===================

* צריך - ב"ח וע"ש ותו"ש כתבו שיענגו כראוי וכן מוכח בב"י דכן דעתו וכן סתמתי במ"ב כמותם והט"ז כתב דסגי בכסא דהרסנא לחוד ורבותא דשו"ע הוא דלא נימא דהוא כמו שאין לו כלום דדי לו בב' סעודות ע"ש אבל לפי מה שכתבנו דאפילו מי שאין לו כלום צריך ליתן לו ג' סעודות וכסא דהרסנא א"כ אין רבותא בזה שיש לו מעט משל עצמו לענין זה ואפשר דלא נימא דבחול יסתפק מאחרים שנותנין לו ושבת יעשה מהמעט שיש לו ואף דאין מגיע לקנות מזה רק ב' סעודות ה"א דיעשה שבתו חול כיון דעל שבת אפשר לו לצמצם שלא יצטרך לבריות כלל וע"כ לא דמי זה למי שאין לו כלום משלו ועיין בביאור הגר"א שמפרש ג"כ כהט"ז אבל לפי מה שכתב בסימן רס"ג דכבוד היום שוה לד' כוסות לענין דבר מועט דהיינו כסא דהרסנא וא"כ כ"ש דסעודה שלישית גופא ובע"כ לפי זה אנו מוכרחין לפרש דמה שכתב המחבר מתחלה צריך לכבד השבת היינו לכבדו כראוי ביותר מכסא דהרסנא דלענין כסא דהרסנא אפילו מי שהשעה דחוקה לו ביותר מחויב וכ"כ הע"ש ולפי שאין דעת הגר"א מבורר לן אם כמו שמפרש כאן או כמ"ש לקמן ע"כ סתמתי כיתר הפוסקים ודלא כהט"ז דהוא יחידאה בזה:

* לכבד וכו' - ואם יש לו רק מעט מעות ובא שכיר לתבוע עבור פעולתו שגמר לו היום [דאם גמרו מאתמול אין עליו רק איסור דבל תשהה וכמבואר בח"מ והוא כשאר בע"ח דעלמא אך בת"ח יש לעיין עיין יומא פ"ז ה"ד ח"ה וכו'] נראה דצריך ליתנם להפועל כדי לקיים מה שכתוב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש אף שעי"ז לא ישאר לו במה לענג השבת או שיפייסנו שיתרצה להמתין עד אחר השבת דחיוב תשלומי שכיר בזמנו הוא מדאורייתא וזה הוי רק מדברי קבלה. ואפילו להפוסקים דזה ג"כ הוי מדאורייתא וכמו שכתבנו במ"ב שם הוי עשה ולא תעשה ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה [יבמות כ"א] וזה לא מיקרי כתבעו ואין לו דאינו עובר בבל תלין. וכן דברינו הוא דוקא אם כבר הביא הפעולה לבית בעה"ב וקבל ממנו דאל"ה יש לבעה"ב עצה אחרת שלא לקבל ממנו ואז אינו עובר אפילו אם אמר לו הפועל בא וטול החפץ ממני ואיני רוצה לעכבו תחת השכירות וכמו שכתוב בשטה מקובצת בב"מ דף קי"ב בשם הר"ר יהונתן ע"ש:

* ולא אמרו וכו' - היינו דמתחלה קס"ד דמה שאמרו עשה שבתך חול מיירי באנשים שאינם דחוקים כ"כ ואפ"ה הזהירו שלא יפזר על עונג שבת כדי שלא יבוא עי"ז לבסוף להצטרך לבריות וא"כ ה"נ בעניננו טוב יותר שיצמצם ולא יפזר על עונג שבת המעט שיש לו כדי שלא יתדלדל ביותר ולזה ביאר ואמר דהתם מיירי למי שהשעה דחוקה לו ביותר היינו שאין מגיע לו מממונו כ"א ב' סעודות על שבת ולזה אמרו דמוטב שיעשה שבתו חול כדי שלא יצטרך לבריות אבל בעניננו שיש לו מעט משלו לפזר על שבת צריך לענג שבת במה שיש לו ויבטח בה' שיתן לו אחרים עבור זה דהוצאת שבתות ויום טוב הוא חוץ ממזונות הקצובין לו לאדם מר"ה וכמו שאחז"ל:

* כדי לכבד השבת - עיין במ"א שכתב בשם הירושלמי דלוין ברבית לצורך סעודת שבת והעתקנוהו במ"ב:

* והוא מכבוד שבת וכו' - ויש לזה רמז בכתוב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו את אשר תאפו אפו וגו' משמע דיש לאפות בע"ש להכין לשבת גם בזמן הגמרא היה מנהג קבוע לזה כמו שהביא המ"א ובעו"ה היום התחילו איזה נשים להשבית המנהג ההוא ולוקחין מן האופה ולאו שפיר עבדי דמקטינים בזה כבוד שבת:

* זכר למן שהיה מכוסה - לכאורה מנהג זה תמוה לרבים דמה ראו לעשות בשבת זכרון למן שלא ירד בו כלל והתוספות בפרק ע"פ כתבו דמשום שלא ירד המן יש לעשות זכר לו והוא דחוק גם לפ"ז היה להם לעשות פשטידא גם ביו"ט והרמ"א לענין לחמים קאמר בשבת ויו"ט ולענין זה קאמר רק בליל שבת משמע דוקא קאמר ומה נמרצו אמרי יושר של התורת חיים שכתב טעם הגון לזה והוא לפי דשבת בראשית הוא דוגמת שבת שלע"ל שהוא יום שכולו שבת ולכן אנו עושים כמה דברים בשבת זה דוגמתו היינו לאכול בשר ודגים נגד סעודת שור הבר ולויתן ומקדשין על היין נגד היין המשומר בענביו לצדיקים לע"ל וכבר אמרו חז"ל דעל שם זה נקרא שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים לע"ל ולכך שפיר יש לעשות בשבת זכר למן ההוא [תוספות שבת]:

===================

* שכן דרך וכו' - יש לעיין אם הפירוש דרוב העולם נותנין באריסות וכ"כ הרא"ש שם בלשונו ספ"ק דע"ג אבל אם המנהג שוה לשכור פועלים כמו אריסות אסור דלא יתלו באריסות או דילמא דבכה"ג ג"כ שרי ומה שאמר בגמרא אריסא אריסותיה עביד היינו שדרך נמי ליתנו באריסות לאפוקי מרחץ דאין דרך ליתנו באריסות וכמו שכתב הר"ן ס"פ כל כתבי לפי שהוצאותיו מרובין ושכרו מועט ויודעין הכל שבשביל ישראל הוא עושה ומלשון הרמב"ם משמע כמו שכתבנו למעלה בשם הרא"ש דז"ל בפ"ו מהלכות שבת הלכה ט"ו דבר ששם ישראל בעליו קרוי עליו ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו או ליתנו באריסות אסור להשכירו לא"י וכו' משמע דלהתירא בעינן רובא וכן משמע מלשון השו"ע בס"ב:

* וחזר והשכירם - עיין במ"ב שכתבנו י"א דבשכירות נמי וכו' הוא דעת הט"ז וכן משמע ממ"א כ"כ הפמ"ג אבל דעת הנהר שלום וכן הח"א כא"ר ובאמת מסתברא כותיה דהא משמע בגמרא דשכירות לא שכיחא כ"כ וממילא שם בעליו הראשון הא"י עליו אף עתה ויתלו דשכיר יום של הראשון הוא וכשיודע להם דמישראל הוא יודע גם זה דשכרו מישראל אם לא שישב בה הישראל כמה שנים ונתפרסם לכל אז יש לעיין בזה:

===================

* בצינעה - עיין במ"ב ועיין ביאור הגר"א שציין ע"ז ירושלמי הנ"ל דבתלוש בביתו של א"י דוקא ולכאורה משמע מיניה דהוא מחמיר אם עושה אותה בפרהסיא אף שהיא מלאכת תלוש שאין ידוע שהוא של ישראל אבל לישנא דשו"ע שכתב שאין הכל מכירים וכו' אבל אם היתה ידועה וכו' משמע דהעיקר תלוי אם המלאכה מפורסמת שהיא של הישראל וכ"כ הגר"א בעצמו בביאורו על דברי הג"ה שבסעיף ב' ע"ש והא דאיתא בירושלמי בבית א"י מותר היינו משום דכל כה"ג מסתמא לא מינכרא מלתא שהיא של ישראל ואפי' אם היא מלאכת פרהסיא שרי ואה"נ דאפילו אם הוא עושה אותה בר"ה שרי אם אינו מנכר לסתם ב"א שהיא של ישראל כמו שכתב ב"י שם בשם רבינו ירוחם [ואפשר עוד דבא הירושלמי שם לאפוקי אם הוא בבית ישראל] ונראה דכונת הגר"א ג"כ הכי אלא שחסר תיבת וכו' אחר תיבת בצינעה ור"ל על מה דכתב בשו"ע שאין הכל מכירים וציין המקור לזה מדמצריך הירושלמי בביתו של א"י והיינו משום דהתם לא מינכרא מלתא שהיא של ישראל וכן מדמתיר במחובר בעיר אחרת והיינו הכל מטעם זה וה"ה כל כה"ג:

* או לקצור לו שדהו - עיין במ"ב מש"כ בשם הט"ז דאפילו אם דרך אנשי העיר לשכור פועלים בקבלנות ג"כ אסור דיחשדוהו בשכירי יום שג"ז הוא רגילות [ועיין בפמ"ג דלדבריו אפילו מנהג רוב העיר הוא בקבלנות ג"כ אסור כיון דרגילים בשכירי יום ג"כ ולענ"ד יש להשיב דז"ל הרא"ש פ"ק דע"ג בסופו ר"ת ז"ל התיר לישראל ששכר אומנא לבנות לו בית בקבלנות וכו' וע"ז השיג הרא"ש ואמר דמהך דשמעתין דאמר אריסותיה קעביד בשדה אין ראיה לקבלנות בתים לפי שאין רגילות בשדה אלא אריסות וחכירות אבל רוב בנין בתים ע"י שכיר יום הלכך הרואה אומר שכירי יום נינהו עכ"ל. ומשמע מזה דאם רוב העיר דרכן בקבלנות אפילו בבתים אין להחמיר וידוע שדברי התוס' שהעתיק הט"ז בדבריו הם דברי ר"י שהשיג על ר"ת וכן דברי הרא"ש זה הוא ג"כ דברי ר"י כמו שרמז עליהם הרא"ש בפ"ב דמו"ק סימן ל"ד ע"ש]. והנה בתוספות ישנים בשבת י"ח ע"א מוכח ג"כ כהט"ז דאפילו רגילות בקיבולת ג"כ אסור כיון דרגילות ג"כ בשכירי יום ועיין בפמ"ג שכתב דלטעם הר"ן דאסרינן אפילו בקיבולת דשדה משום דמיחזי לאינשי כשכיר יום היינו אפילו ידעו שקבלן הוא לדידהו אין חילוק כל שאין הא"י נוטל בריוח ויבאו להתיר אף שכירי יום ממש לפ"ז אפילו נתפרסם ומנהג המקום לשכור רק בקיבולת ג"כ אסור [וחמיר יותר לשיטתו מלשיטת התוס' הנ"ל] אבל לטעם השו"ע שכ' אינו יודע שקצץ ואומר שפלוני שכר הא"י לעשות לו מלאכה בשבת משמע דהיכא שנתפרסם שזה האיש שכר בקבלנות או שמנהג אותו המקום לשכור הפועלים בקבלנות שרי והוא מצדד שם להקל בזה ולענ"ד יש לעיין הרבה בזה דשיטת הר"ן הנ"ל לאו יחידאה הוא בזה דיש עוד הרבה פוסקים דס"ל כוותיה לדינא והוא הר"מ בתוס' ע"ג כ"א ע"ב ד"ה אריסא בסוף הדיבור ע"ש שדעתו דעיקר הטעם דמפלגינן בין אריסות לקיבולת לא כמו שכתבו התוס' מתחלה בשם ר"י משום דבבנין בית רגילות לשכור מדי יום ביום וכו' אלא משום שאריסות יש לו חלק בגוף הפירות ודמי לשותף משא"כ קיבולת שנוטל מעות בשכרו ור"ל דע"כ הוא כשכירו של ישראל ולפ"ז בודאי אפילו היכא שהוא מפורסם שהוא בקיבולת ג"כ אסור וכן במאור פ"ב דמו"ק ובהגהת סמ"ק והובא ג"כ בכל בו וגם בהג"א פ"ק דשבת ובסה"ת אות קמ"ה [דשם כתב דעת עצמו ובאות רכ"א העתיק דברי ר"י] משמע מכולם דהעיקר תלוי אם יש לו לא"י חלק בגוף הדבר ולפ"ז אם יהיה הדרך בעיר רק בקיבולת בלבד ג"כ אסור כשיטת הר"ן הנ"ל [ולדידהו ניחא מה דסתם הגמרא בפ"ב דמו"ק ואמר מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור ולא חילק בדבר] אכן מלשון הרמב"ם שהובא בשו"ע שכתב הטעם שהרואה את הא"י וכו' אינו יודע שקצץ ואומר וכו' משמע דאם מנהג רוב העיר בקבלנות יש להתיר אפילו בבית וכמו שהוכחתי לעיל בריש סימן רמ"ג בביאור הלכה מן הרמב"ם גופא דבעינן רובא בחידושי רע"א הביא שגם בתשובת מהר"י הלוי הסכים ג"כ לאיסור אך דעתו בעצמו שם להתיר היכא שמנהג המקום הוא לשכור בקבלנות והנה בקיבולת דשדה אם נתפרסם שזה האיש דרכו בקבלנות או שמנהג המקום כן לא נוכל למחות ביד המקילין שבלא"ה יש כמה ראשונים שס"ל דבשדה מותר קיבולת משום דיתלו באריסות ונהי דאנן קי"ל להחמיר בזה כסתימת השו"ע כאידך רבוותא מ"מ באופן זה נראה דיש לצרף דעתם להקל באמנם בקיבולת דבית שדעת ר"ת להקל יחידאה הוא בזה וגם הוא בעצמו חזר בזה כמו שכתב רבינו ירוחם יש לעיין אם יש להקל אפילו בנתפרסם וכנ"ל. אח"כ מצאתי בנ"א כלל ג' שגם דעתו להחמיר בזה וע"כ צ"ע למעשה והנה מה שכ' במ"ב דקיבולת נקרא אם כל הבנין הוא רק בקבלנות אבל לא כשהאדריכל בלבד הוא קבלן ושאר שכירים שתחתיו הם לפעמים שכירי יום כ"כ האחרונים ונ"ל דכונה הוא דאותו בעה"ב דרכו לשכור לפעמים בעצמו את השכירים שתחתיו לשכירי יום ולכך לא נקרא תו שם קבלנות על הבנין אבל אם הדרך הוא תמיד שאין בעה"ב יודע כלל מכל עסק רק שהוא שוכר האדריכל והאדריכל בעצמו דרכו לשכור לפעמים שכירי יום תחתיו תו הוי זה ג"כ בכלל קבלנות:

* לא ישקעם בבנין - הנה בטור כתב דאסור לשקעם בבנין והא דלענין בית כתב הטור בסימן תקמ"ג וממנו העתיק המחבר בס"ג דרק נכון להחמיר תירץ בתו"ש דהכא שרוצה לשקעם בבנין חשוב כלכתחילה וממ"א בסק"י משמע דג"ז חשוב כדיעבד דיש הפסד עי"ז ולענ"ד נראה דבכונה שינה המחבר מלשון הטור ולא כתב בלשון אסור וכונתו דרק נכון להחמיר בזה ולא כדעת הטור וכן מוכח מהגר"א ביאורו:

* והא"י עשה בעל כרחו - עיין במ"ב סוף ס"ק כ"ב במה שהבאנו בשם הא"ר והסברנו טעמו דה"ל להתנות מתחלה ולכאורה יש להביא ראיה מע"ג כ"ב דמשמע שם דרק לרשב"א אמרינן ליה לא"י וציית אבל לרשב"ג א"י לא ציית ולכך אוסר שם לשכור לו מרחצו בתחלה שבודאי לא ישמע לו אח"כ כשיאמר לו שלא יחממנו בשבת וא"כ ה"נ לענין קיבולת פשע במה שלא התנה מתחלה עמו דלבסוף לא יציית וכן משמע מרש"י מו"ק י"ב ע"א דפירש דמקבלי קיבולת בתוך התחום אסור היינו שאסור ליתנו לו בקיבולת כי עבדי ליה בשבתא אלמא דלא סמכינן על מה שימחנו אח"כ אם לא שיתנה עמו מתחלה וזהו גם לרש"י בודאי שרי זהו ביארנו סברת א"ר ומ"מ לדינא צ"ע דמהרמב"ם [וכן מהשו"ע שהעתיקו דבריו בס"א] משמע דקיבולת מותר למסור לו לכתחלה אלא דכשיגיע יום שבת ימחנו ולא יניחנו לעשות מלאכה ובעניני מרחץ גם הרמב"ם כתב דאסור להשכיר לו כלישנא דגמרא וע"כ דצריך לחלק דלענין מרחץ שהוא שכור לא"י לגמרי ס"ל לרשב"ג דלא יציית לנו לשבות ביום השבת משא"כ בקיבולת:

* דינו כמו מלאכת מחובר - עיין בסימן רנ"ב ס"ג דכתב שם המחבר על דין זה יש להחמיר ולאסור משמע דלאו מדינא כ"כ והוא סותר להך דהכא כ"כ המ"א בסימן רנ"ב סק"י וגם הגר"א בביאורו שם כתב דסותר להך דהכא ולדינא משמע מאחרונים [התו"ש והגר"ז והח"א] דתפסו להך דהכא לעיקר וכן משמע שם במ"א גופא ע"ש:

* ויש מי שאוסר - עיין בא"ר שדעתו להורות כהדיעה הראשונה ומ"מ לכתחילה טוב ונכון לצאת גם דעתו שכן גם המ"מ נשאר אצלו דין של הרמב"ם בצ"ע וגם הלבוש כתב דמסתבר דעת הראב"ד אלא דמשמע דלבוש מפרש פלוגתייהו כדעת הט"ז ונראה דבאופן שמיירי המ"א לכו"ע מותר לדעת הלבוש:

* לכו"ע אסור - הנה אף שנרשם ע"ז ב"י המעיין בב"י גופא יראה דלא פסיקא ליה בזה רק דעת הרמ"א בעצמו כן וכ"כ בדגול מרבבה:

* וכמו שיתבאר סוף סי' רמ"ז - היינו בסעיף ו' שם דאם היה שכיר שנה אסור לשלחו ע"ש באגרת דאם היה מחשיב כקצץ גם בע"ש היה מותר כמו שכתב שם בס"א ומ"מ אינו מיושב דאם היה חושב המחבר ד"ז ללא קצץ גם בסד' וה' היה אסור לדעתו בס"א ע"ש וע"כ דהשו"ט מסתפק בזה ולכן צידד להקל עכ"פ שלא בע"ש וסמך אשיטת הרא"ש שם וכבר העירו האחרונים בזה:

* דבמקום פסידא וכו' - הקשה מ"א דהלא משום שכר שבת לא מקילינן אפילו במקום פסידא כדמוכח בסימן רמ"ג בתנור ומרחץ דשם איכא לפעמים פסידא יותר ממכס ע"ש ותירץ דמ"מ באותו היום יש פסידא במכס דחשבינן לכל יום בפ"ע ור"ל משא"כ במרחץ דשם הוא רק מניעת הריוח וע"ש עוד מה שתירץ לבסוף והעתקנוהו במ"ב ומשמע דבעצם הענין לא פסיקא ליה להמ"א לפי המסקנא שלו אם מקילינן כלל משום פסידא לענין שכר שבת אבל הט"ז בסימן רמ"ה סק"ו סובר בהדיא דבמכס שהוא עסק גדול [וכן גבי מטבע] לא אסרינן משום שכר שבת דאדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לידי איסור יותר גדול וכן דעת התוספות שבת ג"כ דבהפסד גדול מקילינן לענין שכר שבת ג"כ ועיין בביאור הגר"א דמשמע מיניה דמה שכתב הרמ"א דבמקום פסידא כה"ג וכו' הוא ג"כ תירוץ מה שלא חששו כאן לשכר שבת ומשמע מזה דהוא סובר ג"כ כהט"ז ותוספת שבת הנ"ל דיש בזה שכר שבת אך שהתירו משום פסידא [ומה שכתב המ"א דזה דומה למי שיודע שיביאו לו סחורה וכו' עיין בתו"ש שהקשה דבעניננו אין יכול הישראל להקנות לו דהוי דשלב"ל ונראה דזה היה סברת הגר"א ג"כ ומה שיישבו הפמ"ג קצת היה נראה לו לדוחק] נמצא לפ"ז דהט"ז והתו"ש והגר"א כולם בחדא שיטתא קיימי וכן משמע בלבוש ועיין בא"ר שגם בתשובת רי"ט צהלון משמע כן וע"כ יש להקל בזה אך לדברי כולם משמע דבשכיר יום אין להקל בשום גוונא:

* במלאכתו - עיין במ"א דאפילו אם השכירו לא"י לשבתות ואין לו עסק בכך אפ"ה אסור שלא יאמר לצרכו הוא עושה:

===================

* שיש להם שדה או תנור וכו' - בשותפות. היינו שהוא של שניהם בעצם או שקבלוהו מאחד להתעסק בו בשותפות [גמרא בע"ג כ"ב וכן איתא בס"ג]:

* אם מעט ואם הרבה - נראה דה"ה אפילו לא פירשו כן בפירוש דמסתמא כן הוא ולא בא רק לאפוקי אם מתנה עמו שלבסוף יבואו לחשבון משני הימים דאסור וכמו שכתבתי במ"ב וכן משמע מלשון הגמרא בע"ג כ"ב ישראל וא"י שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לא"י טול חלקך בשבת ואני בחול ואם התנו מתחלה מותר ולא הזכיר כלל בברייתא שיאמר הן רב או מעט וכן משמע מלשון השו"ע יו"ד רצ"ד סי"ג גבי ערלה דדין אחד הוא עם עניננו להרמב"ם בכל הפרטים ובשניהם העתיק המחבר את לשונו ממש ולא הזכיר כלל שיתנה הן רב או מעט אע"כ כמו שכתבנו דרצה הרמב"ם רק לאפוקי שלא יתנה עמו שיבואו לחשבון וכלל הענין בלשון קצרה וכמו שכ' הש"ך שם דבזה העתיק הרמב"ם את סיפא דברייתא דאם באו לחשבון אסור:

* וחלקו סתם - עיין מ"ב וכל הדברים הוא מברייתא שם בגמרא כ"ב ע"א ומפירש"י שם ועיין במ"א שהביא מרי"ו וז"ל ואם מסתמא לקח הא"י בשבת בלא אמירת ישראל בעיא ולא אפשיטא ולקולא ואח"כ הביא פירש"י ע"ז ע"ש ועיין בפמ"ג ולבו"ש שפי' דלהרי"ו כיון שלקח הא"י מתחלה מעצמו סתם אפילו אמר לו ישראל אח"כ אתה נטלת את יום השבת ואני אטול כנגדו יום החול ג"כ מותר אבל לרש"י אסור זה ע"ש ולענ"ד נראה דהרי"ו לא כיון לזה דכ"ע סברי דהישראל אסור לו להזכיר של שבת בשעת חלוקה אפילו אם כבר נטל הא"י של שבת בתחלה עיין בסה"ת ובטור בריש הסימן ולמה לן לומר שהרי"ו יחלוק על כולן אלא כונת רי"ו הוא לבאר האבעיא שא"י נטל כנגד יום השבת הן רב או מעט והישראל כנגדו יום חול אך שהיה בסתמא שלא הזכיר הישראל שהוא נוטל יום החול כנגד יום השבת ובאור רש"י הוא שחלקו סתם לבסוף בשוה ולזה הביא המ"א את שני הבאורים ולדינא נוכל לומר דגם רש"י מודה להרי"ו ותרוייהו מותרין להי"א כיון שהיה בסתמא וכדברינו מוכח בתו"ש שזה הוא כונת רי"ו וכן בהגר"ז:

* ואם ירצה להשכיר לא"י וכו' - היינו בין לא"י זה שותפו או לאחר:

* תנור שלקחו ישראל משכון וכו' - וה"ה בכל אחד מכל הנ"ל. לבוש וכן משמע מתו' דל"ד תנור ופשוט:

* אם אפו וכו' - עיין במ"ב שכתבנו דאפילו אם לא היה האפיה בע"כ ג"כ בהבלעה מותר בדיעבד ואף דמהב"ח לא משמע שם בתחלה כן מ"מ מסוף דבריו שם שכתב דאין מי שחולק על הוראת ר"נ גאון משמע בהדיא כמו שכתבנו דהלא שם היה ברצון וכן משמע שם משארי אחרונים שכולם העתיקו דבריו להלכה דהיכא דאיסורו הוא רק משום מראית העין בדיעבד שכרו מותר וה"נ כיון שהשכירו לשנה או לחודש איסורו הוא רק משום מראית העין כנ"ל בריש סימן רמ"ג והפמ"ג שם באות ה' בא"א דייק מראש דברי הב"ח דאם היה האפיה ברצונו בדיעבד אסור אף אם היה בהבלעה משום דמיחזי כשלוחו ולא ידעתי כונתו דמסוף דבריו שם וכן משאר האחרונים מוכח בהדיא כמו שכתבנו:

* על כרחו וכו' - עיין בב"ח שם שכתב דלדברי רש"י וש"מ שפי' הטעם דאם באו לחשבון אסור משום דמיחזי כשלוחו לא שייך אם היה בע"כ ורק רבינו גרשון סובר דהטעם משום דמיחזי כשכר שבת וטעם זה שייך נמי אף בבע"כ ונמצא לפי דבריו דין זה הוא לאו אליבא דכ"ע ול"נ דעל עיקר דין זה אין רש"י חולק דגם הוא מודה לסברת ר"ג דהיכא דאסור משום שכר שבת אסור אף בבע"כ ולכך סתם השו"ע את דינו בלי שום חולק ומה שהוצרך רש"י לבאר הברייתא דאם באו לחשבון אסור משום דמחזי כשלוחו סברתו הוא דהלא הישראל עשה בעצמו יום חול כנגד מה שעשה א"י ביום השבת ואין זה שכר שבת גמורה אלא דעי"ז שמחזי הא"י כשלוחו בפעולתו בשבת נמצא מה שנוטל הישראל אח"כ הוא כשכר שבת וכן משמע בהדיא ברש"י [שם בע"ג דף כ"ב] ד"ה אסור כמו שכתבנו משא"כ בעניננו דהוא שכר שבת גמור גם רש"י מודה דבכל גווני אסור אף בדיעבד אם לא היה בהבלעה:

* אסור ליהנות - עיין בבגדי ישע שעל המרדכי שאומר שם לחד גירסא דדוקא לכתחלה אסור לו לקבל שכר שבת אבל בדיעבד אם קבל אין ההנאה מזה אסור ע"ש ראיתו לזה ומלישנא דשו"ע לא משמע כן וגם ראיתו יש קצת לדחות ואכ"מ להאריך בזה וצ"ע:

===================

* כגון מחרישה - י"ל דבא לאורויי דדוקא דברים שעושה בהם מלאכה דאורייתא אבל בעושה בהם מלאכה דרבנן מותר כיון דלא מיחזי רק כעובר על שבות דשבות (חידושי רע"א):

* וכן עיקר וכו' - ועיין בד"מ שטעמו דסמ"ג וסמ"ק וסה"ת ותוספות ועוד כמה ראשונים ס"ל דהברייתא דלא ישכיר כליו בע"ש אתיא ככ"ע וזהו שכתב כסברא אחרונה ר"ל שלא כסברא ראשונה דדחי לגמרי הברייתא ואף דלדידהו אסור בע"ש אפילו בכלים שאין עושין בהן מלאכה לענין זה תפס להקל כשיטת רבינו יונה משום שכן הוא גם דעת רש"י והטור ובחידושי הרשב"א כתב שזה הוא שיטה המחוורת והנה בדפוסים ראשונים היה מצויין אחר תיבת כסברא אחרונה תוס' וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת ותמהו ע"ז איזה מאחרונים ולדידן ניחא בפשיטות ובדפוסים שלנו שבשו הדבר למאד שהעתיקו זה אח"כ ובאמת אין נזכר בם כלל דין הגה"מ:

* ומותר להשאיל לו בע"ש - עיין במ"א דאפילו כלים שעושין בהם מלאכה ועיין בחידושי רע"א דכלים שאין עושין בהם מלאכה אפילו בשבת מותר להשאיל לו באופן זה דלא מקרי שכר שבת ופשוט דמיירי בעיר המוקפת חומה וכדלקמן:

* ולא אמרינן וכו' - עיין במ"ב במש"כ בשם הב"י ונראה דלפי טעם זה אפילו אם מתנה שהא"י ישאיל לו על יום אחד יותר אסורב ע"ש והעתיקו הא"ר ופמ"ג. ומ"מ לדינא יש לעיין דהנה ראיתי בא"ר שהביא בשם מלבושי יו"ט שהשיג על מה שכתב בב"י הטעם כיון דלא הוי בדרך שכירות ממש לומר אתן לך וכו' דבהג"מ שממנו מקור הדין זה מוכח דאפילו בדרך שכירות באופן זה ג"כ שרי עכ"ד. והנה ע"כ מוכרחין אנו לומר דטעם ההיתר הוא כמו שכתב הגר"א בביאורו דכאן לא שייך הטעם שכתב הרא"ש באיסור שכירות לא"י משום דיש ריוח לישראל [וכמו שהעתקתי במ"ב סק"א ע"ש] ולפ"ז במתנה שיתן לו הא"י אח"כ בשביל זה את כליו על יום אחד יותר הרי יש לו ריוח עי"ז וצ"ע:

* אסור להשכיר - אם מכר בהמתו לא"י וקצב לו דמים ומסרו לו הבהמה לנסות אם יימצא בה מום יחזירה לו ואם רוצה בה יחזיק במקחו כ"ז שלא גילה הלוקח דעתו שאינו חפץ בה הוי בחזקת הלוקח ולית ביה משום שביתת בהמתו [חידושי רע"א בשם הר"ן פ"ק דע"ג] ועיין בספר תוספות ירושלים שהקשה ע"ז מירושלמי מפורש:

* בהמתו לא"י - היינו בהמה גסה אבל בהמה דקה שאינו מצוי לעשות בה מלאכה לא חיישינן לזה וכן איתא ברמב"ם בהדיא. ודע עוד שלא הוזכר ברמב"ם לחלק בבהמה גסה גופא בין סוס לשאר בהמתו כמו שהזכיר לענין מכירת בהמה גסה דבסוס מותר והטעם דשם הוא רק גזרה מפני חשש שמא יבוא לשאלה ושכירות ונסיוני ולכן בסוס דסתמא עומד לרכיבה שאין בזה משום שביתת בהמתו לרוב הפוסקים דחי נושא את עצמו לא גזרו רבנן על המכירה וכדאיתא בגמרא משא"כ בשאלה ושכירות גופא דהוא נוגע לאיסור דאורייתא בודאי יש לחוש שמא יטעינו באיזה משא או שמא ימשוך בו בקרון ובפרט במקומותינו שהסוס מיוחד ג"כ למשא [ולא כמו במקומותם שהחמור מיוחד הוא למשא והסוס רק לרכיבה] בודאי פשוט דאסור להשכיר אפילו סוס וכן מצאתי בעו"ש שהביא כן לדינא בשם הרלב"ח וכן הביאו ג"כ הא"ר בלי שום חולק וכן כתב הכנה"ג ומה שהביא הבה"ט דלרכוב הא"י על בהמת ישראל אין להקפיד וכו' אין הכונה ג"כ דלכך מותר להשכיר סוס רק שמיירי בענין האמור בסימן ש"ה סכ"ב ע"ש ועיין בפמ"ג ומשמע שלא ראה מה שהביא וכנה"ג והעו"ש והא"ר בשם הרלב"ח בפשיטות:

* שביתת בהמתו - וה"ה חיות ועופות שלו ואפילו על מינים שבים [בפ"ה דב"ק והובא בחידושי רע"א] ג"כ מצווה על שביתתם:

* רק שיפרסם שעשה דרך היתר - הנה בכנה"ג הביא בשם מהר"ם אלשקר בשם רבינו יוסף גאון דאסור לבר ישראל שיעשה הערמה עם הא"י וכו' שימכור לו בהמה וסיים ע"ז וכל הדברים יגעים ואין אני רואה דרך ישרה שיבור לו האדם בזה ומ"מ אותן מקומות שנהגו להתיר וסמכו על אותן המתירין הנח להם לישראל וכל בעל נפש יחוש לעצמו עכ"ל וכ"כ הרלב"ח והביאו בא"ר וגם הצמח צדק בסימן ל"ה צווח ע"ז שבשאט נפש מוכרין סוסיהן בכונה כדי להפקיע מהם איסור שבת וכתב שם וז"ל דעגלונים ישראלים שיש להם עגלות וסוסים ומוליכין משאות בשכר אין היתר למכור לא"י הסוסים או להפקיר אותם כדי להוליך המשאות בשבת ובפרט אם הישראל תמיד עם הסוסים וגם בימות החול הם נוסעים בעצמם ומזונותיהם עליו והא"י אינו אלא שכירו לשנה והכל נקרא על שם ישראל ואיכא מראית עין אך לדבר מצוה דרבים כגון להוליך אתרוגים ולזכות רבים שיקיימו מצוה בשעתה וצריכין למהר הליכתם מותר ע"י הפקר דבמקום מצוה אין להחמיר עכ"ל ובא"ר כתב ג"כ להחמיר בזה ומתמה על המ"א שלא הביא דברי הצ"צ אך בא"א סק"ט מצדד להתיר וכתב כיון דאין משכירו לחרישה וכדומה רק להוליך משאות וכו' יש לסמוך אהפקר או מכירה לשבת או בהמתו קנויה לו וכ"ש מכירה גמורה דמותר בכה"ג אך י"ל דלא מהני היתר מכירה רק בד' וה' לא בע"ש ע"ש שהאריך וכ"כ בתו"ש כוותיה. והנה בעניננו לענין שוורים שמיוחדין לחרישה שהיא מלאכה דאורייתא לכ"ע והעסק נקרא על שם ישראל והאינם יהודים הם שכירים אצלו לבד נראה שגם הוא מודה להצ"צ דהיכא דהעסק נקרא על שם ישראל קשה להקל בזה. ובשארי אחרונים שראיתי יש שמצדדין להקל וסוברין דכל שעושה שטר עמהן ומפרסם הדבר ליכא משום מראית העין [שו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סימן ס"ז] ויש שמחמירין בזה [והוא בספר טוב טעם ודעת בסימן קס"ג וז"ל בנידון מכירת בהמה למלאכה בשבת דהוי איסור תורה ובשל תורה לא מהני המכירה דהוי הערמה ע"ש] וע"כ אין להקל בענין זה כ"כ כ"א בשעת הדחק וגם אז יראה שיהיה השטר עשוי כד"ת ע"פ הוראת חכם ובפרסום כמו שכתב רמ"א. והבוטח בה' ומקיים רצון התורה דלמען ינוח שורך וחמורך וגו' כפשטיה ואינו עושה שום תחבולות לענין שבת אשריו ובודאי הקב"ה יתן לו עבור זה הצלחה בנכסיו בששת ימי המעשה:

===================

* אם התנה עמו שיתן לו שכרו - ר"ל כראוי לו או כפי מה שיתפשר עמו וכמו שביררתי בבה"ל בסימן רנ"ב ס"ב:

* לשנה וכו' - הטעם דאף שהוא קוצץ לו שכרו עבור כל השנה מ"מ לא חשבינן זה כקצץ דעיקר טעמא דקציצה מהני משום דאין לישראל נפקא מינה מזה דאם לא יעשה ביום זה יעשה ביום אחר והא"י אדעתא דנפשיה עביד למהר להשלים מלאכתו אבל בענין זה שהוא שכור לכל המלאכות קרוב לודאי שיצטרך למחר למלאכה אחרת וא"כ מרויח הישראל במלאכת א"י בשבת והרי הוא כשלוחו לזה ולפ"ז היה לו להמחבר לאסור אפילו מיום ראשון לשיטתו לעיל בס"א בלא קצץ אלא דמשום דסברא זו דזה לא חשוב כקצץ לא פסיקא ליה כ"כ כדאיתא בב"י לעיל בסימן רמ"ד וכאן בסימן זה ולכן סמך בזה איש מתירין הנזכר בס"א בהג"ה ולא אסר אלא בע"ש:

===================

* שאין ביניהם וכו' יום אחד - וה"ה אם יש ביניהם מהלך שני ימים מותר ביום ה' (א"ר):

* וכן נהגו בקצת מקומות וכו' - והנה כ"ז איירי בנהרות הנובעין דוקא דאדברי המחבר קאי הרמ"א [ולפלא שציין המציין בשם הר"ן דהוא שיטת הרמב"ן שם ואפשר דציין רק מה דהוזכר שם לענין קידוש אבל לא לכל דבריו שם]. ובאיזה מקומות נתפשט המנהג להפליג ע"י קנין שביתה אפילו בים הגדול בשבת ולא חיישי לטעם עונג שבת אבל במ"צ כתב דאין להקל נגד רוב הפוסקים [הביאו המ"א בסוף הסימן] ומ"מ במקום שנהגו היתר בזה אין למחות וכמו שכתב בב"י דיש להם על מי שיסמוכו והוא שיטת הרמב"ן דס"ל דטעם איסור הפלגה בספינה הוא דוקא בספינה שרובה ישראל דאז הא"י העושים מלאכה בספינה הוא בשבילן אבל לא כשרובה א"י ולפ"ז אם הספינה יושביה ישראל בודאי אסור וכ"כ המ"א בסוף הסימן:

* וביום ראשון ושני ושלישי מותר לצאת - הוא ע"פ שיטת הרז"ה המבואר בב"י ע"ש והלילה השייך ליום ד' מקרי תוך ג' ימים לשיטה זו:

* ופוסק עמהם לשבות - עיין במ"ב שכתב דהפסיקה הוא לעיכובא דלא מבעיא לדעת המ"א בסק"א דסובר דגם בהפלגה בספינה הפסיקה הוא לעכובא בודאי גם בזה הוא לעכובא דהלא דין זה דסעיף ד' נלמד משם ואפילו לדעת שארי אחרונים דס"ל דהפסיקה שם אינה מעכבת נראה דהכא אין להקל בזה כלל דבלא"ה מפקפקים הרבה פוסקים [עיין בת' הריב"ל והרדב"ז בחלק רביעי סימן ע"ז ובתו"ש] על דין זה דסעיף ד' שסתמו המחבר והרמ"א לעיל בס"א בהג"ה והוא נובע משיטת הרז"ה שהוא תמוה דהאיך התירו בשביל דבר מצוה לגרום את עצמו לחלל שבת בידים ואפילו בתחלת השבוע אם הוא יודע שיצטרך לעשות מלאכה בשבת האיך התירו דבר זה והמעיין ברי"ף יראה שהוא מתמיה אפילו לענין תחומין בהפלגת הספינה שהוא דרבנן האיך התירו אפילו מיום הראשון [ועיין בב"י דפירש שכן הוא דעת הרי"ף באמת להחמיר אם לא שהספינה בים הוא למעלה מעשרה] ואפילו במקום דבר מצוה ונהי דלענין הפלגת הספינה בים שהוא מדרבנן תפסינן לדינא להקל בג' ימים הראשונים כמו שכתב הרמ"א או לדבר מצוה תוך ג' ימים אבל לענין מלאכה גמורה האיך התירו דבר זה. והנה הרז"ה למד את דינו מהאי ברייתא דאין מפליגין פחות מג' ימים וכו' אבל לפי מה שפירשו שארי הרבה ראשונים לברייתא זו [והם הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והתוספות בשם ר"י והרשב"ם] אין שום מקור לדינו כלל שיהא מותר בתחלת השבוע לירד לאיזה ענין שיבא לבסוף לחלול שבת וכבר האריך בזה הרדב"ז נגד דברי הריב"ש שהביאו לרז"ה לדינא וע"כ מסיק דאם ידוע בודאי שיבא לבסוף לחלול שבת אסור אף בתחלת השבוע וגם הריב"ל סובר כמותו והעתיקם המ"א בסקי"ד וכתב שם דאפילו לדבר מצוה אין שום טעם להתיר בזה שיודע בודאי שיבוא לבסוף לחילול שבת [ועיין בא"ר ואין בהם כדי ישוב על עיקר הקושיא שהקשה הרדב"ז לבסוף דכי משום שהוא דבר מצוה וכו' ע"ש] וע"כ נראה ברור דהפסיקה בזה אפילו בדבר מצוה הוא לעיכובא דאם לא יפסוק עמו בודאי יבא לחלול שבת ולא דמי להפלגתו בספינה דכתבנו במ"ב דהפסיקה אינה לעכובא דשם הוא למעלה מעשרה ואפילו אם נקל גם בלמטה מעשרה היינו דוקא שם בספינה דאינה רק מדרבנן לכ"ע אפילו י"ב מיל וכמו שכתב הרמב"ם משא"כ בזה שהוא ביבשה אח"כ מצאתי שגם בפמ"ג בא"א סק"ו מצדד כן בשם הלבוש כמו שכתבתי:

===================

* אין הולכין בע"ש וכו' - לכאורה נראה אם הולך לדבר מצוה מותר לילך עד סמוך לערב ממה דאיתא בסימן רמ"ח ס"א ע"ש אף שגם שם מתבטל מעונג שבת כמ"ש בס"ב ואולי דבעניננו חמירא דלא הכין כלל ועיין לקמן בסימן ר"נ בבה"ל מה שנכתוב בזה ומ"מ נראה דיש להקל בהליכה יותר מג' פרסאות בענין זה אם הוא משער שיגיע בעוד יום גדול:

* ויוכל להכין וכו' - עיין בעו"ש שמחמיר בענין זה אפילו במוליך מזונותיו עמו דלא פלוג חכמים בזה ללישנא בתרא דגמרא וכן מוכח בב"י שהעתקתי דבריו במ"ב סק"ה אבל בא"ר חולק עליו ומצדד להקל בזה ע"ש:

* אסור לקבוע וכו' - ר"ל לעשות סעודה קבועה ואפילו פעם אחת בימי חייו וראיה לזה סעודת אירוסין כ"כ הפמ"ג ועי' בהרב המגיד בשם יש מפרשים והובאה בב"י וע"כ לא מיירי בסעודה שאינה רגילה דאל"ה תקשי עלייהו מירושלמי דאוסר בסעודת אירוסין ועיין בב"ח:

* שאינו רגיל בימי החול - ואפילו אם הוא עשיר ביותר ועושה בכל יום סעודה רחבה כמו בשבת מ"מ בע"ש יש למנוע מלעשות כן כדי שיאכל לתיאבון בלילה כן מוכח ברש"י גיטין ל"ו ע"ב ד"ה בע"ש ע"ש ועיין לקמן בסימן רפ"ח סעיף ז' בהג"ה דאיש כזה צריך לעשות בשבת שינוי בסעודת היום להקדים או לאחר כדי שיהא מינכר יום השבת משאר ימי השבוא:

* ואפילו היא סעודת אירוסין - עיין בביאור הגר"א שכתב דאם אירס כבר מותר כמו דאמרינן בפ"ג דפסחים וכו' אין כונה דאירס מאתמול דהלא בזה בודאי אוסר הירושלמי ועוד דע"ז אין שום ראיה מפ"ג דפסחים אלא כונתו דכיון שכבר אירס ממילא שריא הסעודה לזה באותו יום ג"כ וכדעת המ"א ומוכח מלשונו דס"ל דלכתחלה אסור לארס בע"ש ובאמת לכאורה קשה מאד דהירושלמי מתיר בהדיא ונ"ל דהגר"א כיון במה שכתב שכבר אירס לתרץ קושית המ"א שהקשה דהירושלמי שאוסר לעשות סעודת אירוסין בע"ש [שז"ל הירושלמי אסור לארס בע"ש הדא דאתמר סעודת אירוסין אבל לארס מותר אמר שמואל אפילו בט"ב מותר לארס שלא יקדמנו אחר] סותר המשנה דפסחים דמוכח שמותר לעשות סעודת אירוסין אפילו בע"פ וכ"ש בע"ש ומה שתירץ דכונת הירושלמי דוקא כשאירס מאתמול אבל כשאירס בע"ש מותר לעשות אז גם הסעודה הוא דחוק מאד בירושלמי וע"כ כיון בלשונו הצח לתרץ קושיתו והוא דדעת הירושלמי דאם בא לפנינו לשאול בע"ש אם לארס או לא לא מקילינן ליה בזה מפני כבוד השבת דהיינו משום הסעודה שיצטרך לעשות אח"כ באותו יום אם לא שיתרצה בהדיא שלא לעשות סעודה באותו יום אז מקילינן ליה לארס וזה הוא כונת הירושלמי דמתיר לארס אבל אם בא לפנינו לשאול אם לעשות סעודה באותו יום אחר שכבר אירס מורינן ליה להקל דהוי סעודת מצוה ובאופן זה מיירי המשנה דפ"ג דפסחים וכ"ז הוא לדעת הירושלמי מתחלה אבל לפי מה דמסיק שמואל אח"כ דאפילו בט"ב מותר משום שלא יקדמנה אחר ממילא ה"ה דאפילו בע"ש מותר לכתחלה בכל גווני וממילא מותר אח"כ לעשות סעודה ג"כ. היוצא לפ"ז דלדינא לפי מה דקי"ל כשמואל לקמן בסימן תקנ"א ס"ב לכ"ע מותר לארס בע"ש וממילא מותר לעשות סעודה ג"כ וכונת הגר"א הוא רק לתרץ דעת הירושלמי מתחלה דיסבור דאפילו מאירוסין יש ליזהר אם דעתו לעשות סעודה:

* מפני כבוד השבת שיכנס וכו' - ובפמ"ג מצדד דאין הטעם משום לתיאבון אלא דעיקר הטעם הוא מפני שמזלזל בזה כבוד שבת שעושה ע"ש שוה בזה לימי השבת:

* או פה"ב - וה"ה בסיום מסכתא:

* מותר - עיין במ"א שהביא בשם הלבוש דאם אפשר לקיים שתיהן מוטב ואם לאו תדחה סעודת שבת ור"ל דלא יוכל לקיים בלילה כלל מפני אכילה גסה ואפ"ה אין לו לחוש לזה כיון שהוא עוסק עתה בסעודת מצוה ויקיים למחר הג' סעודות כמ"ש בסימן רע"ד וכן ביאר הפמ"ג כונתו ומ"מ לדינא יש לעיין בזה טובא דהלא סעודת שבת בלילה היא חובה מצד הדין משא"כ בסעודת ברית מילה ופדה"ב אינו אלא מצוה בעלמא ולא חיובא כלל וא"כ אם משער שע"י אכילתו יתבטל לגמרי מסעודת לילה יש לו למנוע מזה ומהשו"ע אין שום ראיה כלל דהשו"ע לא התיר רק אם עי"ז לא תהיה אכילתו בלילה לתיאבון אבל עכ"פ לא יתבטל מהמצוה לגמרי [וגם אם טעם איסור קביעת סעודה הוא משום דמזלזל בשבת בזה לא מיחשב זלזול כלל כיון שהוא סועד סעודת מצוה או אם הטעם משום דעי"ז אין הכנה לצורך שבת יש לומר דבסעודת מצוה לא החמירו בזה וסמכו דמסתמא יכין עכ"פ כסא דהרסנא לכבוד שבת] משא"כ אם עי"ז יהיה בלילה אכילה גסה דלא נחשבה אכילה כלל מסתברא דיש לו למנוע מלאכול הרבה כדי שלא יבוא לזה. אח"כ מצאתי בעט"ז שדעתו ג"כ דיזהר מלאכול כ"כ באופן שיבא לידי בטול סעודה בלילה ואף שהוא מחמיר באכילה כדי שביעה שאין מקור לזה עכ"פ לאכול ולשתות באופן שיוכל לבוא לידי בטול סעודה לגמרי בלילה בודאי יש לו ליזהר. ודע דמה שהביא המ"א בשם הב"ח דמצוה להתחיל קודם ט' שעות הוא מפורש לקמן בסימן תרצ"ה בהג"ה לענין סעודת פורים וביותר מזה ע"ש [ולפלא שהביא זה מהב"ח] וכן מוכח שם בהגר"א דפשיטא ליה דבר זה ע"ש ונוכל ללמוד מעניננו לשם דבדיעבד יוכל לעשות סעודת פורים אפילו ממנחה ולמעלה. כתב הד"מ בשם הא"ז מצוה לאכול סעודת שבת לתיאבון ומאחר דעיקר הסעודה הוא לחם לכן אסור לאכול גרימז"ל בשבת קודם הסעודה משום דשוב לא יוכל לאכול עיקר סעודת שבת לתיאבון והד"מ חולק עליו דהא אנן קי"ל דאוכל והולך אפילו מן המנחה ולמעלה עד שתחשך א"כ ש"מ דלא חיישינן אלתיאבון והמג"א הסכים עם הא"ז דנהי דקי"ל כר' יוסי דמותר לאכול אחר המנחה [ולא קי"ל כר' יהודה דס"ל דאסור לאכול ולשתות מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול] הוא רק משום דאין להחמיר עליו מבעוד יום משום חשש דלתיאבון אבל כשהגיע זמן סעודת שבת גם ר' יוסי מודה דמצוה לאכול לתיאבון [עיין תוס' פסחים צ"ט ע"ב שהוא נגד סברא זו דבודאי יהיה זהיר בזה ע"ש אבל מכמה פוסקים משמע דלא ס"ל כהתוספות] וא"כ כיון שעיקר הסעודה הוא לחם אין לאכול גרימז"ל או שארי מיני מזונות כה"ג קודם כדי שיהא תאב לאכול וכמו מן המנחה ולמעלה לר' יהודה [זהו כוונת המג"א בבירור בעז"ה ואח"כ מצאתי במחצית השקל שגם הוא ביאר כמש"כ דמבעוד יום גם להמ"א מותר ועיין בפמ"ג] ובמקומות דנוטלין לידים קודם קידוש שעל הכוס פשיטא דאסור לאכול קודם המוציא כדי שלא יהיה הפסק רב בין נטילה להמוציא וע"ש עוד שהקשה דהוא גרם ברכה שאינה צריכה וגם דאסור להקדים ברכת במ"מ קודם לברכת המוציא. והנה במקומותינו שהמנהג שאין נוטלין לידים קודם קידוש נהגו העולם להקל בשחרית כדעת הד"מ ואוכלין מיני מזונות לאחר קידוש קודם הסעודה ועיין בשו"ע של הגר"ז שיישב המנהג וכתב שאין למחות ביד המקילין ומ"מ יש אנשי מעשה שמחמירין לעצמן במקום דאפשר כדעת המג"א ותיכף אחר הקידוש נוטלין לידים ומברכין על הפת ואוכלין הכל בתוך הסעודה וכ"כ בספר שלחן עצי שטים ועכ"פ לכ"ע נכון להדר שלא למלא כרסו משארי אכילות קודם סעודת הפת:

* מלקבוע סעודה וכו' - היינו לאכול פת כדי שביעה כרגילותו בחול אבל מעט להשקיט רעבונו אינו בכלל קביעת סעודה לענין זה:

* מט' שעות ולמעלה - עיין במ"ב והטעם דאף שצריך לחשוב שעות זמניות היינו בשאין היום קצר הרבה אבל כשהיום קצר מאד ובודאי לא יהיה תאב לאכול בלילה אחר אכילתו הסעודה הרגילה לא עדיף ד"ז מאם היה איסטניס דאיתא לקמן בסימן ת"ע ס"ג ובסימן תע"א ס"א בהג"ה דמחמרינן ביה ונהי דשם לגבי מצה חמור מעניננו היינו דלית ביה חיובא אבל עכ"פ מצוה איכא ואף שבאמת גם איסטניס א"צ להתענות בע"ש כ"א מצד מדת חסידות היינו תענית גמור משא"כ בנידון דידן דהוא רק בהקדמה בעלמא בודאי מצוה לעשות כן:

* אם לא וכו' - ונראה פשוט לדעת המחבר אם חיוב התענית היה עליו מכבר ורצה לפרוע בתענית ע"ש אינו יוצא בזה כיון שלא השלימו כדין וצריך לצום יום אחר. ודע דאפי' לדעת המחבר דלא העתיק בפנים דעת הר"מ אפילו לי"א ומשמע דס"ל דזה לא מקרי השלמה כלל במה שקיבל שבת בתפלתו היינו דוקא במי שקיבל על עצמו תענית ומסתמא היתה כונתו לסתם תענית דדינו הוא עד צאת הכוכבים וממילא מוכרח הוא להשלימו אבל בת"צ כגון עשרה בטבת שחל בע"ש משמע בב"י דמצדד להורות כהפוסקים דס"ל דהאי מתענין ומשלימין דקאמר הגמרא היינו אם ירצה להשלים רשאי והאי סוגיא קאי שם גם את"צ כדמוכח שם אבל מדברי הרמ"א דלא הזכיר בהגהתו את דעתם וכתב סתם דבת"צ ישלים משמע דסתם כדעת הרוקח וראבי"ה המובא בב"י דס"ל דצריך להשלים ועיינתי בד"מ שכתב שגם דעת התא"ו כן עיי"ש [ומש"כ בשם הר"ן לא מצאתי שם בעניי שום ראיה לזה] ואח"כ כתב שכן הוא דעת מהרי"ל דבת"צ ישלים ונרשם בשו"ע בשם מהרי"ל בתשובה סימן ל"ג היינו ששם איתא וז"ל סוף דבר אחר תפלת ערבית הוי שפיר השלמה בערב שבת ותענית יחיד אבל במ"ג בעומר היה פה תענית קריאה בשביל גזרה ולא רציתי להתיר לאכול ביום אף כי היה בע"ש לבד לאותו שהתנו ובחול הוי השלמה בגמר שקיעה דהיינו צה"כ כמו שנהגו עכ"ל ומ"מ ק"ק על הרמ"א אמאי לא הזכיר בהגהתו כלל את דעת הפוסקים המובא בב"י דס"ל דההשלמה תלוי ברצון וביותר שגם מהרי"ל גופא בתשובה סימן קנ"ז כתב וז"ל ותענית יחיד בע"ש מנהג דילי עד אחר תפ"ע כדברי מהר"מ אבל תענית צבור לעצמי אני מחמיר להשלים ככמה רבוותא גדולי אשכנז דמחמירי ולעלמא אני אומר דעביד כמר עביד והכל לש"ש עכ"ל ומש"כ בסימן ל"ג שלא התיר היינו שלא התיר בפירוש אבל לא החמיר ג"כ ומלשון הרמ"א בהג"ה לא משמע כן ואולי משום דנהגו העולם כדעת מהרי"ל שהנהיג לעצמו וכן הוא דעת הרוקח וראבי"ה ותא"ו וכנ"ל כתב כן:

* וי"א דלא ישלים - עיין במ"ב להאי י"א אין נכון להמתין מעת בואו מבהכ"נ עד צה"כ אם תאב לאכול ומתעכב מחמת התענית. ודע דמדברי הראב"ד שהובא בב"י משמע דתיכף מששקעה חמה והוא כבר קיבל עליו שבת אף שלא התפלל עדיין מקרי עי"ז ג"כ השלמה. ונ"ל דהאי י"א וכן סברת הראב"ד הוא רק במי שקבל התענית שלא בלשון נדר רק בסתם קבלת תענית אבל מי שאסר על עצמו לאכול יום א' בלשון נדר לכ"ע אסור עד שתחשך שאז כלה היום ועיין ביו"ד סימן רט"ו וסימן ר"כ ס"א:

==================

* ישכים בבוקר - עיין הטעם במ"ב והוא מרש"י וטור והנה הט"ז הביא הטעם מה דהביא בב"י בשם תנחומא דכתיב והיה אין והיה אלא מיד שנאמר והיה כי קם הפלשתי ועיין בפמ"ג שכתב דאפשר דלטעם זה צריך להיות ההשכמה יותר בהקדם דהיינו אפילו קודם ק"ש ותפלה אם אפשר אף שיראה שלא יעבור עי"ז זמן ק"ש ותפלה ולאפוקי לטעם רש"י וטור דהכנה דומיא דהבאה הלא הבאה היתה בבקר והיא זמן ג' שעות על היום וכדאיתא בברכות כ"ז ע"א מקרא דוילקטו אותו בבוקר בבוקר [ומה שכתב בפמ"ג ד' שעות ט"ס] והנה אנחנו העתקנו במ"ב אחר ק"ש ותפלה דוקא כי העולם לא נהגו כוותיה דהפמ"ג [אך זה יש לדחות דאפשר שסומך כ"א על אנשי ביתו שהם מכינין תיכף כשקמים לצרכי שבת אבל כשאין לו מי שיכין עבורו אפשר דאה"נ דצריך להשכים קודם ק"ש ותפלה להוצאת שבת] גם המעיין בספר סדר היום שהביאו המ"א בסוף סימן רנ"א יראה להדיא דעתו דדוקא אחר ק"ש ותפלה אם לא שלא ימצא לקנות אח"כ ואפילו בזה כתב שיראה לקרות ק"ש מקודם ונראה בפשיטות דלטעמו אפילו לשיטתו דס"ל דהוא דאורייתא הלא ק"ש הוא תדיר ותדיר קודם ומיירי דבמעט זמן של הקריאה לא יאחר הקנייה. והנה אף דנוכל ליישב סברת הפמ"ג דס"ל דלהתנחומא דיליף מוהיה אין והיה אלא מיד גילתה לנו התורה דהכא שאני מ"מ למעשה אין לסמוך ע"ז כלל דאפשר דאפילו להתנחומא שצותה אז התורה ההכנה מיד שהיה יום הששי אין שום ראיה לזמננו דהלא ידוע דשבת ניתן להם במרה קודם קבלת התורה ולא היה אז עדיין עליהם מצות ק"ש ולכן חל עליהם מצות הכנה ביום הששי תיכף כשקם ממטתו משא"כ אח"כ שנצטוו על ק"ש בזמן קימה והיא מצוה תדירה בכל יום היא קודם ומה דאמר רב חסדא ישכים להוצאת שבת ויליף מקרא דוהיה היינו דצריך להקדים כל מה שיוכל וע"כ אפילו אחר קבלת התורה שנצטוינו על מצות תדיריות בכל יום והיא מצות ק"ש יזרז את עצמו לזה תיכף אחר שיקיים ק"ש [וגם תפלה דלדעת הרמב"ם היא דאורייתא וגם מחמת סמיכת גאולה לתפילה] דגם זמן ק"ש מקרי השכמה וכדכתיב ויגש הפלשתי השכם והערב ואחז"ל כדי לבטלם מק"ש שחרית וערבית אלמא דג' שעות על היום הוא בכלל השכמה עדיין וממילא מה דמטריח את עצמו תיכף אח"ז להוצאת שבת לא נפיק מכלל זה [וגם דלכאורה נראה דהאי דרשא דר"ח הוא אסמכתא בעלמא [וכבר העיר בזה הפמ"ג בסוף סימן רנ"א מדג' סעודות ס"ל לכמה פוסקים דהוא מדרבנן] דהלא כתב הרמב"ם דעיקר עונג שבת הוא מדברי קבלה ואיך יהיה הכנה לזה מדאורייתא בע"ש בבוקר אבל באמת יש לדחות הכל דאף דעונג הוא מדברי קבלה אבל עכ"פ סעודה בשבת וההכנה לזה מבעוד יום הוא דאורייתא לכמה פוסקים עיין ביצה ב' ע"ב ברש"י והרע"ב וא"כ אפשר דגם השכמה לזה בבוקר הוא מה"ת] וגם מה שכתב בסדר היום דאם הצבור מתפללין לא יפרוש מן הצבור פליאה היא איך ידחה לדבריו תפלה בצבור דרבנן את מצות הכנה שהיא דאורייתא וגם אם נימא דהוא רק אסמכתא ג"כ נראה דמוטב להתפלל אח"כ ביחידי משיתפלל בצבור ולא ימצא אח"כ מה לקנות לצרכי שבת [וכבר התפלא בזה בספר ח"א אך מה שכתב שם דאם היא דאורייתא אפשר דהיא קודם אף לק"ש מטעם דהיא מקודש לא נהירא כלל דאף דשבת הוא מקודש יום הששי הוא רק הכנה למקודש ולא מקודש מקרי] לכן לא העתקתי דין זה. והנה הרמב"ם השמיט האי דינא וצריך טעמא וא"ל שסובר דכיון דפסקינן בב"ק ל"ב הלכה כאיסי בן יהודה משמע דוקא בה"ש שם אמרינן שהוא רץ לצרכי שבת ולא בבוקר וכמו שפירש בהגהת אשר"י ע"ש ולר"ח דמצוה להשכים ממילא כשהוא רץ בבוקר ג"כ הו"ל לפטור דהוא רץ לדבר מצוה של צרכי שבת וא"ל דלא היה לו לרוץ כיון שעדיין יש שהות הרבה דז"א דלכל דבר מצוה יש מצוה בהריצה כמבואר לעיל בסימן צ' סי"ב אבל יש לדחות דנהי דיש מצוה בהריצה לא פטרוהו מההיזק כ"א לפנות ערב שהזמן דחוק ואין לו פנאי לעיין ולשמור א"ע בעת הריצה שלא יזיק והנה לפ"ז גם דינא דהגהת אשר"י שם ג"כ אינו מוכרח ונכון לומר שמטעם זה לא העתיקוהו לדינא בחו"מ והעתיקו רק לשון הגמרא שם ע"ש:

* ישתדל וכו' - בהרמב"ם איתא על דין זה בלשון חייב [שז"ל בפרק ל' אע"פ שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים מהן מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אע"פ שאין דרכו בכך וכו' ע"ש] והכונה על איזה דבר מן הדברים ועיין בקידושין מ"א דקאמר שם מצוה בו יותר מבשלוחו ואפשר דלהרמב"ם ג"כ לאו חוב גמור הוא אלא כעין חובה משום כבוד שבת וסברת הרמב"ם דאל"ה לא היו מבטלים כל הני אמוראים תורתן עבור זה ומ"מ לא הוי זה חובה גמורה ותדע דלא אשכחן בגמרא בשם חובה כ"א על הדלקת נר בשבת בדף כ"ה ע"ב ולענין ג' סעודות בדף קי"ז ע"ב ומ"מ צ"ע:

* כי זהו כבודו - יישב בזה מה שהקשה בשו"ת חוות יאיר איך הקילו בכבודם הא גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה [היינו ל"ת דרבנן ושוא"ת אף בד"ת] לכן קאמר דזהו כבודם שעוסק בעצמו במצוה וניכר שעושה כן לכבוד הש"י וכה"א בדהמע"ה ונקלותי עוד מזאת וגו' משא"כ אם אין ניכר כמו זקן ואינו לפי כבודו באבדה וכדומה שמתחלל כבוד הת"ח עי"ז [פמ"ג] ור"ל שאין הכל יודעין שהוא עוסק במצוה. ובזה מיושב הא דאיתא בקידושין דף ע' דר"נ עסק בעצמו במצות מעקה ששם הוא דבר שהכל יודעין בעת שהוא עוסק שהוא מצות ה' משא"כ באבדה בעת שהוא מטפל בה אין הכל יודעין מזה ולכן אפילו אם ירצה להחזירו ברבים ויודיעם שהיא אבדה ג"כ פטרתו התורה מזה כנ"ל:

===================

* העושה מלאכה וכו' - ואיסורא נמי אית בזה רק שאינו חמיר האיסור כשארי איסורי שבות שהיה חייב ע"ז מכת מרדות כן איתא ברמב"ם פ"ח מהלכות יו"ט ובסמ"ג וכן איתא באו"ז ונראה שמקורו הוא מהא דפסחים ר"פ מקום שנהגו ע"ש בגמרא בתירוץ ראשון ואפילו לתירוץ שני דגמרא הוא רק דאין משמתין אותו אבל איסורא יש כי למה לנו להשוות פלוגתא בין התירוצים וכן משמע בר"ן ר"פ הנ"ל ע"ש וכבר הביאו בפמ"ג והנה הט"ז כתב דאין בו איסורא רק דאין בו סימן ברכה ולדידיה מוכרחין אנו לומר דפליגי ב' התירוצים הנ"ל והלכה בד"ס להקל ובפרט דהוא תירוצא בתרא א"נ אף לתירוצא קמא דגמרא אף דקאמר לשון אסור היינו דאין רוח חכמים נוחה הימנו אבל לאו איסור גמור אך לפלא שלא זכר מדברי הרמב"ם וש"פ הנ"ל. והנה לענין פרקמטיא כתב המ"א דאינו בכלל מלאכה ושארי האחרונים [הר"ם ותו"ש וח"מ] חלקו ע"ז בראיה ועיין בפמ"ג שתירץ דכונת המ"א היינו דאין צריך להחמיר בזה לכ"ע ממנחה גדולה אבל לענין מנחה קטנה דינו כמו שאר מלאכה וכמו שכתב בעצמו בסק"ד שמה שאמר הגמרא דתקיעה שניה היתה לבטל העיר וחנויותיה היינו בזמן מנחה קטנה וכן משמע במחה"ש דלענין סגירת החנויות שוה הזמן כמו לענין שאר מלאכות אך הקיל שם לענין פרקמטיא בצינעא ע"ש [ובדבריו נדחה ראית הנתיב חיים ובלא"ה אינה ראיה לפי מה שכתב הרמ"א בהג"ה והוא נובע מא"ז דדוקא אם עושה מלאכה בקבע כדי להשתכר וכו' וראיתו שם הוא ממה שהקיל במשנה לשרות דיו ע"ש עם חשכה וכן שאר הדברים שהביא שם במשנה שב"ש סוברין דוקא כדי שיעשו מבעוד יום וב"ה מתירין עם חשכה עיי"ש ועיין בפרישה שהקשה ממשנה זו ועי"ש מה שתירץ דלפי שמתחיל רק עם חשכה והמלאכה נעשית מאליה בשבת ולפלא האיך מתירין ב"ש בכדי שיעשו וגם ב"ה מודו לזה אך האמת הוא מה שתירץ האו"ז הנ"ל] והנה העולם נהגו להקל לענין סגירת החנויות ונראה שסומכין על דברי הט"ז הנ"ל דלית בו איסורא בכל גווני:

* ויש מפרשים מנחה קטנה - עיין במ"א שמסכים לדעה זו ומ"מ משמע מיניה דפועלי שדה צריכין לשבות במנחה גדולה ומבאר בזה מה שכתב הרמב"ם דתקיעה ראשונה שמרמז על הפועלים שיפסקו מלאכתן [כבשבת ל"ה] צריך להיות במנחה והנה בזמנינו לא נהגו ככה ואפשר דהטעם הלא הוא כדי שיבאו לעיר ויכינו צרכי שבת ובזמנינו כ"א מהפועלים אנשי ביתו מכינין צרכי שבת וכעין שמצינו לענין מה שאמרו חז"ל מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה שכתבו הפוסקים שהוא כדי שישתדלו להכין כל עניניו וע"כ במקום שיש בעיר חבורות מיוחדות לצרכי המת שוב מותרין הכל. ומ"מ כל י"ש יראה לפסוק ממלאכתו שבשדה עכ"פ בזמן מנחה קטנה [אם לא שהוא דבר האבוד דאז לא עדיף מחוה"מ] ורבים מחמירים אף ממלאכתו שבבית:

* אגרת שלומים - עדיפא הו"ל למכתב דאפילו שריית דיו וסמנים או צידת חיה ועופות דזה בודאי אסור בחוה"מ כל שאינה צורך המועד ג"כ מותר בע"ש שכן מוכח באו"ז שממנו נובע הדין:

* לתקן בגדיו וכו' - ה"ה לתפור בגדים מחדש [א"ר ופמ"ג] אף דהוא מלאכה גמורה ובע"פ אסור בזה כמבואר בסימן תס"ח לענין ע"ש מקילינן ע"ש בדבריהם ומשמע מדבריהם דאפילו לתפור מעשה אומן מותר ובבאור הגר"א הביא המקור על דין תיקון בגדים מחוה"מ דשם מותר רק מעשה הדיוט ומשמע דדעתו דגם כאן כן הוא ומשארי אחרונים לא משמע כן:

* ואינו נוטל עליו שכר - ואם הוא רואה שאם לא יביא לו הבגד על שבת יפחות לו משכירותו מכפי מקח הנהוג לזה או שמכאן ולהבא לא יתן לו להשתכר אפשר דהוא בכלל דבר האבוד וכעין מה דאיתא לענין חוה"מ בסימן תקל"ט סי"ג ע"ש ויש עוד טעם להתיר דדעת הר"י בע"פ דאם התחיל בזמן ההיתר יוכל לגמרו אפילו אחר חצות אך רבו החולקים עליו ולכך פסק השו"ע בסימן תס"ח ס"ט בהג"ה דלא כוותיה וזהו בע"פ אבל בע"ש דקילא מע"פ אם הוא שעת הדחק דיהיה לו עליו תרעומות אם לא יביא לו על שבת נראה לי דיוכל לסמוך על דעת הר"י דיוכל לגמרו אפילו אחר זמן מ"ק אפילו בשכר ואף שהמצאנו הרבה פרטי קולא בענין זה מי שהוא בע"מ ירא ה' יראה לכתחלה לזרז עצמו שלא יבא למדה זו שיצטרך לעשות עד סמוך לשקיעת החמה אם לא מי שהשעה דחוקה לו וכמו שכתבנו במ"ב:

* ומסתפרין כל היום וכו' - עיין בביאור הגר"א שמפקפק בזה מאד ולפי דעתו יש ליזהר ממנחה ולמעלה אפי' בחנם כי היא תמיד מלאכת אומן ע"ש:

* אפילו מספר ישראל - אגב דאיירינן בענין תספורת ראיתי להזכיר ענין אחד מה שאיזה מהמון נכשלין בו בעו"ה והוא בענין איסור דהקפת פאת הראש וכמו שאבאר כי ידוע דעל איסור הקפת פאת הראש יש ג"כ לאו בתורה והוא הלאו דלא תקיפו פאת ראשכם וי"א דפאת הראש חמור עוד מפאת זקן דעובר על הלאו אפי' אם מעבירים במספרים כעין תער דהיינו סמוך לבשרו ושיעור הפאה הוא מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם וכל רוחב השערות שבמקום זה לא תגע בו יד להעבירם מצד שהוא הכל בכלל פאת הראש ומשם ולמטה מתחלת פאת הזקן וכמבואר כ"ז בש"ע יו"ד סימן קפ"א ע"ש גם אחד המקיף ואחד הניקף הוא בכלל לאו זה וכמבואר שם ובעו"ה מצוי שמעבירין את הפאות עד סמוך לבשרן ממש ואין משיירין כלל ויש בזה חשש דאורייתא והיה להם לשייר עכ"פ קצת מן הקצת וביותר מזה יש מהבחורים שבעת שהספר מספר ראשו הוא מגלח לו השער שאצל אזנו והוא מחמת שמוטעין שחושבין שפאת הראש נקרא רק מה שאנו קורין פאה ולא כן הוא כאשר כתבנו והוא לאו גמור דאורייתא לד"ה וגם זה הלאו הוא אפילו על הניקף וכנ"ל וע"כ אפילו אם המספר הוא א"י יש לישראל להזהירו שלא יגע בו כלל במקום ההוא וגם במרחץ מותר להפסיק את המספר שלא יגלח במקום ההוא אם יהיו דבריו נשמעין לו וכמבואר לעיל בסימן פ"ד דכדי לאפרושי מאיסורא מותר אפילו במרחץ עיי"ש:

* ויש לאדם למעט וכו' - נרשם בירושלמי ובאמת המעיין שם היטב וכן במדרש המובא בד"מ יראה להדיא דאיירי בשבת ולא בע"ש וצ"ל במדרש אלא מן המנחה ולמעלה וכמו שכתבו המפרשים ומ"מ הדין של הרמ"א הוא אמת כדאיתא בגמרא שאמוראים בעצמם היו מבטלים מלמודם כדי להכין צרכי שבת:

===================

* למכור לא"י ולהטעינו - היינו להטעין לו על חמורו [רש"י שם] אף אם מכר לו מקודם וה"ה להגביה המשאוי על כתפו [משנה שם] או ליתן לו מתנה והלואה ע"ש בגמרא:

* מבעוד יום - ואם הא"י השאיר החפץ אצלו ובא בלילה ללקחו נראה דיש להקל בשעת הדחק ליתן לו אפילו אם איננו אלם דכיון שהאיסור הוא רק משום מראית עין אין להחמיר בזה שהוא רק חשד איסור דרבנן במקום שאין רואין כמו שכתבנו בסוף סי' ש"א ס"ק קס"ה במ"ב [מס' תו"ש וכ"כ בעו"ש בסי' שכ"ה]:

* ליתן בגדיו וכו' - עיין במ"ב דה"ה לכל מלאכות ועיין בב"י דמסיק דאין חלוק בין אם הא"י עושה גמר מלאכה בכלי ובין אם הא"י עושה כל הכלי בשבת כגון שנתן לו הישראל עצים ועשה כלי או מטוה ועשה בגד וכן אין חלוק בין אם העצים והמטוה הוא של ישראל או שבקשהו שיעשה הכל משלו ע"ש:

* אם קצץ וכו' - עיין במ"ב מה שכתבנו דבזמה"ז כלים לכובס וכו' כ"כ מ"א וא"ר אך סתם המ"א דבריו מאד ולא פירש אם ר"ל שלא התנה כלל וכדעת הגמ"ר מפני שאין עושין בחנם א"כ למה התנה ע"ז בזמה"ז וגם למה סיים דאטו בכל פעם יקצוץ עמו ואם נפרש דבפעם ראשונה קצץ עמו וקמ"ל דדי בזה וכמו שביאר התו"ש אכתי לא יתפרש מה שהתנה ע"ז בזה"ז וע"כ נראה שר"ל שהבטיח ליתן לו שכר אך שלא פירש כמה יתן ומה שהקשה בנ"א דהא קיי"ל ברמ"ז דלא בעינן קציצה בהדיא נ"ל דעד כאן לא שרינן ברמ"ז שלא פירש כמה יתן לו אלא בהבטיחו שיתן לו שכרו כראוי או שיתפשר עמו [וכן מוכח בתשובת הרשב"א שהביאו ב"י בסימן רמ"ז ע"ש וזהו שכתבו בש"ע שם ס"ב שיתן לו שכרו היינו כראוי לו וכן משמע בח"א אך שסתר עצמו קצת בדבריו במ"ש או שהדבר ידוע שלעולם וכו'] ולכך סמכא דעתיה דא"י וסבר שיתן לו שכרו משלם ודינו כקצץ אבל אם אמר לו הישראל סתם שיתן לו שכר אין דינו כקצץ דהא אין הא"י יודע כמה יתן לו ושמא יתן לו דבר מועט ולכן כתב המ"א דבזמן הזה שכלים לכובס קצבתן ידוע ולא יסבור הא"י שיתן לו דבר מועט לכן אפילו אם אמר לו סתם שיתן לו שכר ג"כ סגי והוי כמו שקצב לו בפעם אחד ששוב בודאי נוכל לסמוך ע"ז תמיד וזהו שסיים דאטו בכל פעם וכו' ומה שכתב עיין ב"י בשם הגמ"ר ר"ל שהוא הקיל ביותר מזה ואולי דכונת המ"א לענין כביסה לפי שקצבתן ידוע לכל אפילו אם לא התנה עמו כלל סגי שסמך שיתן לו כפי הקצבה הידועה [משא"כ בעורות לעבדן שאין ע"ז קצבה ידועה לכן אף שאין עושין בחנם לא סמכא דעתיה דא"י וסבר שיתן לו דבר מועט ושלא כדברי הגמ"ר דמקיל גם בעורות לעבדן] וצ"ע למעשה. ודע דאף שהח"א בכלל ג' דין ג' העתיק לדינא דעת הגמ"ר דכל דבר הידוע שלעולם נותנין שכר על מלאכה זו דינו כקצץ קשה מאד לסמוך ע"ז למעשה דהרי כל הראשונים [והם הרמב"ם והתוס' בדף י"ט ע"א והרא"ש והר"ן והרשב"א בחדושיו והמ"מ והאו"ז והמאירי] כולם כתבו בהדיא בכל מלאכות ואף בעורות לעבדן וכלים לכובס דבודאי אין עושין בחנם ואפ"ה בעינן קצץ וע"כ הטעם כמו שכתבנו למעלה דמפני שאין הא"י יודע כמה יתן לו ושמא יתן לו דבר מועט ע"כ לא סמכא דעתיה לעשות בשביל שכרו ועושה אדעת ישראל ומחזי כשלוחו וע"כ הקיל המ"א אלא בכלים לכובס שהיה בזמנו הקצבה ידוע:

* והוא שלא יאמר וכו' - זהו אסור אפילו בנותן לו כמה ימים מקודם וכמ"ש במ"ב בסימן רמ"ז:

* אסור בע"ש - הרמ"א אזיל לשיטתו בסימן רמ"ז ס"א בהג"ה דמתיר בלא קצץ ביום ה' [מ"א והגר"א] ועיין במ"א דאף שהחמיר הרמ"א שם שלא בעת הצורך כהמחבר בזה הקיל ע"ש טעמו וכן משמע מהא"ר וש"א דיש להקל בזה בד' וה':

* ואם ראהו עושה וכו' - עיין מ"ב מש"כ דאם התנה וכו'. דין זה פשוט לכ"ע דהוא בכלל קצץ וכנ"ל ברמ"ז ויש מאחרונים [שלחן עצי שטים הביאו בחדושי רע"א ובס' מאמר מרדכי] שמקילין עוד יותר דכל שעושה בשכר אף שלא התנה עמו כלל [וזהו לא קצץ הנזכר בכ"מ] אודות השכר אם היה זה בדרך היתר דהיינו שהיה כמה ימים לפני שבת או שמסר לו בע"ש והיה שהות לגמרו קודם השבת א"צ למחות לו כשרואה שעושה בשבת דכיון שעושה עכ"פ בשכר אמרינן בעבידתיה קעסיק:

* בטובת הנאה - ואם הא"י התחיל בעצמו לומר שיעשה לו טובה לפמש"כ הרמ"א לעיל בסימן רמ"ז דזהו דינו כקצץ וכן מד"מ בעניננו משמע לכאורה דבאופן זה אין להחמיר אבל לדעת המחבר פשוט דאין לחלק בזה דהא לדידיה בכ"ג בחנם מותר לכתחלה למסור דהוא בכלל טובת הנאה ואפ"ה כשרואהו בשבת צריך למחות וא"כ ה"ה בזה וכן משמע מסתימת הפוסקים שלא חילקו בזה אח"כ מצאתי בחדושי רעק"א בס"ד שמחמיר בזה בהדיא:

* טוב להחמיר ולאסור - פי' שאם עושה בשבת צריך למחות בידו אפילו קצץ אבל לכתחלה רשאי ליתן ולא חיישינן שיעשה בשבת [מ"א] ועיין בפמ"ג בסק"ו דאם הוא יודע ודאי שיעשה בשבת במקום מפורסם אסור ליתנו לו אם לא בספק שמא לא יעשה בשבת ועיין לעיל בסימן רמ"ד בס"ג בבה"ל ד"ה והא"י:

* ויש אוסרין ללובשו וכו' - עיין מ"ב וטעמם שייך בכל מלאכות שהא"י עושה כדאיתא במשנה קכ"ב עשה כבש לירד בו וכו' דאיירי להיש אוסרין אפילו בקצץ וכדאיתא בפוסקים וכן מוכח בבאור הגר"א לקמן בריש סימן רע"ו:

* שהאינו יהודי גמרו בשבת - ודוקא אם הוא מלאכה דאורייתא אבל אם הוא מלאכה דרבנן אין להחמיר [פמ"ג בשם המ"א בסימן תקט"ו]:

* שצריך אליו בשבת - היינו שאין לו בגד לשבת כ"א זה ולא הוי כמו לצורך המועד האמור בחוה"מ [ח"מ]:

* שאז יש להקל - עיין בא"ר שתמה דכאן משמע דסומך על המחבר דהעתיק שיטת הר"ן דלא חיישינן לנהנה ממלאכת שבת הואיל וקצץ ולקמן ברע"ו ס"א בהג"ה העתיק זה לדינא בלי שום חולק והמ"א בסקי"א נתכוין לתרץ קושיתו ולחלק בין הכא להתם וכמו שכתבתי במ"ב אך ק"ק על הרמ"א שם דשבק טעם ש"ל שהובא במ"א והביא טעם דנהנה שמקילין בו בעת הצורך בקציצה. עוד קשה לי לפי תירוץ המ"א למה אסרינן שם במשנה קכ"ב גבי כבש וגבי מילא מים הלא בסתמא איירי סיפא זו ג"כ אפילו בקצץ דומיא דרישא גבי נר דמיירי בכל גווני לפי הכרעת רמ"א והלא בזה הוא דומיא דלבישה דמכוין הא"י רק להשלים פעולתו. ואולי יש לומר דמיירי הסיפא בגוונא דביאר הפמ"ג איסור גבי לבישה לכ"ע דהיינו היכא שמינכר מלתא שהוא עושה לצורך ישראל וכעין זה כתב המאירי בפ"ק דשבת בד"ה יש שואלים וכו' ע"ש במה שתירץ בשם הגאונים שגם הם סוברים כהר"ן בכלים לכובס ועורות לעבדן דמותר בקצץ ללבשו בשבת ואעפ"כ אוסר גבי כבש ונר ע"ש:

* מבית האומן - עיין במ"ב דאפילו מישראל אסור ואם הוא לצורך שבת יש לעיין דלפי מה שכתב הנמ"י וכן הר"ן סו"פ מקום שנהגו דהטעם הוא מפני מראית העין דיאמרו שנתן לו לתקנם במועד אפשר דבשבת ויו"ט לא חיישינן לחשדא זו באומן ישראל וכן לטעם רש"י שם דהוא משום טורח כבר כתב הב"י וכן בא"ר דלצורך שבת לא חיישינן משום טורח אך לפי מה שכתב התו"ש ופמ"ג דלכך אסור להביא אף ע"י א"י משום עובדא דחול ושם הלא איירי אף לצורך שבת משמע דאסור גם בזה וצ"ע:

* בשבת ויו"ט - ואם אינו מאמינו שיונח אצלו עד לאחר שבת הנה לענין חוה"מ מבואר הדין בסוף סימן תקל"ד עי"ש ולענין שבת אינו מבואר בפוסקים ונראה דאם גם הוא צריך להבגד לצורך שבת יש להקל בזה שיביאו בצינעה לתוך ביתו:

* אבל א"י שעושה וכו' - עיין במ"ב דהמ"א וכן שאר הרבה אחרונים חולקין ע"ז וס"ל דאין בזה שום יתרון משאר אומן כיון שהולך אצלו ולפ"ז אפילו יודע ודאי שנגמר אצלו בערב שבת או שהיה אומן ישראל ג"כ אסור:

* מותר לישראל וכו' - הנה בב"י הביא בשם הג"א שתי דעות אי יש בזה משום מוקצה אם גמרן ביו"ט ומשמע דס"ל להרמ"א להלכה כדעת המתיר ועיין בסימן שכ"ה ס"י בבה"ל מה שנכתוב שם דלא יסתור להך דהכא:

* מותר וכן וכו' - הנה מדסתם המחבר משמע דס"ל כשיטת הפוסקים דאפילו בשלא נדרכו הענבים מקודם וכן בוסר ומלילות שריסקן אפילו הם מחוסרין עדיין דיכה [כי שלשה דברים יש ריסוק ודיכה ושחיקה ריסוק בתחלה ואח"כ דך אותם באיזה כלי ואח"כ שוחק אותם יפה] מותר היוצא מהן ומה דלקמן בסימן שכ"א סי"ט מחמיר במחוסר דיכה שם הוא משום שעושה הפעולה בידים בשבת ע"כ אסור משא"כ לענין המשקין היוצא מהן [וכ"כ המא"מ והגר"א בביאור דעת המחבר] אבל בא"ר כתב דלהלכה יש לתפוס כאידך פוסקים [היינו סה"ת וסמ"ג וסמ"ק והטור] דאינו מותר המשקה היוצא כ"א בשנידוכו קודם השבת וכן משמע בבאור הגר"א שמצדד כן וע"כ אין להתיר משקין היוצא מבוסר ומלילות אא"כ דכן מבעוד יום וכן ע"י טעינת קורה צריך שיהיו מרוסקין קודם הטעינה דאז תחשב הטעינה כדיכה עיין ב"י:

* בוסר ומלילות - עיין מ"א שהקשה דלמה השמיט הטור שום המוזכר בגמרא ותירץ דשום אינו חייב עליו חטאת אם סחטו אפילו אם לא נתרסק מבעוד יום דמה"ת אינו חייב אלא על זיתים וענבים בלבד ולכן לא גזרו בו על משקין היוצאין ממנו ומה שנזכר בסימן שכ"א סי"ט שום היינו לענין לגמור שחיקתו בידים אבל בזה דמיירי לענין משקין היוצאין בכונה השמיט שום ולפלא דמה יענה בתירוץ א' של התוס' שפירשו פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא לענין שיניחנו שיגמר הסחיטה ויאכל אח"כ בשבת ושם איתא בהדיא שום שריסקו ומצאתי שכבר הקשה כן במחה"ש ונשאר בקושיא גם ראיתי בבאור הגר"א שכתב בהדיא דה"ה לשום שריסקו וטעם הדבר נראה דאף דאין איסור דאורייתא על סחיטת השום מ"מ אסור המשקין היוצאין אם לא נתרסקו ומה שכתבו התוס' אח"כ כל היכא דליכא חיוב חטאת המשקין מותרין היינו היכא שכבר נגמר מבעוד יום מן התורה מלאכת הסחיטה שוב ליכא למגזר שמא יסחוט דכסחוט דמיא אבל במקום שלא הותחל כלל הסחיטה מבעוד יום לא חלקו לענין משקין היוצאין בין דבר שאיסורו מן התורה לדבר שאיסורו מדרבנן ותדע דהא תותים ורמונים ג"כ אין איסור סחיטתן אלא מדרבנן ואפ"ה אסור משקין היוצאין כשהכניסן למשקין והטעם דבעת שגזרו על משקין היוצאין מזיתים וענבים גזרו על כל דבר העומד לסחיטה קצת כזיתים וענבים וא"כ בעניננו נמי דעומדים קצת למשקה כתותים ורמונים דמיא וזהו כונת התוס' מה שכתבו דיותר עומדים למשקה משאר פירות ור"ל דהם כתותים ורמונים וזהו הטעם ג"כ במלילות [ומה שכתב המ"א דבמלילות יש ג"כ איסור דאורייתא כבר נדחקו האחרונים בזה עיין ביד אפרים ובחמד משה] אח"כ מצאתי בעז"ה במאירי בפ"ק דף י"ח וי"ט כמו שכתבנו:

* להשמעת קול - עיין במ"א שמצדד לומר דנתינת חטים לתוך ריחים של מים בשבת ליכא חיוב חטאת דהטחינה אח"כ ממילא אתי והביא ראיה לזה מתוספות די"ח ד"ה ולימא וכל האחרונים דחו ראיתו וכן בסמ"ג וסמ"ק שלפנינו לא נמצא שום רמז לזה וכן ברמב"ם פ"ח אין הוכחה לזה והסכימו האחרונים [היינו הא"ר והאבן העוזר והדגמ"ר והח"מ] למה שמביא המ"א בעצמו ראיה מדברי התוס' דף י"ז ע"ב לענין מצודה דפורס מצודה ובשעת פריסתו נכנס החיה לתוכה ונלכדה דחייב אף דאתי ממילא וכן כשאופה בתנור אף שהאפיה ממילא אתי לבסוף מ"מ מקרי מעשה ממש אף שאינו מקרב האש לגבי הפת אלא הפת לגבי האש והאש פועל פעולתו לבסוף אפ"ה חייב וה"ה בעניננו אף שהטחינה ממילא אתי לבסוף אפ"ה חייב ועיין באבן העוזר שם עוד ראיות לזה. והנה כ"ז מיירי שהמסגרת של המים היה פתוח והוא נותן החטים לתוך האפרכסת ומתחיל תיכף אחר נתינתו להטחן [ואם יש תחתיה עוד תבואה אחרת יש לעיין אם יש בזה חיוב חטאת אפילו לדידהו ואינו דומה לנותן שמן לנר דקיי"ל דחייב משום מבעיר אף דבלא"ה ג"כ דולקת דאפשר דהתם דולקת יותר בטוב ע"י הוספת השמן וגם אפשר דהפתילה גופא מושכת עתה מן השמן הזה משא"כ בעניננו ואפשר לאידך גיסא דכיון דהריחים טוחנין ובודאי יבוא גם לתבואה זו דומה לאפיה ובשול אף שאינו תיכף רק כיון שיהיה נאפה ונתבשל לבסוף חייב הרודה הפת בתנור והנותן הקדרה על האש וצ"ע] אבל אם פותח מסגרת המים בשבת נ"ל דאף להמ"א חייב דהלא תיכף מתחיל להטחן והוא עושה מעשה ממש שעל ידו מסבב גלגל המים והריחים והוא דומה כאלו הוא עצמו היה מסבב הריחים בכחו דחייב וכעין דאמרינן בסנהדרין דאי אשקיל עליה בדקא דמיא אם בכח ראשון הומת חייב דכחו כגופו דמי וה"נ המים הראשונים שיצאו מכחו שהניעו הגלגלים עכ"פ הועילו בודאי שיטחן כגרוגרת על ידם ועיין ב"ק דף ס' דלענין שבת חמירא מלענין נזיקין. וראיתי להתפארת ישראל שכתב דריחים של רוח נ"ל דלכ"ע לית ביה חיוב חטאת אם נותן התבואה לתוך האפרכסת דהרי התראת ספק הוא שמא יפסוק הרוח באמצע ולא נהירא דאפילו אם יפסק הרוח תיכף מ"מ יטחן בודאי כגרוגרת והרבה יותר ע"י הריחים גופא כידוע שכל דבר שדוחפים בכח אפילו אם יפסק כח הדוחף יהיה מתנענע מעצמו עוד במקצת:

* והכי נהוג - ובבאור הגר"א הביא ראיה להיש אוסרים הזה דקי"ל כרבה דחייש להשמעת קול וראיתו זו הובאה ג"כ ברשב"א ומ"מ משמע בד"מ דהיכא דנהוג להתירא אין למחות בידם:

* סמוך לחשיכה - עיין בפמ"ג שמצדד שהוא חצי שעה קודם בה"ש כמו סמוך למנחה וכ"כ בנהר שלום והנה בירושלמי איתא דהאי סמוך לחשיכה הוא סמוך למנחה ור"ל למנחה קטנה והנה כל הפוסקים לא הביאו הירושלמי זולת בפיר"ח ועכ"פ הנכון להחמיר כפמ"ג ונה"ש וגם מהגר"א מוכח דהאי סמוך איננו עם שקיעה ממש:

* בידו - עיין במ"ב דנקט בידו לאפוקי אם תחובה לו בבגדו ואפילו באומן מקרי שלא כדרך הוצאה וכמו שמסיק בב"י דהלכה כר"מ וכמו שפסק לקמן בסימן ש"א סי"ב. והגר"א פסק בבאורו דהלכה כר"י דבאומן אפילו תחובה לו בבגדו חייב בשבת וממילא יהיה אסור לו לצאת סמוך לחשיכה אפילו תחובה בבגדו ומצאתי שגם המאירי והרע"ב פסקו כר"י. עוד כתב הגר"א דכל השקלא וטריא דגמרא אי גזרינן גזרה לגזרה הוא רק בסמוך לחשכה אבל עם חשכה [היינו שסמוך לשקיעה ממש] אסור אף בדבר שבשבת גופא הוצאה דרבנן [ואח"כ מצאתי שגם הפמ"ג התעורר בזה במקצת] ובתפלין שמותר הוא אפילו עם שקיעה ממש ועיין לעיל בסימן כ"ט:

* שמא ישכח ויוציא - עיין במ"א סקכ"ד מה שנתקשה בזה בשם התוס' ועיין בחדושי המאירי שיישב זה:

* מצוה וכו' - לשון זה איתא ג"כ בטור והנה בגמרא איתא חייב אדם למשמש וכו'. ונראה דלהכי שינו הלשון משום דהיה קשה להו דבמתניתין לא אסרו לצאת סמוך לחשיכה אלא אם אוחז דבר האסור לצאת בו בשבת אבל לא שיצטרך למשמש פן יש לו איזה דבר שאסור לצאת בו בשבת וגם שם הלא לא גזרו רק כשרוצה לצאת בהחפץ חוץ לביתו ובזה משמע דאף כשיושב בביתו סמוך לחשכה ג"כ חייב למשמש ולזה שינו הלשון וכתבו מצוה דהאי חייב אינו אלא מצוה משא"כ שם איסורא הוא אבל לפי מה שמחלק הגר"א דמה דנקט חנניה עם חשכה לאו היינו סמוך לחשכה דמתניתין דעם חשכה הכונה סמוך לשקיעה ממש אתי שפיר כל מה שהקשינו דסמוך לשקיעה ממש חיובא איכא למשמש ואף כשיושב בביתו וברמב"ם נמי איתא חייב למשמש עם חשיכה כלשון הברייתא ואח"כ מצאתי בספר נהר שלום שגם הוא נחית לחלק בין ההיא דחנניה לההיא דמתני' וכמו שכתב הגר"א:

===================

* ליתן עליה - היינו על גב הכירה וגבה נקרא עובי דפנות הכירה וכ"ש נגד חלל הכירה מלמעלה. ואפילו אם היא מכוסה בכסויה ומעמידה על הכיסוי כ"כ רש"י בדף ל"ז והטור לקמן בסעיף זה [עי"ש בב"י וב"ח וכן הסכים המ"א בס"ק כ"ב כהב"ח] אך מדברי הרמב"ם בפ"ג ה"ד שכתב אין משהין אותו ע"ג האש בשבת וכו' עי"ש משמע לכאורה דע"ג כיסוי אין בכלל על גבה דאפשר דהוא כמו שאם כסה הגחלים באפר דאמרינן דמסתמא שוב הסיח דעתו ממנה ולא אתי לחתויי ועיין בדין י"ג שכתב ואם טח פי התנור בטיט וכו' דמשמע דאף במכוסה יש חשש חיתוי התם שאני שעומדת בפנים משא"כ הכא שעומדת מלמעלה ע"ג הכיסוי אפשר כיון שכיסה את הכירה והעמידה מלמעלה כבר הסיח דעתו מלבשל ואעפ"כ צ"ע בדעתו:

* תבשיל - וה"ה חמין שלא הוחמו כל צרכן לדעה זו דפסק דלא כחנניה [גמרא]:

* להשהותו עליה - לצורך הלילה כן הוא לשון הטור ואם כונתו לצורך מחר יש פוסקים שמתירין דלא חיישינן שיבא לחתות וכמו בחייתא [א"ר ע"ש] ועיין בסימן רנ"ד ס"ה בהגר"א שם ובמ"א שם סק"כ ובא"ר ריש סימן זה דמדינא אין לסמוך ע"ז דדוקא בחייתא שא"א לאכלו אבל בזה שאפשר לאכלו חיישינן שימלך לאכלו ויחתה אלא שבדיעבד יש לסמוך ע"ז רק שלא יהא רגיל לעשות כן וכדלקמן בסימן רנ"ז ס"א בהג"ה לענין הטמנה וכן משמע בפמ"ג רנ"ד בא"א סק"כ:

* והוא מצטמק ורע לו - בגמרא ל"ז ע"ב איתא כל תבשיל דאית ביה מוחא [קמח] מצטמק ורע לו לבר מליפתא דאע"ג דאית ביה מוחא יפה לו וה"מ דאית ביה בשרא וגם לא בעי ליה לאורחין הא לית ביה בשרא או דקבעי ליה לאורחין מצטמק ורע לו [דע"י הצימוק מתפרך הבשר ואין ניכר ואין דרך כבוד לתת לאורחין כך] ועיין בפמ"ג במ"ז רנ"ט שביאר דאפילו לית ביה מוחא ג"כ רע לו בלית ביה בשרא אכן מסוגיא דברכות מ"ד ע"ב משמע דהצימוק יפה ללפת אף בעצים לחוד [דלא מיבעיא לשמואל דסבר שם כן בהדיא דריבוי עצים מעלי לה ואפילו לרב ור"י שם דזכרו בשר ויין היינו דזה ג"כ מהני ואת"ל דסברי דצריך ג"כ בשר ויין היינו לעשותה יותר יפה כדי לשבר כח הלפת לגמרי אבל כ"ע מודו דהצימוק יפה לה כדי לשבר כחה אף בלא בשר וגם בירושלמי פרק כירה איתא דראשי לפתות מצטמק ויפה לו וגם דוחק דר"נ שהוא תלמידיה דשמואל יסבור דלא כוותיה] וע"כ דכונת הגמרא דוקא היכא דאית ביה מוחא אך מרש"י בשבת משמע קצת כהפמ"ג ויש ליישב. עוד איתא שם בגמרא לפדא [מאכל מתאנים] דייסא ותמרא מצטמק ורע לו והיינו אפילו בלא מוחא. ובדף ל"ח שם כרוב ופולין ובשר טרוף מצטמק ויפה לו ועי"ש ברש"י ובגליון הש"ס בשם הערוך מה שפירש על בשר טרוף. עוד שם בגמרא דמים חמין מצטמק ורע להן וביצים מצטמק ויפה להן כן כתב הרמב"ן במלחמות וכמו דאיתא בהדיא בסוף סוגיין ועיין בפמ"ג שם דמקשה מירושלמי ספ"ק דאיתא שם דבשר בצל וביצה מצטמק ורע לו ונדחק מאד ליישבו ובאמת פשוט דביצים מצטמק ויפה לו כפשטא דסוגיין דבבלי הנ"ל וכמו דאיתא ג"כ בירושלמי בפרק כירה בשם ר' יוסי והאי דספ"ק הטעם דהלא שם מיירי בצלי שמונח אגומרי ומתחרך ע"י הצימוק וכמו שכתבו הראשונים וכ"כ בפני משה ובגליון הש"ס שם. וכל שאינו יודע בבירור אם הוא מור"ל או יפה לו ראוי להחמיר בו [א"ר בסימן שי"ח ופמ"ג ברנ"ט] ועי"ש עוד כ"ז כתבנו לפי דעה זו ועיין מה שנכתוב אי"ה לקמן לדעה השניה:

* מסיח דעתו ממנה עד למחר - נראה דאפילו אם התנור חומו רב ויכול להתבשל באיזו שעות בלילה במשך הזמן אעפ"כ אם אין דרכן של ב"א להמתין בסעודתם כ"כ בודאי אסוחי מסח דעתיה מיניה ולא אתי לחתויי וכן מורה לשון הרמב"ם בדין י"ד שכתב גבי עססיות ותורמוסין מפני שאין צריכין בישול רב ודעתו עליהן לאכלן לאלתר משמע הא גבי קידרא חייתא שלא יוכל לאכול לאלתר בזמן שדרך ב"א אוכלין לא גזרו חכמים כיון שאין דעתו לאכול אז:

* מותר לסמוך לה - עיין מ"ב מש"כ בשם י"א והוא דעת המ"א לפי מה שביארו רע"א ותמה על הדגמ"ר איך רוצה להתיר בחזרה ובאמת אתפלא על תמיהתו הלא בברייתא דשתי כירות מפורש שם בסיפא דמותר גם חזרה וא"כ לפי הס"ד דגמרא דהוא בכלל סמיכה ממילא מוכח דגם חזרה מותר ואף דמדחי שאני התם דכיון דמידלי שליט ביה אוירא למסקנא דשרינן סמיכה לא צריך להאי שינויא [ומצאתי במלחמות שגם הוא מייתי ראיה מהסיפא] ואח"כ מצאתי בתו"ש שגם הוא הקשה מהסיפא הנ"ל ונדחק דלפי המסקנא אין זה בכלל סמיכה אבל עכ"פ אין שום תמיה כלל על הדגמ"ר הנ"ל דהוא סובר כמו שכתבנו וגם בתוד"ה מהו איתא דחזרה מותר אפי' לדעה ראשונה ומש"כ במ"ב דאפילו בסמיכה לכתחלה יש מקילין הוא בספר בית מאיר ע"ש. וגם קצת סמך לזה מהרא"ש פ' כירה סימן יו"ד מה שכתב דאצל המדורה שרי משום דדמי לסומך ע"ש:

* מותר לשהות עליה - וה"ה להחזיר אפילו בשבת דכגרופה וקטומה דמיא [גמרא] ועיין בס"ב דין החזרה בגרופה וקטומה:

* אפילו אינה לא גרופה - יש לעיין דבש"ס ופוסקים נקטו לשון שהסיקוהו בקש וגבבא דמשמע דהיה אחר ההיסק ולהכי בעצים אסור משום שמשאירים אחריהם גחלים ואיכא למיחש משום חיתוי משא"כ בקש שאינם משאירים אחריהם גחלים ולפ"ז אפשר דאם הניח הרבה קש שבוער זמן רב אפשר דאסור להשהות עכ"פ בשעה שבוער או אפשר דהש"ס אורחא דמלתא נקט שהיה דרכם להעמיד הקדרה אחרי ההיסק אבל ה"ה בשעה שמסיקים נמי מותר והטעם דבשעה שבוער בלא"ה אין לחוש לחיתויי דלמה ליה לחתות כ"ז כשבוער וא"צ לחתות כ"א בשנכבה וזה אשמעינן דבקש כיון שנכבה לא יועיל חיתויו דכלה גם הגחלת משא"כ גבי גפת ועצים לעולם אסור דיבא לחתות בגחלים אחר שיכלה האש וצ"ע:

* אע"פ שמוסיף הבל - עיין במ"ב דאפילו בשבת מותר ואף שבמ"א כתב דלסברא השניה שרי משמע דלדעה הראשונה דמפרש דלשהות תנן אסור להחזיר בזה בשבת תמוה מאד דבהדיא איתא בגמרא בסיפא דברייתא זו דאף מחזירין עי"ש ואפילו אם נימא דבעלמא לענין סמיכה החזרה אסור בה ולא נלמוד מזה משום דמידלי ושליט בה אוירא וכמו שכתבנו לעיל עכ"פ בשתי כירות המתאימות ע"כ מותר בחזרה ג"כ לכ"ע כדמפורש בהדיא בברייתא וכמ"ש ומצאתי שגם בהגהת נתיב חיים מקיל אפילו בשבת:

* עד בכדי שיעשו - כדי שלא יהנה ממלאכת שבת [רש"י י"ח ע"ב] והרמב"ם בפ"ג נתן הטעם כדי שלא ישתכר כלום ולא יבא להקל פעם אחרת:

* ואם החזירה א"י - היינו לצורך ישראל והנה בלבוש כתב דדוקא שלא בידיעת ישראל דאל"ה מתחשב כמזיד ולא נהירא דהא טעם הדין הוא דמזיד בא"י לצורך ישראל כשוגג בישראל וכמו שכתב בהגר"א ושם הוא אפילו היה בצווי ישראל וכן מוכח בס"ה בהג"ה דלא אסור בדיעבד ע"י א"י אפילו אם היה בצווי ישראל כ"א בנצטנן לגמרי וכדאיתא בהדיא בבאור הגר"א שם וכ"כ הגר"ז:

* דינו כשכח ושהה - עיין במ"ב הטעם ואף דבחזרה אסור אפילו בשוגג וכדלקמיה הכא מקילינן משום דשם גופא לא פסיקא כ"כ כי הג"א מסתפק בזה וכמו שכתב המ"א. ועיין במ"ב שכתבנו דאפילו הרמ"א דלקמן מודה בהחזיר ישראל אפילו בשוגג דאסור. והנה בהחזירו א"י והיה מבושל כמאכל ב"ד לכאורה יש להקל לדעת רמ"א דלקמן דהא כתב דדינו כשכח ושהה ובשהיה ס"ל לקמן דסגי כמאב"ד אך יש לדחות דהא מ"מ בחזרה כ"ע שוין דאסור ואף אם נימא דהוא רק איסור דרבנן לחנניה הלא גם איסור דרבנן אסור לעשות ע"י א"י ואפילו בדיעבד אסור וכמו שכתב הגר"א בבאורו לקמן בס"ה בהג"ה ומה דמקילינן הכא במצטמק ויפה לו אף דבזה ג"כ יש איסור מדרבנן עכ"פ ע"י ישראל משום דאין הישראל נהנה כ"כ ממלאכתו כיון שמקודם היה מבושל כ"צ וכמו שכתבו הפוסקים משא"כ בזה שלא נתבשל כל צרכו הלא עכ"פ הישראל נהנה ממלאכתו. וכ"ש להפוסקים שסוברין דיש בזה איסור דאורייתא ע"י ישראל וכדלקמן בסימן שי"ח בב"י ע"ש ולא שייך דין הרמ"א הכא כ"א במצטמק ויפה לו:

* ואם החזירו ישראל - ומיירי באופן שהחזרה אסור לד"ה דאל"ה אין להחמיר בדיעבד וכעין שכתב המ"א בסקי"ד עי"ש:

* אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע וכו' - עיין בחדושי רע"א שכתב דדין זה אינו ברור דיש פוסקים שסוברין דאפילו גרופה וקטומה לא מהני בזה:

* ונהגו להקל כסברא האחרונה - עיין בב"י שהאריך הרבה באלו השתי דעות והעתיק דברי הרא"ש שכתב דמפני שישראל אדוקים במצות עונג שבת ובודאי לא ישמעו לנו ע"כ הנח להם ע"ש משמע מזה דרק משום זה לא רצה למחות וכן הב"י גופא ממה שהעתיק דעה הראשונה בסתמא והדעה השניה בשם י"א משמע ג"כ דעתו נוטה להחמיר אך מ"מ אין בנו כח למחות במקילין שכבר נהגו העם כהי"א וכמו שכתב הרמ"א וע"כ לפ"ז לכתחלה בודאי טוב ליזהר שיהיה מבושל כ"צ קודם חשכה ולסלקו מן האש אך אם אירע שנתאחר הדבר כגון שבאו אורחים קודם שקיעת החמה והוצרך לבשל איזה תבשיל עבורם יכול להעמיד על הפטפוט לבשל אף שלא יתבשל עד השקיעה רק כחצי בישול סגי ויניחנו עומד על הפטפוט עד שיגמר בשולו ומותר לסלק ממנו בלילה דהא אין עומד על הגחלים:

* על כסא של ברזל - שעומדת בתוך הכירה או בתוך התנור ועי"ז אין הקדירה נוגעת בגחלים. ודע דכירות שלנו שהן מחוברות בבנין עם התנור לכ"ע רק דין כירה יש להן ועיין לעיל במה שכתבנו לענין תנורים שלנו:

* רק שנזהרים לנתקן וכו' - ושרי בזה אפילו כשעומדת בתוך התנור כיון שכבר נתבשלה [היינו לדעה הראשונה כשנתבשלה לגמרי ולהי"א כמאב"ד] ואיננה עומדת עתה על האש:

* כירה שהיא גרופה וקטומה - ואם הוסקה בקש או בגבבא דינה כגרופה וקטומה [רמב"ם]:

* מותר להחזירה - היינו אפילו מצטמק ויפה לו [אחרונים]:

* ולא הניחם ע"ג קרקע - לפי מה שהעתיק הרמ"א מקודם לדינא דבעינן עודה בידו דוקא תו לא צריכינן למכתב שלא יניח ע"ג קרקע אלא המחבר שיטה אחרת יש לו דדוקא ע"ג קרקע אסור דאז בטלה השהיה הראשונה אבל לא במניחה ע"ג ספסל וכדומה בינתים עיין בב"י. ודע דאם הניחה ע"ג קרקע אף שהיה דעתו להחזירה אסור אפילו לדעת המחבר. בחדושי רע"א כתב דאפילו אם זה המניח היה אדם אחר שאין הקדרה שלו ג"כ מועיל המעשה שלו לאסור שוב להחזיר ע"ג כירה ולא שייך בזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אך אם עודו בידו. ורק בעת שסילק מהכירה לא היה בדעתו להחזירו אם מחשבתו מועלת לאסור שוב להחזיר זה תלוי במחלוקת הראשונים עי"ש שהאריך:

* ודעתו להחזירה - הנה משמע דתפס לחומרא בהאבעיות שבעו לזה בגמרא וע"כ ס"ל דתרתי בעינן שלא יניח ע"ג קרקע וגם יהיה דעתו הא ע"ג קרקע אסור אף שדעתו להחזירה וכן סתם המחבר לקמן בס"ג ע"ש וכ"ז הוא דאזיל לשיטתו שכתב בב"י אחר שהביא דעת הראשונים שס"ל להחמיר בהניח ע"ג קרקע בכל גווני כתב ודלא כהגה"מ שכתב בשם ספר התרומה דבדעתו להחזיר אף כשהניח ע"ג קרקע מותר. והנה גרם לו לדחות את דבריו לגמרי מפני שלא ראה לשום דעה המסכמת עם דברי התרומה ובאמת בחדושי הר"ן הביא כן בשם הרא"ה וכ"כ בשלטי הגבורים בשם ריא"ז וכן הוא הכרעת המאירי ע"ש וכן הביא התוס' ר"פ במה טומנין מנהגי המקומות בענין הטמנה וכתבו דשמא ס"ל כהך לישנא דשרי חזקיה משמיה דאביי בהניחו ע"ג קרקע אם דעתו להחזיר [וכן כעין זה ברא"ש דתרתי בעינן אך לבסוף מצא עצה אחרת ליישב המנהג ע"ש] ולפ"ז אפשר שיש להקל במלתא דרבנן דבדעתו להחזיר אף שהניחה ע"ג קרקע או שעודן בידו ולא היה דעתו להחזיר כשסילקה יכול להחזיר ועכ"פ בעודן בידו ואין דעתו להחזיר מסתברא ודאי שיש להקל לעת הצורך מאחר שגם הרמב"ם השמיטה וכן בהניחה ע"ג ספסל וכדומה והיה דעתו להחזיר מאחר שגם דעת הרב"י כהפוסקים המקילין בזה:

* ודוקא שהתבשיל וכו' - מקורו מהב"י ואזיל זה לפי מה שפסק המחבר בשי"ח ס"ד אבל לפי מה שביארנו שם דיש הרבה ראשונים שסוברין דכשנתבשל כמאב"ד תו לא שייך בישול כשהיא רותחת ישתנה זה הדין ג"כ לענין חזרה ומ"מ קשה להקל דהוא נוגע בענין דאורייתא:

* אבל לסמוך אפילו סמוך לאש וכו' - ר"ל וכ"ש סמוך לכירה ודע דאפילו חזרה בשבת מותר וכמה שהוכחנו לעיל בס"א בבה"ל כדעת האחרונים המקילין בזה אך ג"כ בתנאי שלא נצטנן לגמרי דאם נצטנן לגמרי ועתה יוכל לחזור לכיד סולדת בו יש חשש בישול:

* ריקנית ע"פ הכירה - ואם הקדרה גדולה שסותמת את פי כל הכירה אסור דעי"ז מכבה את חום האש שבכירה:

* ויזהר שלא ישים וכו' - דאם הניחן ע"ג קרקע אין ע"ז שם חזרה כשרוצה להניחה אח"כ וכתחלת הנחה דמיא דאסור אפילו ע"פ כירה גרופה וקטומה ואפילו הרמ"א מודה דהנחה בשבת לכתחלה אסור. ולכאורה סותר המחבר א"ע דלקמן בס"ה העתיק לדינא את דברי הרשב"א שהובא בב"י בשם הר"ן פרק כירה שכתב בשמו שם דמותר ליתן לכתחלה בשבת דאף שהקדרה התחתונה עומדת על האש כיון שהיא מפסקת ומעמיד הקדרה עליה אין דרך בשול בכך ועדיפא מכירה גרו"ק והוי כמעמיד נגד המדורה דמותר אף בשבת אם היה מבושל כ"צ [ועיין לקמן בסימן שי"ח סט"ו ובהג"ה פרטי דין זה] ומצאתי בדגול מרבבה שנדחק בזה וכתב דאפשר דהמחבר סמך עצמו על סברת הר"ן דכיון שאין פאנדי"ש דרכו לאפותו ע"ג כירה יש להקל בזה עי"ש והוא דוחק גדול דהמחבר לא ס"ל כלל שיטת הר"ן לדינא וכמ"ש המ"א וכן מוכח מבאור הגר"א בס"ה דטעם הש"ע דס"ל כשיטת הרשב"א הנ"ל עי"ש אח"כ מצאתי בפמ"ג שיישב זו הקושיא בטוב טעם והוא דבסעיף ה' שאיירי בעומדת ע"ג קדרת חמין או תבשיל לא נחשב כלל כעומד ע"ג כירה ולהכי מותר אף ליתן לכתחלה בשבת משא"כ בעניננו שהקדרה ריקנית ועומדת רק לסתום את חום הכירה שלא יהיה כ"כ חום נעשית הכירה עי"ז רק כשאר כירה גרופה וקטומה דאסור ליתן עליה בשבת תבשיל לכתחלה ובאמת אם היה עומד שם מבעוד יום קדרה שיש בה תבשיל היה מותר ליתן עליה לכו"ע קדרה זו אף בשבת לכתחלה:

* ובלבד שלא נצטנן לגמרי - עיין במ"א שכתב ואפילו בדבר שאין בו מרק דלית ביה משום בשול אסור אם נצטנן דהו"ל כמניח לכירה לכתחלה בשבת דאסור דלא התירו אלא חזרה עכ"ל וכונתו דהלא קאי על פאנדיש הכתוב למעלה דהוא דבר שאין בו מרק דבזה קי"ל דאין בשול אחר בשול אפילו בנצטנן לגמרי וכנ"ל בסקפ"ו ולזה תירץ דאסור בזה משום דהו"ל כמניח לכירה לכתחלה וחידש בזה דין חדש אבל בביאור הגר"א כתב ובלבד כנ"ל ור"ל דהטעם כמו שכתב בריש ס"ב דבעינן שיהא רותחת דוקא וכמו שפירש הגר"א שם הטעם דאם נצטנן יהיה עוד בשול ע"ש וכן משמע להמעיין בד"מ שכתב דבדבר צונן נוהגין כהב"י וחוששין להחמיר ומזה נובע דברי הרמ"א בהג"ה זו וידוע דטעם הב"י שמחמיר משום דבעינן שיהא רותחת וכמו שהקשה הב"י בעצמו בתחלה וטעם שיהא רותחת הכתוב בס"ב הלא ביאר שם הב"י בעצמו דאל"ה יהיה שייך עוד בשול ע"ש מכל זה מוכח שהפירוש הוא כהגר"א ומה שהוקשה להמ"א דהלא קאי על פאנדי"ש דהוא דבר יבש פשוט דהרמ"א כלל בהיש מתירין גם דבר שיש בו מרק וע"ז קאמר ובלבד:

* להחם הקדרה - ואפילו דבר יבש שנתבשל מכבר ונצטנן לגמרי אף דאין בו משום חשש בשול עוד כמ"ש בסימן שי"ח סט"ו אפ"ה אסור לחממו בתנור אפילו ע"י א"י [דאף דתנורים שלנו הם ככירה הלא גם ע"ג כירה אסור בחזרה כשאינה גרופה ואפילו כשהוא חם אסור ולדעת המ"א בס"ק ל"ו גם בגרופה אסור כשנצטנן לגמרי דהו"ל כמושיב לכתחלה] ואפילו דיעבד אסור גם בזה כשהוא חם עדיין דכשיהיה צונן מתיר בזה הפמ"ג ובקל"ז ע"ש ובסקל"ח כתב דכיון דקי"ל דשבות לצורך שבת שרי לכתחלה ובדבר יבש אין בו רק שבות דחזרה אפשר דהמיקל בזה ע"י א"י אין גוערין בו ועיין לקמן בסימן שי"ח בסופו מה שכתב השע"ת בשם מהרי"ט להקל בדבר יבש שאין בו מרק ליתנו תוך התנור ע"י א"י אף לכתחלה ובסימן זה משמע מכמה פוסקים דאין סוברין כן ועיין במ"א סקל"ו ובתו"ש ומ"מ נראה דיש לסמוך עליו לצורך שבת להקל בזה וכנ"ל בשם הפמ"ג. ובברכי יוסף מצאתי בשם אחד מן האחרונים שמצדד אפילו בדבר שיש בו מרק להקל להחם ע"י א"י אם נצטנן אם אינו נותן ע"ג האש או הכירה ממש שסומך על הפוסקים שסוברים דאין בשול אחר בשול אפילו אם נצטנן וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז דמסימן זה לא משמע כן אך אם הוא לצורך שבת ואין לו עצה אחרת אפשר דיש לסמוך על זה:

* וכבר וכו' - עיין בבית מאיר שנתקשה מאד מה ענין הנחה ע"ג קרקע לכאן ולפי מה שכתבנו ניחא:

* לסמוך וכו' - הנה לפי מה שביאר הדגמ"ר בריש הסימן את דברי המ"א בסק"ה מוכח דהרמ"א קאי על סמיכה לכתחלה בשבת וזהו דוחק אחד דמאי קאמר הרמ"א וה"ה לסמוך דמאי שייך סמיכה לכתחלה לענין הנחה ע"ג קרקע ועוד דהאי ענינא קאי לענין חזרה שמוציאן בשבת בבקר מן התנור שהטמינם ומושיבן אצל תנור בית החורף בעודם חמין ויותר נכון כמו שמפרש בחדושי רע"א שם דהרמ"א מיירי לענין חזרה וע"כ שמפרש דברי הרמ"א כמו שבארנו:

===================

* אע"פ וכו' - כדי שיתבאר לך היטב דברי המחבר והרב באלו השתי סעיפים אקדים דברי התו"ש שהעתיק דברי הגמרא והפוסקים בקצרה. גרסינן בש"ס י"ח ע"ב והשתא דאמרת כל מידי דקשיא ליה זיקא לא מגליא ליה דגדיא בין שריק [שטח פי התנור בטיט סביב] ובין לא שריק שפיר דמי דברחא והיינו עז ושריק נמי שפיר דמי דברחא ולא שריק רב ירמיה אסר ור"א שרי וכתבו הפוסקים דקי"ל כר"י וקפריך הגמרא ולר"א דשרי והתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום וקמשני התם בבשרא אגומרי ע"כ [וכתבו המפרשים דר"י נמי מודה לתירוץ זה לפי המסקנא] וכתבו התוס' והרא"ש דבצלי איירי ולהכי ברחא ולא שריק אסור אפילו חי [אף דבקדרה חייתא מותר ליתן לכתחלה סמוך לחשכה] משום דבצלי בלא קדרה מתבשל מהרה שיהיה ראוי לאכילה בלילה ושמא יחתה. והנה לדעת הרמב"ם והמחבר עיקר הטעם דשרי בגדי בין שריק ובין לא שריק משום שאינו צריך רק לחמימות מעט לכך לא חיישינן שמא יחתה שאם יחתה יתחרך ולכך אפילו הוא חוץ לתנור סמוך לגחלים ליכא למיחש שמא יחתה מטעם זה מיהו היינו דוקא אם הוא סמוך לגחלים אבל אם הוא מונח על הגחלים ממש אף בגדי אסור דכיון שהוא מונח על הגחלים ממש בודאי אינו חושש על מה שיתחרך כי חפץ הוא שיצלה מהרה באיזה אופן שיהיה אך בשמונח על הגחלים ממש ונצלה מבע"י כמב"ד שרי גם לדעה ראשונה דבריש סי' רנ"ג דס"ל דגבי תבשיל לא מהני כמב"ד כמו שנתבאר שם אבל בצלי המונח על הגחלים ודאי שרי כשהוא כמב"ד דבכה"ג ודאי לא יחתה אחר מב"ד שחושש לפסידא דצלי שלא יתחרך כיון שכבר נצלה כמב"ד. ובבשר שור ועז ס"ל לרמב"ם והמחבר דשרי כשהוא טוח בטיט והוא בתוך התנור מטעם דודאי לא יפתח התנור לחתויי דאם יפתח התנור תכנס הרוח ויתקשה הבשר ויפסד ולכן אם הצלי מונח בקדרה כגון צלי קדר דאז אינה מתקשה אם הוא חי לגמרי שרי כמ"ש רסי' רנ"ג אבל אם נתבשל קצת אסור אפילו הוא צלי קדר כיון דאינו מתקשה יש לחוש פן יפתח התנור ויחתה. ולפ"ז הא דמשני התם בבשרא אגומרי היינו כגון שמונח על הגחלים ממש כמ"ש ס"ב דבכה"ג אין חושש לחירוך רק שיצלה מהרה ולכך לא שרי אלא בכמב"ד דוקא וכשהגיע למב"ד שרי לכ"ע אף לדעת הרמב"ם והמחבר ברסי' רנ"ג וכמ"ש. כל זה הוא לדעת המחבר כאן אבל לדעת הרא"ש והטור שהביא הרב בהג"ה עיקר טעמא דשרי בגדי משום דקשיא ליה זיקא ולא מגלי כיסוי של התנור ובזה שרי אף כשפי התנור מכוסה ואינו טוח בטיט אבל בברחא לא שרי אלא דוקא כשהוא טוח בטיט סביב הכיסוי בכה"ג הוא דליכא למיחש לחיתוי דלא טרח כולי האי לסתור הטיחה שסביב פי התנור ומה"ט שרי אפילו הוא בקדרה ואינהו מפרשי דהא דמשני התם בבשרא אגומרי היינו שהתנור אינו מכוסה כלל אלא הוא פתוח לגמרי ולהכי אסור אפילו בגדי מיהו כשהוא כמב"ד אז שרי גם לדעה ראשונה דברסי' רנ"ג ואפילו אינה מונחת על הגחלים אלא סמוך לגחלים דבצלי שהוא כמב"ד ליכא למיחש שמא יחתה ובזה נתבארו כלל דברי המחבר והרב עכ"ל תו"ש:

* אבל בצלי וכו' - עיין במ"ב שכתבנו אפילו התנור סתום. ודע דכ"ז הוא לדעת הש"ע שפסק כשיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שפסקו כר' ירמיה בגמרא דברחא ולא שריק אסור אבל יש עוד הרבה ראשונים [ר"ה גאון ור"ח ורז"ה ורשב"א וסה"ת ומרדכי] פסקו כרב אשי בל"ב דברחא ולא שריק שרי וע"כ כתב הב"ח דבדיעבד אם עבר או שכח ושהה בתנור מכוסה אף שאינו טוח בטיט מותר מאחר דיש מתירין לכתחלה וה"ה כל כיוצא בזה [ב"ח ומ"א סקי"א וא"ר] ונראה דה"ה לקמן שמסיים הרמ"א והכי נהוג כסברא זו והיינו דע"ג האש שהוא מגולה אסור אף בגדי ועוף היינו ג"כ רק לכתחלה אבל דיעבד יש להקל בגדי ועוף אצל האש אף שהוא מגולה לגמרי כיון שהמחבר מתיר לכתחלה כשיטת הרמב"ם:

* וע"ג האש שהוא מגולה - ואפילו הוא בתנור כל שאינו מכוסה הוא כמו שצולהו בגלוי אצל האש דלא שייך קשיא ליה זיקא דבלא"ה הוא פתוח [מ"א והגר"א בבאור הרמ"א]:

* הכל אסור - ר"ל אפי' בשר גדי והיינו עד שיצלו מבע"י כמאכל בן דרוסאי לדעת זו [ט"ז ומ"א והגר"א] ואפילו בבשר שור סגי בזה השעור ובין כשצולה אצל האש [היינו בסמוך לו] או ע"ג האש הכל שוה לדעתם אבל לדעת הרמב"ם והוא דעת המחבר בס"א וב' ע"ג האש ממש [ל"ד על גבי הגחלים ממש ה"ה בצדי הגחלים כל שנוגע בם פמ"ג] שוה בשר גדי ושור לשעור מאכל בן דרוסאי כמבואר בס"ב ושלא ע"ג האש ממש כ"א אצל האש בגלוי [וה"ה בתנור שפיו מכוסה ואינו טוח דהכל שוה לדעתם] בבשר שור אסור עד שיתבשל כל צרכו כמ"ש במ"ב סק"ד ובבשר גדי מותר לגמרי וכנ"ל בס"א ולהכי לא הזכיר הרמ"א בפירוש דלדעה זו יש קולא בנצלה מבע"י כמאב"ד דמותר אפילו בבשר שור דלא צריך לזה דכבר כתב הרמ"א לעיל ברנ"ג סוף ס"א דאפילו בקדרה נהגו להקל דסגי בכדי מאב"ד [הגר"א וש"א ליישב קושית הט"ז]:

* אין צולין וכו' - עיין במ"ב שכתבנו דלענין סמוך לגחלים שוה להמחבר בצל וביצה לבשר גדי והוא פשוט דהלא טעם של בשר גדי הוא שממהר להתבשל בצלי שאין צריך חיתוי וממילא החיתוי יקלקלהו וכ"ש בשאר דבר חוץ לבשר שהוא יותר ממהר להתבשל טפי מגדי [וראיה דלענין קדרה חייתא הלא אף בגדי שרי דמסיח דעתו ממנה שלא יתבשל בערב ולענין שארי דברים חוץ מבשר לא מהני חייתא כמו שכתב המ"א בסק"ד] שהחיתוי יקלקלהו:

* אבל כשנצלה וכו' - ואפילו האוסרין בריש סימן רנ"ג לענין בשול וסבירא להו דבעינן שיהא מבושל כ"צ הכא לענין צלי לכ"ע סגי בכדי מאכל ב"ד:

* ונצלה בשבת באיסור - ואם בין השמשות ג"כ בכלל זה ומתי נקרא בה"ש עיין לעיל בסימן רנ"ג ס"א בבה"ל:

* אסור - עיין בבה"ל לעיל בס"א בד"ה אבל בצלי:

* ואומר לאחרים שאין להם וכו' - נראה דהוא עצמו אסור לרדות בשבילם אף דהם צריכין לג' סעודות דכי אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חברך עיין שבת ד"ד ע"א דאמרו זה אף לענין להציל את חבירו מאיסור מלאכה דאורייתא וק"ו בזה:

* וצורך שבת הוא רודה כדרכו - מדברי הפמ"ג משמע דכונת הש"ע הוא דוקא ג' סעודות דזה קרוי צורך שבת ואין מוכרח זה בכונת הר"ן לענ"ד. ועוד אפשר לומר דאם רוצה לאכול מפת זה שהוציא גם זה קרוי צורך שבת דדוקא לעיל שהדביק באיסור התנה הש"ע כשאין לו מה יאכל פת אחר אבל לא בזה:

* אבל אם הוא טוח בטיט - אף דבס"א משמע דלהרמב"ם והוא דעת המחבר שם דבזה לא מהני טוח לא רצה הרמ"א להביא דעת החולקים אכל בו משום דכבר כתב שם בס"א דהכי נהוג כסברא זו והוא אזיל לשיטתו אח"כ מצאתי שגם הגר"א רמז לזה:

* מותר להוציא יותר משלש סעודות - עיין במ"א שכתב וז"ל מידי דהוי אחררה ע"ג גחלים כמ"ש ס"ה [רי"ו] ומיירי בהדביק בהיתר כמ"ש שם עכ"ל וקשה דמשמע מיניה דאי הדביק באיסור דהיינו שלא היה שהות כדי קרימת פנים לא מהני תנורים שלנו אף לענין הוצאה ואמאי נהי דאסור להסתפק מהן יותר מג"ס מפני שנאפה באיסור וכמו שהסכים המ"א לעיל בסקי"ז עכ"פ ההוצאה מתנור יהיה מותר דהרי לא שייך רדיה בשלנו וכיון דצריך להוציא לצורך הג"ס ממילא הטלטול הוא לצורך שבת ומותר להוציא בשביל זה כל הפת וכמו שכתב בחמד משה לענין הדביק בהיתר דאף דאין צריך לאכול מהן אלא מקצת מותר להוציא כולו דעל כל אחד נוכל לומר דחזי ליה ועוד דהמעיין בב"י יראה להדיא דמוכח דהב"י קאי אהדביק באיסור וע"כ נלענ"ד דכונת המ"א במ"ש ומיירי היינו רבינו ירוחם מיירי באופן זה ובאמת רי"ו מיירי דוקא באופן זה דהלא הוא ס"ל שם מקודם דכל הסוגיא דשכח פת בתנור דפ' כל כתבי מיירי דוקא בשהדביק בהיתר דבלא"ה אסור לטעום כלל מן הפת כדין תבשיל ששכח ושיהה באיסור [וגם הרמ"ק שהובא בכ"מ והג"א ספ"ק ס"ל כן] וכיון שאסור לטעום ממנו ממילא אסור להוציאו ולטלטלו לצורך חול וכמו שמסיק המ"א אבל לפי דעת הש"ע שפוסק כהר"ן והרמב"ם דאפי' בשהדביק באיסור בשוגג התירו לו לגבי פת שיאכל ממנו ג"ס ממילא בתנורים שלנו שאין בהם איסור רדיה מותר להוציא כל הפת וכנ"ל [והב"י שכתב ביאורו על דברי רי"ו קצת מוקשה לפ"ז ויש ליישב דכונתו העיקר להוכיח דלהרי"ו מותר אף ביותר מג"ס ואף דהוא מיירי בהדביק בהיתר ממילא נשמע לדידן בהדביק באיסור דמותר להוציא אף יותר מג"ס דחד שוה לשיטת הר"ן הדביק באיסור כמו לדידיה בהדביק בהיתר] אך מפני שהוא קצת דוחק בדברי המ"א וגם הפמ"ג מבארו כפשטיה לכן העתקתיו במ"ב דדוקא בהדביק בהיתר. ועכ"פ נ"ל דאפי' הדביק באיסור סמוך לחשכה בשוגג והוא מקום פסידא שיתקלקל הפת דמותר להוציא כולו דבלא"ה דעת הא"ר להקל בתנורינו במקום פסידא אפילו אין בדעתו לאכול כלל משום זה אך הוא מיירי בהדביק בהיתר ואנו נקיל בשהדביק באיסור וכשצריך לאכול ממנו הג"ס כנ"ל:

* עססיות ותורמוסין - עיין במ"ב דה"ה לכל מיני קטניות כ"כ התו"ש ברנ"ג וגם הפמ"ג זכר כמה פעמים דלא נזכר היתר חייתא רק בבשר שהוא קשה ומסיח דעתא ופלא ראיתי שהמ"א ג"כ ציין בסק"ב וה"ה לכל מיני קטניות שממהרין להתבשל ופירשו את דבריו דר"ל ולכן אפילו בקדרה אסור וציין ע"ז רי"ו ועיינתי שם היטב ולא משמע מידי וקצת משמע להיפך וכן מרש"י י"ח ע"ב ד"ה האי קדרה חייתא ע"ש והלא הרי"ו העתיק ג"כ דברי רש"י אלה וכן הרשב"א והר"ן העתיקו לשון רש"י בזה ומשמע לכאורה דוקא עססיות ותורמוסין אבל שאר מינים שאינם קשי הבשול כ"כ דינן כקדרה חייתא. ואולם לדינא אין להקל דהש"ע תפס בשיטתו בפירוש העססיות כפירוש הרמב"ם שהן קלי הבשול והברייתא מסייעתו דנקט להן דומיא דחבית של מים דסיפא ולפ"ז אין להקל ג"כ בכל דבר לבד מקדרה חייתא שעינינו רואות שע"י חיתוי ממהרות להתבשל אף בלילה:

===================

* והוא במקום התקיעות - עיין בפמ"ג מש"כ בשם הרמב"ם. והנה כיון שהוא במקום התקיעות ע"כ אפילו כשחל ע"ש ביו"ט ג"כ יש להכריז כמו מאז שהיו תוקעין בו כמשאחז"ל ועיין בפמ"ג שכתב דיו"ט ע"ש ראוי להקדים באמירת ברכו או קבלת שבת בעוד יום גדול כפי מה שכתב המ"א בריש סימן תקכ"ז דסמוך לחשיכה אסור מן התורה לבשל מיו"ט לשבת דלא שייך הואיל. ובטשאלינ"ט שנותנין מבעוד יום לתוך התנור לצורך שבת יזהר ליתן מבעוד יום כ"כ שיהא ראוי לאכול עכ"פ כמאכל בן דרוסאי ע"ש:

===================

* י"א דאם שכח והטמין וכו' - עיין במ"א שכתב דדוקא בנתבשל כל צרכו אבל אם נגמר בשולו בשבת אסור דודאי לא עדיף משהיה ולא העתקתיו משום דלפי מאי דפסקינן כהי"א בשהיה לעיל דכמאב"ד מותר ממילא ה"ה הכא וכבר הקשה כן התו"ש [והפמ"ג נדחק מאד ליישב ולא נהירא] ומפני חומר הענין נ"ל דדעת המ"א שלא לאחוז הקולא בשני ראשין דהיינו לפסוק בעניננו כהי"א דשוה לשהיה ובשהיה נפסוק ג"כ כהי"א שם ודי אם נקל בזה בכל צרכו ועיין בח"א שהעתיק ג"כ לדינא כהי"א הזה ודוקא בכל צרכו ואולי ג"כ טעמו כמו שכתבנו ומ"מ במקום הצורך אפשר דיש לסמוך בדיעבד בשוגג אף בנתבשל רק כמאב"ד וכדעת התו"ש וכן משמע בשלחן עצי שטים וראיתי בבאור הגר"א שכתב שדעת הי"א נדחה עי"ש והיינו מעיקר הדין אבל מ"מ קשה מאד להחמיר בדיעבד אחרי שהרמ"א בעצמו סומך ע"ד המקילין לענין דיעבד בהטמין לצורך מחר וה"ה לענין שכח דחד טעמא לתרוייהו וכפי מה שכתב הגר"א:

* וע"ל סימן רנ"ג - איני יודע כונתו ואולי למה שכתב שם בס"ה דאסורין להטמין תחת הבגדים אף שהוא דבר יבש או למה שכתב שם בהג"ה דאף ע"י א"י אסור:

* בזמן ששלשתן לחין - עיין במ"ב והנה המ"א פסק כדעת הרמב"ם דס"ל דבכל גווני אסור ועיין בב"ח שכתב דדעת הטור שסותם בזה להחמיר משום דס"ל לדינא כדעת הרמב"ם אלא שהרבה ראשונים לא ס"ל כן מש"ה דעת כמה אחרונים להקל בזה. ונ"ל דטעם הטור הוא דאף דבגמרא דילן מסתפק בזה כיון דהירושלמי פרק במה טומנין פשיטא ליה בזה לאיסור בכל גווני כוותיה נקטינן וכמו שכתב בספר יד מלאכי:

* גורם לה להתבשל - כתב המ"א כשטמונה בדבר שאינו מוסיף הבל פשוט שאינו גורם בשול כלל אלא מיירי בדרך שכתב בס"ח [והיינו שהקדרה עומדת ע"ג כירה שיש תחתיה גחלים [קטומים דאל"ה אסור להעמיד שם להמחבר קדרה שאין מבושלת כל צרכה] ולמעלה מכוסה בבגדים בענין שאין נוגעים בקדרה וכמבואר בס"ח דמותר להטמין בדרך זה ואז גורם בשול ע"י הוספת כיסוי] ובספר בית מאיר חולק עליו וכתב דפשטיות הטור והש"ע משמע דמיירי בכל גווני וכ"כ בספר נהר שלום והטעם כתב בספר בית מאיר דכשמטמין דבר רותח שעומד ברתיחתו ומתבשל אף שמטמין בדבר שאין מוסיף הבל אלא מעמידו בחמימותו וברתיחתו כל שעה שמאריך הרתיחה והבישול מתבשל המאכל יותר ובהוספה גורם בשול וזה מוכח מפרש"י דף נ"א ונוטל את הגלופקרין אם ירא שמקדיח תבשילו אף שגלופקרין אינם מוסיפין הבל עכ"ל וכן מוכח בבאור הגר"א דסבר כהב"מ והוא בתחלת ס"ב דהביא ראיה שם דאפילו נתבשלה כל צרכה מהא דת"ר ע"ש ולכן לא העתקתי דברי המ"א להלכה:

* אבל בדבר המוסיף הבל וכו' - עיין בתו"ש שכתב דבחול מותר אף שגם הוא מדברים המוסיפין הבל זהו רק לדברים חמין אבל לדברים קרים מקרר הוא:

* אפילו להטמין צונן גמור וכו' - עיין בבאור הגר"א שהביא המקור מהא דשבת מ"ח דנזהיה רבא לעבדא דריש גלותא דאנח כוזא דמים צוננין אפומא דקומקומא דחמין ואסר ליה משום דמוליד חום והוי כדבר המוסיף הבל הרי דבמוסיף הבל אסור אפילו צונן ע"ש בדבריו ומ"מ צריך שתדע דלא הוי כמוסיף הבל ממש דאי הכי אפילו מבע"י אסור והאיך פסק הש"ע לקמן ברנ"ח דמבע"י מותר וכן מוכח בהגר"א שם בהדיא דלא אסור אלא בשבת ומשמע שם דלא מקרי מוסיף הבל אלא הכונה דמשום שמוליד חום בדבר הקר שויוהו רבנן לענין זה כמוסיף הבל דיהיה אסור עכ"פ בשבת וכעין זה ביאר בדמשק אליעזר ע"ש בסימן רנ"ח:

* וכן עיקר - שכן פסקו כל הפוסקים ושיטת היש מקילין היא שיטה יחידאה:

* כל צרכו - עיין במ"א שכתב דלדעת י"א אפילו נתבשל כמאב"ד ועיין בא"ר שחולק עליו ועיין בתו"ש מה שכתב בזה ולבסוף מסיק גם הוא דבכונה נקט הרמ"א כ"צ לאשמעינן דבפחות מזה אף במקום שנהגו להקל יש למחות בידם מאחר דגם בשהיה יש דעות בזה ע"ש:

* נוגעים בגחלים - עיין במ"א סקי"ח דמשמע מיניה דלדעת הרמ"א לעיל ברנ"ג סוף ס"א דסובר דאפילו כשנוגעים בגחלים ג"כ שרי הוא אפילו כשמכסה מלמעלה בבגדים ובענין שאינם נוגעין ובספר א"ר חולק עליו וסובר דכיון שהוא מכסה מלמעלה בבגדים גם הרמ"א מודה דאין להקל אלא כשאין שולי הקדרה נוגעין בגחלים:

* שרי לכ"ע - עיין בט"ז שכתב דצריך ליזהר שלא יעמיד הקדרה אצל דופני התנור דאז נראה כהטמנה וכו' עיי"ש והביאו בבה"ט ולא העתקתיו כי כמה אחרונים השיגו עליו דאין זה קרוי הטמנה כיון שמגולה משאר הצדדים [עיין בבגדי ישע ומא"מ ופמ"ג] ובפרט לפי המבואר במ"ב דאף בדרך הטמנה ממש איתא באור זרוע להקל בטוח בטיט וכ"ש בענין זה נראה דאין להחמיר בזה כלל:

===================

* מותר להניח מבע"י וכו' - ואם הקדרה התחתונה מונחת ע"ג האש אז יש לזה דין מוסיף הבל ע"י האש וכדלעיל בסימן רנ"ז ס"ח ואסור אפילו מבע"י לכסות עליהן בבגדים מלמעלה משום הטמנה ואם אין מכסה בבגדים יש לזה דין שיהוי וצריך שיהיה הדבר קר נתבשל כמאב"ד מבעוד יום לדעת הרב לעיל בסימן רנ"ג. כן כתב המ"א והפמ"ג ועיין לקמן בסימן שי"ח בבה"ל בס"ו:

* שאין זה כטומן וכו' - עיין במ"ב במה שכתבנו דאם עשה דרך הטמנה בשבת אסור אפילו אם אין היס"ב כן מוכח בר"ן בשם רבינו יונה והועתק בהגר"א ומשמע שם שכן דעתו שמסייע לשיטתו זאת עי"ש ומדברי הפמ"ג במ"ז משמע דבעניננו שהוא צונן אם לא יוכל לבא ליד סולדת בו שיהא חייב משום מבשל אפילו דרך הטמנה שרי [דהא לדידיה ס"ל להב"י דמה שנוגע במיחם וטמונה בו במקצתו הוא בכלל הטמנה ואפ"ה שרי אם לא יהיה עי"ז יס"ב] ודלא כרבינו יונה והגר"א אבל אין דבריו מוכרחין בדעת הב"י דהמעיין בב"י בכל האי ענינא יראה דלא מיירי דרך הטמנה אלא שמעמידו למעלה מגולה כולה ולכן מותר בשבת אם אין יד סולדת בו אבל אם היה הטמנה אפשר דגם הוא מודה לר"ן בשם רי"ו. ומה שכתב בב"י הטעם דמתקרר היינו לפרש טעם דברי הטור שכתב שאין זה כטומן בדבר וכו' דמשמע מיניה דמבעוד יום אפילו דרך הטמנה שרי. והנה במחה"ש ביאר דלדעת המ"א אין צריך לפרש דהיה דרך הטמנה וכן משמע בסוף דברי הט"ז ואעפ"כ נראה דלדינא אין מוכרחין לומר דפליגי אב"י דמשמע לטעמו דאפילו דרך הטמנה שרי ובפרט דהתו"ש והגר"א כתבו בהדיא כן וע"כ העתקתי דבריהם. ודע דהכא כתב הב"י הטעם דמתקרר וכמו שכתבנו במ"ב ולעיל בסימן רנ"ז הכריע הב"י בעצמו לענין העמדה ע"ג כירה קטומה דמקרי מוסיף הבל אף שמתקרר מחמת עצמו ודלא כרש"י [וכבר הקשה כן בספר מאמר מרדכי] וע"כ דשם חמירא מחמת שחום הכירה גדול מאד:

===================

* פי' כל דבר רך וכו' - וגרירת בגדים בלויים עיין במ"א ונראה שלא היה לפניו מה שכתוב לפנינו כי באמת הוא ממציינים והמ"א השמיט זה וכנראה שבכונה השמיטו אף שכתוב זה ברש"י במשנה היינו לדינא דהטמנה אבל למה שכתוב פה שמוכין חשיבי מגיזי צמר ע"כ לא איירי במוכין כזה שמוכן רק לעשות לבדים:

* אבל אם נתנם לאוצר לסחורה - עיין במ"א שכתב דדוקא כשמקפיד עליהם מלהשתמש בהם שום דבר ולא העתקתיו מפני השגת האבן עוזר עליו ע"ש וכן בא"ר מפקפק עליו והפמ"ג הביאו ודע דדעת הא"ר להסכים לשיטת הראשונים הסוברין דמוכין דינו כגיזי צמר כ"ז שאינם עומדים לסחורה וע"י הטמנה בעלמא שרי למחר לטלטלינהו וע"ש שהביא דכן הוא שיטת הבה"ג ולענ"ד דכן הוא ג"כ שיטת הר"ח שהרי לא העתיק בדף מ"ח הסוגיא דאביי לגבי מוכין וע"כ דס"ל כבה"ג דמאחר דקי"ל כרבא בגיזי צמר דבהטמנה בעלמא שרי לטלטלינהו וכמדסיק רבינו שם דבתראה הוא ה"ה נמי לגבי מוכין ונדחה הא דאביי אמנם הרבה ראשונים פוסקין כאביי וכמובא בב"י ומ"מ במקום הדחק נראה דיש לסמוך ע"ז:

* צריך שייחדם לכך לעולם - עיין בב"ח שכתב דאפילו הטמין כמה פעמים לא מהני בזה כ"ז שלא יחדן לעולם וזה גרוע ממוכין ע"ש טעמו:

* ויש אומרים שאפילו טמן וכו' - הנה בא"ר וש"א כתבו דהעיקר כדעה הראשונה וכן משמע מהמחבר ובבאור הגר"א הביא ראיה מהירושלמי להיש אומרים ועיין בספר תוספות ירושלים מה שכתב בזה: