש וכן בא"ר בסימן קפ"ג לענין בהמ"ז כתב דדין זה דהמ"א שהחמיר בשח במזיד לחזור לראש צ"ע ע"כ לענ"ד קשה מאוד לעשות מעשה בזה כדברי המ"א ועוד דבתפלה גופא יש הרבה דעות בין הראשונים והאחרונים לענין שח במזיד ומן התורה יוצא בזה בבהמ"ז וק"ש כמבואר בפמ"ג ע"כ סתמתי דבדיעבד אין לו לחזור ומ"מ מהנכון דלענין פרשיות ק"ש יחזור עוד הפעם אבל בבהמ"ז וכ"ש בשאר ברכות לא יחזור בדיעבד:

* חוזר לראש - עיין במ"ב סק"ה. וטעם כל הדברים כי לכאורה יש להסתפק בג' פרטים. א' אם הדין דשהה לגמור כולה חוזר לראש הוא דוקא כששהה באמצע הפרשה או אפילו בין פרשה לפרשה. ב' אם הדין דשהה לגמור כולה הוא דוקא בק"ש או אפילו אם שהה בברכת ק"ש. ג' הדין דחוזר לראש אם חוזר ג"כ לברכות או דילמא כיון דקי"ל ברכות אין מעכבין לק"ש והם מצוה בפני עצמן וראיה דמברכין אותן אף לאחר שעבר זמן ק"ש אמאי יחזור לברכות וה"ה כשהפסיק ברכת ק"ש כגון באמת ויציב צריך ג"כ לחזור לק"ש ושאר ברכות או דילמא ברכות עם הק"ש שני ענינים הם לזה כיון דבעלמא אין מעכבין וה"ה ג"כ אם שהה לגמור כולה באהבה רבה לא יצטרך לפ"ז לחזור רק לתחלת הברכה זו ולא ליוצר אור דכיון דקי"ל דברכות אין מעכבות זו את זו כדאיתא ברכות דף י"ב ע"א א"כ לכאורה כל ברכה ענין בפני עצמה היא ולא דמיא לתפלה והלל ומגילה אמאי יחזור ליוצר אור. והנה הדין הראשון מצאתי בעזה"י ברשב"א ריש פ"ב דברכות [הובא דבריו לקמן בסימן ק"ד בביאור הגר"א] דמוכח דשהייה הוא אפילו בין פרשה לפרשה ודין השני מצאתי בדה"ח שכתב דשייך שהה אפילו בברכת ק"ש [ושם משמע מיניה דאפילו לא שהה רק כדי לגמור אותה ברכה מיקרי שהה כדי לגמור כולה ונדבר בזה לקמן] ולא נשאר לנו רק השאלה הג' הנ"ל ונ"ל דתליא במאי דאיתא בירושלמי פ"ב דברכות [והובא בחידושי רע"א ובשארי אחרונים] וז"ל ר' בון בר חייא בעי כגון ק"ש וברכותיה או ק"ש ולא ברכותיה או ברכותיה ולא היא ופירש הפני משה וז"ל הא דאמרינן אם הפסיק ושהה כדי לגמור את כולה לא יצא וצריך שיהא חוזר לראש מאי כולה דקאמר כגון ק"ש עם ברכותיה או היא ולא ברכותיה או אפילו כדי לגמור ברכותיה ולא היא עכ"ל והא בהא תליא דאם נאמר דצריך לשהות עד כדי ק"ש וברכותיה דוקא כי מישך שייכי להדדי ה"ה כשחוזר לראש יחזור ג"כ עם ברכותיה ואם נאמר דכדי לגמור כולה היינו ק"ש עצמה ה"ה כשחוזר אין צריך לחזור רק הק"ש ונ"ל דאף דמוכח מירושלמי הזה דדין שהה כדי לגמור כולה הוא רק מדרבנן מדאיבעי ליה אי עם הברכות או לא מ"מ לענין ק"ש בעצמה נכון להחמיר כי היא מדאורייתא ואין בה חשש ברכה לבטלה משא"כ לענין הברכות ע"כ אם שהה בק"ש אפילו רק כדי לגמור הפרשיות צריך לחזור ורק הק"ש לבדה אבל הברכות אפילו אם שהה בק"ש כדי לגמור הפרשיות וגם הברכות א"צ לחזור כי יש לנו לילך לקולא ולומר דהברכות לא שייך לק"ש. ואם שהה בברכת ק"ש לא יצטרך לחזור לראש אא"כ שהה כדי לגמור מתחלת יוצר אור עד גאל ישראל דהירושלמי הא מיבעי ליה אם אמרינן ברכותיה ולא היא או לא וא"כ יש לנו לילך לקולא דלא אמרינן ברכותיה ולא היא אלא הברכות עם ק"ש הוא אחד לזה וכ"כ הח"א ודלא כדה"ח הנ"ל. ולאיזה ברכה יחזור הנה אם הפסיק באהבה רבה לא יצטרך לחזור ליוצר אור בשום אופן דדילמא קי"ל דברכותיה ולא היא וממילא ה"ה דברכות ג"כ אין להם התקשרות זה עם זה כדקי"ל בעלמא דאין מעכבות זו את זו ולא יצטרך לחזור רק לתחלת הברכה זו גופא רק אם פסק באמצע אמת ויציב נראה דיחזור לק"ש מטעם הנ"ל וממילא אם פסק בין ברכה לברכה בכל גווני אין לו לחזור כלל מטעם הנ"ל כנלענ"ד בעזה"י ועפ"ז כתבתי כל הדברים במ"ב:

ביאור הלכה סימן סו

==================

* בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד - עיין במ"ב במש"כ שהוא זקן הוא מלשון עולת תמיד ומשמע מיניה שם דאם איננו זקן רק שהוא גדול ממנו בשנים איננו בכלל מפני הכבוד ועיין בד"ח ובפמ"ג:

* לכל אדם - עיין בא"ר במה שהביא בשם הרמב"ם מוכח דלעכו"ם בודאי מותר להשיב. ואם הוא גברא אלמא הוא בכלל מפני היראה. עיין במ"ב במה שהעתקתי בשם חידושי הרשב"א הוא מלשון המ"א ועיין במחה"ש שנדחק במקורו ופשוט דהוא מדכתב שם הרשב"א לענין רב בר שבא דלהכי לא שאל בעצמו מתחלה בשלמא דרבינא משום דלאו אורח ארעא משמע דאל"ה היה מותר לו לשאול לכתחלה באמצע הלל אף שעי"ז יצטרך רבינא להשיבו ומ"מ דינו של מחצית השקל שכתב שם אמת דאפשר דדוקא בין הפרקים מותר לשאלו אבל לא באמצע הפרק:

* או אנס - עיין במ"ב. ראיתי בספר שלמי שמחה שהביא בשם מהרש"ק דאפילו בשביל הפסד ממון מותר להפסיק:

* ומשיב וכו' - עיין במ"ב בשם הר"י חסיד דדוקא תיבה אחת ובמגן גיבורים כתב דמלשון תר"י משמע כדי שאלת שלום ממש:

* ואפילו באמצע הפסוק - עיין במ"ב במה שכתב ולענין מעשה וכו' כן כתב בספר עבודת היום ואף דבדה"ח כתב להיפך דה"ה לענין עניית קדיש וקדושה הוא רק אם נזדמן לו במקום דסליק ענינא וראייתו דעניית קדיש או קדושה נלמד מדין משיב שלום מפני הכבוד ושם הלא פסק המ"א דדוקא בדסליק עניינא מ"מ נלע"ד דהדין עם עה"י דהלא דין זה דהמ"א אינו מוסכם כי שם בכ"מ לא הובא רק בשם איכא דאמרי וגם במ"א לא הוזכר רק בשם יש אומרים וגם פה מלשון השו"ע לא משמע כן דאל"ה מאי רבותא דשמע ישראל שלא יפסיק הלא חד ענינא הוא כל הפסוק כדמשמע בסימן ס"א סי"ד בהג"ה והוא נובע מספרי ונהי דמחמיר המ"א לחוש לדעת הי"א הזה לענין הפסקה אבל לא לבטל עי"ז עניית איש"ר וקדושה וברכו:

* שלא יפסיק בהם כלל - עיין מ"ב ולענ"ד אף דפשטא דמילתא משמע דלא יענה וכן איתא בח"א לענ"ד צע"ג בזה לפי מה דביררנו לעיל בסימן ס"א בבה"ל דהדין עם הב"ח ושה"ג דבדיעבד אם לא אמר בשכמל"ו אין צריך לחזור מנין לנו להשוותו לענין שיהא אסור להפסיק בו לאיש"ר וקדושה וברכו והראיה שהביא הגר"א לדין הב"י מיעקב אע"ה שלא הפסיק ליוסף בעת שקרא שמע אין ראיה לבשכמל"ו כי לא אמרו יעקב אז כלל רק קודם פטירתו אמרו כדאיתא פסחים נ"ז ע"א. ואף אם נניח שבאמצע בשכמל"ו לא יפסיק בכל גווני איך הדין אם נזדמן לו לענות איש"ר בין שמע לבשכמל"ו ומדלא חלקו הפוסקים משמע דלא יענה וכן משמע קצת ברמזי הטור בסימן זה ועיין בספר ישועות יעקב וצע"ג למעשה:

* אם שכח וכו' בין הפרקים - עיין במ"ב במה שכתב דאם נזדמן לו תפילין בק"ש יניח תיכף בברכה הטעם כי אנו פוסקין כהרמ"א בס"ח בהג"ה דגם באמצע הפרק של אמת ויציב מותר לברך ואעפ"כ באמצע הפרק של יוצר אור או אהבה רבה גם הרמ"א מודה לדעת המחבר דטוב יותר להמתין עד בין הפרקים כדי שיהיה יוכל לברך אליבא דכו"ע וכמו שכתבתי במ"ב כן מוכח מפמ"ג ודה"ח והגרע"א בחידושיו ג"כ מצדד לומר כן:

* לקדיש ולקדושה וכו' - עיין בכ"מ סוף פרק יו"ד מתפלה דבברכות קצרות אסור להפסיק באמצע אפילו לאיש"ר וקדושה והטעם דע"י ההפסק לא יוכל להתחבר הסוף ברכה להשם ומלכות שאמר והביאו להלכה בספר מגן גיבורים ופשוט דלפ"ז אפי' בברכה ארוכה דאמרינן שמפסיק אם אירע לו זה אחר שאמר סוף הברכה ברוך אתה ד' יזהר מלהפסיק לשום דבר ובח"א בכלל ה' נשאר בצ"ע לענין דיעבד אם צריך לחזור לראש עי"ש:

* כהן שהיה קורא - עיין מ"ב במה שכתב דזה הסעיף מיירי אפי' בבין הפרקים הוא מדברי הפמ"ג ולא ידעתי מקורו כלל דמתשובת הרשב"א סימן קל"ה מוכח דהרשב"א נשאל על באמצע הפרק ולומר דדייק ממ"א סימן קל"ה סק"ו דכתב דבפסוקי דזמרה שרי לקרותו משמע אבל בין הפרקים לא התם לענין לקרותו לכתחלה אבל בדיעבד מנ"ל ואפשר דסברת הפמ"ג דכיון דהרשב"א ס"ל דאינו מפסיק אף דבעלמא משיב מפני הכבוד ע"כ דלא שייך בזה נגד כבוד התורה חלילה כיון שהוא עוסק במצותיה א"כ ה"ה בין הפרקים אף דבעלמא משיב לכל אדם היינו כשהקדים לו שלום ומפני דרכי שלום משא"כ בזה. ומ"מ נ"ל דדברי הפמ"ג לא יתכנו רק לפי מה שפסק הרמ"א בס"ב דאין לברך על טלית אפילו בין הפרקים משום דאין הטלית שייך לק"ש משא"כ לפי מה שפסק המחבר לעיל דבבין הפרקים מותר לברך אפילו על טלית בודאי גם הרשב"א מודה לענין ברכת התורה דמותר לברך עכ"פ בבין הפרקים ולא מיירי הרשב"א לפי דברי המחבר רק באמצע הפרק וכן מוכח מביאור הגר"א שכתב דדין הרשב"א הוא כדעת התוספות הנ"ל דמחלק בין תפילין לטלית וכבר ידוע הוא מה שכתב הגר"א בס"ב דדעת המחבר הוא דכ"ז דוקא באמצע הפרק אבל לא בין הפרקים עי"ש. אך לענין דינא כפי מה דנוהגים לכתחלה למעשה כהגהת הרמ"א לעיל דברי הפמ"ג בזה נכונים:

* ואלו הן בין הפרקים וכו' - עיין מ"ב בשם המ"א דבין הפרקים דערבית דינן כמו בשחרית. ולכאורה הם כשחרית דבכל מקום שיש הפסק נחשב בין הפרקים ואלו הן בין ברכה ראשונה לשניה ובין שניה לשמע ובין שמע לוהיה ובין והיה לויאמר ובין ויאמר לאמת ואמונה וגם בין גאל ישראל להשכיבנו דאף דאמרינן [בברכות דף ד'] דכיון דתיקון רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא אעפ"כ מדמיקרו שתי ברכות ש"מ דכל חד חשיבה בפני עצמה גם מדאמרינן ברכות אין מעכבות זו את זו ואכל ברכות קאמר וראיה מדף ט' דאמר שם ובלבד שלא יאמר השכיבנו כנ"ל פשוט. אך צל"ע לענין פרשת ויאמר בלילה אם באמצעה נחשב לאמצע הפרק או לא כיון דויאמר אינו נוהג אלא ביום וברמב"ם פ"א מהלכות ק"ש משמע דפרשת ויאמר בלילה שוה לשתי פרשיות הראשונות ואזיל לטעמיה דפירש במשנה מזכירין יציאת מצרים היינו הפרשה ציצית דהתקינו לאומרה כולה מפני שיש בה פסוק יציאת מצרים ועיין בשנות אליהו ספ"ק דברכות במשנה מזכירין וכו' ובברכות י"ד ע"ב בגמרא אנן אתחולי מתחלינן וכו' והא בעי לאדכורי וכו' וצ"ע. ואחר ברכת שומר עמו ישראל לעד נראה דנחשב תו בין הפרקים אף לדידן דאמרינן ברוך ה' לעולם אמן ואמן וראיה מסימן רל"ו ס"ד ובב"י שם דמוכח דכאן סליק הברכות לכו"ע עי"ש. כתב בחידושי רע"א מי שמניח תפילין דר"ת וקורא ק"ש בלי ברכות לא יפסיק בחנם אבל שואלים מפני הכבוד אפילו באמצע הפרק [פנים מאירות ח"א סי' ס"ז] ועיינתי שם ומוכח מראייתו שהביא שם ע"ז מהלל בימים שאין גומרין אותה דמיירי דוקא בק"ש שקרא פעם שניה כמו שנוהגין לקרות בתפילין דר"ת דאינו יוצא בה מ"ע של ק"ש ורק קורא אותה כדי לקרות שמע בתפילין אבל אם אחד קורא ק"ש אפילו בלי ברכות לצאת בה ידי קריאה כי ירא שיעבור הזמן אסור להפסיק באמצע הפרק מדינא כמו בשאר ק"ש. והא דאיתא בסוף סימן מ"ו וטוב לומר בשחרית שמע ישראל וכו' התם הוא אומר רק לרווחא דמילתא אבל אם בפירוש מתכוין לצאת בזה אה"נ דאסור להפסיק באמצע הפרק וכעין זה כתב הפמ"ג ג"כ בסוף סימן זה. אך לענין בין הפרקים יש לעיין בזה דאפשר דהברכה קושרת אותם יחדיו ובלתה מותר בכל גווני ומדברי הרשב"א רפ"ב משמע לכאורה דגם בזה שייך דין בין הפרקים כי מוכח שם דשייך בזה דין שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש עיי"ש:

ביאור הלכה סימן סז

==================

* ספק וכו' ומברך לפניה ולאחריה - עיין מ"ב במש"כ דכך תיקנו לכתחילה. והוא לשון הכ"מ בשם הרשב"א ונראה פשוט דהיינו דוקא במקום שמסתפק לו גם בהברכות אבל אם ידע שבירך הברכות והספק לו על ק"ש גופא אם כיון בפסוק ראשון וכה"ג אף דצריך לחזור ולקרותה מ"מ כבר יצא ידי חובת הברכות דאינן שייכין לק"ש ואפי' אם נודע לו בודאי שלא כיון לבו בפסוק ראשון אין צריך רק לחזור ולקרות כל פרשת שמע כדי שלא יקראנה למפרע וכדלעיל בסימן ס"ד עי"ש. אח"כ מצאתי זה בשולחן שלמה. עוד כתבתי במ"ב דאם יודע שקרא פסוק ראשון וספק לו על השאר וכו' מעיקרא תקנו כן שיחזור ויקראנה נ"ל דבזה יותר טוב שיקראנה בלי הברכות כי בלא"ה פקפקו הגר"א והפמ"ג על עיקר הדין דהשו"ע מאי שנא בזה מבשאר מצוה שמחוייב לעשות אותה מספק דאין מברך עליה והגם שכבר יישבה הכ"מ בשם הרשב"א וכמו שהעתקנו במ"ב מ"מ הבו דלא לוסיף עלה דאפשר דלא תקנו הברכות רק אם בעת שנולד הספק היה לו ספיקא דאורייתא על המצוה גופא. עוד כתבתי במ"ב בשם הש"א לענין אם מסתפק לו אם אמר פרשה ציצית ואמת ויציב שלא לומר רק פרשה ציצית אף דבמגן גבורים יישב קושיתו על המ"א וגם הב"ח והט"ז ס"ל דחוזר ואומר שניהם מ"מ צדדתי להכריע כמותו משום דעיקר הדין אפי' היכא דמסתפק לו על כל הק"ש אם צריך לברך ג"כ אינו מבורר כ"כ וכנ"ל בשם הגר"א והפמ"ג:

ביאור הלכה סימן סט

==================

* אומר אבות וכו' - עיין במ"ב סק"ח במש"כ בשם הג"ה ועיין בביאור הגר"א דמשמע מיניה דדעת הטור דלא יאמר רק הג' ברכות ומ"מ לדינא משמע מיניה דמצדד להג"ה שבסמוך עי"ש שמביא ראיה מהמשנה. ועיין עוד במ"ב במה שכתבנו בשם המ"א ובדיעבד אם לא היה רוב מנין והתפללו הי"ח בלחש אם יכול אח"כ הש"ץ לעבור לפני התיבה צ"ע דלפי דעת השו"ע דפוסק בריש הסעיף דאפילו אם התפללו מתחלה כ"א ביחידי יכול אח"כ אחד לעבור לפני התיבה פשוט דכ"ש בזה כי מיבעי לי לפי דעת הרדב"ז דנהגינן כוותיה כמו שכתבתי במ"ב סק"א אם פליג ג"כ בזה דזה יחשב רק תפלת יחיד או דילמא דבזה עדיף כיון דבעת התפלה היה מנין בבהכ"נ וגם מכיון שנתקבצו לעשרה היה עליהם חיוב קדושה קודם שהתחילו להתפלל וכמו שכתבתי במ"ב ס"ק א' בסופו עיי"ש דעל הכל היה החיוב ותדע דלהרדב"ז דס"ל דפרח מינייהו חיובא דקדושה לאחר שהתפללו הא דאנו עושין תמיד חזרת הש"ץ אף דאנו בקיאין ולפי דברי התוס' במגילה [דף כ"ג ע"ב] הטעם הוא משום קדושה ע"כ היינו משום דבעת שנתקבצו העשרה ביחד היה עליהם חיוב קדושה וא"כ ה"נ בענינינו ומצאתי בשו"ע של הגר"ז דמיקל בזה בדיעבד ומ"מ יש לדחות דאפשר דהוא אזיל רק לפי דעת השו"ע כי לא הזכיר דעת הרדב"ז אבל למנהגינו דנהגינן כהרדב"ז כמו שכתב החתם סופר צ"ע:

* ישלים כל התפלה - נ"ל דר"ל בלחש דהא האחרים יכולים ללכת לדרכם כמו שכתב הלבוש:

* שישלים תפלתו - ועיין במ"ב סקי"ג בסופו ופשוט דבשביל פריסת שמע אם אינם רוצים שארי האנשים להמתין עליו יכול לדלוג מפסוקי דזמרה ויאמר רק ב"ש ואשרי וישתבח ויפרוס על שמע אך אם אינם רוצים להמתין עליו כלל יאמר קצת פסוקים ואח"כ קדיש וברכו אך צ"ע קצת מה יעשה אח"כ אם טוב יותר לדלג לגמרי ויתחיל תיכף אחר הברכו מיוצר אור דזהו פריסת שמע המעולה כשאומר תיכף יוצר אור אחריו כידוע או דיתחיל אח"כ מב"ש ועיין לעיל בסימן נ"ד מה שכתבנו בשם האחרונים דב"ש וישתבח היא תקנה קדומה מאוד ע"כ לכאורה טוב יותר שיתחיל אח"כ מברוך שאמר:

* יכול להפסיק וכו' - ואע"ג דלעיל כתב דלא נהגו בערבית לפרוס על שמע מ"מ נ"מ למקום שנהגו [פמ"ג]:

* ומ"מ איש אחר וכו' - ר"ל אע"ג דמנענו לש"ץ מלהפסיק להוציאם י"ח אבל איש אחר וכו' ומה דאצל פריסת שמע לא נקט ביו"ד ואצל להתפלל נקט ביו"ד עיין בד"מ דאין מסכים בזה עם מהר"י מינץ לדינא דס"ל דלתפלה בעינן דוקא עשרה שלא התפללו אלא תפלה שוה עם פריסת שמע וכ"כ המ"א בסק"ד:

ביאור הלכה סימן ע

=================

* קטנים פטורים וכו' ולרש"י אפילו הגיע וכו' - הנה הגר"ז כתב דלרש"י פטורים גם מברכות ק"ש ולכאורה יש לעיין דאפשר דדוקא זמן ק"ש שאינו נמשך רק עד ג' שעות אינו מצוי אצלו משא"כ אח"כ אך מדברי רש"י ע"ב שכתב דתפלה רחמי הוא וכו' עיי"ש דגם היא נמשכת אח"כ ואפ"ה הוצרך לטעם זה. וגם אינו מסתברא להחמיר יותר בברכות ק"ש מק"ש עצמה ונשים בברכת אמת ויציב להמ"א שאני:

* היה עוסק בצרכי רבים וכו' - עיין במג"א אות ד' מש"כ בשם הכ"מ בשם הר"מ ועי"ש בכ"מ שסיים ע"ד הר"מ שמש"כ ודוקא בדורות הראשונים אין לו טעם ולכאורה למה דחהו בשתי ידים הלא המ"א בסימן ל"ח הוכיח מרש"י דאם עיקר כונתו רק להשתכר לא מיקרי עוסק במצוה וי"ל דמדברי הר"מ משמע דבדורותינו אין אנו תולין שכונתו לש"ש ואפילו אין משתכר מזה וע"ז תמה הכ"מ ולעולם אם משתכר מזה ואנו יודעין שעיקר כונתו רק להשתכר יש לעיין הרבה לפי המ"א הנ"ל אם מקרי עוסק במצוה להפטר מק"ש ואפשר דהכא דאיירי שאין שם מי שישתדל אלא הוא עדיף טפי וצ"ע ועיין לעיל בסימן ל"ח בבה"ל שהוכחנו דאם כונתו בשביל שניהם מקרי עוסק במצוה:

* היה עוסק וכו' ולהראב"ד מפסיק וכו' - עיין במ"א שכתב דמיירי שהתחיל אחר שהגיע החצי שעה שקודם עמוד השחר דאז אסור לעשות כל אלה להראב"ד והתחיל הדבר באיסור ולכך מפסיק בכל אלו דבמילתא דאורייתא היכא שהתחיל באיסור אפילו אם התחיל פוסק וטעם הרמב"ם דס"ל שלא גזרו על כל אלו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי כדלקמן בסימן פ"ט ס"ז וא"כ התחיל הדבר בהיתר ולכך אינו פוסק וכ"כ בביאור הגר"א שזהו טעם הרמב"ם ועיין במחה"ש ובחידושי רע"א שמוכח מדבריהם דאם התחיל בכל אלו אחר שהגיע עמוד השחר לכו"ע פוסק דהרי התחיל באיסור דלא כדמשמע מלבושי שרד וכן לפ"ז אם התחיל בכל אלו בערב סמוך לזמן ק"ש של ערבית צריך לפסוק אף להרמב"ם ויש אחרונים שכתבו דלהרמב"ם בכל גווני אינו צריך לפסוק בדיעבד אחר שכבר התחיל אם אחר שיגמר ישאר לו שהות ולהלכה אין לנו נ"מ בזה דהסכמת רוב האחרונים כמו שכתבתי במשנה ברורה ס"ק כ"ג: ומה שכתבתי עוד במ"ב דאם היה עוסק במלאכה קודם עה"ש מיקרי שהתחיל הדבר בהיתר כן איתא בסימן פ"ט באחרונים דמלאכה מותר עד עה"ש וכן איתא בהדיא ברמב"ם פ"ו מהלכות תפלה הלכה ד' וראיתי בסידור הגאון מליסא בדברים האסורים קודם התפלה בסוף אות ד' דמשמע מדבריו דסתם מלאכה חוץ ממרחץ ולהסתפר ובורסקי דומה לאכילה דאסור חצי שעה קודם עה"ש [ומה שכתב שם אות ה' ואם התחיל לעשות מלאכה ממלאכות ע"כ קאי אלהסתפר ולכנס למרחץ וכה"ג דמיירי שם באות הקודם כדי דלא ליסתרו דבריו אהדדי עי"ש] מהרמב"ם ושארי האחרונים הנ"ל לכאורה לא משמע כן. ומש"כ עוד בדה"ח סוף אות ו' דאם התחיל אחר חצי שעה דינו כהתחיל באיסור אאכילה לא צריך לזה דשם אפילו התחיל בהיתר צריך להפסיק ובורסקי ותספורת ודאי מותר קודם עה"ש וע"כ דקאי אשאר מלאכות ודמו בזה לאכילה דאסירי חצי שעה קודם עה"ש וקאזיל לשיטתו בסוף אות ד' ולדינא צ"ע בזה וכנ"ל:

ביאור הלכה סימן עא

==================

* מי שמת לו מת וכו' פטור מק"ש ומתפלה - וכן מכל המצות ודוקא מ"ע אבל מצות ל"ת חייבין ואפילו בדבר שהוא מדרבנן בעלמא [ברכי יוסף] כתב הדה"ח אם נקבר המת לאחר שאכל ועדיין לא עבר הזמן שיתעכל המזון חייב לברך בהמ"ז וכן באשר יצר אם עשה צרכיו בעודו אונן חייב לברך אשר יצר אחר שנקבר המת אפילו כל היום ע"ש טעמו אם לא שמבקש עוד לעשות צרכיו א"צ עתה לברך כ"א ברכה אחת על שתיהם וכדלעיל בסימן זיי"ן במ"ב עי"ש עוד כתב שם מקום שמוליכין המת מעיר לעיר אם מקום קרוב הוא הוי אונן ופטור מן ק"ש ותפלה אבל אם המקום רחוק כגון מהלך ב' ימים לא הוי אונן עד שיבואו לעיר קבורתו עיי"ש:

ביאור הלכה סימן עב

==================

* אין מוציאין וכו' שאין שהות וכו' - ר"ל דהאי סמוך דקאמרינן הכא אין פי' כמו סמוך למנחה דבסימן רל"ב שהוא חצי שעה אלא פי' כדי שהות להוציאו ולקברו קודם שיגיע זמן התחלת ק"ש שהוא משיכיר את חבירו ברחוק ד"א [תר"י וב"י]:

* נשמטין אחד אחד וכו' - עיין במ"ב. ולכאורה משמע דאפילו אם עי"ז יעבור בתוך כך זמן ק"ש ג"כ אין לחוש דהרי כבר התחילו לעסוק במצוה ופטורין מן המצוה אף שהמצוה השניה חמורה ממנה הרבה וכדמוכח בסק"ד במ"א ועיין בפמ"ג שם ועיין בפר"ח וצ"ע:

* קברו את המת וכו' אם יכולים וכו' - אע"ג דבס"ב איתא דאין מוציאין מת אא"כ יש שהות לקברו קודם איירי שחשבו מתחלה שיהיה שהות ואח"כ אין שהות והכי איתא בירושלמי:

* וכל העם הולכין אחריהם - יש לדקדק שהרי פסוק ראשון לכו"ע אסור לקרותו מהלך כמבואר לעיל סי' ס"ג ס"ג וא"כ היכי משכחת לה שיהא שהות לקרותו עד שלא יגיעו לשורה דהרי אע"פ שהוא רחוק קצת מ"מ הרי אסור לקרות בהליכה ובשלמא אם נאמר דמיירי בשאין שהות לקרוא אח"כ וכמו שנכתוב בסמוך ניחא אבל לפי מה שכתוב בהג"ה קשה אח"כ מצאתי קושיא זו בספר מאמר מרדכי וכתב ע"ז ושמא י"ל דר"ל אם הוא בריחוק קצת שטרם שיגיע האבל לשם יכולים לעמוד בפסוק ראשון ולהיות עם האבל לשורה ביחד וכגון שמשערים בהליכת האבלים שיגיעום טרם שיגיעו הם לשורה עכ"ל:

* אם יש שהות וכו' - ע' במ"ב מש"כ כיון וכו' כ"כ מ"א ועיין בפמ"ג שכתב דמשמע מזה דהעוסק במצוה אפילו במצוה דרבנן שוב אין לו לפסוק אפילו למצוה דאורייתא וצ"ע מנין לו זה עכ"ל:

* ביום לקרות אח"כ - עיין בהגהות מהרל"ח מה שכתב על הג"ה זו וגם בספר מאמר מרדכי מפקפק על הג"ה זו וכתב דמדברי הרמב"ם אין ראיה וגם מדברי הרבינו יונה לא משמע הכי שכתב לא יתחילו טעמא דמילתא דתנחומי אבלים מדאורייתא דבכלל ג"ח הוי ולפיכך אמרו דכיון שעוסק במצוה פטור מן המצוה ואע"פ שכבר נקבר המת לא יתחיל עכ"ל ודין עוסק במצוה הוא אפילו בדליכא שהות ועיין לעיל סימן ע' ס"ד בדין העוסק בצרכי רבים וסיים ע"ז שם דדין זה צ"ע למעשה. וברמב"ם בהלכות אבילות פסק דניחום אבילות הוא מ"ע מד"ס ולפ"ז הדין עם ההג"ה ועיין בפמ"ג סק"ד:

ביאור הלכה סימן עג

==================

* שנים שהיו וכו' נוגעים זה בזה - עיין במשנה ברורה סק"א מה שכ' דפנים להדי פנים אפילו אינם נוגעים אסור הוא מהפמ"ג והמאמר מרדכי מסתפק בזה ונ"ל דלפי דברי הפמ"ג אפשר דיש ליישב הקושיא שניה של המ"א בסק"ב עיי"ש:

* ממתניהם ולמטה - נסתפקתי אם בעינן שיהא חוצץ עד סוף גופם או אולי אפילו הטלית קצר ולמטה ברגליהם נוגעין זה בזה שרי ומהגר"א שציין המקור מסימן ע"ד ס"ו והתם הלא לא בעינן רק כיסוי ערוה לחוד מדינא כדמוכח ברמב"ם פ"ד הלכה ז' ואפשר דהכא חמירא טפי ומשום הרהורא [רק דממעלה למתניו ס"ל דלא שייך הרהורא] ותדע דהא אפילו רק עגבותיהם נוגעים זה בזה דאין בהם משום ערוה כדאיתא בגמרא ואפ"ה אסור וע"כ הטעם משום הרהור ע"י נגיעה אפשר דאפילו למטה מזה יש הרהור וצ"ע. כתב בספר עבודת היום בד"א כל זה הסימן כשקורא ק"ש או מתפלל או מדבר ד"ת בפיו אבל להרהר בד"ת הלא קי"ל דמותר אפילו כשערותו מגולה כמו שכ' בסוף סימן ע"ה כ"ש בזה ועי"ש שכתב עוד ומטעם זה מותר להרהר בדברים שבקדושה בשעת תשמיש שהרהור אינו כדיבור לענין זה אע"פ שהוא כדיבור לענין להרהר במבואות המטונפות עכ"ל בקיצור:

ביאור הלכה סימן עד

==================

נעתיק פה ההקדמה מפמ"ג לסימן ע"ד וע"ה כי הוא נצרך מאוד - א. דע כי הדין איסור ערוה המבואר בסימן זה ובסימן ע"ה נחלק לחמשה חלקים כאשר יתבאר בעזה"י. [א] עינו רואה ערותו. [ב] לבו רואה ערותו. כגון שהוא הולך בחלוק בלי מכנסים ובלי אזור או כגון שהיה מושכב ערום תחת המכסה והוציא ראשו לחוץ ולבו עם הערוה תחת המכסה. [ג] גילוי ערוה כגון שהולך בביתו ערום אף שהוציא ראשו לחוץ לבית וגם לבו מכוסה בבגד דליכא כאן משום עינו ולבו רואה את הערוה עכ"ז יש כאן איסור משום גילוי הערוה. [ד] עיניו רואה ערות חבירו ואין חילוק בין ערות ישראל או עכו"ם ואפילו קטן בן ט' וקטנה בת ג' ופשיטא מאשה בין א"א בין פנויה (עיין בח"א). [ה] לבו רואה ערות חבירו. והנה בעיניו רואה ערותו דאות א' או דאות ד' ברואה ערות חבירו אסור מה"ת דכתיב ולא יראה בך ערות דבר לקרות ק"ש או לעסוק בד"ת ודבר קדושה וא"כ הקורא ק"ש ורואה ערוה עובר בלאו מן התורה וה"ה כל דבר שבקדושה [אבל הרהור מותר בערוה אלא שומע כעונה אסור בערוה דהוי דיבור] ועי"ש בפמ"ג שמצדד עוד דאף דאין לוקין על לאו זה דאין בו מעשה מ"מ חייב מכות מרדות מדבריהם ופסול עבור זה לעדות מדרבנן. ובספק אם ראה ערוה צריך לחזור ולקרות דספיקא דאורייתא לחומרא לכן יחזור ויקרא מספק. ולענין אם צריך לחזור ולקרות עם ברכותיה י"ל דתליא בזה אם נאמר דהלכה כרבא בתמורה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הוי ספק תורה בק"ש לכן יקרא עם ברכותיה משא"כ אם נאמר דמדרבנן חוזר וקורא י"ל ספיקא דרבנן לקולא. והפרש יש בין רואה ערותו לערות חבירו דברואה ערותו יש דיעות בסימן ע"ה דעוצם עיניו לא מהני ולא יצוייר החזרת פנים כי צריך להחזיר גם גופו (כהט"ז שם) ואלו בערות חבירו לכו"ע מהני החזרת פנים עם גופו. גם הפרש בין עיניו רואה ערוה או גילוי ערוה אף דתרוייהו מדאורייתא הם מ"מ יש חילוק ביניהם דבעיניו רואה לא מהני כיסוי המים כמו ערוה בעששית עיין בפנים בשו"ע ואלו לגילוי ערוה מהני כיסוי המים עיין בפנים בשו"ע. ב. ודין לבו רואה ערוה שלו או של חבירו האיסור הוא רק מדרבנן. ג. וכ"ז כשהוא לבוש כתונת דהערוה מכוסה אבל בגילוי ערוה אע"פ שלבו מכוסה ועיניו אינן רואות כגון שעוצמם או הוציא ראשו חוץ לחלון אפ"ה אסור לקרות ולעסוק בתורה ודלא כהב"ח ביו"ד סימן ר' דסובר דגילוי ערוה ליכא איסור כלל רק משום שלבו רואה ערוה עי"ש ז"א רק גילוי ערוה הוא איסור מן התורה כמש"כ הרשב"א (ברכות כ"ד) מדכתי' ולא יראה בך ערות דבר ולא כתי' לא תראה אלא לא יראה לאחרים ולא מיבעי אם אחר עומד לנגדו דאסור מה"ת רק אפילו אין אחר עומד לנגדו אסור כמש"כ רש"י בחומש דולא יראה בך קאי על הקב"ה ואם קרא וערותו מגולה צריך לחזור ולקרות. ואיסור לבו רואה ערוה הוא רק מדרבנן לכן בלבו חוץ למים או ערוה בעששית ולבו רואה אותה מותר לקרות ק"ש ולעסוק בד"ת (משא"כ בעיניו רואה דהוא מן התורה אסור בכה"ג). והפרש יש בין לבו רואה ערוה שלו או של חבירו דאלו לערותו מהני הפסקה בזרועותיו ומכש"כ באבנט ולשל חבירו לא מהני הפסקה דסוף סוף לבו רואה ערות חבירו וצריך דוקא כיסוי בבגד על לבו וכיסוי ביד על לבו לא מהני אף לערות חבירו דאין גוף מכסה גוף ואם הולך בכתונת לבד וא"כ האיסור הוא מטעם דלבו רואה הערוה וכגון שאינו הולך באזור בכה"ג יש תקנה בחיבוק זרועותיו או אף בידו מהני כגון שיכסה בכתונת על הלב ואם הכתונת דק מאוד ונראית הערוה משם דינו כדין המים המבואר בסימן זה ולעיניו לא מהני כמו ערוה בעששית. ע"כ תוכן דברי הפמ"ג בקצת ביאור:

* היה ישן ערום וכו' - ר"ל אפילו אם הוציא ראשו חוץ לטליתו שלא יהיה עם ערותו תחת מכסה אחד מ"מ אסור דלבו רואה ערוה עד שיחוץ על לבו להפסיק ואז אפילו אינו מוציא ראשו חוץ להטלית שרי ע"י זה כן מוכח בברייתא ברכות כ"ג ע"ב עי"ש:

* צריך לחוץ - עיין במ"ב וכתב הל"ח והא"ר דאם מכסה לבו בבגד בפני עצמו סגי אף אם אינו מדביקו על לבו:

* משום דלבו - עיין במ"ב בדין כילה ואם הוציא ראשו ולבו חוץ לכילה אסור דהוי כאלו הוא כולו לחוץ. ואם הוא עומד ערום במגדל של עצים ומוציא ראשו לחוץ מסתפק הירושלמי אם דינו כבית ואוהל ואסור או דינו ככלי והוי כמו מלבוש והרבינו ירוחם פוסק בזה לקולא אך שלא יהא לבו רואה את הערוה וכנ"ל גבי כילה כ"ז מתבאר מדברי המ"א ולפ"ז משמע בפשיטות דאם אחד עומד ערום בתוך כלי נחשב הכלי כמו מלבוש ומהני כשמסתכל בעיניו כלפי חוץ וכ"כ הדרישה ביו"ד סימן ר' והט"ז מחמיר בזה שם ותמה הפמ"ג עליו ומ"מ צריך להפסיק בין לבו לערוה דלא עדיף מכתונת:

* ואם היו המים עכורים שאין אבריו וכו' - ועדיף זה יותר משאם היה לבוש חלוק בלי מכנסים אף דשם ג"כ אין אבריו נראין בהם מלמעלה משום דהם דבוקים לגופו ודמו כארעא סמיכתא כדאיתא בגמ' ומקרי עי"ז שאין לבו רואה לערוה ועיין בסימן צ"א מ"א סק"ב:

ביאור הלכה סימן עה

==================

* טפח מגולה וכו' - עיין בספר שולחן שלמה שכתב דשיעור זה שייך אפי' בקטנה מבת ג' ואילך שהיא ראויה לביאה ואם היא בתו הוא מי"א שנה ואילך וכדלעיל בסימן ע"ג עי"ש:

* במקום שדרכה וכו' - עיין במ"ב שכתבנו דאסור אפילו בעצימת עינים כ"כ בספר ח"א וכן משמע מביאור הגר"א בסעיף זה בהג"ה דמדמה ענין זה להא דבסעיף ו' עי"ש ומש"כ דיש מתירין הוא מהב"ח ופמ"ג במ"ז אות ב' עי"ש והח"א הוכיח בנשמת אדם שלו דגם להרמב"ם יש להקל בעצימת עינים [ולפלא שלא הביא מש"כ הרבינו יונה בזה בפירוש ביותר מזה ורק דוקא במסתכל אסור עיין שם] אולם מכל מקום לדינא לא ברירא הך מילתא להיתרא דדברי רבינו יונה כמו שהשיגו הב"ח כבר השיגו ג"כ בספר האשכול שכתב שם דאין דעת רבותינו כן והסמ"ג כתב וז"ל טפח באשה ערוה כשהיא מגולה ולא יקרא עד שיחזיר פניו ממנה ואפילו היא אשתו משמע מלשון זה דאפילו אינו מביט בה בעת הקריאה ג"כ אסור ומ"מ בא"א בענין אחר המיקל וסומך על דברי הב"ח ופמ"ג להתיר בעצימת עינים אין מוחין בידו:

* שרגילין לצאת וכו' - עיין במ"ב בשם א"ר דאפילו נגד אשה אחרת מותר וכן משמע מסתימת כל הפוסקים ודלא כח"ס שהחמיר בזה בסימן ל"ו:

* מחוץ לצמתן - ואותן נשים הבאות מארצות שאין דרכן לגלותן מחוץ לצמתן למקום שדרכן לגלותן מותרין לגלותן אם אין דעתן לחזור [מ"א בשם הר"מ אלשקר] ולענין לקרות ק"ש כנגדו כתב בספר שולחן שלמה דנראה שמותר אפילו דעתן לחזור [טעמו דליכא הרהורא] ואם באו ממקום שדרכן לגלות למקום שאין דרכן לגלות לא יגלו אפילו אם דעתן לחזור [טעמו משום הרהור דאנשים] ואסור לקרות ק"ש כנגדן אפילו אם דעתן לחזור. ואם איש אחד בא ממקום שדרכן לגלות למקום שאין דרכן לגלות אסור לקרות ק"ש כנגדן בכל גווני ואם בא ממקום שאין דרכו לגלות למקום שדרכו לגלות מותר אם אין דעתו לחזור ועיין במשנה ברורה ס"ק י"ד מה שכתבנו שם. ולענין עיקר איסור גילוי שער דאשה כתב המ"א בשם התוס' דכתובות דדוקא בשוק אסור אבל בחצר שאין אנשים מצויים שם מותרים לילך בגילוי הראש [ומה שנרשם במ"א בשם א"ע קט"ו אינו מוכח שם כלל להמעיין] אבל בזוהר פרשה נשא החמיר מאוד שלא יראה שום שער מאשה וכן ראוי לנהוג עכ"ל המג"א ודע דענין זה לא שייך כלל להדין דשער באשה ערוה האמור בסעיף זה ואפילו בביתה ובחדרה אסור לכו"ע לקרות כנגדה הואיל דדרכן לכסות בשוק אית ביה משום הרהורא והוי ערוה כן פשוט להמעיין וכ"כ היד אפרים אולם אפילו עיקר הדין לענין גילוי שער שהביא בשם התוספות לא ברירא דהנה הסמ"ג כתב בשם הירושלמי לאיסור וכן דעת הטור שם והב"ח כתב שם שכן דעת הרמב"ם ומפרש גם הש"ס שלנו כן שבגלוי ממש אפילו בחדרה אסור ובעל הבית שמואל בסימן קט"ו כתב דלפי מנהגינו הוי דת יהודית בגלוי ממש אפילו בחצרה וחדרה ואפילו אי תימא שלא תצא עבור זה בלי כתובה עכ"פ איסורא איכא וכ"כ בתשובת ח"ס סימן ל"ו דכיון דכבר קבלו עלייהו אבות אבותינו בכל מקום ששמענו שנפוצים ישראל לאסור בזה א"כ ה"ל דין גמור שקיבלו עלייהו כהך דיעה האוסרת וכמש"כ המ"א סימן תקנ"א סק"ז ועי"ש שהאריך הרבה בזה וכתב לבסוף דבארצותינו שנתפשט המנהג ע"פ הזוהר איסור גמור הוא ויש לחוש לרביצת האלה האמור בזוהר [ומובא במ"ב] ומי שחפץ בברכה ירחיק ממנו עכ"ל. וכ"ז לענין חצרה וחדרה אבל לילך בשוק וחצר של רבים לכו"ע אף אם תלך במטפחת לבד לכסות שערה מיקרי עוברת על דת יהודית עד שתלך ברדיד מלמעלה ככל הנשים כן מבואר שם בסי' קט"ו. ודע עוד דהנשים שהורגלו לילך בשערות ראשן מה מאוד צריכה האשה העומדת על הטבילה להשגיח היטיב שלא יצאו משערותיה לחוץ ואפילו משהו משער אחד דאל"ה תשאר נדה גמורה וחייב עליה כרת ואם היא טובלת בליל ש"ק שא"א לה לטלטל את הנר ולהשגיח היטיב בזה תכרוך על ראשה בדבר דק (שקורין טול) שהוא מלא חללים כדי שיכנס המים בהם ולא יהיה חציצה ואף שהוא דבר פשוט מאד לכל מי שיודע דת ודין [עיין ביו"ד סי' קצ"ח סעיף מ'] מ"מ מפני חומר הענין שהוא נוגע לאיסור כרת לא מנעתי א"ע מלהודיע זה פה:

ביאור הלכה סימן עו

==================

* העבירו וכו' לקרות כנגדה - עיין במ"ב מש"כ אם העבירו ע"פ רחבו דדי בד"א הוא מדברי הט"ז ואף דלפי מה דכתב המ"א בסימן ע"ט ס"ב דצדדין שלפניו הוא כלפניו היה נכון להחמיר גם בזה וכן כתב הלבש"ר מ"מ לא רציתי לסתום כך משום דבצדדין שלפניו ג"כ הא"ר מיקל ובפרט בענין זה שהרבה אחרונים פוסקין כהב"ח אפילו בלפניו ממש ע"כ נראה דאין להחמיר בצדדין שלפניו בזה:

* היתה צואה וכו' - ואם ברכיו לחות ממי רגלים בטופח ע"מ להטפיח ומכוסה בבגד עיין לקמן בסימן ע"ח במ"ב:

* ומכוסה בבגדיו - עיין בפמ"ג שכתב דלא נתבאר שיעור הבגד המכסה אי בעינן ג' טפחים או די בג' אצבעות. ולא אבין כונתו דהלא איתא בס"ו דצואה כל שהוא יכול לבטלה ברוק אלמא לא בעינן שיעור להכיסוי ומקרא מלא הוא וחפרת בה ושבת וכסית וגו' ולומר דהכא גרע משום דבשרו מטונף מצואה זה אינו דא"כ מאי מהני אם הוא כיסוי גדול. ועיין עוד בפמ"ג שכתב על מה דכתב המ"א בסק"ג דאם היא על ידו וכו' דשרי לקרות כנגדה דדוקא כנגדה אבל הוא עצמו לא עי"ש [והבאתי כ"ז במ"ב סק"י] אף דמדברי הרשב"א ותהר"י שהובא בב"י משמע דאף הוא עצמו מותר וכן הקשה הלבש"ר [והקושיא השנייה שהקשה והוכיח דלהרשב"א אסור יש לדחות] אמנם באמת ניחא דהלא בלא"ה יקשה על המ"א האיך סתם לדינא כהב"י ותהר"י והרשב"א להקל הלא הרמב"ם מסיים ע"ז וכמה גאונים הורו שאסור לעשות כן וכן נכון לעשות והביא כ"ז הב"י לבסוף אלמא דהוא מסכים לדבריו להחמיר למעשה אך ע"פ אמת ניחא הכל דכונת הרמב"ם הוא דמדינא מותר דאין ע"ז שם צואה אך מ"מ נכון להחמיר כדבריהם שלא לקרות ק"ש בידים מטונפות כאלו וכמו שכתב בכ"מ א"כ עכ"פ אחר בודאי מותר לקרות נגדה וזה כונת המ"א שכתב נגדה ומה שציין ע"ז תהר"י והרשב"א היינו דהם הסכימו ע"ז בפירוש שאין ע"ז שם צואה ודלא כהגאונים [היינו הר"ח וכדומה שהובא בהרא"ש] שהובא בהרמב"ם שפסקו לאיסור כרב חסדא א"כ עכ"פ אחר מותר לקרות נגדה ואפשר שכ"ז הוא כונת הפמ"ג שסיים וכתב ועיין בב"י ותבין:

* ספק אם צואה בבית מותר לקרות - עיין במ"ב סקכ"ב מש"כ ודוקא אם בדק האשפה ובזה ניחא מה שנשאר הפמ"ג בקושיא על המ"א בא"א סק"י עי"ש:

* אבל ספק מי רגלים וכו' - ר"ל שמסופק לו אם יש שם מי רגלים ונלפענ"ד דה"ה אם מצא בבית ששפוך על הארץ ואינו יודע אם הוא מים או מי רגלים יש להקל אפילו במקום שמצוי שם קטנים דכך מצוי מים שנשפך כמו מי רגלים. ומה שכתב הח"א דאזלינן בתר המצוי שאם קטנים בבית מסתמא הטינוף מהם אפילו במי רגלים שם איירי שאנו יודעין שהוא מי רגלים והספק הוא אם הוא מי רגלי אדם או בהמה לכך אזלינן בתר המצוי דאם קטנים מצויים יותר תלינן בהם משא"כ בענינינו. ועל דינו דח"א גופא לכאורה יש לעיין דהלא במי רגלים קי"ל להקל אפילו באשפה שמצוי להמצא שם מי רגלים אלמא דלא אזלינן בתר המצוי לענין מי רגלים ויש לחלק בין אם הספק הוא על עצם הדבר או שהדבר בודאי נמצא ואנו צריכין לתלותו באיזה דבר תלינן במצוי אפילו במילתא דרבנן וצ"ע:

* קרא במקום וכו'. ומצא אח"כ - עיין בפמ"ג שכתב דוקא אם מצא אח"כ אבל אם התפלל במקום שראוי להסתפק והלך לו ולא בדק וא"א לו לחזור להמקום ולבדוק צ"ע אם יחזור ויתפלל עיי"ש דמצדד לומר דאפשר דמן התורה בכל גווני יצא בדיעבד ובס' ישועות יעקב מסיק להלכה דאם קרא במקום שיש אשפה והלך למקומו צריך לחזור ולקרות ולהתפלל דחזקת אשפה שיש בו צואה וא"כ הוא ספק קרוב לודאי ואזלינן לחומרא אף בדרבנן אבל במקום שראוי להסתפק דהיינו שאינו בחזקת היתר לקרות ולא בחזקת שיש בו צואה בזה מספק אינו מחוייב לחזור ולקרות רק במצאה אח"כ דוקא:

* צריך לחזור וכו' - עיין בפמ"ג בסי' ע"ט במ"ז ובנשמת אדם שמסתפקים אם הוא מדאורייתא או דרבנן ולבסוף דבריהם מצדדים שהוא רק מדרבנן דמדאורייתא בדיעבד יצא בזה. ואעפ"כ לכו"ע אם הוא במקום המטונף אף שאי אפשר לו לצאת משם [כגון שהוא חבוש בבית האסורין וכיוצא בזה] לכתחילה מוטב לו שלא יתפלל כלל דעובר בזה על איסור דאורייתא:

ביאור הלכה סימן עז

==================

* אסור לקרות וכו' ע"ג קרקע - נסתפקתי אם המי רגלים בשני מקומות וביניהם יש מקום שהוא רק טופח כדי להטפיח והטיל הרביעית מים רק במקום אחד אי מהני דאולי לא נחשב חיבור ע"י טופח כדי להטפיח כ"א כשיש באותו מקום מים עכ"פ כקליפת השום כמו דפסקינן לענין חיבור מקואות ביו"ד סי' ר"א סנ"ד בהג"ה ובש"ך שם ס"ק קי"ט עי"ש או אפשר בענינינו שהוא מדרבנן שאני ומצאתי בספר שולחן שלמה שכתב בסימן ע"ז וזה לשונו ישפוך רביעית מים ויראה שילכו המים על כל מי רגלים שהם טופח ע"מ להטפיח עכ"ל מדמצריך שילכו המים עליהם משמע דס"ל דטופח ע"מ להטפיח לחוד לא חשיב חבור וצ"ע:

* רביעית שאמרו וכו' פעם אחת - עיין במ"ב מש"כ בשם ח"ץ ואפילו לדעה הראשונה י"ל דדוקא כשהשתין במקום אחד אז צריך רביעית לבטל השעור מה שא"כ כשהטיל מקצת במקום אחד ומקצת במקום אחר די שיהיה רק כנגדם מים [א"ר ופמ"ג]:

ביאור הלכה סימן עח

==================

* היה קורא - עיין מ"ב מש"כ לענין תפלה והוא מהפמ"ג וכתב עוד דאפשר דאפילו יעבור עי"ז זמן תפלה אפ"ה ממתין וכ"ש לפי מה שכתבנו לעיל דאפשר דבעת השתיתה הוא מדאורייתא יש להחמיר:

* מרחיק מהם - ולענין תפלה עיין בב"י דפוסק כדעת הרשב"א דכיון שכבר הוא עומד בתפלה א"צ להרחיק כלל במי רגלים שהוא מדרבנן אבל לקמן בסימן צ' סכ"ז בהשתין תינוק בבהכ"נ משמע דפוסק כאידך פוסקים דצריך להרחיק גם בתפלה ד"א או שישתוק עד שיביאו לו מים להטיל בתוכם ולא דמי להפשטת בגדים דהקילו רבנן בתפלה אף דהם טופח ע"מ להטפיח וכמו שכתבנו במ"ב משום דהוא הפסק גדול לילך ולפשטם וללבוש אחרים תחתם משא"כ הליכה לא מיקרי הפסק כ"כ וכן שתיקה ובלבוש מתרץ דהכא שבלא"ה בגדיו ג"כ מלוכלכין ממי רגלים וא"א לו לפושטם באמצע תפלתו ע"כ הקילו בו ג"כ שלא ירחיק ג"כ ממי רגלים שנטפו מהם על הארץ ונכון להחמיר כי שיטה השניה והשלישית שהובא בהפמ"ג שניהם דלא כלבוש וגם בתשובת הרשב"א גופא משמע דהוא מיקל אפילו באין בגדיו מלוכלכין וכ"כ בספר מטה יהודא וכן מוכח בתוס' ועכ"פ לענין השתנת תינוק משמע מהפמ"ג דאין לזוז מפסק השו"ע דשם וכן משמע בש"ת בסי' צ' עי"ש:

* וכן עיקר כו' - עיין במ"ב מה שכתבתי בדיעבד לענין תפלה ואף דמדברי הג"ה בסימן צ' סכ"ז משמע דבדיעבד חוזר לראש בתפלה ע"י שהייה עיין בפר"ח שם דחולק על עיקר דין המחבר ואף דאין לסמוך עליו כמו שכתבנו מקודם מ"מ בדיעבד לענין לחזור לראש צ"ע אחרי דדעת הרשב"א והתוספות להקל לכתחילה שלא להרחיק באמצע תפלה וא"כ לא היה אז אנוס ואפשר דמ"מ יש לחזור מטעם דבלא"ה דעת הרי"ף והרמב"ם דבתפלה חוזר אף בלא אונס וכמו שכתב המ"א כעין זה בסימן ס"ה סק"ב עי"ש:

ביאור הלכה סימן עט

==================

אעתיק בכאן הקדמה לסימן זה ועיקרה הוא מלשון הפמ"ג בסימן זה ובשאר מקומות ולפעמים בשינוי לשון קצת כדי שיבואר היטב. אך באיזה מקומות ביררתי הדבר שיהיה מוסכמת לדינא גם לפי שארי פוסקים אחרונים - וזה לשונו בטרם שנבוא לבאר פה בסימן זה ובשאר מקומות העירים מענינים אלו אקדים כאן הקדמה הכוללת הנצרך מאד לידע אותה והוא. דע דהדין צואה נחלק לעשרה דינים: (א) צואה מלאחריו ומצדדים: (ב) לפניו: (ג) במקום גבוה יו"ד או נמוך יו"ד: (ד) צואה בחדר אחר ופתח פתוח: (ה) צואה בעששית: (ו) צואה במים: (ז) ריח רע שיש לו עיקר: (ח) צואה במקומה: (ט) דין מי רגלים ועביט וגרף של רעי: (י) אשפה וצואת בהמה.

א. צואה מאחריו או מן הצדדים תוך ד"א אסור מן התורה לקרות ק"ש ולהתפלל ולדבר ד"ת [או לברך שום ברכה הרמב"ן בליקוטיו] משום שנאמר והיה מחניך קדוש וכל תוך ד"א חניה של אדם הוא ואם קרא במקום שראוי להסתפק ואח"כ מצא חוזר וקורא כמו שנתבאר בסוף סימן ע"ו עי"ש.

ב. צואה מלפניו מרחיק מלא עיניו ופליגי בזה הרא"ש והרשב"א הרשב"א סובר דלאו דולא יראה לך ערות דבר קאי נמי אצואה ולפ"ז יש חומרא דאפי' בחדר אחד כל שרואה אותה אסור מן התורה כמו בערוה וקולא אליבא דהרשב"א דחוץ לד"א אף שהוא בתוך כמלוא עיניו הרהור מותר כמו בערוה. והרא"ש ס"ל דלאו דולא יראה קאי רק אערוה ולא אצואה ובצואה ליכא רק איסור משום מחניך קדוש א"כ קולא להרא"ש דבחדר אחר אע"פ שרואה אותה מותר מטעם דגלי קרא דברשות אחרת לאו מחניך הוא ומה דאסור בחדר אחר לפניו כמלא עיניו הוא או מטעם איסור דרבנן או גם מה"ת דכל שרואה אותה לפניו כמלא עיניו בכלל חניה הוא ואסור ולפ"ז איכא חומרא להרא"ש דכמלא עיניו אסור אף בהרהור מדרבנן או מדאורייתא כמלוא עיניו מקום חנייה הוא ולפי מה שכתוב בפר"ח הובא במ"ז שם לא יהיה בזה חומרא להרא"ש. והנה המשבצות זהב כתב שם עוד נ"מ בין הרא"ש להרשב"א וחזר ממנה בסימן פ"א אות ד' בא"א ולכך לא העתקתי.

ג. צואה במקום גבוה יו"ד או נמוך יו"ד דהוי רשות אחרת להרא"ש אפילו רואה שרי דלאו דלא יראה לא קאי עלה ולהרשב"א אסור כנ"ל ולכו"ע מהני בזה עצימת עינים כיון שהוא ברשות אחר כ"כ המ"ז וסתם פה כהמ"א סק"ח ושם חזר מזה ומשמע דדעתו להחמיר. ובמקום הדחק יש להקל [דה"ח] ואם צריך שיהיה רוחב ד' יתבאר בפנים אי"ה.

ד. צואה בחדר אחר ופתח פתוח או צואה לפני הפתח אע"פ שרואה אותה להרא"ש שרי ואף בדליכא דלת דלאו דלא יראה לא קאי בכה"ג ולא גרע ממה שכתבנו באות ג' ולהרשב"א אסור ואפשר דביש דלת גם להרשב"א מותר מטעם דפתח פתוח כנעול דמי ע"ש. אך מדברי השו"ע לא משמע הכי כמו שכתב המ"ז בעצמו וכן כל האחרונים סתמו בזה ולא חילקו.

ה. צואה בעששית מותר דבכסוי תליא רחמנא. ומשמע מפרש"י והרמב"ם דאפי' אם אין הצואה מכוסה כלל רק מחיצת זכוכית מפסקת ביניהם זו היא הכסוי ולאו דוקא שיכסה הצואה מכל צדדיו ואפי' להב"ח הביאו הט"ז סק"ג דמקום גבוה בעינן י"ט על רוחב ד' טפחים על ד' טפחים במחיצה לא בעינן זה וכל שיש הפסק בינו לצואה שרי וזהו הכסוי [ודבריו פשוטים מאד וצ"ע על הא"ר בסימן פ"ז שכתב שם לענין מטה גבוה עשרה שמפסקת בינו לצואה דבעינן שיהא מחיצותיה מגיעות לארץ מכל הצדדים דלפי דברי הפמ"ג הנ"ל פשוט הוא דלא בעינן רק בצד המפסיק בינו לצואה וצ"ע] והנה שיעור רוחב המחיצה לא זכר הפמ"ג מאומה ועיין סי' פ"ז במ"א סק"ד דאם המחיצה בבית בעינן שתהא חוצצת מכותל לכותל ע"ש ואם בשדה לא זכר שיעורה ועיין בנ"א כלל ג' שהאריך בזה ודעתו דכל שהיא רוחב ד"ט חשיבא מחיצה להתיר כנגדה אבל לא כנגד האויר ע"ש. עוד כתב הפמ"ג אם צואה בחוץ ורואה תוך החלון זכוכית שרי לכו"ע שהרי מחיצת זכוכית מפסקת ביניהם ואפילו הרשב"א בסעיף ב' דאוסר ברשות אחרת כשרואה אותה מ"מ כשיש מחיצת זכוכית שרי.

ו. השישי. צואה במים לאו כסוי הוי אע"ג דלגבי ערוה הוי כסוי כבסימן ע"ד סק"ח במ"א בצואה לא כבסימן ע"ו מ"א סק"ט דכתיב וכסית והאי לאו כסוי מיקרי משא"כ לגבי גלוי ערוה.

ז. השביעי. ריח רע שיש לו עיקר הוי כצואה מן התורה ע"כ צריך להתרחק מלאחריו ד"א ממקום שכלה הריח ואם קרא חוזר וקורא אך לענין זה קיל מצואה דאם הוא בחדר אחר אף דלא מהני הפסק לר"ר מ"מ הרחקה ד"א ממקום שכלה הריח א"צ רק כל שאין מגיע לו הר"ר מותר ואף אם הוא בחדר שהוא שם הגיע הר"ר מ"מ כיון שלו לא הגיע מותר ואם מגיע לו הר"ר אסור בזה רק מדרבנן דהוא חשוב רק כר"ר שאין לו עיקר דאיסורו רק מדרבנן וכדלקמן [פסק כא"ר ופרישה ולא כלבוש וכן העתיק הדה"ח להלכה אמנם מדברי הגר"א בביאורו על ס"ב ד"ה להרא"ש וכו' משמע דסובר כלבוש דאף בהפסק רשות בעינן ד"א ממקום שכלה הריח וכן העתיק הח"א כלל ג' דין כ"ב אח"כ מצאתי בפמ"ג גופא בא"א אות י"א וט"ו וט"ז שמצדד לומר דמכוסה והפסקת רשות אעפ"כ בעינן ד"א ממקום שכלה הריח ולבסוף נשאר בצ"ע. וגם לענין מכוסה סותר הפמ"ג א"ע ומשמע שחזר בו דבסימן ע"ו אות א' בא"א משמע דסותם כהרשב"א ובסוף סימן זה במ"ז חזר בו ונשאר בצ"ע וכן בביאור הגר"א הנ"ל משמע דזה חשיב ר"ר שיש לו עיקר [אך לא אבין מש"כ וכמש"כ הרשב"א הלא הרשב"א כתב דמכוסה מיקרי ר"ר שאין לו עיקר] וכן בח"א דין הנ"ל ובדה"ח דין כ"ט משמע ג"כ שפוסק כהרוקח דמכוסה מיקרי ר"ר שיש לו עיקר וכן בספר האשכול ג"כ דעתו כן].

ח. השמיני. צואה עוברת ואין עומד במקומו ג"כ הוא ד"ת כן משמע בגמ' ופסק השו"ע בע"ו ס"ג דלפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א. ומהרמב"ם משמע והב"ח פסק כן דאף מלפניו די בד"א.

ט. התשיעי. מי רגלים מן התואה אסור רק נגד העמוד הא שותת וכ"ש מארעא מדרבנן מ"מ צריך להרחיק ממי רגלים כמלא עיניו לפניו ולאחריו ד"א וכ"ז כשאין מסריחין הא כשמסריחין מד"ת אסור.

י. העשירי. אשפה שריחה רע ונבילה שמסרחת וכל דבר כיוצא בזה דינו כצואה ומן התורה אסור [אף דבפמ"ג לא נזכר רק סתם אשפה ונבילה וכל דבר המסריח מ"מ ידוע להמעיין היטב בהלכה זו דסתם אשפה אינו בכלל זה רק כשידוע שר"ר דרל"ה איסורה רק משום דסתמא יש בה צואה ומ"ר אבל כשידוע שאין בה א"צ להרחיק וכן בכל דבר המסריח אינה רק כשהוא כיוצא באלו שר"ר שלהן חזק ואין דרכן ליפסק מהרה וכפי הסכמת המ"א בס"ק י"ג הלא"ה אין צריך להרחיק רק עד שיכלה הריח כנלענ"ד] וה"ה עביט של מי רגלים וגרף של רעי נמי מן התורה אסור. ולענין צואת בהמה וחיה יבואר בסוף הסימן. וריח רע שאין לו עיקר אסור רק מדרבנן. כן מבואר בלקוטי הרמב"ן וביאורו ודיניו עיין בסוף הסימן. ומכוסה וריחו נודף עיין לעיל באות ז':

* ד"א ממקום שכלה הריח - עיין בנ"א כלל ג' שכתב דממקום שכלה הריח הוא רק מדרבנן ע"כ בדיעבד אין חוזר ומתפלל עי"ש ומלבוש ופמ"ג משמע שהוא דאורייתא:

* ומלפניו צריך להרחיק וכו' - עיין בח"א שכתב דלהרשב"א הוא מדאורייתא דולא יראה בך ערות דבר קאי נמי אצואה לדידיה ותלי הכתוב בראיה אבל להרא"ש לא הוי רק מדרבנן ובפמ"ג מסתפק בזה להרא"ש ומהמ"א בסק"א וכן מהפר"ח ושארי אחרונים שהובאו בא"א סק"א משמע דאף להרא"ש הוא מדאורייתא עי"ש ומ"מ אף אי נימא דהוא מדאורייתא אין מחוייב להתרחק בכמלא עיניו רק אי ידע שיש שם צואה אע"פ שאין רואה אותה בעיניו משא"כ בספק ויש מחמירין אם הוא מקום שראוי להסתפק עיין בזה לקמן סימן פ"א ובמ"ב שם:

* מלא עיניו - ובזה א"צ ממקום שכלה הריח אלא כיון שאינו יכול לראותה הרי מחנהו קדוש [הגר"ז]:

* או שהוא סומא - פשוט דסומא צריך לשער בכמלא עיניו דאדם בינוני. ושאר אנשים בלילה שאינו רואה לכאורה צריך כל אחד לשער לפי ראייתו של יום אם יש לו ראייה גדולה או קטנה ועיין. ודע עוד דלענין צואה לכו"ע לא מהני החזרת פנים לחוד בלא גופו שיהא זה נחשב כמו צואה לאחריו לא מיבעי לדעת הט"ז ושאר אחרונים לעיל בסוף סימן ע"ה דגם בערוה לא מהני זה וכ"ש בצואה ואפילו לדעת הב"י דלדידיה מהני שם החזרת פנים לחוד וכמו שכתב הפמ"ג שאני התם דעצימת עין ג"כ מהני לדידיה משא"כ בענינינו דעצימת עין וסומא אסור ג"ז אסור כמבואר להמעיין שם דלהב"י שקולין הם עצימת עין והחזרת פנים:

* עד שיוציאנה - עיין במ"ב במה שכתב דאם עוסק עתה בפסוקי דזמרה לכאורה ה"ה אם הש"ץ עוסק בק"ש וברכותיה אי להשתיקו דהרי אין אנו נוהגין עתה להוציא בזה ידי חובה ואף אם נזדמן שהוא לאחד בתוך ד' אמותיו ומחמת זה לא יוכל לגמור הברכות קודם החזן ולענות אמן על ברכת החזן מה איכפת להחזן בזה הלא צריך לאמר הברכות והק"ש בשביל עצמו ואינו דומה לחזרת הש"ץ בזמנינו שעיקרה ניתקן בשביל הצבור וכדמוכח בסי' קכ"ד ס"ד ואין ראיה ממ"א להיפך ממה דנקט דוקא פסוקי דזמרה דהוא קאי להמקומות שנוהגין להוציא ידי חובה בברכת ק"ש לזה קאמר פסד"ז דבזה אין הדרך להוציא ידי חובה כדמוכח בלישניה עי"ש בדבריו דזהו עיקר טעם שלו וא"כ בזמנינו ה"ה ק"ש וברכותיה וצ"ע. ולענין מי רגלים אם נזדמן בעת ק"ש וברכותיה חוץ לד' אמותיו של הש"ץ בודאי יש להקל שלא להודיעו וכדלקמיה:

* בתוך ד"א של הצואה - עיין מ"ב במה שכתב דה"ה אם התינוק השתין מים וכו' ובספר מור וקציעה כתב דאם תינוק השתין מים בעוד שהש"ץ מתפלל בקול רם ואין הש"ץ יודע אין להשתיקו ועיקר טעמו הוא כיון דאיסור מי רגלים אינו אלא מדרבנן מפני כבוד הצבור ראוי להעמיד על דין תורה ובאמת קשה לדחות בזה כל האחרונים שלא הזכירו סברא זו משמע דלא ס"ל אם לא שהמי רגלים הוא מאיזה חולה המטפטף לאונסו שבודאי יש ליזהר שלא לגלות שלא לביישו. ומ"מ אם הוא חוץ לד' אמותיו של הש"ץ לפי מה שאין אנו נוהגין היום לצאת בתפלת הש"ץ אפשר דיש לסמוך להקל במי רגלים שלא להודיע להש"ץ להשתיקו. ואם היה המי רגלים בתוך ד' אמותיו של הש"ץ ועד שהביאו מים להטיל בהן שהה כדי לגמור כל התפלה אי צריך לחזור לראש בשביל זה עיין לעיל בסי' ע"ח בבה"ל:

* אבל להרשב"א וכו' - בב"י משמע דלעיקר הלכה תפסינן כהרא"ש וכ"כ הע"ת ומדברי השו"ע משמע שמצדד יותר להרשב"א כ"כ הפמ"ג בשם הנ"ץ וכ"כ א"ר ובח"א משמע דהוא ספיקא דדינא וכן נכון:

* דוקא כשאינו רואה - והרהור מותר בכל גווני דכיון דנפקא לן רק מולא יראה לא חמיר מנגד ערוה דקי"ל דהרהור מותר. [פמ"ג וח"א]:

* אותה - עיין במ"ב שכתבנו דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכו"ע כ"כ המ"א וטעמו דכיון שהוא ברשות בפני עצמו ואינו רואה להדיא אין כאן משום מחניך קדוש ולא משום ולא יראה בך ערות דבר ובפמ"ג הקשה על דינו לפי מה שכתבנו לעיל בסוף סימן ע"ה מסקנת האחרונים לענין איסור ערוה דאפילו בעוצם עיניו אית ביה ג"כ משום ולא יראה בך וגו' ה"ה דאפילו בענינינו יש להחמיר בזה ולא שרי אלא בשאינו יכול לראות הצואה מחמת גובהו או עומקו אמנם לפי מה שמצדד הפמ"ג בסי' ע"ה דאפילו בערוה גופא אם הוא ברשות אחרת מותר לכו"ע בעוצם עיניו אין כאן שום קושיא ע"כ יש להקל בשעת הדחק ובלא"ה הלא הרבה תופסין כהרא"ש והוי ס"ס וכ"כ הדה"ח. והנה כשהוא מתפלל וחזיר עובר לפני החלון הפתוח נ"ל דבזה לכו"ע יש להקל כשעוצם עיניו דיש לצרף לזה עוד דעת הב"ח לעיל בסימן ע"ו דס"ל דבצואה עוברת די בד"א אף לפניו וכ"ש כשהוא ברשות אחר ובלא עצימת עין נכון להחמיר וכן המנהג:

* לא מהני הפסקה - ר"ל מה שהזכיר בתחלה בשהיתה על מקום גבוה עשרה טפחים והנה לט"ז בודאי ניחא דס"ל דאין אנו צריכין שיהיה רחב ד' ואעפ"כ חשיב הפסק אבל להב"ח דס"ל שיהיה ג"כ רחב ד' על ד' א"כ למה מיקרי זה בשם הפסקה והלא ג"ז הוא רשות בפני עצמו וצע"ק:

* ולא שינוי רשות - עיין במ"ב ס"ק י"ז מה שכתב דבעינן ד"א כו' הוא דעת הלבוש והגר"א והח"א והיש מקילין הוא הפרישה והא"ר והדה"ח והש"ש. והפמ"ג במ"ז ה' נשאר בצ"ע וכן במכוסה והריח נודף ג"כ דיעות בין הפוסקים וכמו שכתבנו לעיל בהקדמה אות ז' עי"ש:

* שירחיק כשיעור - עיין במ"ב מש"כ בשם הב"י ולפלא על השליט הגדול הב"י איך פשיטא ליה זה כ"כ ולא זכר אשר לפי דברי רש"י בעירובין צ"ב ע"א ד"ה אסור לזרוע שפירש דכל הקטנה נחשבת למקום הפתח של הגדולה עי"ש ממילא יהיה הדין ג"כ לענין צואה דאם הצואה בגדולה ואין רחוק ד"א מן הפתח ממילא אסור בכל הקטנה דבחד מחתא מחתינהו שם הגמרא עי"ש וכ"כ הריטב"א שם בהדיא והתוספות שם ע"ב ד"ה שאלמלי אף דבתחלה רצו לדחות פירש"י מ"מ הלא לבסוף הכריחו דפרש"י עיקר א"כ יש לנו ג' עמודים לדין זה ולא זכר כלל את שיטתם לא בזה ולא ביו"ד סימן רצ"ו סמ"ט לענין כלאים וצ"ע אח"כ מצאתי בספר יבשר טוב שהקשה ג"כ קושיא זו:

* אם אין מגיע לו ר"ר - עיין במ"ב ועיין בפמ"ג שפירש דברי המחבר דהכונה שאין מגיע ר"ר כלל בהגדולה דאם היה מגיע היה אסור אפילו אם לא הגיע הריח עד לו לפי מה שפסק הלבוש למעלה דגם בזה בעינן דוקא ד"א ממקום שכלה הריח:

* אם נתן בהם עורות - מלשון זה משמע דאפילו אם ניטל אח"כ העורות מהן ונתייבש וניטל הריח רע ג"כ שם צואה עליהן ומלשון תר"י בענין זה לא משמע לכאורה כן עי"ש ועיין במה שכתבנו בסמוך מענין זה:

* ואם יש בהם ריח רע וכו' - לא קאי על צואת כלב וחזיר כ"א אשאר בהמה חיה ועוף דבכלב וחזיר קים להו לחז"ל שאין ריחם רע כ"ז שלא ניתן בתוכם עורות כן מוכח בגמרא שם כ"ה ע"א א"ר לית הלכתא וכו' עי"ש:

* דינם כצואת אדם - עיין במ"ב מש"כ דאפילו אם פסק הריח ג"כ אסור כתבתי זה משום דכיון דהמחבר ס"ל דדינו ממש כצואת אדם ושם הוא אסור בכל גווני כבסימן פ"ב עי"ש וא"כ לפ"ז כ"ש בצואת חתול וכל אלו הדברים המוזכרים מס"ה והלאה אסור אפילו נפסק הריח אח"כ וכ"כ בספר הלכה ברורה ומ"מ אינו מבורר כ"כ אצלי דבר זה דאפשר דלזה קיל מצואה ממש וכן משמע לכאורה מלשון המחבר שכתב צואת חמור הרכה משמע דוקא כשהיא עדיין רכה אבל אם נתייבש אח"כ מותר אף דמתחלה היתה רכה ויש לדחות דכונת המחבר רק למעט אם היתה מתחלה יבישה דלא חל עלה שם צואה כלל אח"כ מצאתי בפני משה בירושלמי שכ' כשהיא עדיין רכה וצ"ע למעשה:

* צואת חמור וכו' - עיין במ"ב מה שכ' בשם המ"א וכ"כ הדה"ח אמנם לעיקרא דדינא יש לפקפק בזה די"ל דכל עיקר שחל עלייהו שם צואה אינו רק כ"א כשיצאו מן הבהמה היו מסריחין משא"כ כשמתחלה לא היה בהן ר"ר אין חל עלייהו שם צואה כלל ואינו דומה לצואת אדם דאסור שם בכל גווני ומה שהוכרח המ"א לזה נראה משום דאל"ה מה חילוק יש להמחבר בין אלו ובין צואת שאר בהמה חיה ועוף הלא בכולם פסק המחבר בס"ד דאם יש בהם ר"ר דינם כצואת אדם וכ"כ המחה"ש דזהו טעם המ"א וא"כ לפי מה דפסק אח"כ המ"א בעצמו כהטור דצואת שאר בהמה חיה ועוף אינו אסור רק עד שיכלה הריח אין אנו צריכין לכל זה וצ"ע:

* בירושלמי אוסר וכו' אדומה - עיין במ"ב מה שכתב לענין תרנגולים הגדולים [שקורין אינדיק או וואלעכשי הענער] ובדה"ח משמע בזה וכן בלול של תרנגולין דאם עבר וקרא נגדן יחזור ויקרא ולענין תפלה יתנה וכנ"ל במ"ב ונ"ל שטעמו משום דמתר"י והרא"ש משמע דלא פסיקא להו דין זה אף בלול כ"כ דדינו כצואת אדם לכן דעתו דלענין תפלה צריך להתנות ולכתחלה בודאי צריך האדם להחמיר דהוא ספיקא דאורייתא לכן כתב המחבר דדינו כצואת אדם:

* אבל הלול שלהם וכו' - עיין במ"ב מש"כ בשם הח"א לענין דיר של בהמה ובספר קיצור שו"ע כתב דלא נהירין ליה דבריו וגם הפוסקים לא הזכירוהו ומלול של תרנגולין יש לחלק ור"ל משום דמלבד הסרחון הוא מאוס ג"כ כמש"כ הרא"ש והטור ומי יאמר דגם בדיר של בהמה שייך סברא זו ואין להביא ראיה להקש"ע ממה דקי"ל ביו"ד סי' רפ"ו דרפת בקר חייב במזוזה אף דבה"כ קי"ל שם דפטורה אלמא דלא נחשבת כבה"כ דלולין יוכיחו דחייבים וע"כ הטעם דאף דלענין ברכה אסור לברך שם כמו בבה"כ מ"מ לענין מזוזה איננה בכלל שאין עשויה לדירת כבוד דיהיה פטור משום זה עי"ש [ועיין בח"א כלל ט"ו דין י"ב דנשאר בזה בצ"ע] אך ראיה אחרת יש להביא להקש"ע דלהח"א דלאו דוקא בצואת תרנגולים דה"ה בצואת בהמה מפני הריבוי שלהם נחשבת כצואת אדם א"כ ה"ה בצואת כלבים וחזירים יהיה ג"כ הדין כן בדיר שלהם ולא משמע שם כן בהגמרא לפי מה שפירש שם התוספות ד"ה ולית הלכתא דהברייתא דאוסרת בצואת תרנגולים איירי בלול שיש שם הרבה מצואתן כמש"כ הרא"ש א"כ נוכל לאמר דרישא דהברייתא דאוסרת בצואת כלבים וחזירים איירי ג"כ כי האי גווני ואמאי קאמר רבא שם לית הילכתא כו' לוקמי כה"ג אלא ודאי דבכל גווני שרי בשאר דברים לבד בצואת תרנגולים והטעם כנ"ל. אך מ"מ נ"ל ברור להלכה דהדין עם הח"א ולא מטעמיה דרפת בקר הוא בכלל אשפה וכבר אמרו דסתם אשפה אפילו אין ריחה רע אסורה מחמת חזקת אשפה שיש בה צואה עד שיבדוק וכנ"ל בסימן ע"ו ס"ז וגם הקיצור שו"ע יודה לזה. וכשהרפת מסריח שדרך להצטער ממנה ב"א אין אנו צריכין לכל זה דהיא בכלל אשפה שריחה רע. ואם פינו הרפת מהדיר ונסתלק הר"ר מהדיר נראה דמותר אח"כ לקרות שם אך בתנאי שיהיה בדוק לו גם הכתלים מצואה כי ע"פ הרוב מצוי טנופת על הכתלים ע"כ שומר נפשו ירחק מזה ואחז"ל בברכות כ"ד ע"ב שמי שנזהר לזכור דבר ה' בקדושה זוכה לאריכת ימים עי"ש בגמרא:

* אשפה שריחה רע - עיין במ"ב דאפילו אם היא בדוקה מצואה ומ"ר כ"כ הפמ"ג ופשוט דאל"ה אפילו אם אין ריחה רע הלא קי"ל ספק צואה באשפה אסורה ונ"ל דאם ברוב הימים נסתלק ממנה הר"ר מותר אם היא בדוקה מצואה ואף דבצואה קי"ל סימן פ"ב דאסורה עד שתהא נפרכת דאז חשיבה כעפרא בעלמא ש"ה דאשפה הלא היא עפר מעיקרה ורק אסורה וחשיבה כצואה מטעם הריח וממילא כשנסתלק הריח חוזרת להיות עפר כנלענ"ד:

ביאור הלכה סימן פ

=================

* מוטב שיעבור זמן ק"ש ותפלה - עיין במ"ב הטעם כי גנאי הוא וכו' לקטתי זה מדברי עה"י ולעיל בסימן ל"ח ס"ב בביאור הגר"א משמע דטעם השו"ע עיקר הוא דק"ש ותפילה צריכין להיות בתפילין וכאן א"א בתפילין עי"ש ולפ"ז בתפלת המנחה שבלא"ה אין אנו מניחין תפילין וכן בק"ש של ערבית ותפלתה אף שאין יכול לשמור עצמו מלהפיח אעפ"כ יקרא ק"ש ויתפלל בזמנה וכשיצטרך להפיח יפסוק עד שיכלה הריח אך לדברי כולם יקשה טעם השו"ע דלדברי עה"י קשה וכי מפני חששא דהפחה יבטל לגמרי את המצוה הלא אנוס הוא בזה יתפלל וכשיזדמן לו האונס יפסיק באמצע עד שיכלה הריח וכמו שהקשה באמת המגן גבורים וכן לטעם הגר"א ג"כ קשה וכי מפני שלא יכול לקיים ק"ש ותפלה עם תפילין יבטל עי"ז לגמרי הק"ש ותפלה והלא הלבוש הרחיב לנו הדבור בזה בסימן נ"ח ופשוט לו כביעתא בכותחא דבמקום שהאדם אנוס ולא יכול לקיים מצות תפילין לא יבטל בשביל זה ק"ש ותפלה בזמנה עי"ש ופשוט לי דמשום זה כתב הגר"א בסימן זה אינו נראה כן להלכה אך לכו"ע אין הדין הזה דשו"ע אמור אלא אם וודאי יפיח באמצע אבל מחששא דשמא יפיח בודאי אין נכון לבטל בשביל זה אפילו תפלה בצבור ויש להאדם לכתחילה רק לבדוק את עצמו ויותר אין עליו חיוב כלל:

ביאור הלכה סימן פא

==================

* קטן שהגיע לכלל שאחר וכו' - עיין במ"ב מש"כ דאם הוא חלוש וכו' הוא מדברי המ"א וטעמא דבתר דידיה אזלינן ונ"ל דכ"ש דאזלינן בתר דידיה להחמיר ע"כ אם אנו רואין שהקטן הזה יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס ואחרים בזמנו עדיין לא הגיעו לזה השיעור אפ"ה צריך מדינא להרחיק מצואתו ומימי רגליו ומה שכתבתי לבסוף הנ"מ בין לכתחילה לדיעבד הוא נובע מדברי הש"ת בשם המח"ב עי"ש רק שהוא כתב הדין לענין קריאה ולענ"ד לענין קריאה יש להחמיר לחזור ולקרות הפרשה של ק"ש עוד הפעם אחרי שאין בזה חשש ברכה לבטלה וגם הוא דאורייתא:

* ולהרר"י וכו' - עיין במ"ב דלדינא אין להחמיר בדיעבד וכ"ש לענין שאר ברכות בודאי אין להחמיר עיין לקמן סימן קפ"ה ס"ה:

ביאור הלכה סימן פב

==================

* וי"א דלא הוי כעפר רק וכו' - בגמרא פליגי תרי לישני בזה ודעה הראשונה ג"כ דעתה להחמיר בזה אך ס"ל דיותר נקל הוא להתפרך ע"י גלילה מע"י זריקה:

* וכן עיקר - משמע מזה דס"ל דאם ראינו שנפרכה ע"י גלילה די בזה וא"צ לחוש דלמא לא היתה נפרכת ע"י זריקה אבל בא"ר כתב בשם האחרונים דצריך להחמיר ג"כ כדעת המחבר ועיין בפמ"ג מה שכתב עוד בזה בשם הדרישה ועי' בחידושי הרשב"א [ברכות כ"ה] בשם הראב"ד דמשמע מיניה דאי חזא דמפלאי אפלויי אז הגיע לשיעור שתהא נפרכת ע"י גלילה ויפה זה מצואה כחרס דקי"ל דאסורה אכן לפי מה שהחמיר בא"ר לחוש לדעת המחבר אין להקל בזה. שוב מצאתי בערוך ערך כל ובאור זרוע סימן כ"ט דסוברים דשיעור זה עדיין לא הגיע אף לצואה כחרס ואסור וכן משמע מכל הפוסקים שלא הביאו כלל להא דהרשב"א הנ"ל:

ביאור הלכה סימן פג

==================

* ויראה לי דהיינו כשאין לו מחיצות - כמו שהיה בזמן חכמי הגמרא שהיה בה"כ שלהם אחורי הגדר ע"פ השדה ולפ"ז נראה שבעיירות הקטנות שאין לכל אחד בה"כ קבוע אחורי הבתים במקום שרגילין לפנות דין בה"כ יש לו כמו אחורי הגדר. ומה שנוהגין איזה אנשים שבהגיע זמן סוכות מפנין המקום שיהיה נקי ועושין שם סוכה הרי יש לו דין בה"כ ישן ומה יועיל הפינוי אפשר משום הבנין שבונה שם אף דהוא רק על איזה ימים ואח"כ יוחזר להיות בה"כ כמקדם נעקר שם בה"כ ממנו ומשמע בפנים מאירות ח"א סימן פ"ז דעקירת השם מהני לזה [אך מה שכתב שם דבה"כ ישן שאין בו צואה הוא מדרבנן אישתמיטתיה דברי תר"י והב"י ושארי פוסקים שבסימן זה דכולם כותבים דהוא מדאורייתא ואידך דברי תר"י שבעמוד זה גופא שכותב דהוא מדרבנן פירשו המפרשים דקאי רק על בה"כ חדש כדי שלא יסתרו דבריו אהדדי וכן משמע ברא"ש] אך אפילו אם נימא דזה מקרי עקירת השם צריך מדינא עכ"פ מתחלה לבדוק בזה הכתלים של הבית ולנקותם דאל"ה יהיה אסור לו לברך ולקדש שם דאולי הם מטונפות מכל השנה כי הלא הוא מקום הראוי לו להסתפק וכדלעיל בסימן ע"ו ס"ז וח' ובעיני ראיתי בסוכות שנמצא מכשולות מענינים כאלו וכיוצא בהם הרבה (שלוקחין איזה דלת או דף לסוכה והיא היתה מונחת מתחלה במקום מאוס) ושומר נפשו ירחק מלעשות סוכה במקומות אלו אלא ירחיקנה מאחורי הבתים במקום שהוא נקי ואם יצטרך לעשות עי"ז עירוב יטלטל ע"י עירוב:

* אבל אם יש לו מחיצות - נסתפק הפמ"ג אם בעינן דוקא ארבעה מחיצות או אפילו ג' מחיצות וכו' עי"ש עוד:

* אם אין מגיע לו ריח רע - סתם המחבר בזה כדעה הראשונה לעיל בסימן ע"ט סוף ס"ב [הגר"א] וכן פסקו שם האחרונים להלכה והל"ח והמ"א כתבו דמחיצת בה"כ לכו"ע אין מועלת להפסיק לר"ר ולכן סתמתי ג"כ במ"ב להחמיר דבעינן ד"א ממקום שכלה הריח דבלא"ה סוברין שם הרבה אחרונים כן עי"ש ובסימן ע"ט בהקדמה אות ז':

* הזמינו לבית הכסא וכו' - ואין חילוק בזה בין הזמנה ע"י דיבור להזמנה ע"י מעשה [כ"כ הת"י בנדרים] ולכאורה בעינן שיהא הזמנה לעולם אבל הזמנה לפי שעה לא מיקרי הזמנה בזה וראיה מלעיל סימן מ"ב ס"ג אבל יש לדחות דהא בלא"ה הלא שם קי"ל דהזמנה אפילו לעולם ובלי מעשה לאו מילתא היא כלל וכאן הלא עכ"פ אסור מדרבנן וע"כ משום דבזיון הוא לקרוא ק"ש ולהתפלל במקום שנזכר עליו שם מאוס כזה וכמו שכתבו הפוסקים א"כ אפשר דה"ה אפילו בהזמינו לפי שעה נמי הכי הוא וצ"ע. ומ"מ נ"מ מכל זה לענין מה שכתבנו במ"ב דאם היה בו הזמנה ומעשה הוא בה"כ גמור לכל דיניו וממילא דאיסורו מן התורה דבודאי אם לא הזמינו רק לפי שעה לא הוי איסורו מן התורה כנ"ל. ומש"כ עוד דאם במקרה נפנה שם וכו' דבאמת מעשה בלי הזמנה גרוע מהזמנה בלי מעשה דבזה לכו"ע בעלמא לאו מילתא היא וכדאיתא בברכות כ"ג ע"ב עי"ש וא"כ מנין לנו להחמיר בזה בענינינו ועוד דא"כ טמיתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא כ"כ בספר יבשר טוב ודבריו נכונים ואף שמצאתי בשו"ע של הגר"ז שכתב דאם נשתמש בו רק פ"א תו הוי בה"כ ישן ואיסורו מן התורה ע"כ כונתו בבה"כ שנבנה לשם זה או אפילו אם אין לו מחיצות כלל והזמין זה המקום מתחלה לשם בה"כ אבל בלא"ה לא. ועיקר דינו דהגר"ז שכתב דאסור מן התורה נראה דדייק מלשון הרמב"ם והשו"ע שכתב שעדיין לא נשתמש בו משמע אבל אם נשתמש בו תו הו"ל בה"כ ישן לכל דיניו. וא"ל ע"ז מקרא דכתיב ויד תהיה לך וגו' והיינו מקום מיוחד הרי דהיה שם הזמנה ואפ"ה התירה התורה לאחר שיכסה הצואה לדבר שם ד"ת וכמו שכ' תר"י בפרק מי שמתו בסופו ומה עדיף כיסוי מאם פינה הצואה לגמרי דאסור די"ל דשם לא היה חל שם הזמנה כיון דהיה יודע בעת הזמנה שיהיה צריך תיכף לכסות א"נ כיון דהו"ל לכל אחד ואחד יתד על אזונו לחפור תיכף ולכסות דומה זה למה דמבואר בסימן פ"ז סק"א במ"א עי"ש וגם לא עדיף זה ממקום שהוזמן לקבורה והניח בו את המת בפירוש ע"ד לפנותו דאיתא בטוי"ד סימן רס"ד דשרי והובא לעיל במ"א סימן מ"ב עי"ש:

* מותר לקרות וכו' - ע' במ"ב סק"ז שכתב דאפי' בתוך ד"א כן מוכח מהמ"א וכ"כ הגר"ז ומנחת שמואל ושארי אחרונים:

* בני אדם שיש להם וכו' - עיין במ"ב מש"כ לענין כסא קטן הנקוב. ואם הקטן שנעשה בשבילו הכסא הזה [שקורין שטוייעלקע] לא הגיע עדיין לשיעור שצואתו יהיה אסורה מן הדין ושארי קטנים לא עמדו בו לכאורה יש להקל בו שלא להצטרך להרחיק ממנו אם אין ר"ר מגיע ממנו ובלא"ה יש לעיין בדין הכסא הזה של קטנים דהלא עיקר מלאכתו נעשה לעמידת התינוק רק שבדרך אגב עושה ג"כ צרכיו שם וא"כ לכאורה דומה זה לדינו של דה"ח שהבאתי במ"ב דיש להקל בו אם הוא נקי מצואה ואינו מגיע ממנו ר"ר וסבור הייתי לומר דכונת הט"ז מה שכתב כסא קטן הנקוב אינו על מה שאנו קורין [שטוייעלקע] אלא ממש על כסא שנעשה כמו ספסל נקוב וכדי שיעשה בו הקטן צרכיו אבל מדברי שולחן שלמה לא משמע כן וצ"ע ובלא"ה נכון להחמיר ולכסות [השטוייעלקע] בעת ד"ת שאינו מצוי שיהיה נקי לגמרי כדין מצואה ולפעמים יש עליו צואה יבישה:

* אין הגרף תחת הנקב - ואם הגרף תחת הנקב וכ"ש כשהצואה מונח על הקרקע תחת הספסל לכו"ע דינו כבה"כ ואסור לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח רע. אך יש לעיין דאולי עי"ז כל החדר דינו כבה"כ ואסור אף מלאחריו בכל החדר אף אם הוא גדול וכן משמע בח"א כלל ג' דין יו"ד לפי מה שמפרש דברי המרדכי וכ"כ הא"ר ואף דאפשר לומר דלפי מסקנת הא"ר שם דמפרש כהפרישה תו אין אנו צריכין לביאור זה בדברי המרדכי מ"מ אפשר דלא חזר מזה הדין וכן משמע לכאורה מהמ"א סק"א דאפילו בחדש אסר כל השטח שבתוך המחיצות וכ"ש בישן ומהב"י והפרישה שהביא הח"א אין ראיה להמעיין בפרישה ומה שהביא מדברי הט"ז עיין בלבש"ר ואפשר דאם החדר ההוא מיוחד גם לשאר דברים לכו"ע אין דין כל החדר כבה"כ דומיא דמה שהקיל המ"א בסימן פ"ז סק"א לענין גרף וכל דברינו הוא לאחר ד"א ממקום שכלה הריח ובתוך שיעור זה לכו"ע דינו כבה"כ מן התורה. ורע המעשה שראיתי בבית קלי הדעת שהיה לו חדר מיוחד לפנות שם והגרף תחת הספסל והר"ר היה מגיע בכל החדר ובאותו החדר היו קבועים הספרים שלו וקריתי עליו המקרא הזה כי דבר ד' בזה ושקליה למטרפסיה שהיה לו בן יוצא לתרבות רעה ר"ל ונתחלל גם גופו על הבריות בשביל זה וכמאמר התנא באבות כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות:

* וכל מי שקורא וכו' חוזר וקורא - בחידושי רע"א שכתב דלענין מי רגלים כיון שהוא מדרבנן בדיעבד אינו חוזר ובספר שולחן שלמה ובדברי הגר"ז לא משמע כן ומדברי המ"א לעיל בסוף סימן ע"ו ג"כ אין כ"כ ראיה דכונתו על מה שכתב בשו"ע במצאן במקום שהיה ראוי להסתפק אבל לא בשידע מתחילה וקיצר בלשונו כדרכו ועיין מה שכתבתי לקמן בסימן קפ"ה בביאור הלכה:

ביאור הלכה סימן פד

==================

* ובישן בבית החיצון וכו' - כי דרכם היה שאחר שלבש חלוקו בבית האמצעי היה יוצא לבית החצון לגמור שם הלבישה [רש"י] ומש"כ במ"ב אפילו היתה דרכו וכו' ובימי החורף וכו' הוא ירושלמי ופשוט דמיירי שלא נבנה הבנין מתחלה לשם מרחץ דאל"ה אפילו היו רוחצין בו רק פ"א ג"כ דינו כבה"כ ישן:

* ובפנימי שכולם עומדים שם ערומים - בירושלמי איתא שרוב בני אדם עומדים שם ערומים:

ביאור הלכה סימן פה

==================

* ואם נזדמן וכו' מדבר איסור - עיין במ"ב ס"ק י"ד מש"כ ויש מחמירין הוא מח"א ונ"א עי"ש ומקרוב נדפס חידושי הר"ן על שבת איתא שם בהדיא דלא כוותיה וראיותיו שם בנ"א יש לדחות ואכ"מ להאריך וכ"כ הגר"ז כהמ"א:

ביאור הלכה סימן פז

==================

* גרף וכו' - עיין במ"ב מה שכתב באות ב' דאם מגיע ר"ר וכו' כי לכאורה קשה מאוד על המ"א דמתיר אם הוא נזהר תמיד להטיל תיכף רביעית מים הלא לדעת ר"י עביט אסור מן התורה אף דמ"ר עצמן אינן אלא מדרבנן וע"כ משום דהוא מסריח יותר דיינינן ליה כמו צואה וכמו שכתב הח"א או משום דכיון דמיוחד לזה הוא כמו בה"כ וגם לפ"ז איסורו מן התורה וכדמשמע בחידושי רע"א וא"כ מה מהני לזה מה שמטיל תמיד רביעית מים הלא מה דמהני רביעית מים למ"ר אף שהוא מרובה הוא משום דמ"ר אינו אלא מדרבנן וכפירש"י [ברכות כ"ה ע"ב] הא אם היה איסורו מן התורה לא היה מהני כלל וממילא מה מהני זה להעביט דאיסורו מן התורה מטעם זוהמא הנבלע בתוכו וכי משום מעט מים ששופך בתוכו לא יכנסו בתוכו זוהמת המ"ר והוא כעין קושית הי"א המובא בבה"ט ועדיף מינה ואולי י"ל דכיון דחזינן דאין בו ר"ר ממילא מוכח דלא נבלע בתוכו זוהמא כ"כ ואין איסורו רק משום דהוא יחדו למ"ר וחשבו כבה"כ ועל כן כיון ששופך תמיד מים בתוכו תיכף אחר הטלת המ"ר לא הניחו להתייחד לבית הכסא ובזה מיושב ג"כ קושית הי"א הנ"ל ולפ"ז אם מגיע ר"ר ממנה דינו כעביט ממש כנלענ"ד:

* אבל אם הם של מתכות או של חרס מצופה - עיין במ"ב לענין כלי פרצליין והנה אף דלענין הגעלה כתב הפמ"ג בסימן תנ"א דכלי חרס הם מ"מ לענין זה צ"ע דעל מה שכתב הט"ז דלפי מה שנתבאר סימן תנ"א דכלי זכוכית ג"כ כמו כ"ח ה"ה בזה כתב הישועות יעקב אני תמה דהרי בכ"ח גלייזירט דעת הפוסקים הנ"ל דאינו בכלל גרף של רעי וזו בודאי חשוב כמו כ"ח לענין בליעת איסור [וכן כ"ח המצופין אבר כתב הח"י שם באות ס"ד דדעת רוב הפוסקים דהרי הוא ככלי חרס ובזה לכו"ע מהני וכנ"ל] אלא ודאי דלענין גרף של רעי כיון דיכול להדיחו והוא שוע אין בזה חשש גרף עכ"ל וא"כ ה"ה בענינינו נמי אפשר דכיון דהם שועין ואינם בולעין כ"כ כמו כלי חרס אפשר דאין דינם ככלי חרס ומ"מ נראה דלמעשה נכון להחמיר דאפילו בכלי זכוכית גופא הפר"ח מחמיר ונהי דשם נקטינן כדעת האחרונים להקל מ"מ בזה יש להחמיר:

* מותר לקרות וכו' כיון שהרחיק וכו' - עיין במ"ב באם המטה גבוה עשרה וכו' שרי לקרות לפני המטה. ופשוט דה"ה כששוכב על המטה וראיה מלעיל סימן ע"ט ס"ב עי"ש במ"ב אך יש לו ליזהר בזה שלא יוציא אבר אחד חוץ למטה למקום הגרף עיין לעיל סימן ע"ו סעיף ד'. כתב בספר ח"א תיבה [ופארוואן] וכיוצא בו עומד בבית גבוה עשרה טפחים ורוחב במשך ד' טפחים המפסיק בין האדם לצואה יש להחמיר כדעת המ"א דאעפ"כ אסור אא"כ מפסיק מכותל לכותל אבל אם היה מי רגלים על הארץ או בכלי שאינו גרף בענין שאין בו אלא איסור דרבנן נ"ל דמותר לעמוד נגד המחיצה ולקרות ולברך אבל לא כנגד האויר דמחיצה הרחב ד"ט חשיב מחיצה להתיר כנגדו ואם המחיצה הוא יותר מן האויר דהוי עומד מרובה על הפרוץ נ"ל דאפילו בצואה יש להתיר בשעת הדחק נגד המחיצה ובלבד שלא יראה הצואה. וכן חריץ המפסיק עמוק י"ט במשך ד"ט ורחבו משפתו לשפתו ג"כ רוחב ד"ט הרי זה כשתי רשויות עי"ש. עוד כתב ודוקא שהמחיצה הוא גבוה י"ט ברוחב ד"ט מן הקרקע עד סוף גובה י"ט או אע"פ שפחות מג"ט סמוך לקרקע אין בו רוחב ד' כגון שעומד על רגלים דקים דאמרינן לבוד אבל שולחן שלנו וכיוצא בו שעומד על רגלים ואין ברחב ד"ט אע"פ שהן גבוהין י"ט לא הוי מחיצה להפסיק:

* וכן אם כפה וכו' - כתב הלבוש אם העמיד להגרף והעביט בתוך כלי שמחיצותיה גבוהין יותר מן הגרף והעביט עד שאינן נראין הוי כמכוסין ומותר אם אין ריח רע אבל הנ"ץ והל"ח חולקין וסוברין דלא מהני אם לא כשמחיצותיה גבוהין יותר עשרה טפחים כ"כ א"ר. כתב הפמ"ג גג רחב שבולט על הבית [שקורין פיר ליבין] לא נחשב זה לרשות בפ"ע לגבי ר"ה ע"כ אם יש צואה חוצה לו אסור לומר תחתיו ד"ת ואפילו באין רואהו ועיין בסימן ע"ו ס"ח דאפילו אם הוא רק מקום הראוי להסתפק צריך ליזהר בזה:

ביאור הלכה סימן פח

==================

* וכן פשט המנהג - עיין במ"ב מש"כ דאותן הנוהגים בטבילה אפ"ה חולה לאונסו פטור מכלום. קצת נראה דחולה נקרא לענין זה מי שהוא חלוש וראיה לזה מברכות כ"ב לענין ת"ח עי"ש ברש"י ד"ה אפשר. ודע עוד דמה שמסתפק בשע"ת לענין חציצה בטבילת בע"ק מצאתי בספר האשכול שזכינו עתה לאורו שכתב בהדיא דאין פוסל חציצה בזה. אך ביש חציצה ברוב גופו משמע שם דפוסל גם בזה: