סימן שא - באיזה כלים מותר לצאת בשבת ואיזה מהם אסורים, ובו נ''א סעיפים
סימן שב - דיני נקוי וקיפול הבגדים בשבת, ובו י''ג סעיפים
סימן שג - דיני תכשיטי אשה, ובו כ''ז סעיפים
סימן דש - על איזה עבד מצווה על שביתתו, ובו ג' סעיפים
סימן שה - במה בהמה יוצאת בשבת, ובו כ''ג סעיפים
סימן שו - באיזה חפצים מותר לדבר בשבת, ובו י''ד סעיפים
סימן שז - דיני שבת התלוים בדיבור, ובו כ''ב סעיפים
סימן שח - דברים המותרים והאסורים לטלטל בשבת, ובו נ''ב סעיפים
סימן שט - טלטול על ידי דבר אחר אם מותר בשבת, ובו ה' סעיפים
סימן שי - דיני מוקצה בשבת, ובו ט' סעיפים
סימן שיא - דיני מת בשבת ושאר טלטול מן הצד, ובו ט' סעיפים
סימן שיב - הנצרך לנקביו במה מקנח בשבת, ובו י' סעיפים
סימן שיג - טלטול דלת וחלון והמנעול בשבת, ובו י' סעיפים
סימן שיד - דברים האסורים משום בנין וסתירה בשבת, ובו י''ב סעיפים
סימן שטו - דברים האסורים משום אוהל בשבת, ובו י''ג סעיפים
סימן שטז - צידה האסורה והמותרת בשבת, ושלא ישפשף הרוק, ובו י''ב סעיפים
סימן שיז - דין קשירה ועניבה בשבת, ובו ז' סעיפים

הלכות שבת




סימן שא - באיזה כלים מותר לצאת בשבת ואיזה מהם אסורים, ובו נ''א סעיפים

א.  (א) אין לרוץ בשבת אלא אם כן הוא לדבר מצוה כגון לבית הכנסת או כיוצא בו. הגה: (ב) ואסור לפסוע (ג) יותר מאמה בפסיעה אחת (ד) אם אפשר לו בפחות (אור זרוע והגהות אשירי פרק מי שהוציאוהו):

ב.  בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם (ה) מותר (ו) וכן לראות [*] כל דבר שמתענגים בו ( (ז) וכן מותר לטייל , בית יוסף):

ג.  היה הולך והגיע לאמת המים יכול (ח) לדלגו ולקפוץ עליה אפילו אם [*] היא רחבה שאינו יכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור שניה ומוטב שידלג (ט) ממה שיקיפנה מ [*] פני שמרבה בהלוך ואסור לעבור בה שלא יבא לידי סחיטה:

ד.  היה הולך לדבר מצוה כגון להקביל (י) פני רבו (יא) או פני מי שגדול ממנו בחכמה [*] יכול לעבור בה ובלבד שיעשה שינוי כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה (ועיין לקמן סימן תרי"ג סעיף ה' (יב) ובסעיף ח' בהג"ה) ואסור לעבור בסנדלו דכיון דאינו יכול להדקו ולקשרו יפה חיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי אבל במנעלו מותר:

ה.  ההולך לדבר מצוה מותר לעבור במים אף בחזרה (יג) כדי שלא תהא מכשילו לעתיד לבוא:

ו.  ההולך (יד) לשמור פירותיו מותר לו (טו) לעבור במים בהליכה אבל לא בחזרה:

ז.  (טז) [*] כל היוצא בדבר שאינו תכשיט (יז) ואינו דרך מלבוש (יח) והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר (יט) חייב וכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל ליפול (כ) אסור לצאת בו ואם יצא פטור ואשה לא תצא בתכשיטים (כא) שדרכה לשלפם (פירוש להסירם מעליה) ולהראותם. הגה: ועיין לקמן סימן ש"ג סעיף י"ח אם אסור אפילו בחצר או בבית. הלכך לא יצא איש (כב) לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס (פירוש מגן) (כג) ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים שאינם תכשיט ואם יצא חייב חטאת (כד) ולא בשריון ולא בקסדא (פירוש כובע של ברזל) ולא במגיפים (פירוש אנפלאות של ברזל) ואם יצא (כה) פטור שהם דרך מלבוש ו (כו) לא יצא בתפלין מפני (כז) שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא ולא יצא (כח) קטן במנעל גדול דלמא נפל ואתי לאתויי אבל יוצא הוא בחלוק גדול ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו דלמא מחייכי עליה ואתי לאתויי אבל אם יש לו מכה ברגלו יצא (כט) [*] באותו שאין בו מכה :

ח.  (ל) [*] לא יצא במחט התחובה לו (לא) בבגדו בין נקובה (לב) בין שאינה נקובה ואם יצא (לג) בנקובה חייב [*] ובשאינה נקובה פטור ויש אומרים בהפך:

ט.  לא יצא בטבעת (לד) שאין עליה חותם (לה) [*] ואם יצא חייב ואם יש עליה חותם (לו) לרש"י פטור ולרבינו תם ולהרמב"ם מותר (לז) דאינו תכשיט אלא לאיש אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור גם לאיש. (ועיין לקמן (לח) סימן ש"ג ):

י.  טבעת שקבוע בה אבן וכן אם כתובים בה אותיות אין עליה חותם מיקרי שלא נקרא חותם (לט) אלא אם כן (מ) חקוקים בה אותיות או צורות:

יא.  דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט (מא) אסור שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציא [*] ויש מתירים (מב) אם הוא של כסף . הגה: ומכל מקום (מג) אסור לצאת בתיק של בתי עינים שקורין בריל"ן אף על פי שהתיק הוא של כסף (מד) דהבתי עינים בעצמם הם משוי (בית יוסף) ואם המפתח של נחושת וברזל אפילו מחובר וקבוע בחגורה אסור (מרדכי פרק במה אשה ובית יוסף בשם תשובת הרשב"א) ויש שכתבו שנוהגין (מה) [*] בזה להתיר (בית יוסף בשם תשובת אשכנזית הרי"ף והאגודה וכן משמע באור זרוע):

יב.  לא יצא החייט (מו) במחט התחובה לו בבגדו ולא נגר בקיסם שבאזנו ולא סורק במשיחה שבצוארו (מז) ואם יצא פטור :

יג.  (מח) לא יצא הזב (מט) בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה וכן אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה אסורה לצאת בו אם לא יהא סינר עשוי כעין (נ) מלבוש [*] אבל אם קושרתו כדי (נא) שלא יכאב לה הדם ולא תצטער מותר לצאת בו:

יד.  דבר שהוא דרך מלבוש אפילו (נב) אם אינו לובשו אלא משום אצולי טינוף מותר לצאת בו בשבת. הגה: ולכן מותר ללבוש בגד מפני הגשמים או כובע על ראשו אבל אסור לאשה ליתן (נג) בגד על צעיפה מפני הגשמים (נד) דאין זה דרך (נה) מלבוש (הגהות מיימוני):

טו.  אין הקיטע יוצא בקב שלו דהיינו שעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו עושה זה להלך בו שעל כל פנים צריך הוא למקלו אלא כוונתו כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל (נו) כיון דאינו צורך הילוכו אסור:

טז.  קיטע שאינו יכול לילך כלל על שוקיו אלא יושב על כסא וכשנעקר ממקומו נסמך על ידיו ועל שוקיו ונדחף לפניו ועושה סמוכות של עור או עץ לראשי שוקיו או רגליו התלוים וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת אין יוצאים בהם בשבת דאיידי דתלוים ולא מנחי אארעא זמנין דמשתלפי אבל בכסא (נז) וספסלים הקטנים שבידיו מותר לצאת. קטע בשתי רגליו ומהלך על שוקיו ועל ארכבותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו (נח) יוצא בהם בשבת . הגה: וכן מותר לצאת במנעל (נט) של עץ [*] שהרגל נכנס בו וליכא למיחש שיפול (רבינו ירוחם חלק ה') (ס) וכן בפנטני"ש דמשתלפי במהרה וממילא (רשב"א סימן תר"ז) (סא) ויש מחמירים ואוסרים (אגור) ולא ילך אדם יחף בשבת (סב) במקום שאין דרך לילך יחף ולא יצא אדם בשבת כמו שהוא יוצא בחול בלתי דבר אחר שיזכור על ידו שהוא שבת ולא יבא לחללו (כל בו):

יז.  חיגר [*] שאינו יכול לילך (סג) בלא מקל מותר לילך בו אפילו אינו קשור בו (סד) [*] אבל אם אפשר לו לילך זולתו (סה) ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו (סו) אסור (וחולה שעמד מחליו (סז) דינו כחיגר ):

יח.  סומא (סח) אסור לו לצאת במקל:

יט.  מי שהוא אסור (סט) וכבלים (פירוש כעין טבעות גדולים שסוגרים בהם הרגלים) ברגליו מותר לצאת בהם:

כ.  (ע) אין יוצאים באנקטמין והוא כמין חמור שעושים הליצנים ונראה כרוכב עליו והוא נושאו והולך ברגליו ולא בקשרים והם עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל והולכים בהם בטיט ולא בפרמי והם כמין צורת פרצוף שנותנים על הפנים להפחיד התינוקות:

כא.  אין יוצאים (עא) בתיבה וקופה ומחצלת אבל יוצאים (עב) בשק ויריעה וחמילה ( (עג) פירוש בגדים גסים ):

כב.  יוצאים (עד) [*] במוך וספוג שעל המכה לפי שהם מרפאים הילכך הוי כמו תכשיט וכן בקליפת שום ובצל או (עה) באספלנית ומלוגמא ורטיה שעליה ואם נפלו מעליה (עו) לא יחזירנה וכל שכן שלא יתנם בתחלה אבל אסור לכרוך חוט או משיחה (עז) על המכה לצאת בו דכיון שאינם מרפאים הוו משוי אבל באגוד שכורך על הרטיה שלא תפול מעליו יכול לילך בו (עח) וקושרו ומתירו :

כג.  הבנים יוצאים בזגין (פירוש כמין פעמונים קטנים) (עט) הארוגים להם בכסותם אבל אם (פ) אינם ארוגים לא . הגה: ולא מהני הא דמחובר לכסות (פא) רק בדבר [*] שדרכו להיות מחובר שם אבל אם חיבר שם דבר (פב) שאין דרכו בכך אסור (הגהות מיימוני פרק י"ט ובית יוסף בשם תשובת רשב"א ומרדכי פרק במה אשה). ואותן עגולים ירוקים שגזרה המלכות שכל יהודי ישא אחד מהן בכסותו (פג) מותר לצאת בהן אפילו אינו תפור בכסותו רק מחובר שם קצת (אור זרוע). וכן מותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף שקורין פצולי"ט (פד) אם מחובר (פה) לכסות והא דמותר לצאת בזגין הארוגין [*] דוקא שאין בהם עינבל ואין משמיעין קול (הגהות אלפסי סוף פרק במה אשה):

כד.  יוצאים במיני עשבים (פו) שקושרים אותם בקשרים ותולין אותם לרפואה:

כה.  (פז) אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה ואם הוא מומחה (פח) יוצאין בו (פט) לא שנא אתמחי גברא ולא קמיע כגון שכתב (צ) לחש אחד בשלש אגרות ורפאו שלשתם שלשה בני אדם שאיתמחי גברא לאותו לחש (צא) בכל פעם שיכתבנו אבל לא לשאר לחשים וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר לא שנא אתמחי קמיע ולא גברא כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת (צב) [*] וריפא בו ג' פעמים שאותה אגרת מומחה (צג) לכל אדם וכל שכן אי איתמחי גברא וקמיע [*] כגון שכתב לחש אחד בג' אגרות וכל אחת (צד) הועילה לג' אנשים (צה) או לאדם אחד שלשה פעמים [*] איתמחי גברא ללחש זה בכל אגרת שיכתבנו [*] ואתמחו אגרות הללו לכל אדם. הגה: [*] ודוקא שבאו ב' (צו) המחאות ביחד אבל אם איתמחי גברא תחלה ואחר כך עשה קמיע וריפא ג' פעמים (צז) לא תלינן בהמחאת הקמיע רק בהמחאת הגברא שכבר אתחזק (הגהות אשירי וכן משמע מתוספות מהביאור שכתב בית יוסף). אבל אם כתב ג' (צח) קמיעים לאדם אחד ורפאו ג' פעמים לא איתמחי (צט) [*] לא גברא (ק) ולא קמיע . ומותר לצאת בקמיע מומחה לא שנא הוא (קא) של כתב או (קב) של עיקרים בין בחולה שיש בו סכנה בין בחולה שאין בו סכנה ולא שנכפה כבר ותולהו לרפואה אלא אפילו לא אחזו החולי אלא שהוא ממשפחת נכפין ותולהו שלא יאחזנו שרי וקושרו ומתירו ברשות הרבים ובלבד שלא יקשרנו בשיר או בטבעת ויצא בו לרשות הרבים שאז יאמרו שיוצא בו לשם תכשיט וזה אסור דלאו תכשיט הוא:

כו.  נאמן (קג) לומר הרופא על עצמו שהוא מומחה:

כז.  יוצאין (קד) בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב בין בחול בין בשבת ואין בו משום דרכי האמורי וכן בכל דבר שהוא משום רפואה אבל אם עושה מעשה (קה) ואין ניכר בו שהוא משום רפואה אסור משום דרכי האמורי אבל (קו) כל לחש מותר ולא אסרו אלא באותם שבדקן ואינם מועילים ויש מי שחשש (קז) בכל קמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי:

כח.  מי שיש לו מכה בפיסת רגלו וקושר עליה מטבע להגין שלא ינגף ברגלו (קח) וגם הוא מרפא (קט) מותר לצאת בו:

כט.  היוצא בטלית מקופלת על כתפיו (קי) דהיינו שלאחר שנתנה על ראשו מגביה שוליה על כתפיו (קיא) חייב חטאת אבל אם אינה מקופלת על כתפיו אלא משולשלת ברחבה (קיב) למטה מכתפיו שרי שמאחר שהוא מתעטף בטליתו ומתכסה בה כתפו וגופו אף על פי שמתקצר קצת מלמטה מותר (קיג) ועל פי זה מותר להתעטף בטליתו תחת הגלימא (קיד) ולהביאו לבית הכנסת :

ל.  [*] מותר לצאת ברשות הרבים (קטו) [*] בטלית סביב הצואר . הגה: [*] אף על פי שמניח צד ימין על כתפו של שמאל דדרך ללבשו כך ולא הוי אלא להתנאות ושרי (בית יוסף):

לא.  היוצא מעוטף בטליתו [*] וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו אם (קטז) נתכוין לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו אסור ואם קבצם להתנאות בה כמנהג אנשי המקום במלבושן מותר והני מילי בטליתות שלהם שהיו יריעה אחת מרובעת (קיז) אבל מלבושים דידן כשהוא לבוש בהם (קיח) ומוציא ידיו מתוכה מותר לתפוס קצתם בידו ולהגביה כדי שלא יתלכלכו שוליו בטיט או כדי שלא יעכבוהו ללכת:

לב.  היוצא במעות הצרורים לו בסדינו (קיט) חייב . הגה: אבל בבית (קכ) מותר [*] אם צריך לו ואפילו אינן צרורים (קכא) רק שהם מנוקבים :

לג.  (קכב) אסור לצאת בשבת במעות או בכסף וזהב התפורים בבגדו. הגה: ויש מתירים (קכג) במקום פסידא שירא שיגזלו ממנו אם יניחם בבית וילך מהם (אגור ואיסור והיתר הארוך) וכן נוהגין להקל (קכד) אם צריך לצאת אבל אם יוכל להיות יושב בבית ולא לצאת (קכה) לא יצא ובמקום שאין צריך לו ויוכל להניחם בבית (קכו) יש להחמיר :

לד.  יוצא אדם בסודר (קכז) המקופל על כתפיו (קכח) אף על פי שאין נימא כרוכה לו על אצבעו (קכט) [*] ואם אין הסודר חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו אלא אם כן קשר שני ראשיו למטה מכתפיו זה עם זה:

לה.  (קל) לבדים הקשים אסור להביאם ברשות הרבים או בכרמלית כשהוא מעוטף בהם ואם אינם קשים הרבה (קלא) מותר :

לו.  מותר לצאת בשבת בשני מלבושים זה על גבי זה בין לצרכו (קלב) בין לצורך חבירו בין שהם שני חלוקים בין שהם שני סרבלים (פירוש סרבל כסות העליון) בין שהם שתי חגורות זו על גבי זו ואפילו אין מלבוש מפסיק ביניהם. הגה: (קלג) ויש אוסרים שתי חגורות (קלד) זה על זה אלא אם כן מלבוש מפסיק ביניהם (אור זרוע ותוספות ומרדכי פרק במה אשה) (קלה) וכן ראוי לנהוג ומותר ללבוש (קלו) שני כובעים זה על זה (אור זרוע) (קלז) וכן שני אנפילאות (אגור):

לז.  מותר לצאת בשבת (קלח) בבתי ידים (קלט) הנקראים גואנטי"ש ויש מי שמחמיר להצריך [*] שיתפרם מערב שבת בבתי ידים של מלבושיו (קמ) או שיקשרם בהם בקשר של קיימא [*] יפה (קמא) וראוי לחוש לדבריו :

לח.  היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת (קמב) כהלכתה (קמג) חייב מפני שאותם החוטים חשובים הם אצלו (קמד) [*] ודעתו עליהם עד שישלים ויעשהו ציצית ואם היא מצוייצת כהלכתה (קמה) אף על פי שאין בה תכלת מותר לצאת בשבת (ועיין לעיל סימן י"ג):

לט.  (קמו) כילה (פירוש, יריעה כעין אהל) שיש בה רצועות שמותחין אותה בהם מותר להתעטף בה ולצאת לרשות הרבים ואין הרצועות חשובות כמשאוי שמבוטלות אגבה הילכך מותר לצאת ברצועות (קמז) התלויות באבנט אף על פי שאין המנעלים קשורים בהם דלא חשיבי ובטלי אגב האבנט אבל אם הם (קמח) של משי חשיבי ולא בטלי ואסור (קמט) אם אין המנעלים קשורים בהם והוא הדין לכל דבר שנפסק מן הבגד וראשו אחד מחובר כגון לולאות ואינו חשוב מותר לצאת בו ואם חשוב הוא (קנ) אסור לצאת בו :

מ.  כובע (קנא) שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור להניחו בראשו אפילו בבית (קנב) משום אהל :

מא.  לצאת בשבת בכובע שבראשו (קנג) [*] העשוי להגין מפני החמה יש מי שאוסר משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד' אמות (קנד) ברשות הרבים אלא אם כן הוא מהודק בראשו או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להפרידו מראשו או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו דבהכי ליכא למיחש למידי:

מב.  המוצא תפילין בשבת בבזיון במקום שאין משתמרין אם יש סכנה (קנה) שגזרו שלא להניח תפלין מכסן והולך לו ואם אין סכנה אם יש בהם רצועות שבכך ניכר (קנו) שהם תפלין ולא קמיעות (קנז) והן קשורות שיכול ללבשן מכניסן (קנח) זוג זוג דרך לבישה עד שיכניסן כלן ואם היו רבים (קנט) שלא יספיק ללבשן ולהכניסן זוג זוג יחשיך עליהם עד הלילה ויביאם ואם ירא להחשיך מפני לסטים מוליכם פחות פחות מד' אמות או נותנם לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה:

מג.  המוצא ספר תורה בשדה אם אינו שעת סכנה יושב ומשמרו ומחשיך עליו (לשון הרמב"ם ובסכנה מניחו והולך לו) ואם היו (קס) גשמים יורדים מתעטף בעור וחוזר ומכסה אותו ונכנס בו:

מד.  הבא להציל כליו מפני הדליקה [*] לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף [*] ופושט וחוזר ולובש [*] ומוציא:

מה.  מי שנשרו כליו (קסא) במים (קסב) הולך בהם [*] ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה (קסג) ולא ישטחם לנגבם מפני מראית העין שלא יחשדוהו שכבסן בשבת (קסד) ואפילו (קסה) [*] בחדרי חדרים שאין שם רואים (קסו) אסור ולא אסרו אלא לשטחן בשבת אבל אם שטח מערב שבת כלים המכובסים (קסז) אינו חייב לסלקן בשבת:

מו.  [*] בגדים (קסח) השרויים במים (קסט) אסור לנגבם (קע) סמוך לאש . הגה: (קעא) ואסור לטלטלם שמא יבא לידי סחיטה והוא (קעב) שמקפיד על מימיו (מרדכי פרק חבית) ואסור לילך בשבת במקום שיוכל להחליק וליפול במים שמא ישרו כליו ויבא לידי סחיטה:

מז.  לא ישטח אדם את כליו בשבת אפילו מן הזיעה:

מח.  (קעג) מסתפג אדם (קעד) באלונטית (פירוש בגד שמסתפגין בו לאחר שרוחצין) (קעה) ומביאה בידו ולא חיישינן שמא יבא לסחוט ולא ימסור לבלנים שהם חשודים על הסחיטה:

מט.  מותר לרחוץ ידיו בנהר בשבת ובלבד שלא יוציאם עם המים שעליהם (קעו) חוץ לנהר ד' אמות :

נ.  יוצאים בפשתן סרוק וצמר מנופץ שבראשי (קעז) בעלי חטטין (פירוש בעלי נגעים) אימתי בזמן (קעח) שצבען וכרכן (קעט) [*] או שיצא בהם שעה אחת מבעוד יום:

נא.  (קפ) מותר לצאת במצנפת שתולים בצואר למי שיש לו מכה (קפא) בידו או בזרועו וכן בסמרטוטין (פירוש חתיכות בגד בלוי) (קפב) [*] הכרוכים על היד או על האצבע שיש בו מכה:




סימן שב - דיני נקוי וקיפול הבגדים בשבת, ובו י''ג סעיפים

א.  המנער טלית (א) חדשה (ב) שחורה [*] מן הטל שעליה חייב שהניעור יפה לה כמו כיבוס [*] והוא שמקפיד [*] עליה שלא ללבשו בלא ניעור. הגה: וכל שכן שאסור לנער בגד שנשר במים או שירדו עליו (ג) [*] גשמים ודוקא בבגד (ד) חדש שמקפיד עליו (כל בו) [*] יש אומרים (ה) דאסור לנער בגד מן האבק שעליו אם מקפיד עליו (ו) וטוב [*] לחוש לדבריו (רש"י ואור זרוע) אבל (ז) מותר להסיר הנוצות מן הבגד בשבת (אור זרוע) [*] ועיין לקמן סימן של"ז:

ב.  (ח) [*] הלוקט יבולות שעל גבי בגדים כגון אלו היבולות שבכלי הצמר הנשארים בהם מן האריגה חייב (ט) משום מכה בפטיש (י) והוא שיקפיד עליהם אבל אם הסירם דרך עסק (יא) פטור :

ג.  מקפלים כלים בשבת (יב) לצורך שבת (יג) ללבשם בו ביום ודוקא (יד) באדם (אחד) ובחדשים שעדיין (טו) לא נתכבסו (טז) ולבנים (יז) ואין לו להחליף ואם חסר אחת מאלו התנאים אסור ויש מי שאומר דלקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון (יח) מותר בכל ענין (יט) ונראין דבריו :

ד.  מכבש (הוא כלי שכובשין בו בגדים אחר הכביסה והם שתי לוחות זה על זה והבגדים ביניהם) של בעל הבית מתירין אותו ליטול ממנו בגדים (כ) לצורך השבת ושל אומן אסור מפני שהוא תחוב (כא) בחזקה והתרתו דומה לסתירה:

ה.  חלוק לאחר כביסה הוא מתקשה ומשפשפים אותו בידים לרככו (כב) מותר לעשותו בשבת שאינו מתכוין אלא לרככו (כג) [*] אבל סודר אסור (כד) מפני שמתכוין לצחצחו והוי כמלבן. הגה: (כה) וכובעים [*] ושאר כלי פשתן [*] דינן כסודר (בית יוסף בשם ש"ל):

ו.  טיט שעל רגלו ( (כו) [*] או על מנעליו ) (בית יוסף ורבינו ירוחם חלק י"ג) מקנחו בכותל אבל לא בקרקע דלמא אתי לאשוויי גומות ויש מי שאוסר (כז) אף בכותל . הגה: ויש מי שמתיר (כח) בשניהם (הרא"ש) והוא הדין דמותר להסירו (כט) במעט (חרס (ל) הראוי לטלטל) (רבינו ירוחם חלק י"ג):

ז.  [*] טיט (לא) שעל בגדו (לב) משפשפו מבפנים דלא מוכחא מלתא לאתחזויי כמלבן אבל לא בחוץ (לג) דדמי למלבן (לד) ומגררו בצפורן ויש מפרשים דהני מילי לח (לה) אבל יבש אסור (לו) [*] דהוי טוחן :

ח.  (לז) [*] אין מגרדין ( (לח) בסכין או בצפורן) מנעל בין חדש בין ישן מפני שקולף העור והוי ממחק:

ט.  (לט) [*] מותר ליתן מים על גבי מנעל (מ) לשכשכו [*] אבל לכבסו דהיינו (מא) שמשפשף צדו [*] זה על זה (מב) [*] אסור אבל בגד [*] שיש עליו (מג) לכלוך אסור אפילו (מד) לשכשכו (מה) דזהו כבוסו אלא מקנחו בסמרטוט בקל ולא בדוחק פן יסחוט. הגה: ובגד [*] שאין עליו לכלוך מותר (מו) לתת עליו מים מועטים (מז) ולא מרובים שמא יסחוט (בית יוסף בשם סמ"ג וסמ"ק וסה"ת והרא"ש פרק קמא דיומא) (מח) ויש אוסרים בכל ענין (בית יוסף בשם הטור סימן של"ד וסימן שי"ט ותוספות פרק כל כתבי והגהות פרק כ"ב):

י.  הרוחץ ידיו (מט) טוב (נ) לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכלתו קודם שיקנחם במפה. הגה: ויש שכתבו דאין לחוש לזה [*] דלא אמרינן שריית בגד זהו כבוסו בכי האי גוונא דאין זה רק (נא) דרך לכלוך וכן נוהגין (טור ובית יוסף ואגור) ולכן מותר (נב) לנגב ידיו בבגד שהטיל בו תינוק (נג) מי רגלים (נד) כדי לבטלם שאין זה רק דרך לכלוך בעלמא (טור) אבל אסור ליתן (נה) מים ממש על (נו) המי רגלים כדי לבטלם (הגהות מיימוני פרק כ"ב ותוספות פרק שמונה שרצים):

יא.  מי שנתלכלכה ידו בטיט [*] מקנחה בזנב הסוס ובזנב הפרה (נז) ובמפה הקשה העשויה לאחוז בה קוצים אבל לא במפה שמקנחים בה ידים שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לכבס המפה:

יב.  אסור לנגב כוס שהיה בו מים (נח) [*] או יין במפה (נט) [*] משום (ס) דאתי לידי סחיטה :

יג.  אין מסתכלין בשבת במראה של מתכת (סא) שהיא חריפה כאיזמל (פירוש כעין סכין קטן חד וחריף) דחיישינן שמא ישיר בה נימין המדולדלין ואפילו אם הוא (סב) קבוע בכותל אבל מותר להסתכל במראה (סג) [*] שאין בה (סד) חשש זה אפילו אינה קבועה:




סימן שג - דיני תכשיטי אשה, ובו כ''ז סעיפים

א.  לא תצא אשה בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות (א) שבראשה מפני (ב) שצריכה להסירם בשעת טבילה חיישינן (ג) שמא תוליכם ד' אמות ברשות הרבים ואם הם (ד) קלועות בשערה מותר ויש מי שאוסר ואם הם (ה) מעשה אריגה מותר שאינה צריכה להסירם בשעת טבילה. הגה: ובלבד (ו) שלא יהיו מטונפות או מוזהבים דאז מסירן כדי שלא יתטנפו במים (טור והרא"ש וסמ"ג):

ב.  מותר לצאת בחוטין שבצוארה (ז) שהם רפויים ואינה צריכה להסירם בשעת טבילה אבל בקטלא שבצוארה אסור מפני שצריכה להסירם בשעת הטבילה (ח) לפי שהיא מהדקת אותה כדי שתראה בעלת בשר וחיישינן דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים ולא תצא בטוטפת והוא כמין ציץ ומגיע מאוזן לאוזן ולא בשרביטין והוא גם כן ציץ ואינו מגיע אלא עד לחיים שכורכתו על ראשה ותולה לה על לחייה מכאן ומכאן [*] והוא שאינם תפורים בשבכה (ט) דחיישינן דלמא שלפא לאחוויי ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים אבל אם תפורים (י) ליכא למיחש להכי ומותר. הגה: ויש אומרים דבתולה שאינה חוששת לגילוי ראשה אפילו תפורה בשבכה אסור דחיישינן שמא תסירה עם השבכה ואתי לאתויי (אור זרוע):

ג.  (יא) לא תצא בכיפה של צמר דהיינו חוטי דעמרא דגדילין ועבידי כי הוצא (פירוש ככלים העשוים מעלי לולבי הדקלים שהם באריגה מה שאין כן איצטמא העשויה כמין לבד כדאיתא בגמרא שם) ורחבים כשתי אצבעות (יב) כשיעור ציץ ולא באיצטמא דהיינו (יג) מטלית שתולין בו חוטין של צבעונין ותולין אותו לכלה להפריח ממנה הזבובים:

ד.  לא תצא בעיר של זהב ופירש רש"י שהוא (יד) תכשיט עגול ומציירין בו כמין עיר ויש באמצע לשון (טו) שמחברים אותו למלבוש ורבינו תם פירש שהוא כעין עטרה לראש:

ה.  כלילא והוא תכשיט שמניחתו על פדחתה מאוזן לאוזן וקושרתו ברצועות התלויות מותרת לצאת בו (טז) [*] בין שהיא עשויה מחתיכות של זהב חרוזות בחוט בין שאותן חתיכות קבועות במטלית:

ו.  רסוקיא דהיינו חתיכת מעיל רחבה אם יש בה רצועות קצרות תלויות בה לקושרן בהם ולהדקן סביבותיה דמהדק שרי ואם אין לו רצועות (יז) אסור :

ז.  לא תצא (יח) בקטלא דהיינו בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים ומכניסים בו רצועה רחבה וקושרה סביב צוארה והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב:

ח.  לא תצא (יט) בנזמי האף אבל יוצאה (כ) בנזמי האוזן . הגה: מפני שאזניה מכוסות ובמקום שנוהגין לגלות האזנים אסור לצאת בנזמים שבאוזן היכא דדרך להוציאם משם (אור זרוע):

ט.  (כא) לא תצא במחט נקובה ואם יצאה (כב) חייבת ושאינה נקובה אם מעמדת בה (כג) קישוריה (כד) מותרת לצאת בו ואם אינה מעמדת בה קישוריה (כה) אסור :

י.  לא תצא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאה (כו) חייבת וכשאין עליה חותם (כז) לא תצא ואם יצאה פטורה:

יא.  (כח) [*] לא תצא בכוליאר והוא תכשיט (כט) שקושרת בו מפתחי חלוקה ולא בכובלת (ל) והוא קשר (לא) [*] שקשור בה בושם שריחו טוב:

יב.  אם חסר אחת משיניה ומשימה אחר במקומו אם הוא של זהב לא תצא בו דכיון שמשונה במראה משאר שינים דלמא מבזו לה ושקלה ליה וממטיא אבל של כסף שדומה לשאר שינים מותר וכל שכן שן דאדם:

יג.  לא תצא במנעל הקרוע למעלה דמחכו עלה ואתיא לאתויי ולא במנעל חדש (לב) שמא לא יבא למדתה אלא אם כן נסתה ללכת בו (לג) מאתמול שהוא למדתה (לד) אבל איש מותר שאין מקפיד כל כך. הגה: (לה) ובשאר מלבושים אין לחוש אפילו באשה (כל בו):

יד.  יוצאת (לו) בחוטי שער בין שהם עשוים משערה או משער חברתה (לז) ואפילו משער בהמה (לח) ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה ולא ילדה בשל זקנה:

טו.  יוצאת בקשר שעושין (לט) לרפואת קיטוף עין הרע שלא ישלוט ובמוך (מ) הקשור ומהודק (מא) באזנה ובמוך (מב) שבסנדלה (מג) הקשור בסנדלה ובסנדל ומנעל הסתומים (מד) מכל צד אפילו אינו קשור מותר ובמוך שהתקינה לנדתה, הגה: שלא יפול דם עליה (מה) ויצערנה (בית יוסף בשם הפוסקים), אפילו אינו קשור דכיון שהוא מאוס לא חיישינן דלמא שקלה ליה אפילו יש לו (מו) בית יד (מז) ובפלפל ובגרגיר מלח ובכל בושם שתתן לתוך פיה (מח) ובלבד (מט) שלא תתנם לכתחלה בשבת (נ) ואם נפל לא תחזיר ובבתי שוקיים (נא) שקושרים (נב) במשיחה סביב שוקיה אף על פי שאין המשיחה קשורה בהם ולא חיישינן שמא ישתלשלו למטה [*] ויוצאה (נג) באצעדה שמניחין בזרוע או בשוק והוא (נד) שתהא דבוקה לבשר ולא תשמט [*] ויש מי שאוסר בשל זרוע:

טז.  בכל מה שיכולה לצאת (נה) יכולה להתירו ברשות הרבים ולא חיישינן דלמא מתיא ליה:

יז.  יש אוסרים להביא מפתח אפילו (נו) בחצר הבית (נז) כי אם בידו אבל לא בחגורתו שמא ישכח ויוציאנה לרשות הרבים:

יח.  [*] כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור (נח) לצאת בו לחצר שאינה מעורבת (נט) חוץ מכבול ופאה נכרית דהיינו (ס) קליעת שער שקלעה בתוך שערה ויש אומרים דכל שאסרו לצאת בו אפילו להתקשט בו בבית אסור וכל שכן לצאת בו לחצר המעורבת (סא) חוץ מכבול ופאה נכרית ויש אומרים שהכל מותר לצאת בו בחצר אפילו אינה מעורבת והאידנא נשי דידן (סב) נהגו לצאת בכל תכשיטין ויש שאמרו דמדינא אסורות אלא שכיון שלא ישמעו מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות ויש שלמדו עליהם זכות לומר שהן נוהגות כן על פי סברא אחרונה שכתבתי שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת [*] והשתא דלית לן רשות הרבים גמור הוה ליה כל רשות הרבים שלנו כרמלית ודינו כחצר שאינה מעורבת ומותר. הגה: ויש אומרים עוד טעם להתיר דעכשיו שכיחי תכשיטין ויוצאין בהם אף בחול וליכא למיחש דילמא שלפא ומחוי כמו בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהן רק בשבת ולא הוו שכיחי (תוספות פרק כ"ב והגהות אלפסי פרק במה אשה). (סג) ומיהו טבעת שיש עליה חותם לאשה ושאין עליה חותם לאיש דתנן בה חייב חטאת (סד) אף בכרמלית אסור אפילו לדידן והוא הדין לכל מאי דאתמר ביה חיוב חטאת ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם (סה) הרי זה להם כתכשיט ושרי ולפי זה אפשר דכיון שנהגו עכשיו הנשים לצאת בטבעת שיש עליה חותם (סו) הרי הוא להן כתכשיט ושרי (סז) ומכל מקום צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכות להעמיד קישוריהן ולא יותר [*] כי בזה שאין להן תועלת בו ישמעו לנו:

יט.  צריך להזהיר לנשים שלא יטלטלו (סח) מחט שניטל חודה או עוקצה לשום בצעיפים אלא אם כן ניטל מערב שבת חודה ועוקצה (ויחדה) לשם כך (ועיין לקמן סימן ש"ח סעיף י"א):

כ.  הבנות קטנות שנוקבים אזניהם כדי לתת בהם נזמים כשיגדלו וכדי שלא יסתמו הנקבים נותנים בהם קסמים (סט) מותר לצאת בהם והוא הדין אם נותנין חוטים באותם נקבים שמותר לצאת בהם אם אינם צבועים [*] אבל אם (ע) צבועים אסור :

כא.  יוצאת אשה רעולה והוא שמעטפת כל ראשה (עא) חוץ מהפנים :

כב.  (עב) פורפת (פירוש קושרת) בשבת על האגוז ועל האבן (עג) שיחדתו לכך ויוצאת בו אבל על המטבע אסור לפרוף בשבת דלאו בר טלטול הוא (עד) ולא מהני בה יחוד ואם (עה) פרפה עליו מערב שבת מותר לצאת בו בשבת:

כג.  אם היתה צריכה להוציא אגוז לבנה ופרפה עליו כדי להוציאו אם לרשות הרבים (עו) אסור ואם לכרמלית מותר:

כד.  יוצאה (עז) באבן תקומה (פירש הערוך אבן ידועה שכשהיא על אשה לא תפיל) ובמשקל ששקלו כנגדו שלא תפיל (עח) ואפילו לא נתעברה עדיין:

כה.  אסור לאשה שתעביר בשבת (עט) סרק על פניה [*] משום צובע ומטעם זה אסורה (פ) לכחול בשבת ומטעם זה אסורה (פא) לטוח על פניה בצק דכשנוטלתו מאדים הבשר:

כו.  אסור (פב) לקלוע האשה שערה בשבת (פג) ולא להתיר קליעתה אבל יכולה לחלוק שערה. הגה: (פד) ויש אוסרים לחלוק שערה דהיינו לעשות השייטי"ל (רש"י ואור זרוע) וכן נהגו לאסור לעשות על ידי כלי אבל באצבע בעלמא נהגו להקל:

כז.  (פה) אסור לסרוק במסרק בשבת ואפילו אותו שעושים משער חזיר (פו) שאי אפשר (פז) שלא יעקרו שערות . אבל מותר לחוף (פח) [*] ולפספס ביד (בית יוסף):




סימן דש - על איזה עבד מצווה על שביתתו, ובו ג' סעיפים

א.  (א) אדם מצווה (ב) על שביתת עבדו שמל וטבל לשם עבדות וקבל עליו מצות (ג) הנוהגות בעבד אבל אם לא מל וטבל אלא קבל עליו שבע מצות בני נח (ד) הרי הוא כגר תושב ומותר לעשות מלאכה בשבת (ה) לעצמו (ו) אבל לא לרבו (ז) ואסור לכל ישראל לומר לו לעשות מלאכה בשבת לצורך ישראל ואפילו מי שאינו רבו (ח) ואם לא קבל עליו שום מצוה אלא עדיין הוא כותי גמור דינו שוה לקבל עליו שבע מצות ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה דקיימא לן אומר לאינו יהודי ועושה [*] וכן מת ביום טוב ראשון דקיימא לן יתעסקו בו עממין אסור (ט) לומר לעבד ישראל אפילו הוא עובד עבודת גלולים דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה לא הותרה בדבר שאין בו פיקוח נפש (י) [*] ויש חולקים ומתירים בזה ומכל מקום (יא) אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו וניכר שאינו עושה לדעתו מותר ואין צריך להפרישו (אפילו קבל עליו שבע מצות) (יב) ולישראל אחר שאינו רבו אפילו עושה לדעת ישראל (יג) מותר כל שאין שם אמירת ישראל (יד) ובלבד שלא יהנה ישראל בשבת מאותה מלאכה (טו) [*] ויש אומרים שכל שלא קבל עליו שבע מצות בני נח כיון ד [*] אינו יהודי גמור הוא אין רבו מוזהר עליו ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה וכן צרכי מת ביום טוב ראשון מותר לומר להם לעשותו. הגה: (טז) וכל עבד שמצווה על שביתתו (יז) אסור לצאת בחותם שעשה לו רבו להראות בו שהוא עבדו ואם הוא של טיט מותר לצאת בו כשתלוי בצוארו (יח) אבל לא בכסותו (יט) ובשל מתכת (כ) בכל ענין אסור (טור) ואם העבד עשה החותם לעצמו אפילו בשל טיט בכל ענין אסור (המגיד פרק י"ט):

ב.  והיכא דמותר העבד לעשות מלאכה לעצמו (כא) אם אמר לו האדון שיעשה לעצמו ויזון עצמו ביום השבת (כב) כיון שהתנה עמו מבעוד יום (כג) עושה הוא לצרכי מזונותיו ובלבד בצנעה שלא יהא בדבר חשש רואים:

ג.  (כד) אינו יהודי גמור (כה) שהוא שכיר (כו) אין רבו מצווה על שביתתו:




סימן שה - במה בהמה יוצאת בשבת, ובו כ''ג סעיפים

א.  (א) בהמה יוצאת במה שמשתמרת בו אבל אם אינה משתמרת בו אז הוי נטירותא יתירתא (ב) ביותר והוי משאוי וכן כל דבר (ג) שהוא לנוי ולא לשימור לא תצא בו (ד) הילכך נאקה יוצאת בזממא דפרזלא שהוא טבעת של ברזל ונוקב חוטמו ומכניסו בו וחמרא לובא (ה) בפגא דפרזלא דהיינו בריג"א (ו) והגמל באפסר שהוא קבישטר"ו (ז) ופרד וחמור (ח) וסוס יוצאים באפסר או ברסן (ט) שהוא פרינ"ו (י) אבל לא בשניהם (יא) ומותר לכרוך חבל האפסר (יב) סביב צוארה ותצא בו ומותר לטלטל (יג) האפסר וליתנו עליה ובלבד (יד) שלא ישען עליה :

ב.  אם קשר חבל בפי הסוס הרי זה משאוי (טו) לפי שאינו משתמר בו :

ג.  (טז) לצאת חמור בפרומביא (פירוש רסן של ברזל) אסור:

ד.  (יז) כל בהמה שעסקיה רעים אף על פי שאין בנות מינה צריכות לאותה שמירה והיא צריכה מותר לצאת בה:

ה.  בעלי השיר (יח) כגון כלבים של ציידים (יט) וחיות קטנות שיש להם כמין אצעדה סביב צוארן וטבעת קבועה בה ומכניסין בה רצועה ומושכין אותם בה מותר שיצאו (כ) בשיר הכרוך על צוארן (כא) ויכולים למשכם בהם :

ו.  אילים יוצאים לבובים והוא עור שקושרים להם תחת זכרותם שלא יעלו על הנקבות והרחלות יוצאות שחוזות והוא שקושרין אליתן כלפי מעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים ויוצאות כבונות והוא שקושרים בגד סביבן לשמור הצמר שיהיה נקי והעזים צרורות והוא שקושרים (כב) ראשי דדיהן (כג) ודוקא כשקושרים אותם כדי שיצטמקו דדיהן ולא יחלבו דאז מהדק שפיר אבל אם קשר כדי לשמור חלבן שלא יפול לארץ אסור דלא מהדק שפיר (כד) וחיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי:

ז.  (כה) חמור יוצא במרדעת (פירוש (כו) כמין אוכף קטן שמניחין על החמור כל היום כולו כדי שיתחמם) והוא שתהא קשורה לו מערב שבת (כז) ושאר כל הבהמות אסורות (כח) ולא יצא באוכף אף על פי שקשור לו מערב שבת:

ח.  (כט) מותר ליתן מרדעת על החמור (ל) מפני הצנה ובלבד (לא) שלא יקשרנו בו מפני שכשקושר צריך ליקרב אליו ונמצא משתמש בבעלי חיים אבל על הסוס כיון דלית ליה צער צנה (לב) אסור ליתן עליו מרדעת כלל (לג) [*] ולהסיר מרדעת בשבת בין מן החמור (לד) ובין מן הסוס אסור כיון דלית ליה צער אם לא יסירנה [*] ואוכף אסור (לה) בין ליטול בין להניח בין לחמור בין לסוס:

ט.  אוכף שעל גבי החמור שבא מן הדרך ונתיגע וצריך להסירו לצננו (לו) לא יטלנו בידו אלא מתיר החבל מתחתיו ומוליכו ומביאו בחצר והוא נופל מאליו:

י.  אין תולין לחמור טרסקל (פירוש כלי של ערבה קלופה ומכוסה בעור) (לז) בצוארו ליתן מאכל בתוכו שיאכל משם אבל עגלים וסייחים שצוארן קטן ומצטערים לאכול על גבי קרקע שרי בחצר אבל (לח) אין יוצאים בו :

יא.  לא יצא הסוס (לט) בזנב שועל שתולין בין עיניו שלא תשלוט בו עין הרע ולא בזהורית שעושים לו לנוי (מ) ולא עזים בכיס שבדדיהם שקושרים אותם שלא יסרטו דדיהם בקוצים ולא פרה בחסום שבפיה שחוסמים פיה שלא תרעה בשדות אחרים ולא כל בהמה (מא) בסנדל שנועלים ברגליה שלא תנגף אבל יוצאה באגד שעל גבי מכה ובקשקשים שעל גבי השבר והם לוחות שקושרים להם סביב העצם הנשבר בהן ובשליא שיצאה מקצתה ותלויה בה (מב) [*] ופוקק זוג שבצוארה ומטייל בה בחצר אבל (מג) לא תצא בו לרשות הרבים אף על פי שהוא פקוק בין אם הוא בצוארה בין אם הוא (מד) בכסותה :

יב.  לא תצא בחותם בין שהוא בצוארה (מה) בין שהוא בכסותה :

יג.  אין הגמל יוצא במטולטלת והוא כמין כר קטן שנותנים תחת זנבו (מו) אפילו היא קשורה לו בזנבו אלא אם כן היתה קשורה בזנבו (מז) ובחטוטרתו או בשליתה:

יד.  לא תצא שום בהמה לא עקוד ולא רגול פירוש עקוד שקושר (מח) ידה אחת עם רגלה ורגול היינו שקושר אחת מרגליה כלפי מעלה שלא תלך אלא על ג' רגלים:

טו.  (מט) לא יקשור גמלים זה אחר זה והוא תופס באפסר הראשון וכולם נמשכים על ידו אבל אם תופס כמה אפסרי גמלים בידו מותר ויש מי שאוסר גם בזה ולא התיר אלא להוציא בהמה אחת לבדה והוא מושכה בחבל:

טז.  המוציא בהמה והוא מושכה באפסר צריך ליזהר שלא יצא ראש החבל מתחת ידו (נ) טפח למטה דדמי כמו שנושאה בידו ולא מתחזיא מאפסר הבהמה וגם לא יניח הרבה מן החבל בין ידו לבהמה כדי שלא יכביד (נא) עד שלא יגיע בטפח הסמוך לארץ ואם הוא ארוך יכרוך אותו סביב צוארה:

יז.  (נב) אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו מערב שבת ולא בזוג ואף על פי שהוא פקוק (נג) ולא בסולם שבצוארו והן לוחות שקושרים סביב צוארו שלא יחכך מכתו ולא ברצועה שברגלו (נד) והוא כמין טבעת עבה שעושים מקש וקושרים ברגלי הבהמה שפסיעותיה קצרות ומכה רגליה זו בזו ועושים לה זה להגין שלא תכה זו בזו ואין התרנגולים יוצאים בחוטים שקושרים ברגליהם לסימן ולא ברצועה שקושרים ברגליהם (נה) כדי שלא ישברו הכלים ואין האילים יוצאים בעגלה שתחת אליותיהם שעושים להם כן כדי שלא תהא האליה נגררת בארץ ואין העזים יוצאות בעץ ידוע שנותנים בחוטמיהם כדי שיתעטשו ויפלו תולעים שבראשיהם ולא העגל בעול קטן שנותנים על צוארה (נו) ולא בזמם שמניחים בחוטמו של עגל כדי שלא יינק ולא פרה בעור שנותנים על דדיה שלא יינקו השרצים ולא ברצועה שבין קרניה (נז) בין אם היא לשימור בין אם היא לנוי ולא תצא פרה או שור בחבל שבצוארה לפי (נח) שאינה צריכה שמירה אבל עגלים (נט) מותרים לפי שהם מורדים בקל. הגה: הבהמה יוצאה בקמיע מומחה לבהמה אבל לא בשאינה מומחה (ס) אף על פי שהיא מומחה לאדם (בית יוסף ורבינו ירוחם חלק י' ורמב"ם פרק ב'):

יח.  (סא) אין רוכבין על גבי בהמה (סב) ולא נתלים עליה ואפילו בצדה אסור להשתמש אבל צדי צדדין כגון שדבר אחד מונח על צדה (סג) והוא משתמש בו מותר ואם עלה עליה (סד) אפילו במזיד ירד משום צער בעלי חיים (סה) [*] ומטעם זה פורקין משאוי שעליה כיצד עושה [*] מכניס ראשו תחת המשאוי ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו. הגה: ואסור לישב על קרון (סו) שהאינו יהודי מנהיגו בשבת משום (סז) שמשתמש בבהמה [*] גם שלא יחתוך זמורה (תוספות והרא"ש ריש פרק מי שהוציאוהו ומרדכי פרק קמא דשבת והגהות עירובין ובית יוסף בשם סמ"ג):

יט.  בהמה שנפלה לאמת המים (סח) אם המים עמוקים ומפני כך אינו יכול לפרנסם במקומם (סט) מביא כרים וכסתות (ע) ונותן תחתיה משום צער בעלי חיים אף על פי שמבטל כלי מהיכנו: דין קירוד בהמה בשבת כמו ביום טוב (מרדכי פרק ב' דביצה) (ועיין לקמן סימן תק"ג סעיף ב'):

כ.  (עא) מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים שהחלב מצערה (עב) והחלב אסור בו ביום (עג) ויש אומרים שצריך לקנותו מן האינו יהודי [*] בדבר מועט שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל:

כא.  גבינות שעושות השפחות מעצמן מחלב של ישראל (עד) מותר כיון שאינו אומר להן שיעשו:

כב.  מי שיש לו נער אינו יהודי ורוכב על הבהמה בשבת כשמוליכה להשקותה אינו צריך למונעו (עה) שהחי נושא את עצמו אבל צריך למונעו שלא יתן (עו) עליה בגדיו (עז) ולא שום דבר :

כג.  מותר למסור סוס או פרד או חמור לרועה אינו יהודי [*] ואף על פי שהאינו יהודי משתמש בהם בשבת אין בכך כלום כיון דשלא מדעת ישראל הוא עושה (עח) ואינו ממתין לשכירות ממנו ואם רואהו משתמש בה בשבת מוחה בידו). הגה: (עט) וכל שכן דאין לחוש (פ) שהרועה יוציא אותם חוץ לתחום דהא תחומין דרבנן (הגהות מרדכי דקדושין):




סימן שו - באיזה חפצים מותר לדבר בשבת, ובו י''ד סעיפים

א.  ממצוא חפצך חפציך אסורים אפילו בדבר שאינו עושה שום מלאכה כגון (א) [*] שמעיין נכסיו לראות מה צריך למחר או לילך לפתח המדינה כדי שימהר לצאת בלילה למרחץ [*] וכן (ב) אין מחשיכים על התחום לשכור פועלים. הגה: [*] והוא הדין דאסור לטייל למצוא סוס או ספינה או קרון לצאת בו (מרדכי סוף פרק מי שהחשיך). אבל מחשיך על התחום (ג) [*] להביא בהמתו (ד) ויש אומרים שאם אין הבהמה יכולה לילך ברגלים כגון שהוא טלה קטן אינו רשאי להחשיך (ה) דאינו רשאי להביא (ו) דאסור לטלטל בעלי חיים שהם מוקצים:

ב.  היתה בהמתו עומדת חוץ לתחום (ז) יכול לקרות לה כדי שתבוא:

ג.  [*] מחשיכין על התחום (ח) לעשות צרכי כלה או צרכי מת להביא לו ארון ותכריכין ויכול לומר לחבירו שיחשיך (ט) כדי שיביא לו ויכול לומר לו (י) לך למקום פלוני (יא) למחר ואם לא מצאת במקום פלוני לך למקום פלוני לא מצאת במנה קח במאתים ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח כלומר שלא יאמר לו (יב) סך ידוע שלא להוסיף עליו וכן אם לקח ממנו בשמונה (יג) לא יאמר תן לי עוד בשנים ואהיה חייב לך עשרה. הגה: ואם אי אפשר לו אלא אם כן יזכיר לו סכום מקח מותר (יד) בכל ענין דהא צרכי מצוה הוא (הגהות מרדכי פרק ה') ויש אוסרים בכל ענין וכן עיקר (בית יוסף בשם הר"ן ומרדכי פרק כירה והגהות מיימוני פרק א' ופרק כ"ו):

ד.  (טו) השוכר את הפועל [*] לשמור זרעים או דבר אחר (טז) אינו [*] נותן לו שכר שבת לפיכך (יז) אין אחריות שבת עליו (יח) היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע נותן לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו ולא יאמר תן לי של שבת אלא אומר תן לי שכר השבוע או החודש (ואם שכרו לחודש והתנה (יט) [*] לשלם לו כל יום כך וכך (כ) [*] מקרי שכיר יום ) (ר"ן סוף פרק אף על פי), (כא) או יאמר לו תן לי שכר עשרה ימים:

ה.  אסור לשכור חזנים (כב) להתפלל בשבת (כג) ויש מי שמתיר . הגה: ואם שכרו (כד) לשנה או לחודש לכולי עלמא שרי (דברי עצמו):

ו.  (כה) חפצי שמים מותר לדבר בהם כגון (כו) חשבונות של מצוה (כז) ולפסוק צדקה (כח) ולפקח על עסקי רבים (כט) ולשדך התינוק ליארס [*] וללמדו ספר (ל) או אומנות [*] ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר (לא) אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור. הגה: יש אומרים דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה מי שברך ונודר לצדקה או לחזן דאסור בשבת לפסוק (לב) כמה יתן (אור זרוע) והמנהג להקל דהא מותר (לג) לפסוק צדקה :

ז.  [*] מותר למדוד בשבת (לד) מדידה של מצוה (לה) כגון למדוד אם יש במקוה מ' סאה ולמדוד אזור מי מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגים הנשים מותר דהוי מדידה (לו) של מצוה :

ח.  (לז) הרהור בעסקיו מותר ומכל מקום משום עונג שבת (לח) מצוה שלא יחשוב בהם כלל (לט) ויהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה:

ט.  (מ) אסור לומר לאינו יהודי שילך חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת שיבואו להספידו אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו בעד קרוביו (מא) ודאי שרי :

י.  להחליף משכון לאינו יהודי בשבת (מב) מותר אם הוא מלבוש ויוציאנו האינו יהודי (מג) דרך מלבושו (ועיין לקמן (מד) סימן שכ"ה):

יא.  מותר (מה) לקנות בית (מו) בארץ ישראל מן האינו יהודי בשבת וחותם ומעלה בערכאות. הגה: שלהם [*] בכתב שלהם (מז) דאינו אסור רק מדרבנן ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו (אור זרוע):

יב.  מותר להכריז בשבת (מח) על אבדה (מט) אפילו היא דבר שאסור לטלטלו. הגה: ומותר להתיר (נ) חרמי צבור בשבת אף על פי שאינו לצורך שבת הואיל והוא יום כנופיא לרבים (נא) הוי כעסקי רבים דשרי לדבר בם (אגור) (נב) אבל אין מחרימין בשבת כי אם מדבר שהוא לצורך שבת (אגודה פרק כ"ג):

יג.  (נג) להכריז בשבת על קרקע הנמכר שכל מי שיש לו זכות עליו יבוא ויגיד (נד) ואם לאו יאבד זכותו אסור. הגה: וכן אסור (נה) להכריז יין בשבת דהוי כמקח וממכר (מהרי"ל):

יד.  מי ששלחו לו (נו) שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה ויוצא אפילו (נז) חוץ לשלש פרסאות ואי לא בעי בית דין גוזרין עליו (ועיין לקמן (נח) סימן שכ"ח סעיף י'):




סימן שז - דיני שבת התלוים בדיבור, ובו כ''ב סעיפים

א.  ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול הלכך אסור לומר דבר פלוני (א) אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר ואפילו בשיחת (ב) דברים בטלים אסור להרבות. הגה: ובני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא (ג) עונג להם (ד) מותר (ה) לספרם בשבת כמו בחול אבל מי שאינו מתענג אסור לאמרם (ו) כדי שיתענג בהם חבירו (תרומת הדשן סימן ס"א):

ב.  (ז) [*] אסור לשכור פועלים ולא לומר לאינו יהודי (ח) לשכור לו פועלים (ט) בשבת אף על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת שכל מה שהוא אסור לעשותו אסור לומר לאינו יהודי לעשותו [*] ואפילו לומר לו קודם חשכה לעשותו בשבת אסור אבל מותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר (י) אף על פי שמבין מתוך דבריו (יא) שרצונו שיעשנה בשבת הבאה:

ג.  [*] אסור ליתן לאינו יהודי מעות (יב) מערב שבת לקנות לו בשבת (יג) אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך לאחר השבת:

ד.  [*] מותר לתת לאינו יהודי מעות מערב שבת (יד) לקנות לו (טו) ובלבד שלא יאמר לו קנה בשבת. הגה: וכן מותר ליתן לו בגדים למכור ובלבד שלא יאמר לו למכרן בשבת (בית יוסף בשם סמ"ג) (טז) מי ששכר אינו יהודי להוליך סחורתו ובא האינו יהודי ולקחה (יז) מבית ישראל בשבת אסור והיו עונשין (יח) העושה (רבינו ירוחם חלק י"ב):

ה.  דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת (יט) אלא משום שבות מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת (כ) והוא שיהיה שם (כא) מקצת חולי או יהיה צריך לדבר (כב) צורך הרבה או מפני מצוה כיצד אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה או [*] להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער (כג) ויש אוסרין . הגה: ולקמן סימן תקפ"ז פסק להתיר ועיין לעיל סימן רע"ו דיש מקילין (כד) אפילו במלאכה דאורייתא ועיין שם סעיף ג':

ו.  אסור לחשב חשבונות אפילו אם עברו כגון כך וכך הוצאתי על דבר פלוני (כה) ודוקא שעדיין שכר הפועלים (כו) אצלו אבל אם פרעם כבר (כז) מותר :

ז.  מותר לומר (כח) [*] לחבירו הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב (כט) אף על פי שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו אבל לא יאמר לו היה נכון עמי לערב:

ח.  (ל) יכול לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר וכן מותר לומר לו לך עמי לכרך פלוני למחר כיון שהיום יכול לילך על ידי (לא) בורגנין (לב) וכן כל כיוצא בזה שיש בו צד היתר לעשותו היום יכול לומר לחבירו (לג) שיעשנו למחר ובלבד שלא יזכיר לו שכירות אבל בדבר שאין בו צד היתר לעשותו היום אפילו אם אין בו אלא איסור דרבנן כגון שיש לו (לד) חוץ לתחום פירות מוקצים כיון שאי אפשר לו להביאם היום [*] אסור לומר לחבירו שיביאם לו למחר וכן אסור לו להחשיך בסוף התחום כדי שימהר הלילה (לה) לילך שם להביאם . הגה: (לו) [*] וכן לא יאמר אעשה דבר פלוני למחר (הרא"ש פרק השואל ועיין לעיל ריש הסימן), אבל יכול להחשיך בסוף התחום כדי למהר לילך שם לשמרם (לז) שאפילו היום היה יכול לשמרם אם הם היו בתוך התחום ואם לא כוון להחשיך אלא לשמרם יכול (לח) אף להביאם :

ט.  מותר להחשיך (לט) לתלוש פירות ועשבים מגנתו וחורבתו שבתוך התחום ולא אסרו להחשיך אלא בסוף התחום (מ) משום דמינכרא מילתא :

י.  מותר לומר לחבירו (מא) שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור פירותיך שבתחומי:

יא.  השואל דבר מחבירו לא יאמר לו הלויני דמשמע (מב) [*] לזמן מרובה (מג) ואיכא למיחש שמא יכתוב [*] אלא יאמר לו השאילני ובלשון לעז שאין חילוק בין הלויני להשאילני צריך שיאמר (מד) תן לי . הגה: וכשלוה בשבת ואינו רוצה להאמינו (מה) יניח משכון אצלו אבל לא יאמר לו הילך משכון דהוי כעובדא דחול (בית יוסף בשם אורחות חיים). כשם שאין לוין בשבת (מו) כך אין פורעין בשבת (ריב"ש סימן קנ"ו):

יב.  זימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם (מז) אסור לקרותו בשבת אפילו אם הוא כתוב על גבי כותל (מח) גבוה הרבה משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות דהיינו שטרי חובות וחשבונות, ואפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור (הרא"ש ור"ן פרק השואל וטור). אבל אם (מט) חקק בכותל (נ) חקיקה שוקעת מותר אבל בטבלא ופנקס אפילו אם הוא חקוק אסור לקרותו:

יג.  שטרי הדיוטות דהיינו (נא) שטרי חובות וחשבונות ואגרות של (נב) שאלת שלום אסור לקרותם (נג) ואפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור:

יד.  לקרות באגרת השלוחה לו אם אינו יודע מה כתוב בה (נד) מותר ולא יקרא בפיו אלא יעיין בה ואם הובאה בשבילו מחוץ לתחום (נה) [*] טוב ליזהר (נו) שלא יגע בה :

טו.  כותל או וילון שיש בו צורות חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם של מעשים כגון מלחמות דוד וגלית וכותבים זו צורת פלוני וזה דיוקן פלוני אסור לקרות בו (נז) בשבת :

טז.  מליצות ומשלים של שיחת (נח) חולין ודברי חשק כגון ספר עמנואל וכן ספרי מלחמות אסור לקרות בהם בשבת ואף בחול אסור (נט) משום מושב לצים [*] ועובר משום אל תפנו אל האלילים לא תפנו (ס) אל מדעתכם ובדברי חשק איכא תו משום מגרה יצר הרע ומי שחיברן ומי שהעתיקן (סא) ואין צריך לומר המדפיסן [*] מחטיאים את הרבים. הגה: ונראה לדקדק הא דאסור (סב) לקרות בשיחת חולין וספורי מלחמות היינו דוקא אם כתובים בלשון לעז (סג) אבל בלשון הקודש (סד) שרי (וכן נראה לי מלשון שכתבו התוספות פרק כל כתבי וכן נהגו להקל בזה):

יז.  אסור ללמוד בשבת ויום טוב זולת בדברי תורה ואפילו בספרי חכמות אסור (סה) ויש מי שמתיר ועל פי סברתו (סו) מותר להביט באצטרלו"ב בשבת (ולהפכה ולטלטלה כדלקמן סימן ש"ח):

יח.  לשאול מן השד (סז) מה שמותר בחול מותר בשבת:

יט.  (סח) סחורה הנפסדת בשבת על ידי גשמים או דבר אחר או אתי בידקא (פירוש נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו או שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד (סט) מותר לקרות אינו יהודי אף על פי שודאי יודע שהאינו יהודי יציל הממון. (ולכסות סחורה או פירות או דבר אחר מפני הגשמים עיין לקמן סימן של"ה סעיף ז'). וכן מותר לומר לאינו יהודי (ע) כל המציל אינו מפסיד כמו בדליקה שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד (עא) ויש מי שאומר שלא התירו אלא בדליקה דוקא (ועיין לקמן סימן של"ד):

כ.  ישראל שאמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת מותר לו ליהנות בה לערב (עב) בכדי שיעשו :

כא.  (עג) אסור לומר לאינו יהודי (עד) בשבת [*] הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך ואפילו אין מזונותיו עליו. הגה: אבל מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו (הגהות מרדכי פרק ה' ורמב"ן פרשת בא אל פרעה):

כב.  כל שבות דרבנן מותר בין השמשות לצורך מצוה כגון לומר לאינו יהודי להדליק לו נר בין השמשות או (עה) אם היה טרוד והוצרך לעשר בין השמשות). הגה: כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת (עו) אסור לרמוז לו לעשותו אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה אחר שבת (אור זרוע). אינם יהודים המביאים תבואה בשבת לישראל שחייבים להם והישראל נותן לו מפתחו לאוצרו והאינו יהודי נותנו לשם ומודדים ומונים יש מי שמתיר משום דאינו יהודי (עז) במלאכת עצמו עוסק ואינו של ישראל (עח) עד אחר המדידה ושיחשוב עמו אחר כך וכן אינם יהודים העושים גבינות בשבת והישראל (עט) רואה ויקנה אותם ממנו דמכל מקום האינו יהודי אדעתא דנפשיה קעביד ואף על פי שהישראל עומד בעדר חודש או חדשים (פ) ואדעתא למכרם לישראל קא עביד שרי:




סימן שח - דברים המותרים והאסורים לטלטל בשבת, ובו נ''ב סעיפים

א.  (א) כל הכלים נטלים בשבת [*] חוץ ממוקצה מחמת (ב) חסרון כיס כגון סכין של שחיטה או של מילה ואיזמל של ספרים וסכין של סופרים שמתקנים בהם (ג) הקולמוסים כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר אסור לטלטלו בשבת ואפילו לצורך מקומו או (ד) לצורך גופו . הגה: ואפילו תחובים בנדן עם שאר סכינים אסור (ה) לטלטלו (מהרי"ל). והוא הדין לקורנס של בשמים (ו) שמקפידים עליו שלא יתלכלך. הגה: והוא הדין כלים המיוחדים לסחורה (ז) ומקפיד עליהם (בית יוסף בשם מיימוני פרק כה' והמגיד פרק כ"ו):

ב.  כל כלי אפילו הוא גדול (ח) וכבד הרבה לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גדלו (ט) ולא מפני כבדו :

ג.  כלי (י) [*] שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו (ואם (יא) נשתמש לאיסור בבין השמשות כגון נר שהודלק עיין לעיל סימן רע"ט) (יב) בין לצורך גופו כגון קורנס של זהבים או נפחים לפצוע בו אגוזים [*] קורדם לחתוך בו דבלה בין לצורך מקומו דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם ומותר לו ליטול משם (יג) ולהניחו באיזה מקום שירצה אבל מחמה לצל דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שירא (יד) שישבר (טו) או יגנב שם (טז) אסור . הגה: כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו (יז) אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו שרי ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו (יח) או בתנור שדולק בו אש וכן מותר (יט) ליקח דבר היתר המונח על דבר מוקצה (מרדכי פרק כל הכלים וריש ביצה ורבינו ירוחם חלק י"ג והמגיד פרק כ"ה ותרומת הדשן סימן ס"ז וכל בו סוף דיני שבת) וכן מותר לטלטל דבר מוקצה על ידי נפוח דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד ולא מיקרי טלטול (תשובת מהרי"ו):

ד.  כלי (כ) שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אפילו אינו אלא לצורך הכלי שמא ישבר או יגנב (כא) אבל שלא לצורך כלל אסור לטלטלה. (כב) כתבי הקודש ואוכלין מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך (כג) כלל . הגה: ותפלין אין לטלטלם (כד) (כה) כי אם לצורך (תרומת הדשן ועיין בבית יוסף). ושופר אסור לטלטלו כי אם לצורך גופו או מקומו (הגהות אשירי סוף פרק במה מדליקין):

ה.  יש מתירים לטלטל [*] כלי שמלאכתו לאיסור אפילו מחמה לצל (כו) על ידי ככר או תינוק :

ו.  [*] כל הכלים שנשברו (כז) אפילו בשבת מותר (כח) לטלטל שבריהם ובלבד שיהיו ראוים [*] לשום מלאכה [*] כגון שברי עריבה לכסות בה החבית ושברי זכוכית לכסות בה פי הפך אבל אם אינם ראוים לשום מלאכה לא. הגה: ואם נשברו במקום שיכולים להזיק כגון זכוכית שנשברה על השלחן או (כט) במקום שהולכין מותר לטלטל השברים כדי לפנותן (ל) שלא יוזקו בהם (כל בו והגהות מרדכי ובית יוסף בשם ארחות חיים):

ז.  (לא) חתיכת חרס (לב) [*] שנשברה בחול מכלי וראויה לכסות בה כלי מותר לטלטלה אפילו במקום שאין כלים מצויים שם לכסותם בה [*] ואם זרקה [*] לאשפה [*] מבעוד יום אסור לטלטלה כיון שבטלה מהיות עוד כלי. הגה: ואפילו חזי לעני הואיל והקצוהו הבעלים שלו אף על פי שהם עשירים דמוקצה לעשיר הוי מוקצה לעני כמו שיתבאר סוף הסימן (ר"ן פרק במה אשה). ודוקא חתיכת חרס (לג) משום דאתיא משברי כלי אבל דבר (לד) שאין בו שייכות כלי כגון צרורות או אבנים אף על פי שראויים לכסות בהם כלי אסור לטלטלם. הגה: וכל דבר שאינו כלי כלל אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו כל שכן לצורך מקומו (מרדכי פרק קמא דיום טוב):

ח.  כל הכלים הנטלים בשבת דלתותיהן שנתפרקו מהם נטלים (לה) בין נתפרקו בחול בין נתפרקו בשבת:

ט.  דלת של שידה תיבה ומגדל יכולים (לו) ליטלה מהם ואסור להחזירה גזירה (לז) שמא יתקע (לח) ושל לול של תרנגולים אסור בין ליטול בין להחזיר (לט) דכיון דמחובר לקרקע (מ) אית ביה בנין וסתירה:

י.  כסוי (מא) בור ודות (מב) [*] אין נטלים אלא אם כן יש להם בית אחיזה דאז מוכח שהוא כלי ושל כלים אפילו הם (מג) מחוברים בטיט יכולים ליטלם אפילו אין להם בית אחיזה (מד) [*] והוא שתקנם ועשה בהם מעשה (מה) והכינם לכך או שנשתמש בהם מבעוד יום וכסוי חביות הקבורות בקרקע לגמרי צריכות בית אחיזה:

יא.  (מו) מחט שלמה מותר לטלטלה ליטול בה את (מז) [*] הקוץ ניטל חודה או חור שלה אסור (מח) [*] וחדשה שלא ניקבה עדיין מותר:

יב.  (מט) שירי מחצלאות (נ) מותר לטלטלם דחזי לכסות בהו טינופא (נא) ואם זרקן לאשפה מבעוד יום אסור לטלטלם:

יג.  [*] שירי מטלניות שבלו אם יש בהם (נב) ג' אצבעות על ג' אצבעות (נג) מותר לטלטלן [*] ואם לאו אסור (נד) ויש מתירין אפילו אין להם ג' על ג' ובלבד שלא יהיו (נה) טליתות של מצוה :

יד.  (נו) [*] מנעל חדש מותר לשמטו מעל הדפוס אף על פי שמלאכתו לאיסור (נז) כיון דשם כלי עליו מותר לטלטלו לצורך מקומו:

טו.  סנדל שנפסקה (נח) רצועה הפנימית עדיין תורת כלי עליו ומותר לטלטלו (נט) נפסקה החיצונה בטל מתורת כלי ואסור לטלטלו ואם הוא (ס) בכרמלית מותר לכרוך עליו (סא) גמי לח שהוא מאכל בהמה לתקנו שלא יפול מרגלו ובחצר שהוא נשמר שם (סב) אסור :

טז.  חלוק שכבסו אותו (סג) ותחבו בו קנה ליבשו (סד) יכול לשמטו מעל הקנה (סה) אבל ליקח הקנה מתוכו אסור לפי שאינו (סו) כלי ואם תחבו בו כלי מותר ליטלו מתוכו אפילו הוא מלאכתו (סז) לאיסור כירה שנשמטה אפילו (סח) אחת מירכותיה אסור [*] לטלטלה. הגה: (סט) וכן ספסל ארוך שנשמט אחד מרגליה כל שכן שתים דאסור (ע) לטלטלה ולהניחה על ספסל אחרת ולישב עליה אפילו נשברה מבעוד יום (תרומת הדשן סימן ע"א) (עא) אלא אם כן ישב עליה כך פעם אחת קודם השבת (בית יוסף סוף סימן שי"ג) (עב) [*] גם אסור להכניס הרגל לשם משום בנין (בית יוסף שם):

יז.  לבנים שנשארו מהבנין מותר לטלטלם דמעתה לא קיימי לבנין אלא (עג) למזגא (פירוש לסמוך ולשבת עליהן) עלייהו ואם סידרן זה על זה גלי אדעתיה שהקצן לבנין (עד) ואסור לטלטלם :

יח.  (עה) [*] קוץ המונח ברשות הרבים מותר לטלטלו (עו) פחות פחות מד' אמות ובכרמלית מותר לטלטלו להדיא משום דחיישינן שמא יוזקו בו רבים (עז) ובמקום הזיקא דרבים לא גזור רבנן שבות:

יט.  [*] סולם של עלייה (עח) שהוא גדול ועשוי להטיח בו (עט) גגו אסור (פ) לטלטלו אבל של שובך מותר לנטותו ממקום למקום אבל לא יוליכנו משובך לשובך כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לצוד:

כ.  חריות (פירוש ענפים) של דקל (פא) שקצצם לשריפה מוקצים הם (פב) ואסור לטלטלם ישב עליהם מעט מבעוד יום (פג) מותר (פד) לישב עליהם בשבת וכל שכן (פה) אם קשרן לישב עליהם או אם חשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם (פו) אפילו בחול :

כא.  (פז) [*] אבל נדבך של אבנים אף על פי שחשב עליו מבעוד יום אסור (פח) לישב (עליהם) (פט) אלא אם כן למדום (פירוש סדרום). הגה: ויש אומרים דדין אבנים כדין חריות (צ) וכן עיקר (מרדכי פרק במה טומנין והמגיד פרק כ"ה בשם הרי"ף וכן יש לפרש הרא"ש):

כב.  אסור לכסות פי חבית באבן (צא) או בבקעת או לסגור בהן את הדלת או להכות בהן בברזא (פירוש הקנה שמשימים בחבית להוציא היין ממנו) אף על פי שחשב עליה (צב) מבעוד יום אסור אלא אם כן יחדה לכך (צג) לעולם (צד) אבל יחדה לשבת זה בלבד לא והני מילי בדבר שאין דרכה ליחדה לכך כגון הני דאמרן אבל בכל מידי דאורחיה בהכי כגון לפצוע בה אגוזים [*] ביחוד לשבת אחת (צה) סגי ויש מי שאומר (צו) דלא שנא ויש אומרים שצריך שיעשה בה שום מעשה של תיקון מבעוד יום (ועיין לעיל סימן רנ"ט (צז) דביחוד סגי ):

כג.  מותר לחתוך ענף מן הדקל מבעוד יום ומותר להניף בו על השלחן בשבת (צח) להבריח (צט) הזבובים כיון (ק) דלצורך חתכו עשאו כלי גמור:

כד.  פשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנים על המכה (קא) אם חשב עליהם מבעוד יום לתתם על המכה או שישב בהם שעה אחת מבעוד יום (קב) או שצבען בשמן דגלי דעתיה דלמכה קיימי או שכרכן במשיחה ליתנם על המכה (קג) בשבת תו לית בהו משום מוקצה ומשום רפואה נמי ליכא שאינו אלא כמו מלבוש שלא יסרטו בגדיו (במכה) (קד) ויש אומרים דלא סגי במחשבה לחוד:

כה.  (קה) עורות יבשים (קו) בין של אומן בין של בעל הבית מותר לטלטלן. הגה: (קז) ויש אומרים דוקא עורות בהמה גסה דחזי לישב עליהם אבל מבהמה דקה אסור (קח) אלא אם כן חשב לישב עליהם מבעוד יום (רש"י פרק במה טומנין):

כו.  נסרים של בעל הבית מותר לטלטלן (קט) ושל אומן אסור אלא אם כן חשב עליהם מבעוד יום ליתן עליהם פת לאורחים או תשמיש אחר:

כז.  (קי) עצמות שראויים לכלבים וקליפים שראוים למאכל בהמה (קיא) ופרורים שאין בהם (קיב) כזית מותר להעבירם מעל השלחן אבל אם (קיג) אין הקליפים (קיד) ראוים למאכל בהמה אסור לטלטלם אלא (קטו) [*] מנער את הטבלא והם נופלים (קטז) ואם יש פת על השלחן מותר להגביה הטבלא ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה שהם בטלים אגב הפת ואם היה צריך למקום השלחן אפילו אין עליה אלא דברים שאינם ראוים למאכל בהמה מותר להגביה ולטלטלם:

כח.  (קיז) חבילי עצים וקש (קיח) שהתקינן למאכל בהמה אפילו הם גדולים הרבה מותר לטלטלן:

כט.  כל שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים מטלטלים אותו ואם אינו ראוי אלא למאכל חיה ועוף (קיט) שאינן מצויים אם יש לו מאותו מין חיה או עוף מותר לטלטל מאכל הראוי לאותו המין ואם לאו אסור. הגה: (קכ) ולפי זה מותר לטלטל עצמות שנתפרקו מן הבשר (קכא) מערב שבת אם ראויים לכלבים דהא כלבים מצויים (בית יוסף [*] דלא כהר"ן):

ל.  [*] גרעיני תמרים (קכב) במקום שמאכילים אותם לבהמה מותר לטלטלן ואדם חשוב (קכג) צריך להחמיר על עצמו שלא לטלטלן (קכד) אלא דרך שינוי :

לא.  בשר חי אפילו תפל שאינו מלוח כלל מותר לטלטלו משום (קכה) [*] דחזי לאומצא [*] וכן אם היא תפוח (פירוש מסריח, רש"י) מותר לטלטלו משום דראוי לכלבים:

לב.  (קכו) דג מלוח מותר לטלטלו ושאינו מלוח אסור (קכז) מפני שאינו ראוי :

לג.  קמיע (קכח) שאינו מומחה אף על פי (קכט) שאין יוצאים בו מטלטלין אותו:

לד.  כל דבר מטונף כגון רעי וקיא וצואה בין של אדם בין של תרנגולים (קל) וכיוצא בהם אם היו בחצר (קלא) שיושבים בה מותר להוציאם לאשפה או לבית הכסא (קלב) ואפילו בלא כלי ואם היו בחצר (קלג) שאינו דר שם (קלד) אסור להוציאם ואם ירא מפני התינוק שלא יתלכלך בה (קלה) מותר לכפות עליה כלי:

לה.  אף על פי שמותר (קלו) להוציא גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור להחזירם (קלז) אלא אם כן נתן (קלח) לתוכם מים :

לו.  [*] אין עושין גרף של רעי לכתחלה דהיינו להביא דבר שעתיד לימאס (קלט) [*] כדי להוציאו לכשימאס ואם עבר ועשאו מותר להוציאו:

לז.  במקום (קמ) דאיכא פסידא מותר להכניס מטתו אצל גרף של רעי (קמא) ולקבוע ישיבתו שם כדי להוציאו:

לח.  מכניס אדם מבעוד יום מלא קופתו (קמב) עפר ומיחד לו קרן זוית ועושה בו כל צרכיו בשבת כגון (קמג) ליטול ממנו לכסות צואה או רוק וכיוצא בזה אבל אם לא ייחד לו קרן זוית (קמד) [*] בטל אגב עפר הבית ואסור לטלטלו. הגה: ולכן מותר ליקח פירות (קמה) הטמונים בחול כי אין אותו עפר מוקצה (בית יוסף סימן שי"ח בשם שבולי לקט):

לט.  (קמו) אסור לטלטל בהמה חיה ועוף ואף על פי כן (קמז) מותר לכפות את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו ובעודם עליו (קמח) אסור לטלטלו :

מ.  (קמט) כל בהמה חיה ועוף מדדים אותם (קנ) בחצר דהיינו שאוחז בצוארם ובצדדים ומוליכן (קנא) אם צריכין הבעלי חיים לכך ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ דמוקצין הם ואסור לטלטלו חוץ מתרנגולת שאין מדדין אותה מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל (קנב) אבל דוחים אותה מאחוריה בידים כדי שתכנס:

מא.  האשה מדדה את בנה (קנג) אפילו ברשות הרבים ובלבד (קנד) [*] שלא תגררהו אלא יהא מגביה רגלו אחת ויניח השניה על הארץ וישען עליה עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת:

מב.  דבר שהוא מוקצה (קנה) מותר ליגע בו ובלבד שלא יהא מנענע אפילו מקצתו (וכבר נתבאר סעיף ג'):

מג.  מותר לטלטל מוקצה על ידי נפיחה (וכבר נתבאר ריש סימן זה):

מד.  כלי שנתרועע (קנו) לא יטלו ממנו חרס לכסות בו או לסמוך בו:

מה.  אסור לשחוק בשבת ויום טוב (קנז) בכדור . הגה: (קנח) ויש מתירין ונהגו להקל (תוספות פרק קמא דביצה):

מו.  אסור לשאת תחת אציליו זרע התולעים שעושין המשי מפני שאסור בטלטול ועוד שהוא מוליד (קנט) בחומו :

מז.  יש אוסרים (קס) לטלטל בגד שעטנז (קסא) ויש מתירים :

מח.  מותר לטלטל מניפה בשבת (קסב) להבריח הזבובים :

מט.  מכבדות שמכבדים בהם הקרקע (קסג) מותר לטלטלם :

נ.  הרשב"א מתיר לטלטל האצטרלו"ב בשבת וכן ספרי החכמות (קסד) ולדעת הרמב"ם יש להסתפק בדבר:

נא.  מה שמורה על השעות שקורין רילוז"ו בין שהוא (קסה) של חול בין שהוא (קסו) של מין אחר (קסז) יש להסתפק אם מותר לטלטלו (וכבר פשט המנהג (קסח) לאסור ):

נב.  (קסט) מוקצה לעשירים הוי מוקצה ואפילו עניים (קע) אין מטלטלין :




סימן שט - טלטול על ידי דבר אחר אם מותר בשבת, ובו ה' סעיפים

א.  נוטל אדם את בנו (א) והאבן בידו ולא חשיב מטלטל לאבן והוא שיש לו (ב) געגועין (פירוש שיש לו עצבון כשאינו עם אביו) עליו שאם לא יטלנו יחלה (ג) אבל אם אין לו געגועין עליו לא ואפילו כשיש לו געגועין עליו לא התירו אלא באבן אבל אם דינר בידו ואפילו לאחוז התינוק בידו והוא מהלך ברגליו אסור דחיישינן דילמא נפיל (ד) ואתי אבוה לאתויי [*] ויש אומרים שלא אסרו אלא כשהוא נושא התינוק (ה) עם דינר בידו אבל לאחוז התינוק בידו אף על פי שדינר ביד התינוק אין בכך כלום:

ב.  כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן מותר לטלטלה שהרי (ו) נעשה כדופנה (ז) וכן דלעת שתולין בה אבן כדי להכבידה למלאות בה מים אם הוא קשור יפה שאינו נופל מותר למלאות בה שהוא כמו הדלעת עצמה שהוא בטל אגבה (ח) ואם לאו אסור:

ג.  כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה אם הם פירות רטובים כגון תאנים וענבים יטול אותה (ט) כמו שהיא שאם ינער הפירות מתוכה יפסדו (י) אבל אם הם פירות שאינם נפסדים (יא) ינערם וינער גם האבן עמהם ולא יטלנה עמהם והני מילי כשאינו צריך אלא לפירות או לכלכלה אבל אם היה צריך (יב) למקום הכלכלה מטלטלה כמות שהיא:

ד.  (יג) שכח אבן על פי חבית או מעות על הכר מטה חבית (יד) על צדה והאבן נופלת ומנער הכר (טו) והמעות נופלים ואם היתה החבית בין החביות (טז) בענין שאינו יכול להטות אותה במקומה (יז) [*] יכול להגביהה כמו שהיא עם האבן למקום אחר להטותה שם כדי שיפול מעליה [*] ואם הניחם עליהם מדעתו (יח) על דעת שישארו שם (יט) בכניסת השבת (כ) אסור להטות ולנער (כא) ויש אומרים דאפילו הניחם שם על דעת שישארו שם (כב) בכניסת השבת [*] כדי שיטלם בשבת מותר להטות ולנער בשבת ולא אסרו אלא במניחם על דעת שישארו שם כל השבת. הגה: (כג) ואז אפילו ניטל האיסור משם אסור לטלטל הכלי דמאחר שנעשה בסיס לדבר האסור למקצת השבת אסור כל השבת כולה (כד) וכן בכל מוקצה וכן איתא לקמן סימן ש"י. אם אדם הניח (כה) דבר מוקצה על של חבירו (כו) לא אמרינן דנעשה בסיס לדבר האסור דאין אדם אוסר של חבירו (כז) שלא מדעתו (אור זרוע):

ה.  (כח) הא דלא שרי אלא להטות ולנער דוקא בצריך לגוף החבית והכר אבל אם צריך למקום החבית והכר (כט) ולא הספיק לו ההטייה והניעור יכול לטלטלם עם האבן ועם המעות שעליהם לפנות מקומם. (וכן הוא לקמן סימן ש"י):




סימן שי - דיני מוקצה בשבת, ובו ט' סעיפים

א.  (א) עץ שתולין בו דגים [*] אף על פי שהוא מאוס מותר לטלטלו דקיימא לן במוקצה מחמת מיאוס כרבי שמעון דשרי:

ב.  (ב) אין שום אוכל (ג) תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת דתמרים ושקדים ושאר פירות העומדים (ד) לסחורה מותר לאכול מהם בשבת (ה) ואפילו חטים שזרעם (ו) בקרקע ועדיין (ז) לא השרישו (ח) וביצים שתחת התרנגולת מותר לטלטלן וכן תמרים הלקוטים (ט) קודם בישולן וכונסין אותם בסלים והם מתבשלים מאליהן מותר לאכול מהם קודם בישולן אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם (י) במוקצה ליבשן אסורין בשבת משום מוקצה שהן מסריחות קודם שיתיבשו דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו (יא) הוי מוקצה . הגה: [*] יש אומרים (יב) דאין הכנה שייך [*] בשל אינו יהודי (יג) ואפילו גרוגרות וצמוקים שבידו מותרים (כל בו סימן ל"ה וכן משמע בהר"ן סוף פרק כ"ב וירושלמי):

ג.  (יד) בין באיסור אכילה בין באיסור טלטול כל דבר שהיה ראוי בין השמשות (טו) אם אירע בו דבר שנתקלקל בו ביום וחזר ונתקן בו ביום חזר להיתרו אבל דבר שהוקצה בין השמשות (טז) אסור כל היום :

ד.  גרוגרות וצמוקים שהיו מוקצים וכשהגיע בין השמשות כבר נתייבשו והם ראויים לאכילה (יז) אף על פי שלא ידעו הבעלים באותה שעה שנתייבשו ואחר כך נודע להם שבין השמשות כבר היו יבשים מותר:

ה.  גרוגרות וצמוקים (יח) דחזו ולא חזו דאיכא אינשי דאכלי ליה ואיכא דלא אכלי ליה אי אזמניה נפיק ליה מתורת מוקצה ואי לא לא אבל אם אינם ראויים והזמינם הזמנה (יט) לאו מלתא היא:

ו.  כל דבר שאסור לטלטלו אסור ליתן תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו מפני שאוסר הכלי בטלטול (כ) ונמצא מבטל כלי מהיכנו (כא) אבל מותר לכפות עליו כלי ובלבד (כב) שלא יגע בו :

ז.  [*] מטה שיש עליה מעות או אפילו אין עליה עתה (כג) והיה עליה בין השמשות אסור לטלטלה דמיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. הגה: (כד) ואפילו לצורך גופו או לצורך מקומו (בית יוסף). והוא הדין לכל דבר היתר שמונח עליו איסור אבל אם אין עליה עתה מעות וגם לא היה עליה בין השמשות מותר לטלטלה אפילו יחדה למעות [*] והניחם עליה מבעוד יום כיון שסילקן קודם בין השמשות. הגה: (כה) ויש אוסרין בייחד לכך והניח בהם אף על פי שסילקן מבעוד יום (טור בשם רבינו תם) ולכן אסור לטלטל כיס של מעות אף על פי שהוציא המעות ממנו מבעוד יום (כו) אלא אם כן עשה בו מעשה שפתחו מלמטה וסלקו מן היחוד וכן נוהגין (הגהות מיימוני פרק כ"ה). (כז) מיהו לצורך גופו או לצורך מקומו מותר וכן בכיס התפור בבגד הואיל ועיקר הבגד עומד ללבוש אם הוציא המעות משם מותר ללבוש הבגד (כח) דהכיס בטל אצלו (כט) אבל אם שכח בו מעות מותר לטלטל הבגד דלא אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס למעות (ל) הואיל (לא) ואין המעות על עיקר הבגד אבל אין ללובשו בשבת דחיישינן שמא יצא בו כדלעיל סימן ש"א סעיף ל"ג (בית יוסף סימן ש"ט). ועיין לעיל סימן רס"ו אם שכח כיסו אצלו בשבת מה דינו (בית יוסף):

ח.  כלי שיש עליו דבר האסור ודבר המותר מותר לטלטלו כגון מחתה (לב) שיש עליה מבעוד יום אפר שמותר לטלטלו לכסות בו רוק או צואה ויש עליה גם כן שברי עצים שהם אסורים בטלטול מותר לטלטל המחתה כמו שהיא וכגון שדבר המותר (לג) חשוב מדבר האסור אבל אם דבר האסור חשוב יותר מדבר המותר בטל אצלו ואסור לטלטלו (לד) וטעם היתר טלטול זה משום דלא אפשר למינקט קיטמא לחודיה אפילו אי שדי ליה מהמחתה או אם צריך (לה) למקום המחתה (כמו שנתבאר לעיל סימן ש"ט) ואם אינו צריך אלא לגוף המחתה לא יטלטלנה כמו שהיא אלא (לו) ינער האפר ושברי העצים במקומם ויטול המחתה. הגה: וכן אם יוכל לנער האיסור לחוד ינערנו ולא יטלטלנו עם ההיתר (בית יוסף בשם תשובת הרא"ש) וכל זה לא מיירי אלא שהיה ההיתר עם האיסור מבעוד יום אבל אם היה (לז) האיסור עליו לבד לא מהני מה שהניח אצלו ההיתר בשבת (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א):

ט.  תיבה שיש בה דבר המותר לטלטל ומעות אם המעות אינם עיקר מותר לטלטלה כמו שהיא על פי התנאים שנתבארו במחתה:




סימן שיא - דיני מת בשבת ושאר טלטול מן הצד, ובו ט' סעיפים

א.  מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה אם יש (א) ככר או תינוק מטלטלו (ב) על ידיהם ואם אין לו ככר או תינוק אם יש לו שתי מטות מטלטלו על ידי שיהפכנו ממטה למטה דהוי טלטול (ג) מן הצד ואם אין לו לא זה ולא זה מטלטלו טלטול גמור [*] וכל זה (ד) באותו רשות מת (ה) המוטל בחמה מטלטלו מחמה לצל באותו רשות על ידי ככר או תינוק ואם אין לו ככר או תינוק [*] לא יטלטלנו כלל אפילו להפכו ממטה למטה דטלטול מן הצד (ו) שמיה טלטול (ועיין לקמן בסימן זה סעיף ו' מאי תקנתיה):

ב.  מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו, הגה: ויש אומרים דאפילו לא הסריח עדיין אלא שקרוב להסריח (בית יוסף בשם טור ורש"י ור"ן), (ז) מותר להוציאו לכרמלית ואם היה להם מקום לצאת בו אין מוציאין אותו אלא מניחים אותו במקומו ויוצאים הם ויש אומרים שלא התירו להוציאו לכרמלית (ח) אלא על ידי ככר או תינוק [*] ויש מי שאומר שכל שמוציאו לכרמלית (ט) מוטב להוציא שלא בככר ותינוק כדי למעט בהוצאה ויש מי שמתיר להוציאו (י) אף לרשות הרבים (יא) על ידי תינוק אבל לא על ידי ככר והוא הדין אם הוא בבזיון אחר כגון שהיה בספינה והיו האינם יהודים מתאספים שם וכן כל כיוצא בזה. הגה: (יב) והוא הדין דמותרים לומר לאינו יהודי לטלטלו כמו על ידי ככר ותינוק (מרדכי ובית יוסף בשם שבולי לקט) ואסור לטלטל מת על ידי ככר ותינוק (יג) לצורך כהנים או דבר אחר אבל על ידי אינו יהודי יש מתירין (טור יורה דעה סימן שע"ב, ותשובת מהרי"ל סימן ס"ה) (וכן ראיתי נוהגים (יד) לצורך מצוה או חתונה):

ג.  [*] [*] יש מי שאומר שאם נתן על המת אחד מכלים (טו) שהוא לבוש חשוב כנותן ככר או תינוק:

ד.  יש מי שאומר שלא הצריכו ככר או תינוק אלא למת ערום אבל אם הוא (טז) בכסותו אין צריך ככר או תינוק:

ה.  אם צריך למקום המת או לדבר שהמת מונח עליו מותר לטלטלו מן הצד דהיינו שהופכו ממטה למטה כיון דלצורך (יז) דבר המותר הוא לא התירו לטלטל על ידי ככר או תינוק אלא במת בלבד (יח) אבל לא בשאר דברים האסורים לטלטל:

ו.  מת המוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו או שלא רצו להזיזו ממקומו באין שני בני אדם ויושבים מב' צדדיו חם להם מלמטה (יט) זה מביא מטתו ויושב עליה וזה מביא מטתו ויושב עליה חם להם מלמעלה זה מביא מחצלת ופורס על גביו וזה מביא מחצלת ופורס על גביו זה (כ) זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו נמצאת מחיצה עשויה מאליה שהרי מחצלת זה ומחצלת זה גביהן סמוכות זו לזו ושני קצותיהן על הקרקע משני צדי המת:

ז.  מותר (כא) לסוך המת (ולהדיחו) ולשמוט הכר (כב) מתחתיו כדי (כג) שלא יסריח ובלבד (כד) שלא יזיז בו שום אבר ואם היה פיו נפתח והולך קושר את הלחי בענין שלא יוסיף להפתח אבל לא כדי שיסגר מה שנפתח או קצתו שאם כן היה מזיז אבר ומטעם זה אין מעצימין עיניו של מת בשבת:

ח.  טלטול מן הצד לצורך דבר המותר מותר הלכך צנון שטמן בארץ (כה) ומקצת עליו מגולים (כו) ולא השריש (כז) וגם לא נתכוין לזריעה נוטלו (כח) אף על פי שבנטילתו מזיז עפר ממקומו ואף על פי שהוסיף מחמת לחות הקרקע מותר. הגה: (כט) ואפילו הניחו שם מבעוד יום להיות שם כל השבת דאין באוכלין משום בסיס לדבר האסור (כל בו). (ל) וטלטול בגופו אפילו לצורך דבר האסור מותר הילכך קש שעל המטה (לא) דסתמו מוקצה להסקה (לב) מנענעו בגופו ואם הניח עליו מבעוד יום כר או כסת מנענעו אפילו בידו (לג) שהרי הכינו מבעוד יום לשכב עליו ( (לד) וכן אם חשב לשכב עליו) (ר"ן סוף פרק במה טומנין):

ט.  הפירות הטמונין (לה) בתבן או בקש (לו) המוקצים (לז) יכול לתחוב בהם מחט או כוש ונוטלם והקש ננער מאליו. הגה: ואם טמונים בחול (לח) ובעפר עיין לעיל סימן ש"ח סעיף ל"ח:




סימן שיב - הנצרך לנקביו במה מקנח בשבת, ובו י' סעיפים

א.  משום כבוד הבריות התירו לטלטל (א) אבנים לקנח ואפילו להעלותם לגג עמו [*] דהוי טרחא יתירה מותר ומי שיש לו (ב) מקום מיוחד לבית הכסא יכול להכניס עמו אבנים לקנח (ג) מלא היד ואם אין לו מקום קבוע מכניס עמו כשיעור (ד) בוכנא קטנה (ה) ואם ניכר באבן (ו) שקנחו בו (ז) מותר להכניסו אפילו הוא גדול הרבה או אפילו הם הרבה ממלא היד מותר ליטול כולן דכיון שקנחו בהן הוכנו לכך. הגה: יש אומרים דוקא בחצר מותר לטלטל אבנים (רש"י סוף פרק המוציא יין ורבינו ירוחם נתיב י"ב חלק י"ו) (ח) ויש אומרים דאפילו מכרמלית לרשות היחיד נמי שרי [*] דהא נמי אינו רק איסור דרבנן ומשום כבוד הבריות התירוהו (תוספות פרק לולב הגזול והגהות מרדכי פרק הזורק):

ב.  אם ירדו גשמים (ט) על האבנים ונטבעו אם (י) רישומן ניכר מותר ליטלן כדי לקנח ואין בזה משום (יא) סותר ולא משום טוחן :

ג.  צרור שעלו בו עשבים (יב) מותר לקנח בו (יג) ולא חיישינן שמא יתלשו דאף אם יתלשו ליכא איסורא דדבר שאין מתכוין הוא:

ד.  לא יטלטל [*] רגב אדמה לקנח בו מפני (יד) שאינה ראויה לקינוח לפי שהיא נפרכת אסור לקנח בחרס [*] אפילו בחול [*] משום סכנה שלא ינתק שיני הכרכשתא (פירוש המעים התלוים בפי טבעת):

ה.  היו לפניו בשבת צרור ואזני חרס חלקים דכיון (טו) דחלקים הם (טז) ליכא משום סכנה מקנח באוזן החרס שהוא ראוי לכסות בו פי הכלי צרור ועשבים (יז) יקנח בעשבים אם הם לחים (יח) אבל ביבשים אין מקנחין מפני שהם חדים ומחתכין את הבשר:

ו.  מקנחין בשבת בעשבים לחים אפילו הם מחוברים ובלבד (יט) שלא יזיזם ומשום משתמש במחובר ליכא דלא אמרו אלא באילן אבל לא בירק:

ז.  היה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות שרפואתו למשמש בפי הטבעת שממשמש שם בצרור והנקב נפתח לא ימשמש בשבת כדרך שממשמש בחול דהיינו שאוחז הצרור בכל היד (כ) משום השרת נימין אלא ממשמש כלאחר יד דהיינו שיאחז הצרור בב' אצבעותיו (כא) וממשמש :

ח.  (כב) למשמש בברזא בפי הטבעת דינה כצרור שלא יאחזנה אלא בב' אצבעותיו ואסור לצאת בברזא (כג) אפילו תחובה כולה בגוף:

ט.  אסור לפנות (כד) [*] בשדה ניר בשבת שמא יבוא לאשוויי גומות [*] ואם היה שדה חבירו אפילו בחול אסור מפני שדש נירו ומקלקל:

י.  (כה) אבנים גדולות שמצדדין אותן כמין מושב חלול ויושבים עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא מותר (כו) לצדדן ואף על גב דבנין עראי הוא לא גזרו ביה רבנן משום כבוד הבריות:




סימן שיג - טלטול דלת וחלון והמנעול בשבת, ובו י' סעיפים

א.  (א) פקק החלון כגון לוח או שאר כל דבר שסותמין בו החלון יכולים לסתמו [*] אפילו אם אינו קשור (ב) [*] ולא אמרינן דהוי כמוסיף על הבנין (ג) [*] והוא שיחשוב עליו מערב שבת [*] לסתמו בו וקנה (ד) שהתקינו להיות נועל בו (ה) אין צריך שיקשרנו בדלת ומכל מקום דמי לבנין יותר מפקק החלון ולא סגי במחשבה שיחשוב עליו מאתמול וצריך (ו) שיתקננו לכך לרש"י היינו שיתקננו לשם כלי שיהא ראוי לשום תשמיש [*] שיהא ראוי להפך בו זיתים או לפצוע בו אגוזים (ז) ולרבינו תם אין צריך שיהא ראוי לדבר אחר אלא כיון שתקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך סגי. הגה: (ח) ומיקרי (ט) על ידי כך כלי שמלאכתו להיתר (י) ומותר לטלטלו כמו שנתבאר לעיל סימן ש"ח סעיף ב' (בית יוסף והרמב"ם). ונגר שהוא יתד שנועלים בו ותוחבין אותו באסקופה למטה ודומה טפי (יא) לבנין לא סגי בהכי [*] ואין נועלים בו אלא אם כן [*] יהא קשור וכיצד יהא קשור [*] אם יש בראשו גלוסטרא דהיינו שהוא עב באחד מהראשים וראוי לכתוב בו (יב) שדומה לכלי סגי אפילו אם קשור (יג) [*] בחבל דק שאינו ראוי להיות ניטל (יד) בו (טו) ואפילו אם אינו קשור בדלת עצמו אלא (טז) בבריח הדלת ואפילו אם החבל ארוך ואינו תלוי כלל באויר אלא כולו מונח בארץ (יז) ואם אין בראשו גלוסטרא אם הוא קשור בדלת עצמה סגי אפילו בחבל דק שאינו ראוי לינטל בו ואפילו כולו מונח בארץ ואם אינו קשור בדלת אלא בבריח צריך שיהא (יח) הקשר אמיץ שיהא ראוי לינטל בו ואפילו הכי אין צריך שיהא תלוי אלא אפילו כולו מונח בארץ מותר (יט) שאין אסור אלא כששומטו ומניחו בקרן זוית:

ב.  (כ) [*] כל נגר שאמרנו מיירי שהאסקופה גבוה וכשנועץ אותו במפתן אינו נוקב בארץ (כא) אבל אם (כב) נפחתה האסקופה בענין שכשמכניס הנגר בחור נוקב תחתיו בארץ [*] הוי בנין ואסור לנעול בו:

ג.  רחבה שאחורי הבתים [*] שאין נכנסים ויוצאים בה (כג) תדיר אם עשה דלת לפתחה או שתולה בה מחצלת של קנים וכן פרצה (כד) שגדרה בקוצים כעין דלת אם יש להם ציר (פירוש ציר נוקבין הדלת וקובעים בו עץ חד כדי להכניסו בארץ לחזור לכאן ולכאן) או אפילו אין להם עתה ציר אלא (כה) שהיה להם ציר נועלים בהם (כו) אפילו הם נגררים בארץ רק שקשרם ותלאם לנעול בהם ולא חשיב כבונה שניכר בהם שהוא דלת כיון שהיה להם ציר. הגה: וכל שכן אם יש בהם ציר עדיין ובלבד שלא יחזיר הציר למקומו כדרך שיתבאר לקמן סימן תקי"ט (בית יוסף). אבל אם אין להם ציר ולא היה להם ציר אין נועלים בהם אלא אם כן היו (כז) [*] גבוהים מן הארץ (כח) ופתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר נועלים בו אפילו לא היה לו ציר מעולם (כט) והוא נגרר :

ד.  (ל) דלת העשוי (לא) מלוח אחד או שאין לה אסקופה התחתונה (לב) וכשפותחים שומטין אותה ועוקרים אותה אין נועלים בה אפילו יש לה ציר. הגה: אבל דלת העשויה מקרשים הרבה שרי (לג) אף על פי ששומטים אותה כשפותחה אם יש לה אסקופה והוא הדין במקום שנועלים בקרשים הרבה (לד) ויש חקיקה למעלה ולמטה שמכניס בהם הקרשים (לה) שדינם כדלת (לו) הואיל ואינן לוח אחד בכל הדלת (בית יוסף):

ה.  שידה תיבה ומגדל שפתחיהן מן הצד ויש להם שני צירים אחד למעלה (לז) ואחד למטה אם יצא התחתון כולו ממקומו אסור להחזירו (לח) שמא יתקע אבל אם יצא מקצתו דוחקו עד שמחזירו למקומו כיון שהעליון נשאר במקומו בקל יכול להחזיר התחתון (לט) אבל כשיצא העליון אסור אפילו לדוחקו ולהחזירו למקומו:

ו.  מטה (מ) של פרקים (מא) אסור להחזירה ולהדקה ואם תקע חייב חטאת (מב) ואם היא ( [*] דרכה להיות) רפויה מותר לכתחלה (ובלבד (מג) שלא יהדק ) (מד) וכוס של פרקים מותר (מה) לפרקו ולהחזירו בשבת (מו) ויש מי שאומר (מז) שדין הכוס כדין המטה. הגה: ואם דרכו (מח) להיות מהודק אף על גב דעכשיו רפוי אסור (מיימוני פרק כ"ה והגהות אשירי וכל בו וכן נראה דברי הטור):

ז.  קורה שנשברה מותר לסמכה בארוכות המטה (מט) שהם כלי לא כדי שתעלה דאם כן הוי ליה בונה אלא כדי שלא תרד יותר והוא שיהיו רפויים שיוכל ליטלם כשירצה אבל (נ) אם מהדקם שם אסור:

ח.  ספסל שנשמט אחד מרגליו אסור (נא) להחזירו למקומו . ולהניח אותו צד השמוט על ספסל אחר (נב) יש מי שמחמיר לאסור (ועיין לעיל (נג) סימן ש"ח סעיף ט"ז):

ט.  התוקע עץ בעץ בין שתקע במסמר בין שתקע (נד) בעץ עצמו עד שנתאחד הרי זה תולדת בונה:

י.  חצר שנתקלקלה במימי גשמים יכול לזרות בה תבן (נה) ולא חשיב כמוסיף על הבנין ובלבד שישנה שלא יזרה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי הקופה שיהפכנה ויביא תבן על שוליה דהיינו על ידי שינוי (נו) אבל ביד אסור :




סימן שיד - דברים האסורים משום בנין וסתירה בשבת, ובו י''ב סעיפים

א.  אין בנין וסתירה בכלים והני מילי (א) שאינו בנין ממש כגון חבית. הגה: (ב) [*] שאינה מחזקת (ג) ארבעים סאה (תרומת הדשן סימן ס"ה). שנשברה ודיבק שבריה בזפת (ד) יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין (ה) לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח דאם כן הוה ליה (ו) מתקן מנא אבל אם היא שלמה (ז) [*] אסור לשברה אפילו בענין (ח) שאינו עושה כלי ואפילו נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש ואפילו יש בה נקב חדש (ט) אם להרחיבו אסור . הגה: (י) ובלבד שיתכוין לכך (מרדכי פרק חבית). ואם היה סכין (יא) תקוע מערב שבת בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף. הגה: ודוקא שהוציאו גם כן פעם אחת מבעוד יום אבל אם לא הוציאו מבעוד יום אסור דהוי פסיק רישא (יב) דעושה נקב ופתח לחבית (תרומת הדשן סימן ס"ד) כלי שנתרועע אם מותר ליטול ממנו חרס עיין לעיל סימן ש"ח סעיף מ"ד:

ב.  היה בה (יג) נקב ונסתם אם הוא למטה מן השמרים אסור לפתחו דכיון שהוא למטה וכל כובד היין עליו צריך סתימה מעליא (יד) וחשיב כפותח מחדש למעלה מן השמרים (טו) מותר לפתחו :

ג.  (טז) במקום נקב ישן (יז) נוקבין אפילו במקדח (פירוש כלי מיוחד לנקוב) כגון שנשברה (יח) הברזא (יט) ויש אומרים דלא שרי לנקוב נקב ישן אלא בחבית של חרס שאין הסתימה מהודקת יפה אבל בחבית של עץ שמהדקים מאד העץ שסותמים בה הנקב וחותכים ראשו על דעת שלא להוציאו ודאי נראה שזה נקב חדש ואסור:

ד.  ברזא שבחבית ואין אדם יכול להוציאה מותר ליקח ברזא אחרת ולהכות באותה ברזא לצורך לשתות יין בשבת. הגה: ובלבד שלא יהיה הברזא הראשון נגד השמרים כמו שכתוב סעיף ב' (בית יוסף בשם שבולי לקט):

ה.  (כ) מותר ליתן קנה חלול (בחבית או ברזא) להוציא יין (כא) אף על פי שלא היה בו מעולם אבל ליתן עלה של הדס בנקב שבחבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם לא דגזרינן שלא יתקן מרזב ליינו שיפול היין לתוכו וילך למרחוק דכשלוקח העלה ומקפלו כעין מרזב נראה כעושה מרזב ולא דמי לברזא או קנה שאינו עושה בו שום מעשה. הגה: ויש מתירים אפילו בעלה של הדס (כב) [*] במקום שיש לו הרבה קטומים ואין לחוש שמא יקטום (הרא"ש סוף פרק חבית וטור):

ו.  (כג) מותר להתיז ראש החבית (כד) בסייף (כה) דלאו לפתח מכוין כיון שמסיר ראשה (כו) אבל לנקבה בצדה בין [*] של חבית בין של מגופה אסור אפילו ברומח שעושה נקב גדול ואינו דומה לפתח דכיון דהוי מצדה (כז) ודאי לפתח מכוין וליקוב המגופה למעלה (כח) מותר דלאו לפתח מכוין שאין דרך לעשות פתח למעלה אלא נוטל כל המגופה:

ז.  (כט) חותמות שבכלים כגון שידה תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל (ל) יכול להתירו (לא) או לחתכו בסכין (לב) או להתיר קליעתו ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור להפקיע ולשבר דבכלים נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה ומטעם זה (לג) אסור להסיר הצירים שקורים גונזי"ש שאחורי התיבות אם נאבד המפתח ויש מתירים (לד) בזו ושבירת פותחות (לה) של תיבות (לו) יש מתיר ויש אוסר ויש להתיר (לז) על ידי אינו יהודי:

ח.  (לח) חותלות (פירוש מיני כלים) של תמרים וגרוגרות (לט) אם הכיסוי קשור בחבל מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין ואפילו גופן של חותלות שכל זה כמו (מ) ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם:

ט.  (מא) מותר להפקיע ולחתוך (מב) קשרי השפוד שקושרים בטלה או בעוף הצלויים:

י.  חותמות שבקרקע כגון דלת של בור שקשור בו חבל יכול להתירו דלאו קשר של קיימא הוא שהרי עומד להתיר [*] אבל לא מפקיע וחותך (מג) משום סתירה ודוקא כשעשוי לקיים על מנת (מד) שלא להסירו בשבת אבל אם אינו עשוי לקיים כלל מותר ומטעם זה מותר להתיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט שאינו עשוי לקיום (ועיין לעיל סימן רנ"ט):

יא.  אסור ליתן (מה) שעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא (מו) ממרח (פירש הערוך סיכה משיחה טיחה מריחה שיעה ענין אחד הוא) אבל בשאר דברים דלית בה משום מירוח, (הואיל ואין היין יוצא אז) (בית יוסף), (מז) מותר . ואם היה היין יוצא דרך הנקב (מח) אסור לסתמו ואפילו ליתן בו שום בדרך הערמה (מט) לומר שאינו מכוין אלא להצניעו שם (נ) ואם הוא תלמיד חכם מותר לו להערים בכך:

יב.  סכין שהוא תחוב בכותל (נא) של עץ מבעוד יום (נב) אסור להוציאו בשבת כיון שהוא דבר מחובר אבל אם הוא תחוב בספסל [*] וכן בכל דבר תלוש מותר להוציאו. הגה: [*] ואם דצה ושלפה מבעוד יום אפילו בכותל (נג) שרי (בית יוסף):




סימן שטו - דברים האסורים משום אוהל בשבת, ובו י''ג סעיפים

א.  (א) אסור לעשות אוהל בשבת ויום טוב אפילו הוא עראי (ב) ודוקא גג אבל מחיצות (ג) מותר [*] ואין מחיצה אסורה אלא אם כן נעשית (ד) להתיר סוכה או להתיר טלטול. הגה: אבל מחיצה הנעשית (ה) לצניעות בעלמא שרי (טור) ולכן מותר לתלות וילון לפני הפתח אף על פי (ו) שקבוע שם (אור זרוע בית יוסף) (ז) וכן פרוכת לפני ארון הקודש (ח) ובלבד שלא יעשה אהל בגג טפח (בית יוסף וכל בו) (ט) וכן מותר לעשות מחיצה לפני החמה או הצנה או בפני הנרות שלא יכבה אותן הרוח (מרדכי ריש פרק כירה) אבל אסור לעשות מחיצה (י) בפני אור הנר כדי שישמש מטתו (דברי עצמו) וכן לפני ספרים כדי לשמש או לעשות צרכיו [*] אם לא (יא) [*] שהיה מבעוד יום טפח שאז מותר להוסיף עליה בשבת (מרדכי ריש פרק כירה):

ב.  עצים שתוקעין ראשן האחד בדופן הספינה (יב) וכופפין ראשן השני בדופן השני של הספינה ופורסין מחצלת עליהם לצל אם יש (יג) ברחבן טפח או אפילו אין ברחבן טפח אם אין בין זה לזה ג' טפחים (יד) חשיבי כאהל ומותר לפרוס עליהם בשבת מחצלת דהוי ליה תוספת אהל עראי ושרי (טו) ומטעם זה מחצלת פרוסה כדי טפח מותר לפרוס שאר המחצלת בשבת וטפח שאמרו (טז) חוץ מן הכריכה :

ג.  (יז) [*] מטה כשמעמידים אותה (יח) אסור להניח (יט) הרגלים תחלה ולהניח עליהם הקרשים אלא ישים הקרשים תחלה באויר ואחר כך הרגלים תחתיהם (כ) והני מילי כשהרגלים הם (כא) [*] דפים מחוברים כמו (כב) דפני התיבה אבל רגלים של [*] מטות שלנו וכן רגלי השלחן (כג) מותר בכל גוונא:

ד.  (כד) [*] מטה שהיא מסורגת (פירוש נארגת) בחבלים אם יש בין חבל לחבל (כה) ג' טפחים אסור לפרוס עליהם סדין משום דעביד אהלא וכן אסור לסלק בגד התחתון מעליה משום דקא סתר אהלא (כו) ואם היה עליה כר או כסת או בגד פרוס מערב שבת כשיעור טפח מותר לפרוס בשבת על כל המטה:

ה.  [*] כסא העשוי פרקים וכשרוצים לישב עליו פותחין אותו והעור נפתח וכשמסירים אותו סוגרים אותו והעור נכפל (כז) מותר לפתחו (כח) [*] לכתחלה :

ו.  כשמסדרים חביות זו על גבי זו אחת על גבי שתים אוחז בידו העליונה ויסדר התחתונות תחתיה אבל (כט) [*] לא יסדר התחתונות תחלה ויניח העליונה עליהן:

ז.  מותר להניח ספר (ל) אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן. הגה: (לא) הואיל ואין צריך לאויר שתחתיהן (טור ור"ן ריש פרק תולין והמגיד פרק כ"ב):

ח.  (לב) [*] כל אהל (לג) משופע (לד) [*] שאין בגגו [*] טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגו רוחב טפח הרי זה אהל עראי והעושה אותו לכתחלה בשבת (לה) פטור :

ט.  (לו) משמרת שתולין אותה לצאת בה שמרים לסננן ומותחין פיה לכל צד חשוב עשיית אהל ואסור לנטותה:

י.  (לז) טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיתה תלויה בהם מערב שבת מותר לנטותה (לח) ומותר לפרקה (לט) וכן הפרוכת :

יא.  (מ) כילת חתנים שאין בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה רוחב טפח (מא) הואיל שהיא מתוקנת לכך מותר לנטותה ומותר לפרקה והוא שלא תהא משולשלת (מב) מעל המטה טפח :

יב.  (מג) הנוטה פרוכת וכיוצא בה צריך ליזהר שלא יעשה אהל (מד) בשעה שנוטה לפיכך אם היא פרוכת גדולה (מה) תולין אותה שנים אבל אחד אסור ואם היתה (מו) [*] כילה שיש לה גג אין מותחין אותה ואפילו עשרה (מז) שאי אפשר שלא תגבה מעט מעל הארץ [*] ותעשה אהל עראי:

יג.  [*] בגד ששוטחין (מח) [*] על פי החבית לכסות לא ישטחנו על פני כולו משום אהל אלא יניח קצת ממנו מגולה והני מילי כשהכובא (פירוש כלי) (מט) חסרה טפח אבל אם אינה חסרה טפח מותר דאין כאן אהל:




סימן שטז - צידה האסורה והמותרת בשבת, ושלא ישפשף הרוק, ובו י''ב סעיפים

א.  (א) [*] הצד צפור דרור (ב) למגדל שהוא נצוד בו (ג) ושאר צפרים וצבי לבית או לביבר (ד) [*] שהם נצודים בו חייב ואם אינו נצוד בו (ה) פטור אבל אסור :

ב.  (ו) [*] הצד צבי (ז) ישן או סומא חייב חיגר [*] או חולה (ח) או זקן (ט) פטור . הגה: המשסה כלב אחר חיה בשבת (י) [*] הוי צידה (כלבו). ויש אומרים אף בחול אסור לצוד בכלבים משום (יא) מושב לצים (אור זרוע):

ג.  כל שבמינו נצוד חייב עליו (יב) [*] אין במינו נצוד פטור אבל אסור (יג) הלכך זבובים אף על פי שאין במינו נצוד אסור לצודן. הגה: [*] ולכן יש ליזהר (יד) שלא לסגור (טו) תיבה קטנה או לסתום כלים שזבובים בו בשבת דהוי פסיק רישיה שיצודו שם (בה"ת ומרדכי סוף פרק כירה ואגור). (טז) [*] ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם יברחו (טור):

ד.  (יז) פורסין מחצלת על גבי הכוורת (מקום שמתכנסים בו הדבורים לעשות דבש) [*] ובלבד שלא יכוין לצוד וגם הוא (יח) בענין שאינו מוכרח שיהיו נצודים כי היכי דלא להוי פסיק רישיה:

ה.  צבי (יט) שנכנס לתוך הבית (כ) [*] ונעל אחד בפניו [*] חייב נעלו שנים (כא) פטורים (כב) [*] אין אחד יכול לנעול ונעלו שנים חייבים. הגה: ואם הפתח כבר (כג) מגופף מותר לנעלה במנעול (ר"ן פרק האורג והמגיד פרק י'):

ו.  [*] ישב אחד על הפתח ומלאו (כד) יכול השני לישב בצדו ואפילו אם עמד הראשון (כה) [*] והלך לו השני פטור ומותר והראשון (כו) חייב :

ז.  [*] הצד [*] נחשים בשבת או שאר רמשים המזיקים אם לרפואה חייב (כז) ואם בשביל שלא ישכנו מותר:

ח.  (כח) [*] שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן חייב (כט) [*] והחובל (ל) בהם אף על פי שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור (לא) חייב ושאר שרצים (לב) אינו חייב החובל בהם אלא אם כן יצא מהם דם והצדן לצורך חייב (לג) שלא לצורך [*] או סתם פטור אבל אסור (לד) [*] ולהרמב"ם חייב :

ט.  פרעוש (לה) הנקרא ברגו"ת בלשון ערב (לו) אסור לצודו (לז) אלא אם כן הוא על בשרו ועוקצו (לח) [*] ואסור להורגו. הגה: ואף (לט) [*] לא ימללנו בידו שמא יהרגנו אלא יטלנו בידו ויזרקנו (רבינו ירוחם נתיב י"ב חלק י'). אבל כנה (מ) [*] מותר (מא) [*] להרגה והמפלה בגדיו מכנים (מב) [*] לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן (מג) אבל המפלה ראשו מותר להרגם:

י.  כל חיה ורמש (מד) שהם נושכים וממיתים ודאי נהרגים בשבת אפילו אין רצין (מה) אחריו ושאר מזיקין [*] כגון נחש ועקרב מקום שאינם ממיתין (מו) אם רצין אחריו מותר להרגם ואם לאו אסור אבל מותר (מז) לדורסם לפי תומו (מח) [*] ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאלו אינו מתכוין:

יא.  לא ישפשף ברגליו רוק (מט) על גבי קרקע משום משוה גומות [*] אבל מותר לדרסו לפי תומו שאינו מתכוין למרח ולהשוות גומות (נ) ואף על גב דממילא ממרח הוא כי לא מכוין (נא) [*] שרי משום מאיסותא :

יב.  (נב) חיה ועוף שברשותו (נג) מותר (נד) לצודן והוא שלא ימרודו אבל אם הם מורדים אסור [*] לתפסם אפילו בחצר אם החצר (נה) גדול (נו) שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה. הגה: [*] ויש אומרים (נז) [*] דאסור (נח) [*] לצוד [*] חיה ועוף שברשותו ואם צדן פטור (הגהות אלפסי) (נט) אבל פרה וסוס (ס) וכל שכן שאר חיה ועוף שמרדו אם צדן חייב חטאת וכן עיקר (המגיד פרק י'). חתול (סא) דינה כשאר חיה ואסור לתפסה בשבת) (הגהות אלפסי):




סימן שיז - דין קשירה ועניבה בשבת, ובו ז' סעיפים

א.  [*] הקושר (א) קשר של קיימא והוא מעשה אומן חייב כגון (ב) קשר הגמלים (ג) [*] וקשר הספנים וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרים הרצענים (ד) בשעת עשייתן וכן כל כיוצא בזה אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור. הגה: ויש חולקים שסבירא להו (ה) דכל קשר של קיימא אפילו של הדיוט חייבין עליו (רש"י והרא"ש ורבינו ירוחם וטור) ויש אומרים שכל קשר שאינו עשוי להתיר (ו) באותו יום עצמו מקרי של קיימא (כל בו והגהות מיימוני פרק י') ויש מקילין לומר דעד שבעה ימים לא מקרי של קיימא (טור ומרדכי) (ועיין לעיל סימן שי"ד סעיף י'). וקשר [*] שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן מותר לקשרו לכתחלה. הגה: וכן לענין התרתו (ז) [*] דינו כמו לענין קשירתו (טור). (ח) כיצד נפסקה לו רצועה וקשרה נפסק החבל וקשרו או שקשר (ט) חבל בדלי [*] או שקשר רסן בהמה הרי זה פטור וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימא. וכל קשר (י) שאינו של קיימא אם קשרו קשר אומן הרי זה אסור ולצורך מצוה כגון (יא) שקושר למדוד אחד משעורי התורה (יב) מותר לקשור קשר (יג) שאינו של קיימא . הגה: ויש אומרים (יד) דיש ליזהר שלא להתיר שום קשר שהוא שני קשרים זה על זה דאין אנו בקיאים איזה מקרי קשר של אומן דאפילו בשאינו של קיימא אסור לקשרו והוא הדין להתירו וכן נוהגין (הגהות אלפסי פרק אלו קשרים) ומכל מקום נראה דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתירו דאינו אלא איסור דרבנן ובמקום צער לא גזרו והא דבעינן ב' קשרים זה על זה היינו כשקושר ב' דברים ביחד אבל אם עשה קשר [*] בראש אחד של חוט או משיחה (טו) [*] דינו כשני קשרים (סמ"ג):

ב.  (טז) נשמטו לו רצועות מנעל וסנדל או שנשמט (יז) רוב הרגל מותר להחזיר (יח) הרצועות למקומן ובלבד (יט) שלא יקשור . הגה: [*] ודוקא שיוכל להחזירו (כ) בלא טורח אבל אם צריך טורח לזה אסור דחיישינן שמא יקשור (תוספות והרא"ש פרק במה טומנין):

ג.  מתירין בית הצואר מקשר שקשרו כובס (כא) שאינו קשר של קיימא אבל אין פותחין אותו מחדש (כב) דמתקן מנא הוא . הגה: אפילו כבר נפתח רק שחזר האומן (כג) וקשרו או תפרו ביחד כדרך שהאומנים (כד) עושין (רבינו ירוחם חלק י"ד) ולכן אסור (כה) לנתק או לחתוך זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך שהאומנים עושין אף על גב דהתפירה אינה של קיימא דאין חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה של קיימא (הגהות מרדכי פרק במה טומנין) ויש מתירין בתפירה שאינה של קיימא ואין להתיר בפני עם הארץ (בית יוסף):

ד.  קושרין (כו) דלי (כז) במשיחה או באבנט וכיוצא בו [*] אבל לא בחבל והני מילי בדליים הקבועים בבור אבל דליים שלנו (כח) [*] שאינם קבועים בבור אינו קשר של קיימא:

ה.  [*] עניבה מותר דלאו קשר הוא. הגה: ואפילו אם עשה קשר אחד למטה (כט) נוהגין בו היתר (אגור):

ו.  קושרים חבל בפני הפרה בשביל שלא תצא אפילו בב' (ל) ראשי הפתח ולא חיישינן שמא יתיר ראש האחד ויוציאנה דרך שם ויניח ראש השני קשור:

ז.  מטלטלין חבל (לא) של גרדי (פירוש אורג) לקשרו באבוס ובפרה (לב) ולא חיישינן שמא יתיר ראש האחד ויניח ראש השני קיים אבל (לג) חבל דעלמא לא והני מילי לקשרו באבוס ופרה אבל אם היה קשור באבוס ורוצה לקשרו בפרה או אם היה קשור בפרה ורוצה לקשרו באבוס (לד) מותר בכל חבל :