שלחן ערוך - אורח חיים

הלכות שבת

סימן שכו - דיני רחיצה בשבת, ובו י''ג סעיפים

א. (א) אסור לרחוץ (ב) כל גופו אפילו כל אבר ואבר (ג) לבד אפילו [*] במים שהוחמו מערב שבת בין אם הם בכלי בין אם הם בקרקע (ד) ואפילו לשפוך המים על גופו ולהשתתף אסור אבל מותר לרחוץ (ה) בהם פניו ידיו ורגליו. הגה: (ו) או שאר איברים כל שאינו רוחץ כל גופו (בית יוסף בשם הרא"ש פרק תינוקות). והני מילי (ז) בחמי האור (ח) אבל בחמי טבריא מותר לרחוץ אפילו כל גופו יחד ואין צריך לומר (ט) בצוננין והא דשרי בחמי טבריא דוקא בקרקע אבל בכלי לא דאתי לאיחלופי בחמי האור:

ב. יש אומרים דהא דשרי בחמי טבריא דוקא כשאין המקום מקורה (י) אבל אם המקום מקורה אסור משום דאתי לידי זיעה ואסור ויש אומרים (יא) דמותר להזיע בחמי טבריה:

ג. אמת המים שהיא חמה אסור להמשיך לתוכה אפילו מערב שבת סילון (פירוש צינור מרזב וסילון דבר אחד הם) (יב) של צונן ופי הסילון (יג) יוצא חוץ לאמה ומימיו נשפכים לעוקא (פירוש גומא) שבקרקע ואם המשיכו אסורים (יד) [*] אפילו המים שנכנסו לה מערב שבת ברחיצה ובשתיה כאלו הביא סילון של מים [*] מערב יום טוב ביום טוב כחמין ש (טו) הוחמו ביום טוב (טז) ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה:

ד. לא ישתטף אדם בצונן כל גופו ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו (יז) ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין אבל מותר להשתטף בצונן (יח) אחר שנתחמם אצל האש:

ה. [*] יש אומרים שצריך ליזהר שלא לחמם ידיו [*] אצל האש אחר נטילה אם לא ינגבם תחלה יפה:

ו. אסור ליתן על גבי בטנו כלי שיש בו מים חמין (יט) ואפילו בחול מפני הסכנה [*] שפעמים שהם רותחים (אבל (כ) [*] מותר להחם בגד וליתנו על בטנו) (טור):

ז. (כא) הרוחץ בנהר צריך שינגב גופו יפה (כב) כשעולה מהנהר מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית לפי שהעולה מן הרחיצה יש רבוי מים על גופו אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו (כג) לא הקפידו בו :

ח. (כד) [*] אדם מותר לטבול מטומאתו בשבת:

ט. מותר (כה) לרחוץ פניו ידיו ורגליו (כו) [*] בדברים שאינם משירים שער מעורבים עם דברים המשירים ובלבד (כז) שלא יהיה הרוב מדבר המשיר:

י. מותר (כח) [*] [*] לרחוץ ידיו במורסן . הגה: דגיבול כלאחר יד שרי ואסור (כט) לרחוץ ידיו במלח (אגור) וכל שכן בבורית שקורין זיי"ף בלשון אשכנז (בנימין זאב סימן רע"ח) או [*] בשאר חלב שנימוח על ידיו (ל) והוי נולד (מרדכי פרק במה בהמה וסמ"ג והגהות מיימוני פרק כ"א וטור סימן שכ"א):

יא. מרחץ (לא) שסתמו נקביו מערב שבת למוצאי שבת (לב) רוחץ בו מיד אבל אם לא סתמו נקביו אף על פי (לג) שמאליו הוחם בשבת צריך להמתין לערב בכדי שיעשו לפי שאסור לעשות כן גזירה (לד) שמא יחתה בגחלים :

יב. אסור ליכנס למרחץ (לה) אפילו להזיע . (ויש אומרים דאפילו לעבור במרחץ (לו) במקום שיכול להזיע אסור) (רש"י וטור):

יג. עיר שישראל ועכו"ם דרים בה ויש בה מרחץ רוחצת (לז) בשבת (לח) אם רוב עכו"ם מותר לרחוץ בה במוצאי שבת מיד ואם רוב ישראל (לט) או אפילו מחצה על מחצה אסור למוצאי שבת (מ) עד כדי שיוחם :

סימן שכז - דיני סיכה בשבת , ובו ד' סעיפים

א. החושש במתניו לא יסוך (א) שמן וחומץ אבל סך הוא (ב) שמן לבדו אבל לא בשמן ורד משום (ג) דמוכחא מלתא דלרפואה קא עביד ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו אפילו בלא רפואה מותר. הגה: ובמקום שאין נוהגין לסוך בשמן כי אם לרפואה (ד) בכל שמן אסור (בית יוסף):

ב. (ה) סכין וממשמשין להנאתו (ו) על ידי שינוי דהיינו שסך וממשמש ביחד ולא ימשמש (ז) בכח אלא ברפיון ידים:

ג. (ח) אין מגרדין (ט) בכלי (י) העשוי לכך אלא אם כן היו ידיו או רגליו (יא) מטונפות בטיט וצואה:

ד. (יב) לא יסוך רגלו בשמן והוא בתוך המנעל או הסנדל ( (יג) החדשים ) (מיימוני פרק כ"ג), מפני שהעור מתרכך ודמי לעיבוד (יד) אבל סך רגלו ומניחו במנעל וסך כל גופו ומתעגל על גב העור (טו) והוא שלא יהא בשמן הנישוף בגופו שיעור כדי לעבדו אפילו יש בו כדי לצחצחו מותר והוא שלא יכוין (טז) אפילו לצחצחו :

סימן שכח - דין חולה בשבת, ובו מ''ט סעיפים

א. מי שיש לו (א) מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא אסור לעשות לו (ב) שום רפואה (ג) ואפילו על ידי עכו"ם גזירה משום שחיקת סממנים:

ב. מי שיש לו חולי של סכנה (ד) מצוה לחלל עליו את השבת (ה) והזריז הרי זה משובח (ו) והשואל הרי זה שופך דמים:

ג. כל מכה של חלל דהיינו (ז) מהשינים ולפנים (ח) ושינים עצמם בכלל מחללין עליה את השבת (ט) [*] ודוקא שנתקלקל אחד מהאברים הפנימים מחמת מכה או בועה וכיוצא בזה אבל מיחושים אין נקראים מכה. הגה: מיהו מי שחושש בשיניו (י) [*] ומצטער עליו להוציאו (יא) אומר (יב) לעכו"ם להוציאו (בית יוסף בשם אורחות חיים ואיסור והיתר הארוך):

ד. מכה של חלל (יג) אינה צריכה אומד שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום עושים לו (יד) [*] כל שרגילים לעשות לו בחול אבל (טו) כשיודעים (טז) ומכירים באותו חולי [*] שממתין ואין צריך חילול אסור לחלל עליו אף על פי שהיא מכה של חלל:

ה. מכה שאינה של חלל נשאלין בבקי ובחולה ואין מחללין עליו שבת עד שיאמר אחד מהם שהוא צריך לחילול או שיעשה אצל אחד מהם (יז) סכנת נפשות (ועיין לקמן סימן תרי"ח):

ו. מכה שעל גב היד וגב הרגל וכן מי שבלע עלוקה וכן מי שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי עפר הממיתים אפילו ספק אם ממית אם לאו הרי הם כמכה של חלל:

ז. מחללין שבת (יח) על כל מכה שנעשית [*] מחמת ברזל ועל שחין הבא בפי הטבעת ועל סימטא והוא הנקרא פלונקר"ו בלע"ז ועל מי שיש בו קדחת (יט) חם ביותר או (כ) עם סימור :

ח. מי שאחזו דם (כא) מקיזין אותו אפילו הולך על רגליו ואפילו ביום הראשון:

ט. החושש (כב) בעיניו או בעינו ויש בו ציר או שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב או שהיה שותת דם או שהיה בו (כג) רירא ותחלת אוכלא (פירוש, (כד) תחלת חולי ) מחללין עליו את השבת:

י. כל חולי (כה) שהרופאים אומרים שהוא סכנה אף על פי שהוא על הבשר מבחוץ (כו) מחללין עליו את השבת [*] ואם רופא אחד אומר צריך [*] ורופא אחד אומר אינו צריך מחללין [*] ויש מי שאומר (כז) שאין צריך מומחה (כח) דכל בני אדם חשובים מומחין קצת וספק נפשות להקל. הגה: ויש אומרים (כט) דוקא ישראלים (ל) אבל סתם עכו"ם שאינן רופאים לא מחזקינן אותם כבקיאים (איסור והיתר הארוך). מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה (לא) אין מחללין עליו השבת כדי להצילו עיין לעיל סימן ש"ו (בית יוסף בשם הרשב"א):

יא. חולה שיש בו סכנה שאמדוהו ביום שבת שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת חילול שבת שמונה ימים (לב) אין אומרים נמתין עד הלילה ונמצא שלא לחלל עליו אלא שבת אחת אלא יעשו מיד אף על פי שמחללין עליו שתי שבתות ולכבות הנר בשביל שיישן עיין לעיל סימן רע"ח:

יב. כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה משתדלין (לג) שלא לעשות על ידי עכו"ם וקטנים ונשים (לד) אלא על ידי ישראל גדולים ובני דעת. הגה: ויש אומרים דאם אפשר לעשות בלא דיחוי (לה) ובלא איחור על ידי שינוי עושה על ידי שינוי ואם אפשר לעשותו (לו) על ידי עכו"ם בלא איחור כלל עושין על ידי עכו"ם (אור זרוע ומגיד משנה בשם ראב"ן) (לז) וכן נוהגים אבל במקום דיש לחוש שיתעצל העכו"ם אין לעשות על ידי עכו"ם (תוספות ור"ן):

יג. כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה הרי זה משובח אפילו אם מתקן עמו דבר אחר כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו דגים (לח) וכן כל כיוצא בזה:

יד. היה חולה שיש בו סכנה וצריך בשר (לט) שוחטים לו ואין אומרים נאכילנו נבלה אבל אם היה החולה צריך לאכילה לאלתר והנבלה מוכנת מיד והשחיטה מתאחרת לו מאכילין אותו הנבלה:

טו. אמדוהו (פירוש התבוננו במחלתו ושיערו) הרופאים שצריך גרוגרת אחת (מ) ורצו עשרה (מא) והביאו לו כל אחד גרוגרת כולם פטורים [*] ויש להם שכר טוב מאת ה' (מב) אפילו הבריא בראשונה :

טז. אמדוהו לשתי גרוגרות ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין וג' בעוקץ אחד כורתים העוקץ (מג) שיש בו ג' ואם היו ב' בעוקץ אחד וג' בעוקץ אחד (מד) לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו שנים. הגה: ואם הדבר בהול אין מדקדקין בכך שלא יבא לידי דיחוי ועיכוב (הגהות מרדכי פרק מפנין):

יז. חולה שנפל מחמת חליו למשכב (מה) ואין בו סכנה . הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי (המגיד פרק ב'), (מו) אומרים לעכו"ם (מז) לעשות לו רפואה אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא (מח) אפילו יש בו סכנת (מט) אבר . ולחלל עליו ישראל (נ) באיסור דרבנן בידים יש מתירים (נא) אפילו אין בו סכנת (נב) אבר ויש אומרים שאם יש בו סכנת אבר עושין (נג) ואם אין בו סכנת אבר אין עושין ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר (נד) עושין בשינוי ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי ויש אומרים אפילו יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר שהוא (נה) נסמך למלאכה דאורייתא ודברים (נו) שאין בהם סמך מלאכה עושין אפילו אין בו סכנת אבר ודברי (נז) הסברא השלישית נראין. הגה: (נח) מותר לומר לעכו"ם לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי (רבינו ירוחם נתיב י"ב חלק ט' ורמב"ן ורשב"א) וכל שאסור לעשותו על ידי ישראל אפילו על ידי החולה בעצמו אסור אבל כשעושה לו העכו"ם (נט) מותר לחולה (ס) לסייעו קצת דמסייע (סא) אין בו ממש (בית יוסף גמרא ביצה דף כ"ב):

יח. הקיז דם (סב) ונצטנן עושים לו מדורה אפילו בתקופת תמוז:

יט. חולה שאין בו סכנה (סג) מותר בבישולי עכו"ם:

כ. אין נותנין יין (סד) לתוך העין וליתנו על גביו (סה) אם פותח וסוגר העין אסור ואם אינו פותח וסוגר (סו) מותר (סז) ורוק תפל אפילו על גביו אסור דמוכחא מלתא דלרפואה קעביד:

כא. שורה אדם (סח) קילורין מערב שבת ונותן על גבי העין בשבת שאינו נראה אלא כרוחץ והוא דלא עמיץ ופתח (סט) ולא חיישינן משום שחיקת סממנים דכיון שלא התירו לו לשרותן אלא מערב שבת איכא היכרא:

כב. מעבירין גלדי המכה (ע) וסכין אותה בשמן (עא) אבל לא בחלב מפני שהוא נימוח ואפילו בגמר מכה (עב) דליכא אלא צערא שרי (עג) אבל אין נותנין עליה שמן וחמין (עד) מעורבים יחד (עה) ולא מוך (עו) ליתנו עליה (עז) אבל נותן הוא חוץ למכה ושותת ויורד לתוכה:

כג. נותנין ספוג וחתיכות בגדים יבשים (עח) וחדשים שאינן לרפואה אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה אבל לא ישנים שהם מרפאים והני מילי ישנים שלא נתנו מעולם על המכה אבל אם היו כבר על המכה אפילו ישנים שרי דשוב אינם מרפאים:

כד. נותנים עלה על גב מכה בשבת שאינו אלא כמשמרה (עט) חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה. (ואין נותנין (פ) גמי על המכה שהוא מרפא) (טור):

כה. [*] רטיה שנפלה מעל גבי המכה על גבי קרקע (פא) לא (פב) יחזירנה נפלה על גבי כלי יחזירנה (פג) ועל ידי אינו יהודי מותר להניחה אפילו בתחלה. הגה: (פד) ומותר לומר לאינו יהודי לעשות רטיה על מכה או חבורה (איסור והיתר הארוך) (פה) ואסור ליתן עליה אפר מקלה דמרפא כי אם על ידי עכו"ם (מרדכי פרק שמונה שרצים):

כו. [*] מגלה קצת רטיה ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה קצתה השני ומקנחה ורטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח:

כז. מכה שנתרפאה נותנין עליה רטיה שאינה אלא (פו) כמשמרה :

כח. (פז) המפיס שחין בשבת [*] כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא ואם הפיסה כדי (פח) להוציא (פט) ממנה הליחה שבה (צ) הרי זה מותר:

כט. מי (צא) שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין כדי להעמיד הדם (צב) אבל לא בחומץ מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה ואם הוא (צג) מעונג אף היין לו כמו החומץ ואסור:

ל. (צד) מי שנשמטה פרק ידו או רגלו ממקומו לא ישפשפנה הרבה בצונן שזהו רפואתו אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא:

לא. צפורן שפרשה וציצין שהן כמין רצועות דקות שפרשו מעור האצבע סביב הצפורן (צה) אם פרשו רובן כלפי מעלה ומצערות אותו (צו) להסירן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור (צז) לא פרשו רובן ביד פטור אבל אסור בכלי (צח) חייב חטאת ופירש רש"י כלפי מעלה כלפי ראשי אצבעותיו ורבינו תם פירש דהיינו כלפי הגוף וצריך לחוש (צט) לשני הפירושים :

לב. (ק) החושש בשיניו (קא) לא יגמע (קב) בהם חומץ ויפלוט אבל מגמע ובולע או מטבל בו כדרכו החושש בגרונו (קג) לא יערענו (קד) בשמן אבל (קה) בולע הוא שמן ואם נתרפא נתרפא:

לג. (קו) גונח מותר לינק חלב מהבהמה (קז) דבמקום צערא לא גזרו רבנן (קח) ויש אומרים שאם אין לו אלא צער של רעב (קט) אסור לינק מהבהמה (קי) בשבת :

לד. לא תיקל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדירה (קיא) [*] ותניק את בנה:

לה. מותר לאשה (קיב) לקלח מהחלב כדי שיאחוז התינוק הדד ויניק. הגה: אבל אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה (קיג) דלית בו סכנה (בית יוסף בשם שבולי לקט):

לו. אין לועסין מצטיכי (עיין סימן רי"ו סעיף ג' (קיד) פירושו ) ולא (קטו) שפין בו השינים לרפואה ואם משום ריח הפה (קטז) מותר :

לז. כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן לרפואה אף על פי שהם קשים (קיז) לקצת בריאים ומוכחא מילתא דלרפואה עביד אפילו הכי שרי (קיח) וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים אסור לאכלו ולשתותו לרפואה ודוקא מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא (קיט) [*] אבל אם (קכ) אין לו שום מיחוש מותר. הגה: וכן (קכא) [*] אם נפל למשכב שרי (בית יוסף):

לח. (קכב) מותר לאכול שרפים מתוקים ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים הקול:

לט. (קכג) אין עושין אפיקטוזין (פירש הערוך אפיק טפי זון כלומר להוציא עודף המזון) דהיינו גרמת קיא אפילו בחול משום הפסד אוכלים ואם מצטער מרוב מאכל בחול מותר אפילו בסם ובשבת (קכד) אסור בסם ומותר ביד:

מ. החושש במעיו מותר (קכה) ליתן עליהם כוס שעירו ממנו חמין (קכו) אף על פי שעדיין יש בו הבל:

מא. מי שנשתכר שרפואתו (קכז) לסוך כפות ידיו ורגליו (קכח) בשמן (ומלח) מותר לסוכם בשבת:

מב. אין מתעמלין היינו שדורס על הגוף (קכט) בכח (קל) [*] כדי שייגע ויזיע (קלא) ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי:

מג. מותר לכפות (קלב) כוס חם (קלג) על הטבור ולהעלותו (קלד) ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אונקלי דהיינו תנוך (קלה) שכנגד הלב שנכפף לצד פנים שכל אחד מאלו אין עושים בסמנים כדי שנחוש לשחיקה (קלו) ויש לו צער מהם:

מד. (קלז) רוחצין במי גררה ובמי חמתן ובמי טבריה ובמים היפים שבים הגדול אף על פי שהם (קלח) מלוחים שכן דרך לרחוץ בהם וליכא הוכחה דלרפואה קא עביד אבל לא במים הרעים שבים הגדול (קלט) ובמי משרה (קמ) שהם מאוסין ואין דרך לרחוץ בהם [*] אלא לרפואה (קמא) ודוקא ששוהא בהם אבל אם אינו שוהא בהם מותר שאינו נראה אלא (קמב) כמיקר :

מה. לוחשים על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו (קמג) ואין בכך משום צידה :

מו. נותנין כלי על גבי העין (קמד) להקר והוא שיהא כלי הניטל בשבת:

מז. עצם (קמה) שיצא ממקומו מחזירין אותו:

מח. אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם מפני שהדם (קמו) יצבע אותו (קמז) ואסור להוציא דם מהמכה (קמח) לכך יש לרחוץ המכה במים או ביין תחלה להעביר דם שבמכה (קמט) ויש אומרים שכורך קורי עכביש על המכה ומכסה בהם כל הדם וכל החבורה ואחר כך כורך עליו סמרטוט:

מט. אסור (קנ) [*] לשום (קנא) פתילה בפי הטבעת כדרך שנוהגים לעשות למי שהוא עצור אלא אם כן ישים אותה בשינוי שיאחזנה בשתי אצבעותיו ויניחנה (קנב) בנחת :

סימן שכט - על מי מחללין שבת, ובו ט' סעיפים

א. כל פקוח נפש דוחה שבת והזריז הרי זה משובח אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שתעבור לחצר זו ויבא (א) לידי סכנה (ב) מכבין כדי שלא תעבור:

ב. אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב (ג) אפילו היו ט' עובדי כוכבים וישראל אחד בחצר (ד) ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו שם מפולת מפקחין כיון שנשאר (ה) קביעות הראשון במקומו חשבינן ליה (ו) [*] כמחצה על מחצה אבל (ז) אם נעקרו כלם ובשעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו אין מפקחין עליו שכיון שנעקר [*] קביעות הראשון ממקומו אמרינן כל דפריש מרובא פריש:

ג. מי שנפלה עליו מפולת (ח) ספק חי ספק מת ספק (ט) הוא שם ספק אינו שם אפילו אם תמצא לומר שהוא שם ספק עכו"ם ספק ישראל מפקחין עליו אף על פי שיש בו כמה ספיקות:

ד. אפילו מצאוהו מרוצץ שאינו יכול לחיות [*] אלא לפי שעה מפקחין ובודקים עד חוטמו אם לא הרגישו בחוטמו חיות (י) אז ודאי מת לא שנא (יא) פגעו בראשו תחלה לא שנא פגעו ברגליו תחלה:

ה. מצא עליונים מתים לא יאמר כבר מתו תחתונים אלא מפקח עליהם שמא עדיין הם חיים:

ו. עכו"ם שצרו על עיירות ישראל אם באו (יב) על עסקי ממון אין מחללין עליהם את השבת באו על עסקי נפשות (יג) ואפילו סתם יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת ובעיר הסמוכה (יד) לספר (טו) אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת. הגה: ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא (אור זרוע):

ז. יש מי שאומר שבזמן הזה אפילו באו על עסקי ממון מחללין (טז) שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו והוי עסקי נפשות (ומכל מקום (יז) הכל לפי הענין ) (פסקי מהרא"י סימן ק"נ):

ח. הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים וכן נהר שוטף וכן יחיד הנרדף (יח) בפני עכו"ם מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת (יט) כדי להצילם . (ועיין לעיל סוף סימן ש"ז מי שרוצים לאנסו אם מחללין עליו שבת):

ט. כל היוצאים להציל (כ) חוזרים בכלי זיינם (כא) למקומם :

סימן של - דיני יולדת בשבת, ובו י''א סעיפים

א. יולדת היא כחולה שיש בו סכנה (א) ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה קוראין לה חכמה (ב) ממקום למקום ומילדין (אותה) [*] ומדליקין לה (ג) [*] נר אפילו היא (ד) סומא ומכל מקום בכל מה שיכולין לשנות (ה) משנין כגון אם צריכים (ו) להביא לה כלי מביאו לה חברתה (ז) תלוי בשערה וכן כל כיוצא בזה:

ב. (ח) [*] עכו"ם אין מילדין אותם בשבת אפילו בדבר שאין בו חילול שבת:

ג. נקראת יולדת לחלל עליה שבת משתשב על המשבר או משעה שהדם שותת ויורד או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כח להלוך [*] כיון שנראה (ט) אחד מאלו מחללין עליה את השבת:

ד. כל (י) [*] שלשה ימים (יא) הראשונים (יב) אפילו אמרה אינה צריכה (יג) מחללין עליה את השבת משלשה (יד) ועד ז' אמרה אינה צריכה אין מחללין (טו) מכאן ואילך אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה אלא הרי היא עד שלשים יום (טז) כחולה שאין בו סכנה:

ה. היושבת על המשבר ומתה מביאין סכין בשבת (יז) אפילו דרך רשות הרבים וקורעים בטנה ומוציאים הולד (יח) שמא ימצא חי . הגה: ומה שאין נוהגין עכשיו כן אפילו בחול (יט) משום דאין בקיאין להכיר במיתת האם בקרוב כל כך שאפשר לולד לחיות (איסור והיתר):

ו. עושין (כ) מדורה ליולדת (כא) [*] כל שלשים יום ואפילו בתקופת תמוז (ואם מותרים אחרים להתחמם כנגד המדורה עיין לעיל סימן רע"ו):

ז. [*] הולד שנולד (כב) עושין לו כל צרכיו (כג) ומרחיצין אותו (כד) ומולחין אותו (כה) וטומנין השליא (כו) כדי שיחם הולד (כז) וחותכים את הטבור והני מילי בנולד לט' או לז' (כח) אבל נולד לח' [*] או ספק בן ז' או בן ח' (כט) אין מחללין עליו (ל) אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו:

ח. נולד לח' (לא) או ספק בן ז' או בן ח' שלא גמרו שערו וצפרניו אסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה וכן היא בעצמה יכולה (לב) להוציא בידה החלב המצער אותה:

ט. (לג) מישרים אברי הולד שנתפרקו (לד) מחמת צער הלידה :

י. מותר לכרכו בבגדיו (לה) [*] שלא יתעקמו אבריו :

יא. אם נפלה ערלת גרון הולד (לו) מותר לשום אצבע לתוך פיו ולסלק הערלה למקומה אף על פי שפעמים שמקיא:

סימן שלא - דין מילה בשבת, ובו י' סעיפים

א. עושים כל צרכי מילה (א) בשבת מוהלין [*] ופורעין (ב) ומוצצין ונותנין עליו (ג) כמון :

ב. כל זמן שלא סילק ידו מן המילה (ד) חוזר (ה) אפילו על ציצין שאינם מעכבין סילק ידו אינו חוזר אלא על ציצין (ו) המעכבין ואלו הם המעכבין בשר החופה (ז) אפילו רוב גובהה של עטרה במקום אחד:

ג. בין ח' (ח) אם גמרו שערו וצפרניו מלין אותו בשבת ואם לא גמרו אפילו אם הוא (ט) ספק בן (י) ז' ספק בן ח' אין מלין אותו בשבת ואין צריך לומר בן ח' ודאי ואם הוא בן שבע ודאי אפילו לא גמרו שערו וצפרניו מלין אותו ( (יא) ועיין ביורה דעה סימן רס"ו):

ד. מילה שלא בזמנה (יב) אינה דוחה שבת:

ה. (יג) אנדרוגינוס (יד) ונולד [*] בין השמשות (טו) ונולד כשהוא מהול (טז) ויוצא דופן וכותית שילדה ואחר כך נתגיירה ומי שיש לו (יז) שתי ערלות (יח) אין מילתן דוחה שבת :

ו. מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת לפיכך אם לא הביא (יט) איזמל למילה מערב שבת לא יביאנו בשבת [*] אפילו במקום שאין בו אלא איסור דרבנן שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת. ולומר לאינו יהודי לעשותם אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדרבנן (כ) אומר לאינו יהודי ועושהו ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה (כא) לא יאמר לאינו יהודי לעשותו (ועיין לעיל (כב) [*] סימן ש"ז):

ז. לא היה לו (כג) כמון שחוק מערב שבת (כד) לא ישחקנו אלא לועס בשיניו אם לא עירב מאתמול יין ושמן (כה) ליתן עליה (כו) [*] לא יערבם היום אלא יתן (כז) כל אחד לבדו :

ח. אין עושין לה (כח) [*] חלוק אלא כורך עליה סמרטוט (כט) ואם אין לו כורך על אצבעו דרך מלבוש לשנות מדרך הוצאה בחול ומביא דרך (ל) חצר אחרת אפילו לא נשתתפו יחד:

ט. בזמן חכמי הגמרא אם לא היו רוחצים את הולד לפני המילה ולאחר המילה וביום שלישי למילה במים חמין היה מסוכן לפיכך נזקקו לכתוב משפטו כשחל להיות בשבת והאידנא (לא) לא נהגו ברחיצה כלל ודינו לרחוץ בשבת אם רצו כדין רחיצת כל אדם. הגה: (לב) ובמדינות אלו (לג) נוהגים לרחצו לפני המילה בחמין שהוחמו מאתמול ולאחר המילה במוצאי שבת וכן אם היה יום ג' למילתו בשבת ורואים שיש צורך לרחצו (לד) מכינים חמין מבעוד יום ורוחצים אותו בשבת וכל זה מן הסתם אבל אם רואים שיש לחוש לסכנה אם לא ירחצו אותו אחר המילה בודאי מותר לרחצו (לה) ולחלל עליו שבת מידי דהוי אשאר חולה שיש בו סכנה:

י. אדם שלא מל מעולם (לו) לא ימול (לז) בשבת אבל אם מל כבר פעם אחת (לח) מותר למול בשבת (לט) אפילו אם הוא אבי הבן. הגה: ועיין עוד דיני מילה בטור יורה דעה סימן רס"ו:

סימן שלב - שלא לילד הבהמה בשבת, ובו ד' סעיפים

א. (א) [*] אין מילדין את הבהמה בשבת:

ב. אין (ב) מפרכסין לבהמה גלדי מכה ולא סכין (ג) אותה בשמן והני מילי (ד) בגמר מכה דליכא אלא משום תענוג אבל בתחלת מכה דאיכא צערא שרי:

ג. אם אכלה כרשינין הרבה ומצטערת (ה) יכול להריצה בחצר (ו) כדי שתייגע ותתרפא:

ד. אם אחזה דם (ז) יכול להעמידה במים כדי שתצטנן (ח) [*] ואם הוא ספק שאם לא יקיזו לה דם (ט) תמות מותר לומר לאינו יהודי להקיזה:

סימן שלג - שלא לפנות אוצר בשבת, ובו ג' סעיפים

א. אוצר של תבואה או של כדי יין אף על פי (א) שמותר להסתפק ממנו (ב) אסור להתחיל בו (ג) לפנותו אלא (ד) לדבר מצוה כגון שפינהו להכנסת אורחים או לקבוע בו בית המדרש וכיצד מפנהו אם היה האוצר גדול מפנה ממנו (ה) חמש קופות (שבכל קופה שלש סאים) (הגהות מרדכי ור"ן פרק מפנין) לא היה בו אלא חמש קופות מפנה מהם ארבע קופות אבל כולו לא יפנה (ו) [*] שמא יבא להשוות גומות. הגה: (ז) [*] וכל שבות שהתירו משום צורך מצוה מותר גם כן (ח) לצורך אורחים ולא מקרי אורחים אלא שנתארחו אצלו בביתו או שזימן אורחים שנתארחו אצל אחרים (תרומת הדשן סימן ע"ב) (ט) אבל כשזימן חבירו לסעוד אצלו לא מקרי אורחים ואינה סעודת מצוה רק סעודת רשות (בית יוסף):

ב. כשמפנה אלו ארבעה או חמשה קופות לא יחלקם בקופות קטנות להוליכם בהרבה פעמים כדי להקל המשאוי מפני שמרבה בהילוך ואוושא מלתא טפי:

ג. אלו ד' או ה' קופות שמפנה היינו לאורח אחד ואם באו לו הרבה מפנה כשיעור הזה לכל אורח ואורח ובלבד שלא יפנה אחד לכולם דאיכא טרחא יתירה אלא כל אחד יפנה לעצמו או אחר יפנה בעדו. הגה: חביות של יין (י) שהובאו על עגלה אסור להורידן בשבת אם לא (יא) לכבוד אורחים או לצורך מצוה דהוי כמפנה האוצר (אור זרוע):

סימן שלד - דיני דליקה בשבת, ובו כ''ז סעיפים

א. נפלה דליקה בשבת אם הוא בלילה קודם סעודה (א) יכול להציל [*] כדי מזון שלש סעודות הראוי לאדם לאדם [*] והראוי לבהמה לבהמה (ב) [*] ובשחרית מזון שתי סעודות ובמנחה מזון סעודה אחת ודוקא בני הבית (ג) שהדליקה בו לא יצילו יותר משום דאיכא למיחש שמתוך שטרודים בהצלה ישכחו השבת ויכבו אבל בתים (ד) הקרובים ויראים שתגיע להם הדליקה יכולים להציל כל מה שירצו:

ב. (ו) (ה) [*] יש מתירים (ו) לטלטל מעות ודברים המוקצים כדי להצילם מפני הדליקה או מאנסים הבאים לגזלם (ז) [*] דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה ויש אוסרים ואפילו לומר לעכו"ם לטלטל סחורה הנפסדת מחמת גשמים (ח) יש מי שאוסר (ועיין לעיל (ט) סימן ש"ז סעיף י"ט):

ג. (י) הציל פת נקיה לא יציל (יא) פת הדראה (פירוש פת שניטל הדרה דהיינו פת סובין) אבל איפכא (יב) שרי :

ד. מצילין (יג) מיום הכיפורים לשבת אבל לא משבת ליום הכפורים ויום טוב ולא לשבת הבאה אבל מיום הכפורים למוצאי יום הכפורים מצילים (יד) מזון סעודה אחת :

ה. מצילין (טו) לחולה ולזקן ולרעבתן כבינוני:

ו. הא דאין מצילין אלא מזון שלש סעודות היינו דוקא בשני כלים אבל בכלי אחד מצילין אפילו יש בו מאה סעודות ואפילו (טז) פירש טליתו וקיפל והביא לתוכו וחזר וקיפל והביא לתוכו מותר כיון שמוציא הכל בפעם אחת:

ז. מותר להציל [*] כלי תשמישו הצריכים לו לאותו היום (יז) כגון כוסות וקיתוניות :

ח. ולובש כל מה שיכול ללבוש ומוציא ופושט (יח) וחוזר ולובש ומוציא ופושט (יט) ויש מי שאומר שאינו לובש ומוציא אלא פעם אחת בלבד:

ט. ואומר לאחרים (כ) בואו והצילו לכם כל אחד מזון שלש סעודות (כא) ויכולים ללבוש כל מה שיוכלו ללבוש אם רוצים זוכים בו מן ההפקר (כב) [*] כיון שאמר הצילו לכם (כג) ואם אינם רוצים לזכות אלא רוצים להחזירו לקבל שכר על הצלתם הרשות בידם (כד) ולא הוי שכר שבת :

י. (כה) כל הצלה שאמרנו אינה אלא לחצר אחרת המעורבת אבל לא לשאינה מעורבת. הגה: ויש מקילין (כו) אף לשאינה מעורבת (סמ"ג והגהות מרדכי):

יא. יש אומרים דכל הצלה שאמרנו היא לחצר ומבוי הסמוכים לרשות הרבים וגם אינם מקורים דדמי לרשות הרבים ומשום דמו לרשו הרבים ומשום הכי אין מתירין להציל אלא מזון שלש סעודות וכלים הצריכים (כז) אבל לבית אחר שעירב עמו יכול להוציא כל מה שירצה ואף לחצר לא אמרו אלא לחצר חבירו אבל לחצר שלו (כח) שאינה צריכה עירוב יכול להוציא כל מה שירצה (כט) ויש אומרים שאין חילוק :

יב. (ל) כל כתבי הקדש (לא) מצילין האידנא מפני הדליקה וקורין בהם אפילו כתובים בכל לשון (לב) ואפילו כתובים בסם ובסיקרא (פירוש מיני צבעונים) ובכל דבר (לג) וכן מטבע ברכות שטבעו חכמים מצילין אותם מן הדליקה ומכל מקום התורפה (פירוש מקום מגולה והפקר) וכן תרגום שכתבו עברי (לד) כגון יגר שהדותא וכדנא תימרון להון ועברי שכתבו תרגום [*] או בלשון אחר (לה) שאותו העם [*] בקיאים בו וכן ספר תורה שיש בו ללקט (לו) פ"ה אותיות מתוך תיבות (לז) שלמות או שיש בו אזכרה מצילין אותה:

יג. יש מי שאומר דמגלת אסתר (לח) הואיל ואין בה אזכרות אם אינה כתובה (לט) כמשפטה אשורית על העור ובדיו אין בה קדושה להצילה מפני הדליקה:

יד. (מ) הקמיעין שיש בהם פסוקים (מא) אין מצילים אותם מפני הדליקה (מב) ויש אומרים שמצילין :

טו. מצילים תיק הספר עם הספר ותיק התפלין עם התפלין (מג) אף על פי שיש בתוכן מעות והוא הדין לשאר כתבי הקודש:

טז. אם הניח תפלין בארנקי (פירוש כיס) מלא מעות יכול להצילו מפני הדליקה או מפני הגנבים והגזלנים (מד) למקום שיכול להציל התפלין (מה) ויש מי שאומר דהיינו דוקא (מו) כשהניחם שם מערב שבת:

יז. (מז) יש מתירים להציל דסקיא מליאה מעות על ידי ככר או תינוק מן הדליקה או מן הגנבים והגזלנים ודוקא לרשות היחיד אבל לא לחצר שאינה מעורבת מצילין הספרים אפילו לחצר שאינה מעורבת ולמבוי (פירוש מקום שנכנסים מהם לחצרות) שלא נשתתפו בו ובלבד שיהיו בו שלשה (מח) מחיצות ולחי:

יח. כתבו משם גאון (מט) שמותר לומר לעכו"ם להציל ספרים מן הדליקה אפילו דרך רשות הרבים:

יט. כל מה שמותר להציל מפני הדליקה מותר להציל ממים ומשאר דברים המאבדים:

כ. (נ) הגליונים שלמעלה ושלמטה ושבין פרשה לפרשה ושבין דף לדף ושבתחלת הספר ושבסוף הספר אין מצילין אותם:

כא. האפיקורסים דהיינו האדוקים בעבודת כוכבים וכן מומרים לעבודת כוכבים (נא) שכתבו להם כתבי הקודש אין מצילים אותם ואף בחול שורפן (נב) עם האזכרות שבהן:

כב. תיבה שאחז בה האור יכול לפרוס (נג) עור של גדי מצדה האחר שלא תשרף ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים [*] שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה [*] דגרם כיבוי מותר. הגה: במקום פסידא (מרדכי פרק כל כתבי):

כג. טלית שאחז בה האור (נד) פושטה ומתכסה בה ואינו חושש אם תכבה ויש מי שאומר שצריך (נה) שלא יתכוין לכך . הגה: מותר לכפות (נו) קערה על הנר שלא תאחוז בקורה (טור. ועיין לעיל סימן רע"ז סעיף ה'):

כד. יש אומרים (נז) שאין יכול ליתן עליו משקין כדי שיכבה כשיגיע להם ויש אמרים (נח) שמותר לעשות כן בשאר משקים חוץ מן המים (נט) משום כיבוס ויש מתירים אפילו במים (ס) ודברי סברא שנית נראים:

כה. (סא) נכרי (סב) שבא לכבות (סג) אין צריך למחות בידו (סד) אבל קטן שבא לכבות (סה) צריך למחות (סו) בידו :

כו. (סז) יכול לומר (סח) בפני עכו"ם (סט) כל המכבה אינו מפסיד אף אם אינו מזומן כאן יכול לקרותו שיבא אף על פי שודאי יכבה כשיבא וכן כל כיוצא בזה (ע) בהיזק הבא פתאום כגון אם נתרועעה חבית של יין (עא) יכול לקרוא עכו"ם אף על פי שודאי יתקננה כשיבא. הגה: וכל הדינים הנזכרים בדיני הדליקה הני מילי בימיהם אבל בזמן שאנו שרויין בין אינם יהודים כתבו הראשונים והאחרונים ז"ל שמותר לכבות דליקה בשבת (עב) משום דיש בה סכנת נפשות והזריז הרי זה משובח ומכל מקום הכל לפי הענין דאם היו בטוחים ודאי שאין שום סכנה בדבר אסור לכבות אבל (עג) בחשש סכנת ספק (עד) מותר לכבות אפילו הדליקה בביתו של עכו"ם וכן נוהגין (תרומת הדשן סימן נ"ח והגהות אשירי פרק מי שהוציאוהו בשם אור זרוע). ודוקא לכבות הדליקה (עה) דהוי מלאכה (עו) שאינה צריכה לגופה ויש סכנה אם לא יכבה אבל אסור לחלל שבת כדי להציל (ממון) ואם עבר וחילל (עז) צריך להתענות (עח) ארבעים יום שני וחמישי ולא ישתה יין (עט) ולא יאכל בשר ויתן במקום חטאת (פ) י"ח פשיטים לצדקה ואם ירצה לפדות התענית (פא) יתן בעד כל יום שנים עשר פשיטים לצדקה (פסקי מהרא"י סימן ט'). ועיין בטור יורה דעה מהלכות נדה סימן קפ"ה:

כז. גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה (פב) יכול לכבותה בין אם היא (פג) של מתכת (פד) בין אם היא של עץ (פה) והרמב"ם אוסר בשל עץ:

סימן שלה - דין חבית שנשברה, ובו ה' סעיפים

א. (א) חבית שנשברה מצילין ממנה (ב) מזון שלש סעודות אפילו בכלים הרבה דאלו בכלי אחד אפילו מחזיק מאה סעודות מציל (ג) ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ובלבד שלא יספוג דהיינו שלא ישים הספוג במקום היין לחזור ולהטיפו גזירה שמא יסחוט ואפילו אם יש לו בית אחיזה דליכא חשש סחיטה אסור שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול (ד) ולא יטפח בשמן להכניס ידו ולקנחה בשפת הכלי. הגה: ויש אומרים דוקא חבית שנשברה שבהול ואם יציל חיישינן שיתקננה אבל אם נסדק ועביד טיף טיף שאינו בהול כל כך מותר להציל בכלים (ה) לקלוט ולצרף (הגהות מרדכי ותוספות פרק כל כתבי והגהות מיימוני פרק כ"ב) ויש אומרים דכל זה לא מיירי אלא (ו) להציל מחצר לחצר אבל לבית אחר שעירב עמו (ז) מצילין בכל ענין כמו שנתבאר לעיל גבי דליקה (פסקי מהרא"י סימן קצ"ו):

ב. אם נשברה חבית בראש גגו (ח) מביא כלי ומניח תחתיה (ט) ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט לקבל מן הקילוח באויר לאחר שירד מן הגג ולא יביא כלי אחר ויצרף אותו לראש הגג (י) ואם מציל בכלי אחד מציל אפילו קולט או מצרף:

ג. נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחד וקולט כלי אחד ויצרף ולא יקלוט ויצרף ואחר כך יזמין האורחים (יא) ולא יערים לזמן אורחים שאין צריכים לאכול. הגה: ומיהו אם עבר ועשה שקלט (יב) ואחר כך זימן אורחים מותר (רמב"ן והמגיד פרק כ"א):

ד. (יג) אם יזוב תירוש מגיגית של ענבים (יד) שעדיין לא נדרכו שנמצא אותו הדלף אינו ראוי שהרי המשקין שזבו אסורים (טו) ואינו רשאי לשום כלי תחתיו מפני שמבטלו מהיכנו כיצד יעשה יניח שם מטתו או שלחנו ואז יהיה אותו הדלף לפניו גרף של רעי ויכול (טז) להניח שם כלי לקבל הדלף כדי שלא יעשה שם טיט וכשיתמלא הכלי [*] לא יזרקנו בכלי אחר שלא יבטלנו מהיכנו אלא מריקו בתוך הגיגית שזבו המשקים ממנו שהיא מבוטלת מהיכנה על ידי משקים שבה משום משקין שזבו:

ה. נתפזרו לו פירות בחצר (יז) [*] אחד הנה ואחד הנה מלקט מעט מעט ואוכל ולא יתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה ואם נפלו במקום אחד נותן אפילו לתוך הסל אלא אם כן נפלו לתוך צרורות ועפרוריות שבחצר (יח) שאז מלקט אחד אחד ואוכל ולא יתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה (ועיין לעיל סימן שי"ט):

סימן שלו - אם מותר לילך על גבי העשבים, וכן באילן, ובו י''ג סעיפים

א. אין עולים באילן בין לח (א) בין יבש (ב) ואין נתלים בו (ג) ואין משתמשין (ד) במחובר לקרקע כלל גזרה (ה) שמא יעלה ויתלוש . עלה באילן בשבת (ו) בשוגג מותר לירד במזיד (ז) אסור לירד ואם עלה מבעוד יום (ח) בכל גוונא (ט) מותר לירד משחשיכה (י) ויש אומרים דהני מילי כשהיה דעתו לירד מבעוד יום אבל לא היה דעתו לירד מבעוד יום לא ירד משחשכה כיון שהיה דעתו לישב שם באיסור. הגה: (יא) ודוקא אדם שעלה שם אבל אם הניח שם חפץ מבעוד יום (יב) אסור ליטלו משם בשבת (המגיד פרק כ"א) וכל זה באילן (יג) וכיוצא בו אבל קנים (יד) הרכים כירק מותר להשתמש בהם אף על פי שמחוברים בקרקע (טו) דאין אסור להשתמש בירק (הגהות אשירי פרק בכל מערבין בשם אור זרוע ובית יוסף):

ב. (טז) שרשי אילן הגבוהים מן הארץ ג' טפחים (יז) אסור להשתמש בהם (יח) פחות מכאן מותר להשתמש בהם (יט) דכקרקע חשיבי (כ) ואם באים מלמעלה ויורדים למטה במקום שגבוהים שלשה אסורים ובמקום שאין גבוהים שלשה (כא) מותרים (כב) [*] היו גבוהים שלשה וחלל תחתיהם (כג) אף על פי שמצד אחד אין חלל תחתיהם והרי הן שוים לארץ אסור לישב אפילו על צד השוה לארץ:

ג. [*] מותר לילך על גבי עשבים (כד) בין לחים בין יבשים (כה) כיון שאינו מתכוין לתלוש אבל האוכלים בגנות אסורים ליטול ידיהם על העשבים (כו) שמשקים אותם אף על פי שאינם מכוונים (כז) פסיק רישיה הוא אבל מותר להטיל בהם (כח) מי רגלים (כט) [*] או שאר משקים שאינם מצמיחין. הגה: (ל) ולכן טוב להחמיר שלא לאכול בגנות אם ישתמש שם עם מים דבקושי יש ליזהר שלא יפלו שם מים (בית יוסף בשם סה"ת):

ד. יש ליזהר מלהשליך זרעים (לא) במקום ירידת גשמים (לב) שסופן להצמיח ואם ישליך לתרנגולים לא ישליך אלא כשיעור שיאכלו בו ביום (לג) או ליומים ואם הוא במקום דריסת רגלי אדם מותר שאין סופו לצמוח:

ה. עשבים שעלו על אוזן הכלי (לד) מלחות הכלי חשובים כמחוברים לקרקע והתולשן (לה) חייב :

ו. עשבים שתחבן בעפר מבעוד יום (לו) כדי שיהיו לחים מותר (לז) לאחוז בעלים (לח) ולהוציאן (לט) והוא שלא השרישו וגם צריך [*] שאינו רוצה בהשרשתן (מ) אבל אם נתכוין לזריעה אסור:

ז. (מא) אסור לתלוש אפילו מעציץ (מב) שאינו נקוב :

ח. עציץ (פירוש חצי כד שזורעים שם עשבים) (ערוך), (מג) [*] אפילו אינו נקוב , יש ליזהר מליטלו מ (מד) [*] על גבי קרקע ולהניחו על גבי יתדות (מה) או איפכא בין שהוא של עץ בין של חרס. הגה: יחור של אילן [*] שנפשח מערב שבת מן האילן ובו פירות מותר לתלוש הפירות ממנו בשבת (רבינו ירוחם נתיב י"ב חלק ב'):

ט. צנור המקלח מים מן הגג שעלו בו קשים (מו) ועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית (מז) ממעכן ברגלו [*] בצנעה דכיון דמתקן על ידי שינוי הוא שאינו עושה אלא ברגליו במקום פסידא לא גזרו רבנן:

י. הדס מחובר (מח) מותר להריח בו אבל אתרוג ותפוח וכל דבר הראוי לאכילה אסור להריח בו במחובר שמא (מט) יקוץ אותו לאכלו :

יא. (נ) השורה חטים ושעורים וכיוצא בהם במים הרי זה (נא) תולדת זורע ו [*] חייב (נב) בכל שהוא . הגה: ומותר (נג) להעמיד ענפי אילנות במים בשבת ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים שהם נפתחים מלחלוחית המים (מהרי"ל) ועיין לקמן (נד) סימן תרנ"ד:

יב. תאנים שיבשו (נה) באיביהן (נו) וכן אילן שיבשו פירותיו בו התולש מהם בשבת (נז) חייב אף על פי שהם כעקורים (נח) לענין טומאה :

יג. אסור להשתמש (נט) בצדדי האילן אבל בצדי צדדין מותר לפיכך (ס) אסור לסמוך הסולם (סא) לצדי האילן דכי סליק ביה משתמש בצדדין אבל אם יש יתד תקועה בצדי האילן (סב) מותר לסמוך סולם עליו דהוה לה יתד צדדין וסולם צדי צדדין ואם נעץ בו יתד ותולה בו כלכלה היתד נקרא צדדין (סג) והכלכלה כצדי צדדין . הגה: [*] ומותר ליגע באילן ובלבד שלא ינידנו (בית יוסף בשם אורחות חיים) בור עמוק אפילו מאה אמות מותר לירד ולעלות ומטפס ויורד ומטפס ועולה ולא חיישינן שמא יעקור קרקע בירידתו ועלייתו (טור):

סימן שלז - דין כיבוד הבית ודבר שאינו מתכוין, ובו ד' סעיפים

א. (א) דבר שאין מתכוין מותר והוא שלא יהא (ב) פסיק רישיה (ג) הלכך גורר אדם מטה כסא וספסל (ד) בין גדולים בין קטנים ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ומותר (ה) לרבץ הבית כיון שאינו מתכוין להשוות גומות אלא שלא יעלה האבק:

ב. [*] אסור (ו) לכבד הבית (ז) אלא אם כן הקרקע מרוצף ויש מתירין (ח) אפילו אינו מרוצף . הגה: [*] ויש מחמירין (ט) אפילו במרוצף (טור בשם ר"י ומרדכי ריש פרק כל הכלים ורבינו ירוחם חלק י"ג וסמ"ג וסה"ת) וכן נוהגין ואין לשנות מיהו (י) על ידי עכו"ם מותר (רבינו ירוחם נתיב י"ג) [*] וכן על ידי בגד או מטלית או כנף אווז (יא) [*] הקלים (יב) ואינו משוה גומות (אגור). ואסור (יג) לכבד הבגדים על ידי מכבדות העשויים מקיסמים (יד) [*] שלא ישתברו קיסמיהם (הגהות אלפסי פרק הזורק):

ג. (טו) אין סכין את הקרקע (טז) [*] ולא מדיחים אותו (יז) אפילו הוא מרוצף :

ד. אסור (יח) לצדד (יט) חבית על הארץ (כ) דכיון שהיא כבדה יבוא להשוות גומות ודאי והוי פסיק רישיה:

סימן שלח - דברים האסורים בשבת משום השמעת קול, ובו ח' סעיפים

א. השמעת קול (א) בכלי שיר אסור (ב) [*] אבל להקיש [*] על הדלת וכיוצא בזה כשאינו דרך שיר מותר. הגה: וכן אם לא עביד מעשה שרי ולכן (ג) אלו שקורין לחבריהם ומצפצפים בפיהם כמו צפור מותר לעשותו בשבת (הגהות אלפסי) ואסור להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבוע בדלת אף על פי שאינו מכוין לשיר מכל מקום [*] הואיל והכלי (ד) מיוחד לכך (ה) [*] אסור (ו) ולכן אסור לשמש להכות על הדלת לקרוא לבית הכנסת (ז) על ידי הכלי המיוחד לכך אלא מכה בידו על הדלת (אגור ובית יוסף בשם פסקי תוספות דעירובין):

ב. יש מתירים (ח) (ט) לומר לעכו"ם לנגן בכלי שיר בחופות. הגה: ואפילו לומר לעכו"ם לתקן הכלי שיר שרי משום כבוד חתן וכלה (י) אבל בלאו הכי אסור (מרדכי פרק משילין) ומיהו בזמן הזה (יא) נהגו להקל מטעם שיתבאר בסימן שאחר זה (יב) לענין טפוח ורקוד :

ג. (יג) זוג המקשקש לשעות עשוי על ידי משקולת (יד) מותר לערכו (טו) ולהכינו מבעוד יום כדי שילך ויקשקש כל השבת:

ד. המשמר פירותיו וזרעיו מפני חיה ועוף לא יספוק כף אל כף ולא יטפח כפיו על ירכו (טז) ולא ירקד להבריחם גזירה שמא יטול צרור (יז) ויזרוק להם :

ה. (יח) אין שוחקים באגוזים ולא בתפוחים וכיוצא בו משום (יט) אשויי גומות . הגה: ודוקא (כ) על גבי קרקע אבל על גבי שלחן שרי דליכא למגזר שם משום גומות (רבינו ירוחם חלק ז'). ומותר לשחוק (כא) בעצמות שקורין טשי"ך אף על פי שמשמיעים קול הואיל ואינן מכוונין לשיר (הגהות אלפסי סוף עירובין). וכל זה בשוחק דרך צחוק בעלמא (בית יוסף) אבל בשוחק כדי להרויח אסור אפילו שוחק (כב) בתם ובחסר דהוי כמקח וממכר (אגור ובית יוסף ורמב"ם פרק כ"ג). ומכל מקום אין למחות בנשים וקטנים דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין (תוספות וסמ"ג והגהות מיימוני פרק כ"א). ולשחוק בכדור עיין לעיל סימן ש"ח סעיף מ"ה:

ו. אסור לשאוב מים בגלגל גזירה (כג) שמא ימלא לגנתו וחורבתו או למשרה של פשתן לפיכך אם לא היה שם לא גינה ולא חורבה ולא בריכה לשרות בה פשתן מומר (כד) ויש אומרים שלא אסרו אלא בגלגל גדול שמוציא מים הרבה ביחד בלא טורח והם גלגלים הקבועים בהם דליים הרבה סביב אבל גלגלים שלנו שאין ממלאים בהם אלא מעט מותר דליכא למיחש למידי:

ז. מי שיש לו פירות בראש הגג ורואה מטר שבא (כה) אסור לשלשלם בשבת דרך ארובה שבגג אבל (כו) מותר לכסותן ואפילו לבנים (כז) שהם מוקצים (כח) מותר לכסותן מפני הדלף:

ח. מותר ליתן כלי (כט) תחת הדלף בשבת ואם נתמלא שופכו ומחזירו למקומו והוא שיהא הדלף ראוי (ל) לרחיצה אבל אם אינו ראוי (לא) [*] אסור משום שאין עושין גרף של רעי לכתחלה ואם נתן כלי תחת דלף שאינו ראוי לרחיצה (לב) מותר (לג) לטלטלו במים המאוסים שבו:

סימן שלט - כמה דינים פרטיים הנוהגין בשבת, ובו ז' סעיפים

א. (א) אין רוכבין על גבי בהמה (ועיין לעיל סימן ש"ה סעיף י"ח מדין הליכת קרון):

ב. אין שטין (ב) על פני המים אפילו (ג) בבריכה (ד) שבחצר מפני שכשהמים נעקרים ויוצאים חוץ לבריכה (ה) דמי לנהר [*] ואם יש לה (ו) שפה סביב מותר דכיון דאפילו נעקרו המים השפה מחזרת אותם למקומם הוי ליה ככלי וליכא למיגזר ביה שמא יעשה חבית של שייטין:

ג. (ז) אין מטפחין להכות כף אל כף ולא מספקין להכות כף על ירך (ח) ולא מרקדין גזירה שמא יתקן כלי שיר ואפילו להכות באצבע על הקרקע [*] או על הלוח (ט) או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים או לקשקש באגוז לתינוק או לשחק בו בזוג כדי שישתוק כל זה וכיוצא בו אסור גזירה שמא יתקן כלי שיר [*] ולספק כלאחר יד מותר. הגה: והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו' ויש אומרים דבזמן הזה הכל שרי שאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר דמלתא דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו (י) [*] להקל בכל (תוספות סוף פרק המביא כדי יין):

ד. (יא) אין דנין . הגה: ולכן אסור לתפוס ולהכניס לבית הסוהר מי שנתחייב איזה עונש כדי שלא יברח וכל שכן שאסור להלקותו (יב) דהוה (יג) בכלל דין (יד) ואם יברח אין עלינו כלום (בית יוסף סוף סימן רס"ג בשם שבולי הלקט) (טו) ולא מקדשין . הגה: ויש מתירין לקדש (טז) היכא דאין לו אשה ובנים (רבינו תם) (יז) ואפשר דהוא הדין הכניסה לחופה שרי (סמ"ג) ואף על גב (יח) דלא קיימא לן הכי מכל מקום סומכין על זה בשעת הדחק כי גדול כבוד הבריות כמו שרגילין שלפעמים שלא היו יכולים להשוות עם הנדוניא ביום ו' עד הלילה דעושין החופה והקידושין בליל שבת (יט) הואיל וכבר הוכנו לסעודה ולנשואין והוי ביוש לכלה ביום לכלה ולחתן אם לא יכנוס אז ומכל מקום לכתחלה יש ליזהר שלא יבא לידי כך (ועיין בטור אבן העזר סימן ס"ג). (כ) ולא חולצין (כא) ולא מיבמין (כב) ואין כונסין (כג) ולא מקדישין (כד) ולא מעריכין (כה) ולא מחרימין ולא מפרישין (כו) תרומות ומעשרות (כז) ואין פודין הבן (כח) ואין מגרשין אלא אם כן הוא גט שכיב מרע ( (כט) דתקיף ליה עלמא ) (ל) וכולם אם נעשו (לא) שוגגין או מזידין או מוטעין מה שעשוי עשוי:

ה. הכונס את (לב) האלמנה לא יבא עליה ביאה ראשונה לא בשבת ולא ביום טוב (ועיין לעיל סימן ר"פ):

ו. (לג) אסור לאדם להשיט במים דבר להוליכו מאצלו או להביאו אצלו ולכן קסמים שעל פני המים (לד) אסור להפצילן לכאן ולכאן כדי לנקות המים שיהיו יפים:

ז. ספינה אם היא יושבת בקרקע הים (לה) ואינה שטה כלל (לו) מותר ליכנס בה ואם היא (לז) קשורה כמנהג הספינות העומדות בנמל אף על פי שהיא שטה על פני המים מותר ליכנס בה:

סימן שמ - כמה דינין מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות, ובו י''ד סעיפים

א. אסור ליטול שערו או צפרניו (א) [*] בין ביד (ב) בין בכלי בין לעצמו בין לאחרים (ג) [*] וחייב [*] על שתי שערות [*] ומלקט לבנות מתוך שחורות (ד) [*] אפילו באחת חייב ודבר זה אפילו בחול אסור משום (ה) לא ילבש גבר שמלת אשה. הגה: ועיין לעיל סוף סימן ש"ג דין סריקה וחפיפה:

ב. אסור (ו) לחתוך (ז) [*] יבלת מגופו (ח) בין ביד בין בכלי בין לו בין לאחר:

ג. (ט) [*] המוחק דיו (י) [*] ש [*] על הקלף או (יא) שעוה שעל הפנקס אם יש במקומו כדי לכתוב (יב) ב' אותיות (יג) חייב . הגה: (יד) אסור לשבור עוגה (טו) שכתוב עליה (טז) כמין אותיות אף על פי שאינו מכוין רק לאכילה (יז) דהוי מוחק (מרדכי פרק כלל גדול):

ד. (יח) יש ליזהר שלא לכתוב באצבעו (יט) במשקין על השולחן (כ) או באפר . אבל [*] מותר (כא) [*] לרשום (כב) באויר כמין אותיות (תרומת הדשן סימן ס"ג):

ה. (כג) מותר (כד) לרשום בצפורן על הספר [*] כמו שרושמין לסימן (כה) ש [*] אין זה דבר המתקיים:

ו. חוט של תפירה שנפתח אסור (כו) למתחו (כז) משום תופר :

ז. (כח) אותם שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחין אותו ומתהדק אסור למתחו אלא אם כן יהיו הנקבים (כט) רחבים קצת ומתוקנים (ל) בתפירה ובעיגול:

ח. (לא) מוכין שנפלו מן הכסת (לב) מותר להחזירם אבל אסור ליתנם (לג) בתחלה בכסת:

ט. אסור לקבץ מלח (לד) ממשרפות המלח (לה) שדומה (לו) למעמר וכן אסור לקבץ (לז) כל דבר במקום גידולו:

י. המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד (לח) הרי זה תולדות מעמר וחייב וכן כל כיוצא בזה:

יא. אף על פי שנותנים שומשמין ואגוזים לדבש (לט) לא יחבצם בידו :

יב. הנותן זרע פשתן או שומשמין וכיוצא בהם במים חייב משום לש מפני שמתערבים ונתלים זה בזה:

יג. (מ) אין שוברים החרס ואין קורעין [*] הנייר (מא) מפני שהוא כמתקן כלי:

יד. המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו הרי זה (מב) [*] תולדת חופר [*] וחייב וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים [*] ולא נתכוין לקלקל (מג) בלבד (מד) הרי זה תולדת קורע (מה) [*] וחייב :