==================

* ואם התפלל משעלה עה"ש וכו' - עמוד השחר נקרא מה שמתחיל האור להתנוצץ בפאת המזרח קודם הנץ החמה כשיעור שעה וחומש שעה (רמב"ם פ"א דברכות) ולא כמו שטועין איזה אנשים שעמוד השחר הוא כוכבא דצפרא דהוא זמן הרבה קודם וכדאיתא בירושלמי פ"א דברכות. ומשמע מדברי המחבר דקודם שהאיר המזרח אף שעלה עה"ש לא יצא אף בדיעבד וכן משמע בדברי רבינו ירוחם ודעת המ"א והפר"ח דמשעלה עה"ש יצא בדיעבד דיום הוא. ובפמ"ג מפקפק בזה אף דבעצם הדין משמע דס"ל כדבריהם דמן התורה יום הוא אף קודם שהאיר פני המזרח לכל דבר כיון שעלה השחר ומפני זה בשעת הדחק מותר לכתחלה תיכף משעלה עה"ש עכ"פ שלא בשעת הדחק מצדד להוכיח מדברי הרמב"ם לענין תפלה דאף בדיעבד לא יצא משעלה עה"ש. אמנם ביותר מזה מצינו בספר אליהו רבא ובספר מטה יהודה והגר"א בספרו שנות אליהו כולם כאחד הסכימו דעד שיאיר המזרח אפילו בדיעבד אינו יוצא מטעם דעדיין הוא בכלל לילה עד שהאיר המזרח וכל הפוסקים שכתבו משעלה עה"ש באיזה ענין היינו האיר המזרח וכן מה ששנינו במגילה כ' וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר היינו האיר המזרח גם מצאתי אח"כ בספר מגן גבורים שמצדד להכריע כן להלכה כהא"ר ולפלא שלא הזכיר שגם הגר"א כתב כן והביא ע"ז ראיה מירושלמי עיי"ש בש"א ונ"מ מזה לכמה הלכות שבתורה וכן מה שכתוב לקמן בס"ח דבשעת הדחק מותר לכתחלה להתפלל משעלה עה"ש היינו ג"כ כשהאיר פני המזרח והמחבר סמך בזה אדלעיל בריש הסימן דאחר שהאיר דוקא דשעת הדחק לכתחלה אינו קיל משלא בשעת הדחק דיעבד (ויוסר בזה מה שתמה הפמ"ג מלעיל סימן נ"ח סעיף ג' וד') וכן לעיל בסימן נ"ח סעיף ג' וד' לענין ק"ש יהיה ג"כ דוקא אחר שהאיר המזרח ועיין לעיל בסימן נ"ח בבה"ל שהבאתי ראיה מדברי הרשב"א שגם הוא סובר כהא"ר והגר"א והמ"י הנ"ל. ולדינא בודאי יש לחוש לכל הני רבוותא בכל דבר שמצותו ביום אם עשהו קודם שהאיר המזרח לחזור ולעשותו לאחר שהאיר אמנם בתפלה אפשר דיש לחלק בזה והוא דשלא בשעת הדחק לכאורה יש להחמיר בזה אף בדיעבד וכהפמ"ג הנ"ל וכן משמע מדה"ח שהעתיק להלכה כהב"ח והא"ר דלא סגי כשהבריק השחר כנקודה אלא עד שיאיר כל המזרח אבל בשעת הדחק אם התפלל קודם שהאיר המזרח אפשר דיש לסמוך בזה בדיעבד על המ"א והפר"ח והפמ"ג הנ"ל שלא לחזור ולהתפלל משום חשש ברכה לבטלה וצ"ע. ולכתחלה בודאי יש ליזהר בזה מאד אפילו בשעת הדחק. וכ"ז הוא מחמת מצות ק"ש ותפלה ובעת שצריך להניח ג"כ תפלין יש להמתין עוד מעט והוא עד שיכיר את חבירו ברחוק ד"א ואם מניחן מקודם יניח בלא ברכה וכשיגיע הזמן ימשמש ויברך וכנ"ל בסימן ל' ס"ג:

* יצא - היינו בדיעבד כמו שכתבתי במ"ב וכן העתיקו הרבה אחרונים והפר"ח חולק על השו"ע וס"ל דמשהאיר הוא זמנה לכתחלה רק לוותיקין הוא קודם הנץ ואמנם לפי מה שכתבנו למעלה דקודם שהאיר לא יצא אף בדיעבד א"כ מוכח מכל הפוסקים דאף אחר שהאיר לכתחלה אין להתפלל דזהו עדיין בכלל עה"ש גם אין נ"מ בכל זה לדינא לדידן דדבריו הוא רק לעיקר מצות תפלה אבל לפי מה שכ"א מישראל נוהג וזהיר לכתחלה לסמוך גאולה לתפלה איך יכול לכתחלה להתפלל תיכף משיאיר היום הא צריך לקרות ק"ש וברכותיה ובדידהו בעינן דוקא עד שיכיר את חבירו ברחוק ד"א וכנ"ל בסימן נ"ח אך לאחר הזמן הזה אפשר דאין למחות ביד הנוהגין להקל עיין בב"ח ודרישה מה שכתבו לדעת רי"ו ועיין לעיל בסימן נ"ח בבה"ל אך למצוה מן המובחר לכ"ע אין להתפלל י"ח קודם הנץ:

* ואחר חצות וכו' - ועיין במ"ב לענין החצי שעה שאחר חצות. ואחר חצי שעה זו לכ"ע שוב לא יתפלל תפלת שחרית אפילו אם מה שלא התפלל עד עתה היה באונס וכ"ש במזיד והמתפלל ברכותיו לבטלה לכמה פוסקים אלא יתפלל מתחלה מנחה ואח"כ י"ח בשביל שחרית להשלמה והוא שביטול התפלה היה מתחלה באונס ולא במזיד וכדלקמן בסימן ק"ח. וקצת תקנה עיין לזה שם בס"ז:

* ואפי' זה אינו מותר אלא כשהוצרך וכו' - עיין במ"ב מה שכתב ר"ל שהוצרך ללכת וכו' אבל ליתן לו שלום אף בכה"ג אסור ומשמע דדוקא בזה כיון שעכ"פ הוא משכים לפתחו לזה אבל אם הוא משכים לפתח חבירו לראות שם איזה עסק ואגב זה נותן לו ג"כ שלום מותר כ"כ הפרמ"ג אבל מדברי הב"ח והגר"א משמע דאסור אף בכה"ג:

* ולא לאכול - עיין במ"ב במה שכתב וגם הסמיכו דבריהם וכו' ונ"מ בזה הטעם השני לאסור אפילו אחר שקבל עליו מלכות שמים בק"ש כ"ז שלא התפלל תפלת י"ח ע"כ נ"ל דאפילו מי שמוכרח לאכול לרפואה קודם התפלה יקרא עכ"פ ק"ש קודם:

* וכן אוכלין ומשקין לרפואה - עיין בפר"ח ופמ"ג דאפילו אם יכול לאכלם לאחר התפלה גם כן מותר כיון שהוא מכוין לרפואה. כתב הח"א נ"ל דאפשר הצריך לאכול מפני חולשת הלב מותר. כתבו האחרונים דאיש חלש שאינו יכול להעמיד על נפשו עד עת שגומרים הצבור תפלתם בבהכ"נ טוב יותר להתיר לו שיתפלל לעצמו בביתו בבוקר ויאכל מעט ואח"כ ילך לבהכ"נ לשמוע קדיש וברכו ושאר דברי קדושה משיאכל קודם התפלה וילך לבהכ"נ להתפלל עם הצבור (בה"ט בשם לקט הקמח והוא פשוט מברכות כ"ז ע"ב בגמ' חלש ליבאי וכו' ע"ש):

* הצמא והרעב - אף דמים מותר בלא"ה לשתות נ"מ למי שאינו יכול לשתות אליבא ריקנא ומוכרח לאכול מעט קודם איזה דבר (פרמ"ג):

* צריך להפסיק - היינו כשעולה עה"ש כ"כ הרא"ש ועיין לקמן בסימן רל"ה דאם התחיל לאכול בתוך החצי שעה שקודם צה"כ משמע שם מהפמ"ג דצריך לפסוק תיכף ואם כן לכאורה ה"ה הכא ואפילו את"ל דמשום אכילה קודם התפלה אין לעשותו כדאורייתא אפילו לדעה הראשונה מ"מ משום ק"ש של שחרית דהוא דאורייתא צריך להיות הדין דאם התחילו סמוך לה מפסיקין ואפשר דהכא משום דאפילו לאחר שיגיע עה"ש ג"כ אין לצאת בזה ידי ק"ש לכתחלה וכדלעיל בסימן נ"ח ס"ד לכן לא החמירו כ"כ א"נ אפשר דהרא"ש נקט הכי משום דזה הדין כולל אפילו בהתחיל בהיתר:

* וי"א שאין צריך - עיין במ"ב מש"כ דקורא ק"ש בלא ברכותיה ונ"ל דמחוייב ג"כ להניח תפילין מקודם שיאכל דהרי הוא ג"כ דאורייתא וזמנם ג"כ מתחיל בעת התחלת זמן ק"ש וכדלעיל בסימן ל' ס"א:

* בשעת הדחק - עיין במ"א סקי"ז שכ' דאם הוא בדרך ורואה שיעבור זמן ק"ש יקרא ק"ש על הדרך וג' ברכותיה ואח"כ כשיבוא למלון יתפלל מעומד מיהו נ"ל דיקרא אותה בדרך בלי ברכותיה. ועיין בחידושי רע"א שהסכים ג"כ דבזה אין להפסיק בין גאולה לתפלה אחרי שהשלים גאולה מקודם וחייב לסמוך תפלה אליה ע"כ צריך לעשות כעצת המג"א לקרות בלא ברכות. ואם רוצה ליסע מביתו אחר שהגיע זמנה ואין השיירא ממתנת לו רק זמן מועט ואין בזה כדי שיקרא ק"ש ויתפלל לכאורה בזה אף להגרע"א מוטב שיתפלל בביתו בעמידה ויקרא ק"ש על הדרך עם ברכותיה כתיקונה אך יש לדחות דהלא כתב הא"ר בשם פ"ת דיש לחוש למעשה לאסור כל הדברים הנזכרים בס"ג גם קודם ק"ש ותפלה של ערבית הרי דכ"ש קודם שמקיים ק"ש של שחרית יש איסור ליסע בדרך וא"כ כשמוכרח לעבור וליסע קודם שמקיים המצות ק"ש ותפלה מפני שאין השיירא ממתנת לו מוטב לכ"ע שיהיה דחוי אז תפלה שהיא דרבנן ולא ק"ש שהיא דאורייתא וההיא דשו"ע שאני שלא הגיע אז זמן ק"ש ואף שבאמת אין המצוה נדחית בזה רק מתאחרת לפי שעה גם בזה יש מעליותא במה שהיא דאורייתא כדמוכח סוכה ל"ח ע"א וצ"ע. ואפשר שגם בזה יקרא ק"ש לבדה בלא ברכות ובדרך יתפלל הכל כסדר וצ"ע. ואולם לפי מה דאנו נוהגין כהיום כהפוסקים דס"ל דמסמך גאולה לתפלה עדיף בודאי אין להקדים תפלה לק"ש:

=================

* ואע"פ שטוב להחמיר מכל מקום המנהג להקל - עיין בא"ר שכתב בשם הלבוש דלמעשה נכון להחמיר וכתב הא"ר דנראה דדוקא לפניו אבל לא לאחריו ולא הבנתי שהרי הלבוש בעצמו כתב אח"כ ויזהר בלאחריו שירחיק שיהיה יכול לפסוע ג' פסיעות כדי שלא יצער לרבו והיינו מלבד הד' אמות כמו שכתב הא"ז והא"ר בעצמו אח"כ ובאמת בלפניו לא ידענא טעם המחמירים בצבור אבל בלאחריו נכון להחמיר כי זה הטעם שמצער לרבו מוכח בירושלמי כמו שכתב הפר"ח והגר"א. ועכ"פ בעת קביעת מקום לכתחילה בודאי נכון ליזהר בזה. ומלבוש משמע שאפילו בלפניו טוב להחמיר ואפשר שהטעם הוא משום דהוי בזיון לרבו כשעומד באחוריו נגדו אפילו בענין זה:

==================

* הואיל וכסה ערותו - נראה דקאי על מה דמיירי בריש הסעיף שהיתה הטלית חגורה על מתניו דאין לבו רואה את הערוה ג"כ אבל אם לבו רואה את הערוה כגון שהיה לבוש חלוק בלא מכנסים אף דהוא רק מדרבנן כמו שכתב הפמ"ג בסימן ע"ד מ"מ צריך לחזור ולהתפלל וכן מוכח מדה"ח בדין ו' מהדברים שצריכין ליזהר בעת תפלה וק"ש ועיין בח"א כלל ג' דין ל"ג וצ"ע למעשה:

* יצא - עיין בהרמב"ם דמסיים ולכתחלה לא יעשה ונדחקו בביאורו ונ"ל דהשמיענו למי שנאנס ואין לו במה לכסות דלכתחלה מוטב שלא יתפלל כלל אח"כ מצאתי זה במ"מ. ונראה דרק במי שנאנס מתירין בק"ש ממתניו ולמעלה ערום בסוף סימן ע"ה אבל בלא"ה לא. וכן מצאתי בספר תבואת שור בסימן א' ס"ק ע"א עי"ש:

* צריך וכו' - עיין מ"ב והוא מב"ח ותמוהין דברי הב"ח דמשמע מיניה דלהפוסקים החולקין על רש"י ורבינו שמעיה גם בדיעבד חוזר ומתפלל וז"א דלא חמירא זה מלא כיסה את לבו והוא ערום ממתניו ולמעלה דבודאי אין בו משום הכון ואפ"ה אינו חוזר [מ"מ] ואולי דכונת הב"ח דבדיעבד יש לסמוך על רש"י ור"ש גם לענין לבו רואה את הערוה דאינו חוזר ומתפלל וצ"ע:

* וי"א שיש למחות וכו' - ומה שכתוב לעיל סימן ב' דאפילו בלי אזכרה ושלא בבהכ"נ אסור לילך עיין בבה"ט והפמ"ג תירץ דלעיל דוקא ד"א וכאן אסור אפילו פחות מד"א ועיין לעיל שכתבנו שם בשם הט"ז דבזמנינו אסור בכל מקום מדינא אפי' פחות מד"א:

==================

* היה צריך לנקביו וכו' - וש"ץ שהוא צריך לנקביו קודם חזרת הש"ץ אם יכול להעמיד עצמו עד פרסה כיון דבדיעבד תפלתו תפלה ויש בזה משום כבוד הבריות פשוט דמותר לסמוך בזה על שיטת הרי"ף המיקל לכתחילה בשיעור פרסה ונראה דאף המחמירין מודין כאן מפני כבוד הבריות אבל אם אין יכול להעמיד עצמו בשיעור פרסה דלכו"ע תפלתו תועבה מהו ואין להביא ראיה להקל ממה דהסכים המ"א באם נתעורר לו תאוה בצבור באמצע התפלה עד דאית ביה משום בל תשקצו דאעפ"כ מותר לו לגמור התפלה משום דכבוד הבריות דוחה להאיסור דבל תשקצו וא"כ ה"נ בענינינו דלכאורה איסור הנצרך לנקביו לתפלה הוא ג"כ רק איסור דרבנן מ"מ אינו דומה דשאני התם דאיסור שאסרו חז"ל על הנצרך לנקביו להתפלל ואמרו דתפלתו תועבה אין שם כיון דבדק עצמו מתחלה והתחיל בהיתר ותדע דאף רמ"א המחמיר מודה שם דבדיעבד אם לא הפסיק תפלתו תפלה משום האי טעמא וכמש"כ הע"ת משא"כ בענינינו דצריך לנקביו קודם שמתחיל להתפלל דגזרו חז"ל ע"ז ואמרו דתפלתו תועבה וא"כ כל ברכותיו לבטלה ויש בהן משום לא תשא אפשר דאין להקל משום כבוד הבריות ואולי סלקו חז"ל איסרם מזה וממילא אין הברכה לבטלה וצע"ג. ואם נזדמן לו כן להקורא בס"ת כשעלה לבימה פשוט דמותר לו לקרוא דשם בדיעבד קריאתו קריאה וכדלקמן וכ"ש אם כבר התחיל לקרוא ונתעורר לו תאוה דמותר לו לגמור את כל הקריאה וכדלקמן בס"ב:

* וצריך לחזור ולהתפלל - עיין מ"ב לענין קטנים דהי"א קמא והוא המ"א וח"א סוברין שא"צ לחזור ולברך בדיעבד והי"א בתרא והוא הא"ר והדה"ח הסכימו דצריך לחזור ולברך ואין כח בידינו להכריע ביניהם כי אף דהא"ר הביא בשם תשובת הרשב"א ותשובת רמ"א ומע"מ דסוברין כוותיה עיין במגן גיבורים ובספר מאמר מרדכי שהביאו הרבה שיטות הראשונים דסוברים כוותיה דהמ"א ולדעתם אפילו אם לא יכול לגמור תפלתו דבאמצע התחילו מי רגליו להיות שותתין על ברכיו אפ"ה אח"כ כשפוסקין המי רגלים וצריך לחזור לתפלתו אין צריך לחזור רק למקום שפסק אפילו אם היה יודע מתחלה שצריך לנקביו עי"ש:

* שיעור פרסה - עיין מ"ב והא דלא נקט בהדיא שיעור שעה וחומש כתב בחידושי רע"א בשם הגינת ורדים דבא להורות דאף אם ע"י שיושב במקום אחד יכול להעמיד עצמו מעט יותר מ"מ משערינן כאלו הוא מהלך שאין יכול להעמיד עצמו ולילך עד פרסה. וטעם לשיעור פרסה עיין בב"ח וע"ת ופרישה ובח"א ראיתי טעם חדש בזה והוא דשיערו חז"ל דאם אינו יכול להעמיד עצמו שיעור זה בודאי כבר נהפך המאכל במעיו לצואה וכתיב וכל קרבי את שם קדשו לכך צריך לחזור ולהתפלל ולא נהירא דלפי דבריו מה יעשה עם תשובת הרשב"א דסובר דאפילו לקטנים בדיעבד תפלתו תועבה ועוד דא"כ אם שיער בעצמו שיכול לעצור שיעור פרסה ועבר והתפלל ואחר התפלה תיכף הלך ועשה צרכיו יתבטל התפלה משום זה ולא שמענו לאחד שיסבור כן:

* אבל לכתחלה - עיין מ"ב במש"כ דאפילו יותר מפרסה כן מוכח מדברי הרא"ש ורבינו יונה עי"ש:

* אפילו בד"ת - עיין מ"ב לענין ק"ש בדיעבד וממילא דכ"ש לשאר ברכות ואפילו לבהמ"ז ואף דבסימן קפ"ה במ"ז אות ב' משמע דבק"ש פשיטא לי' לבעל לחם יהודא דחוזר אף בדיעבד אם אין יכול להעמיד שיעור פרסה ונסתפק לו שם רק לענין בהמ"ז האמת הוא כמו שכתב הפמ"ג כאן דכן מצאתי בעזה"י במלחמות בסוגיא דשהה כדי לגמור את כולה ברכות כ"ג עי"ש:

* אם באמצע תפלתו נתעורר וכו' - עיין בחידושי רע"א שנשאר בקושיא על ראיית הרשב"א דאינו ראיה וקוטב קושיתו אזלא לפי מה דפסיקא ליה דאם התפלל נגד מי רגלים בדיעבד תפלתו תפלה אולם לפי מה שהבאנו לעיל בסימן ע"ט הרבה דיעות שחולקים ע"ז ניחא בפשיטות. אולם אי קשיא לי על השו"ע קשיא לי דלמה הביאו לרשב"א לדינא דהלא עיקר ראייתו ממה דפשיטא ליה דאין לו לזוז ממקומו באמצע תפלתו אפילו אם נזדמן שמי רגלים אצלו באמצע תפלתו וכמו שמובא במ"א וביאור הגר"א וא"כ לפי מה שפסק השו"ע בסימן צ' סעיף כ"ז בזה דלא כהרשב"א וכמו שכתבו האחרונים דדין זה הוא דלא כהרשב"א וחזר הב"י ממה שהסכים עמו בסימן ע"ח א"כ אזיל ליה ממילא ראייתו דהרשב"א לדין זה ואמאי העתיקו השו"ע בסימן זה לדינא ואולי דהב"י מסתבר ליה טעמא דהרשב"א דכיון שכבר התחיל בהיתר בלי ראיה:

* יעמיד עצמו עד שיגמור - עיין מ"ב דאין מותר מן הדין רק ק"ש וברכותיה ולא יותר ופשוט הוא דהוא כעין מה ששנינו במגילה כ"ג אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין כפים ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה ועי"ש בר"ן שכתב בשם הירושלמי דאתא לאשמועינן דכל אלו הם כ"א ענין בפני עצמו ולכך אם התחיל אחד מהן בעשרה ויצאו מקצתן דקי"ל דגומרין אין רשאי רק לגמור אותו הדבר ולא להתחיל ענין אחר ומנה תידוק גם בענינינו דסובר הרשב"א דכיון דהתחיל כבר אותו הדבר כהוגן שבדק עצמו מתחלה מותר לו שוב לגמור את הדבר דעכ"פ אסור לו להתחיל דבר אחר מכל אלו הנזכרים במשנה וכל כה"ג וממילא פשוט דבק"ש דהתיר הרשב"א לקרוא כדרכו כיון שהתחיל בהיתר הוא רק עד שמ"ע ולא שמ"ע גופא דהוא ענין אחר וכנ"ל במשנה:

* קורא כדרכו - פשוט דה"ה אם התחיל לשמוע קריאת התורה וקודם לזה לא היה צריך לנקביו ובאמצע נתעורר לו תאוה קצת באופן שאין בו משום בל תשקצו מותר לו לשמוע כל קה"ת ולענות ברוך ד' הלע"ו [עד מפטיר שנקרא ענין אחר וכדלעיל בסימן נ"ה במ"ב] כיון שהתחיל בהיתר וכן ה"ה באמצע הלל ומגילה וברכת המזון וכל כי האי גוונא מותר לו לגמור את הענין כדרכו כיון שאינו מתאוה כל כך שיהא בו משום בל תשקצו ונראה דהוא הדין בדברי תורה אם הוא לומד לעצמו וקודם הלימוד לא היה צריך לנקביו ובאמצע ענינא נתעורר לו תאוה קצת אף שהוא משער בעצמו שאין יכול לעצור א"ע עד שיעור פרסה אפ"ה מותר לו לגמור את הענין ואין לדחות דשם בק"ש עם ברכותיה הוא הכל ענין אחד ושייך לומר דמותר לגמור הענין כיון שכבר התחילו וכן בקה"ת ובכל הנ"ל משא"כ בלימוד התורה מה שייך בזה גמר ואין שייך לומר דיהיה בזה עדיף מחמת התחלה דז"א דגם בד"ת מצינו שיש בזה יתרון מחמת שהתחיל כבר עיין שבת י"א ע"א בגמרא ובמ"א סימן ק"ו סק"ו ועכ"פ נ"ל דאם עי"ז שיפסיק עתה יוגרם לו אח"כ ביטול תורה בודאי יגמור את הענין ובפרט אם הוא רק התעוררות בעלמא ויכול לעצור עצמו עד פרסה דאין לו להחמיר בזה:

* אבל בלא"ה - ע' מ"ב במ"ש בשם המ"א לענין תפלה. ולענין ק"ש גם המ"א מודה דאם מתאוה כ"כ דאית ביה משום בל תשקצו מחוייב להפסיק ולבדוק א"ע כיון דיכול להפסיק באמצע [פמ"ג] וכן לכל אלו הדברים הנ"ל:

* יותר טוב להפסיק - ואם הפסיק ועשה צרכיו ושהה עי"ז כדי לגמור כולה בתפלה לכו"ע חוזר לראש וכן בק"ש לפי מה דפסק הרמ"א לעיל בסי' ס"ה אך בדלא שהה אינו מבורר אצלי היטב דלכאורה היה לו אח"כ לחזור לראש דאף מאן דס"ל [ברכות כ"ג] במים שותתין על ברכיו דחוזר למקום שפסק הטעם משום דגברא חזיא ופירש שם הרא"ש והרשב"א בתשובה דאף בעת השתיתה הוא ראוי מן התורה משמע הא לא"ה כיון שנדחה שעה אחת שוב אינו חוזר ונראה וא"כ בענינינו לענין עשיית צרכיו דאסור אז מן התורה ממילא לכו"ע דחוי ולא דמי למהלך במבואות המטונפות דצריך שהייה לגמור כולה וכדאיתא בסימן פ"ה שאני התם דהאיש ראוי רק המקום אינו ראוי וכמו שכתב הרא"ש שם אולם באמת יש לדחות דסברת גברא דחוי לא מהני רק בצירוף שלא היה לו לעמוד מתחלה להתפלל כיון שהיה צריך לנקביו וכן מוכח שם בהרא"ש משא"כ בענינינו דאיירי דבדק עצמו מתחלה [אך כ"ז יש לדחות להרא"ש אבל לא להרשב"א דהלא לדידיה איירי ההיא ברייתא דמים שותתין ג"כ בלא היה צריך מתחלה לנקביו רק באמצע נתעורר לו דבר זה ואפ"ה קאמר הגמרא רק משום דגברא חזי מדאורייתא] ויש לומר עוד לפי מה דמשמע שם מדברי הרר"י דאם נסבור שהא כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש ליכא שום אמורא דיסבור בדלא שהא לגמור כולה חוזר לראש מחמת אונס וכן משמע שם מדברי הרא"ש וא"כ ה"ה בענינינו לפי מה דאנו קי"ל להלכה גם י"ל דכל זה אנו צריכין לדחוק עצמינו לפי פירושם אולם לפי פירוש רש"י דפירש מ"ס גברא חזיא היינו מתחלה בעת שעמד להתפלל וא"כ לפ"ז אפשר דס"ל לרש"י דאפילו אם באמצע הפסיק באיזה דבר שמדאורייתא אסור אז לו לאמר דבר שבקדושה אפ"ה מקרי גברא חזיא וכן משמע מדברי הח"א דכתב שלא יפסיק בדבור בעושה צרכיו באמצע משמע דס"ל דאינו חוזר לראש ונראה דנפקא ליה זה מדברי הפוסקים דכתבו בכל מקום סתמא שהא לגמור כולה מחמת אונס שהיה האיש אינו ראוי או המקום אינו ראוי חוזר לראש ולא כתבו דוקא אם האיש אינו ראוי במלתא דרבנן כעין ההיא דמים שותתין על ברכיו משמע דס"ל דאפילו במלתא דאורייתא אין חוזר לראש:

* צריך לרחוץ וכו' - עיין במ"ב במה שכתב בשם הרמב"ם לענין דיעבד. והנה בסתם ידים פשיטא דאין לחזור התפלה משום זה והנה אף דדעת הרמב"ם משמע דהעיכוב הוא אפילו בסתם ידים וכמו שכתב הפמ"ג מ"מ אין נ"מ לן בזה דכבר כתב הב"י דלכך אין אנו מברכין בסתם ידים משום דעת הר"ן והי"א שהובא בטור דס"ל דסתם ידים כשרים לתפלה וספק ברכות להקל א"כ כ"ש לענין לחזור התפלה ומלבד כ"ז קשה לירד היטיב לסוף דעת הרמב"ם בזה דבכל הד' דברים לבד מזה ביאר הרמב"ם בפירוש שאפילו בדיעבד חוזר ומתפלל ובזה לא ביאר כלום ש"מ דהעיכוב דקאמר היינו דתפלתו לא היתה כהוגן שהיתה בידים מזוהמות אבל לא יחוייב משום זה שיחזור ויתפלל ע"כ נלענ"ד דאפילו לדעת הרמב"ם אם היו ידיו מלוכלכות מלמולי זיעה ע"י שחיכך ראשו או נגיעה במקום הטינופת אף שלכתחילה אסור לקרות ולהתפלל ואף לברך וכדלעיל בסוף סימן ד' מ"מ בדיעבד אין חוזר ומצאתי קצת ראיה לדברינו מדברי הרמב"ם פ"ג מהלכות ק"ש הלכה י"א היתה נטישת וכו' או ידיו מטונפות מבה"כ וכו' עי"ש והובא ד"ז לעיל במ"א סימן ע"ו סק"ג והנה ק"ש ותפלה דין אחד להם דאסור בידים מזוהמות כדמשמע ברמב"ם פ"ו מהל' ברכות ה"ב ובפ"ג מהלכות ק"ש בודאי איירי בלי נטילה ואפ"ה הק"ש אינה נבטלת משום זה ואף דלכתחילה בודאי אסור לקרות משום חסרון נטילת ידים הרמב"ם לא נחית לה לכאן משום דאיירי כאן רק בדין ק"ש ונ"מ לענין דיעבד משא"כ אם נימא דאפילו בדיעבד מעכב לא שייך האי דינא כלל ואף שמסיים שם הרמב"ם וכמה גאונים הורו שאסור וכו' וכן ראוי לעשות היינו ג"כ רק לכתחילה וכדמוכח מכ"מ שם ד"ה וכמה גאונים וכו' וראיתי בפמ"ג לעיל סימן ע"ו סק"ג שרצה לחדש דבר דדוקא כנגדה מותר לקרות ולא הוא בעצמו וא"כ לפי זה אפשר דאפי' בדיעבד חוזר וקורא משום חסרון נטילה אבל לא משמע שם כן ברמב"ם שהוא מקור דין זה עי"ש כנלענ"ד:

* אבל אם צריך לחזור לאחוריו וכו' - ויושב בביתו פשוט דדינו כמו לענין נט"י דפסק הח"א דדינו כמו מלאחריו ודי עד מיל עי"ש דחד מימרא בגמרא איתמר בענין זה אתרווייהו וכמה דינין ילפינן לענין זה מנט"י לעניננו עיין בדברי חמודות בפרק היה קורא. וכן מוכח בפרישה דרק לפי דעת התוספות אין צריך לחזור אחר מים בביתו אם אין לו אבל לפי דעת הרי"ף והרמב"ם דפסק השו"ע כוותייהו גם בבית מחוייב לחזור אחר מים ודינו כמו מלאחריו ודברי הפמ"ג במ"ז באות ב' שכתב באופן אחד דהמחבר דמיקל ברל"ג ס"ב הוא משום דבביתו וכהפרישה לא נהירא דא"כ לא היה לו לטרוח לחזור לאחריו עד מיל בהולך בדרך דהא בהא תליא כמבו' בהפרישה. גם באות ג' במ"ז משמע שחזר מזה שכתב דאם באמצע ק"ש או פסוקי דזמרה נגע במקום מטונף צריך לילך אחר מים המזומנים בעיר ליטול ידיו ופשוט הוא משמע מזה דאפילו אם אין מים מצויים לפניו כיון שידיו מלוכלכות ויודע שיש מים בעיר צריך לילך אחריהן אך להיפך קשיא לי א"כ יוצרך לחזור אחר מים עד מיל דהפרישה לא כתב קולא שלו דבביתו רק לפי שיטת התוספות משא"כ לפי מה שפסק המחבר כהרי"ף והרמב"ם עד מיל היה לו לחזור. ואולי דהפמ"ג עשה דרך מיצוע בין אלו הדיעות ופסק דלאחר מים המזומנים בעיר יש לו לחזור. ואין העולם נוהגין להחמיר בזה כהפמ"ג להפסיק באמצע פסוקי דזמרה ולחזור אחר מים המזומנים בעיר דע"פ רוב יבטל עי"ז מתפלה בצבור וכבר הקילו בזה הב"ח והא"ר וכמו שכתבתי במ"ב ס"ק כ':

* והסיח דעתו - ואם לכלך ידיו בטיט לדעת האבי העזרי שהובא בטור משמע דצריך ליטול ידיו במים אם יש לו אבל לדעת הרא"ש דפוסק דאפילו אם נגע במקום המטונף די בניקיון אם אין לו מים אפשר דלא איירי הגמרא בלכלך בטיט דשם די תמיד בנקיון והפמ"ג לעיל בסי' ד' מחמיר ביש לו מים ולענ"ד יש לעיין לדעת הרא"ש:

* ואם אין לו מים וכו' - ע' במ"ב סקכ"ו והוא נובע ממ"א וא"ר וש"א ולפי זה טעם המחבר הוא משום דבסתם ידים פוסק כשיטת התוס' דאפי' בשלא יעבור הזמן די בנקיון אם אין לו מים וזה ג"כ טעם המחבר בסימן רל"ג ס"ב עי"ש ובזה יוסר קושית הט"ז שם כ"כ הרבה אחרונים ומדברי הגר"א בביאורו משמע דבאין לו מים סומך המחבר על שיטת הר"ן דסתם ידים כשרים לתפלה ולפי זה אפילו נקיון לא צריך וזה ג"כ טעם המחבר ברל"ג ס"ב לענין תפלת המנחה עי"ש בביאורו ולא רציתי לסתום כן משום דהרבה אחרונים מפרשים כהמ"א וא"ר ועכ"פ לכו"ע לדעת השו"ע בעשה צרכיו או נגע במקום המטונף אין די בנקיון אף במנחה ואפילו באין לו מים מזומנים כ"א צריך לחזור אחר מים וכדעת השו"ע בס"ד ושלא כדעת הדברי חמודות דמיקל גם בזה בנקיון וכ"כ המג"ג דראוי להחמיר בזה:

* ולכן אסור ליגע במקומות וכו' - ואם נגע מותר בהרהור. א"א לקמן בסימן קנ"ח סק"ט וחידושי רע"א:

* הרוקק וכו'. ודוקא וכו' - עי' בח"א דמשמע מדבריו דהאי ודוקא קאי ג"כ ארישא ולא נהירא ובתר"י ג"כ לא נזכר הקולא דנזדמן רק ארוקק אחר התפלה:

* ועיין בסי' צ"ז - עיין במ"ב ובא"ר מסתפק דאפשר תיכף לאחר התפלה חמירא טפי ואסור בכל גווני עד שישהא דבזה לא שייך הטעם משום טרדת הלב ומסתימת לשון השו"ע משמע להקל בזה כהתר"י:

==================

* היה עומד אחורי הכפורת וכו' - עיין במ"ב דהיינו במערבו של בהמ"ק כן פי' המ"א ולכאורה למה לא פי' כרש"י דהיינו בי"א אמות שבין הכותל מערבי ובין אחורי הכפורת ונלענ"ד דהיה קשה ליה להמ"א למה לא נקט השו"ע היה עומד במקדש יכוין לק"ק כדאיתא בגמרא וע"כ משום דעתה אסור לכנוס לאותו מקום דכולנו טמאי מתים וכדלקמן בסימן תקס"א וא"כ ה"נ בזה וע"כ פירש דשו"ע כולל בזה כל הצד שנגד מערב בהמ"ק ואף דזה לכאורה נכלל במה שאמר מתחלה היה עומד בירושלים יחזיר פניו למקדש דכולל מסתמא בדבריו לכל רוחותיו י"ל דה"א כיון די"א בגמרא דשכינה במערב אין ראוי לעמוד באחוריו למערב ולהשתחות נגד מזרח והאי יחזיר פניו קאי רק אם עומד במזרח צפון ודרום קמ"ל דלא קי"ל הכי:

* אין עושין מקום הארון וכו' רק מכונין נגד אמצע היום - עיין במ"ב והא לך לשון הלבוש ודע שכל הארצות האלו אשר אנו שוכנים בהם כולם הם כנגד מערבית צפונית של א"י ואינם מכוונים במערבה של א"י ממש לפיכך נ"ל שטוב ונכון הוא כשעושין ב"ה שיזהר שיעשו הכותל המזרחי שעושין שם הארון ומתפללין כנגדו שתהא נוטה קצת לצד מזרחית דרומית ואז נעמוד מכוון כנגד א"י וירושלים וב"ה וק"ק וגם עי"ז לא נחזיק ידי המינים שיאמרו אנו מתפללין נגד השמש כמותם. ובאיזה אופן נעמידנה באלו הארצות נ"ל שנעמידנה באופן שביום תקופת ניסן או תקופת תשרי או סמוך להן בו' או בז' ימים כשתזרח השמש בבוקר תהיה נכנסת בחלון שבאמצע כותל המזרח מן הבית כנסת ויכה הניצוץ כנגדה על הכותל המערבי נוטה הניצוץ מן האמצע כותל המערבי לצד דרום רחוק מן האמצע באופן שכמו חצי שעה או שעה אחר הזריחה תגיע אל אמצע הכותל ממש מול חלון המזרחי ובהכ"נ כזו ודאי היא עומדת ממש באלו הארצות נגד ירושלים ובהמ"ק אבל אם נעמידנה באופן שכשחוזרת החמה בימים הנ"ל בחלון המזרחי יכה ניצוץ השמש בכותל המערבי ממש נגד החלון באמצעו מיד בעת הזריחה זהו ממש כנגד מזרח וזהו חוקם לעשות כן וגם לא נשתחוה נגד ירושלים ובהמ"ק רק בצדם לפיכך לא נעמוד ב"ה באופן זה עכ"ל ועי"ש עוד וכתב הב"ח דכל דבריו נכללין במש"כ בהגהת שו"ע דמכוונים כנגד אמצע היום וכן משמע בפרישה ובמחה"ש:

* מי שאינו יכול לכוין הרוחות וכו' - ונראה דטוב שיצדד פניו לצד אחד מצדדיו וא"כ אם הוא עומד נגד מזרח ממילא הצידוד הוא לצפון או לדרום ואם הוא עומד נגד צפון אם מצדד לימינו למזרח פשיטא דטוב ואם לשמאלו שהוא מערב עכ"פ לא הפסיד וכן בדרום להיפך כ"ז הוצאתי מספר שולחן שלמה:

* היה רוכב על החמור וכו' וא"ל יושב במקומו ומתפלל - ע' במ"ב שכ' ובכ"ז יחזיר פניו לא"י אם אפשר לו הוצאתי דברי ממ"א בסק"ב שכתב ברוכב על החמור דצריך לצדד פניו לא"י ופשוט דה"ה ביושב בספינה וכ"ש הוא דהא בזה מחמיר השו"ע לכתחילה אם יכול לעמוד לא יתפלל בישיבה והנה ראיתי בתוי"ט פ"ד דברכות משנה ו' שכתב בהיה יושב בספינה דלהכי לא תנא יחזיר פניו דאפילו לעמוד אינו צריך אלא יושב ומתפלל וכמש"כ הטור סימן צ"ד ור"ל דבשלמא רוכב על החמור דקפסיק המשנה דלכתחילה צריך לירד לכן אפילו א"א לו לירד עכ"פ יחזיר פניו משא"כ ביושב בספינה דמותר לכתחילה להתפלל בישיבה ע"כ אין צריך להחזיר פניו ודבריו נפלאים אחד מה יענה להרמב"ם דס"ל ביושב בספינה דאם יכול לעמוד צריך לעמוד ועוד לדבריו ברוכב על החמור לרבי דס"ל אין צריך לירד אלא יושב במקומו אין צריך ג"כ להחזיר פניו והלא הרוקח כתב בפירוש להיפוך והביאו ב"י ומזה בודאי נובע דברי המ"א בסק"ב אלא ודאי דלא תליא חזרת פנים בישיבה והא דלא תני יחזיר פניו לענין ספינה אפשר דסמך ארישא וכ"פ הגר"ז בשניהם דיחזיר פניו שוב התבוננתי דיש לתרץ דברי התוי"ט דס"ל דבמה שמקילינן בישיבה אין להחמיר בחזרת פנים [דתפילת ישיבה לגבי עמידה כמאן דליתא וכדמוכח מסעיף ט' ובלא חזרת פנים לא מצינו שום דיעה לעיכוב בזה] ומהרוקח אין ראיה דאפשר דס"ל כהרבינו יונה דאפילו לרבי צריך ג"כ לעכב הבהמה שתעמוד במקומה בעת התפילה ע"כ מחמירינן ג"כ בחזרת פנים משא"כ בספינה שהיא הולכת ולפ"ז לדידן דפסקינן ברוכב על החמור שאין צריך להתעכב בעת התפלה ה"ה דאין צריך לצדד פניו לצד א"י ודלא כמ"א בסק"ב וצ"ע:

==================

* צריך שיכוף וכו' עיניו למטה לארץ - עיין במ"ב שכל מי שאינו עוצם עיניו כו' הוא משכנה"ג המובא בבה"ט ועיין בספר מאמר מרדכי שכתב דמדין התלמוד אין איסור בעיניו פתוחות רק שיהיו עיניו למטה כלפי ארץ וראיה מלעיל סימן צ' סכ"ג אך לפי מה שכתבו האחרונים בשם הזוהר דצריך להעצים עיניו בשעת תפילה נראה שהזוהר הקדוש חולק בזה על תלמודא דידן עי"ש ובח"א כלל כ"ב דין י"א משמע דעיקר האיסור אף לפי הזוהר הוא דוקא כשמסתכל בעיניו הפתוחות אז בשאר דברים אבל אם עיניו למטה כלפי ארץ ואין מכוין אז להסתכל בד"א לכו"ע שרי [שהרי הח"א שם כתב מקדים עליו מה"מ והוא מהזוהר] ולא פליגי כלל ומ"מ לכתחילה נכון להחמיר לעצום עיניו כדי שלא יסתכל בד"א:

==================

* יתפלל דרך תחנונים וכו' - מה מאוד צריך האדם ליזהר בזה כי יש כמה פוסקים המצריכין לחזור ולהתפלל מחמת זה הלא המה הב"ח והא"ר וכן מוכח מהב"י והמאמר מרדכי ומגן גבורים הוכיחו מהרמב"ם [פ"ד מה"ת הלכה ט"ז] דסבר ג"כ הכי ולדעתי אין ראיה כ"כ דכה"ג מה שאמר שם לפיכך צריך לישב מעט וכו' בודאי הוא רק לכתחילה וכן הפמ"ג כתב דיש לחוש לחשש ברכה לבטלה ואין להחמיר דיעבד ועכ"פ לכתחילה מאוד יזהר בזה. עוד נ"ל פשוט דאפילו לדעת המאמ"ר ומגן גבורים אין לעיכובא רק באבות לבד ובשאר ברכות רק לכתחילה דהלא לדידהו עיקר הטעם משום כונה וכמו שהוכיחו מהרמב"ם וא"כ בשאר ברכות לא הוי לעיכובא דיעבד:

==================

* המתפלל וכו' - זה איתא אפילו למ"ד לעיל בסימן ס' ס"ד דמצות אין צריכות כונה דשם היינו לצאת ידי המצוה משא"כ בזה דענינו הוא שלא יכוין בדברים אחרים בעת התפלה. ומשמע מלשון הרשב"א המובא בב"י לעיל בסימן ס"ג ד"ה כתב דיש ליזהר באבות שלא יהא לבו פונה באמצע הברכה לדברים אחרים ואפילו אם בעת שיאמר אח"כ התיבות של הברכה יחזור ויכוין כן משמע לכאורה שם מפשטות לשונו אף דיש לדחות קצת ויש לעיין לענין דיעבד ועכ"פ לכתחלה יש ליזהר בזה מאוד:

* ואם אינו יכול וכו' - משמע מלשון זה דאפילו לכתחילה מותר לעמוד ולהתפלל כיון שהוא אנוס שאינו יכול ליישב דעתו וכן משמע לישנא דברייתא ולפלא שלא הוזכר זה ברמב"ם שכתב דין זה רק בלשון דיעבד שאם כיון בברכה ראשונה יצא ואולי באינו יכול גם הוא מודה דזה מוטב משלא יתפלל כלל ועכ"פ נראה פשוט דאם יכול להמתין וליישב דעתו מטרדותיו ולא יעבור זמן ק"ש ותפלה עי"ז דצריך ליישב דעתו:

* יכוין באבות - עיין לעיל בסימן נ"ג ס"ה בהג"ה דמשמע שם דבדיעבד מהני אם התפלל ש"ץ אף שאינו מבין מה שהוא אומר ואולי דשם מיירי שמבין עכ"פ ברכת אבות או אפשר דש"ץ עדיף טפי משום דשומע כעונה והוי כאלו השומע אמר בעצמו הברכת אבות והוא מבין ביאורו. ולפי מה שכתב הפמ"ג בסי' תר"ץ בא"א סק"ט א"א להוציא באופן זה וע"כ כתירוצינו הראשון:

* והאידנא אין חוזרין וכו' - לכאורה כונתו אם סיים השמ"ע ולא כיון באבות אבל אם עומד אצל אתה גבור ונזכר שלא כיון באבות כיון דמצד הדין לא יצא בזה האיך נאמר לו שיברך עוד ברכות שלא יצא בהם אחרי דחסר לו ברכת אבות וכי מפני שקרוב שלא יכוין נאמר לו שיברך עוד ברכות שבודאי לא יצא בהם כן היה נראה לי אבל מדברי הח"א כלל כ"ד דין ב' משמע דאינו חוזר אפילו עומד אצל אתה גבור ויותר נ"ל עצה אחרת באופן זה שלא יאמר עוד עתה כלל וימתין על הש"ץ שיאמר ברכת אבות ויכוין לצאת וכשיגיע הש"ץ לברכת אתה גבור יתחיל בעצמו דהלא בתפלה קי"ל דאינו מוציא אלא דוקא מי שאינו בקי משא"כ באבות כיון שאינו יכול לברך אותה בעצמו:

* בלבו - ובדיעבד אם התפלל בלבו מצדד המ"א דלא יצא וכן כתב בספר נפש החיים פרק ה':

* ואם אינו יכול לכוין בלחש - עיין במ"ב בשם הט"ז ולפי מה דאיתא בזוהר שאם מגביה קולו בתפילה כ"כ עד שחבירו יכול לשמוע אין תפילתו נשמעת למעלה נ"ל שאין לסמוך על קולתו של הט"ז ולענין קושיתו דמקשה על הרא"ש עיין בפרישה ויתיישב לך ובפרט לפי מה דמשמע בביאור הגר"א בסעיף זה ובסעיף ג' בהג"ה דלדעת הרשב"א והטור לא נמצא בהגמרא דיהא מותר להגביה הקול במקום שאינו יכול לכוין עכ"פ בדינו של הט"ז בודאי יש להחמיר בזה. אך דדברי הגר"א צע"ק דבטור מוכח בהדיא דמותר להגביה הקול ואולי י"ל דכונתו לשיטת הטור אין לדין זה מקור מהגמרא:

* דאתי למטרד ציבורא - אלא אם אינו יכול לכוין בלחש ילך ויתפלל בביתו בקול [פרישה] וההיא דס"א ע"כ מיירי שגם בביתו ובקול אינו יכול לכוין מרוב טרדותיו. ומ"מ האידנא אין לנו להורות היתר זה להתפלל ביחיד ולעורר הכונה שילמדו ממנו אחרים אם לא גדול הדור ומפורסם שכל מעשיו לש"ש כ"כ הפמ"ג:

* יכול להתפלל בכל וכו' - עיין במ"ב וכתב במ"א בשם הס"ח דמוטב להתפלל בלשון שמבין אם אינו מבין בלשה"ק ומוכח בס"ח סימן תקפ"ח דהיינו דוקא אם הוא י"ש ורצונו בזה הוא רק כדי שיתפלל בכונה אבל אם אינו בכי האי גוונא יתפלל בלה"ק והטעם כי לה"ק יש לו סגולות רבות מכל לשונות והוא הלשון שהקב"ה מדבר בו עם נביאיו כמו שכתב הרמב"ן בפ' תשא וחז"ל אמרו בלה"ק נברא העולם כדכתיב לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת וגם כשתקנו כנה"ג את נוסח התפלה היו ק"ך זקנים ומהם כמה נביאים והמה נימנו על כל ברכה בתיבותיה ובצירופי אותיותיה בכמה סודות נעלמות ונשגבות וכשאנו אומרין דברים אלו כלשונם של כנה"ג אף שאין אנו יודעין לכוין מ"מ עלתה לנו תפלתינו כהוגן כי התיבות בעצמן פועלין קדושתן למעלה משא"כ כשמתפללין בלע"ז:

==================

* אסור לעבור כנגד וכו' - עיין הטעם במ"ב. ועיין בא"ר בשם של"ה דה"ה דיש ליזהר שלא לעבור בעת שקורין שמע ישראל. כתב בספר מאמר מרדכי וז"ל הטעם מפני שמבטל כונת המתפלל ולפ"ז נראה דאם המתפלל משלשל הטלית על פניו כמו שנוהגים הרבה דמותר לעבור על פניו ודוגמא לדבר לקמן בסי' קכ"ח ס"ג דכתב רמ"א דגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם ושע"כ נהגו לשלשל הטלית ואיתא עוד שם בענין המומין דאם מנהג הכהנים לשלשל הטלית דשרי לישא כפיו אפי' יש לו כמה מומין וה"נ י"ל דמועיל שלשול הטלית ומ"מ ראוי לחוש ולהחמיר עכ"ל ובפרט לפי מה שכתב הח"א דטעם האיסור מפני שמפסיק בין המתפלל להשכינה בודאי אין להקל בזה:

==================

* וחוזר ומתפלל - עיין במ"ב ובה"ט העתיק דברי הפר"ח דפוסק דצריך לחזור לראש אבל שלא כדין העתיקו דהפר"ח אזיל לשיטתו שפוסק בסי' ס"ה כשיטת הרי"ף דבתפלה אפילו בלי אונס חוזר לראש אבל לפי מה דקי"ל כהרמ"א שם הדין עם המ"א [מאמר מרדכי ומגן גבורים]:

* ועיין לעיל סי' פ"ה - עיין במ"ב במש"כ בשם הב"ח. ולכאורה לפ"ז אם שהה בק"ש כדי לגמור כולה והשהייה היה ע"י אונס כגון שהלך לבה"כ לעשות צרכיו דקי"ל לעיל בסימן ס"ה דחוזר לראש לא נצרף בתוך השיעור רק מה שהלך לבה"כ דבעת הזה לא היה גברא חזי וגם הזמן שהיה בבה"כ אבל מה שהלך אח"כ מבה"כ לביתו אפשר דלא נוכל לצרף דאז לא היה אנוס באמת דאי בעי היה מקנח ידיו בעפר ובצרור והיה גומר את ק"ש לפי מה דקי"ל דלא ניתקנה נט"י אלא בשחרית דנעשה בריה חדשה וכדלעיל בסימן ד' במ"א סק"א וצ"ע:

==================

* אבל בענין אחר אין לצאת וכו' - ובדיעבד אם יצא ממקומו ולא שהה לגמור את כולה כל זמן שלא הפסיק בדבור אין לו להתחיל אח"כ לכו"ע רק מאותה תיבה ולא לתחלת הברכה [א"ר ופמ"ג]:

* ואפילו נחש וכו' - הטעם משום דרוב פעמים אינו נושך. [רש"י והרמב"ם בפי' המשנה] ובמקום שיש חשש שממית הוי נחש כמו עקרב. מגן גבורים בשם הפוסקים:

* לא יפסיק - עיין במ"ב שפירשנו דהוא בדבור והנה כ"ז פירשתי לפי מה דפרשו מפרשי השו"ע שהם פרשוהו לפי מה דמשמע מפשטיה דהג"ה שכתב דיכול לילך וכו' אבל עי"ז הפירוש הקשו הבעלי תריסין [הם הט"ז וכמה מפרשים] דהמחבר סותר את עצמו שכתב בס"ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו משמע דהליכה ג"כ מקרי הפסק והמ"א יישב קושיא זאת דשם מקרי שלא לצורך אף דהיה קצת ג"כ לצורך מצוה דהיינו לצורך כריעות והשתחויות באמצע התפלה. והגר"א דרך דרך אחרת בזה דהטוש"ע אינם סוברים כהג"ה אלא דהליכה בעצמה ג"כ מיקרי הפסק וכמש"כ בס"ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו ובמקום שאסור אפילו הליכה לבדה ג"כ אסור ומה שכתב כאן דאפילו נחש וכו' לא יפסיק היינו אפילו כדי ללכת ממקום זה למקום אחר כיון דאין סכנה בדבר ולמעשה לא הכריע הגר"א כאיזה שיטה ונראה דיש לנהוג כמו שהעתקתי במ"ב סק"י דבמקום שיש צורך גדול יש לסמוך על המקילים דהליכה לא חשיב הפסק כי כן הסכימו כמה אחרונים:

* ואם לאו חוזר וכו' - עיין בדה"ח שכתב דזה דוקא אם ההפסק היה ע"י דיבור משא"כ ע"י שהייה בעלמא אפילו אם היה ההפסק מחמת אונס עי"ש שהביא ראיה לזה מההיא דמים שותתין על ברכיו דקי"ל דחוזר למקום שפסק ולא נזכר לתחלת ברכה ובלחם חמודות פרק מי שמתו אות ע"ו כתב בהדיא דכונת הגמרא לתחלת ברכה עוד הביא אסמכתא לדבריו דההיא ענינא איירי שם בגמרא לענין דיבור אף דהמעיין בביאור הגר"א ימצא דלפירוש הרא"ש אינו קאי הסוגיא דוקא על דיבור דגם הליכה מיקרי הפסק מ"מ לכאורה הדין עמו דדילמא דוקא שם משום דהיה ג"כ קצת הפסק ע"י הליכה משא"כ בשהייה לבד אמנם בפמ"ג משמע דאף על שתיקה בעלמא צריך לחזור לראש הברכה וצ"ע ומחידושי רע"א בסימן ק"ז משמע שנשאר ג"כ בספק בענין זה. עוד נ"ל דלא אמרינן חוזר לתחלת ברכה בשהייה כ"א בשהשהייה היה ע"י אונס שלא היה האיש או המקום ראוי כההיא דמים שותתין על ברכיו או שאר אונס אז אמרינן כיון דאם היה שוהה כדי גמר כולה חוזר לראש ע"כ בשוהה קצת חוזר לתחלת ברכה משא"כ בשוהה ברצון אם לא ששהה לגמור כולה ובלי אונס דאז הוא ג"כ רק מדרגה אחת למטה ואין להקשות ע"ז מהב"ח דכתב דעקרב לא מיקרי אונס ואפ"ה פסק המחבר בדלא שהה דחוזר לראש הברכה דיש לומר דהמחבר אזיל לשיטתו דלדידיה שהה כדי לגמור כולה בתפלה חוזר לראש אפילו בלי אונס כלל לכן בשהה קצת חוזר לראש הברכה ג"כ בכל גווני משא"כ לדידן:

* דינו וכו' כדין ההפסקות - עי' במ"ב במש"כ דאם שח שיחה מועטת ר"ל אפילו בלי אונס כן משמע מדה"ח והוא נכון. ודע עוד דבכל מקום שאמרנו בענינים אלו חוזר לראש הברכה בדיעבד אם לא חזר אין לו לחזור לראש עבור זה כי בדיעבד סמכינן על הרשב"א דס"ל דבכל ענינים אלו אין לו לחזור לראש הברכה רק למקום שפסק כ"כ הא"ר דלא כט"ז וכן פסק בח"א ונ"א עי"ש ובפרט לדעת הגר"א דמסכים להרשב"א. ומה שכתבנו עוד לענין מזיד י"א דחוזר לראש הוא דעת הב"ח וכנה"ג ומ"א וא"ר ופ"ח וח"א והמגן גבורים וגם מוכח מפ"ח והגר"א דסוברים כהב"ח דדעת האבי העזרי ואבודרהם בשם הרר"ג וא"ח בשם הראב"ד ג"כ ככה. ומה שכתבנו וי"א דלא שנא בין שוגג למזיד הוא דעת השו"ע ולבוש והע"ת והט"ז והדה"ח והגר"א בשם הרשב"א ג"כ בשיטה זו אך דהוא מיקל יותר דאפילו בשח במזיד אינו חוזר לראש הברכה רק למקום שפסק כי הוא הולך לשיטתו דס"ל כן בשח בשוגג. ודע עוד דנראה דמי שמצריך לחזור לראש התפלה בשח במזיד הוא אפילו בשח בין ברכה לברכה והט"ז דמיקל בזה בדיעבד הוא רק לסברתו דס"ל דשח במזיד באמצע ברכה חוזר רק לראש הברכה דמקלקל בזה רק את הברכה משא"כ להי"א דס"ל דחוזר לראש התפלה ובשולחן שלמה לא כתב כן וצ"ע בטעמו אח"כ מצאתי במ"א בסי' קפ"ג סקי"א דפסק לענין שח במזיד בבהמ"ז דחוזר לראש כמו בתפלה ושם איירי בין ברכה לברכה ואפשר לדחוק משום דשם הג' ברכות חשובות כאחת כמבואר בסימן קפ"ח במ"א סק"ח משא"כ בתפלה אבל לשון הרגב"ש המובא בב"י לא משמע כן:

* ויהא כעונה - עיין במ"ב ועיין בב"י ובד"מ דעצם דין זה אם מותר לשתוק ולשמוע תליא בפלוגתא די"א דכיון דשומע כעונה הוא כעונה ממש ואסור מטעם הפסק ואעפ"כ הכריע להקל מטעם המנהג. ויש לעיין למנהגינו דס"ל דאע"ג דשומע כעונה אינו כדבור ממש אם אחד היה צריך לנקביו בשעה שחבירו הוציאו בתפלתו אם יצא ואף דלענין בעל קרי אסור כשחבירו מוציאו בתפלתו (עי' ברכות כ' ע"ב בתו' ד"ה כדאשכחן בסה"ד) אפשר דבעל קרי חמיר טפי. ולענין שאר ברכות עיין לעיל בסימן צ"ב במ"ב סק"ו. ועיין בפמ"ג שכתב ג"כ שאלה אחרת כעין זה:

==================

* מי שתורתו אומנתו וכו' אבל אנו מפסיקים - עיין בא"ר סימן ע' שהאריך להשיג על הלבוש במה דפסק דאם יש לו שהות לקרות אחר גמר לימודו אינו צריך להפסיק אף כשהוא לומד ביחידי והביא הא"ר כמה ראיות לזה מדברי הרמב"ם והר"ן והרז"ה ודברי הרמ"א שבהג"ה פירש בסימן ק"ו דאיירי דוקא כשלומד עם אחרים. אכן לפי מה שכתב הפר"ח בסימן ע' סוף אות ג' עי"ש היטיב נדחו כל ראיותיו מן הר"ן והרז"ה והפר"ח כתב שם דהעיקר דביש שהות אין צריך לפסוק מתורה אף לק"ש ומדברי הגר"א בסוף סימן זה לפי מה שביאר הדמשק אליעזר את דבריו משמע ג"כ דמסכים אף בק"ש להרמ"א ואפילו אם לומד ביחידי [אף דמתחלת דברי הגר"א מה שכתב דודאי לא גרע מסעודה משמע לכאורה היפך זה מ"מ יש ליישב דזה כונתו במה שהוסיף להביא ראיה מירושלמי להוכיח דעוד יותר עדיף מסעודה וע"כ לא פליגי רבנן על ר"ש אלא היכא דע"י לימודו יתבטל לגמרי הק"ש דאי תימא דרבנן מחמירין אף ביש שהות דילמא רק ע"ז פליג ר"ש ולא היה מקשה הירושלמי מידי עי"ש] גם מה שכתב עוד הא"ר לפקפק שלא להתיר אפילו אם התחיל בזמן ההיתר השו"ע בסימן רל"ה ס"ב ובסימן תרנ"ב והמ"א בסוף סי' ע' ועוד כמה אחרונים החזיקו בחילוק זה לענין שאר דברים ע"כ נלע"ד דלא מיבעי אם התחיל ללמוד קודם שהגיע זמן ק"ש בודאי אין צריך להפסיק אם יודע שלא יעבור הזמן עי"ז ואפילו אם התחיל ללמוד בביתו ביחידות אחר שהגיע זמן ק"ש מ"מ באם כשלא ילמוד עתה יתבטל מלימודו ולא ילמוד כלל אפשר דיש להקל ולסמוך ע"ד הלבוש והפר"ח הנ"ל ואפשר שיותר טוב בזה שיפסיק ויקרא ק"ש ויחזור ללימודו כדי לצאת בזה דעת המחמירין אף שהוא בלי תפילין וצ"ע. ודע דבבהמ"ד אין צריך להחמיר כלל בזה ואפילו לכתחילה מותר להתחיל וללמוד אף ביחידות קודם התפלה כשלא יעבור עי"ז זמן ק"ש דבבהמ"ד של רבים לא שייך דילמא מיטריד בגירסיה וכדלעיל בסימן פ"ט ס"ז במ"ב:

* ואם לומד לאחרים וכו' - עיין בספר מאמר מרדכי שנתקשה מאוד בהג"ה זו דלפי מה שביארו האחרונים הכונה הוא דאינו פוסק אפי' אם יעבור הזמן עי"ז וממה שהביא הרמ"א שכתב כמו שנתבאר לעיל סימן פ"ט המעיין שם היטיב בדברי הרבינו יונה שהובא בב"י שממנו מקור הדין שם בשו"ע בס"ו וכן בהלבוש שם יראה בהפכו ואולי דכאן מיירי שהתחיל ללמד לאחרים קודם שהגיע הזמן ק"ש ע"כ מקילינן שלא להפסיק אפילו אם יעבור הזמן. ועיין ברכות י"ג ע"ב ברש"י ד"ה לא חזינא וכו' שהיה שונה לתלמידיו מקודם זמן ק"ש וכו' משמע מרש"י דלאחר שהגיע זמן ק"ש אסור לו להתחיל ללמוד אפילו עם אחרים אם הוא משער שיעבור הזמן אלא חייב לקרותה מקודם:

==================

* אם הוא מסופק - עיין בח"א שכתב דהיום אין נוהג דין זה לפי מה דמבואר לקמן בסעיף ד' דצריך שיהא מכיר א"ע ואמיד בדעתו שיוכל לכוין וידוע שבזמה"ז אפילו אחד מאלף לא ימצא וא"כ אין יכול להתנות ולא נהירא לענ"ד אחד דדברי הרשב"א אינם מוסכמים לכו"ע כי דעת הראב"ד [הובא בתשובת הרשב"א] דחוב עליו לחזור ולהתפלל ואפילו לדעת הרשב"א ג"כ יש לחלק מהא דס"ד דשם איירי במתפלל סתם בתורת נדבה שם יפה קרינן בה למה לי רוב זבחיכם דדי בקרבנות התמידים וכן בג' תפלות הקבועות אבל בזה שרוצה להתפלל כדי לצאת ידי ספיקו דינו הוא כמו שאר תפילות דצריך לכתחילה להשתדל לכוין ובדיעבד די אם לא כיון רק באבות ועיין בביאור הגר"א בס"ד וכן משמע לשון השו"ע להמעיין דהאי דינא דס"ד אינו שייך כלל להא דספק התפלל המבואר בס"א אלא ענין בפני עצמו הוא. וכן בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שראיתי לא נמצא שום רמז שהיום ישתנה זה הדין. וגם הדה"ח והגר"ז והשולחן שלמה העתיקו השו"ע להלכה:

* חוזר ומתפלל - עיין בפמ"ג שכתב דלדעת הרשב"א בתשובה חוב עליו לחזור ולהתפלל ולהתנות ולדעת חידושיו אין חיוב עליו רק דנכון לחזור דהלואי שיתפלל אדם כל היום ובספר מאמר מרדכי הוכיח מדברי התשובה גופא דאין חוב עליו רק שכתב הרשב"א דכיון דחז"ל הרשוהו לחזור ולהתפלל ואין בו משום ש"ש לבטלה אם אינו חוזר הרי הוא כמראה בעצמו שאינו חושש לתפלה ולכן צריך לחזור ולהתנדב גם הסיר מעליו קושית הפר"ח עי"ש שדבריו נכונים:

* ואין צריך לחדש שום דבר - בין אם מתפלל עתה ביחיד או בצבור גם אין נ"מ בזה בין אם פעם ראשון היה ביחיד או בצבור. עולת תמיד:

* וע"י חידוש חוזר ומתפלל וכו' - ואין חילוק בין אם מתפלל תפלה זו עם הצבור או ביחידי כ"כ בטור ועיין בב"י דאם התפלל ומחדש בה דבר ולא התכוין בה לשם חובה וגם שלא לשם נדבה ג"כ שפיר דמי ועיין ברמב"ם פ"י מהלכות תפלה הלכה ו' שכתב מי שנסתפק לו אם התפלל וכו' ע"ד שהיא נדבה ובודאי בין אם כונתו ע"י חידוש כמו שביאר הד"מ או שכונת הרמב"ם דספק הוי כמו חידוש עכ"פ מוכח מזה דבודאי וע"י חידוש ג"כ לא מהני אלא במכוין לשם נדבה ולא במתפלל סתם:

* ע"ד שלא התפלל וכו' - ובהתחיל על תנאי מחמת ספק ונזכר באמצע עיין במ"ב מש"כ בשם הלבוש דצריך לחדש וכתב הא"ר דהוא עצהי"ט ובספר מאמר מרדכי כתב דהלבוש מדינא קאמר מטעם דמה דאמרינן אין לך חידוש גדול מזה הוא מחמת דמה שמתפלל מכח ספק זהו חידושו וכל שנזכר באמצע שכבר התפלל איגלאי מילתא למפרע דתפילתו תפילת נדבה וצריך חידוש ככל נדבה וכנ"ל:

* פוסק אפילו באמצע וכו' - עיין הטעם במ"ב ואפילו בתפילת ערבית דקי"ל שהיא רשות פוסק מאחר דהשתא שוינן עלן כחובה מסתמא התחיל בה אדעתא דחובה. מ"א:

* ואם חידש אפילו בברכה אחת וכו' - מלשון זה משמע דאפילו בברכת שומע תפלה ולא כהי"א שהובא בטור עי"ש ומ"מ נראה דאפילו לדעת השו"ע בעינן שהבקשה הזו לא יהיה מורגל בה בכל יום בעת התפלת חובה דהלא הטעם שע"י החידוש יודע שהיא נדבה ולא חובה:

==================

* טעה או נאנס וכו' - טעה היינו שסבר שהתפלל ואח"כ נזכר שלא התפלל או ששכח להתפלל וכדלקמן בס"ח. כתב הפמ"ג נסתפקתי ספק התפלל שחרית או לא ועבר זמן שחרית אם משלימה במנחה או לא דשמא לא תקנו דמשלימה בעבר זמנה אלא בודאי לא התפלל ולא בספק:

* ואם היפך - עיין במ"ב שסתמנו לענין דינא כהמחבר וכן הגר"א בביאורו כשהעתיק מקור ע"ז לא העיר כלל לקושית המ"א בזה משמע לכאורה דלא ס"ל כהמ"א. ודע דפשוט דדוקא אם נתכוין בהדיא לשם תשלומין אבל אם התפלל שניהם בסתמא לכו"ע יצא. ונסתפקתי אם התחיל להתפלל אותה בתורת תשלומין ונזכר באמצע והשלימה כראוי דהיינו לשם חובהפיקותי היא דכיון דקי"ל דכל ברכות התפילה על הסדר נאמרו כדלקמן בסימן קי"ט אפשר דיחשב עי"ז כחד ענינא ויהיה מהני עקירת המחשבה ואף דלענין כמה דברים מצינו רק דג' הראשונות חשובות כחדא אפשר לענין עקירת מחשבה לבד שאני ולכאורה ראיה מהנ"ל בסימן ק"ז ס"א אם התחיל להתפלל וכו' פוסק אפילו באמצע ברכה ואיתא בראשונים הטעם כיון שהתחילה אדעתא דחובה אין יכול לסיימה תו לשם נדבה וא"כ ה"ה בזה לא מהני עקירת מחשבתו וצריך לפסוק אותה באמצע או אולי לענין תשלומין הקילו רבנן וצ"ע:

* וכן מי שהיה וכו' לידי הפסד - ואם אין ברור הזיקא ע"ת כתב דהוי פושע וא"ר כתב דהוא שוגג וא"כ הוי ספק ונראה דיתפלל ויתנה אם אני חייב ה"ז לחובתי וא"ל הרי הוא נדבה. [פמ"ג]:

* מיהו לכתחלה וכו' - ואפשר דביותר מחומש נכסיו אינו מחוייב [פמ"ג]:

* ואם לא הזכיר יעלה ויבא בראשונה והזכיר בשניה - ע' במ"ב הטעם ועיין בדה"ח שכתב דה"ה למי שנתחייב להתפלל שתים ביום ראשון שמתחילין לומר טל ומטר [היינו ששכח להתפלל מנחה בהיום שלפניו וצריך להתפלל בערב שתים ולהזכיר בשניהם טו"מ] ולא הזכיר בראשונה והזכיר בשניה כל דינו הוא כמו שכתוב כאן עוד כתב שם דאם לא הזכיר בשניה יחזור ויתפלל בתורת נדבה ויתנה אם חייב אני להתפלל תהא לחובתי וא"ל תהא לנדבתי וכ"כ בשע"ת בשם המ"מ. ובמ"ב העתקתי לפטור מפני שראיתי כמה וכמה אחרונים שסוברים כהפר"ח ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד:

* אבל אם לא הזכיר בשתיהן וכו' - הטעם דאין מקדשין החודש בלילה וכדלקמן בסי' תכ"ב. עוד בהג"ה כל בו חוץ ממה שכתב של ר"ח שתים ר"ל כל מה שכתב בהג"ה זו כתוב בכל בו חוץ ממה שכתב בהג"ה דמתפלל שתים של ר"ח זו היא דלא כהכל בו דהכל בו סובר דלכתחלה אינו מזכיר של ר"ח בשניה והני ד' תיבות בראשונה ולא בשניה או שכתוב בכל בו ט"ס הוא וכן איתא שם בד"מ לקמן בסימן תכ"ב בהעתקתו שם את דברי הכל בו וכן מוכח שם מדברי הד"מ ממה שחולק עליו שם וכ"ז הוא דלא כט"ז בסימן זה. העתקתי מספר מאמר מרדכי וספר נהר שלום ולדינא אין נ"מ בכ"ז דהלכה כהרמ"א בזה וכמו שכתבתי בשם האחרונים בס"ק כ"ו במ"ב:

* או לא הבדיל בשתיהן יצא - משום דקי"ל לקמן בסימן רצ"ד דאם לא הבדיל אין מחזירין אותו:

* הטועה ומזכיר מאורע וכו' לא הוי הפסקה - עיין במ"ב במה שכתבנו בשם האחרונים ומ"מ לענין תפילת תשלומים כגון מי שלא התפלל מנחה בר"ח או בשבת או בשאר מועדים שמתפלל ערבית שתים והזכיר בתפילה של תשלום ר"ח או שבת או מאורע שאר מועדים כיון דתפילה זו בא לתשלום היום שעבר הסכימו הרבה אחרונים דלא הוי הפסק:

==================

* הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור וכו' - נסתפקתי אם מדרך טבעו להאריך בתפלה ואינו יכול לסיים עד קדושה אם מותר להתחיל ומכאן אין ראיה לאיסור דאפשר דזה לאו תפלת צבור גמורה מקרי מאחר שלא התחיל עמהן בשוה וכמו שכתב הפמ"ג אבל אם מתחיל בשוה אפשר כיון דעתה חל עליו החיוב להתפלל בצבור וחיוב עניית הקדושה לע"ע אין עליו אין לו לחוש כלל למה שאח"כ לא יהיה יכול לקיים מצוה דעדיפא מזה וגם דאז יהיה אנוס ופטור מלענות ומ"מ אין להביא ראיה להקל ממה דנקט הגמרא ומצא צבור מתפללין ולא נקט יותר רבותא את הענין שציירנו דאפשר דהגמרא מילתא דשכיחא נקט וצריך לעיין בדין כללי אין מעבירין על המצות:

* לקדושה או לקדיש - עיין בפמ"ג דקחשיב סדר המדרגות איזה עדיף מחבירו ונ"מ לענין אם שומע שתיהן כאחת בשתי מניינים איזה מהם קודם או אם אינו יכול לקיים את כולם וכתב שם את סדרם כך איש"ר דקדיש עדיף מקדושה וקדושה עדיף ממודים ומודים וגם ברכו עדיף משתי אמנים היינו דהאל הקדוש ושומע תפלה ואלו האמנים עדיפי מאחרים אך שהוא מסתפק שם לענין מודים וברכו איזה עדיף ומצדד שם דמודים עדיף [ודה"ח כתב דלפעמים ברכו עדיף ממודים דהא לענין מודים יכול לכוין להגיע באמצע ברכה ולשחות עי"ש]. עוד כתב שם דעניית שתי אמנים אלו עדיף מתפלה בצבור דהרי דחינן אותו מלהתפלל בצבור בשביל עניית האמנים אלו [אך שכתב שם בא"א דצבור זה גרע במקצת מאחריני משום דבא באמצע] ומסמך גאולה לתפילה בשחרית עדיף אפילו מאיש"ר ותדע שהרי אין לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפילה וכדלעיל בסימן ס"ו ס"ט ואם נזדמן לו לענות מודים אחר שאמר גאל ישראל ישחה ולא יאמר כלום ובלילה עדיף אפילו תפילה בצבור מסמיכת גאולה לתפלה וכדלקמן בסימן רל"ו במ"א סק"ג:

* אם מתחיל להתפלל וכו' - עיין מה שכתבנו במ"ב סקי"ד בשם א"ר דס"ל דזה מותר אפילו לכתחלה אך אם עמד להתפלל מקודם הש"ץ ומתוך כונתו המרובה או מאיזה סיבה הגיע לקדושה עם הש"ץ או להיפך שהתחיל אחר שהתחיל הש"ץ ומחמת שהאריך הש"ץ הגיע לקדושה משמע מיניה שם דזה גם לדידיה אינו מותר רק דיעבד ונ"ל דה"ה כשאין לו עצה אחרת לשמיעת הקדושה:

* אבל לכתחלה וכו' - עיין במ"א הטעם דצריך לשתוק ולשמוע כמש"כ בריש סימן קכ"ה ר"ל ואיך יאמר בעצמו נקדש ולפ"ז לדידן דנהגינן בלא"ה כהט"ז לקמן בסימן קכ"ה לאמר נקדש א"כ תו לא שייך להחמיר בזה אך באמת עיקר הדין דלא כט"ז כמו שכתבנו שם:

* שאין הקדושות שוות - משמע דבלא זה היה אומר עמהם קדוש קדוש אע"פ שעד עתה לא התפלל התפלה שלו עם הש"ץ בשוה ומכאן אתה למד למה שכתבתי למעלה בס"ב וכן כתב הגר"ז:

==================

* או שלא יוכל וכו' - ר"ל מפני רוב טרדותיו או שהוא חולה וכהיום אין נוהגין להתפלל הביננו מחמת הטרדה ונ"ל הטעם לזה דלכאורה קשה על הדין דשו"ע מלעיל סימן ק"א ס"א דאיתא שם דאם אינו יכול לכוין את לבו בכולם יכוין את לבו עכ"פ באבות ומשמע דעי"ז ממילא מותר להתפלל כל התפילה כיון שהוא אנוס שאינו יכול לכוין אך די"ל דכאן דמיירי דשבעה ברכות יכול לכוין לכך התירו לו להתפלל הביננו ולא יותר כדי שיכלול כל השמ"ע בקצרה ובכונה אבל שם מיירי דלא יכול לכוין אפילו אלו הז' ברכות לכך לא התירו לו לקצר ע"כ ניחא דלא נהגו היום בהביננו שאנו חוששין שאפילו הז' לא יכוין וכענין דכתב הרמ"א שם בס"א בהג"ה א"נ מפני שאם באנו לקצר כהיום מחמת טרדה לא נתפלל לעולם תפילה שלמה מפני רוב הטרדה בעו"ה:

* ואינו מתפלל הביננו וכו' - ולא במו"ש ויו"ט. עיין בחידושי רע"א שמסתפק לענין מו"ש ויו"ט אם השעה עוברת י"ל דבזה במו"ש ויו"ט מוטב שיתפלל הביננו ולא יזכיר הבדלה דעכ"פ בדיעבד יצא בעלמא בלא הבדלה ממה שלא יתפלל כלל עי"ש עוד:

* והאידנא וכו' שיתפללו י"ח - עיין במ"ב במש"כ דה"ה כל נוסח התפלה כשאר כל אדם כן מוכח מא"ר ופשיטא דיזהרו להתפלל התפילות בזמן התפלה וכמש"כ רש"י בברכות ט"ז ע"א ד"ה קורין ובעו"ה יש פועלים שנכשלין בזה שמאחרין זמן תפלה עד בין השמשות ממש:

* ההולך במקום גדודי חיה ולסטים וכו' - עיין במ"ב וכן משמע ברמב"ם דדין זה איירי שהגיע לו זמן תפלה באמצע הדרך ואעפ"כ פטור ומ"מ אפשר דה"ה אם הוא מוכרח לצאת לדרך של גדודי חיה ולסטים אחר שכבר התפלל אין צריך להתפלל ג"כ רק תפילה קצרה זו ולא תפילת הדרך וכן משמע באור זרוע ואם יצא לדרך והתפלל תה"ד ובאמצע הדרך נודע לו שהוא מקום גדודי חיה ולסטים נ"ל דאין צריך עוד להתפלל תפילה קצרה זו דנכלל במה שאמר מתחלה והצילנו מכל אויב ואורב בדרך ומכל מיני פגעים רעים וכו':

* צריך לחזור ולהתפלל וכו' - עיין במ"ב הטעם ולפ"ז נראה דכ"ש אם לן באושפיזא והשכים קודם הבוקר לנסוע לדרכו דצריך לברך תה"ד אף שלא האיר עדיין היום דזה הוי היסח הדעת גמור וכן משמע קצת בביאור הגר"א מדכתב דהוי כמו ברכת התורה וכו' ובבה"ת קי"ל לעיל בסימן מ"ז דצריך לברך ברה"ת תיכף כשהשכים אך לישנא דפמ"ג שכתב דבכל בוקר יאמר אותה משמע קצת שלא כדברינו ואולי נקט לשון זה משום דלכתחילה נכון לצאת בכי טוב ואפילו את"ל דטוב יותר להמתין מלומר תה"ד עד אור היום עכ"פ אם יזדמן לו שאז לא יוכל לומר כגון שיהיה אז סמוך לפרסה לביתו מוטב שיאמרנה קודם שהאיר היום כנלענ"ד לכאורה:

* ואין לאומרה כו' - עיין במ"ב הטעם והוא מהרא"ש ולכאורה לפ"ז אפילו אם יש לו ליסע פרסה ביחד אך שהוא נוסע הפרסה דרך איזה עיר או שיודע שאיזה עיר קרובה בצד דרך נסיעתו בתוך פרסה ג"כ לא יאמר תה"ד בחתימה דהא ליכא מקום סכנתא ואפשר דלא פטרו רק אם כל דרך נסיעתו היה פחות מפרסה ומה שאמר אח"כ ובלבד שלא הגיע וכו' שאני התם דמה שהלך כבר ליכא לאיצטרופי לחייבו עי"ז ומה שיסע למחר נסיעה אחריתא היא משא"כ בעניננו וצ"ע:

===================

* וטוב להחמיר אם לא במקום שצריך לכך - עיין במ"ב שסתמתי להקל לענין עניית איש"ר וכו' ואף דהשע"ת כתב דלפי מה דמסיק השאגת אריה להלכה כדעת הב"י דאין לחלק לענין סמיכת גאולה לתפלה בין שבת לחול א"כ תו אין להקל בזה מ"מ נלענ"ד דאין להחמיר בזה אחרי דאפילו בחול יש מקילין בעניית אלו בין גאולה לתפלה [עיין בספר אבן העוזר] יש לסמוך עכ"פ ע"ז לענין שבת וכן פסק בדרך החיים. ועי' בחידושי רע"א שמסתפק לענין שבת אם מצא צבור שקראו ק"ש ועומדין להתפלל אם מותר להתחיל להתפלל עמהם ולפלא קצת שלא הביא שהל"ח והא"ר כתבו בפירוש להקל בזה ג"כ לדברי הרמ"א ומשמע מניה דהוא ס"ל דאפילו לדברי הרמ"א אפשר דסמיכת גאולה לתפילה דשבת שחרית חמירא מערבית דחול ולפי מאי דמסיק השאגת אריה דהלכה כדעת הב"י בודאי אין להקל בדין זה ודברי השע"ת אמת ויציב לענין זה וגם אין המנהג להקל בזה:

* חוזר ואומר וכו' - עיין במ"ב ויש לעיין אם האדם שכח לומר ד' שפתי תפתח אם זה מיקרי חסרון בעצם התפלה כיון דקבעוהו רבנן בתפלה או לא ואין להביא ראיה מכאן דכתבו האחרונים שיאמר החזן בלחש א"כ השומעים חסר להם זה הפסוק ואפ"ה יוצאין ידי התפלה שאני הכא דלא שייך גבייהו כלל זה הפסוק דאדני שפתי תפתח וגו' כיון שאינם מתפללים בעצמן משא"כ בעלמא ויותר מסתברא דלא אמרו כתפלה אריכתא דמיא רק לענין שלא יהא הפסק בין גאולה לתפלה אבל לא כתפלה ממש עד שיצטרך לחזור בשביל זה תדע דהא אמרי' נמי לענין השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא ואפ"ה קי"ל דברכות אין מעכבות זו את זו ואם החסיר השכיבנו יוצא בברכת אמת ואמונה [כברכות ט' ע"א] וא"כ ע"כ דלא נאמר רק לענין דלא הוי הפסק בין גאולה לתפלה וה"נ לעניננו:

===================

* ואם בא לשחות וכו' - הנה מדברי הא"ר מוכח דהאיסור הוא דוקא בברוך אתה אבל בסוף ברכה ממש יכול לשחות והפמ"ג מפקפק בזה ועיין רש"י ברכות ל"ד ע"א ד"ה תחלה וסוף דמפרש רש"י במודים ולך נאה להודות וע"ז מסיים הברייתא דבסוף כל שאר ברכות מלמדין שלא ישחה משמע כפמ"ג ואולי רש"י לאו דוקא קאמר וגם הוא ס"ל כהרמב"ם דסוף ברכה היינו כשאומר בא"י הטוב וגו':

* בסוף כל ברכה וכו' - כתב הל"ח בפ' אין עומדין שאין לו לכרוע בשום ברכה משאר ברכות בתחלה או בסוף ואפילו שאינו מהי"ח ולכך אני אומר שטועים כל השוחים בברכת התורה בתחלה וסוף עי"ש. ועיין במה שכתבתי במשנה ברורה סק"ו בשם הט"ז דלכאורה סותר לזה ואולי דבברכה גם להט"ז אסור דנראה כמוסיף בחיוב הכריעות שלא תקנו רק בברכת אבות ומודים:

* הכורע בוכל קומה וכו' - עיין במגן גבורים שדוחק למצוא טעם למנהג שנהגו העולם לכרוע בברכו עי"ש אולם באמת יש למנהג זה סמך מן המקרא בדברי הימים א' קפיטל כ"ט פסוק כ' עי"ש ומנהג ישראל תורה:

* המתפלל צריך שיכרע וכו' - וה"ה בכריעה שעושה אחר שסיים תפלתו כמבואר בסימן קכ"ג נמי דינא הכי [כן איתא ברמב"ם פ"ה מהל' תפלה]:

* וכשזוקף זוקף בשם - עיין במגן אברהם סימן קכ"ז שמבאר את דעת מהרא"י דס"ל דבכריעה שבתחלת ברכה אם רצה שלא לזקוף עד סמוך לחתימה הרשות בידו אלא שאם רוצה לזקוף מיד צריך לזקוף בשם וכן בכריעה שבסוף ברכה שהוא חייב לזקוף מיד כדי שלא להיות שחוח בתחלת ברכה שלאחריה אזי צריך הוא לזקוף בשם שמשום ד' זוקף כפופים לבד לא הצריכו לזקוף מכריעתו כלל אלא שאם בלא"ה הוא זוקף אז משום ד' זוקף כפופים יזקוף בשם וע"כ הנוהגין להתפלל בראש השנה ויום הכיפור בכריעה אין צריך לזקוף אלא בסוף ברכה ותחלתה:

===================

* אסור להזכיר וכו' - עיין במ"ב שכתב אפילו הצבור וכו' כן ביארו הרבה אחרונים [הט"ז בסק"ו ופר"ח והגר"א ומ"מ וש"א וכן משמע מלבוש] את דעת המחבר וכן מוכח דעתו בהב"י דלא כהמחה"ש ויד אפרים שצידדו לבאר את דברי המ"א ולומר דהמחבר יסבור כדעת אביה"ע המובא בהרא"ש וכפי מה שביארו הב"ח ע"ש. ולדינא בלא"ה אין נ"מ דאף לדידהו הרמ"א פליג ע"ז והדה"ח וח"א ושולחן שלמה ושארי אחרונים הרבה כולם סתמו כהרמ"א. ודע דאף דהפר"ח חולק על השו"ע והרמ"א וס"ל דדוקא יחיד לא יוכל להתפלל ולהזכיר גשם קודם שהוכרז אבל הצבור והש"ץ שעומדין להתפלל תפלת מוסף ע"ד לומר גשם בתוך התפלה כאלו כבר הוכרז ונתפרסם דמי וא"צ שוב הכרזה אנו אין לנו אלא פסק השו"ע וכמו שפסקו האחרונים הנ"ל דאם לא הכריזו מקודם גם הצבור והש"ץ לא יזכירו גשם בתפלתן בלחש. ודע עוד דמדלא זכרו את העצה שנזכר במ"א שהש"ץ יזכיר בתוך התפלה בקול משיב הרוח ומוה"ג משמע דס"ל דאין נכון לעשות כן ומ"מ משמע מדברי הח"א דבדיעבד מהני עצה זו ואף דלא ידעתי את מקורו דהלא המ"א העתיק את דברי הב"ח דלהרמ"א לא מהני זה מ"מ נ"ל דיש לסמוך עליו דבלא"ה דעת הדה"ח דבדיעבד אף אם הזכיר גשם בליל ש"ע לא יחזור ולהיפך לדעת הראבי"ה והפר"ח שהחזיק בשיטתו אם לא הזכיר עתה גשם לא יצא ידי תפלה:

* לא יקדים וכו' - מסתפקנא אם התפללו מנין ותיקין בבהכ"נ זה גופא והכריזו משיב הרוח כנהוג אם מועלת זה למנין שני שיהא מותר ליחיד להקדים וא"ל דכיון דיש הפסק כ"כ לא מיקרי הכרזה דז"א דהרי הביא הרא"ש בשם ר"ע דהזכרה דמוסף מועלת למנחה עי"ש ברא"ש דלא פליג עליה בסברא זו וכעין זה פסק הרמ"א בס"ג ואפשר דכיון דמנין אחר הוא וגם דהלא בשחרית יצטרך לומר משיב הרוח ע"כ לא מהני זה לתפלת מוסף שאח"כ וזה הספק יפול ג"כ במה שפסק הרמ"א בס"ג דנוהגין הקהל להזכיר משיב הרוח ביו"ט א' של פסח במוסף משום דעדיין לא שמעו מש"ץ דפסק לומר משיב הרוח אם באותו בהכ"נ התפללו מנין ראשון וכבר פסק הש"ץ לומר משיב הרוח בחזרת הש"ץ אם מועיל זה שלא יצטרכו שוב לומר משיב הרוח בתפילת המוסף וצ"ע ע"כ נראה שטוב לזהר שלא לעשות מנין ראשון בבהכ"נ ביו"ט א' של פסח:

* וחוזר לראש הברכה - והגר"א פסק כהרמב"ם דגם בזה חוזר לראש:

* ואם סיים הברכה וכו' - ולא דמי להא דס"ו דדוקא אם התחיל הברכה שאחריה דהכא כיון שהזכיר מה שאין ראוי להזכיר גרע וכ"כ בלבוש והב"ח והא"ר פסקו דגם בזה דוקא אם התחיל ברכה שאחריה דאל"ה הוא כמו שעומד עדיין באותה ברכה וחוזר לראש הברכה והפמ"ג הביא את מחלוקתם וסיים וצ"ע וספק ברכות להקל אבל הדה"ח וח"א ושולחן שלמה וש"א פסקו כסתימת השו"ע וכנ"ל למעשה משום דבלא"ה דעת הגר"א כהרמב"ם דאפילו אם נזכר באמצע ברכה חוזר לראש וגם יש כמה מגדולי הפוסקים שחולקים על ראבי"ה דפסק השו"ע בסעיף ו' כוותיה דאומרו בלא חתימה קודם שמתחיל ברכה שאחריו וס"ל דמכיון שסיים אותה ברכה הוי כמו שהתחיל ברכה אחרת ולכן עכ"פ בעניננו דאפשר דראבי"ה ג"כ סובר כשאר פוסקים אין לזוז מסתימת השו"ע דאחר שסיים הברכה אפילו לא התחיל עדיין ברכה שאחריה חוזר לראש התפלה ואח"כ מצאתי בעזה"י בספר מאמר מרדכי שפסק כהשו"ע מכל אלו הטעמים:

* ואפילו במקום שצריכים וכו' - עיין בפמ"ג שכתב דאפילו ארץ כולה כאשכנז ודידן אפ"ה גריעא משאלה עי"ש טעמו וכן בח"א כתב דאפילו אם היה עצירת גשמים וכמו שהעתקתי במ"ב ובאמת לא הבנתי דבריהם דהרי טעם השו"ע שם לענין שאלה הוא דלמא הלכתא כהרא"ש דמסתבר טעמיה ע"ש בב"י מהרי"א וט"ז והגר"א ובתשובת הרא"ש מבואר שם בהדיא דה"ה לענין הזכרה וראיה שם מדף ד' ע"ב במסקנת הגמרא דשאלה אינו נמשך יותר מהזכרה וכמו שציין הגר"א שם בסימן קי"ז ס"א ד"ה ושואלין עי"ש ומהשו"ע שכתב אפילו במקום וכו' אינו ראיה דדלמא הוא מיירי באיזה עיירות דבזה גם להרא"ש אין להזכיר גשם דגם לענין שאלה אין לשאול מטר בברכת השנים בזה וכמו שהביא ראיה שם בתשובה מההיא דבני ננוה ועל אופן זה כתב הרמב"ם ג"כ דמקומות שהם צריכים גשם בימות החמה שואל בש"ת וכמו שהביא כ"ז הב"י בשמו שם בסימן קי"ז אבל ארץ אחת כולה דס"ל כהרא"ש לענין דיעבד דאם שינה את נוסח התפלה וקבע השאלה בברכת השנים דיצא וע"כ דס"ל דזה אינו נקרא שינוי ממטבע שטבעו חכמים דכל מדינה ומדינה איקבע זמנה לפי מנהגה א"כ נראה דה"ה לענין הזכרה יצא בדיעבד ועיין בב"י במה שכתב בשם תר"י משמע ג"כ דמיירי בדבר ששם הדין בשומע תפלה אבל לא בדבר ששם הדין בברכת השנים ואפילו אם תאמר דהתר"י לא ס"ל כהרא"ש לענין שאלה ותמיד הדין לדידיה בש"ת עכ"פ אין שום ראיה מהמחבר לדברי הפמ"ג והח"א ואדרבה בהיפך נראה מדברי תשובת הרא"ש הנ"ל וכפי מה דפסקינן כדידיה הלכה לענין דיעבד. וא"כ לפ"ז במדינותינו שצריכין מטר בין פסח לעצרת לכאורה היה ראוי לנו לפסוק בדיעבד דאין חוזר אם הזכיר גשם אבל כיון דבלא"ה המ"א מסתפק בסימן קי"ז סק"ד דדלמא השו"ע לא מסתפק לפסוק כוותיה דהרא"ש רק כשיש עצירת גשמים נראה לכאורה דאין זה ונראה ראיה לזה ג"כ מדברי הרמ"א לקמן בס"ט בהג"ה דהרי במדינותינו היה ואפ"ה מצריך לחזור בודאי הזכיר אך כשיש עצירת גשמים והתפלל והזכיר גשם צ"ע אם חייב לחזור ולהתפלל [וכ"ז ששאל גם מטר דאל"ה ממ"נ אינו יוצא בדיעבד] ויותר נראה דיתפלל בתורת נדבה בכ"ז במדינותינו ועיין בסימן קי"ז בבה"ל ד"ה ושאל מטר:

* מחזירין אותו - עיין בחידושי רע"א דמצדד לומר דבליל שבת אם שכח לומר משיב הרוח דאין מחזירין דלא גרע מאם היה מתפלל רק מעין שבע דיצא בדיעבד אף דשם לא הוזכר גשם וסיים דצ"ע:

* אין מחזירין אותו - ר"ל לאחר שאמר כבר השם של סיום הברכה אבל אם נזכר קודם סיום הברכה יחזור ויזכור גשם [פמ"ג]:

* במקום שנזכר - כתב הפמ"ג דלענין שאלת מטר אם שכח ונזכר קודם שסיים הברכה יחזור ויאמר ותן טו"מ וגומר שם כסדר ומדברי שולחן שלמה משמע דגם טל ומטר יוכל לאמר אחר ושבענו מטובה אם רוצה אכן לענין על הניסים בחנוכה ופורים אם שכח ונזכר קודם שסיים ברכת הטוב שמך משמע מדברי שניהם דיחזור ויאמר אח"כ ועל כולם יתברך וכו' כסדר. כתבו האחרונים דאם נזכר במקום דלא סליק ענינא כגון תיכף לאחר שאמר ומקיים אמונתו יסיים מקודם לישיני עפר וכל כה"ג:

* בלא חתימה - דין זה למעשה לענ"ד יש לעיין טובא דהנה מקור דין זה נובע מראבי"ה שהביאוהו הרא"ש בפ"א דתענית והמרדכי שם ועיין בב"ח שרש"ל פליג על סברא זו ופוסק כדעת הרבינו יונה דס"ל דכיון שסיים אותה ברכה כמו שהתחיל אחרת דמי וחוזר לראש והנה אף שהב"ח והמ"א ושארי אחרונים ס"ל דלהלכה נקטינן כדעת השו"ע דס"ל דמכיון שהביא הרא"ש את דעת הראבי"ה להלכה הכי נקטינן מ"מ צ"ע חדא כי הא"ר נשאר בצ"ע דדברי המרדכי שכתב בשמו דאומר בלי חתימה סותר א"ע למה שכתב בשמו בפ' תפלת השחר דלפי מה שכתב שם יהיה הדין דצריך להתחיל ממשיב הרוח ולגמור עד סוף הברכה [ומה שרצה הפמ"ג לתרץ קצת קושיתו אין לו מקום כלל להמעיין באגודה גופא דכתב שם בפירוש דראבי"ה פסק כתלמודא דידן ודלא כירושלמי וגם דהלא המרדכי איירי בערבית ר"ח] שנית כי בביאור הגר"א נשאר ג"כ בקושיא על פסק השו"ע [ועיין בספר צל"ח שהקשה ג"כ על הראבי"ה ממה שאמר שם בעבודה חוזר לעבודה ויישב קצת] ומשמע דס"ל ג"כ כדעת הרש"ל ולבד כ"ז מצאתי עוד כמה גדולי הראשונים דס"ל דלא כראבי"ה והוא הריא"ז שהובא בש"ג פ' תפלת השחר וגם בספר ברכה משולשת בתוספות ר"י חסיד בשם רבו וכן בהגהת סמ"ק כתב בהדיא דאפילו אם נזכר קודם שהתחיל אתה קדוש חוזר לראש וגם מרמב"ם משמע דלעולם חוזר לראש כמו שהובא בב"י וכן בספר קיצור שו"ע פסק ג"כ דחוזר לראש עי"ש בהג"ה שבסוף ספרו וצ"ע לדינא. והנה אף דלהכריע נגד השו"ע קשה מאוד אחרי דהרבה והרבה מגדולי האחרונים קיימי בשיטת השו"ע ויישבו בדוחק את כל הקושיות שעל השיטה הזו עכ"פ נראה לי דאם אחר שאמר בא"י נזכר ששכח משיב הרוח לא יגמור את הברכה אלא יסיים למדני חוקיך כדי שיהיה כקורא פסוק לבד ויחזור למשיב הרוח ויגמור כסדר וה"ה ביעלה ויבא וכה"ג אם שכח ונזכר אחר שאמר בא"י יסיים למדני חוקיך ויחזור אח"כ ויאמר יעו"י ותחזינה כסדר ולענין טל ומטר ג"כ לפ"ז נראה דאם שכח להזכירו באמצע וסיים ברכת השנים אף שלא התחיל תקע מ"מ שוב לא יאמר כאן טו"מ דהלא יכול לאמרו בשומע תפלה ויצא לכו"ע:

* ובכל מקום שטעה בהם - ומה שפסק בס"ד דאם הזכיר גשם חוזר רק לראש הברכה כתבו האחרונים דס"ל דכיון שלא סיים עדיין הברכה אין זה טעות גמור לע"ע שיצטרך עי"ז לחזור לראש ורק חזרה בעלמא בעינן שיחזור הברכה ולא יאמר ועיין לעיל בסימן ק"ד סקכ"א במ"ב במש"כ שם בשם הח"א דה"ה לענין שח או שהזכיר מאורע שאר ימים בתפילה כ"ז שלא סיים אותה ברכה א"צ רק לחזור לתחלתה:

* אבל במזיד וכו' - עיין לעיל סימן ק"ד ס"ו לענין שיחה דלכאורה סותר להך דהכא ועיין באחרונים שחתרו ליישב זה ובביאור הגר"א שם משמע דלהרשב"א אין לחלק בין שוגג למזיד אבל מדברי שארי כל האחרונים מוכח דתופסים להלכה כמו שסתם הטוש"ע פה. וכתבו הב"ח וא"ר דאפילו אם היה הקלקול באיזה מן הברכות האמצעיות ג"כ חוזר לראש התפלה דכל י"ח ברכות נאמרו כסדר וכולן חשובין כברכה אחת לענין זה:

* עד ל' יום בחזקת וכו' - עיין במ"ב דיש דיעות בין הפוסקים אם ל' יום ממש או כמנין ל' יום דהיינו צ' תפילות והנה לפוסקים שסוברין דתלוי בל' יום ממש בין להקל ובין להחמיר לכאורה היום הראשון מצטרף ג"כ ליום שלם אף שלא התחילו בו רק במוסף או במנחה אך יש לעיין לענין שאלה דבזה ג"כ השיעור ל' יום כמו לענין הזכרה כמו שכתב הא"ר אם מצטרף ב' ימים ראשונים של פסח ג"כ לזה והנה לפי דעת האחרונים החולקין על הט"ז במש"כ דאם שגג או פשע יום אחד ולא התפלל כלל דמצטרף לענין חזקת ל' יום ודאי דכ"ש בזה דלא מצטרף אך מסתפקנא לדברי הט"ז דאולי הט"ז לא מיירי רק באם דילג באמצע ולא בתחלתו או אולי דגם בזה מכיון שבצירוף השני ימים האלו נשלם ל' יום שלא אמר בהן טל ומטר כבר העתיק עצמו מחזקתו שקודם לכן:

* אם ביום ראשון ש"פ וכו' ז' פעמים וכו' - עיין בביאור הגר"א שחולק ומסכים לשיטת רבינו פרץ המובא בטור דלא ס"ל כן וגם בט"ז מפקפק בפסק זה ושארי כל האחרונים רובם וכמעט כולם העתיקו את דברי השו"ע להלכה:

===================

* בתפלת ערבית - כתב הח"א בשם הפר"ח דבדיעבד אם התפלל ושכח טו"מ מונין מעל"ע ולפ"ז כיון דאין תקופת תשרי נופלת אלא בג' שעות או בט' שעות בלילה או ביום לעולם א"צ לחזור בתפלת מעריב הראשונה כיון שעדיין לא נשלם ס' יום מע"ל וכן אם התקופה נופלת ביום א"צ לחזור אפילו בתפילת שחרית להמתפלל קודם ג' שעות ביום וכשנופלת בט' שעות ביום ומתפלל מנחה קודם ט' שעות ג"כ א"צ לחזור עכ"ל והפמ"ג הביא להפר"ח וכתב עליו ואיני יודע אם לסמוך עליו בזה כי אין הלכה כאבי העזרי בזה ועכ"פ מחוייב להתפלל ומתנה כבסימן ק"ז ס"א עי"ש ובספר מחזיק ברכה פסק בהדיא דלא כפר"ח וגם הבעל דה"ח לא הזכיר כלל שום נ"מ בין יום ראשון לשאר ימים וגם מביאור הגר"א משמע לכאורה דפסיקא ליה דאין הלכה כראבי"ה בזה:

* עד תפילת המנחה - ואם טעה במעריב ליל ראשון של פסח והתפלל תפלת ש"ע של חול ונזכר לאחר שהתחיל ברך עלינו שהדין הוא שצריך לסיים כל אותה ברכה כמש"כ בסימן רס"ח אינו אומר טל ומטר כיון שגם הצבור אינם אומרים. ואם חלה השאלה ביום שבת וטעה והתפלל של חול והתחיל ברך עלינו ג"כ אינו אומר טל ומטר כיון שהציבור עדיין לא התחילו והיחיד נגרר תמיד אחר הצבור [מ"א]:

* ומיהו אם וכו' - טעם דין זה הוא ע"פ תשובת הרא"ש שתמה למה אין אנו שואלים בז' חשון כבני ארץ ישראל נהי דאנן בתר בני בבל גרירינן היינו בדין מן הדינים שחולקין בני מערבא עם תלמוד בבלי או בני ח"ל עם בני א"י משא"כ תלוי זה בטבע הארצות שבא"י היו צריכין למטר מיד בז' חשון ולכן שואלין בז' חשון ובני בבל לא היו צריכים לגשמים עד ס' יום אחר התקופה לכן לא היו שואלים עד זמן זה וא"כ בארצות שצריכין לגשמים בחשון היה ראוי שינהגו בזה כבני א"י לשאול בז' חשון וכן אם מנהג הארצות שצריכין למטר גם בימות החמה [וכמו ארץ אשכנז שזכר שם הרא"ש שצריכה למטר גם מימי הפסח עד עצרת] כל דינם בתפלה כמו בימי החורף בא"י וכתב הרא"ש שלא נתקבלו דבריו לפני חכמי דורו ועפ"ז כתב הרב"י נהי דלכתחלה לא קי"ל כוותיה כיון שנתפשט בתפוצות ישראל דלא כוותיה מ"מ בדיעבד אם יחיד טעה והזכיר בזמן וכו' אין חייב לחזור להתפלל אלא בתורת נדבה ובזה יבואר דברי השו"ע ומ"ש אם בארץ וכו' פירוש לאפוקי אם איזו עיירות צריכין למטר כל שאין עליהם שם ארץ כיחידים דמי אפילו לדברי הרא"ש כן מוכח בתשובת הרא"ש והובא בב"י ואפילו בדיעבד אם שאל מטר בברכת השנים חוזר ולפלא על הפר"ח שפסק דעיר אחת הצריכה מטר ג"כ בדיעבד אין חוזר הא יש ראיה מההיא דבני ננוה להיפך אם לא שנדחוק ונאמר דמה שפסק שם הגמרא בשומע תפלה היינו רק לענין לכתחלה אבל בדיעבד אפילו בברכת השנים וצ"ע:

* הצריכים מטר - משמע קצת מלשון זה דדוקא כשנעצר המטר אבל בלא"ה מחזירין אותו אע"פ שהגשם במקום ההוא אינו סימן קללה ולפי מה דמשמע מתשובת הרא"ש שממנו מקור דין זה המדינות שצריכות מטר בין פסח לעצרת כאשכנז וכדומה אפילו בסתמא דינייהו כמו בימי החורף בא"י ונהי דלכתחלה לא קי"ל כותיה עכ"פ לענין דיעבד אין לחזור וצ"ע [ממ"א ומחה"ש] ועיין בס' זכור לאברהם שכתב דלא יכנס בספק ברכות עוד כתב שם דה"ה לדידן במקומותינו דאנו צריכין מטר בין פסח לעצרת דאם טעה ושאל אז מטר דא"צ לחזור דכפי הנראה כל המקומות הללו הקרובים והרחוקים הם צריכים למטר והו"ל כארץ אשכנז וספרד דכתב הרא"ש עי"ש ומדברי הדה"ח וח"א משמע דס"ל דדוקא כשהיה עצירת גשמים אבל בלא"ה חייב לחזור ולהתפלל ונ"ל דהוא ספיקא דדינא ע"כ יחזור ויתפלל ויתנה אם לא יצאתי ידי תפלה עד עתה תהא לחובה ואם יצאתי תהא לנדבה וכדלעיל בסימן ק"ח סי"א וכמש"כ בביאור הגר"א בסימן זה ושם דספיקא דדינא הוי כספק לו אם התפלל שבסימן ק"ז ס"א עי"ש במ"א וה"ה בכל זה אם טעה ושאל מטר מז' מרחשון ולהלן במדינות שבח"ל הצריכין מטר בתחלת החורף יחזור ויתפלל ויתנה כנ"ל. והכל מהך טעמא כי בברכ"י ובש"ת פסק דבדיעבד אין צריך לחזור ולהתפלל כהרדב"ז ומבואר שם בהרדב"ז טעמו דכיון שבמקום ההוא הוא זמן גשם אע"פ שאין עתה צורך לגשמים אין לחזור התפלה בשביל זה כיון שעכ"פ אינו סימן קללה והוא כסברת המג"א הנ"ל ומדה"ח וח"א ועוד איזה אחרונים משמע דלא תפסו זה הסברא לדינא אם לא שיש עצירת גשמים בהדיא ע"כ נראה שיעשה כדברינו כנ"ל:

* טעה בה יחיד וכו' - נראה פשוט דה"ה אם כל הצבור או הש"ץ טעו ושאלו טו"מ ג"כ אין חייב לחזור דהא הטעם הוא כמו שכתב מהרי"א דבאמת נראין דברי הרא"ש ויש לסמוך עליו עכ"פ לענין דיעבד וא"כ מה לי יחיד או ש"ץ וצבור והאי דנקט יחיד לרבותא אפילו אם רק יחיד שאל טו"מ שלא כמנהג כל הצבור שם אפ"ה ש"ד כיון שצורך רבים הוא וכן משמע בלבוש ולפלא על הפמ"ג והדה"ח שכתבו דדוקא יחיד אבל ש"ץ חוזר דאין להם שום מקור לזה ועוד נראה בפשיטות דהא דנקט יחיד משום דבצבור אפילו בתורת נדבה אינו יכול לחזור ולהתפלל וכדלעיל בסימן ק"ז ס"ג אבל חיובא ליכא אפילו בצבור ונראה דה"ה בש"ץ. גם במה שכתב הפמ"ג במ"ז סק"ב דדוקא אם טעה אבל אם הזיד חוזר לראש וכדלעיל סימן קי"ד לענ"ד לא נוכל לאמר זה בענינינו כלל דהא הטעם הוא משום דיש לסמוך בדיעבד על הרא"ש והרי לדידיה בודאי אפילו הזיד אינו חוזר דנוסח הברכה כך היא:

* ושאל מטר וכו' - משמע שבגשם לא טעה אלא התנהג כשאר בני אדם ולא הזכיר ואפ"ה אינו מחוייב מצד הדין לחזור ולהתפלל ולכאורה קשה דהא הטעם הוא דלמא הלכתא כהרא"ש דנמשך זמן השאלה שם יותר וא"כ גם זמן הזכרה נמשך שם לדידיה כמבואר בתשובת הרא"ש שם בהדיא דתרווייהו שוין בזה וא"כ יש לו לחזור בשביל שלא אמר גשם דהא כתב שם דבמדינות כאלו יהיה להם הדין של חזרה של מוריד הגשם מעצרת ואילך כמו בא"י מפסח ואילך עי"ש ומשמע שם דשוין לגמרי וא"כ כי היכי דבא"י אם לא הזכיר עד פסח מחזירין אותו ה"נ בזה עד עצרת וא"כ ממ"נ אינו יוצא בתפלה הזו ולכאורה יהיה מזה ראיה להפמ"ג שכתב בסימן קי"ד אות וא"ו דלדעת השו"ע בהזכרה אפילו ארץ אחת כולה הצריכה מטר אפ"ה מחזירין אותו ולא ס"ל בזה כלל כהרא"ש ועי"ש בבה"ל מה שכתבתי אודות זה. או אולי דהשו"ע מיירי בזה שכתב ומיהו וכו' למנהגו מנהג ספרד שנוהגין לומר טל בימות החמה וכדלעיל בסימן קי"ד ס"ג וקי"ל שם בס"ה דאם הזכיר טל במקום גשם אין מחזירין אותו אבל זהו דוחק קצת דמתחיל בתרתי ספרד ואשכנז ומסיים בחדא:

* אם שאל מטר וכו' - עי' במ"ב דצריך לחזור לתחלת ברכת השנים ואם לא התחיל רק מותן ברכה וכו' לא מיבעי אם נזכר בתוך כדי דיבור ודאי יצא בדיעבד אלא אפילו אם לאחר כדי דיבור התחיל ותן ברכה וברך שנתנו וכו' וסיים הברכה יצא בדיעבד [ח"א ע"ש בנ"א]:

* אם לא שאל מטר וכו' - לכאורה נראה דה"ה אם חיסר בשאר ברכה דבר שהוא מעיקר הברכה [כגון שחיסר ענין קיבוץ גליות בברכת תקע בשופר שנקראת במגילה דף י"ג על שם זה עי"ש] ג"כ יכול להשלים בברכת שומע תפלה וראיה מתוספות ברכות כ"ט ע"א ד"ה מפני וכו' דלא מיעטו רק דבר שהוא מענין שבח כגון הזכרה והבדלה ושאר שבחים שאינם ענין תפלה ובקשה משא"כ בזה וגם אפילו בהבדלה גופא פסק המ"א בסימן רצ"ד סק"ג דאם יודע שלא יהיה לו כוס להבדיל ושכח לומר הבדלה בחונן הדעת יאמרנה בש"ת כדי שלא יצטרך לחזור א"כ ה"ה בזה ומה דאיתא לקמן בסימן קי"ט ס"ג דאם טעה בברכה אחת מאמצעיות שחוזר לראש הברכה אפשר דהתם איירי שנזכר אחר שומע תפלה ותדע דהלא בדבריו שם כלל ג"כ אם טעה ושכח לומר טו"מ בברכת השנים ובזה בודאי אין לו לחזור לראש הברכה אלא שואל בשומע תפלה אלא ודאי דלענין טו"מ לא יצוייר דין המחבר רק אם נזכר אחר שומע תפלה א"כ אפשר דה"ה בזה ומה שלא ביאר המחבר שם זה בפירוש משום דרצה שם לכלול דינו גם לענין דילג ובדילג אין שום נ"מ בין נזכר קודם שומע תפלה או אח"כ דאין רשאי לכלול בשומע תפלה ואף שהפר"ח מיקל גם בזה כבר השיגו הח"א גם ענין טעות כולל אם הוסיף איזה דבר שהוא מקלקל את הברכה כגון שאמר טו"מ בימות החמה וכה"ג דבזה בודאי אין לו שום תיקון בשו"ת אבל לענין חסרון אפשר דיוכל להשלימו בשומע תפלה וכנ"ל. ודע דלדעת הגר"א לעיל בסימן נ"ט ס"א דס"ל דהעיקר תלוי בחתימה יצא ואפילו השלמה א"צ כי מיבעי לי לפי דעת השו"ע שם. אח"כ מצאתי בפמ"ג בסימן קי"ט אות ג' במ"ז דדעתו ג"כ דלא כהפר"ח הנ"ל וגם בענין ספיקתינו כתב דאם דילג איזה תיבות שהוא מענין הברכה אין יכול להשלימו בשו"ת וטעמו דלא דמי לשאלה והבדלה דזה איננו נוסח קבוע תמיד לכך תקנו לזה תקנה משא"כ הפמ"ג לא הביא ראיה לסברתו בזה:

* כעקורים - עי' מ"ב כ"כ מ"א בסי' תכ"ב וכ"פ כל האחרונים ודלא כח"א שכתב דבעינן עקירת רגליו ממש ומה שכתב בנשמת אדם דהירושלמי שהביא המ"א לא נמצא הוא בפ"ה דברכות אחר המשנה מודים מודים וגם הרשב"א הביאו בחידושיו בפ' ת"ה, וכן מצאנו בעזה"י בתר"י פ' ת"ה ד"ה לא אמרן אלא בשרגיל לומר תחנונים כו' מפורש כהמ"א עי"ש וראיתו דהנ"א מרש"י דברכות יש לדחות דאפשר דסבר רש"י כרב עמרם המובא בטור סי' תכ"ב שפוסק דתלוי רק בעקר רגליו או כלישנא קמא שבגמרא:

===================

* אם דילג או טעה וכו' - ענין טעות נ"ל דנכלל בשני אופנים א' שלא השלים את הברכה כדין כגון שלא חיתמה כדין או שחיסר איזה דבר שהוא עיקר הברכה כגון שלא אמר טו"מ בימות הגשמים או שחיסר להזכיר ענין קיבוץ גליות בברכת תקע בשופר שעיקרה בנויה ע"ז אף אם חיתמה כראוי (וכדאיתא במגילה י"ג) וכה"ג וכמו שאם חיסר יוצר אור בברכת יוצר אור דפסק המחבר לעיל בסימן נ"ט ס"א דלא יצא [אף דכתב המ"א בסימן קי"ד סק"ט כגון שטעה בחתימתן אבל אם טעה באמצע אין בכך כלום נלע"ד דכונת המ"א שם הוא שחיסר איזה דבר שאינו מעיקר ענין הברכה אבל דבר שהוא מעיקר הברכה כחתימה דמיא ומוכח כן ממה דסיים המג"א שם דכמה מקומות חלוקות בנוסח התפלה אלמא דמיירי בענין נוסח בעלמא אבל לא בשחיסר את ענין הברכה וגם הלא המ"א העתיק בסימן ס"ד את דברי הכ"מ שם ועיין שם ברמב"ם ובכ"מ דענין הברכה הוא לעיכובא וגם הלא צוה לעיין בסימן נ"ט ור"ל דשם מוכח דאם התחיל ביוצר אור שהוא עיקר ענין הברכה אף שבאמצע אמר דבר שלא מענין הברכה יצא משא"כ אם חיסר את עיקר ענין הברכה לא יצא אף להמ"א וכן כתב הפמ"ג במ"ז אות ג'] ועיין מה שצדדנו לעיל בסימן קי"ז ס"ה לענין זה. ב' אם אמר איזה דבר שהוא מקלקל את הברכה כגון שאמר טו"מ בימות החמה וכה"ג והנה כ"ז הוא לפי דעת המחבר לעיל בסימן נ"ט אבל לפי דעת הגר"א שם דאפילו אם לא הזכיר בתחלה כלל יוצר אור כיון שחתם כדין יצא בדיעבד נראה דה"ה הכא באופן הראשון אזלינן בתר חתימה ויצא כיון שבה מזכיר ענין קיבוץ גלויות ועיין בבה"ל שם שכתבנו דגם דעת הרשב"א והרמב"ן כוותיה דהגר"א:

* ואם חזר ברכה לבטלה היא - עיין במ"ב במש"כ היינו וכו' והוא מהט"ז ומ"א וש"א ומשמע מזה דמשום עננו גופא לא הוי ברכה לבטלה ולא זכיתי להבין כיון דס"ל להפוסקים דעננו זה הוא כשאר עננו דעלמא דקי"ל שאין מחזירין אותו א"כ אם יחזור לומר עתה הוא ברכה לבטלה כיון דקביעותו הוא בין גואל לרופא ולא בין רפאנו לברכת השנים אם נצריכו לומר עתה בודאי בשם חזרה מיקרי ואפשר דס"ל דכיון דקבעוה חז"ל לכתחילה לומר ברכה בפ"ע יש בה עדיפותא משאר עננו דלא הצריכו רק לכוללה ואם לאו דהיה היזק עי"ז לברכת רפאנו לא היינו מסתפקים במה שאנו נותנים עצה לכללה בש"ת כי לא מצינו תיקון ע"י שומע תפלה רק אם חיסר שאלה בברכת השנים או להירושלמי משיב הרוח בברכת אתה גבור אבל לא אם חיסר ברכה שלמה וכמו שפסקו כל האחרונים (דלא כהפר"ח שמיקל להשלים בש"ת אפילו אם דילג ברכה שלמה) ואכתי צ"ע:

===================

* האומר מודים מודים וכו' - מסתפקנא אם אמר רק תיבת מודים מודים לבד והשאר אמר כהלכתו אם גם בזה משתקין אותו דאולי הגמרא מיירי דכפל גם התיבות שאח"ז אבל בזה לבד לא מיחזי כשתי רשויות אחרי שאח"כ אמר שאתה הוא ד' אלקינו ומברכות ל"ג ע"ב דאמר לענין ק"ש הא דאמר מילתא מילתא ותני לה ומסתמא ה"ה לענין מודים משמע לכאורה מתיבת מילתא מילתא דלאו שמע בלחודיה רק אמר בכפילא גם יתר התיבות ומ"מ יש לדחות דלאו דוקא נקט האי לישנא ותדע מדאמר שם ג"כ הא דאמר פסוקא פסוקא ולהפוסקים דסברו דבזה משתקין אותו בודאי אפילו לא אמר רק הפסוק שמע ב"פ ג"כ משתקין אותו. ואפילו את"ל דלענין שמע מקילינן בתיבת שמע שמע בלחוד דעי"ז לא מיחזי כשתי רשויות אפשר בתיבת מודים מודים חמור טפי דומיא דמאי דאמר שם בדף י"ד ע"ב כל אמת אמת תפסיה להאי גברא וצ"ע:

===================

* ולקדיש ולברכו - עיין במ"ב ואם התחיל לומר איזה תחנונים שאינו רגיל בהן ונזדמן לו לענות סתם אמן נ"ל דאסור כיון שלא אמר עדיין יהיו לרצון ואינו דומה למה שהתיר הט"ז בסק"א וכמו שכתבנו במ"ב באות א' דשם הלא מיירי אחר שכבר אמר יהיו לרצון ובדה"ח [בסוף דיני תפלה ד"ה במדינותינו באות א'] משמע דמותר ולא נהירא וא"ל דטעמו דבמדינותינו שרגילין לומר אלהי נצור קודם יהיו לרצון הרי דס"ל דמכיון שסיים הי"ח ברכות כבר סיים כל התפלה ע"כ דינו כמו במקום שרגילין לומר יהיו לרצון אחר יהיו לרצון דז"א דלא גריעא לכו"ע הפסוק יהיו לרצון שהתקינו חז"ל לאומרו אחר י"ח ברכות [וכמו שאמרו דויד אחר י"ח בקשת מזמוריו] משאר תחנונים שהרגיל בעצמו לאמרן אחר תפלתו דאמרינן דבמקצת דמיין לתפילה ואין להפסיק לאמן בין באמצען ובין קודם שהתחיל לאמרן וכמו שכתבנו במ"ב אות א' וה"נ דכוותיה:

===================

* יעמוד - עי' במ"ב במש"כ כשאומר וכו' דהנה עיקר הדין דעמידה זו כ' המ"א בשם הרד"ך וב"ז ולא נמצא בב"ז וכמש"כ בא"ר וגם ברד"ך לא מצאתי דהוא מיירי שם רק מקדושה מ"מ נ"ל דיש להורות כן עכ"פ בעושה שלום:

* ולא יחזור למקומו וכו' - עיין בט"ז שכתב דאפי' אם אין חוזר תיכף למקומו לא יאמר תחנון תיכף אחר שעקר רגליו אלא ימתין כדי ד"א ועי' בבה"ט סק"ה שמפקפק בדינו וכן בפמ"ג סי' קל"א סק"ד במ"ז כ' שאינו יודע מנ"ל הא ומדברי מהרי"ל לא משמע כן ע"ש:

* והש"ץ יעמוד וכו' - עיין במ"א שכתב בשם הרשב"א דמדינא יכול לחזור מיד דהדבר ידוע שחזרתו הוא להוציא רבים ידי חובתן אלא שנהגו כן ועיין בפמ"ג אולם מדברי הגר"א משמע דמדינא צריך להמתין כדי ד"א דהוא נכלל במה שפסק בסימן ק"ה דבין תפלה לתפלה צריך להמתין כדי ד"א עיי"ש וכן פסק בספר מגן גבורים בשם הערוך:

* אסור וכו' עד שיסיים ש"ץ - משמע מזה דכיון שסיים די ואפילו אם רוב הציבור עומדין עדיין והנה לפי טעם הראשון שהעתקתי במ"ב והוא מהט"ז נראה דיש להחמיר בזה ולטעם השני מותר וכן משמע מפמ"ג ולמעשה יש לעיין בזה:

* כשפוסע וכו' תחלה - עיין במ"ב הטעם והוא מהמ"א וכתב המ"א דלפ"ז איטר רגל יעקור תחלה את שמאלו שהוא ימין דעלמא ויש עוד טעם והובא ג"כ בהט"ז דלפ"ז אין חילוק בין איטר לאינו איטר וכן סתם הבה"ט אכן הח"א והגר"ז העתיקו את טעם הראשון של המ"א ובאיטר נשתנה הדין וכמו שכתבנו:

* ושיעור פסיעות וכו' - ולענין סדר הג' פסיעות עיין במ"ב סקי"ב והוא מהארחות חיים ואף דרבינו מנוח סובר דכל פסיעה הוא מהנעת שתי הרגלים ולדידיה צריך לעשות באופן זה יפסע תחלה רגל שמאל ואח"כ פוסע של ימין ומעמידו בשוה עם השמאל וזה נחשב לפסיעה אחת וכן יעשה ג' פעמים והחזיקו הל"ח והא"ר בדבריו והביאם הפמ"ג מ"מ לא רציתי לסתום כן מפני שהרבה אחרונים העתיקו את דברי הארחות חיים להלכה הלא המה הלבוש סובר כוותיה דפסיעה הוא מהנעת רגל אחד וכן השע"ת בשם הברכ"י והח"א העתיקוהו להלכה וכן הגר"א בסימן זה ד"ה ושיעור העתיק ג"כ לשון המובא בארחות חיים שאלו הפסיעות צריך שיהיה עקב בצד גודל וגודל בצד עקב ככהנים וידוע דזה הלשון מורה על הנעת רגל אחד וכמו שכתב הל"ח בעצמו:

===================

* יכוין וכו' - כתב המ"א בסימן תקצ"א אם אומרים פיוטים אין מוציא מי שאינו בקי והטעם דא"א לשמוע כל הפיוטים והוא כעין הפסק ומ"מ צריך לחזור ש"ץ התפילה אף בעת אמירת הפיוטים כי לא ימנע לפעמים שיתכוין מי שאינו בקי ויוצא בזה אלא שרחוק הוא. פמ"ג:

* ויוצא בו - ומי שספק לו אם התפלל שחרית בשבת או מוסף בחוה"מ שכתבנו בסי' ק"ז דאינו יכול לחזור ולהתפלל מטעם דאין יכול לכוין זה בנדבה עי"ש מ"מ יש לו תקנה להיות ש"ץ וחוזר התפלה בשביל התקנה ויוצא נמי מספק. פמ"ג:

* ש"ץ שנכנס וכו' - מסתימת הפוסקים משמע דזה הדין איירי גם בשחרית אע"ג דעי"ז לא יוכל לסמוך אח"כ גאולה לתפילה אין לו לחוש לזה דכל ישראל עריבים זה בזה ומוטל עליו להוציאן ידי חובתן בקדושה ולקיים תקנת חז"ל בחזרת הש"ץ ואף דיש לדחוק ולומר דלענין שחרית איירי זה הדין שהש"ץ התפלל כבר עם הצבור עד שמ"ע ויצא בינתים ועד שבא כילו הם את תפילתן אבל א"כ היה להם לפרש:

* שיעבור זמן התפלה - עיין במ"ב בשם הפמ"ג ולענ"ד יש לעיין בזה דבשלמא במנחה שיעבור הזמן לגמרי מוטב לדלג חזרת הש"ץ ולהוציא את הצבור רק בקדושה אבל בשחרית אפילו אם יעבור זמן דד' שעות אפשר שלא עקרו חז"ל תקנתם כדי להוציא את מי שאינו בקי בעצם חיוב התפלה שהוא עד חצות:

* בלחש עד לאחר האל הקדוש - עיין בפמ"ג שהסכים דלכתחלה ראוי לצבור להתפלל עם הש"ץ מלה במלה עד אחר שומע תפלה ומודים והם בלחש והש"ץ יאמר הכל בקול וכן בלבוש סימן רל"ג משמע דהש"ץ יגמור התפלה בקול ומביאור הגר"א במה שרמז לעיין בסימן ק"ט ס"ב משמע ג"כ לכאורה דסבר הכי ועיין בא"ר שהקשה משם אדהכא והעולם אין נוהגין כן אלא תיכף לאחר האל הקדוש גם הש"ץ מתפלל בלחש ואולי טעם המנהג משום דברוב נוהגין הצבור להמתין עד שיסיים הש"ץ האל הקדוש וקשה להם להשיגו אח"כ לומר שומע תפלה ומודים בשוה וא"כ מה תועלת יהיה אם יתפלל בקול:

* על אדם חשוב - ובמקומות שיש קלקול עי"ז כשלא ימתינו כגון לענין תפלת ערבית שיתפללו תיכף כשיתקבץ מנין אף שלא הגיע עדיין הזמן של צה"כ ובפרט במוש"ק מנהג נכון הוא להמתין:

* ובכוונה שיכוין בלבו אמת היא וכו' - עיין במ"ב מש"כ אבל בתפילה וכו' זהו מדברי המג"א בשם הב"ח ולפלא ששינה לשון הב"ח ששם כתב דזה יכוין דוקא באמצעיות משמע דראשונות שהן מיוחדות לשבח אין לכוין רק שאמת הוא דברי המברך כמו שכתב בשו"ע ומלשונו שכתב דזהו בברכת הודאה וכו' לא משמע כן ואולי דהוא פליג בזה על הב"ח וס"ל דברכת מחיה מתים ג"כ יש בו ב' הכונות דהיינו אמת שהוא מחיה מתים ויהי רצון שיתקיים במהרה ואולי דגם בברכה ראשונה שייך זה דהיינו שעניית אמן הוא קאי על כל הברכה שבירך המברך שהוא גומל חסדים וקונה הכל וזוכר חסדי אבות ומביא גואל וכו' וא"כ שייך בזה ג"כ ב' הכונות לבד בברכת אתה קדוש לחוד לא שייך רק כונה אחת ולכך כתב המ"א ובפמ"ג לעיל בסימן נ"א העתיק מן השל"ה דבג' ראשונות לא יכוין רק הכונה הכתוב בשו"ע עי"ש טעמו ולפלא שלא זכר כלל מדברי המ"א הזה שהעתיק את דברי הב"ח ושינה בלשונו משמע דהוא פליג ע"ז וצ"ע למעשה:

* קריאת הנו"ן - נקט מילתא דשכיח וה"ה אם מחסר קריאת האל"ף או המ"ם. ב"ח וע"ת:

* ושליח ציבור מברך אותה - נקט שליח צבור כדי לשלול בזה דעת האורחות חיים בשם רב האי שהובא בב"י דס"ל דבצבור עונה אע"פ שלא שמע בעצמו הברכה עי"ש:

* וזה אינו שומעה - פשוט דאפילו שמעה מתחלתה כל שלא שמע בסופה והנה לפי מה שמבואר לקמן בסימן רי"ג ס"ג דהיכא שהוא רוצה לצאת באיזה ברכה צריך לשמוע אותה מתחלתה ועד סופה לכאורה אם חיסר משמוע אפילו רק תחלת הברכה לבד שוב אין רשאי לענות אמן עליה ואין לומר דמאי גריעותא בברכה זו מסתם ברכה דעלמא שאינו רוצה לצאת בה כלל דצריך לענות אמן עליה א"כ אפילו לא שמעה כלל דודאי אינו יוצא בה נמי יהא מותר אע"כ דכיון שהוא רוצה לצאת בה והוא עשאה באופן שאינו יוצא בה אסרו רבנן לענות אמן עליה א"כ בכה"ג נמי וצ"ע:

* ויש מחמירין וכו' - עי' במ"ב ס"ק ל"ג שכתבנו דכונת הרמ"א הוא בכל הברכות כן כתבו כמה אחרונים בפירוש ודלא כט"ז ומ"מ לדינא צ"ע אם יש לנהוג בזה כהיש מחמירין הזה כי הב"ח והט"ז ומגן גבורים כולם כאחד כתבו דבשאר ברכות שאינו מכוין לצאת בהן מותר לענות אפילו לא שמע ולא ידע איזה ברכה אך ממ"א וא"ז וח"א מוכח דיש לנהוג כהיש מחמירין הזה ונראה דשב ואל תעשה עדיף כי יש עונש על העונה אמן יתומה כמו שאחז"ל וגם כי כל חילם של הב"ח וט"ז הוא מהירושלמי שהובא בט"ז ע"ש וגרסתינו הוא דין דיתיב למברכה ואין ראיה כ"כ שוב ראיתי שהגר"א בביאורו רמז לזה ואח"כ מצאתי בעזה"י באור זרוע הנדפס מחדש שכתב כן בהדיא דלפי גרסתינו אין ראיה לזה ונראה עיקר כגרסתינו עי"ש א"כ פשוט דזה הוא טעם רש"י ותוספות שלא חלקו בזה:

* מיד שכלה וכו' - עיין במ"ב שכתבנו דשיעור מיד הוא תכ"ד והוא מהפמ"ג שכתב דנ"ל ולא הביא ראיה לזה ולכאורה אין זה פשוט כ"כ דהנה מקור דין זה הוא נובע מאבודרהם המובא בב"י ושם כתב וז"ל י"מ אמן יתומה שלאחר זמן מרובה שסיים הברכה ענה אמן על דעת אותה ברכה עכ"ל משמע לכאורה מזה דלא תליא שיעורא בכדי דיבור ואפשר דלישנא דהרמ"א דכתב מיד דחקו ולענין עיקר הדין לכאורה קשה דהלא קי"ל דעד שלא כלה האמן מפי רוב העונים עדיין לא כליא ברכה וכדלקמן בסעיף ט' וי"א ובסימן קס"ז סט"ז לענין בציעת הפת ואפילו במקום שאין מוציאן ידי חובתן בהברכה נמי דינא הכי ע"ש בפמ"ג ולא מחלקינן שום נ"מ בין אם נמשך עניית העונים הרבה יותר מכדי דיבור או לא וע"כ משום דנחשב כאלו עומד עדיין באמצע ברכה כ"ז שלא ענה אמן וא"כ ה"ה בעניננו לענין איש יחידי שרוצה לענות אמן על איזה ברכה ונמשך אחר הברכה יותר מכדי דיבור ג"כ יהא מותר לענות ועוד דאפילו אם הצבור יתחילו כולם תיכף לענות בתוך כדי דיבור של ברכת המברך זה העונה הוא בודאי יותר מכדי דיבור אחר ברכת המברך דהלא הם מותרים להתחיל בתוך כדי דיבור דהוא עכ"פ שתי תיבות אחר המברך ושיעור האמן הלא הוא כדי לומר אמ"נ א"כ ממילא כשיתחיל הוא קודם שהם יכלו הוא יותר מכדי דיבור ויש לומר דשם שאני שעונים הרבה אנשים אמן אחר הברכה ובודאי יש מהן כמה אנשים שהתחילו לענות אמן תכ"ד אחר הברכה לכן אפילו מי שהתחיל לענות אמן אחר כך כ"א ואחד הוא בתוך כדי דיבור של חבירו ודומיא דמאי דאמרינן בשבועות לענין עדות דף ל"ב ע"א כל אחד וא' בתוך כ"ד של חבירו ובנזיר רפ"ד עי"ש אך מ"מ אין הבוצע צריך להמתין רק עד שיכלו רוב העונים דמן הסתם אין מתחילין כולם לאמר זה אח"ז רק מתחילין תיכף ומי שמאריך בענייתו יותר מדאי אין צריך להמתין עליו משא"כ בעניננו באיש יחידי שרוצה לענות אמן אחר הברכה צריך שלא לשהות יותר מכדי דיבור אחר הברכה. ונ"ל להביא קצת ראיה לדברי הפמ"ג מהא דאמרינן בשבועות ל"ו ע"א דאמן בו שבועה בו קבלת דברים בו האמנת דברים עי"ש וכדנפסק ביו"ד סי' ר"ט עי"ש בביאור הגר"א ובסימן רל"ז ס"ב וכי היכי דלענין אמן שהוא קבלת דברים בודאי צריך לענות האמן תכ"ד וכדמוכח ברפ"ד דנזיר עי"ש בגמרא ובביאור הגר"א הנ"ל בציון א' א"כ ה"ה בעניננו לענין אמן שהוא האמנת דברים וכדאיתא בב"י צריך להיות דוקא בתוך כדי דבור זה הנלענ"ד בעניננו אך לפ"ז אם אחד המתין ולא ענה עד שסיימו רוב העונים לענות וענייתו היה אח"כ בתוך כדי דיבור של ענייתם יצטרף עמהם ולא יהיה אמן יתומה ויש לעיין לפ"ז לקמן בסעיף י"א בהמחבר שכתב דאם קודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור וכו' ולפי דברינו אפילו לאחר שכלתה ובתוך כדי דבור נמי אך לפי מה שכתב הטעם על דברי השו"ע בחידושי רע"א ובספר מגן גבורים והעתקנום לקמן ניחא הכל:

* שמאריכין וכו' - ואם המיעוט שלא סיימו אינם מאריכין יותר מדאי אלא שהרוב הוא שאמרוהו במרוצה חייב להמתין על המיעוט אך מסתמא א"צ לתלות בהכי [מספר מאמר מרדכי]:

* א"צ המברך וכו' - ועי' במ"ב לענין ברכות שמוציא י"ח והוא מהמ"א ולענין חזרת ש"ץ שלנו יש דיעות בין האחרונים דאף דכולנו בקיאים מ"מ כבר תקנו חז"ל אף לנו וכדלעיל בס"ג אפשר דהוא בכלל ברכה חיובית עיין בא"ר סימן קכ"ח ובפרישה ובפר"ח ופמ"ג:

* יכוין דעתו וכו' - עיין בחידושי רע"א שכתב וזה לשונו עיין בלשון תוס' והרא"ש דמשמע להדיא אף היכא דלא גמר תפלתו וא"צ לחזור לראש התפלה אלא דחוזר לרצה מ"מ אינו חוזר וישמע מהש"ץ כל התפלה ע"ש ובכה"ג לכאורה מפסיק מיד ואינו גומר תפלתו כיון דרצונו לצאת בשמיעה מהש"ץ ממילא מה שגומר תפלתו הוי ברכה לבטלה. ולענ"ד בכה"ג דא"צ לחזור לראש רק לרצה אפשר דימתין עד שיגיע הש"ץ לרצה ומשם ואילך יכוין לתפלת הש"ץ וא"צ לשמוע כל התפלה מראשו ועד סופו עכ"ל ועיין בר"ן ומלחמות סוף ר"ה במה שהביאו מירושלמי ויש לחלק:

* וקודם שכלתה עניית אמן וכו' - עיין במ"ב מש"כ בשם הט"ז וסברתו הוא דהא בכל מברך צריך העונה להמתין עד שיסיים המברך וכאן הוי עניית האמן של אותם ששמעו הברכה כברכה אריכתא ושפיר הוא יכול לענות אמן תיכף אחר סיומם ג"כ אמן ובחידושי רע"א כתב ע"ז וז"ל ונלענ"ד דלק"מ דגם המחבר ס"ל דאם שמע הברכה ולא ענה אמן עד שכלו כל הצבור לענות דיכול לענות אמן רק בדין המחבר דמיירי שהוא עוסק עוד בתפלתו כשסיים החזן ברכה ומסברא א"י לענות אמן דהא הפסיק בדבור בין סיום הברכה לעניית אמן ומשו"ה למד התה"ד זה מסוגיא דברכות דאם סיים תפלתו קודם שכלתה עניית אמן מרוב צבור דיכול לענות כיון דעניית אמן דצבור מכלל סיום ברכה הוי כאילו עכשיו סיים הש"ץ הברכה ולא הפסיק בדיבור משא"כ בשביל מיעוט המאריכין לא מקרי סיום הברכה וממילא הוי הפסק מה שהפסיק בתפלתו עכ"ל וקשה לי לדידיה עכ"פ אם כלה תפלתו בשוה עם רוב הצבור ג"כ יהיה שפיר דמי לענות אמן תיכף דשוב לא היה שום הפסק בין עניית הצבור אמן דהוא סיום הברכה ובין האמן שלו ואמאי בעינן שיסיים תפלתו קודם שיסיים רוב הצבור לענות אמן ואולי משום דא"א לצמצם ודוחק. ובספר מגן גבורים כתב תירוץ אחר משום דהש"ץ מסתמא אין ממתין רק עד שרוב הצבור עונים אמן ולא על המאריכין יותר מדאי וכנ"ל ואח"כ מתחיל ברכה שאח"ז וממילא שוב אינו יכול לענות אמן על ברכה הקודמת דכבר עברה לה ובהכי ניחא ג"כ קושיתי הנ"ל. והנה לפי דברי הגרע"א והמגן גיבורים גם קדיש וקדושה וברכו אם נכנס לבהכ"נ ומצא להצבור שאומרים קדיש וקדושה וברכו אף שרוב הצבור כבר אמרו רק המיעוט גומרים לאמר אפ"ה יוכל לאמר עמהם ובהכי נסתלק קושית הפמ"ג לעיל בסי' נ"ו ס"א בהגה"ה שכתב שם דמי שבא לבהכ"נ ושומע הקהל עונין קדיש וכו' ולא מפליג שם שום נ"מ בין אם שמע לרוב הקהל או רק המיעוט ואילו הכא שתק הרמ"א להמחבר משמע דאודי ליה בדינו אבל לפי טעמיהם ניחא ולמעשה צ"ע ולכך במ"ב ס"ק מ"ו ציירתי דכל שלא סיימו רוב הצבור וכו':

===================

* אין הצבור וכו' - עיין במ"ב והוא ממחה"ש ובשו"ע של הגר"ז כתב דה"מ ליחיד שרוצה לומר נקדש אבל אם כל הקהל ירצו לומר מותר מדינא אפילו שלא עם הש"ץ ביחד אך שמ"מ אין לכתחילה להתנהג כן וכמו בקדיש שעונין הצבור איש"ר אחר יתגדל שאומר הש"ץ כן בקדושה יש לכתחילה לענות קדוש וברוך אחר נקדישך או נקדש שאמר הש"ץ וכן משמע בביאור הגר"א דזה הוא הטעם של השו"ע שכ' אין הצבור וכו' דמשמע דאפי' אם ירצו כל הצבור לומר ג"כ אין כדאי לכתחילה. ובזמנינו שנהגו העולם לאמר נקדש הוא ע"פ כתבי האר"י שהביא המ"א או שסוברין כהט"ז בסק"א:

* אלא שותקין וכו' ואז עונין הצבור קדוש - עיין במשנה ברורה במש"כ שצריכין לזהר שלא להתאחר אחר הצבור או להקדים כי אין אומרים דבר שבקדושה פחות מעשרה ועיין לעיל סוף סימן קכ"ד מה שכתבנו שם. ומסתפקנא לענין ש"ץ אם הוא מחויב ג"כ לומר קדוש וברוך בשוה עם הצבור כי הלא הוא אינו מוציא את עצמו מן הכלל דהא אומר נקדש וכו' ואיך יאמר אח"כ שלא בעשרה וא"ל כיון דהש"ץ עומד להוציא רבים ידי חובה חשוב כצבור ז"א דהלא קדושה הצריכו חז"ל לכל אחד מהשומעים לאמר בעצמו קדוש וברוך ואפשר כיון דהעומד בתפלה קי"ל בסי' ק"ד ס"ו דישתוקק ויכוין למה שאומר ש"ץ כדי לצאת בזה חשוב כעומד להוציא רבים ידי חובה ויכול לומר אפי' אח"כ. ואם מתחיל הש"ץ או שאר יחיד לומר קדוש קודם שגמרו צבור אמירתם בודאי חשוב כצבור א"ר:

===================

* שליח ציבור שטעה ודילג אחת וכו' - ה"ה אפילו אם טעה ודילג שתים ושלש ברכות ג"כ דינא הכי אלא נקט דבר ההוה. עט"ז ופרישה:

* אין מסלקין אותו - עיין במ"ב ועיין ברמב"ם פ"י דמשמע מיניה דדוקא אם שהא שעה ולא היה יכול להתיישב דעתו לחזור למקומו אז יעמוד אחר תחתיו ומשמע דעד שעה צריך להמתין עליו אולם בשארי פוסקים לא ראיתי שיעור זה וכן בב"י שהעתיק בסימן זה דברי הרמב"ם השמיט מיניה תיבת שעה וצ"ע:

* ברכת וכו' - אפשר דדוקא אם דילג רק אותה לבד אבל אם דילג אותה ואת חברתה הסמוכה לה מוכח דבשגגה בא זה לידו:

* מסלקין אותו מיד - עיין במ"ב ונראה דאם נזכר מעצמו וחזר לברכת ולמלשינים אין צריך להורידו דהרי מוכח דמעיקרא בשגגה היה:

* ואם היה בג' ראשונות וכו' - עיין במ"ב במש"כ או שנשתתק בהם באמצע ברכה ולאפוקי מבעל פ"ת על או"ח שהביא בשם תשובת בית יהודה לענין ש"ץ שנתעלף באתה גבור דדי שיחזור השני למקום שפסק הראשון ולא לראש כי מחידושי רע"א וגם מהנ"א מוכח להדיא שאינם סוברים כן וגם בברכי יוסף רמז על ההיא תשובה שיש לגמגם עליה ולא העתיקה בספרו עי"ש. ודע עוד דמוכח מדברי הגרע"א והנ"א דדבריהם איירי דוקא אם זה העומד תחתיו לא כיון מתחלה לתפילת הש"ץ אבל אם כיון לתפילת הש"ץ ולא שח בינתים א"צ לחזור בטעה בפייט של סדר קדושה כ"א למקום שפסק הראשון וכן הדין בג' אחרונות אם טעה או נשתתק בברכה שלישית א"צ לחזור כ"א לאותה ברכה אם העומד תחתיו כיון לתפילת הש"ץ ואפילו אם לא כיון רק מתחלת רצה מצדד שם דדי. אך זה לא מצאתי בירור מדבריהם אם טעה באמצע ברכה אחת מהג' או נשתתק וזה העומד תחתיו כיון לתפילת הש"ץ מתחלתו אם צריך לחזור לתחלת ברכה זו או די למקום שפסק בלבד כיון דהג' ברכות חשובות כחדא ואפ"ה מקילינן משום דהתכוין מתחלה א"כ חדא היא אצלו וא"כ ה"ה דסגי מחמת זה אפילו אם יתחיל באמצע ברכה ואולי יש לחלק ומדברי ב"י ד"ה ודע שבפט"ו וכו' ומשם נלמד וכו' משמע דאפילו בכי האי גווני צריך לחזור לתחלת ברכה ולא השיגו עליו הנ"א והגרע"א בזה עיין בדבריהם משמע לכאורה דאפילו לדבריהם נמי הכי הוא וצ"ע. וש"ץ שהוא כהן ונודע שמת אחד בבתים הסמוכים באמצע התפלה עיין במ"ב ובדיעבד אם הגידו לו אפי' הוא רק טומאה דרבנן פסק בפמ"ג דצריך לפסוק באמצע ומדברי הש"ת משמע דאין צריך לפסוק בזה שהוא מדרבנן באמצע התפילה עי"ש:

* חוץ משחרית של ר"ח - וה"ה חוה"מ פמ"ג:

* והכי נהגו - עיין במ"ב בשם הפמ"ג דדין זה איירי במי שהשלים תפלתו והנה באמת דין זה אינו מצוי כלל שלא יזכירוהו השומעים עד שישלים תפלתו ואפילו אם נאמר דלא כפמ"ג ג"כ אינו מצוי שיתפלל כל הברכות האמצעיות ולא יזכירוהו [דאם הוא עומד עדיין בתוך הברכה בודאי לכו"ע צריך לחזור לברכת שבת ויו"ט עיין לקמן סימן רס"ח] ואולי דכונת הרמ"א במ"ש והכי נהוג לענין אם חל שבת ויום טוב ביחד ושכח השליח צבור להזכיר של שבת דמהני במה שיזכיר של שבת במוסף גם לשל שחרית:

===================

* ויש מי שאומר שצריך לשחות וכו' - עיין במ"ב סק"ה מש"כ בשם הרש"ל ועיין בח"א דמשמע שהוא תופס לעיקר הדין כרש"ל:

* הכל בשחיה - ובביאור הגר"א כתב שא"צ לשחות רק עד שאתה הוא ד' אלהינו ואח"כ יזקוף ע"ש:

* אומר ש"ץ וכו' - עיין במ"ב סק"ז לענין דיעבד דאין מחזירין דבלא"ה דעת אנשי מערב דאפילו לכתחילה אין לומר עיין בטור וגם בתוספות [ברכות ל"ד ע"א ד"ה לא] כתבו דבזמן הגמרא לא היה המנהג לומר. ולכאורה אם נזכר קודם שאמר ברוך אתה ה' יחזור ויאמר דלא גריעא דבר זה מזכרנו ומי כמוך דג"כ אין לו מקור מן הגמרא ואפ"ה קי"ל דאם נזכר קודם שסיים בא"י יחזור ועיין לעיל בסי' קי"ד במה שפסק המ"א סק"ד דבדיעבד אין לחזור אפי' קודם שסיים הברכה וצ"ע:

* אבל בלא"ה וכו' - עיין במ"ב ואם נזכר בבוקר כשהתחיל שלום רב קודם שאמר בא"י אפשר דיחזור ויאמר שים שלום ומטעם שכתבנו קודם לענין ברכת הש"ץ אבל להיפך אם אירע לו כן בערב שאמר שים שלום אפילו אם נזכר קודם שאמר בא"י נראה דא"צ לחזור דכי משום שהוסיף בבקשה מגרע גרע: