בס"ד - כל הזכויות שמורות (c) לספריית עם ישראל

באור הלכה על שלחן ערוך - אורח חיים
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל החפץ חיים
ביאור הלכה סימן שיח

===================

* המבשל בשבת או שעשה וכו' - ואם הוא מלאכה דרבנן עיין בפמ"ג שכתב דחד דינא אית להו ובשוגג צריך להמתין עד מו"ש ע"ש דראיתו משבת ל"ח ע"א דאמר שם מבשל הוא דקעביד מעשה אבל האי דלא קעביד מעשה וכו' ולא אמר משום דהוא דרבנן ולפלא דשם רצה הגמרא לומר דאפילו במזיד מותר בו ביום מטעם זה כדאיתא שם בהדיא ומזיד אין שום אחד מהפוסקים שיקל בו ביום אפילו באיסורא דרבנן ולכן הוצרך הגמרא לטעם זה וחפשתי ומצאתי בביאור הגר"א שכתב ומסיק להלכה דאפילו לדעת השו"ע שפסק כר' יהודה היינו בדאורייתא אבל במלאכה דרבנן הוא סובר דלא קנסו שוגג אטו מזיד והביא לזה סוגיות מפורשות וכן פסק הרמב"ם דהמטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן במזיד אל ישתמש בהן עד מו"ש [אך זה צריך לעיין דכתב שם הגר"א דבמלאכה דרבנן ר"י סבר כר"מ ומשמע שם דבין לענין שוגג ובין לענין מזיד וכן משמע מהרמב"ם שפסק במטביל דבמזיד לא ישתמש בהן עד מו"ש ומשמע דבמו"ש מותר אפילו לו ואמאי הא לדברי הרמב"ם דפסק כר"י דבמלאכה דאורייתא במזיד אסור לעולם גם בדרבנן צריך להיות במזיד כן דהא ר"י סובר דלא קנסו שוגג אטו מזיד בדרבנן אבל במזיד גופא לא מצינו בגמרא שיחלוק ר"י בין דרבנן לדאורייתא וצ"ע] שוב מצאתי שגם בח"א כתב דנ"ל דבשוגג באיסור דרבנן מותר אפילו לו בו ביום וכבר קדמו הגר"א בביאורו:

* אחת משאר מלאכות - כתב בח"א כלל ט' דוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיו"ב אבל המוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה אם בשוגג מותר אפילו לו ואפילו בו ביום ואם במזיד אסור אפילו לאחרים עד מו"ש מיד ומ"מ יש להחמיר בכל איסורי תורה כמו מבשל עכ"ל. ודע דלדעת השו"ע דפסק כר"י דבשוגג מותר ליהנות במו"ש זהו בכל מלאכות דמנכר הקנס שקנסו חז"ל שלא ליהנות בו ביום עד מו"ש אבל בנוטע בשבת וה"ה בזורע דבלא"ה אין יכול ליהנות לאלתר שוגג שוה למזיד דבשניהם צריך לעקור הנטיעה כן איתא בהדיא בגיטין נ"ד ע"ב בדעת ר' יהודה ע"ש:

* ואפילו בתולדת חמה וכו' - עיין במ"ב דלהשהות על תולדת חמה מותר ובחידושי רע"א מצדד דגם על תולדת אור מותר להשהות דלא גרע מכירה גרופה דמותר כיון דלא שייך שמא יחתה:

* להטמינה בחול - עיין בפמ"ג דאפילו אם הביצה צלויה כ"צ ג"כ אסור להטמינה דאיסור הטמנה הוא אפילו במבושל כל צרכה כמ"ש בסימן רנ"ז ס"ז:

* יש בו משום בישול וכו' - הנה דין זה אף דסתם המחבר מ"מ יש בזה פלוגתא דרבוותא דדעת הרמב"ם והרשב"א והר"ן דשוב אין בו משום בישול אפילו נצטנן לגמרי אך דהמחבר סתם להחמיר כדעת רש"י ורבינו יונה והרא"ש והטור ועיין בסימן רנ"ג בביאור הגר"א שלא הכריע בין השיטות וכ"ז לענין להעמידו נגד המדורה אבל להעמידו על האש ממש או לתנור שאינו גרוף לכו"ע אסור עכ"פ מדרבנן אפילו רותח ממש:

* אם נצטנן - עיין במ"ב דהיינו שאין היד סולדת בו ואם הורק לכלי שני אף אם היה עדיין יד סולדת בו יש לומר דדינו כמו נצטנן ויש בו עתה משום בישול [מפמ"ג]:

* שייך בו בישול - ואף דהיה יכול לאכול ע"י הדחק מתחלה את התבשיל וחייב על שיעור כמאב"ד משום מבשל וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ט הלכה ה' מ"מ המסייע לגמור כל צרכי בישולו גם הוא בשם מבשל יקרא מן התורה ולפ"ז אם נטל בשבת הקדרה מן הכירה וספק לו אם כבר נתבשל כ"צ אסור לו להחזירו אף שהוא עודו בידו והכירה גרופה כל שיש חום בכירה שיוכל להתבשל יותר ע"י עמידתו שם:

* אפילו בעודו רותח - כן הוא דעת הרמב"ם וטור [וכן משמע בתוספות ל"ט ד"ה כל ע"ש אך בתוספות ריש פרק כירה ד"ה חמין ותבשיל משמע דכל שנתבשל כמאב"ד מותר להחזיר]. והנה לפלא היה בעיני מתחלה על פסק המחבר שסתם כדעת הרמב"ם דהלא הרבה ראשונים חולקין ע"ז והם הרמב"ן בחידושיו ורבינו יונה והרשב"א והרא"ש והר"ן והמאירי כולם פוסקין דמכיון שנתבשל כמאב"ד שוב אין בו משום בישול ומותר להחזיר בשבת לתנור גרוף מן הגחלים אף שהוא חם ויכול לגמור הבישול עי"ז אמנם מצאתי אח"כ דגם דעת הרמב"ם לאו דעת יחידאה היא דהרבה מן הראשונים שסוברין כמותו והוא האור זרוע הגדול מצדד ג"כ כן ע"ש במלאכת אופה וגם מביא שם כן בסוף דבריו בשם פירוש הריב"א ועוד מצאתי חבל ראשונים דקיימי בחדא שיטתא דעד שנגמר בישולו כל צרכו יש בו משום בשול והוא ספר התרומה והסמ"ג והסמ"ק והגה"מ שכתבו שיזהר שלא יוסיף כיסוי משתחשך על הקדרה שלא נגמר בישולה כל צרכה מפני שממהר בישולה עי"ז והעתיקם הטוש"ע לעיל בסימן רנ"ז סעיף ד' וע"כ דסבירא להו דיש בזה איסור דאורייתא דאם אין בו איסור דאורייתא יהא מותר לגמרי וכמו שכתב בב"י בסימן זה וכן משמע מפירוש הגר"א שכתב שם הטעם מהא דמגיס אלמא דס"ל דיש בזה איסור דאורייתא [אך ק"ק על הרא"ש בפרק במה טומנין בתחלתו שהעתיק ג"כ הדין שלא יוסיף כיסוי אף דהוא בעצמו ס"ל דחזרה מותר בשנתבשל כמאב"ד ויש ליישב דדבריו אינם רק לענין כירות אבל לא לענין קדרה גופא אבל על יתר הפוסקים הנ"ל לא נוכל ליישב זה דהם כתבו בהדיא על הקדרה ע"ש] וכן לדעת רש"י ע"כ דס"ל ג"כ דיש בזה משום בישול עיין ברא"ש פרק כירה סימן יו"ד ובק"נ שם. היוצא מדברינו דהרמב"ם ורש"י והתרומה והסמ"ג והסמ"ק והגה"מ ואור זרוע והריב"א והטור כולם סוברים דיש בזה משום בישול וע"כ אין לזוז למעשה מפסק השו"ע ובפרט דהוא דאורייתא ומ"מ נראה דבדיעבד אם החזיר הישראל הקדירה במקום חם דהיינו לתנור גרוף [דאל"ה אסור משום חזרה לכו"ע וכנ"ל בסימן רנ"ג] אין לאסור התבשיל בדיעבד וכמו שכתב הפמ"ג בס"ק יו"ד דכל שיש ספק פלוגתא אי הוי בישול אין לאסור בזה בדיעבד:

* חוץ וכו' - עיין מ"ב מש"כ בשם הט"ז ואף דיש לומר דכונת הט"ז לאסור בחמין הוא דוקא אם מלוח הרבה שאינו יכול לאכול בלי הדחה בחמין מדסמכיה לענין מליח הישן שאינו נאכל בלי הדחה בחמין כמבואר בדברי רש"י מ"מ אין להקל דמסוף דבריו דמסתייע להא מילתא מהא דטונינא שהובא בב"י שמותר להדיחו בצונן ושם הלא ראוי לאכול אף בלא הדחת חמין כמבואר שם ואפ"ה אינו מותר אלא בצונן לפי הבנת הב"י בדברי הפרדס [ועיין במחה"ש דכן מפרש הט"ז] ובאמת קשה מאד להקל לענין דג מלוח שבמקומנו [שנקרא הערינ"ג] אחד דלפעמים הוא משל שנה שעברה ואולי הוא בכלל מליח הישן שנזכר במשנה ואפילו אם ידוע שהוא של שנה זו הלא ידוע שהוא דג שהיה נקרא בלשונם טונינא כמו שכתב בספר שלחן עצי שטים [עי"ש שכתב שזה היה בהעלם דעת הט"ז] וא"כ אף אם נפרש דעת הפרדס בטונינא להקל להדיחו אף בחמין וכמו שביארו הא"ר בשם הפרישה והתו"ש וקולייס האיספנין שאסרו במשנה להדיחו בחמין מין דג אחר הוא מ"מ להלכה אין בנו כח להכריע כן דהרבה ראשונים מפרשין דקולייס הוא טונינא ראשון לכל הערוך בערך אספנין בשם י"א ורש"י בפרק כירה [דף ל"ט] והר"ן שם וכן בחידושיו כולם כתבו בהדיא דהוא טונינא [ואף דרש"י בעצמו בפרק חבית כתב דהוא שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה בחמין משמע דבלא הדחה בחמין לא היה נאכל וא"כ אין זה טונינא דהלא על טרית שאמרו חז"ל שנאכל חי מחמת מלחו כתב רש"י בברכות דף מ"ד דהוא טונינא ע"כ אנו מוכרחין לומר דרש"י גופא ספוקי מספקא ליה בזה כי היא מחלוקת ישנה וכשתי דעות המובא בערוך] והרמב"ם בפ"ו דמסכת מכשירין פירש בזה פירוש אחר עי"ש א"כ משמע מזה דהוא מחלוקת קדומה בין הראשונים בפירוש קולייס ומי יוכל להכריע ולהתיר בענין חיוב חטאת ומה שהקשה הפרדס דהלא טונינא ראוי לאכול אף בלי הדחה בחמין ואמאי נחייב אהדחה משום בישול יש לתרץ דהוא כמו שאר דברים שנאכלין כמות שהן חיין ואפ"ה חייב בבישולן וכמו שנכתוב לקמן והטעם דמשתבחין יותר ע"י הבישול ובזה נמי קים להו לחז"ל דבהדחה מועטת בחמין נגמר בישולן ונשתבחו לאכילה כמו בבישול גמור וחייב חטאת וע"כ יש ליזהר בזה מאד שלא להדיחו בחמין ואפילו בעירוי מכלי שני:

* וקולייס האיספנין וכו' - ולאו דוקא אלו דה"ה לכל כיוצא בזה דבר דק ורך ביותר [רמב"ם פ"ט]:

* והדחתן וכו' - עיין במ"ב שבצונן מותר כן משמע בב"י וכ"כ בא"ר בשם הפרישה ובתו"ש ובספר מעשה רוקח ושארי אחרונים וראיתי בפמ"ג שרוצה לחדש דבר דמשום שאינו יכול לאכול כלל בלי הדחה חיובו הוא משום מכה בפטיש ומשום זה מקשה על הב"י והפרדס דאמאי מותר בצונן ונשאר בקושיא והנה בלבוש ג"כ ראיתי שכתב לענין שריית דבר קשה דחיובו הוא משום מכה בפטיש אבל באמת לא נהירא דבר זה כלל וכבר תפש עליו בא"ר דברש"י ורמב"ם מבואר להדיא דחיובו הוא משום בישול ור"ל שאמאי לא חייבוהו שם משום מכה בפטיש א"ו דבאלו הענינים לא שייך מכה בפטיש וממילא דבצונן דלא שייך בו משום בישול מותר וכדברי הרמב"ם ורש"י מוכח להדיא בדף ל"ט ע"א בגמרא דאמר שם רב יוסף גלגל הביצה חייב חטאת וע"ז אמר מר בריה דרבינא אף אנן נמי תנינא כל שבא וכו' חוץ מקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן אלמא דבזה חיובא נמי משום מבשל וממילא דוקא בחמין וכן איתא להדיא בספר יראים לרא"מ והרי"ו והאור זרוע והכל בו והמאירי והר"ן שמכולם משמע להדיא דחיובא דוקא בחמין ומשום מבשל וגם לדעתם של הלבוש ופמ"ג דכל דבר שנגמר תיקונו לאכילה ע"י איזה פעולה אף אם לא נוכל לחייבו משום מבשל נחייבנו משום מכה בפטיש א"כ אמאי אמר שם בגמרא דביצה שצלה אותה בחול ובאבק דרכים הוא רק איסור דרבנן דאינו תולדת האור נחייבנו משום מכה בפטיש ועוד אמאי אמר שם בדף קנ"ה והובא לקמן בסימן שכ"ד שוויי אוכלא משוינן נחייב אותו משום מכה בפטיש כיון שהוא השוה דבר זה לאוכל א"ו דבענינים אלו של אוכל לא שייך שם מכה בפטיש והנה הפמ"ג תולה עצמו בספר הפרדס ואומר שזה הוא דעתו דדבר שאינו יכול לאכול בלי הדחה חיובו הוא משום מכה בפטיש ואיך שהוא הלא הפרדס בעצמו כותב דבצונן מותר וגם יש בזה אריכות דברים בביאור דברי הפרדס ואכ"מ אח"כ מצאתי בספר נשמת אדם שגם הוא רוצה לצדד דדבר שאין יכול לאכול בלי הדחה דחיובו הוא משום מכה בפטיש והקשה בעצמו מה שהקשיתי מדף ל"ט דאמר שם אף אנן נמי תנינא וכנ"ל ודחה דבעינן מליח הישן וקולייס האיספנין היה יכול לאכול מתחלה ע"י הדחק לכך לא נוכל לחייב אח"כ משום מכה בפטיש אבל ז"א דגם מליח הישן מתחלה אינו נאכל כלל וע"י הדחה הוא נאכל ע"י הדחק כדאיתא בחידושי הר"ן וכ"כ בא"ז דמליח הישן מתחלה אינו נאכל כלל וא"כ כי היכי דשם חיובו הוא רק משום מבשל ולא משום מכה בפטיש ה"ה לכל דבר שאינו יכול לאכול מחמת מלחו או לשריית דבר קשה שחיובו הוא ג"כ משום מבשל ולא משום מכה בפטיש וממילא דוקא בחמין וכן משמע בביאור הגר"א שטעם אחד הוא לשניהן ע"ש. היוצא מדברינו דענין מכה בפטיש בדבר אוכל הוא דבר חדש שלא נמצא בפוסקים ואדרבה יש כמה סתירות לזה וכמו שכתבנו למעלה וע"כ אין להחמיר בהדחת צונן בשום גוונא כנלענ"ד בעז"ה:

* היא גמר מלאכתן - לכאורה נראה שגם בזה הוא דוקא כשהיד סולדת בו דדומיא דמדיחין דרישא דבודאי מותר אפילו בחמין שהיד סולדת בהן וע"ז קאמר שם במשנה חוץ ממליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן משמע דאיירי באופן אחד והט"ז וש"א לא הזכירו היתר רק צונן וצריך טעם למה וצ"ע למעשה:

* וה"ה כל דבר קשה - עיין במ"ב שהקשה למה צריך לסיים דהוי גמר מלאכה עיי"ש א"נ יש לומר דהגהת מרדכי סובר כדעת המרדכי שפירש בסימן ש"ב דהאי מדיחין הוי אפילו בכלי ראשון ולהכי אסור בו שרייה דבכלי שני אפילו שרייה שרי ולהכי קאמר דבדבר קשה שהשריה מרככו שיהא ראוי לאכול אסור השריה בו בכל גוונא ואין נ"מ בין אלו השני תירוצים רק בביאור דבריו ומביאור הגר"א משמע יותר כפירוש הראשון:

* דהוי גמר מלאכה - עיין מ"ב מש"כ אודות בישול הטיי"א ועיין בסה"ד שכתבנו שיתן העסענ"ס הצונן לתוך הכוס ששותה בו אחר שעירו החמין לתוכה ועיין בס' בית מאיר שכתב דמ"מ אין למחות ביד אחרים שנותנים העסענ"ס הצונן מקודם ואח"כ מערה מכ"ר אף שהוא יד סולדת בו כיון שהוא מבושל מיהו כל בעל נפש יחוש לעצמו שלא לערות מכלי ראשון כ"ז שהיד סולדת בו ע"ש ולכן יעצנו שיתן החמין מקודם:

* יש מי שאומר וכו' משום בישול - עיין מ"ב דה"ה דיש צלי אחר בישול ועיין בפמ"ג שהביא מפסחים מ"א דלא נתבטל שם בישול הראשון והוליד מזה דמותר לשרותו בחמין בשבת [ר"ל אם עשה צלי אחר בישול בע"ש] כשאר דבר מבושל ונראה דה"ה לדידיה בבישול אחר צלי דמותר בשבת להניחו בלי רוטב בתנור אף שיצלה דלא נתבטל שם צלי ראשון ממנו דהא רבינו אליעזר ממיץ משוה אותם להדדי אך לענ"ד אין דין הפמ"ג מוכרח דנהי דמוכח שם דלא נתבטל שם הראשון הרי שם השני בודאי קיים ושפיר יש לומר דמקרי עתה בשול אחר צלי. אך זה נלענ"ד בבשלו ואח"כ צלאו בע"ש דמותר להניחו בתנור בשבת דפעולה אחרונה נקבע בו יותר ומקרי צלי אחר צלי:

* ויכול לטוח פיו בבצק - משמע מזה דבצק מותר להניח ע"ג כלי חם שהיד סולדת בו ולא חיישינן שיבוא לקצת אפיה כדי קרימת פנים [עיין לעיל ברנ"ד ס"ה דזהו השיעור לגבי הפת]:

* עד שתהא היד סולדת בו - אבל אם לא יוכל לבוא לשיעור זה מותר להניח אפילו קר לגמרי אף שיתחמם קצת:

* וי"א דהוי כמניח ע"ג הכירה - ולדעה זו אפילו יבש והיה רותח ג"כ אסור:

* ומצטמק וכו' אסור לדברי הכל - ר"ל אף לסברא ראשונה וכ"ז לדעת הרא"ש ושו"ע ס"ד אבל לדעת המ"מ המובא בסט"ו בהג"ה שאפילו דבר שיש בו רוטב ונצטנן אין בו משום בשול כאן ג"כ מותר [הגר"א בביאורו]:

* ואם עבר ונתן מלח וכו' - ובתבלין כשנתנו לכלי ראשון אף שנתן ג"כ קצת מע"ש יש לעיין בדיעבד לענין התבשיל דהא הוי דבר שיש לו מתירין דבמלח מתיר רבינו שמחה משום דנימוח מיד ואין מתבשל דצריכא מילחא בישולא וכו' ומתבטל מקודם שנאסר משא"כ בתבלין ואפשר דגם בכאן מתבטל קודם שנתבשל וצ"ע:

* אסור ליתן תבלין וכו' - הנה בשארי דברים חוץ ממים ושמן כבר מבואר לעיל בס"ה דיש ליזהר לכתחלה אף בכלי שני אך לענין דיעבד אין להחמיר בכלי שני ובעירוי מכלי ראשון נראה דינן כמו לענין תבלין וכ"ז בדבר שלא נצלה ונאפה אבל בדבר שנצלה או נאפה אין לאסור בדיעבד אפילו הניח אותם בכלי ראשון דיש לסמוך אפוסקים החולקין על ר"א ממיץ וס"ל דאין בישול אחר אפיה וצליה וכנ"ל בס"ה בהג"ה [ותמיה על הח"א שכתב דאם עירה מכ"ר על בשר צלי או על לחם צריך לקלוף ע"ש]:

* אמבטי של מרחץ - ומיירי שרוצה ליכנס לשם ליטול מעט מים חמין ולרחוץ בהן אח"כ פניו ידיו ורגליו דמותר אם הוחמו מע"ש וכדלקמן בסימן שכ"ו ע"ש:

* אבל נותן וכו' - עיין במ"ב מש"כ אם הם מרובין על החמין כן משמע במ"א ונ"ל דאם עתה אין היד סולדת בהן אפילו לא היו בתחלה המים צוננין מרובין כ"כ ג"כ שרי דאף שבתוספות מ"ב ע"א ד"ה נותן איתא כשהם מרובין דבר ההוה נקטו דכשהם מרובין אז מתבטל חמימות החמין אבל אם אירע שלא היו החמין חמין כ"כ ונעשו פושרין שלא ע"י הרבה מים צוננין ג"כ שרי ותדע דאפילו בצונן לתוך חמין משמע בגמרא דאם הם מרובין כ"כ שיש בהן כדי להפשיר ג"כ שרי וכן משמע מהג"ה בסמוך:

* שבזה האמבטי וכו' - עיין במ"ב דבעינן שיהיו הצוננים מרובין אם האמבטי הוא כ"ר ואם היה כ"ש משמע מט"ז דלכו"ע מותר אפילו אם הצונן מועטין והפמ"ג מפקפק בזה לדעת הטור ע"ש:

* והוא שלא יהיו בכלי ראשון - עיין מ"ב דחמין לתוך צונן בעינן ג"כ שיהיו מרובים כ"כ המ"א והפמ"ג ומשמע ממ"א דגם דעת הטור הוא כן [וכדעת התוספות שכתבו כן בהדיא ד"ה נותן ע"ש במסקנת דבריהם] והט"ז כתב דדעת הטור להקל בחמין לתוך צונן אפילו בצונן מועטים אך הרמב"ם מחמיר בזה עי"ש ועיין בספר בית מאיר שהאריך בזה הרבה ומסיק דדעת הטור להקל וכן הוא ג"כ דעת הרשב"א והר"ן וטעמם דזה לא חשיב עירוי כיון שמתערבין זה בזה וממילא חשיב החמין שנשפך לתוך הצונן ככלי שני ואין יכול הצונן המועט להתבשל ע"י החמין ומ"מ מסיק דלדינא אין להקל בזה נגד דעת התוספות דנוגע באיסור דאורייתא וז"ל לכן נלענ"ד לדינא כמו המורגל האידנא שעושין משקה שקורין פאנ"ש דהיינו שסוחטין מבע"י לימוני"ס הרבה למימהן ומערבין לתוכו צוק"ר ומשקה [שקורין ארא"ק] וביום שבת או בליל שבת מערין על תערובות זה מים חמין הרבה שנתבשלו בשבת בהיתר בעניותנו בודאי צריכים לחוש לדעת התוספות ולאסור מכלי ראשון אא"כ אין היד סולדת בם כי הוא נוגע באיסור דאורייתא דמבשל בשבת אך בדיעבד נראה לענ"ד דיש לסמוך על הרשב"א והר"ן שמתירין להדיא ועל משמעות פשטות לשון הרמב"ם וטור שחמין לתוך צונן שרי אפילו בחמין מרובין אף שסברת טעמם קשה עלינו להשיג. ומה שנוהגין נמי הכי במשקה קאפ"ע או טיי"א שמבשלין קודם שבת מעט מים עם קאפ"ע וטיי"א באופן שהוא חזק מאד בטעמו וביום השבת מערין עליהם מים חמין הרבה שנתבשלו בהיתר בזה יש עוד סעד להתיר מטעם היש מקילין המבואר בסט"ו והוא דעת הרשב"א ודעמיה דס"ל דאף בלח שנצטנן אין בישול אחר בישול וכו' עי"ש לכן אין למחות ביד אחרים העושים אבל לעצמו כל בעל נפש יחוש אף בזה שלא לערות מכלי ראשון כ"ז שהיד סולדת בו עכ"ל וכן דעת הגר"א ג"כ משמע שחושש לדעת התוספות הנ"ל:

* אבל בכלי ראשון אסור - נראה שאם הצוננין שבכלי עליון מרובים כ"כ שא"א שיתבשל שרי דלא גרע היכא דמפסיק כלי מהיכא שנתערבו ממש כמבואר בגמרא [מס' בית מאיר]:

* להפיג צינתן - ואפילו כדי להפשיר נמי מותר כיון שלא יוכל להגיע לשיעור יס"ב [תוס' בדף מ"ח ע"א]:

* והוא יבש וכו' כנגד המדורה - צ"ע הא לעיל בס"ה מביא דעת הרא"ם וע"ש במ"א דלדעתו ה"ה דיש צלי אחר בישול ואיך מתיר הכא בסתם [מס' בית מאיר על או"ח וכן הקשה בספר מאמר מרדכי ע"ש שנדחק ליישב]:

* שנמצא מגיס וכו' - עיין במ"ב דכ"ש בהגסה ממש ועיין בא"א בסימן רנ"ג ס"ד שכתב דבדיעבד אם עשה הגסה בלא נתבשל כ"צ אסור התבשיל כדין המבשל בשבת ולא נהירא דמאחר דדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן והרא"ש דאחר שנתבשל כמאב"ד תו אין בו משום בשול וממילא דכ"ש דאין בו משום הגסה אפילו לכתחלה ונהי דאנן נקטינן להלכה בס"ד כדעת הרמב"ם דבלא נתבשל כ"צ יש בו משום בשול מ"מ לענין לאסור בדיעבד יש לסמוך על דעת הראשונים הנ"ל שלא לאסור ואפילו אם נאמר דאף לדעתם יש בו משום בשול עכ"פ מדרבנן וכדעת איזו אחרונים דס"ל לעיל הכי בס"ד הלא בדרבנן כתב הגר"א לעיל דאפילו לדעת השו"ע הלכה כר"מ דבשוגג יאכל. ובלא"ה הלא דעת הגר"א לעיל בס"א דאף בדאורייתא קי"ל בשוגג יאכל ואומר מותר נמי שוגג הוא ולדעתו אם הגיס בתבשיל אפילו בלא נתבשל כמאב"ד ג"כ בשוגג יאכל וכ"ש בנתבשל כמאכל בן דרוסאי בודאי אין להחמיר בהגסה בדיעבד לאסור התבשיל אפילו בעומדת הקדרה על האש כנ"ל ברור:

* אף בקדרה וכו' - עיין במ"ב במ"ש בשם האחרונים והם הט"ז וא"ר והח"א והגר"ז [ולפלא שראיתי בפמ"ג שכתב דהגסה ממש במבושל כ"צ יש בו איסור דרבנן והמעיין בט"ז יראה להדיא דאין בו איסור כמבואר לקמן בסוף סימן שכ"א אלא הרחקה יתירה כתב הרמ"א הכא אבל אין בו חשש איסור וכן ראיתי בכמה אחרונים שסתמו כן] ומשמע דכל המינים שוים להקל בזה ובמ"א משמע דבשאר מינים חוץ מן קטניות שיכול לשפוך בקל מן הקדרה לקערה ישפוך ולא יוציא בכף לכתחלה אבל אין העולם נוהגין כן:

ביאור הלכה סימן שיט

===================

* הבורר אוכל מתוך הפסולת - עיין בפמ"ג שכתב דבדיעבד אם בירר י"ל דאסור לאותה שבת דנהנה ממלאכת שבת וע"ש מה שמסתפק בכמה דברים בענין זה אולם לפי מה שכתב הגר"א לעיל בסימן שי"ח ס"א אין להחמיר בשאר מלאכות בשוגג לענין דיעבד וע"ש בבה"ל. והנה מדלא העתיק המחבר שיטת התוספות דס"ל דאוכל מן הפסולת הוא דוקא כשאוכל מרובה על הפסולת הא אם הפסולת מרובה דרך לברור האוכל ובכלל ברירה הוא משמע דלא סבירא ליה כן וכן משמע לקמן בס"ד בהג"ה:

* ובורר מין ממין אחר וכו' - לענין חיובא דנפה וכברה אין חילוק בין אם בירר אותו המין שהיה רוצה לאכול והמין השני נשאר על מקומו או להיפוך [וכן כשדעתו לאכול שניהם לאלתר והפמ"ג מסתפק בזה ולא נהירא דמשמע מלשון הר"מ דעיקר חיובא הוא מחמת שבירר מין ממין ועיין מה שכתבנו לקמן עוד בכגון זה] אבל לענין התירא כשבירר בידו אינו מותר רק כשבירר אותו המין שרוצה לאכול ולא להיפוך כי זה המין חשוב כאוכל והשני חשוב כפסולת כ"ז ביארנו לפי דעת הרמ"א לקמן בס"ג ועיין מה שכתבנו שם:

* בקנון ותמחוי וכו' - ואפילו בירר בהן רק חצי שיעור גרוגרת ג"כ אסור גזירה אטו חצי שיעור דנפה וכברה דיש בזה איסור תורה דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה [פמ"ג]:

* כדי לאכול לאלתר - ואפילו בירר רק כדי להאכיל לבהמה ועופות לאלתר ג"כ שרי [פמ"ג]:

* וכל מה שבורר וכו' - עיין במ"ב ועיין בספר תוספת ירושלים שהוכיח מן הירושלמי דבעינן לאלתר ממש ודלא כהרמ"א ונראה דמ"מ אין להחמיר בזה דדברי הרמ"א יש להם מקור מן הש"ס שלנו וכמו שהביא ראיה בביאור הגר"א ע"ש:

* מן העלין המעופשים - באופן ברירה זו יש חילוק דאם הם עלים מופרדים יבור לו הטובים ויניח המעופשים וכמו שכתב המ"א אבל אם הם קלחים כגון חזרת שהעלים שמבחוץ הם המעופשים אז יסיר מוצא המעופשות דהו"ל כמסיר הקליפה לאכול התוך [שיורי ברכה וכ"כ בפמ"ג דזהו לאו דרך ברירה רק לתקן המאכל]:

* היו לפניו וכו' - הנה הפמ"ג מסתפק דאם בירר מין אחד מחבירו ודעתו להניח שניהם אלאחר זמן אם שייך בזה ברירה דהי אוכל והי פסולת ע"ש ולענ"ד נראה פשוט מלשון הרמב"ם דס"ל דהברירה מה שבורר מין אחד מחבירו ועי"ז הוא כל מין בפ"ע זהו עצם המלאכה אלא דאם דעתו לאכול תיכף והוא בידו הוי דרך מאכל וא"כ ק"ו הדבר ומה היכא שהניח מין אחד על מקומו שייך שם ברירה וכ"ש בזה שלקח כל מין ומין וביררו לעצמו דחייב והנה הפמ"ג במ"ז סקי"ב אהא דאיתא שם דשרי לסנן החלמון מן החלבון ע"י מסננת [שהוא דומה לנפה וכברה] אף דמקרי ב' מינים והטעם משום דאין מסנן החלמון כדי לאכול כ"א ליפות מראה החרדל ומזה הוכיח שם דה"ה דמותר לברור שני מיני אוכלים אחד מחבירו אף ע"י נפה וכברה היכא דאין רוצה לאכלם עתה ולענ"ד לא דמי כלל דהתם תרוייהו אינם עומדים לאכילה לעולם דהחלבון נתערב בפסולת החרדל ואין רוצה לאכלה והחלמון יורד למטה לגוון ולא לאכילה ולפיכך אין שייך ע"ז שם בורר שאין מתקנם ע"י ברירתו לאכילה לעולם אבל כשבורר שני מיני אוכלים כ"א מחבירו כדי לאכול כל מין בפני עצמו לאחר זמן הרי שפיר מתקן שניהם ע"י ברירתו ובורר גמור הוא וכמו שכתבנו:

* שני מיני אוכלים - סעיף זה מיותר הוא דכבר כתב דין זה בס"א ולא נקטיה אלא משום סיפא דאם בירר והניח לאחר זמן דדין זה עדיין לא נזכר כי בס"ב לא מיירי אלא באוכל ופסולת ולא בשני מיני אוכלין:

* ומניח השני כדי וכו' - עיין במ"ב והנה לשון המחבר מועתק מהרמב"ם פ"ח מה"ש הלכה י"ג והם כפשטן ומניח לאחרים או לעצמו והרב מוסיף תיבת השני כדי ושינה כונת המחבר והר"מ ז"ל להודיע לנו דאותו שאינו רוצה עתה הוא כפסולת וצריך לברור אותו שרוצה לאכול דוקא וכמש"כ התה"ד [פמ"ג] ואם דעת הרמב"ם הוא ג"כ כהרמ"א לא ברירא דיש גדולים שאינם סוברין כן עיין בספר מא"מ שהביא בשם הר"ר דוד עראמה בפירושו להרמב"ם שכתב דבשני מיני אוכלים אע"פ שלא אכל מה שבירר אלא מה שהיה בורר בידו הניחו לבו ביום או למחרת ואכל המין הנשאר שרי דלא אסרינן זה אלא בבורר פסולת גמור מתוך אוכל משא"כ הכא דהוי ב' מיני אוכלים וכל שבורר כדי לאכול לאלתר שרי עכ"ל המא"מ וכ"כ ג"כ בספר מגלת ספר לדעת הרמב"ם אמנם למעשה אין לזוז מדברי התה"ד והרמ"א שמקורן הוא מדברי הרא"ש [ודברי התוספות בד"ה היו וכו' שכתבו שבורר אותו שאינו חפץ וכו' יש להסתפק אי כונתם בלאלתר או אפילו בלאחר זמן ופליגי אדעת הרמב"ם והסמ"ג ויתר הפוסקים דס"ל דפסולת מתוך אוכל לאלתר חייב] ונוגע בענין איסור דאורייתא:

* לאכול מיד - הנה בספר ישועות יעקב הקשה בעיקר מלאכת בורר אפילו בורר פסולת מתוך אוכל אמאי חייב הרי הוא מלאכה שאין צריך לגופה דהרי אינו צריך להפסולת כלל אלא שבוררו כדי לדחות הנזק מעליו והרי הוא כמוצא את המת לקוברו ותירץ דענין מלאכת בורר הוא שהפסולת אינו ראוי לאכילה וגם האוכל אין ראוי כ"כ לאכילה עם הפסולת שבתוכו גלל כן הוא מפריד הפסולת מן האוכל וא"כ המלאכה אינה נקראת על ברירת הפסולת רק דמתקן האוכל שיהיה ראוי לאכילה וזהו מלאכה הצריכה לגוף האוכל דמשוי ליה אוכל גמור ולפ"ז דוקא פסולת מתוך אוכל דאין ראוי לאכילה כלל מתחלה ומשוי ליה אוכל ע"י הברירה הזאת אבל בשני מיני אוכלין כשמפריד האוכל השני מחמת שאינו רוצה לאכלו חשוב משאצ"ל כיון דאוכל זה שרוצה לאכול כעת ראוי לאכילה אף אם לא נפרד האוכל השני ופרידתו הוא רק מחמת שכעת אין נפשו חשקה בו הוי משאצ"ל עכ"ל וא"כ לפי דבריו יהיו דברי הרמב"ם הנזכר בשו"ע ס"א לשיטתו דמלאכה שאצ"ל חייב אבל לדידן דפסקינן דמלאכה שאצ"ל פטור לא יהיה חיב לפ"ז בבורר אותו שאין חפץ לאכול אפילו בכלי ורק אם בורר אותו שחפץ לאכול לאלתר ובכלי או בידו ולאחר זמן וקשה דלפי דבריו אמאי העתיק הרא"ש [ויתר הפוסקים] דס"ל דמשאצ"ל פטור את הדין דאותו שאינו חפץ לאכול מקרי פסולת וא"א לומר דלהקל העתיק זה כמו שמוכח בדבריו שם וע"כ צ"ל דס"ל דגם בשני מיני אוכלים המעורבים מתיפה כל מין ע"י ברירת חבירו ממנו וע"כ מיקרי מלאכה הצריכה לגופה רק כ"ז לא שייך כ"א כשהמינין מעורבין יחד כל מין בחבירו ונתקן המין ע"י ברירת חבירו ממנו משא"כ כשמונח בקערה מין אחד על מין שלמטה ממנו ומסלק להמין שלמעלה כדי להגיע למין שלמטה ממנו לא שייך בזה תיקון שיהא נקרא מלאכה שצריכה לגופה ויותר נראה דאפילו איסור דרבנן לא שייך בזה וגם אפילו למ"ד משאצ"ל חייב ג"כ יהיה מותר בזה וכדמשמע לשון הרמב"ם והשו"ע דקאמר היו לפניו וכו' מעורבים משמע אבל אינן מעורבים לא שייך שם בורר במה שמסלק מין אחד מחבירו ואפילו אם תרצה לדחוק ולומר דבמה שאינו מסודר כל מין בפ"ע הוא בכלל מעורבין ושייך בזה שם ברירה מ"מ נראה דאין להחמיר בזה רק כשמסלקו מלמעלה ודעתו בברירתו כדי להניחו לאח"ז דאז אם הוא בכלל ברירה נוכל לומר דמקרי מלאכה וגם מלאכה הצריכה לגופה כיון דבהסרתו מכינו אלאח"כ לא שנא אם מכינו על יום זה או על יום אחר אבל אם אינו חושב אודותו כלל רק שרוצה להסירו כדי להגיע למין שלמטה ממנו זה לא הוי בכלל בורר כלל ודומיא דמה שפסק השו"ע לעיל בסימן שט"ז ס"ז לענין צידת נחש דאם מתעסק שלא ישכנו מותר והוא אפילו להרמב"ם דס"ל דמשאצ"ל חייב וכמו שכתבו המפרשים הטעם כיון שאינו רוצה בעצם הצידה רק כדי להפרידו מעליו לא הוי בכלל מלאכה דאורייתא וה"נ בעניננו שרוצה לסלקו רק כדי להגיע למין שלמטה ממנו ולענין פסולת מתוך אוכל שאני שמתיפה האוכל ע"י ברירתו משא"כ בזה שאינו מתיפה המין שלמטה עי"ז ורק משום עצם הברירה שבורר כל מין מחבירו וזה לא שייך בזה וכמו שכתבנו ראיה מצידת נחש ואף דשם יש כמה פוסקים דפליגי שם אהרמב"ם וס"ל דעיקר הטעם הוא משום דמשאצ"ל פטור א"כ בעניננו ג"כ נאמר כן דהיא עכ"פ מלאכה שאצ"ל כיון שאינו מתיפה המין שלמטה עי"ז ואינו רוצה ג"כ בברירת המין שלמעלה בעצם רק כדי לסלקו ולהגיע למין שלמטה ממנו ואף דשם יש עכ"פ איסור מדרבנן ורק משום דבמקום הזיקא לא גזרו התירו מ"מ נראה דבעניננו אין להחמיר בזה דהתה"ד גופא מצדד מתחלה להקל אפילו כשנתערבו יחד היטב והוא רוצה לבררו כדי להניחו לאחר זמן ומשום דלא שייך שם בורר היכא דכל מין ניכר בפ"ע ולא החמיר בזה לבסוף רק מטעם חשש חיוב ע"ש וכיון דביררנו בעניננו דלית בזה חיובא בכל גווני נראה דאין להחמיר בדבר:

* שבירר שחרית - עיין במ"ב כ"כ בספר תוספת שבת ובספר מעשה רוקח ועוד אחרונים ויש אחרונים והמ"א מכללם שהעתיקו דלענין שני מיני אוכלים נשתנה הדין מן בורר אוכל מפסולת ולא נקרא לבו ביום כ"א מסעודה לסעודה הא אחר שאכל הסעודה ומכין לסעודה האחרת אף שהוא עדיין זמן מופלג לה מ"מ בכלל לאלתר הוא. ויש ליזהר בזה דנוגע באיסור דאורייתא:

* הבורר פסולת וכו' - זהו לשון הרמב"ם והיינו אפילו לאלתר דאי לאחר זמן אפילו אוכל מתוך פסולת חייב וכן איתא בב"י. ויש להסתפק אם שם בורר מונח דוקא כשבורר מקודם ומכין לאכול לאלתר אבל אם בעת האכילה גופא שאוחז בידו ורוצה לאכול מוציא הפסולת ומשליכו לא שייך בורר אף שעושה דבר זה קודם האכילה דזהו דרך מאכל או דילמא לא שנא אלא צריך להשליכו אחר שיאכל דוקא או שישליך מן האוכל עמו ומצאתי בספר ברכי יוסף שכתב שנחלקו בדבר מהר"י אבולעפיא ומהרי"ט צהלון שמהרי"א מיקל ומהריט"ץ אוסר ומטעם זה אוסר להשליך הזבוב מן הכוס אא"כ ישפוך ג"כ קצת משקה עמה [והובא בבה"ט] והתיר רק מטעם אחר ועיין לקמן בסט"ז בבה"ל וכתב הברכי יוסף דמסתימת הפוסקים שלא חילקו בזה משמע דפסולת מתוך אוכל אפילו באופן זה חייב. ובינותי בספרים ומצאתי שהראשונים פליגי בסברא זו דהנה בחידושי הרמב"ן מוכח כדברי מהר"י אבולעפיא הנ"ל דז"ל הרמב"ן בליקוטיו על שבת דף ע"ד בד"ה וכי מותר וכו' פי' מסברא קסבר רבה וכו' שאין דרך ברירה בכך אלא כאוכל ומצא פסולת בחתיכה שהוא אוכל ומפריש פסולת מתוך אוכל הוא שמותר הרי דהרמב"ן נקט זה למילתא דפשיטא דזהו לאו דרך ברירה ורב יוסף דפליג שם על רבה הוא רק מטעם אחר כמו שכתב שם בהדיא ולשון זה של הרמב"ן העתיק ג"כ הריטב"א בחידושיו. אמנם מדברי הרא"ש בתשובה והועתק דבריו בשו"ע לקמן בסט"ז משמע דס"ל כמהריט"ץ דלא התיר שם במים שיש בהם תולעים לסנן לתוך פיו ע"י מפה רק מטעם דמה שמעכב בשעת שתיה את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו אין זה מעין מלאכה ומותר [ור"ל דלא שייך שם ברירה במה שמעכב ע"י פיו] ומדלא קאמר סתם דבשעת שתיה גופא אין שייך בורר אלא ודאי דס"ל כמהריט"ץ דלא שנא:

* מתוך אוכל וכו' - וכ"כ הר"ן בפרק כלל גדול בשם ר"ח וכתב הרה"מ שכן הסכים הרמב"ן ושכן נראה מן ההלכות [לא ידעתי מנין לו דילמא הא דהביא הרי"ף להא דתורמוס היינו שהוא חייב לאחר זמן ואוכל מתוך פסולת אף לאח"ז שרי ולכאורה משמע דתוספות מפרשי הכי דבד"ה ולא ידענא וכו'. מפרשי מה דקאמר שם אי משום דסבר אוכל מתוך פסולת אסור היינו לאחר זמן וממילא מה דקאמר גמרא אח"כ לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור היינו ג"כ בלאחר זמן וע"ז דחי הגמרא דתורמוס כפסולת מתוך אוכל דמיא ומימרא דאביי דמחייב לאחר זמן קאי אפסולת מתוך אוכל וכן נראה מקושית אביי שם ע"ש ואולי כונת הרה"מ הוא מדקאמר הרי"ף סתם דהבורר תורמוס חייב ולא פירש ש"מ דבכל גווני מיירי וצ"ע] וכ"כ בסמ"ג וסמ"ק כ"ז הביא בב"י שם וכן נראה ג"כ מדברי הרא"ש וכ"כ הריטב"א והמאירי וראיתי בספר מאמר מרדכי שכתב על סעיף זה וז"ל מכאן נראה ברור דמה שנוהגין בסעודות גדולות וכיוצא לקרוע הדג מגבו ולהסיר השדרה שבאמצע דיש ליזהר בשבת מלעשות כן דהו"ל בורר פסולת מתוך אוכל דחייב אפילו בלאלתר אלא יניח השדרה שם ולא ישליכנה לחוץ וכן יזהר כל אדם שלא להשליך עצמות הבשר לחוץ אלא בדרך אכילה דהיינו עצם שיש עליו קצת בשר יאחז בו לאכול ממנו ולהשליכו אח"כ מידו [מלשון זה משמע דאף בעת האכילה גופא צריך ליזהר שלא להפריש העצמות מן הבשר ולהשליכו לחוץ רק אחר שכבר קלף הבשר ואכל יכול להשליכו אבל לא ברירא דבר זה וכמו שכתבנו למעלה] ואותו שאין עליו בשר אל יגע בו אלא יאכל הבשר והעצמות ישארו בקערה ואח"כ ישליכם אם ירצה עכ"ל והנה אין העולם נזהרין כלל לדקדק בזה דהיינו לא מיבעיא בעת האכילה גופא דבזה אפשר שלא נוכל למחות בידם דיש להם על מי לסמוך וכנ"ל אלא אף קודם האכילה וכגון האנשים ונשים שמכינים המאכל להביא להשלחן ג"כ אין נזהרין כלל וקולפין העצמות מעל הבשר מקודם וא"כ נכשלין באיסור חיוב חטאת. ואמרתי לחפש עליהם זכות דהיינו לא מיבעיא אם העצמות רכיכי וראויים ג"כ לאכילה דמצוי הוא דאף לאחר שמפרידם חוזר ואוכלם דבודאי אין שם פסולת עלייהו כלל אלא אפילו אם הם קשים והוא משום כיון דהעצמות והבשר הם בחבור אחד שייך בעניננו מה שהביא המ"א בסימן תק"י בשם היש"ש לענין לוזים ובטנים שנשתברו ועדיין הם בקליפתן דאף לענין בורר מין אחד הוא ואין שם פסולת עליו ובאיזה הענין שמתקן האוכל מתוך השומר תקון אוכל בעלמא הוא ואין שם מלאכה עליו עכ"ל [ואף שדחה המ"א דבר זה מהא דכתב הב"י בסוף סימן שכ"א בשם הירושלמי דהקולף שומים ובצלים חייב משום בורר דחייתו היה רק מה שסתם היש"ש וכתב דאין שם מלאכה עליו ומשמע אפילו שכונתו היה בזה אלאחר זמן ולזה השיג מהא דהקולף שומים וכו' אבל לאלתר גם המ"א מודה דאין שם בורר עליו כדאיתא שם בב"י גופא דלאכלן לאלתר מותר לקלוף שומים ובצלים ובזה מתורץ ג"כ דברי המ"א מהשגת הא"ר] ואף הכא נמי תיקון אוכל בעלמא הוא ואין שם מלאכה עליו אפילו כשקולף וחולץ העצמות מעל הבשר ובלבד שיהיה לאלתר וכמו שם לענין קולף שומים ובצלים אף דגם שם הקליפה הוא פסולת אפ"ה קי"ל בסוף סימן שכ"א דהיכא דקולף כדי לאכול לאלתר דמותר וע"כ משום דלאלתר אין שום פסולת על הקליפה אלא תיקון אוכלא בעלמא ואין דומה לפסולת דעלמא שהוא פסולת גמור שהוא נפרד מן האוכל משא"כ זה שהוא מחובר ביחד עם האוכל וה"נ בעניננו היכא דכונתו לאכול לאלתר אמרינן דתיקון אוכל בעלמא הוא ואין שם פסולת עלייהו כיון דעדיין לא נפרדו ומחוברים ביחד וזה דוחק לומר דדוקא שם סובר היש"ש כן משום שקליפת אגוזים הוא שומר לפרי וכן קליפת השום דז"א דהיש"ש מדמה איסור ברירה לאיסור טלטול המוזכר שם ברא"ש וטור ובאיסור טלטול מחלק שם הרא"ש והטור בהדיא בין עצמות לזה משום שהעצמות כבר נפרדו משמע דבלא נפרדו דינו כמו אגוזים ואין להקשות על דברינו מהא דאיתא בסימן ש"כ ס"ה דר"ת אוסר בבוסר לסחוט בתוך הקדרה של מאכל משום דבוסר בעצמו אינו ראוי לאכילה וא"כ הו"ל כבורר אוכל מתוך פסולת אלמא דאף שהבוסר בעצמו לכתחלה הוא עצם אחד שמחובר בו אוכל ופסולת ביחד אפ"ה שם בורר עליו משום דבסוף נברר אחד מחבירו וה"נ דכוותיה ויש לדחות מכמה טעמי אחד דהא כתב שם בא"ר בשם שכנה"ג דהמקיל כדעה הראשונה דמתיר אף בבוסר לא הפסיד ואפילו לדעת ר"ת משמע בתוספות דף קמ"ד ע"ב ד"ה חולב דאיסורו הוא משום דש ולא משום בורר וע"ש בבה"ל מש"כ בזה ועיין באבן העוזר שכתב דאף הר"ן שהעתיק דה"ל כבורר אוכל מתוך פסולת ג"כ כונתו דה"ל כדש ודבר זה בודאי לא שייך בעניננו. היוצא מכל הנ"ל דבעת האכילה גופא המקיל וקולף העצמות מן הבשר בודאי לא נוכל למחות בידו ואפילו לתקן קודם אכילה באופן זה ג"כ לדעת הרמ"א והמהרש"ל דרך אוכלא הוא אם כונתו לאכול הבשר לאלתר ויש לצרף לזה ג"כ דעת איזה מן הראשונים שהובאו בברכי יוסף שסוברין דלאלתר מותר אף פסולת מתוך אוכל ואף דרבים המה האוסרים וכנ"ל ולכן לא פסק בשו"ע כוותייהו מ"מ בענין זה דבלא"ה יש הרבה סברות להקל וכנ"ל לא נוכל למחות ביד הנוהגין להקל אבל לתקן דבר זה אלאחר זמן כמו שנוהגין בסעודות גדולות יש ליזהר מאד וכמו שהבאנו לעיל בשם המאמר מרדכי ודומיא דלקלוף שומים ובצלים דאסור אלאחר זמן וכדאיתא בסוף סימן שכ"א ע"ש. וכ"ז בעצמות שיש עליהם בשר אבל אותם העצמות שאין עליהם בשר כלל יש ליזהר שלא לבררם ולהשליכם מעל הקערה קודם האכילה דהו"ל פסולת מתוך אוכל דשייך בו ברירה אפילו בלאלתר אלא יטול הבשר והעצמות ישארו בקערה וכמו שכתבנו למעלה בשם מאמר מרדכי. ואם קשה לו לדקדק בזה ימצוץ בפיו מעט כל עצם קודם שמשליכו לחוץ דשוב אין שם פסולת עליו כנ"ל:

* חייב - עיין במ"ב דאפילו לאלתר דאלו לאחר זמן אפילו אוכל מתוך פסולת חייב וכ"כ הפוסקים. והנה מה שנוהגין הרבה אנשים שמכינין מאכל בש"ק בשחרית [הנעשה מרגלי בהמה] להניחו על סעודה ג' יש מהם שנכשלים בכמה איסורים עי"ז ע"כ מוכרח אנכי לבארם כדי שידעו לעשות בדרך היתר. א) שדרכן לקלוף שומים ובצלים ולחתכן דק דק ולהניח בתוכן ויש בזה ב' איסורים אחד על הקילוף כיון דהוא אלאחר זמן חייב משום בורר כדאיתא בירושלמי והובא בב"י סוף סימן שכ"א והביאו הרמ"א שם בהג"ה וע"כ הרוצה ליתן שומים ובצלים אלאחר זמן לא יקלפנו ואיסור ב) על החיתוך שמחתכו דק דק דיש בזה משום טוחן וכדלקמן בסימן שכ"א סי"ב ע"ש דלאחר זמן לכו"ע חייב משום טוחן [ויש הרבה שמחמירין בזה אפילו בלאלתר עיי"ש במשנה ברורה ולפ"ז אפילו האנשים שמכינין אותו המאכל לאכלו לאלתר ג"כ צריכין ליזהר שלא יחתכו הבצלים דק דק]. ב) אם הרוטב חם שהיד סולדת בו בשעה שנותן הבצלים והשומים לתוכן יש בזה גם משום מבשל אם הוא בכלי ראשון ואפילו אם הוא בכלי שני יש מחמירין בזה ובפרט אם היד נכוית בו דבודאי יש ליזהר בזה מאד וכמו שכתבנו לעיל בסימן שי"ח סעיף ה' עי"ש במ"ב סקמ"ח ודבר זה מצוי מאד אצל האנשים האוכלין את המאכל הזה כשהוא חם בבקר וגם מערבין בתוכו חמץ ופירורי פת יבש וע"כ צריכין ליזהר מזה מאד אפילו בכלי שני כשהרוטב חם שהיד נכוית בו ומהנכון ליזהר אפילו אם הוא יד סולדת בו שלא ליתן אז שום דבר לתוכן. ג) שבוררין העצמות מן הבשר ומשליכין אותן לחוץ ויש לדון בזה משום בורר לכו"ע כיון דהוא אלאחר זמן אם לא שימצוץ כל עצם קצת בפה קודם שיזרקנו ואז אין שם בורר עליו ואולי יש לומר דעצם שיש בו מוח נחשב כמין אחד עם הבשר ואין בו משום ברירה אבל לא מסתברא דלא עדיף מבשר צלי ומבושל דכתבנו לעיל דמקרי שני מינים וע"כ הנכון לעשות כמו שכתבנו:

* בשינוי וכו' - עיין במ"ב ודע דבביצה י"ב איתא דנשאל לקמיה דרבא על איסורייתא דחרדלא מהו לפרוכי ומיכל מינייהו ביו"ט וא"ל מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביו"ט ודוקא ביו"ט אבל בשבת אסור למלול כדאיתא בסוגיא שם וה"ה לענין פריכת קטניות דהרי הגמרא השוה אותם להדדי ורק ע"י שינוי יהיה מותר לדעה הראשונה וכמו שהוכיחו לזה מסוגיא דמפנין עיין בב"י והמ"א שתמה על מה שנוהגין העולם היתר בזה תמיהתו הוא אף לדעה הראשונה דהעולם נוהגין להקל בזה אפילו שלא ע"י שינוי [דא"ל דכונתו לדעה שניה דלא שייך להתפלא ע"ז דאולי ס"ל כדעה הראשונה כאשר באמת דעת הרמ"א כן כדמוכח בדבריו וכ"כ הא"ר בשם המהרש"ל ונ"צ דהעיקר כדעה הראשונה] והנה בא"ר הביא שהמהר"ש רצה לצדד לתרץ מנהג העולם ע"ש שנדחק בדבריו ובאמת איני יודע שום תירוץ לזה דבגמרא הנ"ל מוכח בהדיא דאסור לפרוך קטניות בשבת וכמש"כ. ודע עוד דמדברי הט"ז משמע דאם נתקו הקטניות מן השרביטין בפנים מותר ליקח הקטניות מהן אם רצה לאכול מיד ור"ל ג"כ ע"י שינוי וכמו שהוכחנו מן הגמרא ויתר ביאור דברי הט"ז עיין בתו"ש ומסתימת הגמרא הנ"ל משמע דאין לחלק בין נתקו ללא נתקו ועיין בפמ"ג שפירש בו פירוש אחר וצ"ע והא"ר וכן הח"א לא העתיקו לדינא כ"א דברי המ"א וכ"כ הא"ר בשם המיו"ט:

* דהו"ל כבורר - ולשון רש"י בזה דהו"ל בורר ועיין בפמ"ג שמסתפק אם יש בזה חיוב חטאת ולענ"ד יש להביא ממה דאיתא ביצה י"ג ע"ב וב"ה אומרים בורר כדרכו וכו' ר"ג אומר אף מדיח ושולה עי"ש בגמרא דהוא ממש כעניננו והנה מדקאמרי ב"ה בורר כדרכו וכו' מוכח דהתירו ביו"ט מלאכת ברירה גמורה ולא אסרו בנפה וכברה אלא משום דמחזי כמאן דעביד הרבה לצורך חול וכמו שכתבו הראשונים ומדר"ג הוסיף ואמר אף מדיח ע"כ דגם זה מלאכה גמורה הוא מדאורייתא וכן בירושלמי שם בביצה משמע כדברינו:

* אע"פ שנופל וכו' - כן הוא לשון הר"ן ע"ש ולשון רש"י בזה אע"פ דלפעמים נופל וכו' ומשמע דס"ל דאל"ה אסור משום דהוי פסיק רישא:

* משמרת - עיין במ"ב וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מה"ש הלכה י"א ונראה דהיה ספק לו כמאן הלכתא כרבה או כר' זירא וסובר דרבה ור"ז פליגי אהדדי ודלא כפירש"י וכן הוא דעת התוספות בדף ע"ג ע"ב ד"ה משום ע"ש ונ"ל דהתוספות והרמב"ם מפרשין טעמיה דרבה דלא דמי למרקד דמרקד עושה כל זמן הרקדתו פעולה בפסולת ואוכל ביחד שמנענע הכברה ועי"ז נברר מין אחד מחבירו משא"כ בזה שבעת הבירור אין נעשה פעולה כלל בהשמרים שמונחים במקומם והיין זב מהן ע"כ דמי יותר לבורר שנוטל את האוכל והפסולת נשאר מונח במקומו דבכה"ג הוי נמי דרכו של בורר ודע דבדברינו מיושב היטב אמאי לא חייב לרבה בכל מרקד גם משום בורר ולפיכך נייד הרמב"ם מפי' רש"י ועיין בב"י מש"כ בדעת הרמב"ם והנלע"ד כתבתי אח"כ מצאתי בירושלמי פרק כלל גדול ובפרק תולין דמוכח שם בהדיא דמאן דס"ל משום בורר לא ס"ל משום מרקד ודלא כפירש"י וכבר הקדימני הקרבן עדה בזו הקושיא על פירש"י ע"ש:

* אפילו תלויה - היינו מה שמתוחה ע"פ חלל איזה כלי שמסתנן בה דלתלותה בשבת בודאי אסור וכדלעיל בסימן שט"ו ס"ט:

* ליתן בה שמרים - בשבת אבל מותר לתת מע"ש לתוך המשמרת והיין זב ממנו בשבת [אור זרוע]:

* קסמין דקין - עיין במ"ב שכתב וה"ה אם יש בו קמחין כ"כ המ"א בסק"י בשם התניא וכתב ע"ז וכ"כ רש"י והנה המעיין בב"י יראה דסובר דמפני הקמחין אינו מותר כ"א בסודרין ולא במשמרת ולפ"ז דברי המ"א מוקשה מאד דמשמע מניה דמותר אפילו במשמרת ומפני זה התו"ש והגאון רע"א ועוד אחרונים כתבו שט"ס הוא במ"א וצריך לציין לקמן על הא דמותר בסודרים [ויש כמה אחרונים שהעתיקו דברי המ"א כאשר כתוב לפנינו] אבל באמת דבר זה מוקשה מצד הסברא מאי גריעא קמחין מקסמין דקין וכי היכי דקסמין דקין שרי במשמרת ה"נ צריך להיות בקמחין ועיינתי בתניא ומוכח כדברי המ"א שסובר דיין שיש בו קמחין מותר אף במשמרת וכן מצאתי בכלבו ומה שכתב המ"א וכ"כ רש"י היינו דהוא מפרש דלדברי רש"י קאי המשנה בצלולין והא דנקט המשנה סודרין לרבותא דאף בסודרין אין בו משום סחיטה ואח"כ מצאתי בחידושי הר"ן הנדפס מחדש שמפרש כן בהדיא את דברי רש"י. ואפשר דלפי מה שהעתקתי במ"ב קצת קמחין כו"ע מודים בזה דלא גריעא מקסמין דקין ואיך שהוא נוכל לסמוך על דעת הני תלתא רבוותא הנ"ל דמתירין אף בקמחין:

* הואיל וראוין וכו' - ומי שהוא איסטניס וא"א למישתי הכי היכא שיש בו קסמין וכדומה אפשר אף דרובא דאינשי לא קפדי כלל לא אמרינן בטלה דעתו ולדידיה אסור דהוה בורר [פמ"ג]:

* משום ליבון - אבל במשמרת משמע דלא שייך בו ליבון ועיין במ"א וביאור הגר"א שהאריכו בטעם הדבר ועיין במ"ב שסתמתי להקל כדעת השו"ע ואף דמהמ"א משמע דלדעת הסוברין דאף באין בו לכלוך אמרינן שרייתו זהו כיבוסו יהיה אסור לסנן מים אף במשמרת וכבר כתבנו לעיל בסימן ש"ב ס"ט בבה"ל דיש לחוש לדעה זו מ"מ בזה הקלנו משום מימרא דזעירא דמיקל בהדיא במים צלולין לסננם וכל הפוסקים העתיקוהו וע"כ צ"ל כמו שהסביר התו"ש דאף לדעה זו מותר לסנן מים צלולים במשמרת כיון שהוא עשוי לכך עי"ש הטעם ולהמ"א ע"כ מימרא דזעירא פליגא על מאי דקיי"ל שרייתו זהו כיבוסו עיין בחידושי רע"א שם והוא דוחק גדול:

* ואפילו בסודרים כו' בצלולין - משמע דסובר דבצלולין אפילו מים מותר בסודרין וטעמו כתב הגר"א דס"ל דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו היכא דאינו מתכוין לכביסה והא דלא חיישינן שמא יסחוט דמיירי בסודרין המיוחדין לכך [כן כתב בסוף סימן ש"ב עי"ש] וכ"כ הרע"ב על המשנה דמסננין את היין בסודרין דמיירי בסודרין המיוחדין לכך ומשמע דאם אינן מיוחדין אף יין אסורין אך לדינא משמע דעת הרבה פוסקים וכמעט כולם דביין אפילו בסודרין שאינן מיוחדין לא חיישינן שמא יסחוט וע"כ לא חשש השו"ע לשיטתו ופסק סתמא דבסודרין מותר והיינו אפילו באינן מיוחדין וכדמוכח בב"י:

* ויין מגתו כל זמן שהוא תוסס - עיין במ"ב והוא מפירש"י והרמב"ם מפרש טעם דבית הגתות הוא מפני שאז עדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין גוף אחד הוא ע"כ לא שייך שם ברירה אפילו אם יסננו וע"כ התירו בסודר. כתב הט"ז דה"ה חומץ אף שהוא עב ועכור דרך בני אדם לשתותו בלי סינון וע"כ דינו כיין מגתו ומותר לסננו אבל אם הוא עב הרבה שאין ראוי לשתותו כלל אסור לסננו אפילו בסודר משום בורר. וזהו בסתם חומץ אבל חומץ שהתליע [וניכרים בו התולעים נגד השמש] אסור לסננו אפילו בחול [כ"כ בחכמת אדם סימן ל"ח]:

* ויזהר שלא יגביה וכו' - לטעם השו"ע דמסיים משום שינוי אפילו אם הגביה מע"ש ג"כ אסור לשמר אבל לרש"י ויתר הפוסקים שנכתוב לקמיה דהטעם הוא משום אהל אם התקין זה מע"ש מותר לשמר בשבת:

* הכפיפה משולי הכלי וכו' משום שינוי - טעם זה כתב הר"ן בשם רבינו יונה ודלא כרש"י דס"ל משום אהל ובאמת קשה מאד לדחות טעם זה דהרבה ראשונים כתבו ג"כ הכי הלא המה הר"ח [שזכינו מקרוב לאורו] והרמב"ם והטור והמאירי. ולענין סודר דעת הר"ן והביאו המ"א דשם לא בעינן שיהיה פחות מטפח משולי הכלי שתחתיה דדי בהשינוי שזהיר בו שלא יעשה בו גומא קודם הסינון ומשום חשש אהל אין בזה דאין הכלי שתחתיה רחב הרבה וכשיטתו לעיל בסוף סימן שט"ו סכ"א והט"ז חולק עליו וס"ל דגם בסודר צריך שלא יגביהנו משולי הכלי שתחתיה טפח משום חשש אהל או שלא יכסה בהסודר על פני כל הכלי דאז אין בזה משום חשש אהל לכו"ע ועיין מה שכתבנו לעיל בסוף סימן שט"ו:

* בחזקה - מדברי הראב"ד המובא בר"ן משמע דאם אינו מהדק בחוזק ויוכלו קצת קסמין וקשין לעבור דרך שם לא אסרו בזה דלא מיחזי כמשמרת ולכן קאמר הגמרא לא נהדק איניש וכו' ובטור סתם הדברים ולא הזכיר דדוקא בחוזק:

* אלא במתקן וכו' - עיין במ"ב כ"כ הט"ז וא"ר וכ"כ הפמ"ג וש"א דכיון דהוי פסולת מתוך אוכל ע"כ אף לאלתר אסור ועיין בבה"ט שהביא דמהריט"ץ מקיל בנופל לתוך המשקה וראיתי בספר בית מאיר דהסכים ג"כ למהריט"ץ וכטעמו המובא בבה"ט ומ"מ קשה מאד להקל בזה כי כמעט כל האחרונים העתיקו דברי הט"ז להלכה ובפרט דמלתא דאורייתא הוא:

* המחבץ וכו' - כ"ז הוא לשון הרמב"ם וביאר בפ"ז דהיינו שלוקח חלב ונותן בו קיבה כדי לחבצו וכמו שכתבתי במ"ב ומה שציין המציין פי' שמוציא וכו' אינו מלשון הרמב"ם ומ"מ הדין דין אמת שכ"כ הריב"ש בסימן קכ"א שגם זה הוא בכלל בורר:

* שנותנים שומשמים ואגוזים וכו' - הוא מלשון התוספתא [שהובא במ"א] דאיתא שם נותנים מים לתוך קמח קלי ובלבד שלא יגבל נותנים שומשמין ואגוזים לדבש ובלבד שלא יגבל ועיין במ"א שהאריך בזה והנכון הוא כמו שכתבו דהאי ברייתא אתיא כר' יוסי בר' יהודה ומש"כ שלא יגבל היינו שלא יגבל הרבה כ"א מעט מעט כדאיתא בגמרא שם קנ"ו דלרבי הנתינת מים לתוך הקמח אסור ולפ"ז גם מה שסיים הברייתא נותנים שומשמין וכו' ג"כ אתיא כר' יוסי בר' יהודה ולפ"ז הרמב"ם שהעתיק דין זה אזיל לשיטתו דפסק כר' יוסי בר' יהודה דנותנין מים למורסן וע"כ דעל נתינת מים אין איסור משום לש כדאיתא בגמרא שם אבל לדעת הפוסקים דפוסקים כרבי גם הנתינת שומשמין ואגוזים לדבש אסור משום לש וא"כ לדעת הי"א המובא לקמן בסימן שכ"א סי"ו ובסימן שכ"ד ס"ג גם בהנתינה יש איסור כנלענ"ד:

* מפזר וכו' - בתשו' ר' עקיבא איגר סי' כ' נסתפק בשופך מים מועטים מצלוחית דרך חלון והרוח מפזר הטיפות א' פונה לכאן וא' פונה לכאן אי חייב משום זורה. והעלה לצדד הרבה להקל מדהשמיטוהו הפוסקים הירושלמי ש"מ דלא ס"ל כן אלא דמלאכת זורה הוא כעין בורר דמברר פסולת מתוך אוכל אבל בכולו פסולת אינו חייב משום זורה. ואף לדעת הרמ"א יש לצדד דהוא דוקא ברוק דכמו דאין דישה ומעמר אלא בגידולי קרקע כן אין זורה אלא בגידולי קרקע ואדם נקרא ג"ק אבל לא במים דלא הוי ג"ק ועוד דלא ניחא ליה ופסיק רישא דלא ניחא ליה יש מתירים ע"ש ובספר אלפי מנשה פירש דכונת הירושלמי דהוא במעביר ארבע אמות ברשות הרבים ע"י הרוח והוא ע"ד דוגמא פי' דכמו בזורה אף דהרוח הוא מסייעתו אפילו הכי חייב כן ברוקק דהעברתו ע"י הרוח ג"כ חייב והוא נכון:

ביאור הלכה סימן שכ

==================

* מותר לסחטן - עיין במ"ב שכתב דאפילו כשסחטן לשם משקה ואף שהט"ז הסכים לשיטת רש"י דדוקא אם סחטן סתמא ונוכל לומר דכונתו כדי למתק הפרי ולא לשם משקה ופירש שכן הוא דעת כל הפוסקים שהובאו בב"י המתירין לסחטן באמת דעת השו"ע אינו כן מדהתיר בס"ו לסחוט לימוני"ס וכבר הקשה כן הפמ"ג וגם המעיין בחידושי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א יראה להדיא דדעת הרי"ף והגאונים המתירין לסחטן הוא אפילו כשסחטן לשם משקה וכפשטיה דגמרא וממילא גם הסמ"ג והסמ"ק והרא"ש והטור שהעתיקו כלשון הרי"ף ג"כ כוונתם הכי וע"ש בחידושי הרמב"ן והרשב"א שהסכימו כן להלכה וכתבו שכן הוא ג"כ דעת רבינו יונה [והקושיא שנזכרה בדברי רש"י והתוספות דלפי מה דאמר הגמרא כיון דאחשבינהו הו"ל משקה א"כ אפילו בשאר פירות נמי כבר תירצו בחידושיהם הנ"ל וז"ל הרמב"ן בחידושיו תרדין שסחטן וכו' אלא מאי אית לך למימר וכו' פירש"י וז"ל והכי מפרש ר"נ וכו' ולא מחוור וכו' והיינו דאמרינן אלא כדר"ח כלומר ה"ט דחיישינן לבית מנשיא בר מנחם מפני שזה נהג כמנהגו ואחשבינהו וכדר"ח דאמר תרדין שסחטן פוסלין את המקוה בשינוי מראה והא לאו בני סחיטה נינהו דרובא דעלמא לא סחטי להו אלא כיון דאיכא מיעוטא דסחטי להו וזה נהג כמנהג אותו מיעוט וסחטן למשקין וחשבן הו"ל משקין ואלו בשאר פירות שאין שום אדם סוחטן למשקין אע"פ שזה סחטן בטלה דעתו אצל כל אדם ונכון הוא וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל עכ"ל וכן כתבו ג"כ הרשב"א והריטב"א וכ"ז נעלם מעיני הב"י והב"ח שדחקו עצמן ליישב קושית רש"י לשיטת המתירין והמ"א בסק"א כוון מדעת עצמו לסברא זו והקושיא שהביא הב"ח מהגהות סמ"ק יש ליישב בפשיטות וכמו שנכתוב לקמיה] וגם בכלבו משמע דמותר בשאר פירות אפילו לסחטן לשם משקה וגם רבינו ירוחם אע"ג שכתב בעצמו בתחלה שתי הדעות מ"מ להלכה משמע דסובר כדעת המתירין מדפסק בעצמו לבסוף שמותר לסחוט לימוני"ס ולא נשאר לנו דעת המחמירין רק רש"י ותוס' והגהות סמ"ק. היוצא מכל אלה דכיון דדעת הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והרא"ש והטור ורבינו יונה והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והכלבו כולם תפסו להתיר בשארי פירות אפילו בשסחטן לשם משקה אין לנו לחוש לדעת המחמירין מצד הדין דיחידאי הם לגבייהו וגם דאפשר דלפי תירוצא דרב פפא גם רש"י ותוספות מודים וכמו שכתבו הפוסקים אם לא במקום שנהגו להחמיר כשיטת רש"י וסייעתו אין להקל בזה וכמ"ש המ"א בסוף סק"א:

* ובמקום שנהגו וכו' - עיין במ"ב שכתבנו בשם המ"א דדוקא בענין שאם היה לכל העולם וכו' אבל בלא"ה אמרינן דבטלה דעתם והיינו אפילו בזה המקום גופא לפי מה שסובר כהתוספות וכן משמע במחה"ש אכן עיקר דינא דהמ"א אינו ברור דאפשר דלפי המסקנא דאחשבינהו תו לא צריכינן לכ"ז גם להתוספות שוב מצאתי במחצית השקל שהקשה זה ואף שיישבו קצת מ"מ אין מוכרח כלל לדינא ובפרט שכל מקורו של המ"א הוא מדברי התוספות והמעיין בחידושי הרשב"א והריטב"א על הא דערביא אתרא מוכח דלא ס"ל כדברי התוספות ולבד כ"ז מדברי הרמב"ם שכתב דטעמא דתותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים משמע דמטעם זה בלחוד יש לאסור בכל מקום והיינו כיון שהוא חשבן וסחטן לשם משקה ועכ"פ בזה המקום שנהגו לסחוט בודאי אין להקל בכל גווני וכן משמע מסתימת הרמ"א כנלע"ד:

* דינו כתותים ורמונים - ולענין תפוחים משמע מב"י דג"כ דינו כרמונים משום דיש מקומות שסוחטין אותם למשקה אבל מביאור הגר"א משמע דס"ל דתפוחים דמי לשאר פירות [אך דבריו שם קצת מקושי הבנה דהראיה שמביא הב"י לדבריו מע"ג דף מ' דאיתא שם דרבי חש במעיו והביאו לו יין תפוחים של א"י של ע' שנה ושתה ונתרפא עוד איתא שם בא"י אחד שהיו לו ג' מאות גרבי יין של יין תפוחים דאלמא דמנהגן היה לסחוט תפוחים הרבה ונקט רמונים וכ"ש תפוחים ע"ש בב"י אותה ראיה גופא הביא הגר"א להיפך שהביא ראיה דלרפואה לא נקרא משקה מדלא הזכירו תפוחים [לאיסור סחיטה] אע"פ שהיה בימיהם יין תפוחים לרפואה כמ"ש בע"ג עכ"ל משמע דס"ל דזה היין היה נעשה רק לרפואה ומנ"ל לומר כן דכי משום שהוא טוב לרפואה ההכרח לומר שעשה רק לרפואה דדוחק גדול הוא דג' מאות גרבי יין יהיו נעשים רק לרפואה וצ"ע] וכן הט"ז בסק"ה ס"ל דדמי לשאר פירות וטעמו משום דבמדינתנו אין נשמע שיהיו עושין יין תפוחים [וכונתו דאין נשמע כלל בזמנינו שיהו עושין יין תפוחים בשום מקום דאלו היו עושין במדינה אחרת הרי מבואר בב"י דמשום זה אסור בכל העולם והט"ז נסתייע לדבריו מן הב"י ע"ש וכן מצדד במאמר מרדכי בפירוש דברי הט"ז ועיין בפמ"ג] אבל הח"א כתב דכהיום שהמנהג בארץ אשכנז למלאות מהם חביות לאלפים למשקה ואלו היו בשאר מדינות תפוחים לרוב כמו התם היו ג"כ עושין מהן משקה ולכן אסור לסחטן עכ"ד וכן נראה דאין להקל בזה בזמנינו כיון שהמנהג לסחטן וכמו שהחמיר המ"א לענין אגסים וגם הט"ז היה מודה אם היה רואה כן בזמנו:

* שנתרסקו - בטור כתב שנתרסקו יפה וכונתו דבעינן שיהיה נדוך היטב וכמו שכתב בעצמו לעיל בסימן רנ"ב והמחבר בכונה השמיט תיבת יפה דאזיל לשיטתו שם דס"ל דאפילו במחוסר דיכה מותר המשקין היוצאין וכמו שכתב הגר"א והמא"מ שם [ובחנם התפלא הב"ח על השו"ע] ומפני זה השמיט ג"כ בשו"ע מה שהביא הטור בשם בה"ת לענין גיגית שבועטין אותה במקלות דבעה"ת כתב שם זה לשיטתו דאוסר בריסוק לבד כ"ז שמחוסר דיכה ע"ש בדבריו משא"כ להמחבר. ולענין דינא כבר כתבנו לעיל בסימן רנ"ב בבה"ל בשם הא"ר דאין להתיר בריסוק לבד כ"ז שמחוסר דיכה וכשיטת הטור וסה"ת:

* משקין היוצאין מהן מותרין - וכ"ש חלות דבש שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן דמותרין [גמרא]:

* לתוך קדרה וכו' - וה"ה תוך קערה ואף דמדברי רש"י משמע דבקערה אף שיש בה תבשיל ג"כ אסור משום דלא מוכחא מילתא דזימנין למשקין קבעי לה [כן הוא ביאורו של רש"י וכ"כ בספר מטה יהודה וכן מצאתי במאירי ודלא כאיזה אחרונים שלא הבינו דברי רש"י כן] מדברי כל הפוסקים הראשונים והם הבה"ג והרי"ף והרא"ש והרמב"ם והסמ"ג והסמ"ק והטור ורבינו ירוחם והמאירי משמע דאין שום חילוק בין קדרה לשאר כלי אם יש בה תבשיל והא דחילק הגמרא בין קדרה לקערה הוא משום דסתם קדרה יש בה תבשיל וסתם קערה אין בה תבשיל:

* דהו"ל משקה וכו' - מדסתם המחבר דבריו משמע דס"ל לעיקר כדעת בעל ההשלמה שהובא בב"י דאפילו באשכול העומד למשקה ג"כ מותר וכן פסק במאירי:

* הבא לאוכל - אבל לתוך כלי שיש בה משקה אסור וחיובא נמי יש בזה כ"כ הא"ר וש"א ופשוט:

* אסור - וחיובא נמי יש בזה [רמב"ם]:

* הואיל ואינו ראוי - לכאורה הרי בסימן ר"ב פסק דמברכין על הבוסר פ"א וכל דבר שאין ראוי לאכול אין מברכין עליו גם בעוקצין פ"ו מ"ג ס"ל לר"ע דמטמא טומאת אוכלין ואפשר דלאו דוקא שאינו ראוי לאכילה כלל קאמר אלא ע"י הדחק ולכן נקרא פסולת נגד מה שסוחט וא"כ הוא מדרבנן [חמד משה]:

* לאכול - עיין במ"ב סק"כ שכתבנו דאם דעתו לאכול לאלתר דעת הט"ז ועו"ש להקל מטעם דגם בבורר מקילינן בלאלתר אם הוא אוכל מתוך פסולת ועיין בפמ"ג שרמז דבתוספות איתא הטעם לענין חולבת משום דש שנוטל האוכל מן הפסולת ובעניננו ג"כ הבהמה היא כפסולת וכשנוטל האוכל ממנה כדישה חשיבא וכן ה"ה לענין בוסר ולפ"ז נסתר הקולא לגמרי דבדישה אין נ"מ בין לאלתר לאח"ז ועיין בספר חמד משה שמצדד דכונת הר"ן והטור שכתבו כבורר אוכל מן הפסולת ג"כ היינו דמשום זה חשיבא כדש וכמו שכתבו התוס' אך שקצרו בלשונם [אח"כ מצאתי בנשמת אדם שגם הוא כתב כן] ונראה שכן הוא האמת שראיתי באור זרוע שמעתיק לשון ר"ת באריכות כתוב שם ג"כ בהדיא דהוא כמו דש שמפרק האוכל מן הקש ע"ש ולמה לן לומר שהטור יפלוג ע"ז ויכתוב בשם ר"ת בענין אחר ומלבד זה במלחמות כתב ג"כ דדעת הגאונים שאוסרין לחלוב בשבת לקדרה הוא משום דכדש חשיבא עי"ש ע"כ בודאי מהנכון להחמיר כדעת המג"א אף אם נסבור דאין בזה משום בורר. אך אם הבוסר ראוי לאכילה ע"י הדחק דלענין בורר ליכא בזה אלא איסורא מדרבנן וכדלעיל בסימן שי"ט ודש נראה ג"כ דלא שייך כ"כ באופן זה מדאורייתא דאין דומה למפרק מן הקש מסתברא דיש לסמוך להקל בשעת הדחק כדעת הט"ז ועו"ש:

* לסחוט לימוני"ש - עיין במ"ב מה שכתבנו דהוא אפילו למשקין דהנה מקור דין זה הוא מתשובת הרא"ש שהובא בב"י וז"ל וששאלתם על סחיטת לימוני"ש נראה דהם בכלל שאר פירות שמותר לסחטן שאין דרך כלל לסחוט לימוני"ש לצורך משקה אלא לצורך אוכל ומותר לסחטן בשבת עכ"ל וע"כ ר"ל כיון שאין המנהג לסחטן למימיהן לכך מי שירצה לסחטן למימיהן מותר כדין שאר פירות דבודאי לא הוצרך הרא"ש להתיר לסחטן לתוך אוכל דהרי אפילו אשכול של ענבים מותר לסחטו לתוך אוכל וכ"ש לימוני"ש דהוי כשאר פירות עכ"ל ספר מטה יהודה וכן משמע ממ"א ושארי אחרונים דכונת השו"ע הוא אפילו למשקין. ודע דמה שכתבנו בסוף דברינו דמותר לסחטו לתבשיל ועל גבי האוכל היינו דבזה אין צריך לחוש לחומרת הר"ח שכתבנו גבי אשכול של ענבים דלתירוץ הראשון של הב"י שהבאתי במ"ב בכל גווני אין להחמיר לענין לימוני"ש:

* ולר"ת וכו' - עיין במ"ב שכתבנו דכל הפוסקים פליגי על הר"ח והיינו בדין השני לענין משקה הבא לאוכל אבל בדין הראשון שלו דפוסק דבכבשים ושלקות יש חיוב חטאת כשסחטן למימיהן יש הרבה ראשונים דס"ל כוותיה היינו הרשב"א והרוקח ואו"ז ויראים להרא"מ וטעמם דפסקו כר"י דקי"ל כותיה נגד רב ושמואל דסובר דכבשים ושלקות כשסחטן למימיהן חייב וטעם הרי"ף וסייעתו מבואר בהרי"ף. ודע עוד דאפילו לשיטת הר"ח דסובר כר"י מ"מ מודה דשאר פירות מותר לסחוט למימיו לכתחלה וכנ"ל בס"א [ולהכי לא הזכיר המחבר כלל בס"א דעה זו לענין שאר פירות אפילו לחומרא בעלמא] שכן איתא בר"ח שבידינו בהדיא דסוחטין לכתחלה בפגעין ופרישן וע"כ טעמו משום דס"ל דכבשים ושלקות דרך לסחטן משא"כ בשאר פירות או משום דהבלוע בכבשים שם משקה עליו מקודם וכמ"ש במ"ב והנה בהגהות סמ"ק הוכיח מהא דכבשים ושלקות דאף בסחיטת פירות אסור למימיהן ובאמת מפירוש ר"ח מוכח איפכא וע"כ הטעם כמו שכתבנו וכבר ביארנו לעיל בבה"ל באריכות עי"ש:

* נמי אסור - האי לשון נמי לאו דוקא דכ"ש באשכול של ענבים וזיתים לקדרה דחייב לר"ח דעיקר סחיטה הוא בזיתים וענבים אלא משום דהשו"ע סתם לעיל בס"ד ולכך הזכיר הרמ"א דגם שם יש פלוגתא [ט"ז]:

* יזהר שלא ידחקם וכו' - עיין מ"א שכתב דלהמתירין לרסק לתוך הכוס גם בזה שרי וטעמו משום דמעורב במי הנטילה ולא גזרו ביה ואין להקל בזה דדין זה העתיקו כמה וכמה ראשונים:

* להדק מוכין - עיין מ"ב דמיירי שהם לחין כן משמע במ"א וכן מצאתי בפיר"ח שבידינו ולפ"ז לכאורה דאפילו אם אין בפי הפך כלום נמי אסור ומ"ש השו"ע שיש בו משקין משום דסתמא דמילתא אז המוכין כבר נתלחלחו עי"ז ואה"נ דאם הם יבשין עדיין מותר כנ"ל:

* ספוג וכו' - ואם הוא ספוג יבש עיין בא"ר ובס' תו"ש שמצדדין להחמיר משום דלא פלוג וברש"י קמ"ג ד"ה נוטל לכאורה לא משמע כן וצ"ע לדינא:

* יש מי שמתיר - ביאור הענין בקצרה כי ידוע דעת ר"ת וסייעתו דיש שני עניני סחיטה היינו סחיטה ממים איסורו משום ליבון ולא משום דש כי המים הולכים לאיבוד ולא דמי לדש ובשאר משקין הוא ההיפוך משום ליבון אין בם דאין מלבנים בם אלא איסורא הוא משום דש דומיא דסוחט זיתים וענבים אך דוקא כשצריך למשקין הנסחט דומיא דדישה וע"כ הכא בענין זה דהחבית הוא של יין איסורו הוא רק משום דש וממילא כשהמשקה הנסחט הולך לאיבוד אין זה בכלל דישה. וזה הוא דעת הרבה מהראשונים [הרשב"א וריב"ש והרב המגיד] אך דעת הר"י ועוד כמה בסייעתו דמ"מ אסור מדרבנן. וכ"ז היה שייך אם היה מכוין לסחוט אבל באמת אין מכוין לסחוט והוא רק פסיק רישא ולא ניחא ליה בההיא סחיטה כי הולך לאיבוד מן התורה בודאי אינו חייב בכל עניני שבת בפסיק רישא דלא ניחא ליה כדאמרינן שבת ק"ג ונחלק הערוך עם יתר הפוסקים לענין איסור דרבנן דלהערוך שרי לגמרי בפ"ר דלא ניחא ליה ולשארי פוסקים אסור. והנה מדברי השו"ע נראה דמסכים ליתר הפוסקים דפ"ר דלא ניחא ליה הוא אסור מדרבנן ומ"מ סיים בסוף הסעיף טוב להנהיגם וכו' והניחם על דעתם להקל בענין זה משום דהברזא ארוכה ע"ש כ"כ הט"ז והמ"א כתב משום דבעניננו הלא יש עוד קולא מה שהמשקה הולך לאיבוד ולא דמי לדש וכנ"ל. ודע שכל דברי הסעיף הזה הוא רק להפוסקים דשאר משקים אין מלבנים אבל להפוסקים דאין חילוק בין מים לשאר משקין ובפרט יין דסברת הר"ן דדומה למים לענין כביסה וכמו שכתב הב"י [ועיין בט"ז שמסכים להר"ן ביין לבן] יהיה מן התורה אסור סתימת המסוכריא משום איסור ליבון שמתלבנת המסוכריא עי"ז [ומה שכתב הר"ן דאין דרך ליבון במסוכריא עי"ז שארי הראשונים לא הזכירו סברא זו רק שכתבו משום דאין ליבון בשאר משקין עיין בסה"ת] ואין חילוק בין אם המשקה הנסחט הולך לאיבוד או לא ואין שייך זה הענין כלל לפ"ר דלא ניחא ליה דזה הוא רק אם נאמר דחיובו משום דישה. ומה שכתב המ"א בסקכ"א דחיובא ליכא לכו"ע היינו בפ"ר דלא ניחא ליה אבל בענין זה גופא הוא כמו שכתבנו:

* דלא ניחא ליה - הנה בעניננו לא ניחא ליה כלל בהסחיטה ואדרבה היה רוצה שלא יסחט כי הולך לאיבוד אבל באמת אפילו רק היכא שאין נהנה כלל בהפעולה שנעשה על ידו ואין לו שום נ"מ בזה נקרא ג"כ פ"ר דלא ניחא ליה כיון דהוא אין מכוין להפעולה כן הוכיחו התוספות בשבת ע"ה ד"ה טפי מהא דשבת ק"ג בגמרא דקעביד בארעא דחבריה:

* טוב להנהיגם וכו' - היינו בצירוף הסברא דברזא ארוכה וכמו שכתבתי במ"ב דאל"ה הכרעת השו"ע בריש הסעיף דלא כהערוך. כתב הט"ז אם נשפך שכר או שארי משקים שאינם מלבנים על המפה שעל השלחן והוא רוצה לנקותו עכ"פ לא ישאב משם תוך כף אחד ולשפוך לחוץ דאע"ג דישליכנה לאיבוד מ"מ כאן בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור גמור והוי תולדה דמפרק [ר"ל דיש בזה איסור תורה] ובזה הכל מודים לאיסור ולא יועיל מה שישפוך אח"כ הכף לחוץ דזהו מעוות לא יוכל לתקון אלא בסכין יש היתר לדחות מעל המפה ולגרור על ידו המשקה שנשפך על המפה ויזוב לאיבוד וטוב [בט"ז שלפנינו איתא רק ומפני זה תמה עליו בא"ר דבאופן זה שאינו נוטל בכח רק שואב המשקה העומד וצף מלמעלה גם בכף אין בו איסור אבל ראיתי בספר תו"ש ובספר שלחן עצי שטים שהעתיקו דברי הט"ז משמע דצ"ל וטוב והיינו דמדינא דעת הט"ז בסכין להקל אפילו כשגורר בכח דסובר דהמנהג כהערוך ובאופן זה אסור בכף] שלא יגרוד בכח דאל"כ עביד איסור דרבנן עכ"פ לדעה אחרונה וצריך להזהר מה שיוכל להזהר עכ"ל הט"ז וא"ר חולק עליו וסובר דאין חילוק בין כף לסכין דגם בכף אפילו כשנוטל בכח אין בו איסור תורה כיון שדעתו להשליכה לחוץ ואין סוחט בשביל המשקה ע"כ אין בו אלא איסור דרבנן לדעה אחרונה כמו בגורד בסכין וכן משמע בפמ"ג דאין בו איסור תורה אמנם לכתחלה בודאי יש ליזהר מאד שלא לגרוד בכח אפילו בסכין וכ"ש בכף דהא אנו פוסקים כדעה אחרונה אלא יסיר המשקה הצף מלמעלה שלא בדוחק ובאופן זה אפילו בכף שרי לכו"ע. עוד כתב הט"ז דאם מים או יין לבן נשפך על המפה אסור לגרור אפילו בסכין דהוי מכבס וכונתו כשגוררו בכח דאז בודאי בא לידי סחיטת המפה דהוא תולדה דמכבס ויש בזה איסור תורה משום ליבון המפה [כן משמע בספר תו"ש ובספר שלחן ע"ש בביאור דברי הט"ז] ובפמ"ג מסתפק בכונת הט"ז דאפשר דס"ל דבמים אף שאין בכח אסור לגרור דבעת הגרירה שרוצה לשפכו לארץ נתלחלח במפה המקום שהיה יבש מתחלה ושרייתו הוא כיבוסו ע"ש וטעם השני שכתב שם הוא דחוק מאד ומ"מ נראה דבעת הצורך אין להחמיר שלא בכח עיין לעיל בסימן ש"ב ס"ט בהג"ה ובמ"ש שם בביאורנו דדעת רוב הפוסקים דבגד שאין בו לכלוך לא אמרינן שרייתו הוא כיבוסו וגם שאין מתכוין לכבס ע"ש:

* ליתן כרכום בתבשיל - עיין בנ"א שמפקפק קצת בעצם הדין מהא דאיתא בשבת ע"ה שוחט משום מאי מיחייב רב אמר משום צובע וכו' ניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא הרי אף דאוכל הוא שייך בו צביעה ולפי מה שראיתי באור זרוע דפירש על מה דאמר דליתווס בה"ש היינו העור של בה"ש ניחא הכל:

ביאור הלכה סימן שכא

===================

* אבל יכול לעשות ממנו מעט - עיין במ"ב והנה המ"א הביא ראיה לדבריו דלסעודה אחרת אפילו מעט אסור מס"ה דאסר שם למלוח ביצה להניחה לצורך סעודה אחרת ואזיל לשיטתיה בסק"ז והא"ר השיג עליו ועיין בשע"צ ואין הנידון דומה כ"כ דהתם הוא משום חשש עיבוד כמו שכ' בביאור הגר"א משא"כ בזה וראיה ברורה לענ"ד דהלא הדין דלהניחו אסור למלוח הוא משבולי הלקט והוא בעצמו העתיק מספר התרומה דמי מלח מועטין לצורך יומו שרי לעשות ע"ש:

* אסור למלוח וכו' - עיין במ"ב שכתבנו דכן מוכח מביאור הגר"א הוא ממה שכתב מקור לדין זה דלהניחו משום דמליחה דשם ע"ה ע"ב מיירי בכה"ג והרי שם מוכח בגמרא דמימרא דרבה בר ר"ה דיש מליחה באוכלין [ונקטינן כוותיה לענין איסורא כמ"ש הגר"א מקודם בשם התוספות] מיירי שמלחה לזמן רב שבאופן זה מצוי שמולח הרבה אבל לא מסעודה לסעודה וכ"כ בפיר"ח בהדיא דרבה בר ר"ה מיירי דוקא כשכונתו לצאת בו לדרך או לאכלו אחר כמה ימים אבל לאכלו ביומו לא ע"ש:

* דהואיל וכו' - עיין במ"ב מש"כ והוא מדברי המ"א וא"ר וכונו בזה לתרץ קושית הט"ז לקמן בסימן שכ"ד ס"ז דפסק שם המחבר דשווי אוכלא מותר בשבת ולפיכך כתבו דהאיסור בזה משום טוחן וכמו שביארנו ולשון דקמשוי ליה אוכל שכתב רמ"א אינו מדוקדק כ"כ לפירושם:

* ואינן וכו' - ואם יכולין לאכלו ע"פ הדחק בלי חתוך צ"ע קצת [פמ"ג] והנה השו"ע מיירי בדעתו להאכילם לאח"ז וכמו שכתבתי במ"ב אף דהפמ"ג בסימן זה נסתפק בזה דאפשר דלא התירו כ"א בדבר הראוי למאכל אדם לקמן בסימן שכ"ד סובר כמו שכתבתי וכן משמע בביאור הגר"א דמביא ראיה להא דהרשב"א מהא דמשמע בשבת קנ"ה דשחת וחרובין היה מותר לחתוך לפני בהמה אי לאו משום מיטרח באוכלא אלמא דאף בשחת שהוא מאכל בהמה מותר:

* המחתך הירק דק דק - בגמרא איתא אר"פ האי מאן דפריס סילקא חייב משום טוחן ופירש רש"י פריס מחתכו דק דק וכ"כ התוספות דמיירי בחתיכות קטנות כעין טחינה אבל בחתיכות גדולות קצת אין דרך הטחינה בכך וכ"כ הרמב"ם דק דק אך כ"ז לענין חיוב אבל לענין איסור יש ליזהר מאד בזה דכבר כתב בספר יראים להרא"מ דשיעור דקותן לא נודע לנו וכן משמע בב"י דהצריך לענין היתר אישלאנד"א שיעשה חתיכות גדולות במקצת וגם יהיה סמוך לסעודה עי"ש:

* לפני זקנים - עיין במ"א שכתב דמשמע דלפני מי שיכול ללעסו כך שרי ולענ"ד אין דבריו מוכרחין דנקט לפני זקנים משום אורחא דמילתא שהם אינם יכולין לאכול אם לא יחתכום דק דק אבל לעולם בדבר שהוא משום גדולי קרקע שייך בו טחינה בכל גווני וכן נראה מדברי הגר"א בביאורו שכתב מקור לדברי הרשב"א דלאלתר שרי מהא דאיתא אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני הבהמה משום מטרח באוכלא משמע דאל"ה שרי והיינו משום דמיירי בלאוכלו לאלתר ע"כ לא שייך בו לאסור משום טחינה כמו דאסרו לענין ריסוק חרובין והרי הגמרא מיירי שם דהבהמה יכולה לאכול כך דאל"ה היה שווי אוכלא ושרי ואפ"ה היה שייך בו טחינה אם היה מתקנו לאח"ז וע"כ דס"ל כמו שכתבנו. ודע דאפילו לדעת המ"א שמתיר לחתוך לפני מי שיכול ללעסו כך היינו דוקא בגרוגרות וחרובין שאין לו צורך לחתוך אבל מה שחותכין ירק דק דק שקורין מזרי"ע וכדומה בעינן דוקא באותה סעודה גם לדידיה [פמ"ג]:

* לפרר לחם - ואפילו בסכין מותר אם לא בכלי המיוחדת לכתישה כגון לכתוש מצה במכתשת אסור כמו גבינה על רי"ב אייזי"ן וכנ"ל וכתב בספר תוספת ירושלים דאפילו ליתן מים עם הלחם ג"כ שרי ובלבד שלא יגבלם עם המים ע"ש:

* מידי דהוי אבורר - ולכאורה הלא בבורר לא התירו כ"א ביד ולא בכלי דאז חשיב בורר בכל גווני וא"כ היה לנו לאסור בעניננו כשמחתך בכלי כ"א במפרר ביד ועיין בריב"ש סימן קפ"ד שמעורר שם ג"כ בזה אבל מכל דברי הפוסקים משמע דבעניננו אפילו כשמחתך בסכין שרי והטעם כתב הפמ"ג דכמו בבורר דרך אכילה הוא כשבורר בידו לאכול לאלתר ה"נ בעניננו דרך אכילה הוא אפילו כשמחתך בסכין לאכול לאלתר דדרך אכילה הוא בסכין אם לא כשמחתך בכלי המיוחדת לטחינה כמו לגרור גבינה על רי"ב אייזי"ן וכיו"ב [אך שמפקפקים בזה משום דאינו גידולי קרקע] דאז דמי לנפה וכברה דשייך שם בורר אפילו בלאלתר. ויש לעיין אם חותך הבצלים והצנון דק דק בסכין גדול המיוחד לזה [שקורין בלשוננו הא"ק מעסע"ר] אולי עכ"פ דומה לקנון ותמחוי דאינו מיוחד כ"כ כמו נפה וכברה ואפ"ה אסרו רבנן לכתחלה כיון דמיוחד קצת לברירה וכנ"ל בריש סימן שי"ט ע"ש ואפשר דה"ה בעניננו:

* אבל אם נתלשו מבע"י - עיין מ"ב שהעתקתי דברי מ"א שהסכימו עליו האחרונים אף שהשמטתי ממנו מה שכתב או לסחט לתוך האוכל דלפי מה שכתב אח"כ דהוי כבורר אוכל מן הפסולת תו אין להקל בזה לשיטת ר"ת האוסר בבוסר לעיל בסימן ש"כ ס"ה ע"ש וכן משמע בש"ע הגר"ז:

* שנתרסקו מבע"י - היינו דכיון שכבר נתרסקו תו ליכא למיגזר על משקין היוצאין משום שמא ירסק ולא גזרו על מרוסק אטו שאינו מרוסק [רש"י במשנה] ועיין לעיל בסימן ש"כ ס"ב בבה"ל לענין זיתים וענבים שנתרסקו דלדעת הטור וסייעתו בעינן דוקא שיהיה מרוסק יפה שלא יהא מחוסר דיכה ואז מותר משקין היוצאין בשבת ומסתברא דה"ה כאן אע"ג דאפשר לחלק קצת משום דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא עיין שבת י"ט ע"ב. ודע דאם יודע שהדבש הזה צף מבע"י אפילו לא ריסקן להחלות כלל מותר ליקח אותו הדבש כן משמע בב"י:

* אין מגבלין וכו' - עיין מה שכ' במ"ב דדעת בעה"ת לפסוק כרבי דתיכף משנתן בו מים חייב וזו היא דעת הי"א הנזכר פה בסט"ז ובסימן שכ"ד ס"ג. ודע דנ"ל ברור דאפילו לדעת בעה"ת הזה דנתינת מים נקרא גיבול ונתן בו מים מע"ש מ"מ אם גבל אח"כ בשבת חייב ולא אמרינן דזה מקרי לישה אחר לישה וראיה מדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול [הובא ברוקח ואו"ז] הלש והעורך והמקטף חייב משום לש והנה מלאכת העריכה היא אחר לישה אלמא דאף שכבר נילוש העיסה מ"מ יש בזה עוד משום לישה והיינו משום דע"י העריכה מתיפה הלישה יותר וכ"ש בזה דמעיקרא בחול לא היה אלא נתינת מים לבד אף דס"ל דזהו גיבולו מ"מ אם מגבל אח"כ עושה לישה גמורה בשבת וחייב ואין להקשות ע"ז מהא דכתב הרא"ש בפ"ד דביצה סימן טי"ת על מה שאמר שם וקיטמא שרי דמיירי שנתן בו מים מעיו"ט ונתינתו זהו גיבולו וכבר נתגבל מעיו"ט ור"ל דלכן מותר ללוש אח"כ הקיטמא ולטוח על התנור אלמא דלרבי משנתן מים תו אין חייב משום לישה אפילו לש אח"כ זה אינו דשם דאיירי באפר שהוא דבר שאינו בר גיבול בעצם אלא דחשבינן לרבי נתינת מים כמו לישה ע"כ ליכא למיחייביה תו עוד משום לש כשמערב האפר בהמים אחרי דעצם לישה גם עתה אין כאן והעירוב שמערב עתה האפר בהמים הלא לרבי נחשב עירוב מעת תחלת נתינת המים משא"כ בעניננו דעושה אח"כ לישה גמורה בודאי חייב אח"כ משום לש אף לרבי ובע"כ צריך לחלק כן דלא תקשה על הרא"ש מירושלמי דעורך ומקטף הנ"ל:

* שמא יבוא - הנה בגמרא איתא דברייתא דמתיר גיבול ע"י שינוי ע"כ ר' יוסי ב"ר יהודה היא דאינו מחייב בנתינת מים [דאל"ה מנתינת מים ליחייב דבנתינת מים לא שייך שינוי] וכתב בפמ"ג דלדעת התוספות בשבת י"ח דס"ל דבדבר דלאו בר גיבול לכו"ע חייב בנתינת מים ע"כ דקמח קלי בר גיבול הוא והותר הגיבול ע"י שינוי דמעט מעט וכתב דלפ"ז גם בקמח שאינו קלי מותר ע"י שינוי דמעט מעט לתרנגולים ע"ש וראיתי בספר נשמת אדם שהשיג עליו בזה וכתב דלפי מאי דקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה בודאי גם במעט מעט אסור מן התורה [דאין לומר משום דיש לו עיסה גדולה ללוש ועושהו במעט מעט חשיב שינוי דהא קי"ל בשבת ק"ג ע"ב דאפילו יש לו אריגה על כל הבגד וארג ב' חוטין חייב ולא מתחשיב שינוי בזה וא"כ ה"ה באורג חוט אחד או בלישה פחות מגרוגרת יש עכ"פ איסור תורה בזה וכי משום דלש עוד פחות מכשיעור יתבטל האיסור מן הלישה הראשונה והיינו אפילו אם התרנגולים אכלו המעט הראשון שגבל קודם שגבל עוד מעט דאל"ה מיצטרפי להדדי ויש בהם חיוב חטאת עיין שבת דף פ' ע"א] ולא הותר זה כ"א בקמח קלי דלאו בר גיבול הוא ולדעת התוספות וסייעתם דס"ל דקמח קלי בר גיבול הוא מפרש מה שאמר הגמרא על יד על יד דהיינו ע"י שינוי דכלאחר יד ונסתייע בזה מדברי רש"י אבל באמת חלילה לנטות בזה מדברי הראשונים היינו הרי"ף כתב בהדיא דפירושו מעט מעט וכן בפירוש ר"ח וכן כתב בערוך ערך יד וכן משמע מהרמב"ם וכן בגמרא ע"ג י"ט וקובץ על יד ירבה דהתם מוכח שפירושו מעט מעט וכן רש"י גופא בביצה י"ב מפרש על יד על יד מעט מעט וגם בכאן מה שכתב מעיקרא דהאי גובלין הוא כלאחר יד ג"כ הכונה דלפי שהוא ע"י שינוי דמעט מעט כדמפרש ר"ח לכך קראו כלאחר יד אך לפ"ז חזרה קושייתו על מקומה דהא קיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה [ולכאורה רציתי לתרץ דבגמרא איתא האי מימרא זו דעל יד על יד בשם ר"ח ונוכל לומר דהוא אזיל לשיטתו בדף ע"ד דס"ל שם דמותר לברור פחות מכשיעור ולאכול ומשום דדרך אכילה הוא בכך וכמו שכתבו התוס' שם וה"ה בלישת קמח קלי אבל באמת זה אינו דא"כ לפי מאי דמסיק הגמרא שם לאסור לא היה להו להפוסקים הרי"ף והרמב"ם להעתיק דבר זה לדינא]. ונ"ל דבאמת הדין עם הנשמת אדם דקמח בעלמא יש איסור מן התורה אף בחצי שיעור ולא הותר בקמח קלי משום זה וגם דא"כ הי"ל לר"ח לומר פחות מכשיעור כמו דאמר לעיל בדף ע"ד ולמה נקט לישנא דעל יד על יד אלא ודאי דאף אם היה כגרוגרת ג"כ מותר בקמח קלי דגרוגרת הוא ג"כ מעט ושום פוסק לא ראיתי שיזכיר דדוקא פחות מכשיעור וכן משמע בספר נתיב חיים דאפילו כשיעור גרוגרת ג"כ מותר וטעם ההיתר נ"ל לדעת התוספות משום דע"י מה שמיבשין הקליות בתנור ועושין אותן שיהיו ראוין לאכילה הוא חשיב כמו דבר שנאפה ונתבשל ולכך אף דע"י נתינת מים שנותנין בתוכו אח"כ הוא מתגבל אין זה חשיב כמו מלאכת לישה אלא כמו תיקון אוכל בעלמא דדרך אכילתו בכך והוא חשיב כמו רוטב שנותנין בתבשיל ואין זה מלאכה דאורייתא ולכך הותר מעט מעט דחשיב קצת שינוי א"נ דכוונת הגמרא מעט מעט הוא ג"כ דוקא בעת האכילה ומשום דדרך אכילה בכך ודומיא דמאי דסבר ר"ח לעיל בדף ע"ד בהתירא דפחות מכשיעור משום דדרך אכילה בכך וה"נ בזה ואף דהגמרא לא ס"ל למסקנתו שם סברתו הכא בזה בקלי שאני וכמו שכתבנו דהוי כמו רוטב בתוך התבשיל [ומה שאמר שם בגמרא הא מני ר"י ב"ר יהודה משום דלרבי יש בזה עכ"פ איסור משום נתינת מים ובע"כ צריך לפרש הכי לפירוש הרמב"ם דס"ל דקמח קלי לאו בר גיבול הוא] אבל בסתם קמח אין טעם להתיר לישה לתרנגולים אפילו בפחות מכשיעור משום דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה בכל מלאכות וכמו שכתבנו בסימן ש"מ בבה"ל ע"ש ולא הותר בלישה לתרנגולים כ"א באופן המבואר במורסן בסימן שכ"ד ס"ג עי"ש. ודע דבפירוש ר"ח הנדפס מחדש על שבת ראיתי דבר חדש שכתב דהא דמתירין בשתיתא ובקלי דוקא ע"י ניעור שתי וערב בלבד ולא גיבול ממש אבל מכל הפוסקים לא משמע כן:

* שהרי היא כחול - משמע מזה דבחול אין שייך לישה והרמב"ם לשיטתו אזיל שכתב ספ"ח אין גיבול באפר ולא בחול הגס וכו' והראב"ד חולק וכתב ואינו כן שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבד חייב וכן דעת האחרונים [מ"א בשם המ"מ]:

* ואפילו ברך וכו' - עיין במ"ב שכתבנו בשם הט"ז לאסור טחינת מצה אפויה ליתן לתוך היין או מי דבש והא"ר חולק עליו והנה בתוספתא איתא מפרפרין גלוסקין לפני החולה ובלבד שלא יגבל הא"ר יפרש דמיירי כשהיא עבה והוא עושה הרבה:

* יכול לערבו - עיין במ"ב שכתב אפילו אם לא נתערבו וכו' כ"כ הא"ר ופמ"ג לדעה זו וכן הוא פשוט בפירוש השו"ע דאם נתערב מבעוד יום היינו היש אומרים שבסעיף ט"ז ועיין בב"י באורך דמוכח כן בפשיטות ומשמע דאפילו לעשות בשבת בלילה עבה התירו ג"כ באופן זה שאין טורף בכח ובאמת צע"ג בזה האיך התירו חז"ל עצם הגיבול דהוא איסור דאורייתא ע"י השינוי המועט הזה דהיינו שאינו טורף בכח וגם מרמב"ם פכ"ב משמע דאם יטרוף לא הוי כ"א איסור דרבנן שחשבהו שם בההוא פרקא דמיירי מעניני השבותין [ואולי דזהו כונת הטור והמחבר שכתבו אלא מערבו מעט מעט והוא כעין מה שהתירו בקמח קלי על יד על יד אבל מן הב"י ויתר הפוסקים לא משמע כן גם בגמרא לא נזכר דזהו דוקא על יד על יד] ואם נאמר שהוא דבר שאינו בר גיבול יהיה יותר קשה לשיטת הרבה מהראשונים והרא"ש גופא בפ"ד דביצה סובר כן דבמידי דלאו בר גיבול נתינת מים זהו גיבולו והכא כתב הטור דהרא"ש הסכים לדעה ראשונה דאפילו לא נתן בו משקה מבעוד יום ג"כ מותר ליתן בו בשבת גם יקשה מאד הא בגמרא איתא חרדל שלשו ואיך יתהוה לישה בלא משקה ומה שתירץ הפמ"ג דאיירי שנילושה מתמצית לחותה הוא דוחק גדול. ולולא דמסתפינא הו"א כפשוטו דמיירי שהחרדל נילוש מבעוד יום וכן במה שאמר שחלים ששחקן מיירי ג"כ שנילוש מבעוד יום ומה שממחו עתה בשבת אין עושה מעשה לישה כלל דהא כבר נילוש ואין מיפה בהמיחוי להלישה אלא ע"י המיחוי שממחהו להחרדל עושה את החרדל רכה מאד שיהא ראוי לשתיה ואין דבר זה מקרי לישה אלא כשהוא טורף יפה בכף יש בזה איסורא דדמי ללישה. וכ"ז שכתבנו מוכח דזהו שיטת הרמב"ם דז"ל בפ"ח הלכה י"ד חרדל שלשו מע"ש למחר ממחה ושותה בין ביד בין בכלי ומשמע דכל עשייתו בשבת הוא רק לעשותו רכה שיהא ראוי לשתיה ולכך אין זה בכלל לישה כלל ואף דגם בשתיתא שהיא רכה צריך שינוי ליתן האוכל תחלה התם שאני דמערב קמח במים ולכן אף שהיא רכה דמי ללישה מדרבנן וצריך שינוי אבל בזה הוא להיפוך ע"י המיחוי במים הוא מפריד את החלקים שנדבקו ע"י הלישה ולכך אין איסור בזה כלל אם לא כשהוא טורף בכח דמי קצת ללישה ולכן כתבה הרמב"ם בפרק כ"ב בין השבותין והנה קצת מדברי רמוזים במה שהביא בב"י בשם ספר שבולי הלקט בשם רבינו יאשיה ע"ש. היוצא מדברינו שלפי דעת הרמב"ם אפילו נתן מים מבעוד יום כ"ז שלא לש אין יכול ללוש אח"כ בשבת וחמיר דעתו מדעת הי"א שהובא בסט"ז:

* וי"א דלא יערב וכו' - עיין במ"ב מה שכ' ודוקא כשנתן המשקה בשבת וכו' הוא מדברי המ"א בשם המרדכי ובביאור הגר"א כתב שט"ס הוא במרדכי וצ"ל אם נתן וכו' ור"ל דדוקא אם נתן מע"ש מותר ביד אבל אם לא נתן המשקה בע"ש גם ביד אסור דהא כל דברי המרדכי קאי אליבא דמאן דס"ל נתינת מים זהו גיבולו ע"ש ולדידיה בודאי אפילו ביד אסור מפני נתינת המים שמתחלה ומפני זה הגיה הגר"א במרדכי דצ"ל אם נתן המשקה וכו' ומ"מ לא רציתי לנטות מדברי המ"א שבב"י וד"מ הארוך משמע ג"כ כהמ"א ובאמת קושיא זו כבר הקשה בב"י על המרדכי ונשאר בצ"ע והיא קושיא חמורה מאד ועיין בדמשק אליעזר שנתקשה מאד אף לפי הגהת הגר"א. והנה על האור זרוע שהביא ג"כ הלשון הזה הכתוב במרדכי אין תימה כלל דהוא ס"ל שם בעצמו דנתינת מים לא זהו גיבולו ע"כ מותר ליתן המשקה בשבת אך על המרדכי קשה ואולי יש לומר דצ"ל במרדכי ובאור זרוע כתב אם לא וכו' ובזה יהיה ניחא קושית הב"י אבל מ"מ דברי המ"א עדיין אינו מתורץ היטב דבודאי לשיטת הא"ז ה"ה אם נתן המים מבעוד יום ג"כ אסור בשבת לטרוף בכף והאי דנקט אם לא נתן לרבותא דאפילו בזה מותר לערב בו מים ויין בשבת כשמערב באצבעו:

* דוקא שנתנו - עיין במ"ב מש"כ בזה והוא מדברי הט"ז וכ"כ הא"ר ואף שהמ"א כתב דאם נתן בו קצת משקה מבעוד יום לא חשיב כמגובל עי"ז כונתו מעט מן המעט שכן מורה לשון התה"ד עי"ש ועוד דלמה לן לעשות פלוגתא בין המ"א ובין הט"ז ועיין באה"ט והנלענ"ד כתבתי:

* אבל בשבת אסור וכו' - ובדיעבד אין לאסור כי הרבה פוסקים מקילין כסברא הראשונה [א"ר] ומשמע בפשיטות דאם עשה לישה גמורה בשבת בלי שינוי אסור אפילו דיעבד וכן משמע משמע בסימן שי"ח ס"א ע"ש:

* שהוא לרפואה - ר"ל שאינו מאכל בריאים שהוא עשוי רק לצנן לאדם מחום בית המרחץ [גמרא ק"מ ע"ש]:

* שדרך לשרותו לרפואה - בגמרא איתא הטעם שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ונ"מ דאפילו אם הוא מתכוין בשרייתו לשתיה בעלמא אסור מטעם זה:

* פתו - ואין כאן היכר שהוא לרפואה שכל השנה אדם נוהג בטבול [מאירי] ומשמע מזה דאפילו הוא מתכוין לרפואה ג"כ שרי:

* ואם אין וכו' מותר לגמור - היינו אפילו בידים וכדמוכח ממה שסיים לפיכך וכו' ועיין לעיל בסימן רנ"ב בט"ז סק"ו שרצה לדחוק עצמו בפי' דברי הטור דאין הכונה לגמור בידים ובאמת זה אינו כמו שכתבנו דבטור העתיק ג"כ לשון הרמב"ם דמותר לגמור שחיקת הריפות אח"כ מצאתי שכבר השיגו הא"ר ודחה דבריו:

* במאכל וכו' - איני יודע מה מלמדנו דמתחלה מיירי נמי במאכל של תפוח כדאיתא במרדכי ואפשר דבא הרמ"א להורות דהמחמיר אין לו להחמיר רק במאכל של תפוח [וה"ה בתפוחי אדמה] וכדומה שדרך הוא ליפות ולהחליק המאכל ע"י המירוח ומחזי כממרח אבל בשאר דבר מאכל אין לו להחמיר כלל והוא כעין מה שהקיל המ"א בממרח על הלחם אך המ"א הקיל מטעם אחר כמו שנכתוב לקמיה:

* תבוא עליו ברכה - עיין במ"ב ועיין במ"א שכתב בשם הגהת סמ"ק דמותר למרח התפוחים גם למקום הריקן וסיים המ"א דה"ה על הלחם וכדי לבאר דברי המ"א אעתיק לשון הגהת הסמ"ק בעצמו דז"ל שם אחר שהביא מתחלה דיש ממחק באוכלין מדרבנן כתב שם דמותר למרח התפוחים מבושלות שבתוך הפשטיד"א כיון שאינו עושה אלא כדי לשימם במקום שאין שם עכ"ל ור"ל שאין כונתו בהמירוח לעצם המירוח רק למלא במקום הריקן ואף דהוא פסיק רישא והסכים המ"א לעיל בסימן שי"ד דאף במלתא דרבנן אסור הכא כיון דבלא"ה יש להקל מטעם דאפשר לאכול בלא זה אין לו להחמיר כלל. ודע דאף דמשמע דלכו"ע מדאורייתא אין ממחק באוכלין היינו אם ממרח האוכל בעצמו אבל אם סותם בו פי נקב החבית וממרחו מלמעלה שייך בו שם ממחק וכמו שכתב הא"ר בסימן שי"ד בשם הראב"ן דחלב ושומן דינו כשעוה:

* לקלוף וכו' - עיין במ"ב והוא מהב"י בשם הירושלמי דיש בזה משום מלאכת בורר ומה שכתב הרמ"א אסור לקלוף לאו דוקא א"נ משום דרצה לאשמועינן דלאלתר אפילו לכתחלה שרי. ולכאורה יש לדקדק דכיון דקולף בכלל בורר הוא ליתסר אפילו לאכול לאלתר דהא מי שקולף תפוחים ושומים ובצלים נוטל הפסולת ומניח האוכל וכבר נתבאר לעיל בסימן שי"ט דפסולת מתוך אוכל אפילו לאלתר חייב ונראה דכיון דא"א בענין אחר ודרך אכילתו בכך לא מקרי פסולת מתוך אוכל שאינו אלא לאכול התוך וכל שהוא לאלתר שרי אבל להניח אסור דלא עדיף מאוכל מתוך פסולת [מאמר מרדכי] ואין להקשות על דברי הראשונים [הלא המה התרומה והסמ"ג והמרדכי] שהעתיקו דברי הירושלמי הנ"ל דקולף חייב משום בורר להלכה מהא דאיתא בביצה י"ג ע"ב רב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי וזה לא מסתבר לחלק בין קליפת שעורים לקליפת שומים ובצלים י"ל דשם מיירי בדעתו לאכול לאלתר אך לפלא על הרמב"ם שהשמיט האי דינא דירושלמי לגמרי ולא הזכירו כלל ולולא דברי קדשם של הראשונים הנ"ל היה נ"ל ליישב דברי הירושלמי הנ"ל באופן נאות וממילא היה ניחא דעת הרמב"ם שהשמיטו והוא בהקדם מאי דאיתא בגמרא הנ"ל המקלף שעורים מקלף אחת אחת ואוכל [דהוי אכילת עראי ופטור ממעשר] ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב א"ר אלעזר וכן לשבת איני והא רב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי אלא כי איתמר דר"א אסיפא איתמר המולל מלילות של חטים מנפח על יד על יד ואוכל וכו' מתקיף לה ר' אבא בר ממל ורישא למעשר אין לשבת לא ומי איכא מידי וכו' ומתרץ שם במסקנא את קושיתו דכמו דמעמיד ערימה בביתו פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה [היינו מלאכת אומנות] ה"נ לענין קולף הרי דס"ד דגמרא וכן ס"ל לר"א בר ממל דקולף הוא בכלל מלאכה כמו לענין מעשר ובודאי דאין לחלק לפ"ז בין לאלתר לאחר זמן ונוכל לומר דזה היה דעת הירושלמי ויהיה הטעם משום בורר ושלא כדברי רש"י דהוא משום דש וע' בתוס' אבל לפי המסקנא דבבלי דקולף פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה לא הוי ע"ז שם מלאכה כלל ואפילו בדעתו לאכול לאחר זמן דומיא דמעמיד ערימה בבית דפטור בכל גווני מטעם זה וכן בכל מקום דאיתא בש"ס פטור משום מלאכת מחשבת ודאי דבכל גווני פטור דלא הוי מלאכה כלל וא"כ ה"ה בעניננו לענין קולף ובעלמא בורר פסולת מן האוכל שאני דמקרי מלאכת מחשבת דבורר מין אחד מחבירו ומה דשרי שם לאלתר דדרך אכילה בכך כנלע"ד לולא דברי הראשונים הנ"ל. ודע דדברי רבינו פרץ המובא בב"י שכתב דדוקא מעט מעט אבל קיבוץ גדול נראה כבורר מוקשה מאד מהא דסוגיא הנ"ל דרב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי ודוחק לומר דכסי כסי הוא ג"כ בכלל מעט מעט ואפשר דמטעם זה השמיטו הרמ"א ולא העתיקו להלכה:

* לאלתר שרי - וכ"כ המ"א לעיל בסק"ח ע"ש וע"ש בחידושי רע"א שהקשה לפ"ז על מה שפירש"י בדף ע"ד בד"ה וליחשב נמי כותש ונשאר בקושיא ולענ"ד י"ל בפשיטות דהגמרא איירי דקולף ביד והתם דכותש במכתשת דהוא בכלי חשיבא כמו דש דעד כאן לא פטרינן בקולף כ"א משום דבעינן מלאכת מחשבת לענין שבת כמו לענין משכן וכמו שמסיק שם בגמרא והלא מלאכת כותש היה במשכן וכמו שפירש"י. ולא אאמין שיצא זה מפי הגאון רע"א רק מאיזה תלמיד טועה:

ביאור הלכה סימן שכב

===================

* ביצה שנולדה וכו' - עיין במ"ב שכתב גזירה משום שבת שאחר יו"ט וכו' שאז וכו' מדאורייתא באכילה כ"כ המ"א וכ"כ הראשונים והוא מגמרא ביצה ב' ע"ב וכן משמע שם ג' ע"ב דקאמר בשלמא לרבה וכו' הו"ל ספיקא דאורייתא וצ"ע על פי' המשניות להרמב"ם שכתב במשנה א' שם דהכנה טבעית היא רק איסורא דרבנן:

* נולדה בזה אסורה בזה - היינו ביום א' הסמוך לשבת אבל ביום ב' שרי וכן אם יו"ט ביום ה' וי"ו ונולדה ביום ה' מותר בשבת ואינו אסור כ"א כשנולדה ביום הסמוך לשבת לבד אם הם ב' יו"ט של ר"ה דאז חשובין שניהם כיומא אריכתא. לקמן סימן תקי"ג:

* אוכלי בהמה וכו' - עיין במ"ב מש"כ ומשמע בגמרא היינו דשם איירי לענין טלטול עצי בשמים ושמותר ג"כ לקטמם וצע"ק מלעיל סימן ש"ח ס"ל דלפי מה דקי"ל שם לכאורה אין היתר לטלטולם:

* אבל קיסם וכו' - אפילו ליטלו כדי לחצות בו שיניו אסור. ר"ל אפילו נטילה סתם בלי קטימה כן פירש הב"ח ועי"ל כפשטיה דלא מיבעיא לטלטלו לצורך גופו לשאר דברים דאסור ואפילו לחצות שיניו הו"א דמותר משום כבוד הבריות וכמו שכתבתי במ"ב והוא גמרא ערוכה שבת פ"א ע"ב ע"ש:

* אחד קשים ואחד רכים - לכאורה קשה אמאי התירו לקטום בקשים להריח נהי דאינו מכוין בהקטימה לעשותה כלי שאינו רק להריח ואין שייך בזה תקון כלי יאסר משום מחתך בקשים שאינם בכלל אוכלי בהמה דהרי בכל מלאכת מחתך אין הטעם משום דבזה עושה כלי אלא דזה גופא הוא מלאכה כידוע ממה שאמר הגמרא שבת ע"ד ע"ב האי מאן דסלית סילתא וקפיד אמשחתא דחייב גם משום מחתך ואולי דכיון דמיירי בקוטם ביד כמו שכתבנו במ"ב סקי"ז אפילו משום מחתך לית בזה דסתם מחתך הוא בכלי וכן משמע לענ"ד מהרא"ש שכתב דלהכי פטור בקוטם ביד לחצות בו שיניו משום דהוי כלאחר יד וכן רש"י ג"כ כתב דקטימה שלא בסכין תקון כלאחר יד הוא ולא תקון מעליא ואי שם מחתך שייך אפילו ביד דל מהכא שם תקון וליחייב משום מחתך אמנם בנ"א ראיתי מילתא חדתא שמצדד לומר דשם מחתך שייך אפילו ביד וקשה לדבריו אמאי התירו לקטום בקשים ואולי דסתם קוטם להריח אינו מקפיד על המדה דאינו מכוין רק שע"י הקטימה יהיה הריח נודף יותר אבל באמת אם הוא מקפיד על המדה כגון שחבירו מבקש ממנו שיתן לו מעצי בשמים שלו והוא קוטם איזה שיעור ממנו כדי ליתן לו אה"נ דיצוייר בזה לפעמים איסור דאורייתא [ובזה יהיה מקום לדינו של השכנה"ג שתמה עליו הפמ"ג ע"ש] אבל סתם קוטם קיסם לחצות בו שיניו משמע מהרמב"ם דהוא מקפיד על המדה מדחייבהו שם משום מחתך עיין ברמב"ם פי"א והיינו דהוא רוצה להשוותו יפה כדי שיהיה טוב לחצות בו שיניו [ועיין במ"מ שם שדעתו דגם בזה אינו חייב כ"א בקוטם בסכין ולא ביד וכדעת הרא"ש ומדלא חייבהו משום מחתך ש"מ דס"ל דשם מחתך לא שייך ביד וכמו שכתבנו ואין לנו תלונה על הנ"א שהוא רוצה ליישב דברי הרמב"ם ע"כ הוא אומר לדבריו מלתא חדתא ואין לו ראיה לדבריו וכמו שכתבנו ראיה לדברינו מדברי הרא"ש ורש"י דמחתך לא שייך ביד] ולענין דינא נ"ל להכריע דתלוי מלאכת מחתך בכל אחד לפי ענינו דדבר שדרכו לחתכו דוקא בכלי לא שייך שם מחתך אלא בכלי ודומיא שמצינו לענין גוזז בשבת צ"ד ע"ב משום דאין דרך גזיזה ביד ודבר שדרכו להפרידו לשנים ביד [כמו שמצוי לענין איזה סחורה שדרך להפרידו לשנים ע"י קריעה ביד] חייב משום מחתך אי מפרידו ע"י יד ודומיא שמצינו לענין תולש דחייב אפילו אם תולש בידו ולא בכלי וכמו שפירש רש"י בשבת ע"ג ע"ב ד"ה אין דרך ע"ש אך כ"ז דוקא אם הוא מקפיד על המדה וכמו שהעתקנו בפנים מלשון הרמב"ם. אך מה שכתבנו דתלוי בכל אחד לפי דרכו לכאורה הוא רק לענין דאורייתא אבל מדרבנן יהיה אסור בכל גוונא דומיא דגזיזה דאסור מדרבנן לכו"ע אפילו ביד אף דאין דרך גזיזה בכך ולפ"ז נהיה מוכרחים לומר מה דהתירו לקטום לכתחלה להריח הוא משום דסתמו אינו מקפיד על המדה וכנ"ל ואפשר דיש לחלק ולומר דשם מחתך לא שייך כלל במחתך ביד אבל ז"א כיון דמסתברא דדבר שדרכו להפרידו ביד שייך שם מחתך אפילו ביד ממילא אין להקל מדרבנן בכל גוונא כנלע"ד:

* כיון שמקפידין - עיין מ"ב מש"כ והוא ממ"א וע"ש שכתב עוד דאי ידעינן בבני חבורה שמקפידין זה על זה אפילו לחלק בלי גורל אסור דחיישינן שיבואו להזכיר שם מדה ומשקל ומנין וזה אסור כמ"ש סי' שכ"ג וגם עצם השתתפות באנשים כאלו אין כדאי לכתחלה דמתוך שהם רגילים לשאול תדיר אחד מחבירו ודאי יבואו לשאול גם בשבת ויו"ט ומתוך הקפדתן אלו על אלו יבואו לידי מדה ומשקל וממילא סתם שאלה ביו"ט אחד מחבירו אף באופן המותר בשאר בני אדם באלו בני החבורה המקפידים אין נכון בודאי דיבואו לידי שם מדה ומשקל וזה דוקא בבני חבורה אבל סתם שכנים שאינם חברים אף שמסתמא הם ג"כ מקפידים מ"מ מותרים לשאול אחד מחבירו בשבת ויו"ט דמתוך שאין רגילין לשאול זה מזה תדיר לא גזרינן שיבואו לידי איסור וזה תוכן דברי המ"א מה שהוציא מתוספות ונראה דאף לחלק בלי גורל לא אסרו בשכנים מתוך שאין דבר זה מצוי אצלם תמיד לא חששו רבנן שיבוא לידי איסור כן משמע ממסקנת המ"א ע"ש:

* זה על זה - בתוספתא איתא דמפיס אדם עם אורחיו וכן האורחים מפיסין זה עם זה מי שיטול חלקו תחלה אבל לא שיטול חלקו וחלק חבירו והטעם כיון דאין שום נ"מ בממון רק מי שיטול תחלה הוא רק כמי שמטיל מי שיעלה לקדיש דהקיל המ"א אך קשה למה מסיים התוספתא אבל לא שיטול חלקו וחלק חבירו הו"ל להשמיענו יותר רבותא דאפילו להשוות החלקים ג"כ אסורים האורחים להפיס גורלות וי"ל דזה אינו מצוי משום דהבעה"ב משוה החלקים לפניהם:

ביאור הלכה סימן שכג

===================

* אבל למדוד בכלי וכו' - ומינקת שקורין ליווע"ר המיוחד למדה ומחזיק קווארט מותר לומר מלא לי כלי זה ושופך לכלי של לוקח [פמ"ג]:

* מותר לומר וכו' - כדי להבין היטב דבר המחבר והרמ"א אקדים בכאן הקדמה קצרה והוא כי יש ג' דברים והם ששה היינו דמים ומדה ומנין שהם סכום דמים וסכום מדה וסכום מנין והנה במנין כבר נפסק הדין בפשיטות דמנין מותר כגון לומר תן לי אגוזים במנין אבל לעשות עמו חשבון הכולל בזה כגון כמה אגוזים יש לך בידי מכבר חמשים תן לי עוד חמשים ויהיה ביחד ק' זהו סכום מנין ואסור דדמי למקח וממכר ובמדה ג"כ סכום מדה וסכום דמים דהיינו שיאמר כמה דמים אני חייב מכבר כך וכך תן לי עוד כך וכך ואתחייב לך ביחד ס"ה כך וכך וכן כה"ג במדה כמה מדות אני חייב לך מכבר כך וכך תן לי עוד מדה פלונית ואתחייב לך בס"ה כך וכך זהו אסור לכו"ע דדמי למקח וממכר אך במדה או בדמים גופא דהיינו שיאמר תן לי אגוזים בפשוט א' או בב' פשוטים דעת המחבר דאסור דהא מוכח בגמרא דאסור לפסוק דמים וכן אסור להזכיר שם מדה ורמ"א הביא בהג"ה דעת הגהת אשר"י דס"ל דמותר בדמים כהאי גוונא דאמרינן דלסימנא בעלמא הזכיר בפשוט להודיעו כמה אגוזים הוא צריך ואינו אלא כאומר לו מנין אגוזים ונמצא שלא הוזכר כאן לשון מכירה בדמים אלא נתינה בעלמא כמה יתן ומה שהוזכר בגמרא דאסור לפסוק דמים היינו בדבר שאין מקחו ידוע שאין לדבר ההוא קצבה ופסיקת דמים שאז לא נוכל לומר שמה שהזכיר לו דמים הוא רק להודיע לו כמה צריך ולא לפסוק לו דמים בעד המקח שהרי אינו יודע כמה יתן לו בעד שיעור זה הדמים וכתב הרמ"א בד"מ דלדעת הגהת אשר"י הזה נוכל לומר אף במדה כה"ג דלא אסור להזכיר לו שם מדה אלא בדבר שאין מדתו ידוע דהיינו שאומר תן לי מדה אגוזים או דבר אחר שאין רגילים למדדו דאז לא נוכל לומר שכונתו רק לסימנא להודיע לו כמה הוא צריך שאינו יודע כמה מחזיק המדה ואינו יודע אם יהיה צריך יותר או לאו וע"כ מה שהזכיר לו המדה היינו שימדדנו דוקא אבל ביין ושכר וכיו"ב שרגילים למדדו כוונתו רק להודיעו כמה הוא צריך ולא שימדדנו דוקא וע"כ שרי ועפ"ז כתב כאן בהג"ה וכן בסכום מדה וכו':

* לחנוני תן לי וכו' - היינו הך דס"ג ואפשר דלרבותא נקט חנוני אף דכונתו בודאי למכירה אפ"ה שרי כיון שלא הזכיר בפירוש וכן משמע בלבוש ובגמרא איתא חנוני הרגיל אצלו ופירש רש"י דמשום שהוא רגיל אצלו מאמינו בלא פסיקת דמים:

* וכן בסכום דמים וכו' - הלשון אינו מדויק כ"כ והכונה דמה שכתוב בדברי המחבר שם דמים היינו דוקא סכום דמים אבל דמים בעלמא שרי:

* מותר להטביל וכו' ויש אוסרים וכו' - טעם אלו הב' דעות הוא דבמסכת ביצה דף י"ח אמרינן דלכו"ע אסור להטביל כלי טמא אפילו ביו"ט ונתן רבה הטעם גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וגזירה יו"ט אטו שבת ורב יוסף אמר הטעם שמא יסחוט וגזרינן כלים דלאו בני סחיטה אטו כלים דבני סחיטה ורב ביבי נתן טעם שמא ישהה הכלי מלטבלו עד זמן יו"ט ושבת שהוא פנוי לו ממלאכה ויבוא לידי תקלה שישכח וישתמש בו תרומה קודם הטבילה ורבא נתן טעם דנראה כמתקן כלי והרי"ף הביא רק טעם רב יוסף וטעם רב ביבי וממילא לפי אלו השני טעמים מותר להטביל כלי חדש דלשמא יסחוט ליכא למיגזר דהא לא משכחת כלי חדש דצריך טבילה ויהיה שייך בו סחיטה דיהיה שייך למיגזר אטו כלים דבני סחיטה וגם שמא ישהה ליכא למימר דדוקא בכלי טמא אם ישהנו וישתמש בו תרומה ויאכלנו עביד איסורא שאכל תרומה טמאה משא"כ בכלי חדש גם אם ישתמש בו בלי טבילה אין המאכל נאסר ואע"ג דעביד איסורא במה שמשתמש בו בלי טבילה אפ"ה משום זה לא גזרינן שמא ישהה כיון דעכ"פ אינו אוכל איסור וגם אין איסור זה כ"א מדרבנן אפילו לדעת הסוברים דהטבילה הוא מה"ת ולכן להרי"ף מותר להטביל כלי חדש אבל הרא"ש פסק כטעמא דרבה ורבא וזה הטעם שייך גם בכלי חדש הנקח מן הא"י שצריך טבילה ואפילו כלי זכוכית דטבילתה לכו"ע הוא רק מדרבנן ג"כ אסור להיש אוסרים הזה כ"כ האחרונים ואע"ג דקי"ל דכלי שנטמא בטומאה דרבנן שרי לטבלו בשבת ויו"ט שאני התם דהוא לא מיקרי מתקן כ"כ כיון דגם בטומאתו היה ראוי להשתמש בו דברים טמאים אבל כלים חדשים דלא היה ראוי להשתמש בו קודם טבילה כלל שפיר הוי מתקן. והנה מדעת המחבר משמע דמסכים לדינא לדעה קמייתא ועיין בפמ"ג דנשאר בקושיא על המחבר למה הוא סותם להקל אף בכלי מתכת והלא ביו"ד סימן ק"כ סי"ד סותם דהוא דאורייתא ולפי דעת הר"מ בפכ"ג דשבת דאוסר טבילת כלים שנטמאו בטומאה דאורייתא משום מתקן גם בזה יהיה אסור משום מתקן ולענ"ד אפשר דס"ל דבזה לא שייך מתקן כיון דאף אם ישתמש בהכלי בלי טבילה ג"כ אין המאכל נאסר בדיעבד לכו"ע ודמי זה למה דאיתא שם דמטבילין מגב לגב ופירש שם הרמב"ם בפי' המשנה דכלי שטבלו לשם חולין דקי"ל דאסור להשתמש בה תרומה עד שיטבילנו לשם תרומה אפ"ה מותר להטביל טבילה זו ביו"ט כיון דבעצם הכלי זו טהורה ואינה להסיר הטומאה כ"א בשביל תוספת טהרה ע"כ לא מיקרי זו בשם מתקן וה"נ הטבילה בכלים חדשים איננה להסיר הטומאה כי לא נטמאה ורק בשביל שיצאה מרשות א"י ובאה לקדושת ישראל הצריכה התורה טבילה וכדאיתא בירושלמי דע"ג ומן התורה אין שום איסור להשתמש בה ואפילו רבנן שאסרו להשתמש בה עד שיטבילוה עכ"פ אין המאכל נאסר לכו"ע ע"כ לא מיקרי זה בשם מתקן כנלענ"ד להטעים סברת השו"ע מפני חומר הקושיא ובזה ממילא מיושב הקושיא שהקשה היש"ש על הב"י וכמו שמובא בשמו בט"ז ואף דדברי הב"י עדיין מוקשים קצת מ"מ דברי השו"ע עכ"פ אינה נדחים מהלכה ואפשר דבשעה שכתב את דבריו שבב"י היה סובר לדינא דטבילת כל הכלים הוא מדרבנן:

* ימלאנו מים - עיין במ"ב מש"כ דאינו מברך הוא ממ"א וקשה לי דא"כ באשה נדה דקי"ל ביו"ד סימן קצ"ז דמותרת לטבול בשבת והטעם משום דנראה כמיקר ואין אחד מן הפוסקים שיאמר דוקא בלי ברכה אח"כ מצאתי קושיא זו בספר ישועות יעקב ויישב משום דמנהגנו לברך אחר הטבילה ע"כ בשעת הטבילה לא מינכר אבל זה דוחק דתינח לרמ"א בסימן ר' ביו"ד אבל להמחבר שם דסתם כשיטת רוב הראשונים וכמעט כולם דס"ל דבכל טבילה מברך קודם הטבילה לבד מטבילת גר משום דאכתי גברא לא חזי היה לו להזכיר בסימן קצ"ז בב"י שלו דלא תברך וגם אעיקרא דדינא קשיא לי האיך התירו למלאות מים על סמך זה מי עדיף מערום דתנן בתרומות פ"א דאינו תורם משום דאינו יכול לברך אך אפשר לדחוק דמיירי דצריך בשבת ואין לו אחר אבל קושיא ראשונה קשה. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמותר לברך בעת שמשקע הכלי בתוך המים ומטבילו וה"ה לענין נדה דמותרת לטבול אף בברכה מקודם לדעת המחבר והטעם משום דכיון דבעצם הטבילה לא מנכר מילתא כלל משום דנראה כרוצה למלאות מים או בנדה משום דנראה כמיקר שוב ממילא לא גזרו רבנן על טבילה כזו וממילא מותר לברך ג"כ משא"כ בכל הני דפריך שם הגמרא בביצה י"ח תינח מים יפים וכו' תינח בימות החמה וכו' עי"ש בכל הני ההיכר בטבילה גופא דלא נראה כמיקר משא"כ בזה. שוב התבוננתי בעז"ה דדין זה דמ"א תלוי באשלי רברבי דתוספות ס"ל כסברת המ"א והרמב"ם ס"ל כסברתנו. והוא דהתוספות כתבו ביבמות מ"ו ע"ב ד"ה תקוני גברא וכו' ואע"ג דלענין טומאה שרי לטבול משום דאדם נראה כמיקר שאני הכא דבעי שני ת"ח לעמוד אצלו שם בשעת טבילה להודיעו המצות וכו' הרי דס"ל כסברת המ"א דהיכא דמינכר מאיזה טעם שהוא לא אמרינן דנראה כמיקר ובטוי"ד סימן רס"ז הביא שם הב"י לשון הרמב"ם שכתב הואיל והדבר צריך ב"ד אין מטבילין אותו בשבת וכתב שם הב"י דלהכי לא קאמר הרמב"ם משום דנראה כתיקוני גברא כדאיתא בגמרא משום דס"ל דלמאי דמסיק בביצה דאדם נראה כמיקר שוב אזדא האי טעמא ואע"ג דצריכין שני ת"ח לעמוד אצלו וכו' מ"מ מכדי מחזי כמיקר לא נפיק וע"כ כסברתנו הנ"ל והמחבר העתיק שם בשלחנו הטהור לשון הרמב"ם הרי דס"ל כוותיה ובהכי מתורץ קושיתנו הנ"ל על מה שלא חילק הב"י בנדה לענין ברכה. ואולם לדינא למעשה צ"ע משום דבתשב"ץ כתוב כהמג"א וגם התוספות ס"ל כוותיה:

* מותר לשפשף הכלים בכל דבר - עיין במ"ב דמותר בנתר ומלח וכ"ש דמותר לשפשף במורסן עיין בתוספתא פ"ד דביצה והובאה בב"י דמורסן קיל מנתר וחול וכיון דאנן קי"ל דחופפין כלים אפילו בנתר וחול כ"ש דבמורסן שרי. ואך בתנאי שיהיה המורסן מגובל מע"ש או שיקח אותם בידים רטובות וכדלקמן בסימן שכ"ו ס"י ובמ"א שם:

* אין חופפין כלים במלח - עיין בביאור הגר"א לקמן בסימן שכ"ו סעיף יו"ד ד"ה ואסור שמקשה על דין זה:

ביאור הלכה סימן שכד

===================

* אין גובלין וכו' - הנה בענין נתינת מים למורסן פליגי בזה רבי ור' יוסי ב"ר יהודה רבי מחמיר [ולדידיה יש חיוב חטאת בזה דס"ל נתינת מים זהו גיבולו] ור' יוסי בר"י מיקל לכתחלה ויש סתם משנה בפרק בתרא דשבת כר"י ב"ר יהודה ובפ"ק כרבי ודעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לפסוק כסתמא בתרא להקל אף דבעלמא קי"ל הלכה כרבי מחבירו הכא סתמא בתרא עדיף ויש פוסקים שסוברין [היינו הרא"ם ובעה"ת וסמ"ג וסמ"ק והובאו דבריהם בהגה"מ וגם במרדכי ועיין לעיל בסימן שכ"א בבה"ל] דכיון דחולקין הסתמות אהדדי הדרינן לכללא דהלכה כרבי מחבירו ודעת המחבר בעצם הדין להקל בנתינת מים ותפס הדעה האחרונה רק בשם י"א משום דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם קיימי בזה בחדא שיטתא ובאמת כן הוא ג"כ דעת הר"ח והרז"ה והרמב"ן במלחמות והר"ן והרוקח והא"ז ורבינו ירוחם והמאירי כולם פסקו כר' יוסי ב"ר יהודה. וכן ה"ה דפליגי רבי ור' יוסי ב"ר יהודה בנתינת מים לתוך הקמח והעפר והטיט דרבי מחייב ור' יוסי בר"י פוטר עד שיגבל ומ"מ יש איסור דרבנן אפילו לר' יוסי בר"י בנתינת מים לתוך הקמח והעפר והטיט שמא יבוא לגבל והא דהתיר במורסן לכתחלה דעת הרמב"ם משום דאפילו כי גבלו לית ביה איסור דאורייתא וכדלקמיה ולכך לא גזרו על נתינת המים וי"א דטעם ההיתר הוא משום שצריך להאכיל לבהמה ולעוף ולכך לא גזרו רבנן ולפי טעם זה גם בקמח יהיה מותר נתינת המים כשהוא צריך להאכיל לעופות וכמו במורסן ע"י שינוי [מט"ז ופמ"ג] ודע עוד דבדיעבד אם גבל מורסן דעת הרמב"ם דפטור משום דלאו בר גיבול הוא וה"ה באפר או חול הגס וכן הוא דעת הרי"ף ורש"י בפ"ד דביצה דבאפר דאינו בר גיבול אפילו כי גבלו פטור אבל הרבה מהראשונים חולקין ע"ז [הלא המה התוס' בשבת י"ח והראב"ד בפ"ח דהלכות שבת והרא"ש בפ"ד דביצה והר"ן והרשב"א שם] וס"ל להיפוך כדעת אביי דבדבר דאינו בר גיבול תיכף משנתן בו מים חייב וע"כ באפר או חול הגס חייב תיכף משנתן בו מים אך מורסן מיקרי לדידהו בר גיבול ולכך פטור בעת נתינת המים וחייב כשגבלו כמו קמח. וכ"ז במורסן אבל במוץ פשוט דאינו בר גיבול לכו"ע ולדעת אלו הראשונים יש בהו חיוב חטאת כשנותן בו מים בשבת:

* מורסן - עיין במ"ב שכ' בין רב או מעט ולא הותר מעט מעט כ"א בקלי ואף דהמ"א הביא בשם הרמב"ן במלחמות דמעט מעט מותר אפילו שלא ע"י שינוי המעיין שם היטב במלחמות בסוף המסכת יראה דאין ראיה כלל דמה שכתב שם כולן מותרין הכוונה היינו בין לעבה בין לרכה בקלי וכ"כ בהדיא בחידושיו והטעם דלא התירו זה אלא במאכל אדם ולא לטרוח בשביל מאכל בהמה א"נ דמורסן לבהמה מתאכלי אפילו אם אינו מגבל כל צרכו [היינו רק ע"י שינוי דהעברת שתי וערב] לכך לא רצו להקל בזה ע"י התירא דעל יד על יד עי"ש בחידושיו. אח"כ מצאתי בספר קרבן נתנאל שגם הוא הסכים דלא כהמ"א וכתב דאין מהמלחמות ראיה וכוון האמת בדברי הרמב"ן וכמו שכתבנו:

* ומעביר בו וכו' - עיין בב"י וב"ח שמצדדין לומר דאפילו מעביר כמה פעמים שתי וערב שפיר דמי כיון שאינו ממרס בידו ולא מסבב בהמקל:

* מותר להתירן - כן הוא גירסת רש"י והרא"ש דאף בתלתא מותר להתיר וגירסת הרי"ף ולא להתיר ובהגהות הגר"א כתב שדבריו נכונים מאד וכן בפיר"ח שבידינו משמע שגרס כהרי"ף אבל ביאורו הוא בדרך אחר ואולי דגם כונת הגר"א כן:

* רק בקשר וכו' - עיין לקמן בסימן תרנ"א בטור והוא נובע מסוכה ל"ג ע"ב דאם הוא אגוד כאגודות של ירק לא הוי קשר של קיימא:

* בעודם לחים - עיין בש"ג שכתב דאז סתמייהו עומדים לאכילת בהמה דאל"ה הם מוקצים ואסור בטלטול וכנ"ל בסימן ש"ח סכ"ח ולפי מה שפירש"י בשבת קנ"ה ד"ה זירין דארזי דבעודן לחין ראויין לבהמה ורוב בני אדם מניחים אותם לעצים אין תירוצו עולה יפה כ"כ ועי"ש בב"י סימן ש"ח מה שכתב אודות חבילי זרדין דמשמע שם דאף שראויים לאכילת בהמה מ"מ בעינן הזמנה דוקא מבע"י וע"ש בב"ח ופרישה אמנם מצאתי לאחד מהראשונים שדבר בזה והוא בחידושי רשב"א וז"ל קסבר שווי אוכלא משוינן וכו' וקשה לי דהא תנן בפרק מפנין חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן אלמא כל שאינו מתקנו למאכל בהמה מע"ש אפילו בטלטול אסורין וכ"ש דלא מטלטלינן ומשוינן אוכלא וי"ל דהתם בדלא בעי להו למאכל בהמה אלא לצורך מקומן וא"נ לצורך עצמן לישב עליהן עכ"ל:

* וה"מ בנבלה הקשה - והיכי משכחת לה בבשר פילי [גמרא]:

* וע"ל סימן שכ"א אם מותר וכו' - עיין במ"א ובש"א דאיסורו הוא משום טחינה והנה אף דלכאורה משמע מלשון הרמ"א דקאי אנבלה דאיירי בה לעיל אבל המעיין בתה"ד שממנו הועתק הדין לעיל והעתיקו המ"א ג"כ בסק"י יראה דרק אבשר חי כשר קאי דמפני חשיבותו אינו עומד לחיות ולכלבים כ"א לעופות ולהם אינו ראוי כ"א כשמחתכן דק דק אבל בשר נבלה רובו עומד לאכילת כלבים ולהם אין צריך דק דק ואזלינן בתר רובא ולא שייך טחינה וע"כ ברור דהרמ"א רק אבשר חי הנ"ל בשכ"א קאי וקיצר בלשונו:

* דהיינו שמאכילה בידו כ"כ וכו' - הנה מרש"י משמע דג"ז מיירי שתוחב בגרונו למקום שאינו יכול להחזיר אבל מרמב"ם משמע דכיון שמאכילו הרבה כמאכל שלשה ימים אפילו לא תחב בגרונו כלל ג"כ אסור ולפיכך נייד מפירש"י דהיה קשה ליה מאי שוב אין דורסין דנקט במשנה אבל לדידיה תרי מילי נינהו:

* למקום שהיא יכולה להחזיר - בחידושי מאירי משמע קצת דדוקא ביד ולא בכלי:

* ודין תרנגולים ואווזים וכו' - עיין במשנה ברורה מש"כ בשם א"ר ונתיב חיים לאסור המראה ע"י ישראל בשבת בכל גוונא ובספר שיורי ברכה כתב בשם אחד מהגדולים דהלואי לא ילעיטו לעולם שעוברים על כמה איסורים וכו' וידוע שלפעמים הוושט נקוב ולאו אדעתייהו ואוי למורים כשאינם משגיחים ע"ז:

* ויוני בייתות - שמגדלות אותן בבית וכ"ז מיירי כשהם שלו כן מוכח מא"ר ולענ"ד אין זה ברור דכיון שהם של ישראל ואינם אוכלין מהפקר כי היכי דמותר לבעליהן להכין להם מזונות ה"נ מותר לאדם אחר:

* להאכיל תולעת המשי - עיין בב"י דהיינו שנותן לפניהם עשבים לאכול ומפזר לפניהם עלי התותים וזולתם ע"ש [וע"כ דהפזור משוי להו אוכלא דאל"ה היה הפזור אסור וכנ"ל ולשון הב"י דחוק מאד לפ"ז וצע"ק] וכתב בברכי יוסף לגרוף מתחתיהם שיורי העלים היבשים אפילו הם מאוסים שאינם ראוים לשאר בע"ח אם תולעת המשי אינם אוכלים ביום ההוא עד שיגרפו שיורי העלים מתחתם ואז הם מסתכנים בסבתם גורפין אותן כלאחר יד שלא כדרך גריפתן בחול:

* אבל לא ע"ג מוקצה - עיין בחידושי רע"א:

ביאור הלכה סימן שכה

===================

* לפניו בחצר - עיין מ"ב מה שכתבתי בשם הפוסקים לאסור אם נותן לו בידו ושהא"ר חולק עליהם ומה שסמכו דבריהם מדברי המרדכי בשם התוספות שכתבו דאסור ליתן ביד משום עקירה פירש הא"ר דהיינו דוקא כשהא"י עומד בחוץ דאז שייך לומר דעושה הישראל עקירה משא"כ כשהא"י בפנים והוא וידו ברשות אחת מחזי אח"כ כעושה הא"י עקירה מחדש ומותר ומשמע לכאורה מדבריו דלהמרדכי אף כשנותן לו ע"מ להוציא מותר וזהו דוחק דממה שסיים המרדכי אח"כ וכן לתת לו משכונו וכו' דרך מלבוש הלא יכול להכניסו בפנים וליתן לו מוכח מזה דגם להמרדכי ס"ל דאף באופן זה אסור דאף דאין זה בכלל עקירה דיהיה אסור לישראל מטעם דעושה חצי המלאכה בעצמו מ"מ כיון דנותן לו ומוציאו מחזי כשלוחו בזה וכמו שכתבו הפוסקים ומ"מ בעניננו נלע"ד לענין מזונות כשנותן לו סתם אפי' בידו שיש להקל כהא"ר דאף לפי דעת הב"ח וש"א בפירוש דברי המרדכי מ"מ לא משמע במרדכי לאסור מטעם עקירה או מטעם דמחזי כשלוחו אלא בידוע שיוציא לחוץ דיש מתירין בר"ה דילן או מפני דרכי שלום וע"ז כתב דבתוספות כתבו [או כפי גירסת הב"ח ותו עי"ש] לאסור מטעם עקירה [ומה שכתב הב"ח ומתוך מה שכתב האו"ז נראה מבואר וכו' איני יודע מנא ליה] וכן מוכח שם דאוסר במשכונות וכו' דהיינו באופן זה שלוקח ע"מ להוציא אבל בדבר שנותן ע"מ לאכול ומעצמו מוציא אין שום סעד כלל משם לאסור משום עקירה דלא שייך עקירה לישראל בזה וכן מחזי כשלוחו ג"כ אין שייך דבדבר אכילה תלינן דמסתמא יאכל מיד כמו שכתבו הפוסקים אם לא שיודע שיוציא ומהברייתא דנקט נותנין לפניו ג"כ אין ראיה דאפשר דמשום נותנין לפני כלבים נקט בלשון זה או אורחא דמלתא נקט דכשמזמנין אותו נותנין לפניו וכן הוא לשון הרמב"ם מזמנין א"י ונותנין לפניו ובירושלמי הובא בהגה"מ והביאו הגר"א משמע בהדיא דלאו דוקא לפניו דה"ה בידו דכתב אין נותנין מזונות לעו"ג ע"מ להוציא ומשמע דרק ע"מ להוציא אסור אבל בלא ע"מ להוציא מותר ליתן לו בכל גווני דלא הזכיר לפניו כלל וע"כ קשה על האחרונים שהעתיקו בפשיטות דאסור ליתן בידו אכן מדברי הש"ג על המרדכי שהביא בשם התוספות והעתיקו המ"א משמע דאפילו במזונות אסור ליתן בידו [והנה בתוספות שלפנינו לא נמצא דבר זה ולענ"ד שהוא מדברי התוספות דף ג' ע"א ד"ה בבא עי"ש והכונה שם כשהוא עומד בחוץ ופושט ידו לפנים וה"ה כשהוא עומד בפנים ונותן לו ע"מ להוציא אבל משטחיות דברי הש"ג לא משמע כן] שוב מצאתי באור זרוע שהביא דיש שהיו רוצים לדקדק מהברייתא דדוקא לפניו [אבל גם לדידהו אינו מבואר משום עקירה ונראה שדעתם היה דבידו אסור משום מ"ע] והוא כתב דאין ראיה וכמ"ש למעלה [ודע דהמעיין באו"ז גופא יראה בלבול דברים במה שהועתק במרדכי הי"מ השני בשמו וביאור כל דברי האו"ז מוכח שם בהדיא כמו שביאר הב"י במסקנתו ע"ש] ולדינא נראה דיש לסמוך להקל כדעת הא"ר דאין בזה משום עקירה וגם משום מ"ע אין כאן כיון שאינו נותן לו ע"מ להוציא וכדמשמע מהירושלמי כנ"ל וכ"ש בר"ה דילן דאינו אלא גזירה לגזירה עי"ש באו"ז דס"ד להקל מטעם זה בכל גווני אלא דמסיים דאין בידו להקל מטעם זה בלבד אם נותן ע"מ להוציא רק היכא דאיכא משום דרכי שלום:

* לעצמו - האי לעצמו לאו דוקא דאם היינו יודעין שהוא לעצמו אפילו בחול אסור לישראל לאכול ממנו דהו"ל פת של בעה"ב ואסור לכו"ע כמ"ש ביו"ד סימן קי"ב אם לא בשעת הדחק שאין מצוי פת אחר כלל אלא מיירי בפת שעושה למכור והיא עיר שרובה א"י דאדעתא דרובה קעביד ומה שכתב לעצמו היינו שלא אפה בשביל ישראל [אחרונים]:

* בשבת - לכאורה נראה דאם יש ספק שמא נאפה קצת מבע"י [היינו כדי קרימת פנים וכבסימן רנ"ד ס"ה] יש להקל הואיל ויש מתירין בכל ענין וכעין מה שפסק הרמ"א בסימן רנ"ב ס"ד ע"ש במ"א סקי"ג:

* יש אוסרין וכו' - הנה כעין פלוגתא זו פליגי נמי הראשונים בא"י שעשה מנעלים על המקח ביו"ט אם מותר ללבשם והובא בהג"א פ"ג דיו"ט והנה הרמ"א סתם לעיל ברנ"ב ס"ד להקל דאין בזה משום מוקצה הואיל וגמרו בידי אדם והכא לא נסתם הדין בענין זה י"ל משום דבעניננו יש עוד סברא להחמיר וכמ"ש במ"ב משום דמידי דבר אכילה הוא יש לחוש שמא יאמר לאפות או כמ"ש המ"א בשם היש"ש דדוקא בדבר שהתחיל מבע"י וגמרו בשבת בזה יש להקל מטעם דגמרו בידי אדם משא"כ בעניננו ובסימן רנ"ב מיירי נמי שהא"י התחיל המנעל מבע"י וגמרו בשבת ולהכי הקיל בזה:

* וי"א דלערב יד מותר מיד - עיין במ"ב מש"כ בשם הח"א דאין לסמוך ע"ז כ"א לצורך מצוה וה"ה במקום הדחק ומ"מ נראה דבסתם פירות שאצל א"י אף שלא הביאו דורון לישראל יש לעיין בזה אם יש להקל דהא דעת המקילין בזה הוא דעת רש"י דפסק כשמואל לקולא וכמ"ש הב"י והגר"א וכתב שם הר"ן בשם רבינו יונה דהא דאסרו בגמרא ביש במינו במחובר דכל שיש במינו במחובר הוא כודאי נלקטו בשבת דרובן דרכן ללקטן ביומן אלא דהב"י בסימן תקט"ו כתב דהסמ"ג משמע דפליג על רבינו יונה ועיין במ"א שם מה שתירץ דלא יקשה על הסמ"ג מה דאיתא בגמרא דיש במינו במחובר אסור משום דהביא דורון שאני אבל לדינא אף אם נימא דהסמ"ג מיקל גם בזה מ"מ די לנו אם נקיל בזה כשיטת רש"י בספק גמור וכגון שניכר קצת בהפירות עצמן שנלקטו מאתמול אבל בסתם פירות דלדעת הר"ן ורבינו יונה הוא כודאי אפשר דאין להקל דהלא המחבר משמע דפסק בלא"ה כדעה הראשונה דאוסרת אף בספק גמור:

* מותר לערב מיד - עיין במ"ב וכתב המ"א נ"ל דאין צריך להמתין אלא מה שדרך לרכב ביום כי בלילה מן הסתם לא רכב ועיין בא"ר שכתב ע"ז וצ"ע ובתו"ש האריך בזה וכתב דאין דבריו מוכרחין והכל לפי הזמן:

* שני בתים - עיין ט"ז שמצדד דאם היו שני בתים מבחוץ יש לאסור דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ולפי מה שכתב הגר"א דהטעם בזה משום כאן נמצאו וכאן היו והיינו כיון דנמצאו בתוך העיר אמרינן דהיו שם יש לומר דבזה אף אם היו שני בתים מחוץ לעיר מותר דכאן נמצאו עדיף מסתם קרוב דאזלינן ביה בתר רובא וצ"ע אח"כ מצאתי שגם בא"ר מצדד כמ"ש להקל:

* עכו"ם שמילא וכו' - עיין במ"א שמסיק דה"ה חש"ו שמלאו מים אין מותר רק כשמלאו לצורך עצמן [אבל לצורך ישראל אסור ובעינן למו"ש בכדי שיעשו כמו בא"י פמ"ג] אך זה נראה דעדיף מא"י דאפילו במכירו מותר דלא חיישינן בהו שמא ירבה בשבילו:

* להשקות מהם בהמתו - במשנה איתא משקה אחריו ישראל ופירש"י הא דנקט אחריו דניכר דמילא הא"י לצורך עצמו והביאו בחידושי רע"א עי"ש עוד ונראה פשוט דרש"י איירי בסתמא דלא ידעינן כונתו ומזה יש היכר שעשה לכתחלה לצורך עצמו ושרי אבל אי ידעינן שעשה לצורך עצמו מותר לישראל תיכף ליהנות מזה ובזה ניחא מה שסתמו כל הפוסקים בזה ולא הביאו דברי רש"י דהם איירי בידעינן:

* אם מכירו - הנה המחבר סתם בזה דמשמע דאף אם עשאו שלא בפני הישראל אסור וכמ"ש בב"י דכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם דלא הזכירו דברי אביי דצריך בפניו דוקא ושכן נראה דעת התוספות ביצה דף ג' ודלא כדעת הר"ן והמ"מ שכתבו דדוקא בפניו אסור דאז שייך למיגזר דקא מיכוין להרבות בשבילו בשעת עשייתו וכן העתיקו הט"ז והא"ר ובאמת כדעת הר"ן והמ"מ נמצא עוד כמה ראשונים שכתבו כן בפשיטות בלי שום חולק [והוא כסברת אביי שבגמרא ונראה להם דגם רבא לא פליג עליו בזה ונ"ל דכן משמע כדבריהם מלשון הגמרא רבא אמר אפילו תימא בפניו וכו' משמע דגם הוא מודי דשלא בפניו אין לאסור כלל אלא דכאן בכבש אפילו בפניו מותר משום נר לאחד נר למאה ע"ש] והוא דעת הראב"ן המובא במ"א והרשב"א בחידושיו וכן המאירי ורבינו ירוחם והרמ"ך המובא בכ"מ כולם כתבו דדוקא אם עשאו בפניו אסור ולכאורה היה אפשר לסמוך להקל על דעת כל הני רבוותא בפרט דבהרמב"ם [והרי"ף] לא נזכר בהדיא להיפוך והמ"מ מסתפק דאפשר דגם הוא ס"ל כן אלא דמ"מ אין להקל בזה דהתוספות הלא סמכו עצמם על התוספתא שבת דמוכח בהדיא דאף שלא בפניו אסור דאף דאין לחוש שמא ירבה בשבילו במלאכה זו חיישינן שמא ירגילו לשבת אחרת עי"ש והובאו דבריהם באו"ז וגם ברבינו ירוחם הסכים לדעתם [אלא דדעת רי"ו לכאורה סותר א"ע דמתחלה כתב בפשיטות דדוקא בפניו אסור ואח"כ מביא דעת התוספות בשם התוספתא דלטעם זה אף שלא בפניו אסור משום שבת אחרת וכבר עמד בזה המ"א] ע"כ אין להקל בזה וכסתימת האחרונים הנ"ל ובאמת אין נ"מ בזה לדינא דאפילו אם נפסוק כהני רבוותא להקל הלא כתב המ"א דדוקא אם אינו יודע הא"י שהישראל צריך לו דאל"ה אסור לכו"ע אף שלא בפניו דעיקר הטעם דמצרכי בפניו הוא כדי שידע שהישראל צריך וירבה בשבילו וא"כ כשיודע הא"י שהישראל צריך אסור אף שלא בפניו ובאינו יודע גם להט"ז וא"ר מותר [ואף דמשמע מהט"ז דסובר דלדעת המקילין בשלא בפניו מותר בכל גווני אין נראה להקל שתי קולות בהדי הדדי]. [הג"ה ודברי המ"א נפלאו ממני דהא בכבש של ר"ג הלא ידע הא"י שצריכים להכבש לירד בו ואפ"ה קאמר אביי דלפיכך מותרים לירד משום דשלא בפניו עשאו וגם מפשטות דברי הראשונים המקילין משמע דדוקא בפניו אסור ושלא בפניו מותר בכל גווני וסברא גדולה היא לענ"ד דבמה שידע הא"י שצריך הישראל אינו מוכרח שיכוין בשבילו דאטו יכוין בשביל כל מכיריו ורק כשיודע שצריך וגם הוא בפניו נותן דעתו לכוין בשבילו ועיין בסוגיא שם דמקשי הגמרא ממרחץ ופירש רש"י וחידושי הר"ן דגם לאביי מקשי דחשיב שלא בפניו אף דידע בודאי שצריך לישראל המרחץ דרוב ישראל היו שם ע"ש]:

* ספק אם הובאו מחוץ לתחום וכו' - הנה אף דבסעיף זיי"ן כתב לענין ספק די"א דלערב מותר מיד וידוע שהוא שיטת המקילין בספיקא כאן בסעיף זה סתם להחמיר וכן בס"ט ובסימן תקט"ו סתם ג"כ להחמיר [ביאור הגר"א לעיל בס"ז]: