משנה ברורה סימן קנז

===================

(א) כשיגיע שעה וכו' - היינו לכל אדם אבל פועלים אמרינן בגמ' דזמן סעודתן הוא בשעה חמישית:

(ב) רביעית - כשקם בעמוד השחר חשבינן השעות מתחלת היום וכשקם ממטתו אח"כ חשבינן הזמן מעת שקם ממטתו [מ"א]:

(ג) עד שעה ו' - היינו תחלת שעה ו' ולא יאחר יותר עכ"פ מסוף שעה ו' [אחרונים] והאי שעה רביעית ושעה ששית ר"ל זמניות הן:

(ד) אבן לחמת - כגון חמת יין שחסר ועי"ז נפגם וזורק לתוכו אבן שיתמלא וזה לא מעלה ולא מוריד דהיין גופא לא נתרבה עי"ז וטוב היה שימלאהו יין כך בזו האכילה לא יתוסף לו כח עי"ז. טוב שישים אכילתו ביום קלה מבלילה. ויאכל ב"פ ביום אם חלש לבו ואל ימלא כריסו בפעם אחת ויתנהג ע"פ מה שכתוב בענין המן בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע [אחרונים]. איתא בזוהר פרשת בשלח לא ליבעי אינש לבשלא מזונא מן יומא ליומא אוחרי ולא לעכב מזונא מן יומא ליומא אוחרי (והטעם כדי שיבקש בכל יום על מזונותיו וישתכחו על ידו ברכאן בכל יומא ויומא לעילא עי"ש). טוב שיפנה קודם סעודתו:

(ה) אם לא טעם מידי בצפרא - אבל אם טעם מידי לא הוי כזורק אבן לחמת ומ"מ לכתחלה נראה דנכון לקבוע סעודה בששית אף אם טעם מידי בצפרא דהא דרכן היה לאכול פת שחרית קצת וכדאמרינן בגמרא [סוכה כו] כד טעם בר בי רב ועייל לכלה ואפ"ה משמע בשבת דף י' דזמן סעודה הוא עד שעה ששית ובע"כ כמש"כ:

משנה ברורה סימן קנח

===================

(א) כשיבא וכו' - טעם תקנת נטילה הוא משני דברים אחד מפני סרך תרומה והיינו כיון דידים עסקניות הן ונוגעים בכל דבר ובזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה והכהנים אכלו תרומה היו צריכין ליטול ידיהם מדברי סופרים קודם אכילת תרומה כדי שלא יטמאוה בנגיעתן וכדי שיהיו רגילין הכהנים בזה גזרו ג"כ על כל איש ישראל האוכל פת שאסור לאכול עד שיטול ידיו וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בהמ"ק ב"ב לאכול בטהרה ועוד טעם לתקנת נטילה משום נקיות וקדושה וסמכו בגמרא [ברכות נ"א] אקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים [סמ"ג]:

(ב) לאכול פת וכו' - לאפוקי על פירות וכדלקמן בס"ה. והטעם לפי שאין רוב התרומה אלא ממיני פת דכתיב ראשית דגנך ואין דרך לאכול מיני דגן אלא אחר שעושין ממנו פת לא גזרו ג"כ נטילה אלא באופן זה [לבוש]:

(ג) שמברכין עליו המוציא וכו' - דלא תקנו אלא בדבר שקובעין סעודה עליו:

(ד) יטול ידיו - שני ידיו ובכלי ואף אם אוכל רק באחת חיישינן שיגע גם בשניה [אחרונים] וכשיטול ידיו טוב שיטול ימין תחלה כדי שהשמאל תשמש לימין:

(ה) אפילו אינו יודע וכו' - וגם אינם מלוכלכות:

(ו) ויברך ענט"י - היינו אשר קדשנו במצותיו וצונו ענט"י ושייך לומר וצונו אף דהוא מדברי סופרים דנצטוינו לשמוע מהם כדכתיב ע"פ התורה אשר יורוך לא תסור וגו' [גמרא]:

(ז) לחמניות דקות וכו' - יתבאר לקמן בסימן קס"ח ס"ו עי"ש וקמ"ל דאף דאלו מחמשת המינים הם כיון שלא קבע סעודה עליהם א"צ נטילה וכ"ש על פת העשוי משאר דברים שאינם מחמשת המינים שאינם צריכים נטילה לעולם:

(ח) ואינו קובע - אבל אם קבע סעודה עליהם צריך נטילה וברכה כמו על הפת דגם המוציא ובהמ"ז צריך על אלו אם קבע סעודה עליהם וכדלקמן בסימן קס"ח ס"ח. ושיעור קביעת סעודה ג"כ יתבאר שם בעזה"י ואם כשהתחיל לאכול לא היה בדעתו לאכול רק מעט ואח"כ נמלך לאכול עוד כשיעור קביעות צריך נט"י וברכת המוציא וכמו שיבואר שם לקמן בסעיף ו' ע"ש:

(ט) פחות מכביצה וכו' - הטעם משום דלענין טומאה פחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא ולא יטמא ע"י הידים לכן יש לומר דגם על הנטילה לא גזרו או אפשר כיון דלענין בהמ"ז חשיבא אכילה דהא קי"ל דמברכין בהמ"ז על כזית חשיבא גם לענין נט"י ולא פלוג חכמים בתקנתן ולכן יטול ידיו ולא יברך דברכה אינה מעכבת הנטילה. ודע דאם היה באוכל שיעור כביצה אפילו בלא קליפתה לכו"ע צריך נטילה בברכה [דגול מרבבה וש"א]:

(י) פחות מכזית וכו' - דזה לא חשיבי אכילה אף לענין בהמ"ז והנה הט"ז פסק כן לדינא דא"צ נטילה וכן הוא דעת הב"ח וכן הסכים הגר"א והברכי יוסף והביא כן בשם הרשב"ץ ודעת הלחם חמודות והמ"א וא"ר ועוד אחרונים דאף בפחות מכזית דינו כפחות מכביצה ויטול ידיו ולא יברך וע"כ לכתחלה נכון להחמיר בזה. [ודע דשיעור כזית דצריך נטילה לכו"ע הוא אף אם היה מפירורין דקין מצטרפין ואם היה כביצה שלימה מהפירורין צריך לברך על הנטילה ג"כ]. אם אכל מעט פת למתק חריפות השתיה באופן המבואר לקמן סימן רי"ב דא"צ לברך המוציא משום דהוא טפל להשתיה י"א דגם נט"י א"צ אף אם יש בו כביצה וי"א דצריך עיין א"ר ובפחות מכזית נראה שבודאי יש לסמוך שלא להצריך נטילה בזה אף לכתחלה דבלא"ה יש מקילין וכנ"ל אך בכזית או כביצה יטול ידיו ולא יברך על הנטילה מחמת ספק:

(יא) דבר וכו' - היינו אפילו ירק ופירות ובשר ואע"ג דעל פירות לא תקנו נט"י התם הפירות עצמן לא נטמאו מהידים שהידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין משא"כ כשטבולין במשקה ובמשקה קי"ל דנגיעה בידים מטמא אותן להיות תחלה תקנו ליטול את הידים שלא יתטמאו המשקין על ידם ויפסלו אח"כ גם האוכל:

(יב) שטיבולו - ואותן ששוקעין פירות או ירק במים לנקותן חשיב טיבולו במשקה ודבר שאין דרכו לטובלו או להיות עליו משקה א"צ נט"י דמלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן. הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה דלא תקנו נט"י לשתיית משקין וכדלקמיה בס"ו:

(יג) באחד משבעה משקין - אבל שאר מיני משקין הנסחטין מן הפירות אינם חשובין משקין:

(יד) דבש - דבורים ולא של תמרים או של מין אחר. כתבו הפוסקים כל המשקין שנקרשו בין ע"י בישול בין ע"י צינה עד שאין בהם טופח ע"מ להטפיח לא חשיבי משקה ודעת התוספות שאפילו חזרו ונימוחו אח"כ זולת יין או מים וה"ה חלב שנקפא כשחזרו ונימוחו חשיבי משקה. ולפ"ז מרקחת המטוגן בדבש אם הדבש שעליהן קרוש עד שאין בהם טופח ע"מ להטפיח לכו"ע מותר לאוכלן בלא נטילה ואם הדבש אינו קרוש דעת הט"ז דחשיב משקה ודעת המ"א דלא חשיב משקה כיון שעומד הדבש הזה לאכילה ולא למשקה שם אוכל עליו והח"א הכריע דיש חילוק בזה דאם קנה הדבש ועדיין הוא מעורב בשעוה והתיכו ע"מ כן כדי לטגן בו אם כן מעולם לא היה עליו שם משקה כיון שהתיכו בשביל אכילה ואין צריך נט"י אבל הקונה דבש שכבר מהותך מן העושים משקה (מעד) וידוע שהם מהתכים כדי לעשות משקה צריך נט"י אע"ג שמטגן בו אוכל. ועיין בדה"ח שכתב דאם אוכל המרקחת ע"י מזלג יש להקל דא"צ נטילה. וכל זה במרקחת המטוגן בדבש אבל המטוגן בצוקער אין צריך נטילה לכו"ע דלא הוי משקה [אחרונים]:

(טו) שמן - היינו שמן זית [ב"י] ומשמע דשאר שמנים אינם בכלל משקה:

(טז) חלב - וה"ה מי חלב או חמאה כשנימוחה ולכן הטובל בהם דבר מאכל צריך ליטול ידיו ואם היה החמאה קרושה א"צ ליטול ידיו דחמאה קרושה הוי כאוכל. והאוכל דבר המטוגן בחמאה כשהיא לחה ע"ג צריך ליטול ידיו ובח"א כתב דדוקא כשנימוח החמאה במחבת בשעת הטיגון קודם שהניח האוכל לתוכו ונעשה עליה שם משקה מקודם אבל כשנימוח אח"כ קי"ל דמשקה הבאה לתקן אוכל הוא והאוכל דבר המטוגן בשומן או במי ביצים לכו"ע לא הוי משקה [אחרונים]:

(יז) דם - כדי נסבה דהא אסור לאכול דם ודם דגים וחגבים לא מקרי משקה. ואולי דמיירי שאוכל המאכל בטבול בדם מפני רפואה ופקוח נפש:

(יח) מים - ומלח העשוי ממים הוי משקה ולכן אם אוכל צנון במלח הוי דבר שטיבולו במשקה וצריך ליטול ידיו [דה"ח]. ונראה דמיירי כשהמלח היה לחה בשעת טיבול דבסתם מלח שהוא קרוש הלא אין שם משקה עליהן וכנ"ל באות י"ד:

(יט) אין ידיו נוגעות - גזרה שמא יגע בו:

(כ) בלא ברכה - כי יש מקצת הראשונים דסברי שלא הצריכו חכמים נט"י לדבר שטיבולו במשקה אלא בימיהם שהיו אוכלים בטהרה משא"כ עכשיו שכולנו טמאי מתים ולכך לא יברך ענט"י שספק ברכות להקל והנה במ"א הביא בשם הל"ח דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מה שיסמוכו היינו על מקצת הראשונים הנ"ל אבל הרבה אחרונים החמירו מאד בדבר וכתבו דהעיקר כרוב הפוסקים דצריך נטילה מדינא אף בזה"ז ועיין בביאור הגר"א שגם דעתו כן והחמיר מאד בזה שאף צריך לברך ע"ז ולכן אף דהעולם אין נוהגין לברך עכ"פ אין להקל לאכול בלי נטילה. וצריך לזה כל דיני נטילה כמו לפת. ומ"מ בפחות מכזית נ"ל פשוט שאין להחמיר בזה כלל דאפי' בפת הרבה אחרונים מקילין וכנ"ל במ"ב:

(כא) אפ"ה יטול וכו' - דחיישינן שמא יטבלנו כולו:

(כב) ה"ז מגסי הרוח - שמראה בעצמו שהוא מדקדק במצות במה שא"צ דמדינא לא תקנו כלל נט"י לפירות וכמש"כ בסק"ב עיי"ש. ודע דמה דאסור בתורת חיוב הוא אפי' אם לא יברך על נטילה זו כיון שנוטלן משום מצות נטילה:

(כג) שלא היו ידיו נקיות - עיין באחרונים שהסכימו דאפילו אם אינו יודע להם שום לכלוך וטומאה רק שרוצה להחמיר ע"ע ליטול ידים משום כבוד הברכה ג"כ מותר והא דנקט הרמ"א ולא היו ידיו נקיות לאשמועינן דאפילו באופן זה דבודאי צריך מדינא לרחוץ ידיו משום הברכה מ"מ אין ליטלן דרך חיוב נטילה כדין רק דרך רחיצה בעלמא:

(כד) יש מי שנראה וכו' - כתבו האחרונים דכו"ע מודים בזה דמוהל היוצא מן הבשר לא חשיב משקה אך אם משקה טופח ממים שעליו שהודח קודם הצליה פשיטא דנקרא משקה אלא שאין דרך צלי להיות טופח מהמים שמתייבש בעת הצליה ודעת הגר"א דאם הודח במים קודם הצליה אז גם על המוהל היוצא מהבשר יש שם משקה:

(כה) והם נגובים - ר"ל שנתנגבו מרוטב שעליהם דאלו הם טופחים מהרוטב הם בכלל דבר שטיבולו במשקה וצריך נט"י:

(כו) דינו כפירות - והאחרונים הסכימו דמיני תבשיל כיון שאין דרך ליגע בו ביד אלא לאכול בכף א"צ נט"י ואפילו אם נוגע בו בדרך מקרה בתוך הכף ג"כ א"צ נטילה וכן נוהגין אבל מה שדרך ליגע בו בידיו אע"פ שאוכל בכלי לא מהני. פירות המבושלים במים יש דעות בין האחרונים אם צריכים נט"י וע"כ נכון להחמיר לאוכלן ע"י כף אם יש משקה טופח עליהן ובכבושים [כגון אוגערקעס וכה"ג] בודאי נכון להחמיר ליטול ידים אם לא שנתנגבו ממים שעליהן. כתב בדה"ח האוכל לעק"ך למתק השתיה וטובל הלעק"ך ביי"ש לא הוי דבר שטיבולו במשקה משום דזיעה הוא מהתבואה והוי מי פירות ואף אם הי"ש מזוג הוא במים מ"מ מועט הוא וא"צ נטילה עכ"ל משמע מזה דאם המים הוא רוב [לפי הגראדי"ן] הוי בכלל משקה. ואם הלעק"ך הוא פחות מכזית נראה דיש להקל וכמש"כ לעיל במ"ב ס"ק י':

(כז) השותה וכו' - דלא עביד דנגע בידו במשקין שבתוך הכלי לכן לא תקנו נטילה לזה ולכן אף אם אירע שנטל המשקין בידו כגון ששאב בידיו מן הנהר ושתה ג"כ א"צ נטילה דלא תקנו נטילה לשתיה [מ"א]:

(כח) יש מי וכו' - היינו לדעת מקצת הפוסקים שזכרתי לעיל באות כ' שס"ל דאין חיוב נטילה לטיבולו במשקה בזמן הזה ולכן אינו יוצא בנטילה זו לאכילת פת דלא נטל לשם נטילה המחוייבת:

(כט) שלא לאכול - כגון שהיו ידיו מלוכלכות ונטלן ולא היה בדעתו לאכול אז ונמלך לאכול ולא הסיח דעתו בינתיים בזה כ"ש דאין נטילה ראשונה עולה לו דלא היתה לשם קדושה כלל:

(ל) ואם וכו' - קאי על כל הסעיף:

(לא) לא הסיח דעתו - דאם הסיח דעתו משמירתן לכו"ע צריך ליטול שנית ובברכה דאז אין נטילה ראשונה עולה לו כלל:

(לב) בלא ברכה - דכמה פוסקים ס"ל דבנט"י לחולין אף אם לא כוון לשם נטילה יצא אם לא הסיח דעתו מעת שנטל ידיו ומבואר דבריהם בב"י סימן קנ"ט ובשו"ע שם סי"ג ע"ש וא"כ יטול בלא ברכה שמא יצא בנטילה הראשונה ועל נטילה ראשונה לא שייך לברך אף דנמלך לאכול סמוך ממש להנטילה כיון שלא היתה לשם נטילה [אחרונים]:

(לג) אם נגע וכו' - היינו אף בדבר שטיבולו במשקה [מטה יהודה וכ"מ בביאור הגר"א עי"ש]:

(לד) במדבר - הוא ג"כ הטעם מפני הסכנה אם ילך ויחפש אחר מים ונקט מדבר בפני עצמו לאשמועינן דסתם מדבר לעולם מקום סכנה הוא:

(לה) ואין לו מים - ואף כשיודע שאם יחזר אחריהם מיל ישיג שם מים ג"כ אין מחוייב:

(לו) פטור מנט"י - מ"מ במפה צריך לכרוך ידיו כדלקמן סימן קס"ג:

(לז) ששיעורם ברביעית - היינו רביעית אחת לשתי ידיו ולקמן בסימן קס"ב ס"ד העתקתי דברי האחרונים שכתבו דלא יפחות מרביעית לכל יד ויד דבנוטל בפחות צריך ליזהר בהרבה דברים ואין הכל בקיאין בהם:

(לח) מלא חפני טיבותא - מ"מ לכתחלה טוב יותר שלא יעשה בשביל זה דהוא ע"מ לקבל פרס אלא יעשה הכל לכבוד הש"י והשכר ממילא יבוא. ומי שזהיר בזה ואינו מתעשר הוא מפני שמעשיו מעכבין [אחרונים]:

(לט) עובר לעשייתן - קודם וסמוך להעשייה [מרש"י]:

(מ) דפעמים שאין ידיו נקיות - כגון שיצא מבהכ"ס או שנגע במקומות המכוסות בגופו שאינו ראוי לברך קודם שנטל ידיו ומפני זה נהגו בכל הנטילות לברך אחר הנטילה:

(מא) מים שניים - הב"י הביא זאת בשם רבינו ירוחם שכתב שכן נהגו רבותיו ובשב"ל הביא בשם רבינו מאיר ז"ל שנהג לברך אחר הנטילה וקודם הניגוב וכדלקמיה וכן נהגו העולם:

(מב) שגם הניגוב וכו' - הוא טעם אחר לאיחור הברכה דגם אחר הנטילה חשיב עוד עובר לעשייתן דגמר הנטילה הוא הניגוב וכדלקמיה בסי"ב:

(מג) ומקרי עובר לעשייתן - ואף בשופך רביעית בב"א דלדעת המחבר א"צ ניגוב כלל כדלקמיה מ"מ לא פלוג [מ"א וש"א]:

(מד) מברך אח"כ - והיינו לפי טעם הראשון שכתב המחבר דלא דמי לשאר ברכות שעל מצוה דקי"ל שאם לא בירך מתחלה שוב אינו מברך אח"כ דהואיל ואדחי אדחי דשאני הכא שלא היה ראוי לברך מקודם משום שפעמים שאין ידיו נקיות ולכן אף אם כבר נגב ידיו יוכל לברך עוד אבל אם כבר בירך המוציא כתבו הפוסקים דשוב אינו מברך על נט"י. והנה הט"ז מחמיר אף לאחר הניגוב ששוב לא יברך ואף דלמעשה אין לנהוג כן דרבו האחרונים שמסכימים עם הרמ"א מ"מ לכתחלה יש ליזהר בזה מאד וע"כ יש ליזהר במה שנוהגין איזה אנשים שאומרים שאו ידיכם וממשיכין הדבר מלומר ענט"י עד לאחר הניגוב שלא כדין עושין כן:

(מה) לחם טמא - כתב הב"י דהיינו משום דמים הראשונים ששופך על ידיו טמאים הם שנטמאו מחמת ידיו כדלקמן בסימן קס"ב ואף דשופך מים שניים לטהר המים כדאיתא שם מ"מ לכתחלה צריך להעביר את הראשונים לגמרי ע"י ניגוב ורש"ל כתב דעיקר הניגוב הוא משום נקיות דכשידיו לחים ממי הניגוב יש בו משום מיאוס וכ"מ ברש"י סוטה דף ד'. כתב המ"א בשם התשב"ץ לא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה ועיין בפמ"ג שמסתפק אם דוקא חלוקו או כל בגדיו במשמע:

(מו) בלא ניגוב וכו' - כן איתא בתוספתא וכתב הב"י דהטעם הוא משום דבמטביל אין כאן מים טמאים כלל ולכן אין צריך ניגוב ולמד מזה דה"ה בשופך רביעית בבת אחת על שתי ידיו או על כל יד ויד בפני עצמו דקי"ל נמי דהמים טהורים הם [כדלקמן בסי' קס"ב] אין צריך ניגוב. ורש"ל חולק על זה דס"ל דעיקר הניגוב שתקנו הוא משום מיאוס וכנ"ל וא"כ מה לי רביעית בבת אחת או לא ורק במטביל אין צריכין ניגוב דטבילת הידים הוא כעין טהרה דאורייתא של טבילת הגוף ושם בודאי אין צריך ניגוב ולכן גם בטבילת ידים לא תקנו בו ניגוב וכדבריו כתב גם הב"ח בסימן קס"ה וכן הסכימו שאר אחרונים. ואף במטביל דא"צ ניגוב מן הדין כתב המ"א דמי שדעתו קצה עליו יש בו משום מיאוס וצריך ניגוב:

משנה ברורה סימן קנט

===================

(א) בכלי - דאסמכינהו רבנן על מי חטאת או על קידוש ידים ורגלים במקדש דבעי כלי:

(ב) וכל הכלים כשרים - היינו בין של עץ או עצם או זכוכית וכן כלי עור שמיוחדין לקבל משקה וכדלקמן בס"ד ע"ש:

(ג) אפילו וכו' - היינו אף דכל אלו אינם חשובים כלי כלל לענין קבלת טומאה אפילו מדברי סופרים עכ"פ כלים הם וכשרים לענין נט"י:

(ד) וכלי אדמה - היינו טיט שאין נצרף בכבשן רק בחמה וכדומה אבל כשנצרף בכבשן הוא כלי חרס המוזכר בתורה לענין קבלת טומאה:

(ה) שיהא מחזיק וכו' - דאל"ה אין שם כלי עליה לענין נטילה ועיין בה"ל:

(ו) רביעית - היא רביעית הלוג ששיעורה ביצה ומחצה:

(ז) בכונס משקה - ואם נותן לתוכו מים ויוצא טיף אחר טיף בידוע שהוא כונס משקה [ב"ח וא"ר]:

(ח) והוא גדול וכו' - דאם לא היה רק נקב קטן שהמשקין יוצאין בו אבל לא נכנסין מבחוץ לתוכו חשיב ככלי שלם ונוטלין דרך פיו. ואפילו ניקב בשולי הכלי שאין מחזקת רביעית תחת הנקב כתב בב"י להתיר דלא בטל מתורת כלי מחמת נקב זה ונראה שיש להחמיר בזה אם לא בשעת הדחק שאין לו כלי אחר:

(ט) בטל מתורת כלי - בין אם הכלי היה מיוחד למשקין או לאוכלין כמו שבארתי בבה"ל:

(י) אבל אם נוטל וכו' - והטעם דלמטה מן הנקב חשיב עדיין כלי כיון שמחזיק רביעית דמה שנוטל מן הנקב הוי כמו נוטל מברזא לקמן בס"ה. וכל זה הוא דעת השו"ע שהעתיק לדינא את דברי הטור אבל הרבה פוסקים חולקין בזה וס"ל דבכלי חרס המיוחד למשקין אם היה נקב ככונס משקה חשיב כולו שבר כלי ואין נוטלין ממנו כלל אפילו דרך הנקב ואינו דומה לברזא דהתם עשוי מתחלה לכך ומ"מ אם אין לו כלי אחר יש לסמוך על דעת המחבר להכשיר דרך הנקב [ח"א] ובכלי חרס המיוחד לאוכלין [דשיעורו לענין טומאה כמוציא זיתים] וכן בשאר הכלים דאינם של חרס דלא נטהרו מטומאתן לכו"ע ע"י נקב ככונס משקה נראה ממ"א דלכו"ע מותר ליטול דרך הנקב. ודע דלפי המתבאר לקמן בסימן קס"ב ס"ג במסקנת הרבה אחרונים שם לא יהיה מותר דרך הנקב ליטול רק כשהנקב יהיה עכ"פ גדול קצת שקילוח המים יהיה נשפך ממנו בלי הפסק דאל"ה יהיה אסור לכתחלה משום דהוי כעין נטילה לחצאין. וכ"ז במקום הדחק אבל לכתחלה בודאי נכון להדר שיהיה הכלי שלם:

(יא) כיון שמחזיק רביעית - יש מאחרונים שכתבו דכ"ז בניקב אבל בנסדק אף אם מחזיק רביעית למטה מהסדק ואפילו אינו רק כמוציא משקה פסול דחשיב כשבר כלי עי"ז גם לענין טומאה והטעם משום דבנסדק עתידה להסדק כולה [ב"ח] והט"ז חולק עליו וסובר דנסדק דינו כניקב ואין לפסול אא"כ יוצא דרך הסדק טיף אחר טיף דאז הוי ככונס משקה ועיין בח"א שכתב דאם אין לו כלי אחר יוכל לסמוך על דעת הט"ז להקל בזה. ואפילו לדעת הב"ח נראה דבכלי נחשת או שאר כלי מתכות [כמו בלע"ך וכיו"ב] דחזקים הם וע"י שנסדק קצת לא יסדק כולה לא גרע נסדק מניקב ועיין בבה"ל שצדדנו דבכלי זכוכית אפילו אם הסדק דק מאד שאינו אפילו כמוציא משקה אם אין הכלי יכול לקבל עתה החמין כצונן אין ליטול בו. כתב הט"ז אם מועיל לסתום הנקב יש ללמוד ממ"ש הראב"ד פי"ד מהלכות כלים דבטיט אינו מועיל בשום כלי [וכן בסמרטוטין] ובזפת מועיל לכלי חרס דוקא ובכל דבר שהוא ממין אותו כלי כגון של מתכות במתכות או של עץ בעץ בודאי מהני וכ"כ בשע"ת ועיין מה שכתבנו בבה"ל בשם הנ"א:

(יב) כלי שמחזיק וכו' - בטור וב"י איתא דה"ה בשבר כלי שהוא מחזיק רביעית שלא במסומך כגון חבית שנחלקה לארכה שהיא מקבלת על דופנה רביעית שלא במסומך אך י"א דאפילו לדידהו אין להקל בזה אא"כ יחדה לתשמיש ועיין במ"א סק"ג שהאריך בזה והעלה דאין להקל בזה בכל גווני דהואיל והיא שבר כלי לא חשיבא כלל וכן הוא דעת הגר"א בבאורו. וכ"ז דוקא בדפנות הכלי וכנ"ל אבל כלי שנפחתה מלמעלה ויכולה לעמוד על שוליה שלא במסומך ולקבל רביעית נראה דיש להקל ליטול בה אם אין לו כלי אחר אך שיזהר ליטול בה במקום שנפחת ששם הכלי נמוכה דבשפה אחרת שהכלי גבוה כמה אחרונים מחמירין וס"ל דלא חשיבא כלי כיון שאין הכלי מחזיק המים במקום ההוא שנשפכין דרך הצד שנפחת ואם בכלי זה ניקב אח"כ נקב קטן אפילו רק כמוציא משקה בלבד יש להחמיר שלא ליטול בו שוב כלל:

(יג) רביעית כשסומכים אותו - לאו דוקא דה"ה אם מחזיק הרבה יותר מרביעית ע"י סמיכה אינו אסור אא"כ ישפכו המים ולא ישאר בו רביעית כשלא יסמכוהו אבל אם ישאר בו רביעית אחר שפיכה לא נתבטל משם כלי:

(יד) אינו כלי - והיינו כשלא היתה תחלת תיקונו כך דאם היתה תחלת תיקונו כך הלא חשיב כלי וכדלקמן בס"ה אלא מיירי כשנפחת אח"כ קצת ממקום מושבו שאינו יכול לישב עי"ז שלא ע"י סמיכה או שהיה כלי כעין מגופה דאף אם נעשה מתחלה כך אינו חשיב כלי וכדלקמיה:

(טו) מגופה וכו' - וה"ה בכיסוי כלים שהם חדין ואין מקבלין רביעית שלא ע"י סמיכה אסור אא"כ תקנן אבל אם היו רחבים מתחלה ומקבלין רביעית כשרים משום דמשתמשין לפעמים בהן ג"כ לקבל ויש מחמירין בזה אא"כ יחדן בהדיא לקבלה:

(טז) שהיא חדה - היינו שהיא חדה למטה במקום שיושבת בפי החבית ולמעלה על גבה יש בה חלל לקבל:

(יז) אין נוטלים ממנה - ואף דהיא נעשית מתחלה חדה מ"מ לא נחשבה ככלי שתחלת תיקונו כך המבואר בס"ה דמותר משום שלא נעשית מתחלה בשביל לקבל בה משקין רק עיקרה לכיסוי הוא וכן לא דמי לשק וקופה המבואר בס"ד דמחמירין שם דלא מהני אף אם תקנן לשבת בלא סמיכה משום דבזה עכ"פ משתמשין בה לפעמים לקבלת משקין:

(יח) שתקנן ועשה וכו' - ר"ל שתקנן במה שעשה וכו' והקשה הט"ז הלא נודות עור עשויין לקבל משקין ותחלת עשייתן כך הוא ודמי לכלי שתחלת תיקונו כך שבס"ה ולמה צריך תיקון ותירץ דאינו חשיב בית קבול שלהן בלא תיקון מושב שכשאין בהם מים אין בהם חלל אלא מונח זה על זה:

(יט) לפי שאינם עשויים - היינו דאינם עשויים כלל מתחלה לקבל בהן משקין:

(כ) כובע של לבדים - היינו מה שאנו קורין קאפעלושין וכן יארמעלקעס ואפילו הם של עור:

(כא) ע"י הדחק מותרים - היינו כשהם קשים ואין המים זב מהם. ודע דהרש"ל חולק וס"ל דכובע לא נעשה לקבלה כלל ולא עדיף משק וקופה. וכתב הח"א דבשעת דחק גדול כגון בדרך ואין לו כלי אחר מזה יטול ובלי ברכה [וכתב דאז יכרוך ידו במפה] אבל שלא בשעת דחק גדול יש להחמיר דגם עוברי דרכים בזמנינו אין שותין מאלה וכ"כ הפמ"ג דלא יברך על נטילה זו:

(כב) שתחלת תיקונו כך - ר"ל שנעשה מתחלה להשתמש בה ע"י סמיכה:

(כג) מלא נקבים - הנה מסתימת המחבר משמע דאין חילוק בין נקבים קטנים לגדולים דהואיל בעת שמניח האצבע עליו אין המים יוצאים מקרי שפיר כלי וכשר לנטילה ולפ"ז ה"ה בליווע"ר שלנו שיש רק נקב אחד רחב למטה במקום יציאת המים וכשמסיר האצבע יוצאין המים בשפע ג"כ מותר אבל מלשון הרמב"ם [והובא בט"ז] משמע דדוקא כשהנקבים שמהן יוצאין המים הם דקין מאד שאף כשמסיר האצבע אין יוצאין המים מחמת זה רק מעט באיחור גדול אבל כשהנקבים הם גדולים אסור וכ"ש בליווע"ר שלנו דאסור ועיין בבה"ל:

(כד) מותר ליטול ממנו - דהיינו שמסיר האצבע והמים יוצאים מלמטה. כתבו האחרונים דאין ליטול ידיו מהכלי (שקורין גיסקאן) דרך הדד [והיינו מה שעושין הדד כחצי עגולה] ודוקא כשהדד גבוה משפה של הכלי ומשום דאין הכלי מחזיק המשקה רק עד השפה לכן מהשפה ולמעלה אין שם כלי עליה אבל אם הדד שוה לשפת הכלי מותר ליטול גם מן הדד ואם הדד נמוך משפת הכלי יטול רק דרך הדד ולא מהשפה של הכלי ומשום דאין הכלי מקבל מים רק עד הדד נמצא דלמעלה מזה אין שם כלי עליה ויש מקילין בזה. וכל זה דוקא כשהדד הוא כחצי עגולה אבל אם הדד הוא כשפופרת (שקורין שנוי"ץ) אף שהוא בולט למעלה משפת הכלי משמע ממ"א דמותר ליטול אף דרך הדד ויש אוסרין דרך הדד:

(כה) כלי שיש בו ברזא - היינו מה שקורין (צאפי"ן) או מה שקורין (האנדפא"ס) שיש לו יתד מלמטה ובשעה שרוצה ליטול ממנו דוחה היתד למעלה ונשפך המים רק שצריך ליזהר להחזיר בכל שפיכה ושפיכה וכדלקמן בסוף ס"ט. ועיין במ"א לקמן סימן קס"ב דכשנוטל מהאנדפאס צריך ליטול רביעית בבת אחת על היד:

(כו) למטה - ר"ל אף בשוליה אפ"ה לא נתבטל ממנה שם כלי ע"י נקב זה ומותר ליטול בין דרך הברזא ובין למעלה דרך פי החבית:

(כז) הואיל ומתחלה נעשה וכו' - וה"ה אם נעשה נקב בכלי המבטלו משם כלי ותיקן שם ברזא להשתמש דרך שם חשיב ג"כ כאלו נעשה מתחלה לכך כיון שעתה ייחד הברזא נעשה כלי עי"ז [מ"א]:

(כח) לקבל ע"י כך - ר"ל ע"י הברזא שתחוב שם מחזיק המים שלא ישפכו דרך הנקב ומוכח מאחרונים דבכלי של חרס צריך שיהיה הברזא מהודקת שלא יהא מנטפת דרך שם דאם מנטף טיף לא עדיף מאלו לא היה שם ברזא כלל ואפילו ליטול דרך הנקב אסור אף שמחזיק רביעית מן הנקב ולמטה ובשאר כלים מותר ליטול דרך הנקב אם מחזיק רביעית ממנה ולמטה. ולפ"ז בהאנדפא"ס שלנו שהברזא בשולי הכלי מלמטה אם אינה מהודקת ומטפטף המים דרך שם נתבטלה מלהיות כלי עד שיתקנה ואסור ליטול ממנה:

(כט) בחפניו - ואפילו היו ידיו טהורות:

(ל) ושפך ממנה - היינו אחר שכבר נגמר הנטילה מיד האחת שפך מהמים הנשאר תוך פיסת ידו על היד השניה להכי אינה כלום דלא באה הנטילה מהכלי. ואם החזיק הידים זו תחת זו ושפך אחד על היד העליונה וממנה ממילא נשפך גם על היד השניה שתחתיה נטהרה עי"ז וכדלקמן בסימן קס"ב ס"ה דנטילה אחת הם:

(לא) והוא שהיתה - דמבואר לקמן בסימן קס"ב דמים הראשונים ששופכן על ידו לשם נטילה הם עצמן נטמאו בנגיעתן בידיו וא"כ אם ישפוך מיד אחת על ידו השניה לא יטהרו אותה כיון דהמים עצמן טמאים הם ולכן כתב שהיתה ידו הראשונה טהורה שאז לא נטמאו המים ששפך עליה:

(לב) טהורה - כתבו האחרונים דעכ"פ לא התיר ר"ת אלא רק לשפוך מיד זו לחברתה אבל לא לשפשף וליגע דאם ישפשף ויגע בה אף שהיא טהורה הלא תהיה נטמאת בנגיעתה בחברתה:

(לג) רביעית בב"א - ובכגון זה אף שהיתה טמאה נטהרה ידו בשפיכה אחת וגם המים עצמן לא נטמאו דרביעית בבת אחת עשוה כמקוה המטהרת שגם המים טהורים הם כדלקמן בסימן קס"ב ולכן יכול לשפוך ממים אלו גופם שנתקבץ לתוך פיסת ידו על יד השניה מיהו זה דוקא אם שפך הרביעית על ידו כראוי דהיינו כדין נטילה על כל היד מבפנים ומבחוץ דאלו שפך כולה רק לתוך פיסת ידו אין זה נטילה כראוי וידו הראשונה עצמה טמאה וגם המים נטמאו בה:

(לד) היא עיקר - וכן הוא דעת ש"פ דלא כר"ת [הגר"א]:

(לה) לכתחלה - ורש"ל החמיר אף בדיעבד וגם לדעת רמ"א הוא דוקא בשעת הדחק אבל בנזדמנו לו מים יטול שנית ובלי ברכה:

(לו) שדולה מים וכו' - ר"ל שדולה אדם מים מן היאור בדלי ושופך לתוך הצנור שיבואו ממנו לשדות ובא זה ליתן ידיו לתוך הצנור [רחוק ממקום ששופכין בו] כדי שיקלחו המים על ידיו וסובר שיחשב לו לנטילה:

(לז) מכחו הם באים - ואף דנט"י מכלי הוא דוקא כיון שהוא קרוב למקום השפיכה ששופך בדלי חשוב מכח הכלי ג"כ ופשוט דאם שפך לתוך הצנור בכלי פסולה כגון במנוקב אף בנתן קרוב למקום השפיכה פסול דאינם באים מכלי אם לא באופן המבואר לקמיה:

(לח) ואם הטביל ידיו - היינו שתחבן במים שנתכנסו בתוך הצנור ובא להכשירן מכח טבילה כמבואר לקמיה בסי"ד דטבילה נמי מהני לידים כשטובלן במעין או במקוה:

(לט) שהם שאובין - ואין מכשירין מכח טבילה אלא במים הכשרין לטבילת הגוף ועיין לקמן בסט"ז דהראב"ד מכשיר בשאובין ארבעים סאה בקרקע אך דבאמת רבים פליגי עליה כמ"ש שם בבה"ל:

(מ) חוץ לצינור וממשיך - ושיעור ההמשכה שיתבטל שם שאובין עי"ז הוא ג' טפחים [פמ"ג מיו"ד סי' ר"א סל"ו] ומחמת הצנור עצמו לא הוי שאובין דמיירי שלא היה עליו שם כלי כגון שלא נעשו בו ד' שפות לקבל בתוכו דאלו היה הצנור עצמו כלי לא מהני ההמשכה דהא שאובין הן מחמת זה הצנור גופא ואין שייך שם טבילה כלל:

(מא) שהמשיכוה - ואף דלענין טבילת הגוף מחמירין בזה אם היו כל המים שאובין אף שהמשיכוה כמ"ש ביו"ד סימן ר"א בנטילה דרבנן סמכו להקל על דעת המתירין שם [מ"א וש"א]:

(מב) כשרה - ודוקא שיש בו מ' סאה [רש"ל וא"ר] דאף למאן דמיקל לקמן בסי"ד בפחות מזה הלא עיקר הדין דע"י המשכה ג"כ קולא היא ולא מקילינן כולי האי. וגם צריך שיהיו המים מכונסין ולא זוחלין והיינו שיסתום בסוף הצנור שיתכנסו המים:

(מג) לתוך החריץ - ר"ל לתוך החריץ של הצנור:

(מד) בכונס משקה - ומבואר לעיל בס"א דכשמוציא טיף אחר טיף כונס משקה הוא ויש רוצים לומר דבכאן צריך שיהיה גדול קצת שיהא נראה הקילוח דאז חשיב מחובר למימי היאור ועיין בב"י לעיל בראש הסימן במה שהביא בשם מהרי"ק דלפי זה הוי השיעור בנקב כעדשה:

(מה) מחבר הכלי ליאור - וה"ה אם בא בספינה ואינו מגיע להטביל ידיו במי הים ואין לו כלי שלם רק כלי מנוקב ככונס משקה דולה בו מן הים ומטביל ידיו בו שמימי הכלי מחוברים למי הים ע"י שהמים נוטפים דרך הנקב [ש"ג ומ"א]:

(מו) לענין טבילה - דניצוק אינו חיבור שם כלל וגם באופן דמהני שם עירוב לחבר המים הוא בשיעור גדול ולא ע"י ניצוק דק כזה:

(מז) ויש חולקין - ורש"ל הסכים כדעה זו מ"מ בשעת הדחק יש לסמוך על דעת המקילין דהוא דעת רוב הפוסקים. ואם טבל ידיו ע"י הכשר חיבור הניצוק ואח"כ נזדמן לו ליטול כראוי לא יברך על נטילה שניה דהא לרוב הפוסקים יצא ידי נטילה [א"ר] וקנים החלולים המקלחים מים מן היאור אם הניח ידיו תחת הקילוח לא הוי נטילה דאף להסוברין בס"ח דלא בעי כח גברא פסול משום דאין כאן כלי דהקנים אינם כלום שאין בהם בית קבול. וגם אין יכול להטביל ידיו ברע"ר קאסטי"ן העומד סביבם והוא שנפסק הקילוח מן הקנים אבל בעת שהולך הקילוח מן הקנים אם רוצה להטביל ידיו בהקאסטין י"ל דשרי לכו"ע אף להיש חולקין דניצוק רחב כזה לכו"ע הוי חבור והוי כאלו מטביל בהיאור. כתבו האחרונים שאין ליטול ידיו מן הפלומ"פ לפי שאינו כלי וכ"ז דוקא כשמניח ידיו סמוך למקום יציאת המים מן הצנור הבולט אבל מותר להניח ידו אחת סמוך לארץ ובידו השניה ימשוך הפלומ"פ להביא עליו המים ואח"כ יחליף ידיו או שחבירו ימשוך לו ומהני כ"ז משום דניצוק חבור והוי כאלו טובל במעין עצמו אבל אם יחזיק ידיו גבוהות מן הארץ לא מהני הנטילה משום דהוי כטובל בכיפין:

(מח) הקבועים - דלנט"י כלי בעינן וכיון שהם קבועים בכותל הרי הן ככותל ואין שם כלי עליהן אע"פ שעשה להן בית קבול. ועיין בפמ"ג שמצדד לומר דדוקא ליטול מן הברזא דרך נטילה אבל לטבול בתוכן אם יש בהן ארבעים סאה יש להכשיר מטעם טבילה דמותר במ' סאה כדלקמן בסי"ד ולא הוי כטובל בכלי דכמחובר חשבינן ליה ומ"מ נראה פשוט דאין להקל בזה אלא בשהמים לא נשאבו ע"י כלי [עיין לקמן בסט"ז בבה"ל שם]:

(מט) כלי תחלה וכו' - הטעם כיון שהיה עליהם שם כלי תחלה בתלוש חשיב נטילה בכלי:

(נ) נוטלין ממנו - ר"ל דרך ברזא שמסירה בכל שפיכה ושפיכה דחשיב עי"ז כח גברא וכמו שיתבאר בסוף ס"ט:

(נא) אם הכניס ידיו וכו' - אקדים קצת כדי שיובן דברי הסעיף והוא. דהנה רוב הפוסקים אוסרין לטבול ידיו בכלי במקום נטילה משום דס"ל דבעינן בנטילה כח גברא והיינו שיבואו המים על ידיו מכח אדם ששופך עליהם וכנ"ל וסברת המקילין בזה משום דסבירא להו דלא בעי כח שופך על ידיו בנט"י ורק שיטול מכלי ולכן טבילה בתוכו חשיב להו כמו נטילה ממנה:

(נב) לא עלתה נטילה - היינו אף לאותן דסבירא להו דטבילה בכלי כנטילה הוא היכא שחיבר הכלי להקרקע גרע דנראה דבא להכשיר מטעם טבילה כמו במקוה וטבילה בשאובין ליכא ועיין בבה"ל:

(נג) י"א שעלתה - ולא בעינן מים אלא כשיעור רביעית דכנטילה ממש חשיב לדידהו וכח שופך ס"ל דלא בעינן בנט"י:

(נד) וי"א וכו' - ואפילו יש בהם ארבעים סאה והטעם משום דבעינן כח שופך שיתן על הידים דוקא וכנ"ל וגם דמדמינן לקידוש ידים דמקדש דקי"ל דפסול לטבול הידים בתוך הכיור כדאיתא בזבחים [כ"ב]:

(נה) ובשעת הדחק - כגון שאין לו כלי אחרת וכלי זו אינו יכול לטלטלה:

(נו) יכול לסמוך - וט"ז הביא בשם רש"ל דחולק ע"ז ודעתו דגם בשעת הדחק אין לסמוך ע"ז דכל הפוסקים חולקים על זה וכן משמע מהגר"א. ונראה דאפילו מי שירצה לסמוך בשעת הדחק להקל כדברי השו"ע מ"מ לא יברך על נטילה זו ומצאתי שגם הגר"ז וח"א הסכימו כן עוד כתבו דיאכל אז ע"י שיכרוך ידיו במפה:

(נז) נוטל בלא ברכה - דשמא הלכה כהמקילין וכבר יצא ע"י מה ששכשך ידיו בהם לשם נטילה:

(נח) מניחה על ברכיו - והיינו דרוצה ליטול שני ידיו כאחד ואין לו אחר שיטול עליהם:

(נט) ונוטל ממנה - ומנענע בברכיו כל פעם שיצאו המים [מ"א] והיינו לכתחלה דבאופן זה כשר לכו"ע דמכחו ממש באים בכל שפיכה ושפיכה מיהו אף אם לא הטה אלא פ"א בתחלה בדיעבד כשר לפי מה שכתב המחבר לקמיה בסעיף י':

(ס) מוטה בארץ - היינו שלא ע"י אדם אלא מעצמה נתגלגלה דאלו בא הקילוח מתחלה ע"י הטיית אדם מכשיר המחבר לקמיה בס"י דחשיב כח גברא:

(סא) דרך נקב שבה - שנעשה בשביל ברזא ונפל הברזא והמים יוצאין מעצמן:

(סב) לא עלתה - דצריך שיבואו על ידיו מכח איזה נותן ולא שיבואו מאליהן:

(סג) חשיב שפיר וכו' - כיון דע"י הסרתו מקלחין המים:

(סד) בכל שפיכה ושפיכה - פי' בכל קלוח וקלוח דלא חשבינן בזה בא מכחו אלא קלוח ראשון וע"כ צריך לחזור ולהסיר בכל שפיכה ושפיכה וכתבו האחרונים דהנוטל ע"י כלי שמתוקן ע"י ברזל (שקורין תרנגול או מה שקורין קראן) צריך לסגור ולפתוח כמה פעמים לכל יד ויד דהוא דק ואינו מספיק בקילוח ראשון ליטול יד כראוי:

(סה) אם הטה וכו' - ואפילו היכא שהמטה החבית היה אדם אחר ולא כוון כלל בזה לנטילה המכשרת לאכילה אפ"ה שפיר דמי כיון דאדם הנוטל ידיו אח"כ כוון לשם נטילה וכמבואר לקמן בסי"ג דבכונת נותן או נוטל סגי:

(סו) והלך וישב לו וכו' - ולא דמי למה שמבואר בס"ט דכח גברא נחשב רק הקילוח ראשון לבד ומטעם זה צריך להחזירה בכל שפיכה ושפיכה דהתם לא עשה מעשה בגוף המים ורק שהסיר הברזא המונע המים לצאת ולכן לא חשיב בא מכחו רק קילוח ראשון היוצא מיד כשפתוח אבל הכא שעשה מעשה בגוף המים שהניע אותם ומחמת הטיתו נשפכין כ"ז ששופכין מהחביות בקילוח לעולם חשיב בא מכחו:

(סז) עלתה לו נטילה - עיין בבה"ל שטוב להחמיר בזה לכתחלה:

(סח) חרש, שוטה, וקטן - דאינם בני דעת:

(סט) עובד גילולים, ונדה - אף דבנוטל ידים לתרומה אסור על ידיהם דמטמאין המים במשא [נדה מדאורייתא ואידך חכמים גזרו עליהם טומאה] בנטילה לחולין לא גזרו וי"א משום דבזמנינו תמיד כל המים טמאין שכולנו טמאי מתים לכן לא חשו לזה וכתבו האחרונים דמ"מ לכתחלה טוב ליזהר שלא ליטול ידים מהם:

(ע) דינו כקוף - המבואר לקמיה דיש פוסלין בו והוא משום דקטן כזה אין בו דעת כלל. ובביאור הגר"א משמע דאין להחמיר בזה ולא דמי לקוף דאין נוטלין ממנו דלאו אדם הוא ולית כאן כח גברא משא"כ בזה ואף דאין בו דעת לא גרע משוטה:

(עא) מין חיה - ויש בה קצת דעת לתשמיש:

(עב) יש פוסלין - דאין כאן כח גברא:

(עג) ויש מכשירין - ס"ל דלא בעינן שיבוא על ידיו רק מכח נותן:

(עד) יש להחמיר - ובדיעבד כשר [מ"א] ובא"ר כתב דגם בדיעבד יחזור ויטול בלי ברכה אלא דאם אין לו מים יש לסמוך על נטילה זו:

(עה) ולכתחלה יכוין - והמ"א כתב לפסול אף בדיעבד אם לא כוונו כלל עי"ש אבל הגר"א בקנ"ח ס"ז הסכים כהסוברין דבלא כונה כשר וכן הוא דעת רוב הראשונים ובדיעבד בודאי יש להקל כשאין לו מים ליטול שנית כדעת המחבר אח"כ מצאתי שכן כתב במאמר מרדכי:

(עו) וכוונת נותן וכו' - ואם היה הנותן פחות מבן שש משמע מהפוסקים דאין מועיל כונתו:

(עז) במי מעין - היינו בכל מימות הנובעין אף שהם נזחלין למרחוק:

(עח) אפילו אין בו וכו' - דבמ' סאה פשיטא דמהני אפילו בשאר מימות שאינם נובעין:

(עט) כל שמתכסין - וכמו לענין טבילת כלים דקי"ל דמעין מטהר בכל שהוא כל שמתכסין בו וכ"ש בנטילה דרבנן וגם דבטבילת הגוף נמי לכמה פוסקים א"צ במעין מ' סאה דוקא אלא כשיעור שיתכסה גופו של כל אדם לפי מה שהוא ואף דלא קי"ל כן עכ"פ בנט"י יש להקל:

(פ) בבת אחת - דאף דכשר לטובלן אחת אחת וכמו בסי"ח שיעור המים צריך שיהיו ראויין לטובלן בבת אחת:

(פא) במי מקוה - שאינם נובעין אלא שנתכנסו במקום אחד ממי גשמים או הפשרת שלגים ואם הם עכורים הרבה עיין לקמן סימן ק"ס ס"ט:

(פב) שדינו כמעין - דמדאורייתא אף במים מכונסין סגי לטבילת כלים ברביעית אם הם כלים קטנים שמתכסין בהמים ורק חכמים הצריכו בהם מ' סאה כמו בטבילת הגוף ולענין נטילה דרבנן לא החמירו [ר"י]:

(פג) שצריך מ' סאה - דס"ל דכיון דבטלו רבנן טבילה בפחות מן מ' סאה במים מכונסין שוב אין בו טבילה כלל לכל דבר [תוספות]:

(פד) כדברי המיקל - דדברי סופרים הוא:

(פה) לכתחלה - אבל בדיעבד או בשעת הדחק יש להקל. [ח"א] ועיין בה"ל:

(פו) שהם זוחלין - דמי גשמים אינם מטהרין בזוחלין אלא במכונסין:

(פז) ויש בהם וכו' - ר"ל אפילו ביש בהם מ' סאה יש להסתפק אם מהני לטבילת ידים והיינו אפי' להמקילין לעיל לענין מקוה בשאין מ' סאה אפשר דהכא גרע טפי דהתם עכ"פ מן התורה לא בעינן לטבילת כלים ארבעים סאה והכא מן התורה פסול אף לטבילת כלים במי גשמים זוחלין דאלו להמחמירין לעיל וסברי דבעינן דוקא מ' סאה כמו בטבילת כל הגוף פשיטא דזוחלין לא מהני:

(פח) יש להסתפק וכו' - וע"כ יחזור ויטול בלא ברכה והגר"א פסק דלכו"ע זוחלין לא מהני כלל:

(פט) שבקרקע - אבל בכלי המחוברת לקרקע אין בה טבילה לכו"ע דאין טובלין בכלים ועיין לעיל סעיף ח':

(צ) אין מטבילין - דבעינן מים הכשרים לטבילת הגוף וטעם הראב"ד הוא משום דמצינו לענין טבילת בעלי קריין לד"ת שטבילתן מדרבנן דמותר בשאובין שבקרקע כדלעיל בסימן פ"ח בב"י:

(צא) שהמשיכוה כולה - ר"ל דאף אם היתה כולה שאובין רק שהמשיך את המים דרך הקרקע למקום אחר כשר בזה וכנ"ל בסעיף ז':

(צב) לא נטילה - דנטילה מכלי בעינן והכא לא נטל כלל מהכלי:

(צג) בנטילה - פי' שנטל ידו אחת מכלי כדין והשניה טבל בנהר או במקוה ולענין הברכה מברך בזה על נט"י אף לדעת הרמ"א לקמן כיון שידו אחת היתה בנטילה [אחרונים]:

(צד) א"צ שתי פעמים וכו' - דכל אלו הצריכו משום דנטמאו המים כשבאו על ידיו כמבואר בסימן קנ"ח וקס"ב אבל בטבילה לא שייך זה:

(צה) ולא ניגוב - עיין לעיל בסוף סימן קנ"ח במ"ב:

(צו) אינו מברך וכו' - שהיכן צונו על הטבילה אבל על נטילה נצטוינו ויש בכלל מאתים מנה שמחמת חיוב הנטילה שנצטוינו אנו מטבילין עכשיו:

(צז) וי"א וכו' - והאחרונים הסכימו כדעת המחבר לברך ענט"י ורק אם המים פסולים לנטילה ורק לטבילה וכדלקמיה בסימן ק"ס ס"ט מברך על טבילת ידים:

משנה ברורה סימן קס

==================

(א) שנשתנו מראיהן - וילפינן זה ממים של כיור שהיה לקידוש ידים במקדש דפסולין בשינוי מראה [ב"י בשם הרא"ה]:

(ב) מחמת עצמן - כגון שעמד בכלי זמן רב עד שנעשה ירוק ע"י האויר החם והנה המחבר העתיק זה מלשון הטור אבל ברמב"ם לא נזכר לפסול אלא בנשתנה מחמת דבר אחר וכן הוכיחו האחרונים והסכימו לדינא דמותר בנשתנו מחמת עצמן:

(ג) מחמת דבר שנפל - כגון דיו ושארי מיני סממנים וצבעים ואף שלא נימוח גוף הצבע בתוכן אלא שעל ידי שרייתן נשתנה המראה וה"ה אם נשתנה ע"י עשן ושום דבר דרק מחמת עצמן כשרים. אכן מה שנשתנה ע"י עפר וטיט שנתערב בתוכו לא חשיב שינוי מראה וכדלקמיה בסעיף ט' משום דדרך גידול המים הוא כן להיות מעורב בעפר וטיט וגם דלבסוף כשישהו אותן דרכן לצול ועיין לקמיה בס"ט:

(ד) מחמת מקומן - בין שנשתנו כשהיו עומדין בקרקע ובין אח"כ כששאבן בכלי ונשתנו ע"י הכלי. ודע דמה שנפסלין המים בשינוי מראה כל דהו הוא דוקא כשנוטל בכלי על ידיו אבל בטובל ידיו במ' סאה אינו פוסל מחמת שינוי מראה כל דהו וכמו בטבילת הגוף דאינו נפסל המקוה מחמת שינוי מראה אלא א"כ נפל בתוכו גוף הצבע ונימוח בתוכו או משקה כגון יין אדום וכיו"ב שאר מי פירות וכמבואר ביו"ד [סימן ר"א סעיף כ"ה כ"ו] ובמעין אינו פסול שינוי מראה כלל כמבואר שם:

(ה) פסולין - ואם חזרו לברייתן כשרים [מ"א וש"א]:

(ו) מלאכה - דכשאדם עושה במים דבר שיש לו צורך נעשו כשופכין העומדים לשפיכה ופסולים לנטילה:

(ז) ששרה בהם - דחשיב זה מלאכה ונעשו המים שופכין ואפילו אם שרה בהן אחר שאינו בעל המים [שע"ת] וכן בשארי מלאכות אין חילוק בין הוא עצמו לאחרים אכן בחידושי רע"א מסתפק בכל זה:

(ח) אפילו נתכוין - כיון דעכ"פ נתכוין לשרות פתו במים אבל אם לא נתכוין כלל לשרותו ונפל מעצמו במים כשרים דלא שוינהו כשופכין [וה"ה אם נפל כלי במים והודח שלא במתכוין]. אם נפל בגד לתוך המים והוציאו משם לא נפסלו המים כיון שלא נתכוין וכמו בפת אבל המים שמיצה מהבגד פסולים [אחרונים]:

(ט) ואם צינן וכו' - דחשיב מלאכה שע"י המים נצטננו ואם היה היין צונן ונתן לתוך המים רק שלא יתחממו מחום היום כשרין וה"ה אם נתן בתוכן דגים חיים שלא ימותו דכל זה לא מקרי מלאכה דאין המים פועלים בהם רק ששומרים אותן. ואפילו אם מת הדג אח"כ לא נפסלו המים [א"ר]:

(י) ואם הדיח - מדבר הדבוק בהן או כדי שיסתלק מהן הריח:

(יא) כלים - וה"ה אם הדיח בהן ירקות [רי"ו] ומשמע לכאורה דאם היו מודחים ונקיים כשרים המים דלא מקרי מלאכה כלל דומיא דכלים [מ"א] ומ"מ אם שרה בהן הירקות שלא יכמשו דעת המ"א ועוד איזה אחרונים דמיקרי מלאכה ופסולין ויש מקילין בדיעבד אם הם לחים ונקיים מעפרורית ונתנם רק שיעמדו לחלוחית שבהן ואם יזדמן לו אח"כ מים נכון ליטול שנית ובלי ברכה:

(יב) פסולים - וה"ה שאר מלאכות כגון שנתן בהם כלים שנתבקעו בימות החמה כדי שיתכווצו או שמדד בהן מדות וכן אם היו עומדין המים בכלים שיש בהם שנתות בשביל משקל [דהיינו שיש בהן חריצין לסמן לליטרא ולשני ליטראות דכשנותנין בתוכן הדבר שרוצין לשקל עולה המים עד החריצין] ושקלו בתוכן איזה דבר חשיב נמי מלאכה ופסולין [מ"א וש"א] ואם נתן בתוך המים דבר שמריח כתב בשל"ה לאסור אבל האחרונים הסכימו דאין בו איסור כלל דאינו עושה מלאכה בהמים אלא בא להשביחן:

(יג) או חדשים - ואם היה בהן עפרורית א"כ יש צורך בהדחתן פסולים. אם ניסה במים הכלי אם ניקב שיזובו המים או לא יש לדון דלא מקרי נעשה בהם מלאכה דאין המים עושין שום פעולה וגילוי מילתא בעלמא היא כ"כ בחידושי רע"א ומ"מ מסיק שם דצ"ע לדינא ובברכ"י בשם בית דוד מחמיר בזה:

(יד) אם טבל וכו' - דטבילת ידים לחוד לא הוי מלאכה וגם אין נמאסין המים בטבילת ידים ולכן לא הוי כשופכין ואף אם לא היו הידים נטולות לא נטמאו המים בנגיעתן כדלקמיה בסעיף י"א [מ"א]:

(טו) הגלוסקין - מיני עוגות שלאחר עריכתן דרך לטוח פניהם במים ופעמים טובלין אותן בהמים ופעמים שטובל ידיו וטח על פניהם [ר"ש]:

(טז) או שחפן מהם וכו' - זו ואין צריך לומר זו [פמ"ג]:

(יז) הנשארים - בכלי אבל אלו שבחפניו אם טח בהן פני הגלוסקא הרי נעשה בהן מלאכה:

(יח) שהנחתום מדיח - דסתם ידים העוסקים בעיסה נקיים ואין בהם לכלוך והוי כהדחת כלים מודחים דלעיל [ב"י] ומחמת הבצק צ"ל דלא חשיב להם מלאכה [ואפשר משום דיכול להסירם גם בלא הדחה] וט"ז חולק על דין זה והוכיח דהרמב"ם ס"ל דחשיב זאת מלאכה גמורה דמדיח ידיו מן הבצק וכן פסק רש"ל וכן הסכימו שארי אחרונים:

(יט) ושלפני הספר - שמדיח שם לפעמים כלי מלאכתו וכדומה אבל אינו בחזקה שהדיח שם ולכן כשרים מספק וכדלקמיה בסי"א:

(כ) התרנגולים או שלקק וכו' - לפי המבואר בב"י לאו דוקא אלו אלא ה"ה בכל בהמה חיה ועוף חוץ מיונה:

(כא) יש מי שפוסל - דמדמינן למים של פרת חטאת דנפסלין בשתית בהמה חיה ועוף [חוץ מיונה] ויש מפרשים שם הטעם משום מלאכה דכשמגביהין ראשיהם רר מפיהם המים ששותין ומים אלו חשיב כמו שנעשה בהם מלאכה [דנשתמשו בהן לשתיה] ופוסלים כל המים בתערובתן וה"ה לנט"י דפוסלת בהן מלאכה:

(כב) ואין דבריו נראין - דדוקא בפרת חטאת נפסלת במלאכה כל דהו וגם דכל הראשונים ס"ל דלא חשיב מלאכה גם בפרת חטאת ופירשו שם טעמים אחרים דאינם שייכים כאן ומלבד זה לענין נט"י לא נפסלו עי"ז כל המים דנתבטלו בתערובתן ברובה כדלקמיה:

(כג) אלא בין וכו' יש להכשיר - ואחרונים חילקו בענין זה דאי בתרנגולים וכן בשאר חיות ועופות כשרים כדעת המחבר וכנ"ל אבל בשתית כלב וחזיר פסול משום מיאוס דנמאסין המים משתיה ונעשו כשופכין ובחיי אדם כתב דבשעת הדחק יש לסמוך על דעת המחבר להתיר אף באלו. אם שתה מהם נחש אין נוטלין מהם לידים ומים שנתגלו בעלמא אין חוששין האידנא לשמא שתה מהן נחש דאינם מצוים ואף מי שנזהר מזה לשתיה לענין נטילה אין להחמיר [ב"ח]. מים פסולין שנתערבו במים כשרים בטילין במיעוטן ומשלימין אפילו לרביעית אם לא נשתנו מראיהן [אחרונים]:

(כה) לא במי מקוה - כ"ז לענין עשית מלאכה אבל לענין אם נפסלו משתיית בהמה אין חילוק בין שאובין למי מקוה ופסולין [ט"ז] וכ"ז לענין לשאוב בכלי מים ממי המקוה לנט"י אבל להטביל ידיו בהמקוה גופא מותר אף בזה. ולענין שינוי מראה עיין לעיל במ"ב סק"ד:

(כד) או בקרקע - פי' אפילו היו בשעת מלאכה מונחים בקרקע כיון שהיו שאובין מתחלה מלאכה פוסלת בהם אבל כשעשה מלאכה בהם במחובר כשרים לנט"י בתלוש:

(כו) שהיד סולדת - שנמשכת מאחוריה שלא תכוה:

(כז) בהם - ויש מחמירין ביד סולדת בהם וכתבו האחרונים דבאין לו מים אחרים אין להחמיר בזה דהעיקר כדעת השו"ע ובפושרין אין איסור כלל לכו"ע ואפילו אם היו חמין מתחלה ונצטננו ונעשו פושרין ג"כ מותר ולפ"ז אפילו אין לו מים אחרים כ"א חמין שהיד סולדת בהן יראה להמתין מעט עד שיצטננו במקצת שלא יהיה היד סולדת בהן ויהיה מותר לכו"ע:

(כח) להטביל בהם - ככל מעינות דחמי טבריא מעין הוא. ואפילו אין בהם מ' סאה וכנ"ל בסימן קנ"ט סי"ד:

(כט) אבל ליטול מהם וכו' - ואפי' ממעין גדול שיש בו מ' סאה:

(ל) בכלי לא - ואפי' בנצטננו אסור משום דאינם ראוין לשתיית כלב וכדלקמיה:

(לא) דרך חריץ - שבקרקע וה"ה אם הלך דרך צינור אם אין עליו שם כלי [פמ"ג]:

(לב) והפסיקן - מהמעין דאז בטל ממנו תורת מעין ואינו רק מקוה:

(לג) מטבילין בהם - דהשתא כל גופו טובל בהם ידיו לא כ"ש:

(לד) ואם אין בהם וכו' - ואף להמכשירין לעיל בסי' קנ"ט סי"ד בפחות מארבעים סאה אף במקוה הכא בחמי טבריה מודו דגזרינן אם נבוא להטביל ידים היכא דאפסקינהו מהמעין יאמרו דהמים של חמי טבריה הם כשאר מים ויבואו ליטול מהם אף בכלי:

(לה) אין מטבילין - דגם בזה גזרו שמא יבוא ליטול גם בכלי כיון דאפסקינהו ממקומן ואין בהם עצמם ארבעים סאה ודעת הרר"י כיון דמחוברת למי המעין וכשר אף לטבילת גופו שוב לא שייך למגזר שמא יבוא ליטול אף בכלי:

(לו) מפני שהן מרים - ואינם ראויים וכדלקמיה בס"ט דאלו מחמת חמימותן אין לפסול וכמ"ש המחבר בס"ו:

(לז) הכלב - אף שמשונים בטעמם משאר מים שאינם ראוים כ"כ לשתיית אדם כיון שעכ"פ ראוים לשתיית הכלב כשרים לנטילה. ודע דלדעת היש מחמירין שכתבנו לעיל במ"ב סקכ"ז לענין חמי האור כ"ש דיש להחמיר כאן לענין חמין של מעינות שלא היה להן מעולם שעת הכושר:

(לח) מים מלוחים - מי הים אם הרתיחו אותן חזרו להיות ראויין לשתיית כלב וכשרין לנטילה [מ"א וש"א בשם רדב"ז] ולטבול בתוכו לעולם מותר וכמו בכל מים מלוחין:

(לט) שאין הכלב וכו' - דכיון שהם סרוחים כ"כ שאפילו הכלב אין יכול לשתות מהם הוי כאלו נתבטל מתורת מים ופסלוה רבנן לנט"י [אחרונים]:

(מ) למי מקוה לטבילה - וה"ה לטבילת ידים דלא עדיף מטבילה [גמרא]:

(מא) אם הכלב יכול וכו' - דהיינו שאין עב כ"כ ועיין בחולין פרק כל הבשר בדברי חמודות אות ל"ח:

(מב) כשרים - ומחמת שינוי מראה אין לפסול דדרך המים כן הוא וכנ"ל באות ג' במ"ב:

(מג) שתחלתו מן המים - ר"ל שתחלת ברייתו מן המים:

(מד) יבחושין אדומים - שנתהוו מן המים ואין בזה משום שינוי מראה שעיקר תחלת גידולו כך היה:

(מה) אם ריסקן וכו' - והמ"א בסימן קס"ב כתב דבזה חמיר משלג דאף לטבול הידים בתוכן יש להחמיר אם לא ריסקן אף דבשלג מותר בטבילה בתוכן בשעת הדחק וכדלקמיה בסי"ב במ"ב עי"ש:

(מו) ספק אם נעשה וכו' - היינו בין שנסתפק אחר הנטילה או אפילו קודם נטילה מותר לו ליטול ידיו בהם אם אין לו מים אחרים:

(מז) אם יש בהם כשיעור - ובזה דוקא אם נסתפק לאחר שנטל ידיו אבל מקודם לא דמה שאינו יודע לברר אם יש בו כשיעור אינו חשוב ספק [מ"א וש"א] וספק במחלוקת הפוסקים הרי הוא כשאר ספק דכיון שלא הכריעו בה הרי הוא ספק במלתא דרבנן ונקטינן להקל:

(מח) טמאים או טהורים - פי' מים פסולים או כשרים [ב"י] דלנטילה לחולין אין המים נפסלין מחמת טומאתן כדלעיל בסימן קנ"ט סי"א:

(מט) טהור - והטעם דנטילה דרבנן הוא ולא החמירו בספיקא ואפילו היו כל הספיקות יחד כשרין:

(נ) וכל ספק טהרה וכו' - כגון אם היה הכלי שלם או לא וכה"ג איזה ספק:

(נא) ויש מי שאומר וכו' - על כל הסעיף קאי והטעם כיון שאפשר לצאת בקל מידי ספיקא:

(נב) יטול ידיו - ובב"י משמע דנכון להדר אחר מים דאם אינו מקיים נט"י כראוי קשה לעניות:

(נג) ויוציא עצמו וכו' - ואם יודע שנטל כהלכה ואח"כ נולד בהן ספק כגון שנסתפק בהן אם הסיח דעתו אם לאו או שיודע שלא הסיח דעתו רק שהושיט ידיו סמוך למקום הטינופת וספק אם נגע בהם ספק לא נגע א"צ לחזור וליטלן אפילו לצאת ידי ספק מפני שמעמידין אותן בחזקתן:

(נד) לא נפסלו - וכמו בס"ב בנחתום ואע"ג דבנטל ידו אחת ושפשפה בחברתה נטמאו המים שעל ידו כדלקמן בסימן קס"ב ס"ד מים שבכלי לא נטמאו בנגיעתו בהם. ולכן היוצא מבהכ"ס ובא ליטול ידיו יכול לשאוב בחפניו מן הדלי ולשפוך המים לחוץ והמים הנותרים בדלי לא נטמאו בנגיעתו בהם וכשרים לנט"י לסעודה. ואם שכשך ידיו בדלי גופא לטהרן עי"ז הרי נעשה מלאכה בכל המים שבדלי ופסולים לנטילה ואפילו לא היו ידיו מלוכלכות ממש מ"מ כיון שיש לו צורך לנקותן במים משום שנגעו במקום הטינופת נעשו המים כשופכין [אחרונים]:

(נה) ממים שנטל וכו' - משום שכבר נטמאו המים ועוד שנעשה בהם מלאכה ולכן אפילו אם נטל מרביעית בבת אחת ג"כ אסור:

(נו) והכפור - גשמים שנקפו בירידתן והוא כעין ברד:

(נז) והמלח - לאו בכל גווני מותר במלח דלנטילה בכלי על ידיו הלא פסל המחבר לעיל בסעיף ט' אף במים מלוחים ורק בטבילה בתוכן מותר כשיש בהן כשיעור מקוה ומשום דגם לטבילת הגוף כשרין ומפני דכל אלו שנוים יחד לענין מקוה כללן גם כאן אף דאינם שוים בדינם לגמרי:

(נח) אם רסקן וכו' - אבל בלאו הכי אין נוטלין בהן בכלי אבל לטבול הידים בתוכן אם יש בהן כשיעור מקוה מותר בשעת הדחק כשאין לו מים אף בלא רסקן ואפילו אם אין השלג מכונס הרבה בבת אחת אלא מונח על פני הארץ ונמוח הרבה כל שיש מ' סאה מחובר יחד טובלין בו ומ"מ נראה דצריך שיהיה עכ"פ כדי לכסות ידיו במקום שתוחבן:

(נט) יש מי שאומר וכו' - לא קאי אריש הסעיף דהני הוי בכלל מים אלא לאפוקי מי פירות בלבד קאתי דאינם חשובים מים וכש"כ יין דלא והטעם דנט"י סמכו על קרא דוידיו לא שטף במים ולכן צריך מים דוקא [ב"י]:

(ס) וי"א שהיין כשר - וכש"כ שאר מי פירות ושארי משקין דס"ל דלא הצריכו דוקא מים לנטילה ומשום ביזוי אוכלין אין בזה כיון שצריך לזה ואינו בדרך איבוד:

(סא) אלא שאסור וכו' - היינו בין נתן לתוכו מים בין לא נתן דבכולם מקרי יין חשוב וקובע ברכה לעצמו כדלקמן בסימן רע"ב סעיף ה':

(סב) לעצמו - בורא פה"ג אבל בשארי משקין ומי פירות דלא נתעלו בברכה בפני עצמן נוטלין אף לכתחלה לדעה זו:

(סג) אבל אדום לא - דנשתנו ממראה מים ויש אומרים הראשון ס"ל דאינו חשוב שינוי מראה כיון דעומדים במראיתן שהיו מתחלה [רא"ש] ואם היה לבן ועשה אותן אדום ע"י צבע [כמו שעושין כמה פעמים ביינות שלנו] משמע דלכו"ע פסולין:

(סד) ויש מי שאומר שכל מי פירות וכו' - היא דעה שלישית דמחלקת בין יין למי פירות דביין פסול מדינא אף בדיעבד כדיעה ראשונה אבל במי פירות נוטלין בשעת הדחק דס"ל דכל מי פירות קרוי מים חוץ מיין ולדינא יש להורות כדעה זו להחמיר ביין ולהקל במי פירות בשעת הדחק:

(סה) וכ"ש דמותר וכו' - ומשום שינוי מראה לא נפסלו דס"ל דהיכא דאשתני לעילוי לא חשיב שינוי [מ"א וש"א] ועיין בביאור הגר"א דמשמע דלא ס"ל סברא זו:

(סו) שיהא במים רביעית - שכן תקנו חכמים לנט"י. ושופכה בשני פעמים על ידיו דבפעם ראשון מטהר הידים ובשניה מטהר המים שעליהם כדלקמיה ואם שפך הרביעית כולה בב"א על שתי ידיו ג"כ נטהרו ידיו אף שלא שפך אלא פ"א וכמבואר בסי' קס"ב. וכ"ז במקום שאין מים מצוים אבל במקום שמים מצוים טוב שיטול בשפע וכדלעיל בסימן קנ"ח ס"י:

(סז) לאחד - בין שנוטל על שתי ידיו בב"א [כגון ע"י אחר שיטול עליהן] ובין שנוטל ידיו אחת אחת לעולם סגי ברביעית אחת בשתי ידיו מיהו אפילו אינו רוצה ליטול רק יד אחת כגון דהיה ידו אחת טהורה מכבר ג"כ אין לפחות משיעור רביעית [תוספתא והובא בב"י] ונראה משום שבכלי צריך רביעית לעולם דבפחות אין שיעור טהרה וכדלקמיה בסעיף י"ד אבל על יד אחת אין צריך לשפוך אותה כולה ולקמן בסי' קס"ב סעיף ד' העתקתי דברי האחרונים שכתבו דיש לנהוג שלא לפחות משיעור רביעית מים לכל יד ויד דבזה לא יצטרך ליזהר בהרבה דברים הצריכים ליזהר:

(סח) שבאו ליטול כאחד - כתבו האחרונים דהיינו שמתחלה כוונו ליטול ביחד ולכן אף אם פשט השני ידו אחר שכבר התחיל הראשון ליצוק על עצמו עולה הנטילה גם לו דהוי כנוטל שניהם יחד דאין מתטמאין זה מזה אבל אם לא כוונו מתחלה ויצק הראשון רק לעצמו ואח"כ פשט השני ידיו אפילו קודם שנפסק הקילוח הוי כמו נוטל במי רחיצת חבירו ולא עלתה לו נטילה וצריך לנגב ידיו ולחזור וליטול כדלקמן בסימן קס"ב סעיף ד':

(סט) האחרון א"צ - ודוקא כשיגיעו המים על ידיו סביב כל שיעור הנטילה שבידיו:

(ע) ואפילו בזה אחר זה - ר"ל לא מבעיא כשפשטו ידיהם בבת אחת זה תחת זה דמהני הנטילה לשניהם אלא אפילו אם פשט השני ידיו אח"כ כשכבר התחיל ליצוק על הראשון עלתה לו נטילה כיון שמתחלה כוונו לזה ליטול יחד וכנ"ל:

(עא) שלא יפסיק הקילוח - דעי"ז חשבינן כאלו נטל גם השני מרביעית שלמה ומפני שבאים המים משיורי טהרה הקילו זה לחשוב כנוטל מרביעית ע"י חיבור הניצוק [ב"י והרשב"א]:

(עב) סמוך וכו' - דאז חשבינן כיד אחת אבל במרוחקים הוי כמו נוטל במי רחיצת חבירו:

(עג) ויש מתירין אפילו וכו' - ר"ל שנוטלין לגמרי בפני עצמן כל אחד ואחד ולדעה זו ג"כ דוקא כשבאו ליטול בבת אחת אלא דהשני המתין עד שיטול הראשון אבל כשבא השני אחר זמן לא מהני לפחות משיעור רביעית עי"ז [טור]:

(עד) גם לשני זה עולים וכו' - אך לדעה זו צריך הראשון לשפוך על ידיו שתי פעמים ולצמצם בנטילתו כדי שישאר גם לשני שיעור כדי שיוכל ליטול את ידיו משא"כ לדעה ראשונה צריך שישפוך הראשון כל הרביעית מים על ידיו ובשעת הדחק יש לסמוך להקל כדעה זו דהוא דעת הרבה פוסקים וכמ"ש בבה"ל:

(עה) ועל דרך זה וכו' - ר"ל שמותר ליטול זה אחר זה אפילו בכמה אנשים ומטעם הנ"ל:

(עו) מחצי לוג לג' - וא"ת כיון דברביעית סגי לשנים א"כ רביעית ומחצה סגי לשלשה י"ל שחשו חכמים כיון דנפישי גברי לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל אחד יצמצם המים שישאר לחבירו לכן אסורים ברביעית ומחצה. ובדיעבד אם נטל האחד מחצי רביעית יוכלו ליטול שני האחרונים מרביעית הנשאר:

(עז) ג' פעמים - בטור כתב שני פעמים דעיקר הנטילה משום טהרה הוא שני פעמים ורק אם יש עליהם לכלוך החוצץ צריך ליטול פ"א מקודם להעביר הלכלוך כדלקמן בסימן קס"ב:

(עח) זה בצד זה - ואין מטמאין זה מזה בנגיעתן דכולם כיד אחת חשיבי כדלקמן בסימן קס"ב ס"ה ודי בזה ג"כ ברביעית לשנים ובחצי לוג לג' וד' ובאופן השפיכה דהולך השמש ויוצק מים על כולם ומסתברא דדעה הראשונה מקלת ג"כ בזה:

(עט) או זה ע"ג זה - ולא אמרינן דנטמאו המים מידו של ראשון דכולם כיד אחת חשיבי וכנ"ל:

(פ) שירפו וכו' - היינו שלא ידחקו זה על זה:

(פא) שאם נטל משמינית וכו' - ואפילו נטל שני השמינית על ידיו בקילוח אחד לא מהני דבעינן שיהיה הרביעית מכונס במקום אחד דוקא:

(פב) של קטן - פי' של אדם קטן:

(פג) ואח"כ חזר השני וכו' - אראשון קאי כמו שפירשתי בבה"ל וכ"מ בלבוש:

(פד) הרי אלו כג' בני אדם - דהא דמקילינן מרביעית אחת לשני בני אדם היינו דוקא כשנטל הראשון ב' ידיו זו אחר זו וכן השני אחריו אבל כאן שלא נטל מתחלה רק יד אחת ונטל השני ג"כ אחריו חשוב בזה כאלו כבר נטלו שני אנשים ולכן כשחוזר הראשון ליטול ידו השניה חשוב כאדם שלישי דעלמא וממילא אין די ברביעית:

(פה) אין ידו וכו' - עד שיטיל עליה מרביעית מים:

משנה ברורה סימן קסא

===================

(א) ליזהר - אקדים לזה הקדמה קצרה והוא דלענין טבילת הגוף קי"ל דצריך ליזהר שלא יהיה חציצה והיינו שלא יהיה שום דבר מודבק על הגוף בעת הטבילה דעי"ז לא יהיה אותו המקום ראוי לביאת מים ואם היה חציצה לא עלתה לה טבילה ואף דמן התורה לא הוי חציצה אלא א"כ היה החציצה על רוב בשר הגוף מדרבנן אסור אפילו אם היה החציצה על מיעוט הגוף גזירה אטו רובו אך לא אסרו חכמים אא"כ כשדרך בני אדם להקפיד עליו שישאר כך אף שעתה בעת הטבילה אין מקפיד ע"ז אבל דבר שאין דרך להקפיד אינו חוצץ אא"כ היה מכוסה רוב הגוף דאז אסור מדרבנן אפילו כשמודבק עליו דבר שאין דרך להקפיד עליו. ולענין נט"י ג"כ אף שהוא מדרבנן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וע"כ אם יש חציצה על רוב היד דהיינו על רוב מקום הנטילה אסור אפילו אם אין דרך בני אדם להקפיד עליו ואם היה רק על מיעוט היד אינו אסור אא"כ הדרך להקפיד ע"ז ועתה נבאר דברי השו"ע. מש"כ ליזהר מחציצה היינו שיסיר מהידים קודם הנטילה כל דבר שדרך בני אדם להקפיד עליו להסירו ואם נטל ידיו ואח"כ נמצא עליו דבר חוצץ בין על מיעוט היד בין על רוב היד תלינן להקל שנתהוה אח"כ אך לכתחלה ראוי שיעיין קודם נטילה אם אין עליו דבר חוצץ:

(ב) צואה שתחת הציפורן וכו' - היינו זוהמת הצפרנים שדרך להקבץ שם אבל צואה ממש אפילו כנגד הבשר מסתברא שלא חשיב נטילה אם מצאו שנשאר שם:

(ג) שלא כנגד הבשר - כגון אם הצפורן גדול ועודף על בשר האצבע והצואה שיש שם תחת עודף זה דרך רוב בני אדם להקפיד לנקותם משום מאוס משום הכי חוצץ וצריך להסיר אותה הזוהמא קודם הנטילה ובבצק דרך בני אדם להקפיד אפילו נגד הבשר ועיין ביו"ד קצ"ח דקחשיב שם עוד כמה דברים שחוצצים אלא דפה חשב דברים המצויים וכתב הא"ר בשם ס"ח דנכון מטעם זה שלא יגדל אדם את צפרניו:

(ד) ורטיה - הוא מה שנותנין חלב או דונג או שאר דבר משיחה על סמרטוט להניח על הכאב [ערוך]:

(ה) שעל בשרו - ואף דמבואר לקמן בסימן קס"ב ס"י דא"צ ליטול כלל על מקום הרטיה ומטעם דכיון שאינו יכול ליטול באותו מקום הוי כמו שנקטעה אצבעו דא"צ ליטול רק שאר מקום היד התם הלא מיירי ביש לו מכה ולכך לא חיישינן שיסיר מקום הרטיה ויגע בבשרו להאוכלין דכאיב ליה אבל הכא מיירי שאין לו מכה רק מיחוש בעלמא במקום הנטילה ואין לו צער בנטילתו ויוכל להסיר הרטיה מתי שירצה א"כ יש לחוש שיסיר הרטיה בתוך הסעודה ויגע בבשרו להאוכלין ולכך צריך להסיר הרטיה וליטול ידיו דאם יטול כשהרטיה על ידו יהיה חציצה:

(ו) וטיט היון וכו' - פי' טיט הבורות דהוי כמו טיט היוצרים שהם נדבקים מאד ומונעים המים מלבוא תחתיהם אפילו כשהם לחים וה"ה שאר מיני טיט כשהוא יבש ונדבק בבשר חוצצין בכל זה בין ע"ג היד בין תחת הצפורן אפילו כנגד הבשר [אם לא שהיה דבר מועט כ"כ שאין דרך בני אדם להקפיד ע"ז דאז אין חוצצין בכל מקום שימצאו וה"ה בצואה ובצק כה"ג כמו שכתבתי בבה"ל] אך היכא שמלאכתו בטיט כגון העושה לבנים או קדרן וכדומה בודאי אינו חוצץ בכל מקום שימצאו כיון שאומנתו בכך ואינו מקפיד בזה וכדלקמיה בס"ב אם לא שהיה רוב מקום הנטילה מכוסה בזה:

(ז) אבל וכו' - דין זה קאי על ריש הסעיף בעצם דין חציצה דאם נמצא שום דבר חוצץ על מיעוט היד ואין מקפיד אין לחוש ודעת הטור דאף באלו שזכר המחבר מקודם דהוא מדברים שדרכן של רוב בני אדם להקפיד מ"מ אם הוא אינו מקפיד אינו חוצץ אבל דעת המ"א ושארי אחרונים דבכל אלו שזכר המחבר לא אזלינן בתריה כ"א בתר רוב בני אדם:

(ח) במיעוטו שאינו מקפיד - ואם רוב היד מכוסה דהיינו רוב מקום הנטילה אע"פ שאין מקפיד חוצץ:

(ט) הטיט - המ"א פירש דקאי רק על שכנגד הבשר ואפילו טיט היון והיוצרים משום דבאלו מדינות אין מקפידין ע"ז והוי כמיעוטו שאין מקפיד אבל שלא כנגד הבשר בודאי רוב בני אדם מקפידים אפילו בצואה וחוצץ אף שהוא אינו מקפיד וכדבריו העתיקו הח"א והדה"ח ויש שמקילין בצואה וסתם טיט:

(י) מקפיד הוא - משמע אע"פ שהרוב אינן מקפידין כיון דהוא מקפיד אזלינן בתריה וחוצץ ומ"מ נראה דהיינו דוקא בטיט היוצרים או בטיט יבש אבל בטיט לח או בעפר שתחת הצפורן כנגד הבשר שאינו נדבק כ"כ אין להחמיר ובפרט אם כל היום אין דרכו להקפיד רק כשמגיע לנטילה:

(יא) כל דבר וכו' - היינו אם הוא במיעוטו דוקא אע"ג דכבר זכר זה המחבר בסוף סעיף הקודם כפלו כאן משום דכל הסעיף זה הוא דברי הרשב"א ממש כמובא בב"י ורצה להעתיקו בלשונו:

(יב) והיו ידיו צבועות - ר"ל מקצת ממקום הנטילה דאלו היה רובו הא קי"ל דאפילו אינו מקפיד חוצץ אכן בסיפא לענין נשים שדרכן לצבוע ידיהן לנוי שם אפילו כל ידיהן צבועות נמי כיון שמתכוונות לעשות כן ורוצות בזה הרי הוא כגופן ממש ולא חייצי:

(יג) אין הצבע וכו' - וכן אם הוא טבח ויש דם על ידיו אינו חוצץ וכן אם היה מוכר שומן ויש שומן על ידיו אינו חוצץ אבל אחר שהיה ממשות דברים אלו על ידיו חוצץ [אחרונים] ואם היה טבח ומוכר שומן ויש דם ושומן על ידיו ג"כ מצדד המ"א להקל דאינו חוצץ:

(יד) שהדיו וכו' והלח אינו חוצץ - ור"ל כמו התם גבי דיו שהלח אינו חוצץ מטעם שנמחה במים ומי הנטילה מגיעין לגופו ה"ה לצבעים שהם כמו דיו דוקא שממשו עליו הא אם אין בו ממש רק חזותא של צבע בעלמא אין שייך חציצה וה"ה שחרורית שאין בה ממש אינה חוצצת [אחרונים]. ומי שכותב תדיר אפילו יש ממשות של דיו יבש על אצבעותיו אינו חוצץ דהרי אין דרכו להקפיד ע"ז [אחרונים]:

(טו) גלדי מכה - היינו ריר היוצא מן המכה ומתיבש ונעשה גליד [רמב"ם] וי"מ דהוא שחין שנתרפא ועלה עור למעלה ויש עליו גלדי:

(טז) אם אינו מקפיד - להסירו מעל ידיו מפני שהוא מצטער בנטילתו [כן מסיק במאמר מרדכי עי"ש ועיין בא"ר ובש"א]:

(יז) להסיר הטבעת - משום חציצה:

(יח) ואפילו וכו' - ר"ל אף שהמים באים להאצבע מ"מ יש להסיר משום שאין אנו בקיאין איזה מקרי רפוי וכדלקמיה ובדיעבד עלתה לו נטילה ברפוי והוא ששפך עליה רביעית בבת אחת כמ"ש לקמן בסימן קס"ב ס"ט:

(יט) בשעה וכו' - ומסקי האחרונים דדוקא אשה שדרכה להקפיד להסיר הטבעת בשעת מלאכה [היינו בשעת לישה] אבל איש שאין דרכו להקפיד להסירו בשעת מלאכה כי אין דרכו ללוש אין צריך להסיר אותו בשעת נטילה אפילו אם אינו רפוי רק אם יש בו אבן טוב שגם איש דרכו להקפיד להסיר בשעת נטילה שלא יתלכלך מהמים אז יש לחוש להסירו משום חציצה:

(כ) עד הקנה וכו' - ר"ל עד סוף פיסת היד שהוא מקום חיבור היד והקנה:

(כא) וראוי לנהוג וכו' - ר"ל אף דמדינא מי שירצה להקל כדעה שניה אין מוחין בידו דכל ספק בנט"י לקולא וכדלעיל בסימן ק"ס סעיף י"א מ"מ לכתחלה ראוי להחמיר כדעה הראשונה וכן נוהגין העולם ובספר עצי אלמוגים הוכיח שהרבה גדולי ראשונים סוברים כן ויש ליזהר מלהקל בזה עי"ש ועיין בביאור הלכה:

(כב) כדעת הראשון - ומשמע דבשעת הדחק שיש לו מים בצמצום יוכל לסמוך על דעת המקילין. וכתבו האחרונים דאם פיסת ידו מלוכלך מזיעה וכה"ג לכו"ע צריך ליטול עד סוף פיסת היד:

משנה ברורה סימן קסב

===================

(א) הנוטל וכו' - אקדים הקדמה קצרה כפי המבואר בטור וב"י וביתר הפוסקים כדי שיתבארו אלו הסעיפים. והוא. הנה נתבאר בסימן קנ"ח דטעם נט"י הוא משום דידים עסקניות הם ולכן גזרו עליהן טומאה אם לא שיטהרם ברביעית מים וצריך ליטול שני פעמים על ידיו דבשפיכה ראשונה מטהר ידיו אבל המים עצמם טמאים הם שנטמאו מידיו ושפיכה שניה מטהרת אותם ונגמר טהרת הידים [אכן אם נשפך הרביעית בבת אחת על שתי ידיו או ששפך רביעית שלמה על כל יד ויד דעת רוב הפוסקים דאין צריך למים שניים וכן סתם המחבר לקמיה בסעיף ד'] ואמרו בגמרא דהנוטל צריך שיגביה ידיו שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים ופירשו המפרשים דהיינו דחיישינן שמא יצאו מעט ממים הראשונים הטמאים חוץ לפרק דהוא למעלה ממקום הנטילה שהתקינו חכמים ושם אף שבאו עליהם מים שניים אינן מטהרים אותם [דמים שניים אינן מטהרין אלא במקום הנטילה אבל לא בחוץ למקומה דטומאת ידים וטהרתם הוא עד הפרק דוקא] ולכן אם אין מגביה ידיו יחזרו המים הטמאים ההם לתוך הפרק ויטמאו הידים כך פירשו רוב המפרשים ולפירושם אף אם נטל כל היד עד מקום חיבורה עם קנה הזרוע ג"כ צריך להגביה מחשש זה שיצאו חוץ לשם ויחזרו אח"כ ויש חולקין וס"ל דכשנוטל כל פיסת היד עד הקנה כמנהגנו לא חיישינן שמא יצאו המים חוץ למקום הזה ויחזרו ועיקר החשש הוא רק בשלא נטל כי אם עד קשרי אצבעותיו [דכן הוא השיעור להרבה פוסקים לעיל בסימן קס"א] דאז חיישינן שמא בעת הנטילה נשפך מעט מן הכלי לחוץ קשרי אצבעותיו דקשה לצמצם שם וממילא נטמאו שם המים ומים שניים לא הגיעו שם לטהרם וכשלא יגביהם ירדו המים הטמאים למטה על אצבעותיו ויטמאו אותם והמחבר סמך עצמו על זה להקל כדלקמיה באותו הסעיף ועיין מה שכתבנו שם במ"ב ועתה אחל לבאר זה הסימן בעז"ה:

(ב) צריך וכו' - ובדיעבד אם לא הגביה משמע דאין מחויב ליטול שנית אם לא שנראה שיצאו מים חוץ לפרק וחזרו:

(ג) להגביה ידיו וכו' - תיכף אחר מים שניים עד הניגוב דשמא יצאו מים ראשונים [קודם שניתן עליהם מים שניים] חוץ לפרק והם טמאים מכבר שקבלו טומאה ע"י הידים ואחר מים שניים ירדו למטה ויטמאו את הידים. וטוב ליזהר אפי' בעת הנתינה גופא להיות ידיו בהגבהה ולדעת הרשב"א המובא בב"י צריך מדינא ליזהר בזה. והנה א"א לקיים מצות הגבהת ידיו אלא בששופך אחר על ידיו דכששופך בעצמו בע"כ ישפיל ידיו כשבא ליטול הכלי על ידו השני וכמש"כ לקמיה בס"ד עי"ש ואם אין לו אחר יטול מרביעית על כל יד דבנטל מרביעית בבת אחת א"צ להגביה ידיו וכדלקמיה ובשעת הדחק שאין לו מים כ"כ יעשה העצה המבוארת בהג"ה דהיינו שישפיל ידיו לגמרי מתחלת הנטילה עד סופה:

(ד) ראשי אצבעותיו - היינו לדעת הפוסקים לעיל בסימן ק"ס דסגי בנטילה עד קשרי האצבעות אבל לדעת הפוסקים לעיל שם דצריך נטילה כל היד ממילא צריך להגביה ג"כ כל פיסת היד ויש שפירשו גם כונת ראשי אצבעותיו כן הוא שמגביה כולה אלא דמפרש אופן ההגבהה דהיינו שיהיו ראשי אצבעותיו למעלה והכף והזרוע למטה:

(ה) שלא יצאו וכו' - ר"ל דשמא יצאו המים הראשונים הטמאים חוץ לפרק וכשלא יגביהם יחזרו המים למטה ויטמאו הידים וכנ"ל:

(ו) וה"ה אם משפילן וכו' - דכיון דהשפילן מתחלת הנטילה של מים ראשונים הלא מעיקרא לא יצאו המים כלל לחוץ לפרק:

(ז) עד סופה - היינו עד אחר נתינת מים שניים אבל אח"כ שפיר דמי אף להגביה קודם הניגוב [פמ"ג]:

(ח) רק שיזהר וכו' - ר"ל דמה דאיתא בגמרא דצריך להגביה ידיו היינו אם היה מחזיקם בהגבהה בעת נתינת מים הראשונים [וה"ה אם היה מחזיקם בשוה] דחיישינן שיצאו חוץ לפרק וע"כ מוכרח להחזיקם דוקא בגובה עד שעת הניגוב כדי שלא יחזרו וירדו על האצבעות אבל אם היה מחזיקם מתחלה בהשפלה הרי לא יצאו כלל לחוץ:

(ט) הידים - וכמה אחרונים מפקפקין על עצה זו דהשפלה מטעם דכשהם מושפלין למטה אפשר שלא יגיעו המים כלל על ראשי האצבעות וע"כ טוב להגביהם אפילו בעת נתינת מים ראשונים. וכן הביא המ"א שכן הוא ג"כ ע"פ קבלה הגבהה דוקא וכן בגמרא סמכו ע"ז מקרא וינטלם וינשאם משמע דכן ראוי לנהוג והנה כהיום נהגו העולם שאין מדקדקין בזה והטעם מפני שנוטלין רביעית על כל יד ויד וגם שנוטלין עד סוף פיסת היד. ומ"מ נכון להשגיח שיבואו המים בראשי אצבעותיו ובכל הצדדין ולא כהמון עם ששופכין רק על צדי ידיהם ואינם משגיחין שיבואו המים גם על ראשי האצבעות וכל היד סביב [אחרונים]:

(י) אבל אם נוטל וכו' - הטעם כתבנו לעיל באות א' עי"ש:

(יא) ויש חולקים בזה - וס"ל דלעולם צריך להגביה ידיו ועיין בא"ר שכתב דהעיקר כהיש חולקים הזה דהוא דעת רוב המפרשים ומ"מ בשעת הדחק כשא"א לו להגביה יש לסמוך על דעה הראשונה שסתם המחבר כוותה לקולא ובפרט שאנו נוטלין ברביעית מים וכנ"ל:

(יב) על שתי ידיו רביעית - וכ"ש אם שפך רביעית על כל יד [ט"ז]:

(יג) בפעם אחת - ואיך יצוייר זה עיין לקמיה בס"ד:

(יד) דאין שם מים טמאים - דמה דאמרינן מים הראשונים טמאים ומשו"ה צריך להגביה ידיו היינו דוקא בפחות מרביעית בב"א וכדלקמיה:

(טו) וכן המטביל ידיו - ג"כ מטעם הנ"ל דאין כאן מים טמאים:

(טז) וכן נהגו להקל - ויותר נכון לנהוג אם יש לו מים שיטיל רביעית על כל יד ויד או יותר שיבואו המים עליהם בשופי וכנ"ל בסימן קנ"ח וממילא לא יצטרך לדקדק בהגבהתם מדינא וכנ"ל וכן מוכח מח"א [דעל עצה זו דג' פעמים מפקפקים כמה אחרונים]:

(יז) קצת מהרביעית - דשיעור נט"י הוא לא פחות מרביעית מים לשתי ידיו דשופך אותה על שתי ידיו כאחת או בפני עצמו מקצת על אחת ומקצת על השניה וכמבואר לעיל בסימן ק"ס סעיף י"ג ואם היו ידיו מלוכלכות קצת ואין לו רק רביעית מצומצם יש לו ליטול קצת ממנה מקודם להסיר הלכלוך החוצץ ומ"מ לא חשבינן עי"ז לנפחת משיעור רביעית קודם נטילה דגם זה לצורך טהרת ידים הוא בא (לבוש) ועיין בביאור הלכה:

(יח) הלכלוך - כמו טיט וכיו"ב דבר החוצץ בנטילה דלכלוך שאינו חוצץ אין צריך להסירו כלל קודם הנטילה:

(יט) הם טמאים וכו' - דכן איתא במס' ידים דהנוטל ידיו צריך לשפוך שתי פעמים על ידיו [היינו אף כשהם נקיים בלא לכלוך] דמים הראשונים מטהרים הידים אבל הם עצמם טמאים הם שנטמאו בנגיעתם בידיו והשניים מטהרים אותן ונגמר טהרת הידים ומיהו כתב הב"י בשם כמה פוסקים דהוא דוקא אם לא שפך הרביעית בבת אחת על שתי ידיו אלא שפך ממנה על ידיו אחת מקצת ע"ז ומקצת ע"ז או שנחסר מהרביעית להעברת הלכלוך וכנ"ל אז צריך לשפוך שני פעמים אבל כששפך הרביעית בבת אחת על שתי ידיו וכש"כ על כל אחת רביעית אין צריך למים שניים לטהרם דאין כאן מים טמאים וכדלקמיה:

(כ) שלישית לטהר וכו' - והם נקראים שניים בעצם הנטילה דפעם ראשון שחשב כאן אינם עצם הנטילה אלא להעברת הלכלוך וכנ"ל. ודע דהא דמתיר המחבר לכל הג' פעמים מרביעית אחת הוא דוקא אם באו המים סביב כל היד בשיעור הנטילה עכ"פ בשתי הפעמים:

(כא) רביעית בבת אחת - הטעם דרביעית בבת אחת עשוהו כמקוה דמטהרת וגם המים טהורים הם ולכך א"צ למים שניים וכשהיה על ידו לכלוך ודבר חוצץ דאז צריך לשפוך קצת מהרביעית להסיר הלכלוך ולא נשאר הרביעית שלמה בע"כ צריך לשניים דוקא. ודע די"א דמן הדין צריך לעולם מים שניים ואם אין לו רק רביעית ישפוך ממנה בשתי פעמים ואפילו אם נוטל רביעית בב"א או על כל יד ויד רביעית בפ"ע צריך אח"כ ג"כ מים שניים וכתב הח"א דיש לנהוג כן ליטול רביעית על כל יד וגם שניים. וכ"ז הוא רק לכתחלה אם יש לו מים מזומנים אבל לטרוח אח"ז נראה דא"צ דרוב הפוסקים הקילו בזה וכסתימת המחבר דברביעית בב"א א"צ לשניים וכן נראה דעת האחרונים:

(כב) מים רבים - היינו אפילו רק מעט יותר מרביעית בכדי שיהיה לו להסיר הלכלוך וישאר הרביעית שלמה [מ"א]:

(כג) צריך לשפשפם וכו' - היינו אפילו נטל רביעית על כל יד ויד וכן במטביל ידיו:

(כד) זו בזו - נראה שהוא כדי להעביר הלכלוך היטב והוא רק לכתחלה ולא לעיכובא ועיין בב"ח:

(כה) מקצת ידו וכו' - שבפעם אחת לא הגיעו המים עד הפרק שהוא שיעור הנטילה [כמבואר בסימן קס"א סעיף ד' עי"ש ולכל חד וחד כדאית ליה שם] ובא להשלים הנשאר מידו אח"כ כשכבר ניגב קצת משפיכה הראשונה ולא נשאר עליה מים טופח ע"מ להטפיח:

(כו) הנשאר מידו - אבל אם בהוספה הטיל מים על כל היד שפיר דמי:

(כז) כמו שהיתה - וצריך ליטול מחדש על כל היד כדין נטילה ואין צריך לנגב מתחלה:

(כח) דאין נטילה לחצאין - ר"ל דאין דרך נטילה בכך:

(כט) טופח ע"מ להטפיח - היינו שנשאר עליה מים כ"כ שהנוגע בה ירטב ידו עד שיוכל להטפיח למקום אחר ע"כ אמרינן דלא כלתה עוד נטילה הראשונה ומצטרפין יחד דהוי כנטילה אחת:

(ל) הרי זו טהורה - יש מאחרונים שכתבו דדוקא בדיעבד אין צריך לחזור וליטול אבל לכתחלה צריך ליטול בבת אחת כל היד ולאו דוקא בשפיכה אחת אלא אפילו בשתי שפיכות כל שלא שהה בינתים כלל כשפיכה אחת דמי וע"כ אם נוטל ממי האנדפא"ס ע"י הצנור שקורין קרא"ן או הענדי"ל שפיו צר וצריך לפתחו ולסגרו בכל שפיכה ושפיכה כדי שיבואו המים מכח גברא וכדלעיל בסימן קנ"ט ס"ט מ"מ ע"י זמן קצר כזה לא מקרי הפסק. ומ"מ אם יש לו כלי אחר טוב שלא יטול מכלי כזה. ועיין מה שכתב המחה"ש בסימן קנ"ט סק"ד:

(לא) אבל בשניים וכו' - ר"ל אף שנגב מקצת היד לגמרי יוכל להוסיף על מקצת השני דאלו המים אינם באים לעצם הנטילה של הידים רק לטהר את המים הראשונים:

(לב) שפך מים וכו' - מיירי כששפך רק מים ראשונים מקצת מהרביעית על יד אחת ושפשפה בשניה שאינה נטולה משום שחישב שיעלה נטילה גם להשניה בשפשוף זה וה"ה אם השפשוף היה להסיר הזעה והלכלוך ממנה או סתם נגיעה בעלמא:

(לג) לא עלתה וכו' - ליד שניה וגם יד זו נטמאת בנגיעתה בחברתה וכדלקמיה:

(לד) נטמאו - דמים הראשונים חשובים טמאים דנטמאו בעת הנטילה בנגיעתם בידו כנ"ל בס"ב:

(לה) וכששפשפה נטמאת וכו' - וגרע ע"י טומאה זו שקבלה עתה יותר מאם לא היו ידיו נטולות כלל דמים הטמאים שבאו על ידו אף אם ישפוך עליהם כמה קבים לא יטהרו עד שינגבם מקודם כדמפרש [הרא"ש]:

(לו) חברתה - וממילא גם היא עצמה נטמאת וצריך לנגבה ג"כ כיון שקבלו מימיה טומאה ע"י נגיעתם ביד השניה הטמאה ומים השניים אינן מטהרין אלא טומאת היד עצמה אבל לא מהטומאה שבאה עליהן ממקום אחר וממילא ה"ה כששפך מים ראשונים לשתי ידיו כל אחת בפ"ע ושפשפם זה בזה נטמאו זה מזה ולא מהני מים שניים לטהרם כדלקמיה בס"ו:

(לז) הלכך השופך וכו' - ר"ל הואיל דנטמאת חברתה וממילא גם היא נטמאת וכנ"ל ע"כ צריך לנגב את שתי ידיו מתחלה ולחזור וליטלם כדין ובלא ניגוב לא מהני אף אם ישפוך עליהם כמה פעמים וכנ"ל:

(לח) לפיכך הנוטל וכו' - ר"ל הואיל שבארנו שצריך ליזהר שלא ליגע יד אחת בחברתה קודם גמר הנטילה ומצוי להכשל בזה וע"כ טוב יותר שיעשה אחד מהג' דברים דהיינו או שישפוך אחר רביעית בב"א על ידיו או שיעשה דבר זה ע"י עצמו כדלקמיה או שישפוך על כל אחת רביעית בב"א דאז נטהרו עי"ז ידיו לגמרי ושוב אין נגיעתן זו בזו מקלקלין ואדרבה מצוה לכתחלה לשפשפם זו בזו אח"כ:

(לט) עליהם - היינו על שתי ידיו כאחד דאז חשובין שניהם כיד אחת ואינם נטמאים ע"י מה שנוגעין זה בזה בעת הנטילה וכדלקמיה בס"ה:

(מ) ואם אין לו אחר וכו' - דכשיש אחר טוב יותר ממה שיטול בעצמו ע"י אחיזה בראשי אצבעותיו דקשה ליזהר בזה שיבואו המים על ידיו ועל ראשי אצבעותיו גופא באופן זה:

(מא) על שתי ידיו כאחד - ר"ל ועי"ז די ברביעית אחת ושוב א"צ מים שניים לטהרם:

(מב) או ישפוך על כל אחת רביעית - ר"ל שיאחוז הכלי כדרכו וישפוך על כל יד ויד בפ"ע רביעית בב"א דאם ישפוך רביעית רק על יד אחת תקבל טומאה ע"י נגיעתה בחברתה:

(מג) ואח"כ ישפשפם - על כל הנ"ל קאי ור"ל דבאופנים אלו תו אין חשש קלקול ע"י השפשוף:

(מד) שהשופך וכו' - ר"ל ועי"ז נגמרה כל טהרת הידים ושוב אין חשש כלל ע"י נגיעתם אלו באלו:

(מה) אם נגע בהם - ואף שכבר נטל ידיו גם במים שניים או ברביעית בב"א שכבר נטהרו ידיו לגמרי כיון שנגע בהם אחר שלא נטל ידיו צריך לנגב ולחזור וליטול כראוי:

(מו) ע"י המים - ר"ל שהמים נטמאו מנגיעתו ומטמאין הידים:

(מז) שהם שניים - שהראשונים באים רק להסיר הלכלוך כנ"ל בס"ב:

(מח) שלא יגע יד בחברתה - שחברתה כשאין עליה רק מים ראשונים הלא טמאים הם ומטמאין את ידו הראשונה ובדיעבד אם נגע י"א שא"צ לנגבה רק נותן אח"כ מים עליה פעם אחת דכיון שכבר היו טהורים לגמרי אע"פ שנטמאו מיד האחרת מהני מים השניים לטהרם וי"א דגם בזה צריך לנגבה כמו בנגע בהם אחר:

(מט) א"צ לכל זה - ר"ל כמו שכתב מקודם דא"צ מים שניים ומותר תיכף לשפשפם זה בזה אבל מ"מ יש ליזהר שלא ליגע בהם אחר שלא נטל ידיו וכנ"ל בסקמ"ה וכתב הח"א דמ"מ אם כבר בירך ענט"י ונזכר יחזור ויטול ידיו ולא יברך. כתבו האחרונים אם נטל הכלי בידו הלחה [היינו ביד הימין ששפך עליה מתחלה פעם אחת בידו השמאלית] נטמא אזן הכלי מהמים שיש על ידו דמים הראשונים טמאים הם ואם חזר ואחזו בידו השמאלית ליטול פעם שניה על הימין נטמא ידו עי"ז וצריך לנגבה והעצה לזה שיטיל רביעית בב"א על כל יד ויד או שישפוך מים ראשונים ושניים על כל יד ויד בפ"ע:

(נ) שתי ידיו כאחת - אבל בנטל רק אחת ושפך ממנה על השניה אף שלא נגע בה ונתכוין מתחלה ליטול גם השניה אפ"ה טמאה וכנ"ל בסימן קנ"ט ס"ז [מ"א]:

(נא) ואינן מטמאות זו את זו - ולעיל בסימן ק"ס סי"ג מבואר דבשעת הדחק א"צ בזה רביעית לכ"א אלא נוטל מרביעית לשנים מחצי לוג לג' ולד' רק אם הספיק לבוא על ידיהם כל שיעור הנטילה כראוי:

(נב) נטמאו ידיו - דמים הראשונים כשהם פחותים מרביעית טמאים הם ומטמאין זה את זה וכנ"ל בס"ד:

(נג) וליטול שתיהן כאחת - היינו אף ברביעית אחת סגי בזה וכנ"ל בסעיף ד' וה':

(נד) וכ"ש ליזהר וכו' - ומשמע מלשון זה דאף בזה הוי הדין דאם נגע צריך לנגב ולחזור וליטול וכ"כ הלבוש ועיין לעיל בסקמ"ח שיש דעות בפוסקים בזה:

(נה) אם שפשף וכו' - היינו אף ששפך עליהם רביעית בב"א או שכבר שפך מים שניים על שתי ידיו דאין מטמאין זה מזה מ"מ אם יגע למעלה ממקום שהגיעו המים יטמאו בנגיעתן:

(נו) חוץ ממקום וכו' - מיירי שנטל המים רק עד קשרי אצבעותיו דיצא ידי נטילה להרבה פוסקים כמבואר בסימן קס"א ולמעלה משם אף דאינו חייב ליטול שם לנטילת חולין מ"מ מקום טומאה הוא [דלתרומה צריך ליטול גם שם] ולכן מטמא ידו הלחה בנגיעתה שם אבל אם נטל המים עד חיבור קנה היד עם הזרוע אין לחוש בהנגיעה למעלה דשם אין מקום טומאה לכל הפוסקים [ב"י וש"פ]. ודע דכל מה שצריך ליזהר שלא ליגע למעלה ממקום שהגיעו המים הוא רק בעוד ידיו לחות דאח"כ כשכבר נגב ידו א"צ ליזהר בזה כלל ואף אם נתלחלחו אח"כ לית לן בה כיון שכבר טיהר ידיו ונגבן:

(נז) נטל ידו אחת וכו' - אפרש כלל ענין של סעיף זה. הנה מבואר לעיל בסעיף ב' דהנוטל ידיו צריך לשפוך מים ראשונים ושניים והראשונים מטהרים הידים והם עצמן טמאים והשניים מטהרים אותן ורק בשפך רביעית בבת אחת על ידיו א"צ לשניים לרוב הפוסקים וכתב כאן המחבר דאם נטל רק מים ראשונים לבד ובפחות מרביעית דהמים טמאים הם אם קנח אותם נטהרו ידיו אף בלא מים שניים כיון שידו עצמו נטהרה במים ראשונים לבד ורק אם חזר ונגע במי הקינוח נטמאו ידיו מהם ועיין בבה"ל שבארנו דהיינו בדיעבד אבל לכתחלה צריך לשניים דוקא:

(נח) בראשו - בשערות שבראשו ואף דאם נגע בזיעה צריך נטילה שנית כדלקמן בסימן קס"ד שאני הכא שאינו מחכך בין השערות מקום הזיעה אלא מקנח ידיו מלמעלה וכמו שמפרש המציין ברמ"א:

(נט) טמאה - וכגון שלא נטל עליה רק מים ראשונים ופחות מרביעית דאז המים טמאים הם וכנ"ל:

(ס) מטהרים בשפשוף - ר"ל דאלו לא חזר ונגע באלה המים היה נטהר ידו לגמרי בהקינוח לבד בלא מים שניים דהלא קינח המים טמאים שעליו השתא דחזר ונגע גרע:

(סא) גרע - וצריך לנגב ולחזור וליטול כראוי וכמבואר בסעיפים הקודמים:

(סב) צריך ליזהר וכו' - ואם אינו נזהר ונמצא אחר הנטילה של השניים צרור או קיסם ידיו טמאות וצריך לנגבן ולחזור וליטול ראשונים ושניים כדין אך אם הסיר הצרור אחר מים הראשונים ושפך אח"כ השניים [או שבהדחת השניים הודחו הצרור והקיסם] יש לעיין בדבר דאולי מהני ומצאתי בפמ"ג ובביאורי הגאון מהר"מ בנעט על המרדכי שמסתפקים בזה ע"ש:

(סג) שלא ישאר וכו' - ואף כשהם רפויים וראוי לביאת מים תחתיהם דהפסול בזה לאו משום חציצה אלא כדמפרש:

(סד) או שום דבר אחר - עיין במ"א וש"א דאפילו דבר שברייתו מן המים כגון יבחושין אדומים או שלג וברד כשלא ריסקן דינם כצרור וקיסם אמנם הפמ"ג מסתפק לענין שלג וברד שלא לפסול אם נמצא על ידו אחר הנטילה ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה. ודע דלדידן דרגילין ליטול ברביעית על כל יד ויד לית לן נפקותא בכל זה וכדלקמיה:

(סה) שאין מים מטהרין וכו' - ר"ל דטעם הפסול בזה הוא משום שמים שעל הצרור נטמאו מחמת ידיו וחוזרין ומטמאין הידים והמים השניים ששופך לא מהני דאינם מטהרין אלא המים שעל היד ולא שעל הצרור:

(סו) ואם שופך רביעית וכו' - כנ"ל בס"ח:

(סז) ורטיה - עיין סימן קס"א סק"ד במ"ב:

(סח) די לו וכו' - מיירי שאינו יכול להסירה מחמת כאב המכה וכמו שכתבנו שם לעיל במ"ב סק"ה עי"ש ולכך די לו ואין זו נטילה לחצאין כיון שאינו יכול ליטול חציה השני דומה למי שנקטע אצבעו שנוטל שאר היד:

(סט) שאר היד - ואם אינו יכול ליטול ידיו כלל מחמת חולי יכרוך ידיו במפה:

(ע) שלא יגע ברטיה - צ"ל שלא יגעו המים ברטיה [פמ"ג] והיינו דכל שנשפך מים ראשונים קצת על הרטיה אין מים שניים יכולים לטהרם וחוזרים אח"כ המים שעל הרטיה על היד ומטמאים אותם וכמו בס"ח לעיל לענין צרור וקיסם וזהו שסיים המחבר שלא יחזרו וכו':

(עא) או ישפוך רביעית וכו' שאז לא נטמאו - ר"ל ואפילו אם יחזרו המים אח"כ אין חשש בדבר וכתבו האחרונים דעצה זו יפה יותר מאופן הראשון דא"א להזהר ולשפוך ממש סמוך למקום הרטיה ועל הרטיה לא יגיעו המים. עוד כתבו דטוב לכרוך על הרטיה אחר הנטילה כשבא לאכול בסמרטוט לבן ונקי לכסות זוהמת הרטיה. כתבו האחרונים אם נפלה הרטיה בתוך הסעודה צריך ליטול שנית כדין מפה [באופן המבואר לקמן סימן קס"ג דמותר בזה] שאם הסיר המפה אסור לאכול כן בזה:

(עב) נוטלים מים ראשונים וכו' - דהיינו מים שלפני המזון ולאפוקי מים אחרונים וכדלקמן סימן קפ"א ס"ב:

משנה ברורה סימן קסג

===================

(א) אם אין מים וכו' - כתב בים של שלמה דאותן שנוטלין ידיהם בלחות העשבים כשאין להם מים עבירה היא בידם שמזלזלין בנט"י וגם ברכתן לבטלה היא שאין זה נטילה כל עיקר [והביאו הפמ"ג]:

(ב) מצויים וכו' - אבל כשמים מצויים אסור אף במפה דילמא אתי למינגע:

(ג) לפניו ברחוק יותר וכו' - ר"ל כשהולך בדרך ומשער שלא ימצא מים אף ברחוק יותר מארבעה מילין והוא רוצה לאכול אז התירו לו לאכול ע"י כריכת מפה על ידיו אבל אם הוא משער שישיג מים תיכף אחר ד' מילין מחוייב להמתין עד שיבוא לשם ולאחריו דיש לו טרחא לחזור מדרכו סגי בשיעור מיל כשמשער שלא ימצא בו מים מותר ע"י מפה. וכתבו האחרונים דה"ה אם מסופק שמא לא ימצא מים לפניו בשיעור ד' מילין ולאחריו מיל והוא תאב לאכול מותר ג"כ ע"י מפה ושומרי גנות ופרדסין כשצריכין לילך אחר מים אינם מחוייבין אלא פחות ממיל כמו מלאחריו משום שאינם יכולים לעזוב שמירתן. והח"א ושארי אחרונים הסכימו דכל היושב בביתו ג"כ אינו מחוייב לטרוח אחר מים אלא פחות ממיל כמו מלאחריו דרק לפניו בדרך שהולך בלא"ה לשם הצריכוהו להמתין עד ד' מילין:

(ד) יטול ידיו וכו' - צ"ל ילוט ור"ל שכורך ידיו [מאמר מרדכי]:

(ה) במפה - או בשום דבר [גמרא] ועיין בביאור הלכה דלדעת המחבר מסתברא דצריך לכרוך שתי ידיו דוקא דאף שאוכל באחת שמא יגע בחברתה אמנם לדעת רמ"א יש להקל בזה וצ"ע:

(ו) במשקה - דגם בזה הצריכו נטילה כדלעיל בסימן קנ"ח ועיין מה שכתבנו שם במ"ב. כתב הא"ר דבמקום שאין לו מפה מותר אף בלא מפה כיון דאין יכול להשיג מים בשיעור זה אך באמת הוא דבר שאינו מצוי דאטו בגברי ערטילאי עסקינן דלית ליה שום סודר שיהיה יכול לכרוך ידיו בו ובודאי מחויב לעשות כן דהערוך דמצריך מפה לאו יחידאה הוא דגם הר"ח בפירושו על פסחים [שזכינו עתה לאורו] בדף מ"ז כתב בהדיא כן:

(ז) ע"י כף - האחרונים נתקשו בזה דמנ"ל לרמ"א דין זה ושאני מפה שידו מכוסה משא"כ בזה שידו מגולה חיישינן טפי דילמא אתי למינגע ובא"ר יישבו בדוחק ע"ש וע"כ נראה דאם יש לו מפה יכרוך במפה דוקא:

(ח) אינו צריך נט"י - אע"פ שנוגע בהמאכל דלא תקנו רבנן נטילה אלא להאוכל בלבד:

(ט) אע"פ וכו' - דלא פלוג רבנן באוכל בין נוגע לאינו נוגע [לבוש]:

(י) וה"ה לאוכל במגרפה - דלא עדיף מאוכל מחמת מאכיל דצריך נטילה:

(יא) למי שלא נטל ידיו - דוקא בידוע שלא נטל אבל בספק מותר [כן הוא לפי מה שצידד המ"א בסימן קס"ט סק"ה ע"ש] ובפרט דלעני בתורת צדקה בודאי אין להחמיר בספק ע"ש בס"ב. ומ"מ טוב דכשנותן לעני שלא קים ליה בגויה לאכול שיאמר קום נטול ידך [א"ר]:

(יב) משום לפני עור - דהיינו בלחם של המאכיל דבלחם של האוכל ויוכל לקחת בעצמו אין כאן לפני עור מ"מ כתבו האחרונים דאסור גם בזה משום דאסור לסייע ידי עוברי עבירה ועיין בפמ"ג:

משנה ברורה סימן קסד

===================

(א) ומתנה עליהם - בפיו או עכ"פ שיכוין בלבו שיעלה לו נטילה זו לכל האכילות שיאכל בכל היום. וצריך ליזהר שתהיה הנטילה בהכשר כל הדברים הנצרכים לנט"י לאכילה כגון בכלי שלם ובכח גברא ובמים שלא נשתנו מראיהן ושלא נעשה בהן מלאכה וכמבואר בסימנים הקודמים אף דבנט"י שחרית אין קפידא כ"כ בכל אלו הדברים כמבואר בסימן ד' זה כיון שהוא לאכילה שאני:

(ב) אפילו שלא בשעת הדחק - ויש מן הפוסקים שכתבו דאין להקל בזה כ"א בשעת הדחק כגון שהולך בדרך וירא שלא ימצא שם מים וכן כשיושב בעגלה עם עו"ג ואין ממתינין עליו כשירד ויחפש אחר מים חשיב שעת הדחק אף שהוא יודע שיש מים בדרך ההיא ומהני כשנוטל שחרית ומתנה ועיין לקמיה סוף סק"ד מש"כ בזה:

(ג) שלא יסיח דעתו - משמירת ידיו שלא יגעו במקום הטינופת [וזהו שכתב הרמ"א ולא יטנפם הוא פירוש דברי המחבר והאי ולא ר"ל שלא] ואפ"ה אף שידיו נקיות הצריכו ג"כ להתנות מקודם שיהיה עולה לו הנטילה לאכילה משום דנט"י בעי כונה לאכילה ולהפוסקים דלנטילה לא בעי כונה כמבואר בסימן קנ"ט סי"ב י"ל דלהכי צריך תנאי דכיון דלכל היום הוא אין סומכין על שמירתו שמא ישכח ולאו אדעתיה אא"כ התנה דאז נותן לב להזהר יותר:

(ד) ולא יטנפם - טינוף הפוסל בנטילה הוא רק מצואה או זיעה כל שהוא ואפילו רק נגע במקומות המכוסים בגופו וכדלקמיה בס"ב אבל טינוף עפר וטיט בעלמא אינו פוסל הנטילה. כתבו הפוסקים דאם הכניס ידיו בבתי ידים מיד אחר הנטילה ולא הוציאן מועיל דתו ליכא חשש היסח הדעת דבודאי נשמרו ידיו. כתבו השכנה"ג וא"ר שהאידנא נהוג עלמא שלא להתנות משום שאינן יכולין ליזהר שלא יסיחו דעתם משמירת הידים לכך מנעו התנאי מכל וכל [והעתיקם גם בדה"ח] ומ"מ נראה דהכל לפי ערך הדחק דבדחק גדול יש לסמוך על התנאי אף עכשיו ורק שצריך זהירות וזריזות יתירה לשמירת ידים ולכן יניח ידיו בבתי ידים וגם מ"מ אם יזדמן לו מים יטלם פעם שנית וכדלקמיה וכ"כ בח"א:

(ה) ואם מים מצוים - טעם הדבר דיש דעות בפוסקים שסוברין דאפילו אם נקל ליטול בשחרית שלא בשעת הדחק היינו שלא היה שעת הדחק לגמרי אבל מ"מ אין מים מצוים סמוך לו שהוא צריך לטרוח אחריהם ולהשיגם אבל אם מצוים בסמוך לו בזה לא מקילינן כלל והמחבר חש לכתחלה לדעה זו ולכך כתב שטוב לחזור וליטול:

(ו) שאינה צורך אכילה - דלאו דוקא בנט"י שחרית כשקם יכול להתנות דה"ה בכל נטילה שאינה לצורך אכילה אף באמצע היום כגון שנטל ידיו כשיצא מבהכ"ס או שנטל לדבר שטיבולו במשקה והתנה עליהם שיעלה לו הנטילה לאכילה שיאכל אחר זמן דכיון שנטל לד"א ושלא בשעת אכילה לא חשו בה מה שאין הסעודה סמוך להנטילה:

(ז) לא מהני תנאי - ר"ל שאם נוטל ידיו לאכול ומתנה שיעשה דבר אחר קודם שיאכל סעודה זו עצמו זה לא מהני דהא בעינן תיכף לנטילה סעודה עכ"פ לכתחלה כמסקנת המחבר בסימן קס"ו. מיהו אם נטל לצורך אכילה והתנה שיעלה לו גם לאכילה שניה שיאכל באותו יום ושמר ידיו ג"כ מהני דלא גרע מנטל לד"א כיון דאכילה שניה אין עכשיו זמנה:

(ח) ונזכר שנגע - וה"ה אם הסיח דעתו משמירתו צריך ליטול כמ"ש סימן ק"ע ס"א [מ"א] ועי"ש במ"ב מה שכתבנו בזה ואם נגע בעוד הפרוסה בפיו אסור לבלוע עד שיטול ידיו [מ"א]:

(ט) ומקומות המכוסים - ר"ל בשארי מקומות המכוסים שבגופו יש בהם זיעה ולאפוקי במקומות המגולים כגון פניו ומקום המגולה שבזרועותיו אין קפידא וכמבואר בסימן ד' סכ"א וע"ש במ"ב דינים השייכים לענינינו:

(י) או שחיכך בראשו - אבל אם לא חיכך אלא שנגע בשערותיו א"צ נטילה ואפילו אם קינח בהם וכנ"ל בסימן קס"ב סקנ"ח במ"ב:

(יא) ובמקומות המטונפים - צ"ל במקומות בלא וי"ו ומה שכתב שיש בהם הוא טעם לכל הנ"ל:

(יב) צריך לחזור וליטול - וכ"ש אם נגע במקום הטינופת ממש או עשה צרכיו או אפילו הטיל מי רגלים ושפשף בידיו כדלקמן בסימן ק"ע:

(יג) ויברך ענט"י - ורש"ל חולק וס"ל דא"צ לברך מחמת נגיעתו באמצע סעודה בזיעה ואפילו בעשה צרכיו באמצע סעודתו ג"כ ס"ל דא"צ לברך אא"כ הלך והפליג באמצע סעודתו. והנה יש הרבה דעות באחרונים אם יש לנהוג למעשה כמותו ועיין בבה"ל שהכרענו דבעשה צרכיו או שנגע במקום מטונף ממש או שהלך והפליג צריך נט"י בברכה אבל אם נגע במקום המכוסה סתם או שהשתין אף ששפשף צריך נט"י כדין אבל לא יברך ע"ש:

משנה ברורה סימן קסה

===================

(א) העושה צרכיו - כתב בשל"ה דכל אדם יבדוק עצמו לפנות קודם הנטילה וכ"כ בספר סדר היום [א"ר]:

(ב) יטול ב' פעמים וכו' - דאם יטול פ"א ויברך מתחלה אשר יצר ואח"כ על נט"י הוי הפסק בין הנטילה לברכתה ואם יברך מתחלה ענט"י ואח"כ אשר יצר הוי הפסק בין ברכת נטילה להמוציא ולהניח מלברך ברכת אשר יצר עד אחר ברכת המוציא ג"כ אין נכון שחיובה חל עליו מיד כשעשה צרכיו ואין לאחרה כ"כ וכתבו האחרונים דצריך ליזהר שלא ליטול בפעם הראשון נטילה גמורה ורק מעט משום נקיות דאל"ה הרי נטהרו ידיו בפעם הראשון ואין שייך לברך עוד על נטילה שניה וכנ"ל בסימן קנ"ח ס"ז. ודע דיש כמה פוסקים שס"ל דאשר יצר לא הוי הפסק בין ברכת נטילה להמוציא משום דהכל לצורך טהרת ידים והוי כמו גביל לתורא בסימן קס"ז וע"כ אם בדיעבד נטל נטילה אחת כדין לשם נטילה לאכילה יברך מתחלה ענט"י ואח"כ אשר יצר דיש לסמוך על הפוסקים אלו וה"ה לכתחלה אם היה קשה לו ליטול שתי נטילות מדוחק מים וכי"ב יטול אחת ויברך ענט"י ואח"כ א"י =אשר יצר=. כתב מ"א דהעושה צרכיו באמצע הסעודה לכו"ע נוטל רק פ"א ומברך ענט"י ואח"כ אשר יצר כיון דאין צריך לברך המוציא כדלקמן בסימן קע"ח א"כ אין כאן הפסק ועיין מש"כ בסי' קס"ד ס"ב במ"ב:

(ג) לאחר ששפך וכו' - ר"ל דאומר ברכת אשר יצר קודם שהגיע זמן ברכת ענט"י היינו לאחר ששפך רק פעם אחת על ידיו בפחות מרביעית ושפשף ידיו זו בזו דעדיין לא נגמר הנטילה ואח"כ שופך פעם שניה על ידיו לטהר המים הראשונים ואז מברך ענט"י ומנגבן. ואף דמבואר לעיל בסימן קס"ב דהמשפשף ידיו אחר מים ראשונים נטמאו ידיו זה מזה ואין מועיל אח"כ המים שניים י"ל דהכא מיירי שנשפך על שתי ידיו כאחת דאז חשיבי כיד אחת ומותר לשפשפם וכדלעיל בסימן קס"ב סעיף ה' וכתבו האחרונים דלדידן דנהיגן ליטול רביעית בב"א על כל יד ויד א"כ נגמר תיכף טהרת ידים וראוי לברך ענט"י וא"כ ברכת אשר יצר הוי הפסק בין נטילה לברכה ויותר טוב לעשות כאופן הראשון המוזכר בשו"ע ועיין מה שכתבנו לעיל בס"ק ב':

(ד) הגדול נוטל וכו' - דכן הוא כבודו:

(ה) והרא"ש היה רגיל וכו' - ס"ל דשאני בזמן התלמוד שהיה לכל אחד מהמסובין שלחן בפ"ע והיה אוכל מיד שנטל ידיו אבל עכשיו ששלחן אחד לכל ומתחילין לאכול ביחד [דהיינו שלאחר שנטלו כולם ידיהם הגדול מברך ומוציא כולם בברכתו] טוב יותר ליטול באחרונה כדי שלא יבוא לידי הפסק ודיבור בינתים. והנה המחבר בסימן קס"ו הסכים דטוב ליזהר מלהפסיק ומלדבר [ועי"ש במ"ב] וכן נהגו כל העולם להחמיר בזה ואפילו בשהיה הרבה מחמירין וכדברי הרמ"א שם וא"כ בסעודות גדולות שיש הרבה מסובין אם ימתינו כל המסובין עד שיטול הגדול ישהו הרבה מאד וגם יבואו לידי דיבור בינתים וע"כ מן הנכון שהגדול יטול תחלה כבזמן הש"ס ולא יוציאם בברכת המוציא אלא יברך לעצמו וכן כאו"א מן המסובין יטלו ידיהם ויברך כאו"א לעצמו ולא יצטרכו לשהות כלל:

(ו) שלא להפסיק - היינו בשהיה מרובה וכדלקמן בסי' קס"ו:

(ז) ושלא לדבר - היינו אפילו שיחה מועטת: