===================

* ואם לא הסיח דעתו וכו' - ואם שהה כמה שעות עד שאכל פת מוכח לקמן בסימן קס"ד ס"א ובהג"ה דצריך מדינא ליטול ידיו שנית [וממילא צריך לברך ג"כ] אף שיודע שלא הסיח דעתו מעת הנטילה כיון שלא התנה בעת הנטילה שיהיה הנטילה זו עולה לו אף לאחר מכן ואף דשם לא מוכח רק שאין הנטילה עולה לו לכל היום מסתברא דה"ה לזמן מרובה אין עולה לו:

* יטול בלא ברכה - עיין לקמן בסימן קנ"ט סי"ג במ"ב דכשאין לו מים יש לסמוך על נטילה הראשונה:

* מברך קודם נטילה וכו' - הנה מלשון השו"ע משמע דמי שרוצה לברך קודם הנטילה אם ידיו נקיות יוכל לברך וכ"כ בב"י דלא כדמשמע מלשון הטור דאין לשנות והפמ"ג כתב דקודם הנטילה י"ל דהוי עובר דעובר ע"ש. אמנם באו"ז הביא בשם ספר המקצועות בשם רבינו חננאל וכן בשם רבותיו הגאונים שמברך ואח"כ נוטל ידיו [אלא שאח"כ הביא שם דעת ר"ת שמברך רק אח"כ עי"ש] וכדעת ספר המקצועות משמע גם דעת הרמב"ם שכתב בדין הסדר בפ"ח ה"א מברך ענט"י ונוטל ידיו וכן בהלכה ו' שם מברך ענט"י ונוטל ידיו שניה ומשמע מלשונו כפשוטיה דמברך ואח"כ נוטל ידיו וע"כ מסתברא דהדין עם הב"י דאין למחות ביד מי שירצה לברך קודם הנטילה אם יודע שידיו נקיות ואך שיזהר שיהא המקום נקי שראוי לברך שם:

* מברך אח"כ - עיין מ"ב מש"כ בשם הפוסקים דאחר ברכת המוציא שוב אין מברך וכתבו הטעם דעיקר הנטילה משום אכילה וכיון דכבר התחיל לאכול כבר אין שייך ברכת ענט"י [ובש"ע הגר"ז משמע שדעתו דאפילו לא אכל עדיין] ונראה שאם שכח ובירך המוציא קודם הניגוב שיוכל לברך גם אח"כ כיון שלא נגמר הנטילה לגמרי דהאוכל בלא ניגוב כאלו אוכל לחם טמא וכן מוכח לקמן בסימן קס"ז סל"ז ואף דשם מיירי כששמע ברכת המוציא מאחר הלא קי"ל דשומע כעונה:

* כאילו אוכל לחם טמא - עיין מ"ב מש"כ בשם רש"ל ודע דבפיר"ח בסוטה שם פירש כפשוטו דהוא משום טומאה ממש אבל לא כמ"ש הב"י דהמים טמאים הם אלא משום דמכשירן לטומאה וז"ל שהמים מכשירים האוכלים והפירות לטומאה ואם לא ינגב ידיו בטוב תצא הלחלוחית שבידיו להפת ויוכשר לקבל טומאה [ובדבריו מתורץ מה שהקשו דכיון דשפך מים שניים הלא אין כאן מים טמאים] ומשמע דלדעתו ה"ה בשופך רביעית בבת אחת דמ"ש ורק בטובל משום דלא תקנו בו כל דיני נטילה:

===================

* וצריך שיהא מחזיק רביעית - וא"ת פשיטא הלא צריך ליטול ידיו מרביעית וי"ל כגון דאתו משירי טהרה שאז אין צריך רביעית וכדלקמן בסימן ק"ס סי"ג אפ"ה צריך שיהא הכלי מחזיק רביעית [פרישה ע"ש עוד]:

* והוא גדול וכו' - עיין במ"ב דאם היה רק כמוציא משקה מותר דרך פיו כן הוא מסקנת אחרונים ודלא כמה שכתב בב"י בשם סמ"ג וסמ"ק דהם סוברין דדוקא דרך הנקב מותר ועל עיקר דעתם קשה לי טובא דנקב קטן כזה דהוא רק כמוציא משקה ואינו הולך אפילו טיף אחר טיף איך התירו לכתחלה ליטול באופן זה לפי מה שכתב המ"א לקמן בסימן קס"ב ס"ה ובא"ר שם דהיכא שאינו שופך הקילוח בבת אחת הוא כעין נטילה לחצאין ועל כן אין להתיר בזה אלא דרך פיו דוקא:

* בטל מתורת כלי - ולאו דוקא בכלי חרס המיוחד למשקין דגם לענין טומאה סברי כמה פוסקים דבטל מטומאתו ע"י נקב דכונס משקה דאינו ראוי לתשמישו אלא אפילו בשאר כלים דלכו"ע לא נטהרו מטומאתן ע"י נקב זה [משום דחשובין הן ומצניעין אותן לתשמישי אוכלין הראויין להן] וכן בכלי חרס המיוחדין לאוכלין דשיעורן לענין טומאה עד שינקבו נקב כמוציא זית מ"מ לענין נט"י בטלי מתורת כלי מליטול דרך פיה בנקב ככונס משקה. והטעם דבשיעור זה כיון שאינו מחזיק מימיו כלל [דיוצא טיף אחר טיף] לא חשיב כלי לענין זה [דרישה ע"ש] או כיון דעתה משתמשין בה במים לנטילה דיינינן לזה לעולם כשיעור כלי חרס המיוחד למשקה דלתשמיש מים אינה ראויה וכמו שכתב במטה יהודה [כן כתבו התוספות הובא בב"י דאף בכלי שטף הדין כן ופשוט דה"ה בכלי חרס המיוחד לאוכלין] וכן מוכח דעת הרי"ף [כמ"ש הט"ז] וכ"כ רש"ל הובא בט"ז סק"ז דבכולם השיעור ככונס משקה ואף דדעת הסמ"ק הובא בטור דבכלי המיוחד לזיתים שיעורו כמוציא זית וכתב ב"י דכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם ובביאור הגר"א משמע שהוא מסכים כן להלכה ופחות מזה לא חשיב נקב מ"מ פשוט שאין להקל בזה יותר מדעת הסמ"ק עצמו דהיינו שלא ליטול רק דרך הנקב אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה ולא דרך פיו [וכן משמע בביאור הגר"א שלא נקט דעת הסמ"ק רק לענין זה ע"ש]:

* כיון שמחזיק רביעית - עיין מ"ב מש"כ בשם הב"ח לענין נסדק והטעם כמו שכתב הח"א משום דסופו להסדק כולה והט"ז מפקפק מאד בדבר דמנ"ל לחלק בזה. והנה במרדכי פרק אלו דברים מוכח בהדיא דאין חילוק בין ניקב לנסדק דז"ל שם כלי שניקב או נסדק ומחזיק למטה רביעית כשר וכן הוא בספר התרומה ג"כ ובאמת משמע כן גם מתוספתא כלים בב"ק ספ"ג דאיתא שם הקוז והקוד הבבלי שנסדקו מלמעלה ומקבלין כשיעור מלמטה וכו' טמאין אמנם בתוספתא סוף כלים נמצא חילוק בין ניקב לנסדק לענין טומאה דז"ל שם תמחוי וקערה שניקבו מלמעלה טמאין מלמטה טהורין נסדקו אם יכולין לקבל את החמין כצונן טמאין וא"ל טהורין והובא בר"ש שם וגם הרמב"ם העתיקו סוף פי"ב ע"ש והנה מסתימת הברייתא משמע דבנסדק אין חילוק בין למעלה או למטה אלא העיקר תלוי דאם ע"י הסדק אינה יכולה לקבל חמין [כמו שמצוי בכלי זכוכית שנסדק דכולה הך ברייתא משמע שם לכאורה דמיירי בכלי זכוכית ע"ש] חשיב כשבר כלי ופסול אף אם הוא דק מן הדק שאינו מוציא משקין אבל ביכולה לקבל כשר ולפ"ז נראה דבכלי מתכות דחזקים הם לא נפסלו ע"י סדק מצד אחד דבודאי יכולין לקבל חמין עדיין אם לא כשנוטף טיף טיף ע"י הסדק דאז בודאי חשיב כנקב בכונס משקה ואפשר דגם בכלי חרס יש להקל דכמה פעמים יכולין לקבל חמין אף כשיש בהן סדק והרמב"ם ותוספתא דקערה הנ"ל יהיה מיירי בכלי זכוכית [וי"ל דזהו טעם המרדכי דאינו מחלק בין סדק לנקב דמיירי בכ"ח וכן התוספתא דקוז וקוד מיירי בכלי חרס ע"ש] ועוד יש לעיין דאפשר דהא דמשערינן בחמין היינו דוקא בדבר שתשמישו בחמין כמו קערה [וכמ"ש הר"ש חילוק זה בכלים פ"ג משנה ז' לענין אם סתם נקב בזפת דבדבר שתשמישו בחמין לא מהני ובצונן מהני] אבל בדבר שתשמישו תמיד בצונן לא משערינן בחמין כלל וצ"ע בכל זה. היוצא מדברינו לענין כלי זכוכית אם ע"י הסדק שוב אינו יכול להחזיק חמין בתוכה פסול לגמרי אף כשהסדק הוא דק מן הדק ואינו מוציא משקה ואם יכול להחזיק בו חמין הרי הוא כלי עדיין ובשאר כלים כגון כלי מתכות ואפשר דה"ה בכלי חרס דין הסדק כמו הנקב. ולענין סתימה עיין במש"כ במ"ב בשם הט"ז וכ"כ בח"א ודלא כמ"א ע"ש בנ"א והנה פשוט דכל אחד במינו בודאי חשיב סתימה ומה דלא מהני טיט בכלי חרס הוא משום דלא נצרף בכבשן עיין ר"ש כלים פ"ג משנה ב' ועיין נ"א דלאו דוקא זפת דיש עוד דברים דמועיל הסתימה לענין טומאה וי"ל דה"ה כאן ואף בשאר כלים יש דברים שמועיל בהן סתימה עיין ר"ה דף י"ט לענין כלי זכוכית שסתמה באבר ורק זפת לא מהני אלא בכלי חרס וגם זה צ"ע. דהר"ש פ"ג דכלים הביא תוספתא דבכלי מתכות שתשמישו בצונן מהני סתימה בזפת אלא דלפירוש הגר"א בתוספתא שם כונה אחרת בתוספתא זו ועיין ברמב"ם פרק כ' מהלכות כלים דמשמע דמפרש אותה בכלי חרס ועיין בראב"ד שם:

* מלא נקבים וכו' - עיין מ"ב מש"כ לענין דעת הרמב"ם וכבר התעוררו בזה המטה יהודה והגר"א. ועיין בט"ז וא"ר שהביאו בשם רש"ל שדעתו להחמיר בכל טיטרוס לענין נטילה [ומחלק בין טומאה לנטילה דבנטילה כלי חשובה בעינן] ומ"מ למעשה נראה דיש לסמוך על השו"ע אחרי דהרא"ש והטור מסכימים להקל וכ"כ רבינו ירוחם בשם המפרשים אך אם הנקבים הם גדולים או בליווע"ר שלנו נראה דיש להחמיר לכתחלה אחרי דלדעת הרמב"ם גם לענין טומאה לא חשיב כלי:

* ור"ת מתיר בזו - ר"ל בדין השני ולא בדין הראשון אכן מצאתי פלוגתא בענין זה דדעת הלבוש וע"ת דבדין הראשון אסור גם לר"ת אף אם ידיו של חבירו היו טהורות מקודם [דהיינו שנטלן ע"י כלי] כיון דלגבי האיש הזה לא היה נטילה כלל מעולם בכלי ודעת הגר"א דלר"ת אם היו ידיו של חבירו טהורות מקודם מהני דבר זה גם לדידיה שיוכל ליתן על ידו בחפניו וכן משמע בשב"ל ע"ש:

* רביעית בב"א - עיין בביאור הגר"א שמשיג ע"ז ודעתו דלר"ת מותר בכל גווני אך לדינא אין נ"מ כ"כ דבלא"ה העיקר כדעת האוסרים כמש"כ הגר"א בעצמו:

* מפני שהם שאובין - עיין במ"ב ומה דחשבו בזה שאובין הוא משום דנשאבו בדלי כמו שכתב תר"י אבל מחמת הצינור עצמו לא חשיב שאובין דהצינור לאו כלי הוא וכמו שכתבו תוס' והרא"ש ואשכול וריטב"א וכן מוכח מתר"י הנ"ל וכן מוכח מהרא"ה שמכשיר בזה ע"י המשכה והעתיקו המחבר לקמיה לדינא והנה המ"א פירש דלדעת המחבר כלי הוא אלא דהטעם מפני שהיא מחוברת לקרקע ונראה כטבילה וטבילה בשאובים ליכא אבל א"כ יקשה למה מתיר בזה ע"י המשכה לצינור מטעם דשאובים שהמשיכוה בקרקע הלא כלי הוא וכבר נתעורר בזה הגרע"א בחידושיו וכן הפמ"ג נדחק מאד בזה ונשאר בצ"ע אבל לפי מה שכתבנו דס"ל להמחבר כרוב הפוסקים הנ"ל דלאו כלי הוא ניחא ומה דמשמע לכאורה בס"ח דהמחבר ס"ל דצנור כלי הוא דאל"ה אין לו מקור למה שפסק שם לבה"ג דבכלי המחובר לקרקע לא עלתה לו נטילה והיינו בחקקו ולבסוף קבעו כמו שכתבו הדרישה והפמ"ג יש לדחות דמאחר שלא מצא המחבר מי שהחזיק בשיטת הבה"ג רק הרמב"ן והרשב"א ואינהו כתבו בהדיא כן לא רצה להקל נגדם אח"כ מצאתי שגם הגר"ז תירץ כן. ודע דכל זה שהוצרכנו לדחוק עצמנו הוא לפי פירוש הדרישה והפמ"ג בדברי המחבר לקמן בסעיף ח' אבל לפי מה שכתב הגר"א שם דכונת הרשב"א והרמב"ן והמחבר שהביא דבריהם הוא בקבעו ולבסוף חקקו ואז פסול לבה"ג לשכשך בו משום דהוי כקרקע והאי אריתא דדלאי היה נמי קבעו ולבסוף חקקו אתי שפיר בפשיטות מה דמכשיר המחבר כאן בשאובין שהמשיכוה בצינור דהרי האי צינור כקרקע גמורה היא ומה דפוסל לטבול בו משום שאובים הוא משום דנשאבו מתחלה בדלי וכנ"ל:

* אם הכלי מחובר לקרקע וכו' - עיין במ"ב הטעם והוא מע"ת ודרישה והביאם הא"ר וכן בפמ"ג ועיין בע"ת שכתב דמלבוש משמע דדוקא כשהיה מחובר מעיקרא קודם שחקק [ומשום דאין עליה שם כלי כלל וכנ"ל בס"ז לכן לא מועיל בה הטבילה במקום נטילה ומשום טבילה עצמה דלא מהני אפשר משום דבא מתחלה המים למקום זה ע"י כלי והוי שאובין א"נ משום דלית בה מ' סאה לכך ס"ל להחמיר בזה] אבל בחקקו ולבסוף קבעו כמו דמותר ליטול ממנה דרך הברזא כנ"ל בס"ז דכלי הוא כן מותר ג"כ לטבול בתוכה. והנה אף שהע"ת כתב על הלבוש דלא נהירא מצאתי בדברי הגר"א שכתב כן בהדיא ובאמת אף דמלשון המחבר משמע קצת כדברי האחרונים הנ"ל ברמב"ן ורשב"א גופא שמהם הוא מקור הדין יותר נראה כפירוש הגר"א דלא באו לחדש גזרה משום דנראה כטובל אלא משום דאין עי"ז שם כלי לנטילה דנחקק במחובר לקרקע ע"כ ההכשר לאו משום נטילה אלא משום טבילה וטבילה אין בזה דעכ"פ שאובין הן שנשאבו בדלי לתוך זה הכלי ומדמין אותה לטבילת הגוף דליתא בשאובין ובריטב"א מוכח בהדיא כן ע"ש:

* נוטל בלא ברכה - עיין במ"ב והנה אף שהט"ז בשם רש"ל דחה לגמרי דעת המחבר וצריך לחזור ולברך מ"מ לדינא אין לזוז מדברי המחבר דכל עיקר טעם החולקין עליו משום דהוא נגד סוגיא דחולין דמפשוטו משמע דפסול בלי כח גברא וכמ"ש הרש"ל שם ולפי הנ"ל דכמה ראשונים ישבו לדבריו ואמרו דג"ז חשיב כח גברא ע"י השכשוך שמשכשך ידיו בהמים ומדהעתיקו לדבריו משמע לכאורה דס"ל כוותי' בזה ואף דהא"ר הביא כמה וכמה ראשונים דפליגי עליה עכ"פ בדיעבד בודאי אין לחזור ולברך:

* ואם היתה מוטה בארץ - בחידושי רע"א הניח בצ"ע על המחבר דסתם בזה לאיסור ולי"א בס"ח דלא קפדינן אכח גברא גם בזה כשר והמחבר כתב לעיל דבשעת הדחק יש לסמוך עליהם להקל וברשב"א דהוא בעל הי"א ההוא כתב בהדיא להתיר גם כאן וכן הקשה הפמ"ג ובביאור הגר"א הביא ג"כ דלהי"א הנ"ל מותר בזה ולהלכה נראה דעיקר כפסק המחבר כאן דהמרדכי פי' דעת הבה"ג דמכשיר לטבול בתוך הכלי הוא משום דחשיב זאת כח גברא מה שמשכשך ידיו בכלי וכדבריו כתב גם הריטב"א וכן מצאתי באשכול וברוקח ולפי דבריהם הבה"ג אינו חולק כלל על שאר הפוסקים דמצרכי כח גברא וכפשטיה דמימרא דרבא בחולין ק"ז וא"כ לדבריהם בזה דהמים מקלחין מעליהן לכו"ע אסור והרשב"א יחידאה הוא דמתיר בזה [ואפשר דזהו ג"כ טעם המחבר דסתם בזה להחמיר דאף דלא הביא בב"י שיטת המרדכי סבר ליה מסברא דבכלי עדיף טפי ולא רצה להקל אלא במה שנמצא בבה"ג בהדיא וכן מצדד הפמ"ג] וע"כ אין להקל בזה וכפסק המחבר ובפרט דגם בטובל בכלי רש"ל והגר"א מחמירין אף בשעת הדחק כמ"ש לעיל וכ"ש בזה וכן סתמו האחרונים:

* בכל שפיכה ושפיכה - עיין במ"ב ומ"מ נראה דבדיעבד אם לא עשה כן והוא חוזר ונוטל ידיו לא יברך ענט"י כי בביאור הגר"א מצדד דלדעת הרמב"ם די אם השפיכה ראשונה בא מכח גברא:

* עלתה לו נטילה - המחבר סתם בזה בלי שום חולק וכן הסכימו האחרונים [מ"א וא"ר וש"א ועיין מש"כ בטעם המחבר דס"ל דכו"ע מודים בזה] אבל הגר"א הוכיח דבמחלוקת שנויה דהאוסרין בסי"ב בקוף ה"נ בזה דלדידהו לא חשבינן זאת לכח גברא [דשני אלו הדינין נשנו במסכת ידים במחלוקת רבנן ור"י כמבואר בב"י] וא"כ המחמירין שם ה"נ בכאן והנה ברוקח כתוב בהדיא כמו דמפרש הגר"א וכן הוא ברש"ל וכן נראה מפשטיות לשון המשנה וכן מסמ"ג ושארי הראשונים האוסרין וע"כ נראה דלכתחילה טוב להחמיר בזה:

* ולכתחלה יכוין וכו' - עיין במ"ב דכשאין לו מים וכו' ואם יש לו מים משמע מרמ"א לעיל בסימן קנ"ח ס"ז דצריך ליטול ידיו שנית והיינו כדי לצאת דעת הרשב"א אלא דלא יברך (וע"ש במ"א הטעם דשמא כבר יצא כהרא"ה וסייעתו) ונראה דטוב שיטמא ידיו כדי שיתחייב ודאי בנטילה שניה ויוכל לברך:

* ויש להחמיר לכתחלה - ודע דבאמת כל הראשונים סוברין כן היינו רש"י והרמב"ם והמרדכי המובא בב"י וכ"כ באשכול ובאו"ז להדיא וכ"מ ברבינו ירוחם וכן פסק מהרש"ל והב"י שהביא דהרשב"א ס"ל כרבינו יונה להקל הוא בחידושיו אבל בתה"א כתב כרש"י [עיין בחי' רעק"א] ולא נמצא להקל רק דעת רבינו יונה וכ"כ הריטב"א וע"כ נראה דאף דהמיקל בשעת הדחק יש לו על מי לסמוך [דהמחבר היקל וגם הרמ"א לא החמיר רק לכתחלה וכ"כ האחרונים] מ"מ אם יזדמן לו שנית יטול בלי ברכה כיון דרוב הראשונים פוסלין בזה אח"כ מצאתי שכ"כ בעולת תמיד ועיין בביאור הגר"א דמשמע ג"כ דשיטת האוסרין פשיטא ליה טפי בלשון התוספתא:

* ולהראב"ד מטבילין - והעיקר כסברא הראשונה [הגר"ז] וכן משמע פשטות לשון המחבר לעיל בס"ז ע"ש ובאמת רוב הפוסקים סוברים כהרמב"ם כי באשכול כתב בהדיא כן [וכן משמע באו"ז עי"ש] וגם הטור לא העתיק רק דעת הרמב"ם ומהא דצנור בס"ז דאין טובלין בו משום שאובין והרי"ף והרא"ש גרסי כן בגמרא וכן שארי ראשונים בפשוטו משמע דאף אם היה בו מ' סאה אסור והגר"א העיר בזה וכתב דהראב"ד יפרש הא דצנור דהוי כלי ולכן פוסל בו שאובין אבל כל הראשונים מפרשי דלא הוי כלי וכנ"ל בס"ז בבה"ל ע"ש. ודע עוד דלפי מה שהגר"א מפרש לעיל בס"ח דמחובר לקרקע היינו שקבעו ולבסוף חקקו ע"כ לדידיה בבעל קרי אסור בכלי אף באופן זה ולהכי אסור בזה ג"כ לענין נטילה:

==================

* למי מקוה לטבילה - הנה הרבה פוסקים [הר"ש והרשב"א והריטב"א] כתבו דגם בזה הוי כמו בחמי טבריה דאם אפסקינהו לגומא שאין מחזקת ארבעים סאה גם לטבול בתוכן פסולין לכו"ע דהא גם שם הטעם משום דאינם ראויים לשתיית כלב וכנ"ל [וכן הוכיחו האחרונים לדעת השו"ע דדין אחד הוא] מיהו אם מחוברין להמים שבמעין או למקוה שיש בה מ' סאה יש לסמוך להקל בזה כדעת רבינו יונה הנ"ל דלרי"ף ורמב"ם משמע דמותר בזה בכל גווני וכמ"ש הגר"א בגירסת הרי"ף וכן היקל בא"ר:

* אם הכלב יכול וכו' - הנה בגמרא [זבחים כ"ב] איתא אם הפרה שוחה ושותה מהם ומשמע לכאורה דאפילו הכלב יכול לשתות כ"ז שאין הפרה יכול לשתות פסולים לנט"י וצ"ע [פמ"ג]:

* מים שיש לו ספק אם נעשה בהם וכו' - ומשמע בפמ"ג דיוכל לברך עליהם ג"כ אחרי שהרשוהו חז"ל ליטול באותם מים [וכה"ג כתבתי לקמן בסימן רס"א ס"א לענין עירובי חצירות בבה"ש ע"ש בבה"ל ראיה ממ"א] אבל בסיפא אם יש לו מים אחרים אפילו לדעת היש אומרים א"צ לברך כמו שכתב בע"ת:

* לכתחלה כדי שלא יהא כמזלזל וכו' - משמע דשאר משקין מותר לכתחלה לדעה זו וכ"כ הגר"א. ודע דלשיטת הפוסקים המבוארים בסימן קע"א אסור אף בשאר משקים משום הפסד אוכלין וצ"ע:

* בשעת הדחק - מקורו עיין באור זרוע בהלכות נט"י והדברים שם מגומגמין קצת ואף הוא לא כתב שם אלא דרך שמא וז"ל דשמא היכא דאיכא שעת הדחק אפילו לרבנן מותר ליטול במי פירות:

* ויש מתירין אפילו וכו' - הוא באמת דעת הרבה פוסקים רש"י ותוס' ור"ש וסמ"ג ורא"ש ורי"ו וטור. והמחבר דלא כתב לדעה זו אלא בשם י"א משום דלדעה הראשונה דהוא דעת הרמב"ן והרשב"א מסייעת גם דעת הראב"ד ור"י המחמירין לגמרי שישלים דוקא לרביעית שלמה על כל אחד וכן דעת הרמב"ם דהוא לית ליה כלל היתר שיורי טהרה במים ראשונים אלא צריך לעולם רביעית מים שלמה לכל אחד ואחד [דהיתר שיורי טהרה ס"ל דהוא רק במים שניים] וכן משמע גם דעת הכל בו כהרמב"ם ולכן נקט לעיקר כדעה הראשונה ומ"מ בשעת הדחק בודאי יש לסמוך על דעת כל הני רבוותא וכמו שכתבתי במ"ב. אכן קשה לי לדעת היש מתירין דהם פירשו כן המשנה דנוטלין מרביעית לאחד אף לשנים ואיך אפשר זה ליטול מרביעית אחת לשני בני אדם שני פעמים מים ראשונים ושנים לכל יד ויד ומצאתי שהקשה כן הגאון ר' מרדכי בנע"ט זצ"ל בביאור המרדכי וכתב עוד להגדיל הקושיא דהלא המשנה עיקרה מיירי לענין תרומה ושם כמעט לכו"ע השיעור עד הפרק שהוא חיבור היד עם הזרוע ואף אם נפרש דמיירי דנטל לשתי ידיו בבת אחת מ"מ הלא קי"ל דבפחות מרביעית צריך ליטול שתי פעמים ראשונים ושניים ונמצא חצי רביעית לאחד על שתי ידיו שני פעמים ועד הפרק העליון וכתב דמזה באמת ראיה לדעת הראב"ד ור"י הנ"ל [וגם לדעתם באמת עדיין אינו מיושב כ"כ דחצי רביעית לשתי ידיו פעם אחד ג"כ כבד מאד שיוליך סביב היד ולשיטת הרמב"ם מיושב טפי דס"ל דפעם אחד צריך רביעית שלמה לשתי ידיו והשניים שהצריכו לתרומה הוא לבד זה הרביעית]:

* הואיל ובשעה שהתחיל וכו' - ודע דיש מחמירין לגמרי [הוא דעת הראב"ד ורבינו יונה] וס"ל דלעולם צריך רביעית מים לכל אחד ולא מהני המעלה דשיורי טהרה אלא לענין שאין צריך שיהיה בכלי רביעית שלמה כשבא השני ליטול ידיו [דאף דבעלמא אינו מטהר במכונס פחות משיעור רביעית אבל כאן שמתחלה היה רביעית בכלי ובאו ליטול בבת אחת חשיב כאלו נטלו שניהם משיעור רביעית אבל צריך ליטול עוד מים שניים בשביל שניהם להשלים עד שיעור רביעית לכל אחד] ורש"ל פסק כן להלכה וכן משמע בא"ר דיש להחמיר בזה כמותם וכן משמע בביאור הגר"א ומ"מ בשעת הדחק בודאי יש לסמוך להקל כדעת היש מתירין כמ"ש בב"י:

* ואח"כ חזר השני וכו' - ומסתברא כונת השו"ע על הראשון [ושני קרי על שם האיש שנטל לפניו שהוא עתה שני לו] ומשום דכיון שלא נטל שתי ידיו זה אחר זה חשבינן ליה עתה כאלו הוא אדם שלישי ואין די לזה ברביעית אחד אבל אם השני נטל גם ידו השניה תיכף אחר שנטל ידו הראשונה בודאי מהני ליה הנטילה דהא קי"ל מי רביעית נוטלין אפילו לשנים משום דאתו משיורי טהרה ומה מפסידו במה שהראשון נטל רק ידו אחת כנ"ל פשוט:

===================

* כגון צואה שתחת הצפורן שלא וכו' ובצק וכו' - וה"ה אם נמצא גילדי צואה [היינו מלמולי זעה שנתיבש] בשאר מקומות שעל היד כדאיתא במשנה פ"ט דמקואות וכן בצק אם לא שנמצא מעט מן המעט שאין דרך בני אדם להקפיד ע"ז דאז גם תחת הצפורן אינו חוצץ בין בצואה ובין בבצק כדאיתא בב"י:

* מקפיד וכו' - עיין במ"ב ובשעה"צ ואף דמבואר ביו"ד קצ"ח סט"ו בהג"ה דאם מקפדת אפילו בדבר לח חוצץ לענ"ד ברור דהרמב"ם שם דס"ל דטעם לח הוא מפני שנמחה במים ע"כ דלא ס"ל כן כדמוכח שם בב"י גופא בהעתיקו דברי המרדכי ע"ש ורק דהרמ"א חשש שם לענין טבילה לדברי הרוקח והמרדכי דטעם לח הוא משום שאינה מקפדת וכאן בעניננו לענין נט"י בודאי יש להקל כדעת הרמב"ם וכעין זה מצאתי בא"ר ובמגן גבורים לענין דיו לח:

* הוא צריך לנקרן - ובשבת ג"כ מותר לגרר הטיט שתחת הצפורן בצפרנו רק שלא יגרור את הצפורן [א"ר ודה"ח]:

* והיו ידיו צבועות וכו' - עיין במ"ב שר"ל מקצת ממקום הנטילה וכו' וכן כתב הגר"ז וכן משמע קצת להמעיין בב"י בטוי"ד סי' קצ"ח במה שהביא שם בשם הרשב"א לענין נשים שצובעות שער ראשן לנוי שכתב שם אע"פ שצבע זה פושט בכל השער ורובו שאין מקפיד עליו חוצץ וכו' עי"ש והרי היא אינה גריעא משאר בעלי אומנות שרגילין בכך ואפ"ה אי לאו סברתו דמתכוונות לכתחלה לזה ורוצות בכך עי"ש היה חוצץ אח"כ מצאתי שכ"כ הגר"ז בהדיא דגם בעניננו אם היה על רובו חוצץ והנה בח"א כתב דלענין צובע וכה"ג שאר בעלי אומנות אפילו אם הוא מכסה כל היד אינו חוצץ ולא ידעתי מקורו ואולי שטעמו דבענין זה לא שייך לגזור רובו שאין מקפיד משום רובו המקפיד [שזהו הטעם שחוצץ כדאיתא בעירובין פ"ק] דלא שכיח בהו הקפדה כיון שרגילין הכל בכך או אולי כיון דרגילין לילך כן תמיד כגופייהו דמי ולא שייך חציצה ע"ז אבל כ"ז הוא דבר חדש ולא מצאתי בפוסקים רמז לזה. ומה שכתבתי עוד במ"ב דלענין נשים שדרכן לצבוע ידיהן לנוי וכו' כן מוכח לפי סברת הרשב"א הנ"ל ופסק שם ביו"ד סימן קצ"ח סי"ז כוותיה עי"ש ובש"ך סקכ"א ולפ"ז אינו מדוקדק קצת לשון השו"ע במה שכתב וכן הנשים וכו' הא לענין נשים עדיפא דאפילו צבוע כל היד אין שייך חציצה:

* וראוי לנהוג וכו' - מלשון זה משמע דמצד הדין יש להקל כדעה שניה דהוא דעת הרבה פוסקים רש"י ותוספות והרא"ש ועוד כמה ראשונים ואך לכתחלה ראוי לנהוג כדעה הראשונה דהוא דעת הרי"ף משום דלאו מלתא דטריחא הוא ונפק נפשיה מפלוגתא וכמו שכתב בב"י ולענ"ד יש לעיין בזה בעיקר הדין דהנה אף דבב"י כתב דבדעת הרמב"ם אין הכרע כבר כתב בספר מאמר מרדכי דבאמת מוכח מפשטיות דבריו דסובר כדעת הרי"ף מדכתב בסתמא עד הפרק וע"כ דגריס כגירסת הרי"ף דעד הפרק לעולם הוא מקום מיוחד דהוא חיבור גב היד וקנה הזרוע דאלו לדעת התוספות וסייעתם היה לו לפרש עד איזה פרק וכמו שדייקו כן בתר"י והרא"ש מלשון הרי"ף שסתם כן וגם הר"ח ס"ל כן כמו שכתב ברבינו יונה וגם הרשב"א ס"ל הכי לדינא כדעת הרי"ף עי"ש שפירש בגמרא כדעת הרי"ף אף לפי גירסא שלנו [ובפירושו מתיישב הסוגיא יותר דלדעת רש"י ותוספות אתיא קצת בדוחק עיין בביאור הגר"א] וכדברי הרשב"א ממש מצאתי גם בסמ"ג שכתב כן ונסתייע לזה מהירושלמי וכתב הסמ"ג דגם דעת הערוך כן הוא וכן באור זרוע כתב דיש להחמיר בזה וכן הביא רבינו יונה בשם גמרת א"י דאיתא שם דשיעור נטילה הוא כל היד ומאחר שהר"ח והרי"ף והרמב"ם [לפי פשטיות דבריו] והערוך וסמ"ג ורשב"א כולם קיימי בחדא שיטתא להחמיר וגם מירושלמי משמע כן וגם באו"ז מחמיר בודאי יש להחמיר בזה מצד הדין ומה שהביא במ"א בשם הזוהר דהשיעור הוא עד סוף האצבעות אין ראיה כ"כ כיון דגם בגמרא במחלוקת היא שנויה ומצאתי כעין דברינו אח"כ בספר עצי אלמוגים וז"ל [אחרי אריכת דבריו] הנה הראיתיך בעיניך שדעת גדולי הראשונים הלא המה הרי"ף והרמב"ם ור"ח והסמ"ג והריב"א והערוך והרשב"א שמדינא דגמרא צריך נטילה עד מקום חבור היד והזרוע ולכן נ"ל דחייב כל אדם לנהוג כן מדינא ולא מטעם חומרא ודלא כמו שראיתי מקצת אחרונים שכתבו הנוהג כן צריך להתנות שאינו עושה כן לעיכוב אלא מטעם חומרא ושמעתי מקצת ההמון נמשכים אחרי הדין הזה ומזלזלים שלא ליטול ידיהם כ"א עד מקום חיבור האצבעות ולענ"ד בכלל מזלזלי בנט"י אף הם יחשבו עכ"ל ומ"מ נראה לענ"ד דהסומך להקל על דעה שניה בשעת הדחק כשאין לו מים אין מוחין בידו דכמה ראשונים קיימי בשיטה זו הלא המה רש"י ותוספות והרא"ש וכן נמצא גם בסמ"ק ומרדכי וריטב"א ושבולי לקט ומהרש"ל. ודע עוד דכהיום שנוהגין העולם כדעה הראשונה ליטול כל היד מה מאד טוב ליזהר שלא לצמצם בשיעור מים אלא יטלנה בשפע דאם יצמצם רק כשיעור רביעית עלול מאד שישאר חלק מהיד בלי נטילה וצריך להשגיח הרבה על זה:

===================

* וה"ה אם משפילן וכו' דשפיר דמי - עיין במ"ב ואפילו הרוצה לסמוך על עצה זו דהשפלה אין כדאי לסמוך רק בשנוטל כל היד עד הקנה [דאז לדעת הרשב"א בלא"ה אין צריך להגביה ידיו וכדלקמיה בפנים דזהו דעת הרשב"א כידוע] אבל בלא"ה טוב לחוש לדעת הרשב"א דלדידיה לא מהני השפלה [כ"מ מאחרונים]:

* י"א דאם שופך על ידיו ג' פעמים וכו' - הטעם דס"ל כדעת הדעה שניה שהבאתי במשנה ברורה אות א' דעיקר טעם ההגבהה הוא משום שמא לא הגיעו השניים עד מקום הראשונים לטהרם ויחזרו אח"כ המים טמאים על אצבעותיו ובשופך ג' פעמים לא חיישינן כולי האי דאם לא הגיעו השניים הגיעו השלישים [מ"א בתירוץ השני] וכתב הא"ר דלפ"ז יש להחמיר להגביה אף בנוטל ג' פעמים כיון דאנן לא קי"ל כדעה זו וכנ"ל ומ"מ נראה דהמיקל לא הפסיד דיש לו על מי לסמוך:

* הנוטל ידיו שופך וכו' - מדסתמו הפוסקים משמע דאין צריך ניגוב בינתים ולא מיבעיא לדעת השו"ע והלבוש דזהו מכלל הנטילה גופא בודאי אין מחוייב לנגב בינתים ואפילו למה שכתבנו לקמיה דזהו רק הכנה לנטילה ג"כ נראה דלא נטמאו המים ע"י זו הנטילה דיצטרך בשביל זה לנגבם דהוא דומה למה שכתוב בסימן ק"ס סוף סעיף י"א דהנוגע במים קודם נטילה לא נפסלו המים וכעין זה כתב הל"ח והובא במ"א לקמן בסק"י:

* קצת מהרביעית - הנה דין זה מקורו הוא מדברי התוספות חולין ק"ו שכתבו דאף דבמשנה דידים לא נזכר דצריך לנטילה אלא ב' פעמים צריך לשפוך עוד פ"א מקודם להעביר הלכלוך והעתיק זה גם הסמ"ג והרא"ש והטור ועצם העברת החציצה הוא משנה וברייתא מפורשת בידים אלא דאתו לאשמועינן דלא נימא דכשר אם יעביר החציצה במים ששופך לשם נטילה גופא אלא צריך פעם שלישי להעביר החציצה מקודם דוקא כך נראה פשטיות כונתם. והנה הב"י ושו"ע פירש לדעתם דפעם זה ששופך להעביר החציצה הוא מאותה הרביעית עצמה והוא קשה לכאורה מאד דא"כ נפחת משיעור הרביעית קודם נטילה דאפילו לפי דעת הי"מ לעיל בסימן ק"ס סי"ג דס"ל דאין צריך לשפוך כל הרביעית לידים של אחד כמבואר שם מ"מ בכלי לכו"ע צריך שיהיה רביעית שלמה דוקא לראשון שבא ליטול ומצאתי שכבר הרגיש בזה הלבוש ותירץ דהכל לצורך טהרת ידים הוא אבל מ"מ אינו מיושב בזה עדיין דלכאורה נראה בפשיטות דהעברת החציצה אינו אלא הכנה לנטילה ומדברי התוספות עצמן אין מוכרח כפי' הב"י דכונתם ליטול פעם זה מהרביעית עצמה דלא כתבו אלא עצם הדין דצריך פ"א מקודם ולהעביר החציצה ולאשמועינן דלא יעבירם בעת הנטילה גופא וכנ"ל אבל י"ל בפשיטות דהיינו במים אחרים ולא במי רביעית של הנטילה וגם מסתבר דכן הוא כונתם דכיון דהם עצמם כתבו דמשנה דידים מיירי בידים נקיות וא"כ שיעור הרביעית הוא בידים נקיות ומנ"ל לפחות מהשיעור כשהם מלוכלכות. ולדינא אף אם נפרש כפי' הב"י בדעתם הוא מלתא חדתא שלא נזכר זה בשארי ראשונים ומהראב"ד משמע להדיא דאין לפחות משיעור רביעית מים בשתי פעמים בשום אופן שכתב דזהו השיעור ששיערו חז"ל דבזה יטול יפה היד והלא זה השיעור הוא אף בידים נקיות וא"כ אם יפחות מעט בשביל הסרת החציצה לא יעלה לו נטילה ודברי הראב"ד הובא בכלבו וע"כ מהנכון לכתחלה להחמיר בזה וכשצריך לנקות ידיו ואין לו רק רביעית מים יוכל לנקותם במים פסולים או בשאר מידי דמנקי:

* אם שפשף ידיו יזהר וכו' - דע דלהרא"ש וסייעתו דס"ל דלמעלה מקשרי אצבעות אין מקום טומאה כלל ממילא לא שייך דין זה רק דהמחבר חשש לדעת הרשב"א דס"ל דאף למעלה מקשרי אצבעות שייך טומאה:

* מטהרים בשפשוף - עיין מ"ב מש"כ דהוא רק דיעבד והטעם דהנה המחבר העתיק זה מלשון הר"ש בפ"ב משנה ב' שכתב זה בביאורו על התוספתא דאם קינח ידו אחר נטילת מים ראשונים נטהרו ידיו וא"צ מים שניים וכ"כ הר"ש גם בתחלת ידים וכ"כ הב"י בסי' קס"ה בשם מהרי"א והובא במ"א כאן ולפ"ז הא דהצריכו כלל מים שניים ולא אמרו שיקנח ידיו ותו לא כבר נתפרש זה בדברי הר"ש בתחלת ידים בנוסחא אחרינא שם דשמא לא יזהר ויגע ידיו במים הטמאים דהיינו באותם שקינח בהם ידיו מתחלה ולכן אורחא דעביד שטיפה שניה לטהר ידיו וכעין זה כתב הרע"ב וכ"נ מדברי הרשב"א במשמרת הבית עי"ש ולפ"ז פשוט הוא דאף דעיקר הנהגה של מים שניים הוא משום חשש זה ואם כבר נגב ידו א"צ מים שניים מדינא אבל כיון שהנהיגו חכמים מים שניים אין יכול לפטור עצמו לכתחלה ע"י ניגוב [דאל"ה לא שייך כלל מים שניים דהא ניגוב בלא"ה צריך אף אחר מים שניים כדאיתא בגמרא סוטה דכל הנוטל ידיו צריך לנגב וכן משמע מהטור והשו"ע לעיל בסימן קנ"ח [דלא פטרו שם כ"א במטביל או בנוטל מרביעית] וא"כ לעולם די בניגוב זה ולא יצטרך לשניים] ואף דמהר"ש בתחלת ידים בנוסחא ראשונה משמע דבאמת השניים אינו תקנה קבוע ותלוי בדעתו אבל מש"פ לא משמע כן דכתבו דין מים שניים לדבר פשוט שכך הוא דין נט"י עיין בתוספות וסמ"ג וסמ"ק ואשכול והראב"ד והתרומה והשב"ל ומרדכי והרא"ש בפסקיו [ובפירושו נמשך אחר לשון הר"ש עי"ש] ורי"ו וטור וכלשון השו"ע בס"ב [ומשנה דבפ"ב דשטיפה אחת טהורה דמזה נסתייע הר"ש פירשו התוס' ותרומה וסמ"ג ומרדכי דהוא בשטיפה מרובה כשנים דוקא] וכ"כ הרמב"ם בפשיטות בפירושו ובחיבורו דהנוטל צריך ליטול מים ראשונים ושניים [אלא דדעתו דזה נשנה רק לתרומה ולא לחולין ולא קי"ל בזה כוותיה] ורק בנוטל ברביעית בב"א דעת כמה ראשונים דא"צ לשניים והראב"ד מחמיר אף בזה כמבואר בב"י דס"ל דאין לבטל למים שניים אף בשפך כמה מים בב"א ומכ"ז נראה דעכ"פ לכתחלה צריך למים שניים דוקא [והתוספתא שהביא הר"ש בתחלת ידים דקתני דאם נגב ידו ונמלך ונטל שניים וכו' יפרשו הפוסקי' האלו דהיינו כשנגב בדעבד ובתוספתא שלנו לא נזכר כלל נמלך וי"ל דאף אחר הניגוב צריך שניים וכדעת הראב"ד המובא בת"ה הארוך ולדינא אם כבר נגב יש לסמוך להקל וכלשון השו"ע והאחרונים כאן אבל לכתחלה נראה דצריך שניים דוקא אם אינו נוטל רביעית בב"א וכפשטיות לשון הראשונים הנ"ל והתוספתא בפ"ב שכתוב בה דאם שפשף בראשו טהורה הוכיח הר"ש דע"כ אחר מים הראשונים הוא ומוכח דטהור בזה וכל הפוסקים הנ"ל או דיפרשו דהיינו דיעבד או דיפרשו דלא מיירי בקינח כלל וכמבואר בב"י ורק בשפשוף בשביל הסרת הזיעה ומה שכתב טהורה היינו דלא נטמאת מראשו כמו מידו שאינה נטולה אבל מים שניים צריך עכ"פ וכמו בכל מקום דבמים ראשונים ידו טהורה אבל צריך מים שניים לטהר המים]. והנה כל עיקר האי דינא דשו"ע מיירי שעל ידו הגיע כשיעור נטילה ובכלי היה רביעית [דאם לא היה בכלי רביעית אין כאן נטילה כלל] ושפך מקצת ממנה על ידו דעל יד אחת א"צ לשפוך כל הרביעית דברביעית די לשתי ידים דידו נטהרה בזה אבל צריך שניים בשביל לטהר המים ובזה כתב השו"ע דבניגוב סגי [א"ר בשם מי"ט]:

* או שום דבר אחר - עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הפמ"ג והוא מצדד כן ע"פ דעת הט"ז בסוף סימן קנ"ט דמתיר לטבול בהם לכתחלה אף בלא ריסקן. והנה הלא קי"ל לעיל דכל ספק בנט"י טהור ובפרט דבשעת הדחק נקטינן כן להלכה בסימן ק"ס סי"ב ע"ש במ"ב ומהגר"א משמע דאף לכתחלה מותר לטבול בהם ידיו כהט"ז וכמבואר דעתו ביו"ד סימן ר"א דמצדד כן אף לענין טבילת נדה וכן לעיל בסימן ק"ס עי"ש ובפרט דלהרמב"ם דמפרש הטעם משום חציצה לית ליה כלל האי סברא דר"ש והרא"ש ועל כן נראה דבזה שנמצא אח"כ על ידו אין לפסול הנטילה לחשוב אותם לד"א. ומ"מ לכתחלה טוב יותר אם יש לו מים שמעורב בברד שיטול רביעית על כל יד ויד ובזה שוב אין שום חשש כלל כמו שכתב המחבר:

===================

* אם אין מים מצויים וכו' - עיין במ"ב מש"כ דאפילו אם הוא מסופק שמא לא ימצא ג"כ שרי ועיין בח"א שכתב דוקא אם הוא רעב הרבה ובחידושי הריטב"א [שנדפס כעת] על פסחים בדף מ"ו משמע דאפי' בודאי שלא ימצא מים ג"כ אין להקל בסתמא רק כשהוא צריך לזה הרבה כגון שהוא חלוש מפני טורח הדרך וכיו"ב:

* ברחוק יותר מד' מילין וכו' - ומסתברא דכשהוא נוסע בגמלא פרחא [כגון על פאס"ט וכיו"ב] אין חושבין לפי אורך הדרך אלא לפי חשבון הזמן של הילוך ד' מילין לאדם בינוני שהוא שיעור ע"ב מינוטי"ן וכ"ז דוקא כשהוא רעב הרבה וכנ"ל:

* ידיו במפה - עיין במ"ב דמסתברא דוקא לשתי ידיו אך מלשון הרמ"א שהתיר אפילו לאכול בכף משמע דלדידיה ה"ה במפה ג"כ די ביד שהוא אוכל בו ולא חיישינן דילמא אתי למינגע ביד השני דבמה שהוא רואה בעצמו שמפה כרוך על ידו מינכר ליה ולא אתי למנגע ומ"מ צ"ע דעיקר דינו של הרמ"א דמתיר ע"י כף כבר פקפקו עליו כמה אחרונים:

* ואסור להאכיל וכו' - מלשון זה משמע דדוקא בנותן לו כדי לאכול מיד [ובאופן זה מיירי הגמרא דאסור ליתן לשמש] אבל בלוקח לביתו מותר ליתן לו דמי יודע שיאכל שם בלי נט"י:

===================

* נוטל אדם ידיו שחרית - ואף דבעינן סמוך לנטילה סעודה [ועכ"פ שיהיה השלחן ערוך בשעה שנוטל וכדלקמן בסימן קס"ו בטור ע"ש] היינו דוקא שנוטל בשעת אכילה דמאחר שנטל ידיו לאכילה עכשיו הצריכו חכמים לאכול מיד שלא יסיח דעתו בינתים משא"כ בזה שנטל מקודם שלא בשעת אכילה דאין שייך לחייבו לאכול מיד וכשבא אח"כ לאכול אין עליו חיוב נטילה עוד כיון ששמר ידיו ולא הסיח דעתו והתנה עליהם מקודם [מרבינו יונה וכפי מה שכתבתי לקמיה בסוף המאמר ע"ש]:

* לא מהני תנאי באותה נטילה - עיין במ"ב והנה מסתימת דברי הרמ"א משמע דאפילו מתנה קודם הנטילה שתעלה לו נטילה זו אלאחר איזה שעה ג"כ לא מהני כיון דנטילתו הוא כדי לאכול בעינן שיסמיך סעודתו לנטילתו ואינו מובן כ"כ דכיון שמתנה קודם נטילתו הרי הוא כנוטל שלא לצורך אכילה דהא אין דעתו לאכול עכשיו [ומה שתירץ המ"א בסק"ה דהתם נוטל ידיו לצורך ד"א והתנה שתעלה לו נטילה זו למה שיאכל אח"כ זה עדיף ממה שמתנה קודם נטילה שיהיה מהני הנטילה אמה שיאכל אחר כך זהו דוחק] ובאמת המעיין בדברי רבינו יונה יראה שאינו מוכרח כלל דתנאי לא מהני דאפשר שכונתו כשלא התנה קודם נטילה וא"כ נטילתו היה מסתמא ע"ד לאכול תיכף ולהכי צריך להסמיך הסעודה תיכף אכן בהתנה קודם נטילתו לא מוכח מידי וראיה עוד לדברינו ממה שמקשה אח"כ שם מנטל ידיו לא יקדש ע"ש דלדברינו ניחא קושיתו דאף דהקידוש הוא אחר הנטילה מ"מ כיון שיודע שצריך לקדש אחר הנטילה קודם האכילה הוי כאלו התנה בנטילתו ע"ד שיפסיק בקידוש ולמה אסור לקדש אח"כ אבל לפי דבריהם שסובר ר"י דלא מהני תנאי כשנוטל ידיו לצורך אכילה להפסיק אח"כ א"כ מאי מקשה על דינו מנטל ידיו לא יקדש [וכבר מצאתי שנתעורר ע"ז במחה"ש אך מה שתירץ שם הוא דוחק גדול עי"ש] וכן מצאתי בריטב"א כשהקשה קושיא זו דרבינו יונה תירץ בקיצור דהתם בשלא התנה [ואי אפשר לתרץ דכונת הרמ"א אם מתנה אחר נטילה דהא דומיא דריש דבריו דמיירי בודאי בתנאי קודם הנטילה להרשב"א דטעם התנאי הוא משום כונה] ואפשר עוד לומר דאפי' לרמ"א בפירוש דברי ר"י דאינו מועיל תנאי בנטילה לצורך אכילה זהו דוקא בנוטל לאכילה על דעת לאכול תיכף אלא שרצונו לעשות באמצע איזה פעולה כגון מזיגת הכוס וכדומה בזה אמרו שאינו רשאי ואינו מועיל תנאי דכיון שרוצה לאכול הרי מחוייב בנטילת ידיו וממילא צריך להסמיך הסעודה לנטילה ולהכי מוטב שימזוג הכוס קודם ואח"כ יטול ויסמיך סעודה לנטילה משא"כ בשאינו רוצה כלל לאכול עכשיו אלא שנוטל ידיו ומכין עצמו שיוכל לאכול אחר זמן בזה אפשר מודה הרמ"א דהא אינו מחויב ליטול ידיו עכשיו כיון שאינו רוצה לאכול ובשעה שרוצה לאכול נמצאו ידיו נקיות ואין עליו חיוב נטילה ושפיר מועיל תנאי באופן כזה וכמו שכתב רבינו יונה סברא כזו לענין נטילת שחרית וכן נראה מלשון הלבוש ע"ש:

* בשוק וירך וכו' - ואם נגע בטומאה באמצע אכילה מצדד הפמ"ג דאין צריך לחזור וליטול ידיו דבלא"ה בזה"ז כולנו טמאי מתים וכעין זה משמע בספר בית מאיר ע"ש:

* שיש בהם מלמולי זיעה - נראה שנכון ליזהר מליגע אפילו באיזה בגד שידוע שיש שם הרבה זיעה כגון בצד התחתון של הכובע המונח על הראש שיש שם הרבה זיעה מן השער:

* לחזור וליטול ידיו וכו' - עיין במ"ב מה שכתבנו בשם הרש"ל והנה בט"ז הביא כמה ראיות להסכים לדינו ועיין בספר בית מאיר שהרבה להפליא על כל ראיותיו והסכים לפסק השו"ע וכן בספר בגדי ישע ובספר מאמר מרדכי ובספר מטה יהודה כולם תמהו על ראיותיו ודחו לדברי רש"ל והסכימו לפסק השו"ע אכן מצאתי בפמ"ג בפתיחתו להלכות נט"י שרוצה לומר שעיקר דין זה אם נגע באמצע סעודתו במקום מטונף אם צריך נט"י תלוי במחלוקת דלרש"י צריך ברכת ענט"י משום סרך תרומה כי זהו עיקר הטעם [דידים עסקניות הן ונוגעות במקום הטינופת] ולפירוש רבותיו של רש"י וכן לדעת הרמב"ם א"צ ברכה כה"ג דחששא הוי שמא נגע בטומאה בראשון ומשו"ה ידים שניות וכו' ומשום סרך תרומה התקינו בחולין ג"כ וא"כ בידע ונזהר מטומאה רק נגע במקום מטונף באמצע סעודה אין מברך ענט"י ע"ש וגם הר"ח בפירושו לשבת דף י"ד כתב ג"כ משום טומאה. אכן לפ"ז קשה דעת השו"ע שסתם כן לדינא כהרמב"ן [וכן הרמ"א בס"א כתב נמי שיזהר מלטנפם ומוכח נמי דזה פוסל הנטילה] אחרי דלרבותיו של רש"י וכן הרמב"ם והר"ח ישתנה זה הדין אמנם כאשר נתבונן נראה דאין תלוי זה בזה וראיה לדבר שהר"ח שכתב בפירושו לשבת בהדיא דהוא משום טומאה בפסחים קט"ו שם דמצריך ליטול ולברך שנית כתב דהוא משום שמא נגע בטינוף וצריך לומר לדעתו דבאמת נטילה לחולין משום שניהם הוא חדא משום סרך תרומה והוא מפני נגיעת טומאה וגם משום נקיות וקדושה תקנו והא דהפליג באמצע סעודה דחייב ליטול שנית יפרש הר"ח נמי משום שמא נגע בטינוף [דטומאה אין מצוי כ"כ וגם בזה"ז אין לחוש לזה כמש"כ בבית מאיר והגמרא מיירי אף בזה"ז] וזהו סברת הרמב"ן והרשב"א ג"כ דס"ל לברך שנית בזה וכל מקום שיש בו זיעה ס"ל דבכלל טינוף הוא ומדמו זה להטיל מים ושפשף דאיתא בהדיא דצריך ליטול שנית והיינו בברכה כמו כל נטילות שבש"ס ולפ"ז דברי השו"ע נכונים והנוהג כן יש לו על מי לסמוך דהר"ח ס"ל בהדיא הכי וכן הרמב"ן והרשב"א בעלי דעה זו וכ"מ מרש"י וגם מהטור שכתב בס"א בלבד שיזהר מלטנפם וגם הרמ"א והאחרונים סתמו שם כן. נחזור לעניננו דמי שרוצה לנהוג כפסק השו"ע לברך בודאי אין למחות בידו [אף דבעל דה"ח והפמ"ג כתבו דיש לחוש לדברי רש"ל מ"מ כבר הבאנו לעיל כמה אחרונים דהסכימו כולן לפסק השו"ע וגם בספר נהר שלום וחמד משה בסימן ק"ע דחוהו לראיותיו של הט"ז ותמהו עליו ע"ש] אכן לכתחלה למעשה נראה שיש לנהוג כהכרעת הח"א דבעשה צרכיו או שנגע בטינוף ממש או שהלך והפליג צריך לברך שנית ואם נגע בשוק וירך ומקומות המכוסים או שחיכך ראשו או שהשתין יחזור ויטול ידיו ולא יברך ענט"י דבר"ח הנ"ל לא נזכר בהדיא זיעה וי"ל דוקא טינוף ממש כמו צואה ומקום הטינופת ורק דהרמב"ן והרשב"א כתבו דזיעה חשיב טינוף לענין זה. והנה בהטיל מים ושפשף ג"כ דעת הח"א לחזור ולברך ענט"י וכ"מ דעת המ"א בסימן ק"ע דצריך לברך אף דבסימן זה לענין זיעה הביא דעת רש"ל דלא יברך [ואף דרש"ל אינו מחלק וס"ל דלא יברך באמצע הסעודה בשום גוונא] והנה הפמ"ג והדה"ח כתבו שלא לברך וכבר כתבנו דהנוהג לברך יש לו על מי לסמוך וכ"ש בהטיל מים ושפשף ומ"מ יותר נכון לכתחלה שלא לברך אף בהטיל מים ושפשף דהברכות אין מעכבות וכ"כ בספר חמד משה בסימן ק"ע שלא לברך דיש דעות בין הראשונים בהטיל מים ושפשף במי רגלים ע"ש אבל בעשה צרכיו נראה דצריך לברך וכמש"כ הח"א [ובלא"ה לכמה פוסקים אף בנטילה שלא לצורך אכילה ס"ל דצריך לברך ענט"י כמבואר בב"י בסימן ז' ונוכל לצרף שיטתם לענין זה עכ"פ]. כתב הח"א הנוגע באמצע סעודתו בס"ת או בתפלין או ברצועות [ר"ל כשהם עם התפילין כדאיתא במשנה דידים וברמב"ם] או במגילה מן המגילות הנכתבים על הקלף כדין צריך ליטול ידיו שהרי כל אלו מטמאין את הידים אך כיון שלא מצאתי דין זה בפוסקים יטול ידיו ולא יברך עכ"ל ולענ"ד אין דבריו מוכרחין כלל דבשבת י"ד איתא דגזרו שתי גזירות דמתחלה גזרו נטילה לתרומה רק על הידים הבאים מחמת ספר משום דאסור לאוחזן ערום לכך גזרו וקנסו שאם יגע אח"כ בתרומה שיפסול אותם ואח"כ גזרו על כל סתם ידים משום דידים עסקניות הן וכתבו התוספות דמ"מ גזירה קמייתא קיימי ונ"מ אם נטל ידיו ושמרן ואח"כ נגע בספר צריך נטילה וכ"כ הרמב"ן [והמרדכי לא ס"ל כן אלא דגזירה קמייתא בטלה] ומ"מ נראה דהיינו רק לענין תרומה דכן מיירי שם כל הסוגיא ובחולין ק"ו איתא דגזרו נט"י לחולין נמי משום סרך תרומה והיינו בעיקר גזירת סתם ידים משום דידים עסקניות הן וכאשר יגעו בידים מזוהמות בתרומה יטמאוה ויטנפוה לכך תקנו דבר זה גם לחולין אבל לא מצינו שיגזרו גם על חולין לנוגע בספר אחר הנטילה דכל עיקרו בתרומה הוא רק מחמת קנס שנגע בספר. ובתרומה נמי משמע מהתוספות והרמב"ן דלא היו גוזרין נטילה אחר שנטל ידיו אלא דכיון דגזרו מתחלה בנוגע בספר בסתם ידים שיפסול התרומה שוב לא בטלה הגזירה כשנגע אף אחר שנטל ידיו אבל לחולין מסתברא דלא גזרו אלא גזירת סתם ידים ולכן לא אישתמיט בשום פוסק לכתוב זאת. אח"כ מצאתי באשכול בהלכות ס"ת סימן י"ב תשובה אחת לרב האי גאון דמוכח מינה להדיא כמו שכתבנו וכן מצאתי שהעיר בזה הנחל אשכול שם בסקי"ז שמדברי תשובה זו מוכח דלא כח"א. ומ"מ אפשר דלכתחלה נכון ליזהר בזה שלא ליגע באמצע סעודה:

===================

* והרא"ש היה רגיל וכו' - וכהיום שע"פ רוב המנהג שכ"א מברך על פתו לעצמו לא שייך טעם הרא"ש וחזר המנהג שהיה בזמן התלמוד שהגדול נוטל תחלה ואוכל: