בס"ד - כל הזכויות שמורות (c) לספריית עם ישראל

באור הלכה על שלחן ערוך - אורח חיים
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל החפץ חיים
ביאור הלכה סימן קכח

===================

כתב בספר חרדים מ"ע לברך כהן את ישראל שנאמר כה תברכו את בני ישראל וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה' הם נמי בכלל המצוה עכ"ל והביאוהו האחרונים:

* אין נשיאת כפים וכו' - הטעם משום דהוא דבר שבקדושה והר"ן כתב דלא מיקרי דבר שבקדושה כ"א קדיש וקדושה וברכו. ומה דצריך עשרה בנ"כ הוא משום דילפינן גז"ש דכתיב כה תברכו את בני ישראל ולהלן כתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. ואפילו לדידי' רק אסמכתא הוי ומדרבנן פמ"ג ועיין בח"א בריש כלל ל"ב:

* בפחות מעשרה - היינו אפילו אם בעת שהתחיל הש"ץ לחזור התפלה היו עשרה בביהכ"נ ואח"כ יצאו דקי"ל לעיל בסימן נ"ה ס"ב דגומרין כל התפלה אפ"ה אסור לישא כפים שהוא ענין בפני עצמו אלא שקבעוהו חכמים בתפלה. ואם התחילו הנשיאת כפים בעשרה ויצאו מקצתן גומרין. ר"ן במגילה והובא בסימן נ"ה בב"י וכ"כ בשכנה"ג הובא בבה"ט וכתב עוד בשמו כל שיש וכו' הצבור והש"ץ יחד בקול רם וכו' ביאורו הוא ע"פ מה שכתבנו לעיל בסימן קכ"ד בביאור הלכה ד"ה בלחש בשם הפמ"ג עי"ש ולכן לא העתקתיו במ"ב דלפי מנהגנו לא שייך האי דינא:

* ואין לזר וכו' - עיין בפמ"ג שהסכים לפר"ח דחלל שעולה לדוכן עובר בעשה כמו זר ואפילו אם עלה ירד. ומי שהוא טומטום או אנדרוגינוס לא יעלה לדוכן ונ"ל דיצא מביהכ"נ קודם רצה:

* דזר עובר בעשה - עיין במשנה ברורה שכתבנו ונ"ל דכ"ז דוקא למאי דקי"ל דמצות צריכות כונה וכו' ולכאורה לפ"ז יש לתמוה על מנהג העולם שנוהגין לברך אחד לחבירו בין שהוא כהן או זר בעת שמלוה אותו בלשון יברכך וגו' ואף דברכה כזו הוא שלא בשעת התפלה וידוע הוא מה שאיתא בירושלמי פ"ד דתענית לא מצינו נשיאת כפים בלא תפלה הלא זהו בודאי רק תקנתא דרבנן דקבעוהו בתפלה ומדאורייתא אינו תלוי בזה כלל תדע דהלא תפלה גופא לרוב הפוסקים הוא דרבנן וא"כ כיון דמדאורייתא יוצא בברכה בעלמא כשמברך אותם אפילו שלא בשעת תפלה וע"ז אמרה התורה אתם ולא זרים האיך מותר לזר לברך אחד לחבירו בלשון זה וא"כ יש ראיה ממנהג העולם להא דקי"ל מצות צריכות כונה. ואולי יש לומר דטעם המנהג משום דס"ל כהב"ח דדוקא בפריסת ידים עובר הזר בעשה א"נ דכיון דתקנו רבנן שלא לישא כפים בלא תפלה שוב מי שאומר פסוקים אלו של ב"כ בלא תפלה בין כהן בין ישראל הוי כמכוין בפירוש שלא לקיים בזה המצוה דברכת כהנים ולכן שרי:

* אם היה בב"ה - לאפוקי אם היה אז חוץ לב"ה כתב הר"ן דאינו עובר אפילו אם קראו לו לעלות:

* או אם אמרו לו לעלות - הנה אם אמרו לו לעלות בעת ברכת רצה ולא רצה לעקור רגליו כלל והיה בבהכ"נ עד שהתחילו הכהנים לישא כפיהם ממש ולא עלה עמהם ברור דעובר בזה בעשה אף דהיה מוכרח מצד הדין שלא לעלות ע"י שלא עקר רגליו וראיה מהג"ה דסעיף כ' דאם א"ל לש"ץ לעלות קודם רצה דעובר בעשה אם אינו עולה אף שלא עקר רגליו עדיין כלל ואפילו אם לא קראו שוב עדיין כהנים וכן מוכח בהדיא בר"ן [ולדעתי זהו מה שכתב המ"א בסק"ב או שא"ל קודם רצה לעלות שהוא מבאר בזה מה שכתב השו"ע או שא"ל לעלות שהיה קשה לו פשיטא ולזה ביאר דקמ"ל דאפילו אם אמרו לו קודם רצה ולאח"כ לא אמר לו כלל ג"כ מהני לזה ואפשר שלזה כוונתו במה שסיים וכן מוכח בר"ן דמהר"ן מוכח בהדיא דבר זה דבאופן זה עובר בעשה ולאפוקי אם א"ל אחר רצה וברצה לא עקר רגליו ס"ל להמ"א דאינו עובר בעשה ואזיל לטעמיה בסק"ל ע"ש וא"צ תו במה שדחקתי עצמי במ"ב ד"ה או לבאר דברי השו"ע דמיירי בחדא גווני דאי הכי ס"ל להמ"א דאין רבותא בזה] אך מסתפקנא אם אמרו לעלות קודם שגמר ברכת רצה ולא רצה ואח"כ קודם שהתחילו לקרוא כהנים ממש יצא לחוץ ולא היה בבהכ"נ בעת נשיאת כפים אם עובר או לא מי נימא כיון דכבר קראו אותו בעת עבודה דהוא התחלת חיובו לנשיאת כפים דהיינו שצריך אז מדינא לעקור רגליו לעלות לדוכן ולא רצה ממילא עקר העשה בזה גופא דהא קי"ל דשוב אינו רשאי לעלות וקרא דאמור להם כבר נתקיים דהא כבר קראו אותו לעלות וא"כ מה הועיל במה שיצא לחוץ בשעת נ"כ גופא או דילמא כיון דזה גופא דשוב אינו רשאי לעלות משמע דהוא אסמכתא בעלמא אקרא ומדאורייתא היה אח"כ ג"כ רשאי לעלות לדוכן אפשר דזמן חיובא הוא העיקר בשעה שהגיע לעצם נ"כ וכיון שהתחכם ויצא לחוץ מתחלה אף שקראו אותו בעת ברכת רצה מיקרי יציאתו זה מקמי דלימטי זמן חיובא ואינו עובר רק משום ויראת מאלהיך דאיתא בקידושין [דף ל"ג]. ויותר מסתברא לומר דזמן חיובא מקרי מעת ששאר הכהנים מכינים עצמם לנ"כ דהוא מעת התחלת עבודה וע"כ כיון שכבר קראו אותו והוא הפך פניו ויצא לחוץ עקר בזה העשה ואין להביא ראיה להיפך ממה שכתב השו"ע בס"ד דצריכין לשהות לחוץ רק בשעה שקורין כהנים ומשמע דבתחלה ג"כ מותרין להיות בבהכ"נ ורק המרדכי מחמיר בזה וכמו שכתב המ"א בסק"ד דז"א דשם איירי שלא אמרו לו לעלות תדע דהא א"ר כתב שם באמת דצריך להחמיר מהאי טעמא לצאת קודם רצה פן יאמר לו אחד ליטול ידיו וצ"ע. ודע עוד דמה שכתבתי במ"ב כשאמר לו השופך מים ליטול ידיו ג"ז הוא בכלל אמור להם הוא מהמרדכי ובסידור יעב"ץ מפקפק בזה קצת ע"ש ובמאירי מגילה ראיתי שכתב דדוקא כשצבור מצוין אותו בכך או שש"ץ קוראם לכך שש"ץ לענין זה כצבור עצמו עכ"ל וצ"ע:

* אינם רוצים לעלות לדוכן - עיין במ"ב שכתב כגון מפני חולשא דאל"ה בודאי לא שפיר למעבד הכי שיבטל מ"ע בחנם והרי זה דומה לשאר מ"ע התלוי במעשה כמו ציצית דלאו חובת גברא הוא אלא חובת מנא ואפ"ה צריך לעשות בגד של ד"כ ולתלות בה ציצית וענשי נמי עלה בעידן ריתחא (וכדאיתא במנחות ד"מ) [חמד משה] ובאמת גמרא מפורש הוא בקידושין ל"ג דאפילו הוא פוטר עצמו ממ"ע קודם דלימטי זמן חיובא אפ"ה נאמר ע"ז ויראת מאלהיך ע"ש:

* חוזרים ונוטלים ידיהם וכו' - כתב המ"א אסור לשהות כדי הילוך כ"ב אמה בין נטילה לברכה [תוספות] ולכך צריך ליטול סמוך לרצה והחזן לא יאריך ברצה ובא"ר כתב דסמכינן בזה על הפוסקים דא"צ כלל נט"י כשנטל ידיו שחרית. ומ"מ לכתחלה טוב ליזהר בזה במה דאפשר [פמ"ג] ולכן טוב ליזהר לכתחלה שלא לשוח בין נטילה להברכה:

* אבל אם לא עקר רגליו ברצה וכו' - במ"א הביא בשם הרדב"ז דאם היה מחמת אונס ג"כ לא יעלה ואם עלה לא ירד ומסתפק בע"ת בשלא היה מחמת אונס ועלה אם ירד והובא בא"ר ובמגן גבורים פסק דכשלא היה מחמת אונס אפילו אם עלה ירד:

* שוב לא יעלה - עיין בא"ר שהביא בשם תשובת מהר"מ מינץ שמסתפק באם אמרו לו עלה אם צריך לעלות:

* ואח"כ מקרא אותם ש"ץ וכו' - עיין במ"ב מש"כ בשם הפר"ח שהביא ראיה מלקמן סכ"ה דהקריאה אינו מעכב אף שבאמת אין ראיה משם כמו שדחה אותה בנהר שלום דהתם איירי שהש"ץ הוא המקרא והא דקאמר כולם עולים לדוכן היינו לבד מהש"ץ וכן פירש ג"כ הפמ"ג שם [והפר"ח אזיל לשיטתיה דס"ל בסעיף כ"ף דלא כהגהמי"י אלא דאם הוא מובטח לחזור לתפלתו אף ביש כהנים אחרים מותר לישא כפיו והא דקאמר כולם איירי במובטח ומינה קדייק את דינו דהקריאה אינו מעכב אבל לפי מאי דפסק השו"ע בס"כ ע"כ דכולם לאו דוקא] מ"מ בעיקר הדין אפשר שדינו דין אמת:

* משתדלין שיהא המקרא ישראל - עיין במ"ב והוא מדברי המ"א ומ"מ אינו מוכח כן בדברי המחבר דאפשר דכונתו רק על המקרא שמשתדלין שיהיה ישראל אבל לא קפדינן אפילו לכתחלה להשתדל שיהיה הש"ץ דוקא ישראל כדי שיהיה הוא בעצמו המקרא [ואף דמדברי הב"י משמע הכי אמנם מלשון הרמב"ם שהעתיקו המחבר אינו מוכרח כלל ובלא"ה דברי הב"י מגומגמין כמו שהקשה הט"ז] ומה איכפת לנו אם יהיה אחר המקרא ומה שהוזכר במדרש מלמד שהש"ץ אומר לכהנים על כל דבור ודבור אפשר דאורחא דמילתא נקט וכן מוכח לענ"ד בביאור הגר"א שהוא מפרש הכי:

* ויקרא כהנים - עיין בא"ר ס"ק מ"א בשם כנה"ג שיאמר ג"כ או"א ברכנו וכו' וכ"כ מג"א ס"ק ע"א משמו. ובספר חמד משה כתב דלא מצרכינן לעיל בסעיף י' לאמר או"א אלא בש"ץ כדי שיוכל לאמר מלת כהנים ולא יהיה הפסק כמבואר בפוסקים וכיון שאינו ש"ץ יוכל לקרות כהנים בסתם וגם הש"ץ לא יאמר כיון שלא יקרא הוא הפסוקים והביאו הפמ"ג:

* אבל מלפניהם ובצדיהם וכו' - עיין במ"ב ודע דאע"פ שכתבנו דצדדין ממש הם בכלל ברכה כמו צדדין שלפניו מ"מ יש חילוק ביניהם והוא דבצדדין שלפניו צריך שיהיה פניו לצד מזרח דוקא ובצדדין ממש מסתברא דאינו מועיל לצד מזרח דפנים נגד פנים ילפינן בגמרא מאמור להם כאדם שאומר לחבירו וזה לא שכיח כלל ששני אנשים ישבו בשוה ממש ומדברים וזה יהיה פניו פונה לצד מזרח וזה יהיה פניו פונה לצד מערב [כ"ז למדתי מתורתו של רבינו בעל הט"ז ואף שיש לדחות קצת מ"מ האמת כן הוא] אלא יצדד פניו לצד דרום כדי שיהיו פניו נוטים נגד פני הכהנים. ואפשר דאפילו עומד בשוה עם פני הכהנים דהיינו פניו לצד מערב ג"כ בכלל ברכה הוא דזה הוא ג"כ בכלל מאמרם כדרך שאומר אדם לחבירו דמצוי כמה פעמים שבני אדם יושבים בשוה ומדברים:

* אפילו מחיצה של ברזל וכו' - עיין בא"ר שכדאיתא לעיל בסימן נ"ה ס"כ לענין עניית קדיש וקדושה ואמן דבעינן שלא יהא טינוף מפסיק ה"ה בזה. והנה עתה שיצא לאור ספר האשכול מצאתי שכתב בהדיא אחר שהביא דעת רב אחאי גאון דטינוף מפסיק כתב וז"ל וחזי לן דוקא לענות אמן הוי הפסק אבל לענין ברכת כהנים לעם שבשדות שאינם צריכין לענות לא הוי הפסק עכ"ל ואולי כונת הא"ר היכא שצריך לענות אמן כגון שעומד בחצר ביהכ"נ או מבחוץ אך שהיה בסמוך לביהכ"נ ועיין:

* אם הם אנוסים וכו' - עיין במ"ב והוא מפירש"י ודע דלפ"ז נראה דהא דאמרינן בש"ס עם שאחורי הכהנים לאו דוקא אלא דה"ה אם הוא בעיר ויושב בביתו ואינו הולך לביהמ"ד ג"כ אינו בכלל ברכה ואפילו ביתו היה עומד נגד פני הכהנים מדאין הברכה חשובה לפניו לבוא ולשמוע וכן משמע בשילהי ר"ה דמדמה הגמרא ברכת כהנים לדין התפלה עי"ש ובתפלה בודאי לא מהני באופן זה עי"ש ברי"ף וכן משמע קצת בסוטה ל"ח ע"ב בתוד"ה הא דאניסי שלא חילקו בזה. ומה דאיתא בטוש"ע דלפניהם ובצדיהם הם בכלל ברכה אפילו לא אניסי היינו כשהוא עומד בסמוך לביהכ"נ מבחוץ ששומע הברכה וחפץ להתברך אף שלא היה אנוס בדבר שהיה יכול לבוא מבפנים אעפ"כ הוא בכלל ברכה כיון שהוא עומד עכ"פ נגד פני הכהנים או בצדיהם משא"כ בעניננו שאינו רוצה לילך לשמוע הוא בכלל עם שאחורי הכהנים ולא נקט הגמרא אחורי הכהנים אלא לרבותא דאפילו הוא בביהכ"נ ועונה אמן אינו בכלל הברכה כיון שהוא אינו רוצה לבוא נגד פניהם כדת וכדפירש"י ולענ"ד דגם רש"י רמז לזה בד"ה דלא אניסי ופירש העומדים בביהכ"נ וכו' וכן משמע קצת בטור במה שכתב למי מברכין לאחיהם שבצפון ושבדרום והלא זה הענין קאי על אחיהם שבשדות דאניסי וידוע דצפון ודרום הם בכלל צדיהם שהוא כמו לפניהם ואפ"ה אי לא אניסי לא היה בכלל ברכה מדאינו מטה אזנו לבוא לשמוע הברכה ועיין בפרישה ולענ"ד בכונה כתב הטור כן ואף שמשטחיות דברי הפוסקים משמע לכאורה שלא כדברינו אכן עיקר הדברים מוכיחים כמו שכתבנו ובפרט הסוגיא דסוף ר"ה הנ"ל ויש ליישב אף דברי הפוסקים על הדרך שכתבנו ואח"כ מצאתי במאירי בסוטה שמשמע כמו שכתבנו:

* יותר מעשרה - מלשון זה משמע אפילו יש רק אחד עשר [היינו עם הש"ץ] האחד מברך והעשרה יענו אמן [היינו דש"ץ מצטרף ג"כ עם התשעה העונין אמן אם הוא בטוח שיחזור לתפלתו דרשאי לענות אמן כמ"ש במ"ב סקע"א] ולכאורה הלא באופן זה מוטב היה שיעלו כולם ויענו אמן הנשים והטף דיקיימו הכהנים מ"ע דאורייתא של נ"כ משא"כ אם יעלה רק אחד לדעת איזה פוסקים הוא רק מ"ע מדרבנן אבל באמת זה אינו דבנידון דידן לפי מה שכתב הפמ"ג כל עיקרו של הנ"כ הוא רק מדרבנן בעלמא דהרי אין כאן שום ישראל האומר לו לברכו [ומה דכתיב אמור להם ותרגום אונקלוס כד יימרון להון הוא רק כד יימרון ישראל או אפילו המקרא כהן בשליחות ישראל שהיה שם משא"כ כאן שכולם כהנים והכהן הוא המקרא] ומ"מ אכתי צ"ע:

* ואם הוסיף וכו' - לכאורה נראה דדוקא אם גם זה היה בפריסת כפים וכה"ג כל הדברים המעכבין בנ"כ וכמו שכתבנו לעיל במ"ב בסעיף י"ד זה מקרי הוספה על המצוה משא"כ בשבירך שלא בנ"כ או שלא בהחזרת פנים וכה"ג זה אין מקרי הוספה כ"א ברכה בעלמא וכן כתב בשו"ע הגר"ז עי"ש וכן מוכח בחידושי רשב"א סוכה ל"א דדוקא בפריסת כפים ע"ש ומסתמא ה"ה שארי דברים המעכבין בנ"כ דמאי שנא אמנם מדברי הרמב"ם משמע שלא כדבריהם שהרי כתב בפי"ד מה"ת דין י"ב וז"ל אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף ברכה על שלשת הפסוקים כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו' וכיוצא בה לא בקול רם ולא בלחש שנאמר לא תוסיפו על הדבר וגו' עכ"ל הרי דלדידיה עוברי' על בל תוסיף כשמברך בלחש אע"ג דקול רם הוא לעיכובא כמו שכתבנו לעיל במ"ב סי"ד ומסתמא דלדידיה ה"ה בלא פריסת כפים וכה"ג ג"כ עובר וצ"ע:

* מי שיש לו מום וכו' - עיין ט"ז שכתב דכל הנהו שאינם נ"כ צריכין לילך מביהכ"נ בשעת הדוכן דלא לימרו עליו בן גרושה הוא וא"ר מגמגם בזה וכן בפמ"ג ודחו ראיותיו וכן בספר נהר שלום חולק עליו דכל אלו ניכרים הם במומן ולא אתו למיטעי ולכך סתמו הפוסקים ולא הצריכו אותו לצאת וכן משמע במ"א סק"ד עי"ש אך מפני שלאו כו"ע דינא גמירי אפשר שטוב יותר שיצאו לחוץ כדעת הט"ז. כתב הפר"ח כל הני דאמרינן לא יעלה אם עלה לא ירד ועיין בפמ"ג במשב"ז אות ל"ט:

* וכן סומא באחת מעיניו - פשוט דדוקא אם סמיותו ניכר ויבאו להסתכל בו אבל אם אין סמיותו ניכר לאנשים כמו שמצוי מיני סומים שעיניהם כעיני שאר בני אדם רק שניטל המאור מהם מותר:

* הולך באקראי וכו' - עיין במ"ב ועיין במ"א שהביא דעת הב"ח שחולק בזה והנה הלבוש והע"ת והפר"ח וש"א כולם הסכימו לדעת השו"ע ובח"א כתב כעין הכרעה בזה דאם היה בביהכ"נ בשעה שקוראים כהנים וגם עקר ברצה יעלה:

* אבל עם כהנים שהם גדולים וכו' - עיין בע"ת שכתב דר"ל שאז מותר אפילו בקבע וכן מה שכתב לקמיה ומיהו דוקא באקראי בעלמא ר"ל ג"כ דוקא בפני עצמו אבל עם אחרים מותר אפילו בקבע וכן משמע מא"ר והפמ"ג כתב דזה אינו מוכרח ומלשון המחבר שסיים שאז יכול לישא כפיו אפילו יחידי משמע כהע"ת וכן פסק הח"א:

* ומיהו דוקא באקראי וכו' - כתב הע"ת נראה דאם אין כהן אחר אלא זה שעדיין לא נתמלא זקנו אם הוא מבן י"ג שנה ויום אחד נושא את כפיו אפילו בקביעות דומיא מה שמבואר לענין ש"ץ בסימן נ"ג ס"ז והא"ר חולק עליו דשם שאני שהקילו כדי שלא יבטלו מלשמוע קדושה וקדיש וברכו. ומספר האשכול משמע כהע"ת. ננס לא ישא כפיו לבדו אפילו דש בעירו ומטעם שלא יאמרו קטן נושא כפיו דחיישינן שמא יש כאן אנשים שאין מכירין אותו ויאמרו קטן נושא כפיו אבל אם יש לו זקן זקנו מוכחת עליו. פר"ח בשם הירושלמי:

* ולא בקביעות - עיין בתוס' סוכה מ"ב ע"ב דמשמע דיו"כ ובשאר תעניות שמרבים ברחמים אפילו אקראי חשיב כמו קבע ולפלא שלא הביאו האחרונים וצ"ע למעשה:

* אפילו בשוגג וכו' - עיין במ"א שמצדד דדוקא במת מיד הא לא מת מיד אין להחמיר בשוגג שמא הרוח בלבלתו ומת:

* אפילו עשה תשובה - הנה המחבר סתם בכאן ולא הביא יש חולקין כמו שהביא בסל"ז לענין מומר משמע דס"ל בפשיטות לנידון דידן להחמיר משום דאין קטיגור נעשה סניגור כ"כ א"ר ומטה יהודה בדעת המחבר אכן בע"ת וביאור הגר"א מוכח דס"ל דהמחבר סמך עצמו איש חולקין שהביא בסל"ז. ולענין דינא הרמ"א פסק להקל וכתב שכן נוהגין והיינו אפילו במזיד וכמו שהביא ראיה וכתב דלא גרע מע"ג ושם אפילו במזיד נושא כפיו והעתיקוהו כמה אחרונים אכן הפר"ח והא"ר [והעתיקו הדה"ח] דעתם דאין להקל אפילו בעשה תשובה אם היה מזיד. וכן מצאתי בריטב"א מכות שילהי פ"ב שהביא בשם בעלי תוספות ובשם רבו רא"ה להחמיר ברציחה בכל גווני וצ"ע לדינא ועכ"פ אם עלה אין להורידו כמו שכתב בטור בשם הרמ"מ:

* ואם נאנס - עיין מ"ב ולא העתקנו דעת הפר"ח ומהר"ם די בוטון [מובא בכנה"ג] שאוסרין אפילו בלא עביד מעשה כ"א בהשתחואה והודאה גרידא חדא דלא נ"מ כולי האי לדידן דקי"ל כדעה שניה דתשובה מועיל ואנוס בודאי כשב ועומד הוא ועוד דעיקר דינא דאנוס אפילו בעביד מעשה אינו מבורר כמו שתמה בתשובת לחם רב דמנא ליה להרמב"ם דבר זה גם בשוגג לא ברירא כולי האי לאסור בהשתחואה והודאה בעלמא אף שהרמב"ם כתב בהדיא לאסור בזה בין בשוגג בין במזיד דבריו קשים כמו שתמה הלח"מ מסוגיא דמנחות ק"ט דמוכח שם דבעבודת מקדש גופא לא מיתסר בשוגג כ"א בזריקה וכדומה ולא בהשתחואה והודאה גרידא ע"ש. ערל שמתו אחיו מחמת מילה כתב המ"א דנושא את כפיו ואפילו לדעה ראשונה שבסעיף זה והוא בכלל מה שכתב רמ"א בהג"ה בסל"ט דאין שאר עבירות וכו' ומקורו שם מהרמב"ם שהוא דעה ראשונה שבכאן והב"ח מסתפק בזה דכיון דמקשינן ברכה לעבודה לדעת הרמב"ם אפשר דה"ה לענין ערל דהוא נמי פסול לנ"כ ועיין בח"מ שצידד לדינא כב"ח עכ"פ לדעת הרמב"ם וכן הוא דעת הפר"ח וכן מצדד בא"ר ומפר"ח וא"ר משמע עוד דערל פסול אפילו לדעה השניה דלא מקשינן ברכה לעבודה ומטעם דאפשר דדמי ליושב שפסול או לנושא נשים בעבירה דפסול לכו"ע עי"ש ולענ"ד נראה דבערל שלא נמול מחמת אונס שמתו אחיו מחמת מילה יש להקל עכ"פ לדידן דקי"ל מומר לע"ג ששב כשר לנשיאת כפים ומטעם דלא מקשינן ברכה לעבודה עיין באור זרוע ובשב"ל מבואר דעה זו באריכות והיוצא שם מדבריהם דכיון דלא נפקע קדושתם ואסורים בגרושה ובזונה וכה"ג א"כ הרי קדושתייהו עלייהו לענין נשיאת כפים וכמו כן נימא בנידון דידן דהא לא יעלה על דעת לומר דערל כהן מותר בגרושה הרי דקדושת כהן עליו ונושא כפים לשיטה זו ומה שהביא פר"ח ראיה מהנושא נשים בעבירה אין הנידון דומה דהתם פושע הוא לפיכך קנסינן ליה ואין אנו נותנין לו מעלות הכהונה כ"ז שהוא בעצמו מחלל [ותדע דהא מכיון שגירשה והדיר הנאה עד"ר חוזר למעלתו] ולא כן הכא שהוא אונס גמור ולא גרע עכ"פ מהמיר ושב דלדידן נושא כפיו ומה שרצה בא"ר להחמיר עליו מצד שהוא אינו ראוי מחמת ערלתו לאכול בקדשים ולפיכך גרע אפילו מבעל מום וזה אינו דטמא יוכיח וכמו שכתב הפמ"ג גם ידוע דעת ר"ת דערל דפסול לעבודה היינו שלא מל את עצמו במזיד אבל מי שמתו אחיו מחמת מילה כשר אף לעבודה ואף שרבים חולקים עליו עיין ברמב"ן ר"פ הערל ורשב"א וריטב"א שם מ"מ יש לצרף דעתו עכ"פ לנשיאת כפים כיון דלדעת רוב הפוסקים הוקש ברכה לעבודה רק דרבנן היא אמנם בערל שלא מל א"ע במזיד נכון להחמיר כדברי הפר"ח שלא ישא כפיו עד שימול וכנושא נשים בעבירה:

* שתה רביעית יין - עיין בב"י מה שהביא בשם רי"ו ועיין באשכול בהלכות נשיאת כפים שהביא בשם איכא מרבוותא דנשיאת כפים אינו אינו אסור אלא שכור ולא בשתוי רביעית עי"ש ומ"מ יש שינוי בין שיטה זו לדברי רי"ו דשם מחמיר עכ"פ באינו יכול לדבר לפני המלך ולרי"ו דוקא כשהגיע לשכרותו של לוט וע"כ אנו צריכין לפירושו של המ"א עי"ש ומיהו לדינא מסכימים האחרונים דאפילו בשאר משקין כל שאינו יכול לדבר לפני המלך אסור לישא כפיו כמו שכתבתי במ"ב:

* נטמא למת וכו' - עיין במ"ב דדוקא במזיד כ"כ ב"י ופשוט. והנה מלשון השו"ע משמע דאפילו אם עבר פ"א באקראי ג"כ נפסל ולענ"ד מלשון המשנה [בכורות מ"ה] דקתני והמטמא למתים משמע כשהוא מועד לכך אז קנסוהו חכמים אבל לא בנטמא פ"א והא דמיפסל בנושא נשים בעבירה ואפילו בנשא גרושה אחת התם כיון דהוא מחזיקה לאשה ועומד במרדו הלא הוא מועד לאיסור זה וכן משמע מלשון מהרי"א המובא בב"י משא"כ בזה [והא דקתני והנושא נשים משום דכלל בזה גם חללה וזונה כמו שפירש הרע"ב שם] וכן בלשון מר שמואל המובא בב"י כתוב ג"כ נטמא למתים לשון רבים וכן ברמב"ם פ"ו מהלכות ביאת המקדש כתב ג"כ כלשון המשנה ע"ש. והרי אפילו ברוצח שמפורש בש"ס לאיסור לישא כפיו ג"כ דעת אבי העזרי והאור זרוע [ומובא בהגמי"י] דדוקא במועד לכך תדיר ולא באקראי ואף דלא קי"ל כן מ"מ בעניננו שבלא"ה לא הזכירוהו כל הפוסקים [לבד ממר שמואל גאון והרשב"א] כמבואר בב"י ומשמע לכאורה דלא ס"ל כלל דין זה וא"כ אף דאנן נקטינן להחמיר בנושא נשים ומטמא למתים לנ"כ כמר שמואל והרשב"א די לנו אם להחמיר במועד לכך ולא באקראי כיון שבאמת עיקר דין זה לכו"ע אף בעבודה אינו כ"א קנסא דרבנן בעלמא וצ"ע לדינא:

* יצא מבהכ"נ בשעה שקורא כהנים - עיין לעיל במ"ב סקי"ב בשם המרדכי שהיוצא צריך לצאת קודם שמתחילין רצה:

* ובשעה שמאריכין בניגון התיבות וכו' - עיין מ"ב ובמדינותינו נוהגין הקהל לומר הרבון אחר קריאת המקרא תיבה אחרונה של כל פסוק והכהנים שותקין אז או מנגנין ואחר שמסיימין הצבור הרבון מסיימין הכהנים התיבה האחרונה ומנהג זה יש בו לכאורה טעם קצת כדי שיוכלו אח"כ הקהל להאזין היטב הברכה מפי הכהנים אלא דיש לפקפק בזה קצת דיש הפסק בין קריאת המקרא לאמירת הכהנים ובשלמא כשמנגנין אפשר דג"ז הוא בכלל התחלת אמירת התיבה [עיין לעיל בסימן קכ"ד מ"א סקי"ד ויש לחלק] אבל כששותקין מאי איכא למימר ועיין לעיל בסי"ח ואין הכהנים וכו' עד שתכלה התיבה מפי המקרא והוא מש"ס דסוטה ומשמע מלשון זה דאחר שכלה המקרא תיכף צריכין לענות וכן בשו"ע סי"ג והם עונים אחריו על כל מלה משמע דתיכף צריכין לענות ובאמת הלא מבואר בכמה ראשונים דטעם קריאת המקרא הוא שלא יטעו וכשנמשך הדבר אפשר שיבוא לידי טעות וע"כ עכ"פ מהנכון להציבור שלא ימשכו הרבה באמירתם ועיין לעיל בסימן ס"ה במ"ב סק"ד מה שכתבנו עוד מענין זה:

* אסור להשתמש בכהן וכו' - וכהן בכהן אפשר שמותר [ישועות יעקב וכן כתב במגן גבורים בשם הפלאה] וגם יש שמצדדים להקל בכהן עם הארץ ומ"מ בשירות בזויות בודאי נכון ליזהר עי"ש:

ביאור הלכה סימן קל

==================

* מאן דחזא - לאפוקי מי שלא חלם לו בלילה שלפניו לא יאמר. אך במדינותינו שנושאין כפים רק ברגל צ"ל הרבון כמו שכתבתי במ"ב ועיין במחה"ש שכתב דביו"ט שני אין לומר הרבון מי שלא חלם לו בלילה שלפניו ועל חלומות של כל השנה הרי כבר אמר מאתמול עי"ש והעולם אין נוהגין כן ואפשר דחוששין שמא חלמו אחרים עליהם בלילה זו ואף לפ"ז לא יתחיל מרבון דהאיך יאמר חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא והוא לא חלם כלל אלא יתחיל מיהי רצון וכו' שיהיו כל חלומותי וכו':