בס"ד - כל הזכויות שמורות (c) לספריית עם ישראל

באור הלכה על שלחן ערוך - אורח חיים
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל החפץ חיים
ביאור הלכה סימן שמא

===================

* אע"פ שהיה לו פנאי להתירם - ומסתברא דלכתחלה יפירם בע"ש אך דבדיעבד אין קונסין אותו בשביל זה:

* ולא נזדמן לו וכו' - אבל אם אפשר לעשות מע"ש צריך לעשות מע"ש כדי שלא יצטרך להתיר לו בשבת [מחה"ש ע"ש] ומ"מ נ"ל דבדיעבד מתירין לו בכל גווני ואף שלא היה לו לעשות כן ודומיא דרישא דמתירין לו אע"פ שהיה לו פנאי להתיר מע"ש ולא נקט ולא נזדמן וכו' רק משום דלכתחלה אם נזדמן לו מקודם אסור לו להתרשל לעשות ולסמוך על סמך שיתיר למחר:

ביאור הלכה סימן שמב

===================

* בין השמשות - עיין מ"ב בספיקא דמ"א ובספר בית מאיר הוכיח דאין חילוק בזה עי"ש ומה שהביא המ"א מסימן שפ"ו דמחמרינן באפוקי יומא כתב דאין ראיה דהתם דוקא בקונם והקדש שאיסורו דאורייתא התם אמרינן דבהכנסת היום מספיקא לא חלה קדושה אבל באפוקי יומא מספיקא לא פקעה אבל באיסור דרבנן מקילינן לעולם ומהא דסימן תקס"ב לענין תענית אין ראיה דהתם האיסור רק משום מנהגא דהחמירו ביה"ש משום דאין בקיאין בו אבל לא מעצם הדין [ובהגר"א וכן בספר קרבן נתנאל דעתם דמדינא הכי הוא משום דהא קי"ל דלחומרא הלכה כר' יוסי וא"כ לדידיה לא הוי אפילו ספק לילה קודם ותרי קולי לא מקילינן לומר דספיקא מותר והלכה כר' יהודה דגם זה הוא ספק] ע"כ עיקר דברי הבית מאיר. ובאמת גם ברמב"ם משמע כן דביה"ש דמו"ש נמי מותר דז"ל כל הדברים שאסורין משום שבות לא גזרו עליהן ביה"ש אלא בעצמו של יום אסורין אבל ביה"ש מותרין והוא שיהיה שם דבר מצוה וכו' ומדדייק בלשונו בעצמו של יום הרי מפורש דרק בעצמו של יום דאיסורו ודאי גזרו על השבותין וכן הביא בספר ברכי יוסף בשם הרשב"א על עירובין כת"י [ודע דלדעת השו"ע לעיל בסימן רס"א כל זמן ביה"ש היינו אפילו אם נקיל גם בביה"ש דר' יהודה הוא רק לערך י"ג מינוט קודם צאת הכוכבים] אך כ"ז בידוע לנו שכבר הגיע זמן ביה"ש אבל בספק אם הגיע זמן ביה"ש בודאי אסור [דספק חסרון ידיעה לאו ספק הוא כמ"ש הפמ"ג בסימן רס"א] והנה לפי המבואר בגמרא והעתקנו לעיל בסימן רס"א ביה"ש דר' יהודה מתחיל אחר השקיעה וביה"ש דר' יוסי מתחיל אחר ביה"ש דר' יהודה והוא זמן מועט מאד וסמוך לצה"כ ממש ועיין לעיל בסימן רס"א בבה"ל שנסתפקנו דנהי שאנו מקילינן בשבותין ביה"ש מאן יאמר שאנו נקיל תרי קולות בהדי הדדי שנתפוס כר' יהודה דאחר שקיעה הוא ביה"ש ואח"כ נתפוס כר' דלא גזרו אז על שבות דלמא לא מקילינן במו"ש אלא בביה"ש דר' יוסי אבל הלא מקודם ס"ל לר' יוסי דיום ודאי הוא והלא מוכח שם בגמרא ל"ד דצריך למיזל לחומרא ואפילו לענין תרומה דרבנן כמ"ש התוס' שם וכעין מה שכתב הגר"א והק"נ לענין תענית ואולי דשבותין קילא מזה וצ"ע וע"כ נראה דבמו"ש יש להחמיר עד סמוך לצה"כ שאז הוא ביה"ש דר' יוסי זמן מועט מאד מאד וכן בספר בית מאיר גופא מסיים דמ"מ יש להחמיר עד ציה"כ משום דאין אנו בקיאין בזמן ביה"ש [ומה שלא הזכיר הביה"ש דר' יוסי משום דהוא זמן מועט מאד כמבואר לעיל ברס"א בבה"ל ע"כ לא חש להזכירו]:

* מותר לו ביה"ש - עיין בפמ"ג שנתקשה מ"ט מותר כ"ז בין השמשות בע"ש למה לא יהיה אסור בו מעט משום תוספת שצריך להוסיף מחול על הקודש למ"ד דהוא מדאורייתא ע"ש ואולי דבאמת לא כל ביה"ש התירו אלא מעט הסמוך ללילה אסור משום תוספת:

* וכן אם היה טרוד ונחפז וכו' - זה הלשון הוא מועתק מהרמב"ם ושם איתא טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות ועיין באחרונים ובמ"ב את באור דבריו ובאמת אחר כ"ז אין הלשון מדוקדק יפה והנכון שפירושו הוא כמו שרמז ע"ז הגר"א בסימן רס"א ס"ב שהרמב"ם כיון בזה למה שמבואר בסימן תט"ו ס"א [ושם הוא ג"כ מועתק מלשון הרמב"ם פ"ו מהלכות עירובין] שאין מערבין אלא לדבר מצוה או אם הוצרך לברוח מפני עו"ג וכו' והמשנה נקט דינא דרבי דלא גזרו על שבות ביה"ש אלא לענין עירוב ש"מ דדוקא באופן זה מקילינן:

* מותר בין השמשות - דע דלקמן סימן תט"ו ס"א בהג"ה מוכח דדבר שהוא צורך שבת אף שאפשר לו בלעדם ורק שיתוסף לו עונג חשיב צורך מצוה וממילא מותר כאן בדבר שבות בין השמשות דדין אחד הוא לענין עירוב לדבר מצוה עם עניננו וכמבואר במ"מ פרק כ"ד מהלכות שבת הלכה יו"ד ועיין בב"ח והנלע"ד כתבתי:

ביאור הלכה סימן שמג

===================

* מד"ס וכן וכו' - ודעת הרשב"א והר"ן דאם התינוק צריך לכך מותר אפילו לספות לו בידים דבר שהוא אסור מדרבנן אך המחבר סתם לדינא כדעת החולקים עליהם ואוסרים בכל גווני וכתב בתשובת רבינו עקיבא איגר ע"ד טלטול הספרים לבהכ"נ במקום שאין עירוב ע"י תינוק אי יש לסמוך בזה על הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן ליה בידים והשיב דזה אינו דהא הר"ן כתב בפרק כ"כ להדיא דאף להרשב"א ספינן ליה רק לצרכו ולא לצרכנו ואדרבה מחינן בידים ויש תקנה ליתן להתינוק חומש וסידור שישא לבהכ"נ לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קריאת התורה וממילא יצטרף הגדול עמו להתפלל יחד:

ביאור הלכה סימן שדמ

===================

* ההולך במדבר וכו' - וה"ה אם שכח באיזה חודש עומד או מנין הימים של חודש בניסן סיון תשרי ויצוייר זה בימים שאין הלבנה נראית וכדומה דזה ג"כ א"א לידע ולהכיר הימים טובים ואינו יודע מתי חל המועדות צריך לנהוג מספק בקדושה עד שידע שיצאו הימים טובים [פמ"ג במ"ז]:

* ואז יעשה מלאכה וכו' - כתב בתו"ש דאם יכול להתענות יום אחד בלי סכנה אסור לו לעשות מלאכה באותו יום דאין כאן פקו"נ ועיין בספר בגדי ישע שחולק עליו וסובר דאין צריך לסגף עצמו בתענית כדי שיוכל למהר לצאת מן המדבר ועוד האריך עי"ש:

* מצומצמת - לכאורה למה לא הרשוהו שירויח ביום אחד או בשני ימים הרבה יותר מכדי פרנסתו כדי שיוכל לשבות אח"כ ד' וה' ימים ממלאכה שעי"ז קרוב שיקיים מצות שבת כדין תורה משא"כ עתה שהוא עושה בכל יום ויום בודאי יתחלל שבת במלאכה דאורייתא י"ל דעתה כשהוא עושה כדי פרנסתו אין זה מקרי חילול שבת דנוגע לו בכל יום לפקו"נ וע"כ זה עדיף יותר משיעשה יום או יומים יותר מפרנסתו ויחלל שבת בספק ברצונו. ונוכל ללמוד מזה לענין איש הצבא שהוצרך לו מטעם הממשלה הרוממה לעשות איזו מלאכה דאורייתא ויוכל לעשות זה בעש"ק ובודאי מחוייב לעשות כן כדי שלא יצטרך למחר לחלל שבת וכמו שביררנו בשער הציון אך שלא היה לו פנאי בכל היום עד ביה"ש שמוטב לו לעשות המלאכה למחר אף שאז הוא יום שבת בודאי שאז הוא מוכרח לזה ואין עליו איסור משא"כ עתה הוא מחלל שבת ברצונו בספק ויש לדחות דבעניננו הוא שני ימים משא"כ הכא דהוא יום אחד מה נ"מ בין תחלת המעל"ע של שבת לאמצע המעל"ע מוטב יותר שיקדים דאפשר שינצל עי"ז מחילול שבת וצ"ע:

* אפילו ביום שמקדש בו - ולענין תפלין נלענ"ד דחייב להניח בו דהא רוב הימים הם ימי חול וצריך למיזל בתר רובא ומה שעושה קידוש הוא רק לזכרון בעלמא כדפירש רש"י ומה שאסור במלאכה בכל יום אפשר משום דעשאוהו רבנן כקבוע ואפילו אם נאמר דיום זה של שבת הוא בכלל קבוע גמור מדאורייתא והוי כמחצה על מחצה מ"מ מידי ספיקא דאורייתא לא נפקא ואפילו לדעת המ"א דס"ל דיום שביעי אסור אלו אפילו בעניני שבותין כמו ביו"ט שני זהו רק לחומרא אבל לא להקל ואף דביו"ט שני פטור גם מתפלין התם שאני דעיקר התקנה נתקן לכל ישראל כדי שלא יבואו לחילול יו"ט ועשאוהו כיו"ט גמור [לבד לענין מת דמותר להתעסק בו] כדי שלא יבואו לזלזל בו ויש כח ביד רבנן לעקור ד"ת בשב ואל תעשה ותדע דהלא נתקן יו"ט שני אפילו לדידן דבקיאין בקביעא דירחא משא"כ בזה ששכח יום שבת לא עשאו רבנן כלל תקנה אצלו לעקור המצות דאורייתא ששייך על ימות החול ועוד יש סברא לחייבו דהלא פטור דשבת הוא מפני שהם עצמם אות וא"כ זה שעושה בו מלאכה לפרנסתו אין בו היכר [דלא מסתבר לומר דבקידוש לבד הוא ההיכר דהא עיקר האות הוא דהקב"ה שבת ממלאכתו ביום השביעי והוא ג"כ שובת]. וא"ל דא"כ כל חולה שיש בו סכנה שמותר לחלל שבת יהיה חייב בתפילין וע"כ משום דשובת בשאר עניני מלאכות שאין תועלת לו לרפואתו שייך בו שם אות וא"כ ה"נ בעניננו הרי לא הותר לו כ"א המלאכה שצריך לו להרויח לפרנסתו כדי שלא ימות במדבר ברעב ואף גם זה בצמצום זה אינו דשם הוא אות והיכר מה שבכל יום הוא מותר בכל מלאכות לעשותן והיום אסור משא"כ בזה ששוה אצלו יום שביעי זה לכל הימים דבכל יום הוא ג"כ אין מותר בשום מלאכה וגם אפשר דשם הוא אות במה שכל ישראל שובתים באותו יום משא"כ בזה אך מ"מ לא ברירא סברא זו כל כך אך מפני טעם הראשון יש לחייבו ואך בעת התפלה של שבת לא יניח התפלין כדי שלא יהיה תרתי דסתרי. וגם דאל"ה יתרץ הגמרא דמנכר שהוא שבת במה שאינו מניח תפלין לתירוץ שני של התוספות דבמה שהוא בשב ואל תעשה ג"כ מנכר שהוא שבת כנלענ"ד:

ביאור הלכה סימן שמה

===================

* אם הם מפולשין משער לשער - עיין במ"ב סק"כ מש"כ בשם המ"א דיש לאותו דרך המפולש כל דין ר"ה ונראה פשוט דגם כל הרחוב והשוק יש עליו דין ר"ה אף שהוא מתרחב הרבה מכנגד הפילוש דאפילו קרן זוית הסמוכה לר"ה היה ר"ה אי לאו משום דלא ניחא תשמישתא כדאיתא בשבת זיי"ן וכ"ש בזה דכל עיקר מקום קיבוץ הרבים הוא במקום שנתרחב וגם ראיה ברורה ממש"כ הב"ח והעו"ש בדעת הרמב"ם דאפילו יערות הסמוכין לדרכים ג"כ ר"ה הם משום דשכיחי רבים המסתלקין מן הדרך והולכין שם וכ"ש בזה ומש"כ המ"א דיש לאותו דרך כל דין ר"ה נראה דכונתו דבעינן שיהא רוחב הדרך ט"ז אמה וגם שלא יהיה מקורה כדי שיהיה חל עליה שם ר"ה וממילא חל על שאר מקום השוק אף שאינו מכוון נגד הפילוש וכנ"ל דאל"ה אין חל שם ר"ה על כל השוק:

* וי"א שכל וכו' - וטעם הדעה הראשונה שאין לנו ללמוד מדגלי מדבר אלא לענין ר"ה ממש שלא תהא מקורה ושיהיה בה שש עשרה אמה ושתהא מפולשת אבל לא למנין הדורסים בה:

* שאין ששים רבוא וכו' - עיין במ"ב מש"כ דמדעת המחבר משמע דלא ס"ל כן והיינו מדכתב דעה זו רק בשם י"א והנה המ"א כתב דמסימן ש"ג בסי"ח שם משמע בהמחבר דס"ל כן להלכה וכבר דחו דבר זה כמה וכמה אחרונים דהביא שם רק דעת המלמדים זכות ואדרבה יש ראיה מכמה מקומות בשו"ע דדעתו לפסוק דיש ר"ה מן התורה אפילו בפחות מששים רבוא והוא בסימן רנ"ב סתם המחבר דלא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה בע"ש וכתב המ"א דלדידן דל"ל ר"ה שרי וכן בסימן ש"ה כתב המחבר כל הנהו דאסורה הבהמה לצאת לר"ה וכתב שם המ"א דלכרמלית שרי דכל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמה מותר עי"ש וכן בסימן שצ"ב לגבי עיר של יחיד ונעשית של רבים פירש רש"י של יחיד שלא היו בה ששים רבוא ולבסוף נוספו בה דיורין והרמב"ם פירש עיר שהיה קנין יחיד ופשוט דהרמב"ם אזיל לשיטתו בעניננו דלא ס"ל כלל תנאי דששים רבוא וכ"כ שם הגר"א בביאורו והנה השו"ע העתיק שם רק פירוש הרמב"ם ופשוט דאזיל לשיטתו כאן דהעתיק פירש"י רק בשם י"א ולדינא לא ס"ל כן דאי ס"ל להלכה כמש"כ המ"א היה לו להעתיק שם פירוש רש"י. וכ"כ העולת שבת בשם כנה"ג וכן בא"ר ובתוספת שבת דמדכתב המחבר דעה ראשונה בסתמא משמע דדעתו כן. ועתה נבוא להתבונן אודות מה שכתבו המ"א והט"ז דרוב פוסקים ס"ל כהי"א הנה באמת כפי מה שהעתיק הב"י בקיצור נמרץ את עקרי השיטות דימו הם שרק אלו הם החולקים בזה [וכונת הב"י היה כיון שאנו מוצאים כמה מגדולי הראשונים שמחמירין בזה ע"כ בודאי עכ"פ נכון להחמיר] אבל כאשר חפשנו דבר זה בפוסקים מצאנו עוד הרבה מגדולי הראשונים המחמירים בענין זה. אכן מתחלה אחשב דעת המקילין בזה ראשון לכולם הביא זה בשם בה"ג [ואינו בבה"ג שלפנינו] ורש"י בעירובין [דף ו' ודף נ"ט] וסמ"ג וסמ"ק וספר התרומה ורבינו מאיר ורוקח ותוספות פרק במה אשה [ולר"י משמע שם דלא פסיקא ליה כולי האי דבר זה] והרא"ש פ"א דעירובין והא"ז והטור ורי"ו אכן לעומת זה יש הרבה שסוברין שר"ה הוא מן התורה כשרבים בוקעין במקום הזה אם הוא מפולש ולא בעינן ס' רבוא הלא המה הרמב"ם והר"ת והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והרה"מ והר"ן בפרק במה אשה והגהת מרדכי במסכת שבת והרשב"ם [בהגה"ה פ"ק דשבת בשם הרשב"ם בדין האסקופה שהחמיר שם מאוד נגד דינא דגמרא וכתב שאין לנו וכו' ויבוא לידי איסור תורה עי"ש הרי דס"ל שגם בזמה"ז שאין בנמצא ס"ר ג"כ יש מן התורה ר"ה] וכן ר"א ממיץ בספר יראים שלו [שלא הזכיר כלל בתנאי ר"ה שישים רבוא] והריב"ש והמאירי פ"ו דשבת כולם ס"ל דלא בעינן ס' רבוא ועיין בריטב"א פרק כיצד מעברין כתב שם שרוב הגאונים סוברין כן וגם בודאי מסתברא כן דאלו אם היה ר"ה דוקא מס' רבוא לא היה משתמיט הגמרא להשמיענו ד"ז וגם בדף ז' ע"א דקמקשה הגמרא אטו כל הני לאו כרמלית נינהו אמאי לא תירץ דאתו לרבות היכא דלא היה ס' רבוא וגם דידוע שגזרו חז"ל לענין תקיעת שופר בשבת [וכן לענין קריאת המגילה] וביטלו עשה דאורייתא לכלל ישראל כדי שלא יבוא לידי חילול שבת שיביא אותו אצל חכם וילמדנו ואי אמרת דהוא דוקא כשיש באותה העיר ס' רבוא הוא דבר שאין מצוי כלל וכלל כ"א איזה עיר יחידה בעולם. וע"כ בודאי יש להחמיר כסברא הראשונה וכמו שכתב הרש"ל והמשאת בנימין ומה שהביא הט"ז ראיה מדברי הרמ"א בסימן רמ"ו שכתב שם שכל רשויות שלנו כרמלית הם כתב הבית מאיר דאינו ראיה כלל דשם איירי לענין להחמיר וכן מה שמסתפק שם בדברי הרשב"א גופא כבר דחו דבריו כמה אחרונים דמה שכתב הב"י זו הקושיא היינו קושיא ראשונה שמתיירא להוציא וגם הראו בכמה מקומות בתשובותיו בסימן תקכ"ב ובסימן תש"ח בקיצור וכן העידו הריטב"א והריב"ש בשמו שסובר דלא בעינן ס' רבוא ועיין בספר גאון יעקב שכתב בשם הגר"א ז"ל ג"כ המחמירין מכל זה מוכח שיש להחמיר כדעה הראשונה [אך במקום שיש עוד צד להקל יש לסמוך על הסברא אחרונה כ"כ א"ר עי"ש] ומ"מ אין בנו כח למחות ביד המקילין שהם סומכין על הפוסקים העומדים בשיטת בה"ג ורש"י הנ"ל אבל כל י"ש בודאי יש להחמיר לעצמו דבזמנינו יש ג"כ ר"ה מן התורה וממילא אין לסמוך על עירוב של צוה"פ דבעינן דוקא דלתות וכמו שנתבאר הכל לקמן בסימן שס"ד עי"ש במ"ב ובה"ל וכ"כ הח"א בכלל מ"ט סי"ג והבית מאיר בסימן שס"ד עי"ש ודע עוד דאף שיטת רש"י הנ"ל שסובר דבעינן ס' רבוא יש לעיין בזה טובא לדינא דיש מן הפוסקים שנקטו דבר זה בפשוטו ויש מן הראשונים שהסבירו לדבריו באופן אחר ואעתיק את לשונם ממש וז"ל הריטב"א בעירובין נ"ט רש"י ז"ל אינו מצריך שיתיישבו בעיר ס' רבוא אלא שיכנסו בה סמ"ך כאלו הכרכים והעיירות שהם פתוחים למקומות הרבה ורגילין בה סוחרים וכיוצא בהם ותדע שאף ירושלים לא היו בה ששים רבוא תדיר ואעפ"כ יש בה משום ר"ה אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה ומעתה כל שבתחלתה נתיישבה ככרכים ושווקים גדולים להיות רוכלת העמים זו היא של רבים עכ"ל וכעין זה כתב ג"כ הריא"ז והביאו הש"ג בפ"ק דעירובין וז"ל מבואות של כרכים המפולשין חוץ לעיר מצד זה ומצד זה ורחבין ט"ז אמה והן מעבר לס' רבוא כדרך הכרכים שכל באי עולם עוברין שם הרי המבואות הללו ר"ה גמורה הן עכ"ל. והנה הרמב"ן ז"ל בחידושיו על עירובין הקשה ג"כ על בה"ג ורש"י בעלי שיטה זו וז"ל מדקאמרינן מדבר בזמן שהיו ישראל שם הוי ר"ה ובזמן הזה כרמלית מכלל דעיר ואיסטרטיאות אע"פ שאין בהם ששים רבוא הוו ר"ה כיון שהדרכים כבושין ובני אדם עוברין בהם דטעמא דמדבר משום שאין שם דרך כבושה ולא מכוונת לילך בה לשום מקום ודמי לבקעה שהיא רה"י לשבת ורש"י עצמו כתב שם מדבר בזמן הזה אין מקום הלוך לרבים דהולכי מדברות לא שכיחי ומינה דדרכים ועיירות דשכיחי אע"ג דלא הוו תמן ששים רבוא ושמא דעת הראשונים לומר שהאיסטרטיא שהיא כבושה חוץ לעיירות והולכים ממנה מעיר לעיר וממדינה למדינה עד סוף כל העולם אין מדקדקים בה בעוברין עליה ששים רבוא דהא דכ"ע היא אבל בתוך העיר אין שם רשות הרבים בלא ששים רבוא דתהוי כדגלי מדבר [וסיים שם דלדעתו גם זה אינו מחוור וכו' וסוף דבר אין לנו אלא מה שמוזכר בתלמוד י"ו אמה ומפולש משני ראשין וכו'] וז"ל חידושי הר"ן בשם הרא"ה על מה שאמר בגמרא כאן בזמן שהיו ישראל שרויין במדבר וכו' כתב שם בתירוץ השני דאפשר לומר דבאותו זמן אפילו שאר מדברות שהיה להם דרך לשם לאותו מדבר הוי ר"ה דאע"ג דפירש רש"י ובה"ג דלא הוי ר"ה אלא של ששים רבוא לאו דבעינן ששים רבוא אלא שיש כאן דרך לששים רבוא כלומר שיהא רגילין לילך שם אנשים רבים תדיר כששים רבוא וכאן הרי היו השיירות מצויות של ששים רבוא ואע"פ שלא היו כולם כאן בדרך כאחד עכ"ל [ודע דבדבריו מתורצין לשיטה זו אמאי אמרו בגמרא לענין מקושש דמעביר ד"א בר"ה הוה הרי בודאי לא עשה המלאכה בפירסום בפני כל רק רחוק מן המחנה מדכתיב וימצאו ובודאי לא היה שם הס"ר ישראל אכן לפי מה שכתב הרא"ה ניחא]:

* ומתקצרין בקצתן וכו' - עיין מ"ב במש"כ דאפילו אם אין בכל משך המבוי וכו' דין זה נובע ממ"מ בשם הרשב"א בעבודת הקודש ולא הזכיר כאן שיהא מפולש משני צדדי' לר"ה משמע לכאורה דאפילו אם רק מצד אחד מפולש לר"ה ג"כ שם ר"ה עליה כיון שנמשך לאורך ר"ה הרי הוא כחלק ממנו אבל מדברי התוספות והרשב"א בחידושיו וש"ס שהביאו בשם ר"י משמע דלא הוי ר"ה אא"כ המבוי מפולש משני צדדים לר"ה וכן העתיק המחבר בס"ט:

* י"ג אמות ושליש - דע דעיקר סעיף זה נכלל בהא דלעיל בס"ח וחלקו המחבר משום דס"ח הוא לשון המ"מ בשם הרשב"א בעה"ק וסעיף זה הוא לשון הרא"ש בשם ר"י ובאמת פליגי אהדדי דלדיעה ראשונה הוי ר"ה אפילו בפחות מי"ג [וגם בחידושי הרשב"א והריטבא והמאירי משמע להדיא כן] ולדעה זו דהרא"ש משמע דדוקא בי"ג וכ"כ הגר"א דחולקים אהדדי ולפלא קצת על המחבר שלא כתבם בסעיף אחד ובלשון פלוגתא ויש מאחרונים שרוצים להשוות הסעיפים ואומרים דאם יש י"ג אמות ושליש מהני אף כשהמבוי הולך לרוחב ר"ה [עיין בתו"ש ופמ"ג] וקצת סייעתא לדבריהם דברא"ש וטור בסימן שס"ד לא הזכירו דדוקא כשהמבוי הולך לאורך ר"ה אבל באמת כיון שהביאו זה בראש וטור בשם ר"י ומבואר בחידושי הריטב"א בהדיא בשם ר"י דדוקא כשהמבוי הולך לאורך ר"ה הא לא"ה לא מהני אף כשיש י"ג אמות ושליש וכן במאירי ובחידושי הרשב"א בשם התוספות ג"כ מבואר בהדיא כן וכן כתבו בתוספות שלנו [וכבר ידוע דתוספות שלנו הם של ר"י] א"כ סתמא כפירושו דאף להרא"ש דוקא כשהמבוי הולך לאורך ר"ה:

* ושני ראשיהם מפולשין לר"ה - ולפי מש"כ בס"ז במ"ב דדרכים העוברים מעיר להעיר הוי ר"ה א"כ ה"ה אם המבוי כלה לאורכו לשער העיר מזה ומזה הוי ג"כ ר"ה דאף שהמבוי בעצמו אין בו שיעור ר"ה כיון שכלה לארכו להדרכים שיש עליהם שם ר"ה ובוקעין רבים דרך המבוי מזה לזה הוי ר"ה וכ"כ בהגהת אשר"י פ"ק דעירובין ע"ש:

* י"א שהוא ר"ה - כתבו בלשון וי"א משום דלדעת רש"י והרמב"ם אפשר דאף בכה"ג לא הוי ר"ה וכ"ש בההיא דס"ח [הרשב"א בחידושיו והמאירי בשבת דף ו'] וכן בחידושי הרמב"ן בליקוטיו על עירובין משמע ג"כ דמפרש הברייתא דיתר על כן אר"י בר"ה שרחב ט"ז אמה א"כ אין לנו מקור להאי דינא ומ"מ האי י"א לאו דעת יחידאה היא דהרא"ש ועוד כמה ראשונים העתיקוהו:

* כגון ים - עיין מ"ב ועיין מ"א סקי"ד שהביא בשם רא"ם דאם יש בתוך הים גומא עמוקה יו"ד טפחים הוי רה"י מן התורה [ומשמע דפסק כר"ש בשבת דף ק' והמעיין בחידושי הרשב"א יראה דאין דבר זה ברור כלל] וסיים המ"א דמ"מ מדרבנן יש ע"ז דין כרמלית כקרפף שלא הוקף לדירה ועיין בפמ"ג דבענינו אפילו הוא פחות משתי סאה נמי הוי כרמלית ע"ש:

* בית שאין תוכו וכו' - הוא מימרא מפורשת והעתיקו הרי"ף והרא"ש ותמיה על הרמב"ם שהשמיטו מהלכותיו:

* יש בו ארבעה על ארבעה - מסוף הסעיף דמסיים ואם חקק בו ארבעה על ארבעה משמע דמיירי שהבית רחב הרבה וכן מוכח בגמרא דקאמר בדין זה דבתוכו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות אלא דלהאי דינא דליהוי על גבו רה"י ותוכו כרמלית סגי בשיש בו ד' על ד':

* תוכו כרמלית - לכאורה פירושו דאם הוציא מזה לר"ה אינו חייב אבל באמת מסתפקנא אולי מה"ת רה"י הוא אלא דרבנן גזרו דליהוי כרמלית לחומרא שלא יטלטלו בו אלא בד"א אפילו רחב הרבה וכמו שמסיים הגמרא [וקצת אסמכתא לזה מדלא קאמר הגמרא בקיצור תוכו כרמלית ועל גבו רה"י] ומה דכתב המחבר תוכו כרמלית היינו דאסור להוציא דרך ארובת הגג למעלה על הגג או לרה"י שהיה סמוך לו:

* גג הבולט וכו' - הגה הנה המ"א בסימן שע"ד סק"ה הביא דעת התוספות דדוקא בשבולט הגג לחוץ כשיעור ד' טפחים דאז יש על אותו השטח שם כרמלית וממילא אסור בטלטול כל הגג משום דנפרץ במלואו למקום האסור אבל בפחות מד' טפחים מותר על הבליטה וכ"ש בכל הגג [והביא שם שכן הוא ג"כ דעת ההא"ש ובאמת ברא"ש לא משמע כן וכבר השיגו בזה הבית מאיר וכן בנתיב חיים] אבל מסתימת הפוסקים משמע דאפילו בולט הגג משהו לחוץ לכתלים אסור כל הגג בטלטול משום דכיון שלמעלה על הגג אין המחיצות ניכרות אינו רה"י [פמ"ג] אכן במ"ב הבאתי דעת הגר"א וא"ר דמתירין בכל גווני א"כ עכ"פ באין הבליטה רוחב ד"ט בודאי יש לסמוך להקל בטלטול:

* ואם חלון פתוח וכו' - ברא"ש איתא כשהחלון מחזיק ד' על ד' וכ"כ הש"ע בסי' שע"ד:

* חורי כרמלית אינם ככרמלית - ואפילו למה שפסק בהג"ה בסי"ח דאין מקום פטור בכרמלית משום דמצא מין את מינו יש לחלק דשם המקום פטור הוא באמצע הכרמלית והכרמלית מקיפו בכל צד משא"כ הכא וכ"כ הגר"ז עי"ש:

* ר"ן - בפ"ק דשבת והגהות מיי' כצ"ל:

* ויש חולקים וכו' - עיין במ"ב שכתבנו דהאחרונים כתבו דהלכה כדעה הראשונה ונראה דהוא מטעם דהרמ"א בסי"ח בהג"ה סתם כן ועיין בסימן שנ"ה בהג"ה משמע דלא פסיקא ליה להרמ"א דבר זה ולבד זה מצאתי עוד ראשונים דקיימי בשיטת רש"י והרשב"א והוא במאירי פ"ק דשבת [בדף ז'] וברבינו ירוחם בהדיא דאף בכרמלית יש מקום פטור וע"כ במקום הדחק אפשר דיש להקל:

ביאור הלכה סימן שמו

===================

* ברשויות דרבנן - עיין במ"ב שכ' ר"ל שעומד על מקום פטור וכו' דע דלפי המבואר בסוף הסימן דמקום פטור העומד אצל כרמלית אמרינן דמצא מין את מינו ודינו ככרמלית [והוא כדעה ראשונה הנזכר בהג"ה סוף סימן שמ"ה ע"ש] יהיה צריך לפרש המקום פטור דכאן שהוא גבוה עשרה [ואין רחב ארבעה] דאז לכו"ע לא נוכל לחשבו לכרמלית אף דהוא בסמוך לו דאין כרמלית תופס למעלה מעשרה דאי בפחות מיו"ד אף דאינו רחב ארבעה יש לו דין כרמלית לדעה ראשונה הנ"ל:

* קרפף יותר מבית סאתים - עיין מ"א דמדאורייתא היא רה"י גמורה וכדבריו מבואר בש"ס עירובין ס"ז ע"ב עיי"ש והנה בסוגיא שם מבואר דאפילו הוא רוחב כור או כוריים נמי הוי רה"י גמור מן התורה לכל מילי. ודע דדעת התוספות בדף כ"ב ע"ב בד"ה דלמא דל"ד כור או כוריים אלא אפילו באלף כוריים נמי רה"י והא דמתמה שם הש"ס בכגון זה בבל נמי מקיף ליה פרת וכו"ע נמי מקיף ליה אוקינוס דמשמע מזה דבמחיצות רחוקות הרבה לא מקרי מוקף תי' בתוספות משום דהמחיצות נעשות שלא בידי אדם לא חשיבא מחיצא כולי האי ואפילו רבנן מודו דאתו רבים ומבטלי מחיצתא ודעת הריטב"א בשם הרמב"ן אינו כן ולדידיה הא דקמתמה בש"ס בבל נמי הא מקיף ליה פרת משום דס"ל להש"ס דבמחיצות רחוקות כהני אין סברא דליהוי כמוקף מחיצות וכתב בשם הרמב"ן דכל שאין המחיצה נראית לעומדין באמצע ואין נכרת להם לא מקרי מחיצה מן התורה ומסיים דלפ"ז הא דאמרינן בדף ס"ז ואפילו כור או כוריים דוקא בכגון שיעור זה דעכ"פ מקרי המחיצה נראית לעומדים באמצע ולא בנפישא טובא שאין המחיצה נכרת עיי"ש בריטב"א ועיין ברשב"א שצידד ג"כ כדברי הריטב"א שמסוגיא זו מוכח ששיעור יש עד כמה מקרי רה"י אלא דאסקא בצ"ע דא"כ כמה שיעורא וכפי הנראה לא ניחא ליה להחליט כשיעורא דרמב"ן אכן כאשר נעיין בדברי הרמב"ן עצמו בסוגיא דעיר של יחיד [שמשם הוציא הריטב"א שיטתו] נראה לכאורה דרך אחרת בשיטתו דהרמב"ן לא כתב שם דבריו אלא במחיצות העומדים מאליהם כהרים ובקעות וע"ז כתב דכל היכי שהם רחוקים טובא עד כדי שאינו מוצא א"ע בתוך מחיצות לא מקרי מחיצות וכדמוכח מההיא דבבל נמי מקיף ליה פרת עי"ש ברמב"ן וסוגיא דדף ס"ז דכור או כוריים לא הביא כלל בדבריו ושפיר י"ל דס"ל דשם אפילו אלף כורים ומטעם דשם המחיצות נעשין בידי אדם אע"ג דמיחסרי דיורין וכשיטת התוספות אלא דבזה פליג אהתוספות דלדידהו דוקא בהיתה דרך הרבים באמצע ומשום דאתו רבים ומבטלי למחיצתא הנעשה מאליה ולדידיה אפילו לא היה עוברת דרך הרבים באמצע וכההיא דדף ס"ז לענין קרפף אם היו המחיצות נעשים מאליהם לא מהני אם המחיצות היו רחוקות ולא הוי אלא מקום פטור מן התורה ובפרט לפי מה שכתב שם הרמב"ן עוד תירוץ שני וז"ל וא"נ היכי שאין המחיצה מעכבת וממעטת על הרבים כלום אין בה תורת מחיצה וה"ע משמע ההיא דעושין פסין גבי סולמא דצור ואוקינוס עכ"ל בודאי י"ל דלענין קרפף מודה הרמב"ן לתוספות דאפילו רחב הרבה מאוד שאין המחיצה נראית לעומדים באמצע הוי רה"י מן התורה כיון שעכ"פ מעכב את הרבים מלעבור שם מחמת המחיצות המוקפות:

* ומותר להוציא ממנו לכרמלית אחר - דע דמשמע מתוספות שבת ד"ט ד"ה אע"ג דה"ה דמותר להוציא ממקום שיש ג' מחיצות אע"ג דמה"ת הוי רה"י גמורה לכרמלית כיון שעכ"פ מדרבנן עשאוהו כרמלית וכמו לענין קרפף אח"כ מצאתי שכ"כ בספר בית מאיר מסברא ולפלא שלא הביא לזה ראיה מתוספות הנ"ל:

* שתי מחיצות מן הצדדים וכו' - עיין מ"ב והקשה המ"א דהא בסוף סימן שס"א פסק דבעינן דוקא שיהיו שתי המחיצות דבוקות זו בזו כנגד זו לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם וא"ל דהפתח נחשב למחיצה א"כ במחיצה אחת מן הצד סגי ועי"ש מה שתירץ ובא"ר תירץ דהכא כיון שאין מפולש לר"ה דמצד אחד הדלת שבגינה די אף בשתי מחיצות זו כנגד זו והגר"א בביאורו כתב דע"פ אמת די במחיצה אחת מן הצד והדלת ג"כ נחשב למחיצה נמצא דהוי כשתי מחיצות דבוקות וכ"כ התו"ש דרמ"א נקט רק אורחא דמלתא אבל לדינא נעשה רה"י ע"י מחיצה אחת ולדבריהם יהיה רה"י גמורה של ד' מחיצות דלשתי מחיצות האחרות נאמר פי תקרה יורד וסותם ע"י המשקוף שלמעלה:

* ומשקוף רחבה ד' - ובפתח מבוי אפילו אין מקורה כולה רק החצי החיצונה מקורה אמרינן פי תקרה יורד וסותם כיון שיש מקום ד' משפת הקורה עד הדלת שם מבוי עלי' ומצטרף עם המבוי והקורה מתירתו [וזהו אם הוה דלת המבוי נעול] ואם הפתח פתוח אפילו אין מקום ד' הוי כלפנים [מ"א] וצ"ע דהלא דברי המ"א נובע מסוגית הגמרא שבת ט' ושם הלא איתא בהדיא בתוספות דאם פתוח לר"ה אפילו אם הפתח נעול הוי כלפנים בשאין רחב ד' [וכיון דללחי מיקל התוספות פתוח לר"ה בפתח נעול כ"ש לענין קורה] וע"כ מיירי המג"א בפתוח לכרמלית ואפ"ה אם פתח פתוח הוי כלפנים וזהו סותר לפסק השו"ע לקמן בסימן שס"ה ס"ד דפסק בהדיא דפתוח לכרמלית אסור תחת הקורה ובאמת מזו הסוגיא לשיטת התוספות והרא"ש וגם לפירש"י מוכח בהדיא דס"ל כשיטת הראב"ד דס"ל דתחת הקורה מותר אף בפתוח לכרמלית וא"כ לפלא על המ"א שסתם בזה ולא הזכיר דדעת השו"ע סותר לזה וצ"ע:

* מיהו אסור וכו' - לאו בדין גינה קמישתעי דהא גינה דין כרמלית יש לה אלא ה"ק מיהו כלומר אע"ג דאמרינן כשהאסקופה הנזכרת היא אצל גינה אסור להכניס ולהוציא ממנה לגינה לפי שהיא רה"י וקמטלטל ממנה לכרמלית ויחוייב מזה שאם איסקופה זו עומדת אצל רה"י גמור שרי להכניס ולהוציא ממנה לתוכו דחיישינן וכו' [מאמר מרדכי]:

* הדין שלפניה - עיין במ"ב דאם הוא ר"ה זה המקום בטל לגביה ונעשה ג"כ ר"ה ובביאור הגר"א הוכיח דבזה אינו נעשה ר"ה כיון דיש לו מחיצות עי"ש ורק היכא דפתוח לכרמלית אמרינן מצא מין את מינו וכמו שכתב רמ"א אח"ז לענין גבוה שלשה:

* וכן בגגין שלנו וכו' - כתב הגר"א דבגגין שלנו שהם משופעים אפילו יש מחיצות מן הצדדים ג"כ לא מהני שיהא מותר להכניס משם לפנים ואפילו אם המחיצות רחבות ד' דא"א פי תקרה יורד וסותם כיון שמשופע וכמבואר בסימן שס"א ס"ב וא"כ אין כאן אלא שלש מחיצות דהוי כרמלית ועיין בסימן שס"ב הנ"ל מה שכתבנו שם:

* הבולטין לפני הבתים - עיין במ"ב מה שכתבנו בשם האחרונים תיקון לענין זה שיעשה צורת הפתח מכל הג' צדדים ואף דהט"ז בסימן שס"ה כתב דאפילו צורת הפתח לא מהני בזה משום דחשש לדעת הרמב"ם המובא בסימן שס"ב ס"י כל האחרונים [הא"ר בשם המ"ע ותו"ש והגר"ז והח"א] העתיקו לדינא להקל כהמ"א והבית מאיר כתב דאך לדעת הרמב"ם יש להקל בזה ע"ש טעמו ובפרט לפי מה שכתבנו בסימן שס"ב ס"י במ"ב דעד עשר אמות אין להחמיר בפרוץ מרובה על העומד א"כ אותן צורות הפתח שמן הצדדים בודאי כמחיצות גמורות הם שאין רחבים כ"כ וא"כ יש ג' מחיצות שלימות ולא נשאר כ"א אותו הצד שלצד הרחוב ובצד אחד לכו"ע מהני צורת הפתח בכל גווני כמו שכתבנו שם. ודע דמה שלא העתקנו דברי מהרי"ל שהובא במ"א משום שכל האחרונים השיבו על דבריו כמו שהובא במחה"ש. וא"כ אם אין התקרה שבולט משופע אין צריך לשלשה צדדין צוה"פ וסגי לשני צדדין ובשלישית יהיה ניתר ע"י פי תקרה:

ביאור הלכה סימן שמז

===================

* לחוץ וחפץ בידו וכו' - ואם היתה ידו למטה משלשה הוי כאלו הניחה בארץ וחייב לדעת הרמב"ם והמאור וי"א דכיון שגופו ברה"י ידו בתר גופו גריר ולא חשיבא הנחה כ"ז שלא הניח החפץ בארץ עיין במ"מ פי"ג בשם הר"ח וכ"א בחידושי הר"ן:

ביאור הלכה סימן שמח

===================

* בתוך עשרה - עיין מ"ב מש"כ לענין למעלה מעשרה והנה בתוספת שבת ג' ע"ב ד"ה כאן כתבו דאפילו לכתחלה מותר להוציא למעלה מעשרה אבל הרשב"א בחידושיו דחה דבריהם ומסיק דלכתחלה אסור דלמא אתי לאפוקי למטה מעשרה וכ"כ בשם רבו לאיסור וכ"כ המאירי ועיין בפמ"ג שמצדד ג"כ בשם רש"י להחמיר בזה ולפלא שלא הביא דברי הרשב"א:

* להושיטה לחצר אחרת - ואפילו אם אותו החצר הוא שלו או שעירבו יחד [אחרונים] וע' באחרונים דלאו דוקא הישטה דיש בזה לפעמים איסור דאורייתא כגון בדיוטא א' דה"נ זריקה אסור:

* וי"א דה"מ כשהוציאה מבע"י וכו' - הנה דעה הראשונה היא דעת רש"י ובב"י הביא בשם הר"ן שדעת הרי"ף ג"כ כדעת רש"י וממילא דברי הרמב"ם שסתם דבריו ג"כ כדברי הרי"ף ממילא יתפרש נמי כדברי הרי"ף וכדעת רש"י ודלא כהרא"ש שמצדד לומר דהרי"ף יסבור כדעת התוס' ולכן סתם בשו"ע דעה הראשונה בסתמא ובאמת מוכח גם בחידושי הרשב"א שמפרש דעת הרמב"ם כמו שהבין הב"י וגם דעת המאירי כדעה הראשונה ומ"מ דעת היש אומרים היא ג"כ דעת הרבה ראשונים כמו שכתב בא"ר. ויש לעיין לדעה הראשונה אם הוציאה מבע"י במזיד אם קנסינן ליה שלא יחזירנה דלכאורה מסתבר לומר דלדידהו גם למסקנת הסוגיא לא קנסו כ"א כשהוציאה במזיד משחשיכה דעבד איסורא בתחלת פעולתו וכמו שמחלק הסוגיא בתחלה בין מבע"י לחשיכה אמנם בר"ן כתב לדעת רש"י [דהיא דעה הראשונה] דאין חילוק בין מבע"י למשחשכה וכן מוכח מעבודת הקודש להרשב"א אליבא דעת רש"י וכן משמע קצת מהגר"א והטעם נראה דסברתן דבתחלת הסוגיא איירי רק לענין שוגג אבל במזיד אף מבע"י אסור ובמאירי מצאתי שדעתו כמו שכתבנו וז"ל דאם הוציאה מבע"י אף במזיד מותר להחזירו אצלו אין מזיד שמבע"י חמור משגגת שבת עכ"ל ור"ל הואיל דלפי המסקנא מיקל הגמרא בשוגג אף משחשכה ראוי שנקיל מבע"י אף במזיד:

ביאור הלכה סימן שמט

===================

* הן ואלכסונן - עיין במ"ב מש"כ דאפילו אם טלטל לריבוע העולם נמי דינא הכי כן הוא דעת ר"ת וסתם המחבר כוותי' ואף דלדעת הרשב"ם יש נ"מ בזה וכן משמע בתוספות ורא"ש שמפקפקים על דברי ר"ת מ"מ סתם המחבר כוותיה ולא חילק בזה שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם ורש"י ורשב"א וריטב"א:

* שמד' אמות עד וכו' - הנה המעיין בלשון הרמב"ם שממנו מקור דין זה משמע דארבע אמות בשוה מותר לכתחלה וצ"ע בטעמו אי גזר שלא באלכסון אטו אלכסון גם בד' אמות היה לנו לאסור:

* וליתנו לחבירו שאצלו וכו' - עיין במ"ב מש"כ בשם הט"ז שדעתו שאסור להוציא ס"ת מרה"י לכרמלית אפילו ע"י עכו"ם דהוי מצוה הבאה בעברה וקשיא דהא הוי שבות דשבת לצורך מצוה ונראה דהט"ז אזיל לשיטתו דס"ל בסימן ש"ז סוף סק"ד דלא התירו ע"י עכו"ם רק להביא דרך חצר שלא עירבו אבל לא דרך כרמלית דאתי לאחלופי בר"ה עי"ש אבל לפי מה שכתב א"ר שם בשם כמה פוסקים דמותר אף בכרמלית [והעתקנוהו שם בבה"ל עי"ש] ממילא מותר אף בזה:

* וחבירו לחבירו שאצלו - מלשון זה משמע דדוקא ע"י הרבה בני אדם שכל אחד מוליך פחות מד"א ובפמ"ג סימן רס"ו משמע דס"ל דאפילו ע"י שני בני אדם נמי שרי [דהיינו שאחד מוליך מתחלה פחות מד"א ונותנו לחבירו שיוליך גם הוא פחות מד"א ואח"כ לוקחו ממנו ומוליך עוד פחות מד"א ונותנו לחברו וחוזר עוד חלילה] אבל אינו יודע מנין לו שאפשר דכיון שזה האדם מוליך כמה פעמים פחות מד"א הרי הוא בכלל גזירת חז"ל שאסרו להוליך פחות מד"א אם לא למי שהחשיך לו בדרך המבואר בסימן רס"ו:

* ואפילו בין השמשות - עיין בב"י שמקורו נובע מדברי התוספות עירובין ועיין שם בתוספות וברא"ש דלשיטתם ה"ה דאין להתיר בין השמשות זה עוקר וזה מניח דג"כ שבות חמור הוא שקרוב לבוא לידי מלאכה דאורייתא והנה מדברי התוספות משמע דשבות של פחות פחות מד"א חמור משבות של הוצאה מכרמלית לר"ה דהוצאה מכרמלית לר"ה [וה"ה לרה"י] מוכח שם ברש"י ותוספות דמותר בין השמשות לענין עירוב ולענין פחות מד"א ס"ל להתוספות וסייעתם דאסור בבין השמשות ולפי זה במקום דמתירין פחות פחות מד"א אפילו בר"ה כגון מי שהחשיך לו בדרך ואין עמו נכרי וכו' כ"ש דיש לנו להתיר הוצאה מכרמלית לאיזה רשות וקשה דבסימן רס"ו כתב שם הט"ז [וכמה אחרונים וכמה שהעתקתי שם במ"ב] דאינו מותר רק בטלטול פחות מד"א אבל לא בהוצאה מרשות לרשות אפילו לכרמלית וצ"ע:

* ואפילו בכרמלית - יש מאחרונים שמפקפקין ע"ד השו"ע בזה ומש"כ הט"ז דהוא נובע מדברי הכלבו באמת לא נזכר זה בדברי הכלבו דהוא קאי על מי שאינו מפסיק בישיבה בינתים דהוא חשוב לדידיה כמהלך ד"א בבת אחת כ"כ המאמר מרדכי ונהר שלום וס"ל דהוי גזירה לגזירה אכן הט"ז אסבר לן דכמו דמחמרינן בפחות פחות מד"א לענין ביה"ש משום דהוא קרוב שיוציא ד"א כן ה"ה לענין כרמלית ולפ"ז אם נסבור כרש"י דבביה"ש מותר פחות פחות מד"א נקיל גם בכרמלית אבל לפי טעם הגר"א שהעתקנו במ"ב דכל דבר שאסרו משום שבות בר"ה ה"ה דאסרו גם בכרמלית ממילא גם בזה אסור וגם הגר"א הביא מקור לדברי השו"ע שאסור פחות פחות מד"א אף בכרמלית וגם בתשב"ץ ח"ב סימן רפ"א כתב בפשיטות דפחות פחות מד"א אסור אף בכרמלית והביאו בחידושי רע"א ועי"ש עוד בחידושיו שהביא דמרש"י שבת קכ"ז ד"ה ועימר משמע דס"ל דבכרמלית מותר בפחות פחות מד"א. אמנם באמת אפילו לרש"י אינו מוכח אלא דוקא לדבר מצוה כמו שהיה שם במעשה דרבי עי"ש ואפשר דרש"י אזיל לשיטתו דס"ל דבביה"ש ג"כ מותר בפחות פחות מד"א אבל לדברי התוספות וסייעתם דס"ל דאף בין השמשות אסור בפחות פחות מד"א ושם איירי לענין עירוב דקי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה לכאורה מסתברה דה"ה דאסור בכגון זה אף בכרמלית אבל מהסוגיא דשבת קכ"ז משמע דשרי וכנ"ל ואפשר דאף לדברי התוספות מקרי כרמלית בפחות פחות מד"א שבות דשבות ושרי לצורך מצוה וצ"ע:

ביאור הלכה סימן שנ

==================

* וישתין או ירוק וכו' - עיין במ"ב וה"ה אם זרק בפי הכבשן כדי לשרף או בפי הכלב לאכלו מחשבתו משוי ליה מקום ד' טפחים וחייב אבל זרק על המקלות או על שום דבר אפילו במתכוין שיפול על המקום ההוא לא נחשב עי"ז למקום ד' טפחים [תוספות]:

* ברשות היחיד וכו' - וה"ה אם עמד ברה"י ומשתין ומתגלגלין ויורדין לר"ה וכן כשמשתין בר"ה ומתגלגלין ויורדין לרה"י ג"כ אסור. אמנם אם מתגלגלין לכרמלית מותר שלא גזרו כחו בכרמלית [א"ר בשם הריא"ז]:

* רוקו וכו' ומוכן וכו' - עיין במ"ב דדוקא בהיפך ואפשר שזהו ג"כ כונת הטוש"ע במש"כ ומוכן לזרקו:

* ברשות הרבים - מסתפקנא אם מדאורייתא הוא או מדרבנן שהם אמרו שהוא דומיא דנושא משא בשבת ונ"מ לענין שנגזור ד"ז גם בכרמלית אולם מדקאמר ר"י אף רוקו וכו' משמע דהוא מוסיף את"ק דלא מיבעי לזרוק הרוק מרשות לרשות דאסור אלא אפילו קודם שהוציא מפיו נמי אסור להעבירו ד"א וה"ה להוציאו מרשות לרשות ולפ"ז משמע דלר"י הוא דאורייתא וגם בכרמלית דומיא דרישא ועוד מדקא מיפלגי אביי ורבא לענין כרמלית במשנה שניה מכלל דבמשנה זו לכו"ע אסור אף בכרמלית. ומ"מ לדינא יש לעיין בדבר דכיון דיש חולקין וסוברין דאף בר"ה מותר [עיין בב"י] יש לסמוך אשיטתם לענין כרמלית וכן מצדד הגר"ז ומ"מ נראה דאין להקל בזה רק בדבר שהוא לכו"ע כרמלית כגון בקעה וקרפף אבל לא בר"ה שלנו דלכמה פוסקים הוא ר"ה דאורייתא:

ביאור הלכה סימן שנא

===================

* תוך ג' טפחים - עיין במ"ב דהוי כמוציא מרה"י לר"ה ועיין בב"י שהביא בשם הרמב"ם דמ"מ לית בזה רק איסורא ולא חיובא דהא אין המים נחו שם דנזחלין והולכין ולרש"י יש בזה איסורא דאורייתא ועיין בבגדי ישע שמפקפק בזה ודעתו דגם לרש"י לית חיוב חטאת בזה:

* או למטה מעשרה - ואף שלדעת הרמב"ם מותר למטה מעשרה לא הביא השו"ע דעתו שדעת רש"י והתוספות והרא"ש והרשב"א והריטב"א להחמיר בזה:

* תוך ג' למזחילה - עיין בט"ז שהביא דעת רבינו יהונתן דאסור בזה ועיין בביאור הגר"א שהביא מקור לדברי השו"ע מגירסת ר"ח וגם מצאתי בעה"ק בהדיא שמקיל בזה וגם מלשון הריטב"א ורבינו ירוחם משמע שאין לאסור רק אם דוקא נוגע בפי המזחילה עי"ש וע"כ הסומך על הטוש"ע בזה בודאי לא הפסיד:

* אפילו אין בהן דע"ד והן למעלה מעשרה אסור - עיין במ"ב דגזרינן אטו מקום שיש בו ד' על ד' ועיין בב"י דלדעת הרמב"ם מותר בזה למעלה מעשרה כיון שהוא רחוק שלשה מן הגג אך השו"ע אזיל בזה למעלה מעשרה כיון שהוא רחוק שלשה מן הגג אך השו"ע אזיל לטעמיה דפסק כשיטת רש"י והתוספות שמחמירין בזה וכנ"ל ולכאורה קשה לדברי השו"ע אמאי לא גזרינן בכל מקום בעמוד שאין בו ד' על ד' העומד בר"ה לאסור הטלטול ממנו לר"ה משום גזירה דיש בו ד' על ד' ואפשר לומר דבזה חיישינן טפי משום דלמטה אין בו מחיצות ויבואו להקל בזה:

ביאור הלכה סימן שנב

===================

* דרבים דרסי - הנה המחבר לא זכר רק אוקימתא ראשונה דרבה דמתני' מיירי באסקופת רה"י וכשהיא נדרסת ולכן התירו ואזיל לשיטתו בב"י שהסכים לדעת הרז"ה דמדחי תירוצא דאביי מהלכה וסובר דאפילו תוך ד' אמות אסור באסקופה שאינה נדרסת ואפילו באסקופת כרמלית וארוכה וטעמו משום דהרא"ש סובר כהרז"ה מדהעתיק דבריו וגם מסתימת הרי"ף משמע ג"כ קצת הכי. אמנם חפשתי ומצאתי הרבה ראשנים שהולכים בשיטת הרמב"ם שהעתיק תירוצא דאביי להלכה שמוקי' למתני' באסקופת כרמלית דהיינו שאינה גבוה י"ט ואין דורסים עליה [ויש נ"מ בין נתגלגל לתוך ד' אמות ובין נתגלגל חוץ לד' אמות] הלא המה התוספות והרשב"א בחידושיו על שבת והמאירי שם וכן הוא באור זרוע ומצאתי שגם הר"ח בעירובין כתב תירוצא דאביי לעיקר וכן הסכים הגר"א בביאורו עי"ש. והנה לתירוצא דאביי מוקי הגמרא דדוקא באסקופה ארוכה דאז לא חיישינן שיעייל מר"ה לרה"י דרך האיסקופה בלא הנחה בינתים אבל בלא"ה אסור ותמה הט"ז על הרמב"ם ואמאי לא זכר תנאי זה ועיין בב"ח ובביאור הגר"א ובית מאיר שתירצו דהרמב"ם מיירי בשלא היה רה"י מצד אחר של הכרמלית וכדמשמע קצת מלשונו שלא זכר שם איסקופה כלל [אמנם עדיין ק"ק אמאי השמיט מהלכותיו אוקימתא דגמרא דאיסקופת כרמלית הסמוכה לרה"י אינו מותר רק דוקא בארוכה ולפי מה שזכינו כעת לפירוש הר"ח ניחא הכל שהוא גורס שם בגמרא עוד תירוצא דאפילו בשאינה ארוכה שרי תוך ד"א ויתכן מאוד שהיה להרמב"ם גירסא זו ופסק כן משום דמתני' סתמא קתני] ומ"מ דינא דהמחבר שהעתיק תירוצא דרבה נראה ג"כ שאין לדחות דהא הרז"ה והרא"ש והטור הסכימו כן וגם באור זרוע כתב בהדיא דלהלכה נקטינן כתירוצא דרבה דמשום בזיון כתבי קודש התירו ואפי' חוץ לד"א וכמו שפסק המחבר:

* אם הכותל משופע - ואם נח ע"ג זיז שאין רחב ד' הוי מקום פטור ומותר להביאו אצלו:

* בענין שנח עליו - עיין מ"א מה שהעתיק בשם התוספות ועיין בחידושי הרשב"א שהביא בשם הרמב"ן שחלק על התוספות ודעתו דאפילו בשאין רבים מכתפין עליו מקרי הנחה בר"ה אכן הוא כתב דמסתברא כדברי התוספות עי"ש ובחידושי הריטב"א על עירובין משמע לכאורה דהוא סובר ג"כ כהרמב"ן עי"ש:

* גוללו אצלו - עיין במ"ב מש"כ בשם הגר"א והנה דעתו הוא דעת הר"ח והרמב"ן שהובא בהרה"מ פי"ג הלכה ט"ז עי"ש ודעת המחבר שלא הביא כ"ז פשוט משום דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם כולם העתיקו מסקנת הגמרא דעירובין לדינא וטעמייהו נראה דס"ל כמו שכתב הרשב"א [בשבת דף צ"ז] בשם רב האי גאון דאף דקאמר הגמרא תניא כוותיה דרב חלקיה מברייתא הראשונה משמע דלא כוותיה עי"ש וסוגית הגמרא בעירובין משמע דנקטא לדינא כמסקנת רבא דכולה ר' יהודה היא בדקאמר שם בדף צ"ח ריש ע"א רישא וסיפא ר"ש ומציעתא ר"י ולא שכר הגמרא דברי ת"ק כלל ע"ש:

ביאור הלכה סימן שנג

===================

* ועירבו - הנה המ"א כתב דלמ"ד דמותר להחליף דרך מקום פטור שרי אפילו לא עירבו והוא מסימן שנ"ה ס"ג בהג"ה הנובע מדברי המרדכי אבל רבים מאחרונים מפקפקין בזה עיין בספר מאמר מרדכי ונהר שלום וא"ר וכן הגר"א בביאורו בסימן שנ"ה מצדד להלכה כדעת הרשב"א ודלא כהמרדכי עי"ש:

* מותר לזרוק - כתב המ"א צ"ע הא אין יכולין לערב יחד אלא א"כ יש פתח ביניהם שיכולין לטלטל יחד בלי זריקה כמ"ש סימן שע"ב ס"ד עי"ש תירוצו ובקרבן נתנאל וכן במאמר מרדכי תירצו בפשיטות דמיירי כשהיה כמין גשר בחד צד מבית זה לבית זה שיכולין לטלטל מזה לזה:

* בכל גווני - עיין מ"ב והנה כל הסעיף מיירי בלמעלה מעשרה וכמ"ש במ"ב ואם הוא למטה מעשרה לענין כרמלית עיין בסוף סי' שמ"ט במ"ב ובבה"ל דשייך ג"כ לעניננו:

* וחלון הבית פתוח לו - עיין בביאור הגר"א דכ"כ הטור לפי שיטתו בסימן שמ"ה הט"ז ור"ל אבל לפי דעת הרמב"ם ויתר הפוסקים שהביאם בסוף הסימן זה אפילו אין הזיז נגד החלון כיון שהוא למעלה מעשרה טפחים איננו בכלל כרמלית אלא בכלל מקום פטור וממילא מותר להניח עלי' מר"ה ג"כ כדאיתא בירושלמי שהובא בתוספות עירובין פ"ט ע"ב ע"ש:

* ובעליון אין בו ארבעה - נ"ל דר"ל שאין בו ארבעה מצד עצמו אבל בצירוף החלון יש בו ארבעה ולכך אסור בשני צדדי החלון כשאר זיז שיש בו ארבעה ומה דמותר כנגד חלונו משום דהוי כחורי חלון דאי אין בו ארבעה אף ע"י צירוף החלון מותר להשתמש בכל הכותל כן איתא בהדיא בגמרא בתירוצא דאביי וכן מוכח במגיד משנה דלא נשתנית הגירסא לפי דעת הרמב"ם רק בקושית הגמרא ה"ד ע"ש אבל בתירוצא דאביי לא נשתנית כלום:

* ודוקא זיז וכו' - דסתמו אינו רחב והמשתמש אינו עומד שם עם הכלי ולכן לא חלקו חכמים שאפילו אם היה הזיז רחב ג"כ אסור ובגג ג"כ לא חילקו שאפילו אם היה רוחב רק ד' טפחים ג"כ מותר להשתמש עליו בכל מיני כלים כן מוכח בריטב"א שהוא בב"י:

* בין רחב ובין קצר - לפי מה שפסק המחבר מתחלה גם ביוצא לאויר ר"ה מותר בין רחב ובין קצר ועיקר החידוש הוא דהכא מותר אפילו בכלים שאינם משתברין. והאמת הוא דדין זה הוא מלשון הרשב"א ואיהו ס"ל שם כדעת התוספות דבקצר אסור לר"ה בכלים שאינם שבורין וקאמר דלכרמלית מותר:

ביאור הלכה סימן שנד

===================

* אא"כ תהא החוליא גבוה יו"ד - ואם הבור והחלון עומדים בדיוטא אחת [בשורה אחת] אסור להוריד הדלי מחלון לבור דהוי הושטה דאסור מרה"י לרה"י דרך ר"ה אפילו למעלה מעשרה [מ"א] וצ"ע דהא בירושלמי פרק הזורק איתא דמושיט לא הוי כ"א ע"י שנים כעין שהיה במשכן אצל הלוים שהיו מושיטין הקרשים מזו לזו אבל לא באחד שהושיט מרה"י לרה"י דרך ר"ה והובא ד"ז בשבת דף ג' תוד"ה בעשותה עי"ש ואולי דכונת הירושלמי הוא רק לענין חיובא אבל איסורא איכא גם באחד שהושיט וכעין זה כתב ג"כ הפמ"ג וע"כ המשנה דקאמרה היתר לכתחלה הוא מיירי דוקא בשתי דיוטות:

* ורחבה ד' - באמת אפילו לא היתה רחבה ד' ג"כ מותר דמקום פטור הוא [פמ"ג] ונ"ל דנקט משום דמשנה קאמרה אשפה שגבוה יו"ד טפחים ואם לא מיירי ברחבה ד' אפילו לא היתה היתה גבוה יו"ד טפחים ג"כ מותר דמקום פטור הוא:

ביאור הלכה סימן שנה

===================

* וחלון פתוח וכו' - ודע שע"י החלון שהוא יכול להשתמש ממנו על הגזוזטרא נחשב הגזוזטרא ג"כ כרה"י וכדלעיל בסימן שמ"ה סט"ז וע"כ מן הבית מותר להוציא ולהניח ע"ג הגזוזטרא בכל גווני אבל מן הים אסור לדלות ולהניח אף ע"ג הגזוזטרא אם לא עשו לה מחיצות דמכרמלית לרה"י קמטלטל ואם לא היה חלון פתוח לה נחשב הגזוזטרא לכרמלית וע"כ אף שהוא גבוה עשרה טפחים מן המים אסור להוציא מן הבית עלי' אבל מן הים מותר להביא עליה דמכרמלית לכרמלית קמטלטל [כ"ז כתבתי לפי משמעות המ"א בסק"א דדמי זה להא דסימן שמ"ה סט"ז ואף לפי משמעות איזה מן הראשונים (רמב"ם ותוס' בתירוץ אחד) דגזוזטרא שהיא למעלה מן המים וגבוה יו"ד מהמים אם יש בה ד' על ד' נחשב ע"ג כרה"י אף שאין לה מחיצות תחתיה משום דבקיעת דגים אינה בקיעה מ"מ כתב התו"ש דמותר לטלטל מן הים על גגה דמדרבנן שם כרמלית עליה לענין טלטול] ועיין בסימן שמ"ה במ"ב שם שהבאנו דעת כמה פוסקים דסוברין דהיכא שהזיז הוא למעלה מעשרה נחשב למקום פטור כשאין חלון פתוח לה וא"כ בעניננו מותר לטלטל גם מן הבית ע"ג גזוזטרא אם הוא למעלה מעשרה:

* לשפוך ממנה - עיין במ"ב במה שכתבנו דאפילו אם הוא סמוך לרקק שהוא ר"ה כן כתבו המ"א וש"א בשם התוספות מיהו בחידושי הרשב"א מוכח דלא שרי לשפוך כ"א כשאין בצדו ר"ה הא בסמוך לר"ה אסור. ודע עוד דלענין לשפוך על דופני הבית תלוי נמי בפלוגתא ולהיפך דלדעת הרשב"א שם מותר אם המי שופכין ירדו מדופן הבית לנהר ולים דכחו בכרמלית לא גזרו וכמו בספינה לקמן בסוף הסעיף ולדעת התוספות אסור דכיון דהכא מכוין שירדו למטה לנהר או לים גזרינן אטו שיזדמן לפעמים שישפוך על דופני הבית הסמוך לר"ה וגבי ספינה שאני שאין מצוי שתהלך סמוך לר"ה ומלשון הרמב"ם פט"ו מהלכות שבת הלכה ט"ו משמע ג"כ דשרי וכך סתם המחבר בסס"ג והרמ"א בסימן שנ"ז הביא דעת האוסרין:

* ואינו צריך וכו' - ובספר אלי' רבה הכריע לעיקר בשם כמה פוסקים דגם בזה צריך לעשות מחיצות ומ"מ נראה דהנוהג כדעת השו"ע אין למחות בידו דגם הרמב"ן בחידושיו בשבת העתיק את דברי הגאונים שהוא כדעת השו"ע וגם במאירי משמע שיש לסמוך על שיטה זו:

* זיז כל שהוא - וכ"ש אם יש לו דף ד' על ד' שעשהו למלאות דרך בו אין לך היכר גדול מזה לענין שיהיה יכול למלאות מן הים אפילו שלא על ידו וזהו לפי מה דאסיקנן לעיל לענין זיז דא"צ לעשות בו נקב ויכול למלאות אפילו שלא כנגד הזיז:

* אויר מקום פטור וכו' - ואפילו למאן דאוסר בסימן שמ"ו סוף ס"א הכא כיון דאיכא זיז כל שהוא הוי היכר ושרי [מ"א] ובביאור הגר"א חולק ודעתו דזה קאי רק להמתירין שם וכן הגאון רע"א הקשה על המ"א עי"ש ועיין בספר בית מאיר:

* וסגי בהיכר זיז - ואף דלעיל גבי גזוזטרא שהוא ג"כ למעלה מעשרה טפחים מצרכינן דוקא מחיצות גבוה יו"ד ולא מקילינן לומר דרך אויר מקום פטור הוא ממלא הכא בספינה הקילו ושם אמרינן גזירה אטו גזוזטרא שאין גבוה יו"ד טפחים [פמ"ג בשם ד"מ עי"ש]:

* אלא אם כן קשורות זו בזו - איתא בגמרא דאם נפסקו נאסרו [ופירשו בתוספות דהאי נפסקו היינו גם בשבת ולא אמרינן בזה הואיל והותרה הותרה ע"ש הטעם וכ"כ בחידושי הריטב"א וכן הביא המ"מ בשם הרשב"א [ויותר מזה מבואר בעבוה"ק שלו בשער הרביעי סוף אות חי"ת] אך הרא"ש פ"ק דעירובין הביא דדוקא כשנפסקו בחול ועיין באו"ז פ"ק דעירובין ועיין במ"א מה שכתב בזה ובלא"ה נראה שאין להקל אחרי שהרבה מחמירין] חזרו ונתקשרו בין שוגגין בין מזידין חזרו להיתירן הראשון ועיין בפירש"י שם דלפי מסקנת הגמרא אם נתקשרו במזיד אסורין לטלטל אכן לפי דעת התוספות והרא"ש וכפי מה שפסק השו"ע בסימן שפ"ב ס"ג אפילו במזיד מותרין לטלטל:

* וצריכים לערב ביחד - כתב המ"א דלמ"ד דשרי להחליף דרך מקום פטור ברשויות דרבנן מותר בכאן למעלה מיו"ד אפילו לא עירבו ולמעשה אין לסמוך ע"ז חדא דרבים מאחרונים סברי דאין מותר אף לדעה זו כמו בשנח באמצע וכמו שנכתוב לקמיה בס"ג בהג"ה במ"ב והכא הלא איירי בלא נח ועוד בספר נהר שלום בסימן שנ"ג מפקפקין על העיקר סברא לגמרי וסובר דאינו תלוי כלל זה בזה דהיכא דהאיסור הוא משום חסרון עירוב אין נ"מ כלל מה שמפסיק באמצע מקום פטור דלא עדיף זה מאלו הוי שתי רשויות סמוכות זו לזו לגמרי:

* וע"ל סימן שע"ו ס"ד - ר"ל דשם מבואר נמי בשו"ע לאסור ולאפוקי מדעת הר"י מקינון שהובא שם בב"י שמתיר בזה אמנם בספר בית מאיר מסיק להלכה כדעת הר"י מקינון אם ידוע לו שהוא גבוה ג' ואינו רחב ארבעה טפחים ע"ש:

ביאור הלכה סימן שנו

===================

* אמת המים - וה"ה נהר [מ"א]:

* העוברת בחצר - דע דלפי המבו' בפוסקים לאו דוקא שעוברת פה מעולם דה"ה בשנפרץ מאיזה נהר שטף מים ועוברת דרך החצר משני הצדדים כמו אמת המים ג"כ דינא הכי ומ"מ אפשר דאם הוא משער שיתעכב המים רק משך יום או יומים לא גזרו ע"ז שיהיה כרמלית וצ"ע:

* אין ממלאין ממנה וכו' - אבל בחצר מותר לטלטל אף אם לא עשו שום תיקון ולא אמרינן שיהיה אסור משום שפרוץ במלואו לכרמלית משום דאמרינן דדופני האמת המים שהם עמוקים עשרה נעשו מחיצה להפסיק בינה ולחצר. ולענין לטלטל בחצר אפילו אם היה נפרץ כותלי החצר כנגד האמת מים משני הצדדין ביתר מעשרה גם כן שרי לטלטל בחצר שהרי החצר מוקף מארבעה רוחותיו [דהיינו ג' כותלי החצר ודופן הרביעי הוא מאמת המים גופא כנ"ל] מ"א בשם הראב"ד ולפלא על הח"א בסימן נ"ג שהעתיק דין זה רק בנפרץ מצד אחד מכותלי החצר דפשוט דלפי טעם הראב"ד אפילו בנפרץ משני הצדדין. עוד כתב המ"א דהא דאמרינן שדופני האמת המים נחשב לדופן להתיר הטלטול בחצר הוא אפילו במשופע אכן דוקא אם מתלקט עשרה טפחים מתוך ד' אמות אבל אם משופע ביותר שמתלקט עשרה מתוך חמש אמות לא הוי כמחצה וממילא אסור לטלטל בחצר:

* מותר למלאות ממנה בחצר - פרט זה אינו מוסכם מכל הפוסקים עיין בב"י דהוא רק לשיטת התוס' והרא"ש ובריטב"א כתב על פירושם דהוא דוחק גדול ואפשר משום דהוא מילתא דרבנן סמך השו"ע עליהם:

ביאור הלכה סימן שנז

===================

* חצר שפחותה וכו' - מיירי שהמים שנשפכין בתוך החצר יורדין תחת כותל החצר לר"ה אבל אם מבונה תחתית החצר בטוב והמים לא יזוב שם בודאי שרי וכן משמע בעבוה"ק:

* שתהא חללה מחזקת סאתים - וצריך שיהיה החלל מחזק סאתים קודם שיגיעו המים להנקב שעל שפתה שבו יוצא הקילוח לר"ה שאם הנקב סמוך לקרקע של הגומא א"כ תיכף ששופך לתוכה מעט מים יצא לחוץ על ידו [רבינו יהונתן בפירושו ועיין ברש"י ד"ה מן הנקב וברשב"א ומ"מ לדינא קרוב הדבר דגם הם מודים לדברי רבינו יהונתן וכן פי' הברטנורה] מיהו בירושלמי על מתני' זו לא משמע כפי' ר"י לכאורה עי"ש:

* ויפלו המים מידו למקום פטור - בב"י בשם הריטב"א איתא דחלל הגומא נחשב כרה"י דכיון דפי הגומא הוא בתוך החצר הוי הגומא בכלל חורי רה"י ומשו"ע משמע דאף כשהוא עושה פי הגומא בחוץ כל שסמכה לחצר ואין ביניהם ר"ה הוי הגומא ששופך בה מקום פטור [פמ"ג] ולענ"ד לא נהירא דבריו כלל דאף לדעת השו"ע בעינן שיעשה פי הגומא מבפנים וכן משמע פשטיות המשנה דאיירי לענין שפיכת המים בתוך החצר וכן בעבודת הקודש וברבינו ירוחם משמע כן וגם עיקר דינו לא ידענא אי שרי לשפוך מים מבחוץ לתוך הגומא אחרי שעיקר חלל הגומא מכוסה בנסרים ולמעלה הוא ר"ה אטו אם יש סדק בכיסוי הגומא לשפוך המים בתוכה יתבטל ממקום זה מלמעלה שם ר"ה ולכאורה אדרבה אם הגומא מגולה יש עליה שם מקום פטור כשאינה רחב ד' על ד' או שם כרמלית כשאינה גבוה עשרה אבל כשמכוסה בנסרים מאי מהני ובשלמא לפירוש הרמב"ם שעושה כמין קובה מלמעלה במקום הזה בודאי לא ניחא להילוך אבל לפי מה שכתב בשו"ע שמכסה בנסרים צ"ע בעיקר דינו אם מותר בזה ובעיקר סברת הריטב"א שכיון שפיה בחצר מיקרי חורי רה"י עיין במאמר מרדכי ובבית מאיר שפקפקו בזה:

* יכול לשפוך בה וכו' - היינו שמותר לשפוך בחצר ואע"ג דאפשר שיצא המים מתחת כותל החצר לר"ה לא איכפת לן וכ"ש אם ישפוך בגומא עצמה [פוסקים]:

* שמכוסה ד"א במשך וכו' - וה"ה אפילו אם בר"ה אינו מכוסה אלא שבחצר שיעור אורך הביב עם החצר הוא ד' על ד':

* אפילו על פי הביב - ומסתברא שמותר אפי' אם החצר פחות מד"א ומותר אפילו לשוף תוך החצר כיון שיכול המים לירד משם לתוך הביב ודומיא דמקילינן לעיל לשפוך בחצר כשיש עוקה ואפילו העוקה היא מבחוץ:

* ולהרמב"ם וכו' - ולשיטה זו לעיל בס"א לענין גומא אין מותר לשפוך תוך החצר כשאין עושה גומא אלא כשמחזקת החצר ד"א על ד"א מרובע ולא כדעת המחבר לעיל בס"א דמתיר אריך וקטין [הגר"א וכן מוכח בגמרא בהדיא] אך לדינא משמע מהאחרונים דלא נקטינן כהרמב"ם אלא כרוב הפוסקים:

ביאור הלכה סימן שנח

===================

* לדירה - עיין מ"ב ושעה"צ והנה במתניתין ר"פ מבואר כמה דברים שהם מוקפים לדירה דהיינו דיר וסהר ומוקצה וחצר וכן פסי ביראות ובכל הני אפילו ביותר מסאתים מותר לטלטל בהם וכל אלו אינם מקורים ואעפ"כ כבית דירה דמיא וכתב רש"י בטעמו של דבר דפסי ביראות הואיל ומימיהן ראויין לשתית אדם תשמיש דירה מעלייתא היא וכן דיר וסהר וכו' משום דהוא אויר שתשמישו לדירת אדם לכניסה ויציאה תמיד ע"כ והדבר צריך ביאור במקצת דבשלמא בחצר שייך טעמא משום דבחצר מונחים כמה וכמה דברים שצריך לו בכל שעה ושעה ובשביל זה מקרי דירה וכמו כן מוקצה שהוא רחבה שאחורי בתים שגם שם מונחים צרכי דירתו אלא שאין תשמישו תדיר כמו חצר וכמו שכתב הריטב"א בפרק בתרא בשם רש"י וז"ל רחבה שאחורי הבתים קרי מוקצה לפי שאין משתמשין בה תדיר ומשימין שם עצים לאוצר עכ"ל אבל דיר וסהר מאי טעמא וצ"ל דגם שם אע"פ שאינה שייכא כלל לביתו אעפ"כ כיון שיוצא ונכנס שם תדיר לעיין על הזבל ואגב לחלוב אותם ולגזוז אותם (עיין שביעית פ"ג בר"ש) כמקום דירתו דמיא וצ"ל לרש"י דרחבה אינו דומה לקרפף דאע"ג דגם קרפף עשוי להכניס שם עצים לאוצר כפירש"י גופא מ"מ כיון דקרפף הוא חוץ לעיר מסתמא כשמכניס שם עצים אין דעתיה עליהם להשתמש בם מיד מאחר שהניחם חוץ לעיר ולהיפך ברחבה שאחורי הבתים שם מסתמא הניח את העצים שבדעתו להשתמש מהם בכל שעה ושעה ויכנס שם בכל עת ומשו"ה צרכי דירתו הוא [אך שזה תימא דהא רחבה שאחורי הבתים מבואר בש"ס דף כ"ד דאין מטלטלין בו אלא בד"א וצ"ל דמתניתין מיירי בפתח ולבסוף הוקף וכמסקנת הש"ס שם אלא דא"כ מאי עדיפותא דמוקצה מקרפף הא גם קרפף אי פתח ולבסוף הוקף מהני וצ"ל משום דהאי קרפף דמתניתין מיירי בחוץ לעיר וא"כ ליכא שם שום פתח ולהכי קפסיק דקרפף אינו מוקף לדירה ורחבה מוקף לדירה דרחבם ע"פ רוב פתח לה פתח מאתר שצריך לה לתשמישי ביתו אלא דבאמת מלשון הש"ס דקאמר רחבה אין מטלטלין ור"נ אמר אי פתח לה וכו' משמע לכאורה איפכא דע"פ רוב אין פתח פתוח לרחבה ומשו"ה החליט ג"כ דאין מטלטלין וצ"ע לרש"י ועיין בפיר"ח דמפרש פי' אחר במוקצה] ודע דברבינו יונתן כתב וז"ל דיר שיש לו מחיצות ובית בתוכו לרועה שלהם עכ"ל ומשמע מיניה דטעמא דדיר משום דיש שם דירת אדם ולא משמע כן מפירש"י אלא דבכניסה ויציאה תמיד לשם לטפל אודותם סגי וכן בריטב"א כתב וז"ל הואיל והרועה עומד עמהם שם תמיד חשיב היקף דירה ע"כ משמע ג"כ כמו שפירשנו משום דעומד שם תדיר לשמשם ולא משום שיש לו עוד שם דירה וכן משמע שם עוד בריטב"א בתחלת דבריו עי"ש היטב. ודע עוד דסברת רש"י לענין פסי ביראות משום דמימיהן חזו לאדם תשמיש דירה מעלייתא היא אינה מוסכמת לד"ה דלפי דעת התוספות דף י"ח בד"ה אפילו לתירוץ בתרא דבכי האי גוונא לא חשיב מוקף לדירה עי"ש שהקשו מהאי דחבלים ובפסי ביראות לא הקילו אלא משום מצוה עי"ש וכן הסכים בריטב"א דף כ"ב וכן נוטה דעת הרשב"א בחידושיו שדירת שעה כי האי לשתות או להשקות הבהמה לא חשיבא דירה כלל. ובעיקר מאי דמשמע מרש"י דדוקא דירת אדם חשיבא דירה ולא דירת בהמה צ"ע לכאורה מנא להו הא ואמאי לא נימא כפשוטו דדיר וסהר כיון שהם מיוחדים לדירה לבהמות בשעה שהם באים מן השדה וללינת לילה אינם בכלל כרמלית ור"ה דליגזור בהו מידי ובאמת ברמב"ם פט"ז לא נזכר מאומה מזה דבעינן דירת אדם וכן מצאתי ברשב"א בחידושיו שהביא משם רש"י וז"ל פסין נמי מוקפין לדירה שהבהמה עומדת שם עכ"ל ואף שברש"י שלפנינו ליתא לדברים אלו אדרבה רש"י דחיק לפרש משום דהמים חזי לשתית אדם עכ"פ לפני הרשב"א היה גירסא זו ושמעינן מזה דבעמידת בהמה גופא נחשבה דירה ולפי שיטה זו א"צ כלל לדחוק כמו שכתבנו לעיל משום דמטפל שם תמיד מקרי דירת אדם זהו דוחק דהלא הכל יודעים דשלא לשם דירה הוא שם דהלא עיקר היקף הדיר בשביל בהמות נעשו אלא דממילא כשישנו שם בהמות צריך אדם לטפל בהם וא"כ עכ"פ ההיקף לא נעשה בשביל דירת אדם ואפי' לשיטת רבינו יהונתן דמיירי דהשומר יש לו שם דירה ג"כ לא ניחא כ"כ דמאי עדיפא דירה זו מדירה שהיא לשמירת השדות דלא מהני להני מפרשים גופא והכי פסקינן לקמן בריש סי' שס"ב ומה לי שמירת השדות ומה לי שמירת הבהמות אלא די"ל דלר' יהונתן ניחא דלדידיה אפשר דגם בשמירת השדות חשיבא דירה אם השומר יושב שם תמיד יום ולילה וכדמשמע בפ' בתרא [במשנה שם אילן המיסך שכתב שם לפי שהוא אינו מוקף לדירה כלומר לדור בו יומם ולילה וכו' וכמו שכתב התו"ש וכעין זה משמע ג"כ קצת בפ"ב ד"ה ובלבד שיש שם לו שמירה וכו'] והכא מיירי שהשומר יושב שם תמיד וכ"ז דוחק דכיון דדיר וסהר הם דבר המטלטל היום כאן ולמחר כאן כמו שפירש"י במתניתין דוחק גדול לומר דהוא דירה קבוע ליום ולילה לשומר אכן לשיטה זו ניחא הכל. אח"כ מצאתי לבעל נו"ב מ"ת באו"ח סימן מ"ז שהביא דעת הגאון בעל אור חדש שמצדד ג"כ דדירת בהמה עצמה ג"כ מקרי דירה לענין יתר מבית סאתים ובעל נוב"י שקיל וטרי בדבריו והעיר ג"כ מה שכתבנו בזה לפי שיטת ר' יהונתן וגם כתב דלא מצא בשום פוסק שיזכור דההיתר דיר וסהר הוא משום שהרועה דר שם עי"ש ועכ"פ בעיקר הדין גם הנוב"י לא השיג עליו בהדיא רק שפקפק על ראיותיו ולענין עובדא דידיה עי"ש וצ"ע למעשה:

* או שפתח לו פתח - עיין בפמ"ג שמסתפק לומר דאפשר דה"ה חלון ובאמת אף דבא"ר ובעו"ש כפי מה שהביאו ממבי"ט משמע דה"ה חלונות מ"מ זהו דבר חדש ובש"ס לא נזכר רק פתח ויש לומר דדוקא פתח ומשום דמנכרא מילתא שחשב להשתמש במקום שלפני הפתח משא"כ חלונות שעיקרן לאור עשויות וגם א"א להשתמש דרך החלונות בקבע לא מקרי עי"ז היקף לשם דירה ושפיר עביד הפמ"ג דנשאר בזה בצ"ע ומ"מ אף אם נימא דמהני דוקא בשמשתמש עכ"פ דרך אותו חלונות לקרפף אבל אם אינם עשויין רק להביט על ידן לקרקף בודאי לא מהני:

* מביתו - אם נפלה מחיצה החיצונה של הבית ונשאר מחיצה הפנימית אינו מועיל דלא נעשית לבראי אלא לגואי [מ"א]:

* ואח"כ הקיפו - אבל אם הקיף ואח"כ פתח לו פתח מביתו לא מהני. ואם מתחילה הקיף הקרפף מג' רוחותיו וברוח רביעית העמיד בית ופתח בו פתח מצדד בפמ"ג דמהני והטעם דכיון שקודם שהעמיד שם מחיצת הבית היה רוח זה פרוץ יותר מעשרה וממילא לא נחשב ההיקף לכלום ונמצא עתה כשסתם רוח זה בכותל הבית נחשב עתה היקף לדירה:

* ואם קשה לו לפרוץ הכותל - הגר"א בביאורו חולק על עיקר תקנתא זו דתה"ד ומקורו הוא מהא דשס"ב ס"ב דתל ה' ומחיצה ה' מצטרפין וכן הוא בש"ס עירובין צ"ג גידוד ה' ומחיצה ה' מצטרפין ולא אמרינן דכיון דהתל הוא פחות מי' נחשב כשאר שטח הקרקע והכל דורסים שם ולא שייך לצרפו עם המחיצה שעל גבה וע"כ דלא אמרינן כן והטעם דכל תל שהוא למעלה מג"ט לא אמרינן עליה ארעה סמיכתא ואינו מקום מדרס לרגלי ב"א וע"כ אדרבה כשמצטרף עליו עוד מחיצה מצטרף גם הוא להשלים לעשרה וא"כ ה"נ בנידון דידן כששופך עפר סביבות הכותל בפחות מי"ט לא ממעט לכותל ולא אמרינן דמקום מדרס הוא לב"א וכקרקעית הקרפף דמי דכיון שהעפר גבוה מג"ט לא ניחא תשמישיה שם ולא מבטליה לכותל אלא דמי כמו שהכותל נתעבה ונתרחב במקום הזה ואפשר היה לומר דלתה"ד מיירי הגמרא דוקא היכא דהגידוד אינו יוצא מחוץ למחיצה ברוחב ארבעה טפחים דליכא שם דריסת רגלי ב"א ולהכי מצטרף למחיצה אבל ג"ז אינו דהא קי"ל בשבת דף ק' תל המתלקט עשרה טפחים מתוך ד"א חשיב כמחיצה גמורה ובנידון דידן מקרקע הקרפף עד ראש החומה ליכא ד"א והוי מחיצה גמורה [אם לא דנדחוק לומר דתל שבריאתו כך שאני והיכא שעושה מחיצה ע"ג תל בעינן דוקא שהמחיצה לא יהיה מתרחק משפת התל ד' טפחים] ואולי דסברת תה"ד דהיכא שמטיל עפר בכיון כדי לבטל המחיצה עדיף טפי. עוד הקשה אתקנתא דחוזר ולוקח העפר שמסיים הרמ"א דאין זה מועיל כלום לפי המבואר בסי"ד דאם בנה מחיצה חדשה לשם דירה באורך עשרה ונפלה חזר הדבר לאיסורו אף שנשאר מחיצה הישנה ומשום דלא הוקפה לדירה והרי שם במחיצה חדשה שעשה דמי כאלו פורץ מחיצה הישנה ומבטלה [ומטעם זה סגי במחיצה אורך יותר מעשר ולא בעי מחיצה על כל אורך הקרפף] וכמבוא' ברא"ש להדיא ומזה נובע דברי המחבר בסעיף וי"ו (עיין בטור וב"י) ודמי ממש לנידון דידן ששופך עליה עפר ומ"מ לא אמרינן כשתלקח המחיצה חדשה תחשב הראשונה כאלו נבנתה מחדש לשם דירה וכמו כן הכא אף אם ניקח העפר מ"מ הכותל לא הוקף מעולם לשם דירה. וראית תה"ד מנבלעו התחתונות דחשבינן העליונות לשם דירה אינה מוכרחת דשם עכ"פ הוקפה העליונות לשם דירה אינה מוכרחת דשם עכ"פ הוקפה העליונות לשם דירה אלא דלא הועיל בשעתה משא"כ הכא דלא הוקפה מעולם לשם דירה זהו שיטתו של הגר"א למעיין בו. ונראה לענ"ד דסברת התה"ד דלא דמי להא דסי"ד דהכא כיון ששפך עליה עפר נתבטלה לגמרי שהרי עתה דריסת רגלי ב"א במקום הזה ואח"כ כשמפנה העפר הרי הוא ממש בונה אותה ולשם דירה ודמי ממש למחיצה חמשה וחפר בקרקע חריץ והשלימה לעשר דמה לי אם משלים בקרקע ומה לי שמשלים בכותל שנמצא בקרקע משא"כ בההיא דסי"ד דמחיצה הראשונה עומדת תמיד אלא דבשעה שעשה מחיצה באורך עשרה דמי כאלו ביטל מחיצה הישנה שבכל אורך הזה ולפי זה אם נפלה המחיצה מאין יבוא ההיתר במחיצה הישנה הלא לא עבד בה ולא חידש בה שום דבר ולא היתה לשם דירה מעולם זהו הנלענ"ד סברת התה"ד וכל הפוסקים שהעתיקוהו להלכה:

* וה"ה לחופר בו בור - עיין בחידושי רע"א שהביא דמדברי התוספות משמע דממעט אבל אין זה השגה על המחבר מה שלא הביאם דהרשב"א והריטב"א כוונו באמת בחידושיהם לדחות דברי התוס' והביא הרשב"א ראיה לשיטתו מן הירושלמי עי"ש והגר"א כוון לזה מדעתיה עיין בו סקכ"ח:

* באורך עשר - הוא סברת הרא"ש בהלכותיו דבשיעור כזה די להתיר הקרפף ואע"ג שאינו כותל שלם מ"מ לא גריעא מפרץ עשר וגדרה דמהני ואפילו לא בבת אחת כגון דפרץ אמה וגדרה ופרץ אמה וכו' ואע"ג דהמחיצות לא נתבטלו מעולם שהרי לא פרץ בפעם אחת אעפ"כ כיון שבין הכל יש כעת שיעור באורך יותר מעשר לשם דירה סגי וכמו כן הכא יש כותל חדש בשיעור כזה זהו סברתו למעיין בו והרי"ו והטור העתיקו דבריו וצ"ל לדידיה דמיירי עכ"פ בשלא היה מרוחק כותל החדש מכותל הישן יותר מעשר אמה דאל"כ איך שייך לומר דבבניית כותל החדש דמי כאלו פרץ כותל הישן הלא אי אפשר לומר כן דהא גם עכשיו אם יפרץ באמת במקום הזה בכותל הישן יאסר כל הקרפף שהרי הוא פתוח לעלמא והכותל החדש לא יכול לסתום שהרי אינו מכותל לכותל ובמקומו אינו סותם שהרי אפשר לכנס מצדדיו ושם הוא פרוץ ביותר מעשר אלא דמיירי בשלא היה מרוחק ביותר מעשר ובזה אם אפילו באמת יפרוץ בכותל הישן ג"כ לא יאסר הקרפף שהרי כותל החדש סותם בפני הבאים מן החוץ ואף שאפשר לכנס בקרפף מן הצדדים במקום שכלה כותל החדש מ"מ מאחר ששם אינו פרוץ ביותר מעשר הוי ליה כפתחים שאינו אוסר. ודע דהריטב"א בחידושיו חולק ע"ז דמשמע שם דעתו דבעינן שיהיה משוך כותל החדש נגד כל הכותל הישן [וסברתו דאין זה דמיון לפרץ אמה שהרי מ"מ פרץ בכותל הישן וחדשה בשיעור כותל הגון דהיינו יותר מי' אבל בזה שהכותל הישן במקומו עומד אין תבטל בשביל שבנה בתוך הקרפף איזה אמות כותל וגם עתה אחר הבנין לא נשתנה הקרפף בכלום לא בכתליו ולא בפנים שהרי גם עתה נמשך מקום הזה שבין כותל הישן לכותל החדש עם שאר הקרפף ומשתמש שם כמו בתחלה ע"כ מפרש שהעמיד מחיצה לכל אורך הכותל וזה בודאי מהני שהרי כותל הישן לא מהני השתא ולא מידי] וכן משמע קצת מרשב"א בחידושיו בסוגיא דאבורנקא בדף כ"ה עי"ש וכן בכמה ראשונים שהעתיקו דינא דגמרא לא הזכירו חידוש זה דהרא"ש ומשמע לכאורה שהם מפרשים כפשוטו ומ"מ המיקל כדעת השו"ע לא נפסיד שכן בהרה"מ פט"ז מהל' שבת דין ח' משמע שסובר כהרא"ש וכן באשכול בהלכות עירובין פסק ג"כ בהדיא הכי:

* הוי מיעוט - עיין במ"ב שכתבו אפילו במקצת כותל ופשוט הוא דהא עכ"פ נתמעט השיעור דיותר מסאתים וכן מצאתי בגאון יעקב בעירובין בסוגיא זו אלא שהוא חקר דאפשר בפורתא סגי או אפשר דעכ"פ ד' ע"ד טפחים בעינן דהוא שיעור מחיצה עי"ש ולענ"ד בעינן רוחב ג' וגבוה עשרה מההיא דעמוד ואפשר דהוא ס"ל דעדיפיה מעמוד מ"מ מחוורתא כמו שכתבנו, ועיין בגאון יעקב שכתב דעד כאן לא פליגי רבה ורבא אלא בטח בטיט אח"כ וכדי להתיר את הקרפף דבזה ס"ל לרבה דאי אפשר להתיר קרפף הנאסר אלא בשיכול לעמוד עכ"פ בפני עצמו אבל אם בשעת עשית הכותל טח בטיט מותר לכו"ע ואפילו באינו יכול לעמוד בפני עצמו דדמיא לכותל עב עיי"ש ומסתברא כוותיה אכן מה שחידש עוד שם שני דינים בענין זה יש לעיין בזה:

* קרפף יותר מסאתים שהוקף לדירה וכו' - ואם הוא רק בית סאתים אפילו נזרע כולו מותר לטלטל בכולו בכלים ששבתו בתוכן דאף שהזרעים מבטלי שם דירה הרי בשטח שהוא רק ב"ס לא בעינן כלל שיהא מוקף לדירה [ומסתברא דאפילו אם לא הוקף כלל לשם דירה ג"כ מותר אף שהזרעים בתוך הקרפף] וכ"ז לענין כלים ששבתו בתוכן אבל כלי הבית להקרפף או מקרפף לבית אסור דכיון דנתבטל ממנו שם דירה ע"י הזרעים קרפף ובית שתי רשויות הן ואפילו הוא פחות מב"ס ג"כ דינא הכי כן מתבאר מדברי הרא"ש וכן פסק השו"ע לקמיה בסעיף יו"ד ושלא כדעת הר"ח המובא בתו"י דף כ"ג ע"ב דבבית סאתים הזרעים לא מבטלי שם דירה:

* אבל אם נזרע וכו' - עיין בת' דבר שמואל שמצדד להקל בעיר מוקפת חומה ששם אין זרעים שבתוך העיר מבטלי להיקף דירה של חומה [ומיירי במקום שהבתים נבנים מתחלה ואח"כ הקיפו בחומה דהוי הוקף לדירה וכמבואר בסי' ת"א וכמו שכתב בספר מור וקציעה] והח"צ העתיק דבריו בסימן נ"ט ואף שמתחלה גמגם בדבריו אעפ"כ לבסוף הסכים עמו בשעת הדחק שאי אפשר בשום אופן לתקן שלא יכשלו רבים ואחריו החזיק בנו הגאון יעב"ץ במו"ק ונראה דמיירי שאין מקום הזרוע גדור במחיצות אלא פרוץ לחומת עיר דאל"ה בודאי לא מהני היקף של חומה כיון שאין החומה מחיצה של מקום הזרוע אלא יש מחיצות אחרות והזרעים משוים לאותם מחיצות כמחיצות שלא נעשו לשם דירה בודאי אסור ואף דבמו"ק משמע שלא כדברינו לענ"ד נראה הדבר פשוט כמו שכתבתי אח"כ מצאתי בספר בית מאיר [במה שכתב אודות הפ"ת] שכתב ג"כ בהדיא כדברינו ובפרט שעיקר קולא דהיקף חומה אינו דבר ברור כלל שעיקר סמיכתם הוא אשיטת הרא"ש והמרדכי דאפשר גבי חצר לא נתבטלו כלל המחיצות משום זרעים ואף שבטור החמיר בדבר היינו לחומרא בעלמא וסוברים דהיקף של חומה עדיף טפי עי"ש בח"צ ובמו"ק שמבואר כדברינו אכן לפי מה שהבאנו בשעה"צ שפשטות דברי כמה ראשונים שאין שום חילוק בין קרפף לחצר דקרפף שהוקף לדירה נמי חצר גמור הוא ואעפ"כ זרעים מבטלי למחיצות דידיה וה"ה חצר ממש ולפ"ז מנ"ל להקל בחומה ממש וגם בספר מאמר מרדכי ובספר שיורי ברכה אין דעתם נוחה להקל אף בהיקף של חומה לכן עכ"פ אין להקל יותר ממה שכתבנו למעלה:

* הזרעים מבטלין הדירה - לא נתבאר בפוסקים אם הזרעים מבטלין לגמרי המחיצות של דירה וא"כ אפילו בסוף הקיף שכבר הוציאו הזרעים מ"מ אסור לטלטל שהרי הזרעים ביטלו את ההיקף שהיה לשם דירה וא"כ אם ירצה לטלטל צריך לפרוץ בכותל עשר אמות ולחזור ולגדור לשם דירה וכמבואר בס"ב או אפשר דהזרעים אינם מבטלים את ההיקף של דירה אלא דההיקף של דירה אינו מועיל כ"ז שיש בו זרעים משום דאין אדם דר בזרעים ותיכף שנסתלקו הזרעים חזר הקרפף להתירו שהוקף מתחלה לדירה [וממה דקיי"ל בנבלעו התחתונות והעליונות קיימות דמהני אף דבעת שנעשו לא הועילו כלל מ"מ לבסוף כשנסתלקו התחתונות מועילות העליונות וא"כ ה"ה הכא אף דבעת הזרעים לא הועילו המחיצות כשנסתלקו מהני אבל באמת אין ראיה דהתם לא ביטלו מעולם התחתונות להעליונות אלא דבעת שהיו התחתונות היו העליונות ללא הועיל וע"כ כשנסתלקו התחתונות נשארו העליונות שהוקפו לדירה על מדרגתן משא"כ כאן אפשר שהזרעים מבטלי להדירה וכדלקמן] ומלשון הרשב"א בעה"ק שכתב שהזרעים מבטלין את המחיצות משמע דלעולם אסור דדמי כמאן דהוקף שלא לשם דירה וכ"כ בלשון הזה בעל המאור לענין מים הרי הם כזרעים אם אין ראויין להשתמש עי"ש וכן משמע מלשון פיר"ח שכתב בא זרעים ודחה את ההקפה שהקיפו לשם דירה ומכל אלה משמע דבזריעתו נתבטל הקפתו לדירה לגמרי וממילא אפילו ירצה בחורף להשתמש בו תשמישי דירה דרך פתח הבית הפתוח לתוכה ג"כ לא מהני עד שיבנה מחדש לשם דירה ואפילו אם יסכים בדעתו שלא לזרוע עוד לעולם ג"כ לא מהני במחשבתו לבד ובעינן שיפרוץ בה כשיעור המבואר בס"ב. ונראה דאפילו בחצר נמי הדין כן דכיון שזרע בטיל ליה מחיצות שלו והוי כקרפף בעלמא ואף דבחצר מספקא ליה להרא"ש ואפילו במקום הזרוע מ"מ רוב פוסקים חולקין ע"ז וכמו שכתבנו בשער הציון ומ"מ בחצר פחות מבית סאתים אפשר דיש לצדד להתיר אחר שנסתלקו הזרעים עיין ברא"ש דמסתפק אם אמרינן כלל לענין פחות מב"ס דזרעים מבטלי ליה ונהי דמצדד לבסוף להחמיר בזה מ"מ בזה שגם נטלו הזרעים וגם הוא חצר ולא קרפף מסתברא דהמיקל בזה אין למחות בידו:

* דינם כזרעים - עיין מה שכתבנו במ"ב דאם עמוקים י"ט בשפתם הם עצמם נעשים מחיצה והוא ממ"א כאן וש"א וכן כתב עוד בסימן שנ"ו סק"ב בשם הראב"ד בהשגות פט"ו מהל' שבת וכן מצאתי להרשב"א בחידושיו בפ"ק דעירובין דף י"ב וכן כתב ג"כ הריטב"א בסוגיין בסברא שניה בשם רבו [ודלא כמש"כ בסברא הראשונה עיי"ש] ומה שכתבתי בדינא דמתלקט יו"ד מתוך ד' ג"כ מבואר במ"א בסימן שנ"ו והעתיקוהו כמה אחרונים אכן בריטב"א בסוגיין לא סבירא ליה כן שכתב שם דאם היה החצר סמוך לעומק של עשרה בתוך ג' טפחים נמי שרי דהוי כלבוד והרי החצר כמוקף מחיצה עכ"ל וזה דלא כשיעורא דמ"א דהא הוא כתב דאפילו אם מתלקט עשרה מתוך ד' נמי הוי מחיצה וצ"ל דס"ל להריטב"א דלא אמרינן מתלקט עשרה מתוך ד"א רק גבי תל או חריץ שהולך בעומק ובלא מים מנכרא מחיצתא טפי משא"כ כשממולא במים כעניננו ולא דמי לבור מלא מים דאיתא בגמרא דהוי רה"י גמור דשם מנכר טפי לפי שהולך העמק בשוה וכעין שכתב האי טעמא בסברא קמייתא עי"ש ודוחק וצ"ע למעשה:

* והוא שיהא בעומקם י"ט - דעה זו נובעת מדברי הרשב"א בעבודת הקודש וכן הסכים המגיד וכן מראין דברי רש"י בסוגיא וכן הוא משמעות הריטב"א שם מדקאמר דבפחות מזה בטל לחצר [ודברי ק"נ סק"ז שהוכיח מדבריו ההיפוך אינו מובן] אכן לעומת זה יש באמת כמה ראשונים שחולקין ע"ז הרא"ש [וכפי מה שהעתיק בפסקי הרא"ש וכמו שכתב בק"נ] והטור והריטב"א בשם יש מפרשים דהא דקאמר בש"ס עומקן ל"ד אלא למקומם קרי עומקם ומשום דלא אפשר למים בלא שום עומק עכ"ל והיינו אפילו פחות מי"ט כדמוכח שם מהריטב"א לפירוש זה ע"ש עי"ש בדבריו והנה יש מפרשים זה שהביא הריטב"א הוא הראב"ד כדמבואר בחידושי גאונים קדמונים [מובא בראש ספר מעשה רוקח] וכ"כ הרז"ה במאור וע"ש עוד בחידושי גאונים שכן הוא ג"כ דעת ספר הבתים ודחה הוכחת הרשב"א מההיא דרקק דאם אמרו בר"ה שתשמישו בהילוך וכשהוא בפחות מי"ט ראוי לילך ע"י הדחק ושמיה הילוך לא נאמר כן בקרפף שתשמישו לדירה דאם יש בו רקק מים אפילו בפחות מיו"ד טפחים כיון דאינו ראוי לתשמיש נתבטל שם דירה ממנו עכ"ל וכן מוכח ברא"ש סברא זו עי"ש וא"כ יש כנגד סברא קמא הרז"ה והראב"ד דמסתברא דאפילו לסברת הרא"ש ודעמיה דאפילו בפחות מיו"ד נמי אסור מ"מ מודו בפחות מג' דאינו אסור דכארעא סמיכתא היא וגם אינו קשה להשתמש שם בתשמישין של חצר:

* שמקום המחיצה מייתרו - צע"ג שהרי סתם כתלים של חצר וקרפף אינו עב אמה וא"כ לפי פסק הרא"ש בסוגיא דנזרע רובו דכל שאינו יתר על ב"ס אמה לא מקרי יתר על בית סאתים א"כ אמאי אמרינן הכא דמייתרו וכן פסק המחבר לעיל בס"א כהרא"ש לענין ארכו יתר על רחבו ומקורו שם מרי"ו ומהרא"ש בסוגיא דנזרע רובו עי"ש באחרונים ובאמת מוכח מסוגיא זו ומכל המפרשים ראשונים שסתמו בזה דלא צריך אמה וצ"ע:

* חוזר לאיסורו - עיין מ"ב וכתב בתו"ש דוקא בכגון זה שהמחיצות לא נעשו לשם דירה אבל היכי שבנה בה בית דירה ואח"כ הקיפו דמהני ונפל הבית לא נאסר הקרפף ושפיר מקרי עדיין מוקף לדירה עי"ש ולפ"ז נראה דה"ה היכי שלא היה בה בית דירה אלא פתח לו פתח ואח"כ הקיפו דג"כ סגי ונסתם הפתח דלא יצא הקרפף מהתירו אלא דעיקר סברא דבעל תו"ש לא ברירא לי וכי אם הקיפו לדירה מאי הוי הלא מ"מ עכשיו אינו ראוי לתשמיש הבית מי עדיף מנתמלא קרפף שהוקף לדירה מים שאינם ראוים לתשמיש אע"ג דהמחיצות קיימות והוקפו לדירה אע"פ כן אסור ואפשר דה"ה בנ"ד ואפילו אם נחליט כדברי בעל תו"ש היינו בשנפל הבית או נסתם הפתח מאליו הא בהפילו להבית בכונה או סתם הפתח בידים ומטעם דאין לו צורך להשתמש בודאי בטיל הקרפף משם דירה אע"פ שהמחיצות קיימות וכמו בקרפף שנזרע שנתבטל המחיצות וכמו בס"ו שבבנין מחיצה חדשה מיבטל מחיצה הישנה אע"ג דעומדת עדיין משום שאין דעתו להשתמש בה וה"נ בעניננו וצ"ע:

ביאור הלכה סימן שנט

===================

* רחבה וכו' - דע דד' שמות יש בענין זה כרמלית קרפף רחבה חצר. כרמלית ד"ת הוא הבקעה שאין הילוך לרבים כרמלית דרבנן הוא קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה דמן הדין רה"י גמור הוא ומדרבנן הוי כרמלית [ומ"מ מטלטלין מזה לזה בפחות ד"א כבסימן שמ"ו ס"ג אבל מקרפף זה לחצר אסור כבסימן שע"ב ס"א] ושם קרפף כולל בין אם הוא יתר מסאתים או בית סאתים הוקפה לדירה או לא הוקפה לדירה. חצר שלפני הבתים הוא בודאי הוקפה לדירה וע"כ אף כמה כורין רה"י גמור הוא אף מדרבנן. קרפף שהוא רק בית סאתים מצומצם ולא הוקף לדירה אף שקרפף מקרי מ"מ מותר לטלטל בכולו ואף לחצר מותר אבל לבית אסור וכן לכרמלית או לקרופף יתר מב"ס ג"כ אסור אפילו אם הוא דחד גברא. קרפף יותר מבית סאתים שהוקפה לדירה [ואפילו אם הוא מחזיק כמה כורין ג"כ הכי הוא] או שהוא פחות מבית סאתים ולא הוקפה לדירה אפילו לבית מותר לטלטל דהוא חשיב כחצר שהוקפה לדירה וכ"ש רחבה שהוקפה לדירה בודאי דינא הכי. רחבה שהיא בבית סאתים מצומצם אף שלא הוקפה לדירה מ"מ מותר לטלטל אף ממנה לבית. כ"ז הוא מדברי הסמ"ג במשב"ז:

ביאור הלכה סימן שס

==================

* כגון שתי בלא ערב וכו' - עיין בתו"ש שמצדד לומר דאם היו ג' מחיצות מעולות דמה"ת הוי רה"י גמור אפילו אם המחיצה הרביעית הוא שתי או ערב לבד נמי סגי בהכי ושרי לטלטל אפי' מחזרת יותר מב"ס:

* ואם החיצונים פרוצים וכו' - זה הדין הוא לכו"ע:

* הוי ליה פירצה וגם המגופפין אסורין - עיין במ"ב והנה המ"א מפקפק בכל זה דאפשר דגם לקולא נאמר כיון שהוא פרוץ ביותר מעשרה נתבטל המחיצה לגמרי והוי כאלו כולו דרין ביחד ומותר כל צרכו אמנם בתו"ש חולק עליו ע"ש:

ביאור הלכה סימן שסא

===================

* או ביותר מעשרה - כלומר דאם נפרץ במלואה אפילו פחות מעשר או שנפרץ יותר מעשר ונשאר מקצת הכותל והטעם דפחות מעשר או עשר אמות שם פתח עליו ורה"י הוא אבל יותר מעשר דאין דרך עולם לעשות פתח רחב יותר מעשר אמות פרצה הוא ואסור לטלטל לשם מן הבית וגם משם לר"ה אוסר דשם כרמלית עליו. והנה כאן מפרש המחבר דין חצר דמסתמא אינו מקורה מלמעלה ולא שייך לומר פי תקרה יורד וסותם ובסיפא מפרש דין בית המקורה דאיכא למימר בו פי תקרה יורד וסותם וכמו שיבאר לקמיה:

* עד שנשאר באלכסון אסור - אבל אם הקירוי לא נפרץ ועודף על מקום הפרצה אמרינן דיורד וסותם עד למטה בארץ:

* וי"א דבעינן ג"כ ברוחב הקירוי ד' טפחים - כתב בלשון וי"א משום דמסתימת המחבר בזה משמע דדעתו כדעת רש"י דאפילו אין בקורה ד' אמרינן פי תקרה יורד וסותם ובאמת כתב כן בעצמו בב"י דמסתימת הרמב"ם בפי"ז מהלכות שבת בדין ל"ה גבי קורה שם משמע ג"כ דסובר כרש"י והכי נקטינן עכ"ל והרמ"א אזיל לשיטתו במה שכתב בד"מ דאין לדחות דברי התוספות והרא"ש והסמ"ג והטור מחמת דברי רש"י והרמב"ם וכן סתם הרמ"א לעיל ביסמן שמ"ו ס"ג בהגה"ה ואני מצאתי עוד פוסקים דעומדים בשיטה זו של התוספות והרא"ש וכו' הלא המה המאור והרמב"ן בפרק כיצד משתתפין וכן משמע ג"כ בחידושי הרשב"א והריטב"א [בדף פ"ו ע"ש] וע"כ אין לזוז מדברי הרמ"א. ולדעת בעלי שיטה זו אפילו היה בשלשה רוחות מחיצות גמורות ג"כ אין אומרים על מחיצה רביעית פי תקרה יורד וסותם אא"כ היה רוחב הקירוי ד' טפחים [כן משמע בתוספות שם דף פ"ו ד"ה קורה וברא"ש שם עי"ש]. ודע עוד דעת הרמב"ם דפי תקרה לא מהני רק שיהא מותר לטלטל בתוכו אבל לא נעשה רה"י גמור עי"ז והזורק מר"ה לתוכה פטור והראב"ד פליג ע"ז וכן הוא ג"כ דעת התוספות והרא"ש דפי תקרה יורד וסותם הוא מדאורייתא והעתיקו דברי התוספות גם הרשב"א והריטב"א בחידושיהם:

* ואמרינן פ"ת וכו' אפילו בשתי מחיצות וכו' - ג"ז לאו דעת כו"ע הוא דדעת הרי"ף והר"ח והרמב"ם דפלוגתייהו דרב ושמואל לענין פי תקרה הוא דוקא בשיש ג' מחיצות שלימות ואנו דנין על ענין רוח רביעית אך הרמ"א העתיק דעת הר"ת משום שהרא"ש עומד בשיטתו והביא ראיה לדבריו וגם הטור העתיק בסתמא את דעתו ואולי דדעת הרמ"א רק להכניס דעה זו בתוך הי"א אבל לא להחליט כדבריו:

ביאור הלכה סימן שסב

===================

* או לשמור מה שיתנו בתוכה - עיין מ"ב והנה לפ"ז לכאורה בנין שעושין להכניס שם תבואה או שארי סחורות [שקורין מאגאזי"ן] אם הוא יתר מבית סאתים דינו כקרפף כיון שאין עשוי רק לשמור ולא לדור בו והוא דומה לרחבה שאחורי הבתים שפירש הריטב"א בפרק בתרא בשם רש"י שעשוי להכניס שם עצים לאוצר ואפ"ה אמרינן בדף כ"ד דבעינן ברחבה שיהיה הבית פתוח לשם וגם שיהיה הפתח קודם ההיקף אבל בלא"ה לא אך יש לדון בזה דאולי כיון שהוא מקורה הוא עדיף מרחבה אמנם ברש"י דף כ"ב ד"ה וכל דירה איתא בהדיא דבאינו עשוי לדירה אפילו מקורה לא מהני אכן עיקר דיוקא דרש"י מהא דאמרו כל דירה שתשמישו לאויר וכו' והמעיין ברמב"ם ריש פט"ז שכתב כגון גנות ופרדסים והמקיף מקום וכו' משמע דאינו מפרש כפירש"י ולדידיה שפיר י"ל דבמקורה אין עליו שם קרפף בכל גווני. וגם די"ל דבנין חשוב כמו מאגאזי"ן שאני אפילו לפירש"י דאין שייך בו שם קרפף כלל. אח"כ מצאתי בפמ"ג ריש סימן שנ"ח שמסתפק לענין מקורה וע"ש בא"א ובמשב"ז. ועכ"פ נראה פשוט דאם בבנין הנ"ל משתמש שם גם יתר צרכי ביתו הוא בכלל דירת אדם בכל גווני:

* כדי לשמור השדות - עיין בב"ח והובא בא"ר ותו"ש שמצדד דאם השומר יושב בה יום ולילה ואינו הולך ללון בביתו הוא בכלל דירת אדם:

* שאינה יכולה לעמוד וכו' - אפי' עושה אותה בביתו שאין שם רוח [תוס' שבת]:

* ודוקא עד בית סאתים - ובזה מותר אפילו לא נטעו מתחלה לכך דמחיצה העשויה מאליו הוי מחיצה [גמרא]:

* תל שגבוה חמשה וכו' - יש להסתפק אם התל אין צריך שיהיה הה' טפחים דוקא בזקיפה וכמו דאמרינן בעלמא דאם מתלקט עשרה טפחים מתוך ד"א חייב אפשר דה"ה הכא אם מתלקט הה' טפחים מתוך שני אמות מצטרף להמחיצה שלמעלה או דילמא כ"ז שאין התל מתעלה בגובהו עשרה טפחים עדיין ניחא תשמישתיה קצת להילוך ואינו יכול להצטרף להמחיצה וכאן מיירי שהתל היה בזקיפה. עוד יש להסתפק אם התל היה פחות מג"ט ועם המחיצה יהיה עשרה טפחים ואם נעשה עי"ז רה"י דאולי כיון דפחות מג"ט בטל לגבי ר"ה ונמצא דעשה מחיצה רק של שמונה טפחים על ר"ה:

* שעשה עליו - עיין במ"ב שפי' שעשה על שפת התל [והיינו כשהתל הולך בזקיפה] ואם הרחיק משפתו ג"ט וכ"ש ד' טפחים ויותר יש לעיין דלכאורה לא מהני ודוגמא מה דאיתא בסימן שנ"ח ס"ז דאם הרחיק מחיצה חדשה מהישנה ג"ט תו אינה מצטרפת עמה ושם הוא להקל וממילא כאן יהיה ד"ז להחמיר או דילמא דנחשוב כאלו היה תל עשוי באופן זה שעושה מתחלה חמשה ואח"כ מתרחק ג"ט ויותר ועולה עוד חמשה טפחים דמסתברא דמצטרף כל שהוא מתלקט עשרה טפחים מתוך ד"א ומתוך דברי הגר"א לעיל בסימן שנ"ח ס"ב בהג"ה בקושיתו שם על תה"ד משמע דמצטרף ואפשר דתה"ד מחלק בכך:

* מחיצה שנעשית בשבת וכו' - עי' סי' רע"ו סקכ"ה מש"כ במ"ב בשם הח"א וכ"כ בתו"ש ומתה"ש ואף שבנו"ב מ"ת סי' מ"ד לא משמע כן מ"מ יש לסמוך להקל על אלו האחרונים אכן אם רק נפסק החבל ויוכל העכו"ם לקשרו ע"י עניבה מה טוב [מחה"ש]:

* עד סאתים - קאי רק אשתי וערב ולא על מה שכתב בכל עושים מחיצה:

* ואפילו באנשים וכו' בפחות משלשה - הקשה הב"ח הא סתם אדם רחבו אמה וא"כ אפילו יש ביניהם הרבה יותר מג"ט ג"כ יהיה שרי משום דעומד מרובה על הפרוץ ותירץ המ"א דלפיכך בעינן שיהיה פחות משלשה משום רגליו דהם כקנים דעלמא ומסתמא אין הרגלים דבוקים זה בזה ובפרט כשהם מהלכים דיש בין רגל לרגל כשיעור חצי אמה כדאיתא בסימן ש"א ע"ש ובתו"ש כתב דהדין עם המ"א כשהוא מהלך אבל לא כשהוא עומד ע"ש ולענ"ד קשה אפילו אם הוא מהלך הלא השיעור ג' טפחים שיש ביניהם הוא רק בסוף הרגל ולא למעלה מזה דהא הריוח שביניהם מתקצר והולך למעלה וא"כ אף שלמטה יש חלל בין רגל לרגל ג"ט הלא כשנמדד קצת למעלה מזה בתוך ג"ט בגובה לא יהיה ג"ט חלל רחב בין רגל לרגל ונימא לבוד וצ"ע:

* פרוץ מרובה על העומד - אבל עומד מרובה או פרוץ כעומד מותר וכדלקמיה ואין נ"מ בין אם היה תחלת עשיית המחיצה באופן זה או שנתקלקל אח"כ. ודע דכל האיסור דפרוץ מרובה על העומד הוא בהג' מחיצות דבדופן רביעית נתבאר לקמן בסימן שס"ג ס"א בין בחצר ובין במבוי דאף בפרוץ כולו ורק שעשה תיקון כל שהוא סגי עי"ש כל אחד כדינו:

* פרוץ כעומד מותר בין בשתי בין בערב - עיין במ"ב במש"כ דלענין ערב לא משכחת לה ואבאר דברי הנה אף דבב"י כתב לבאר דברי הטור שאף דבגמרא איירי לענין ערב בעומד מרובה על הפרוץ מ"מ לפי מאי דאנן קיי"ל דפרוץ כעומד נמי שרי ה"ה בערב נמי דינא הכי אבל בע"כ א"א לומר כן דבערב היכי משכחת לה דאם היה פרוץ כעומד וכגון שעשה למעלה פס של שלש ומחצה טפחים והחלל נמי שלש ומחצה טפחים [ולמטה פס של ג"ט דבלא"ה אין מחיצה כלל] לא נוכל להתיר בזה מחמת פרוץ כעומד דכיון שיש אויר למעלה מהפס העליון עד לרקיע אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא [היינו החלל שבאמצע] ומבטלי ליה להפס ודוקא בעומד מרובה על הפרוץ כגון שהיה הפס ארבעה ובאמצע שלש אז לא אמרינן אתי אוירא ומבטלי ליה אבל לא כשהפרוץ שוה לעומד וכדמוכח בהדיא בסוגיא דף י' ע"ב דאפי' למאן דאמר פרוץ כעומד מותר אם יש אויר משני הצדדין אתי אוירא ומבטל לים והעתיק ד"ז בתו"ש לדינא לענין שתי ע"ש וע"כ צ"ל דהטור לאו בדוקא נקט פרוץ העומד לענין ערב וכמו שכתבנו במ"ב ודברי הב"י צע"ג. ודע דהא דקי"ל פרוץ כעומד מותר הוא אפילו כל הארבע מחיצות עשויות כן וראיה ממה דאיתא שם במשנה ובלבד שלא יהא הפרצות יתירות על הבנין דמיירי המשנה בכל ההיקף:

* אבל בבקעה לא מהני וכו' - מסתימת הטוש"ע וכן מקיצור פסקי הרא"ש ומתוספות ד"ה אילימא משמע דאפילו בעשר לא מהני בבקעה אכן מדברי הירושלמי שהובא ברא"ש משמע בהדיא דדוקא ביותר מעשר לא מהני אבל בעשר מהני אף בבקעה ולמה נאמר שהרא"ש יחלוק ע"ז [וכן משמע קצת מפשטיות הסוגיא דילן דקאמר אלימא בעשר וכו' ולא משני דר' יוחנן איירי בבקעה ע"ש] ולדינא בודאי יש להקל ולסמוך אסמ"ג וסמ"ק שכתבו בהדיא להקל בזה אח"כ מצאתי בח"א שכתב ג"כ בהדיא להקל. ודע עוד דאם עשה ד' קונדסין בר"ה בצוה"פ בודאי לא מהני אף בעשר דהא מבואר לקמן בסימן שס"ד דאין מערבין ר"ה כ"א בדלתות:

* כשכל הרוחות ע"י צוה"פ - הפמ"ג נסתפק בסימן שס"ג בצוה"פ של ד' קונדסין אי הוי מחיצה ד"ת ולחייב הזורק בו מר"ה או דצוה"פ מהני רק להתיר כרמלית או פרצה יותר מעשר דמן התורה הוי מחיצה משו"ה מהני צוה"פ ע"ש [ומה שהביא קצת ראיה מסימן תר"ל ס"ו גבי סוכה חפשתי בראשונים ולא מצאתי לאחד מהן שיכתוב דמיירי שהניח קנים על הקונדסין] והנה מדברי התוספות דעירובין דף י"א ד"ה אילימא וכן ברא"ש ורשב"א שהקשו דאמאי הוצרכו לעשות פס ביראות להתיר להשקות לבהמת עולי רגלים יעשו ד' קונדסין וקנה על גביהן דהוי צוה"פ והרי שם הפסי ביראות אף בר"ה הוא כדאיתא בדף כ' בגמרא עי"ש ואפ"ה מותר לדידהו ע"י צוה"פ דד' קונדסין לטלטל מן הבור לשם הרי מדאורייתא נעשה רה"י אמנם לתירוצא דריצב"א שם בתוספות דהגמ' לא מיירי כ"א בשיש לו שתי מחיצות כהלכתן וכן הסכים שם הריטב"א לתירוץ זה עי"ש א"כ לא מוכח מידי ומכ"ש לפירוש ר"ח דמיירי הא דארבע קונדסין שהיו קנים ביניהן פחות פחות מג' טפחים בין זה לזה כדי שתהיה מחיצה בודאי מוכח להדיא דע"י קונדיסין גרידא לא הוי מחיצה וכן בריטב"א הביא פירוש זה בשם רבו עי"ש וכן מוכח ברי"ף בשם רב האי גאון שמפרש כן [מדכתב שם על צוה"פ שעשאו מן הצד דהיינו שעשאו להצורת פתח בקרן זוית ומשום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי והרי בש"ס הובא מימרא זו על ההיא דד' קונדסין אלמא שהיה סתום כמחיצה עד אותו מקום] וכמו שכתב בחידושי הרשב"א שהרי"ף הולך בשיטת ר"ח וכן הרמב"ם שהעתיק כדברי הרי"ף בענין מן הצד מוכח ג"כ דמפרש כפירוש ר"ח ולכל הני עכ"פ אין שום מקור דיהיה מחיצה מדאורייתא ע"י ד' קונדסין גרידא ואדרבה משמע לכאורה להיפוך מדהצריכו שיהיו קנים ביניהן [אלא שאפשר קצת לדחות דהוא מדרבנן בעלמא] ולפלא על הרב פמ"ג שלא העיר מכל זה. ודע דכ"ז דוקא בארבע קונדיסין שאין מחיצה ביניהן רק קנה מלמעלה על גביהן אבל אם יש שתי מחיצות שלימות בשתי רוחות ובשאר שתי הרוחות או אפילו באחת עשה כמין צורת הפתח משמע דלכו"ע נעשה רה"י עי"ז וראיה והא דקי"ל דמבוי שמפולש לר"ה עושה צוה"פ מצד אחד ולחי וקורה מצד אחר וכמו שכתב הרה"מ והובא במ"א סקי"ז:

* ולהרמב"ם וכו' אא"כ עומד מרובה על הפרוץ - עיין במגיד משנה שנתקשה עליו מסוגיא דעירובין י"א דמסיק שם לר"י דאפי' ביותר מעשר מהני והרי שם היה ע"י ד' קונדסין שהוא פרוץ לגמרי עי"ש ובאמת לפי מה שהבאנו לעיל פיר"ח דמיירי בשהיו קנים ביניהן א"כ אפשר בפשיטות דמיירי שהיה עומד מריבה על הפרוץ וכבר כתבנו והוכחנו דרמב"ם מפרש ג"כ כפירוש זה. ואף דדברי רב יוסף דאזיל בשיטתיה דרב דאינו מועיל צוה"פ בפרוץ מרובה על העומד נדחו משום דלא קי"ל כרב ביותר מעשר אבל היכא דאיכא עכ"פ תרתי לריעותא דהיינו יותר מעשר וגם פרוץ מרובה על העומד ס"ל להרמב"ם דלכו"ע לא מהני:

* וקנה על גביהן - ואפילו כל שהוא סגי:

ביאור הלכה סימן שסג

===================

* אסרו חכמים וכו' - ולענין אי מקרי רה"י מן התורה לחייב הזורק מתוכו לר"ה יש פלוגתא בזה בין הראשונים דלדעת הרמב"ם פי"ד לא מקרי רה"י מן התורה אלא בארבע מחיצות או עכ"פ בג' מחיצות שלימות ולחי בכותל ד' דחשיב כמחיצה וכן מוכח דעת ר"ח בפירושו בדף י"ב עי"ש אכן לדעת רוב הפוסקים [היינו רש"י בעירובין י"ב ע"ב ותוספות בכמה מקומות והראב"ד בהשגותיו והרא"ש פ"ק דסוכה והרשב"א בעבוה"ק ובחידושיו והריטב"א] בשלשה מחיצות או בשתי מחיצות ולחי רה"י גמור הוא מן התורה. ודע דאין נ"מ לדעה זו אם שתי המחיצות היו כמין גם או שתי המחיצות היו זו כנגד זו דגם בזה מקרי רה"י מן התורה כיון שיש לו עוד לחי (הכי מוכח מעירובין דף י"ב ע"ב מקושית הגמרא שם מברייתא דר' יהודא ע"ש) אכן אם ר"ה מהלכת בין המחיצות מוכח בשבת דף ו' ע"ב דלכו"ע לא מהני בזה הלחי לשויה רה"י כיון דרבים בוקעין בין המחיצות ועיין בעירובין י"ב ע"ב בתוספות ד"ה איתיביה ובדף כ"ב ע"א ד"ה דרבנן אדרבנן וכו' דמשמע לכאורה בהיפוך מדברינו אבל כבר תמה עליהם הגרע"א בדף י"ב ע"ב בהגהותיו מהך סוגיא דשבת הנ"ל וכן מצאתי בריטב"א דף כ"ב ע"א בשם התוספות גופא דלישנא דאין מערבין ר"ה בכך משמע אפילו מדאורייתא לא מהני. ודע עוד דיש קצת מן הראשונים דעושין הכרעה בין השיטות ומובא בט"ז דהיכא שפתוח המבוי או החצר הזה לר"ה כיון דזמנין דחקי ביה רבים ועיילי לגויה אין עליהם מן התורה שם רה"י ומתיישב בזה הסוגיא דכל גגות דף צ"ד ע"א דמוכח שם לכאורה להדיא דכל שנפרצה כותל אחד מחצירו הסמוך לר"ה אם זרק מתוכה לר"ה פטור עיי"ש בריטב"א ובהרה"מ פי"ז מהלכות שבת ובכ"מ שם בשם הרמ"ך:

* בשני פסין של שני משהויין - אף שהוא ממש כמו לחי קראו בשם פס אגב דאמר ברישא פס רחב ארבעה טפחים:

* טפח מכאן וכו' - עיין במ"ב דלאו דוקא טפח ואע"ג דבד"מ כתב דבנשתייר גרע ממעמיד פסין לכתחלה וכמו שכתבו התוספות דף יו"ד בתירוצא בתרא מ"מ לדינא נראה כמו שכתב בב"י וכתירוץ קמא של התוספות בדף יו"ד ד"ה בשני טפחים דלאו דוקא קאמר בש"ס כ' טפחים וסגי בשני משהויין וכן ברמב"ם פט"ו מהלכות שבת הלכה י"ב איתא בהדיא בנשתייר דדי בשני משהויין וכ"כ הריטב"א בדף יו"ד וכן מצאתי בפירוש ר"ח שם בדף יו"ד בסוגיא דגריס בגמרא בשני משהויין וכ"כ הא"ר בשם הרשב"א בעבודת הקודש ובודאי לא דחינן כל הני רבוותא מפני דברי התוספות ובפרט שהתוספות בעצמו בתירוץ א' הסכימו לדינא ככל הני רבוותא וכן הכריע הא"ר לדינא כמו שכתבנו. [אח"כ מצאתי בנשמת אדם שגם הוא הסכים כן מעיקר הדין והביא שגם דעת רש"י כן בהדיא בדף יו"ד ע"א ד"ה לאשמעינן וכו' דמשתרי גדולה בגיפוף משהו אך לכתחלה דעת הח"א דנכון להחמיר בדבר כהשו"ע אם לא בשעת הדחק]:

* כיון שהוא במילואו - כתב המ"א דאפשר דמיירי שהחצר רחב באמצע ובקצהו הוא קצר שאין בכל מילואו שם רוחב ד' טפחים אבל אם כל החצר פחות מד"ט א"צ תיקון עכ"ל ולענ"ד דבריו נכונים לדינא בזה דז"ל הרשב"א בחידושיו לעירובין י"ג ע"א כתב הראב"ד נ"ל כי פליגי תנאי בדרב אחלי [אם מבוי פחות מד"ט צריך תיקון] כגון שהמבוי רחב מבפנים ומתקצר והולך עד שהפתח פחות מד' טפחים אבל אם היה כותלו קצר מד' טפחים ד"ה מקום פטור הוא וא"צ כלום ע"כ ונראין דבריו עכ"ל הרשב"א וכ"כ הריטב"א שם בשם הראב"ד והסכים ג"כ לדבריו וא"כ לפ"ז כל חידושו של רב אחלי דמיקל במבוי שהוא פחות מד"ט אינו רק במבוי שהוא רחב בכולו אלא שהוא מתקצר סמוך לפתח ואשמועינן דאף בזה לא הצריכו חכמים תיקון ולפ"ז כי מקשינן בש"ס אהא דשמואל מהא דרב אחלי ומשנינן דרב אחלי במבוי אבל בחצר מחמרינן אפילו בפחות מד' מסתברא דלא מחמרינן בחצר אלא בגוונא דקמיירי רב אחלי במבוי דהיינו היכי שבכולו הוא רחב אלא שבסופו מתקצר ובזה מחמרינן בחצר כיון שעכ"פ בכולו יש בו שיעור ד' אבל היכי שאין בכולו מקום ד' אין סברא להחמיר כמו שכתב הראב"ד לענין מבוי דליכא מאן דפליג להחמיר בכגון זה דכל שאין בו ד' הוא מקום פטור כמו כן יש לומר לענין חצר שא"א להחמיר בכגון זה שהוא מקום פטור ומש"כ המ"א כמ"ש בסכ"ח היינו מה שכתב שם בעצמו בסקכ"ט דמיירי שבפתחו הוא קצר אבל בתוכו רחב הרבה וכונתו שם לדברי הרשב"א והראב"ד הנ"ל דאלו רוחב פנימי עם פתחו בשוה אפילו רוחב ג' טפחים א"צ כלום אפילו לדעה ראשונה והאחרונים לא התבוננו היטב בדברי המ"א ולכן השיגו עליו דאשתמיטתיה סוגיא ערוכה ומצאתי בתו"ש ובמחה"ש ובפמ"ג שכתבו בפירושו כדברינו אלא שלא ראו דברי הרשב"א והריטב"א וע"כ לא קבעו מסמרות בזה אח"כ מצאתי בספר בית מאיר שהסכים ג"כ לדברי המ"א מטעם הרשב"א והריטב"א הנ"ל וכתב ג"כ שבחנם השיגו עליו האחרונים ועיין לקמן בסכ"ח ובמה שכתבנו שם:

* ובלבד שיהא בו רוחב טפח - המחבר אזיל לשיטתו דפסק לעיל גם לענין חצר דבנשתייר מן הפרצה בעינן שיהא דוקא פס של טפח מכאן ומכאן וחמיר הדבר יותר מאם עשה פסין לכתחלה דסגי במשהו ולפ"ז לפי מה שהכרענו לעיל לדינא מכמה ראשונים דלא חמיר נשתייר מאם עשה לכתחלה וסגי במשהו ה"ה בעניננו לענין מבוי עולה לשם לחי אפילו נשאר רק משהו מן הכותל [ובלבד שראו ד"ז מע"ש והוי בסתמא כאלו סמכו ע"ז וכדלקמן בסי"א ע"ש בסק"ט] והנה בלבוש משמע דאפילו אם נקיל לענין חצר הכא במבוי יש להחמיר דבעינן דוקא טפח אבל בספר תו"ש השיג עליו וכן בפמ"ג נשאר בקושיא וכן בביאור הגר"א מוכח כמו שכתבנו דדין זה תלוי בהנ"ל:

* צריך שלא וכו' ג' טפחים - ועיין במ"ב שכתבנו דאם יש ד"ט בין הצוה"פ להכותל דעת הח"א דצריך להעמיד לחי אצל הכותל ועיין בנ"א שטעמו דהוי כאלו נפרצה בראשה והנה הוא אזיל לשיטתו דפסק בכלל ע"א ס"ח כהמ"א דאם נפרצה פרצה בראשה בד"ט צריך לחי אצל הפרצה אבל לפי מה שהכריעו הרבה אחרונים שם לדינא דלא כהמ"א אלא דלצד ראשו א"צ שום תיקון וכההיא דסל"ד וכמו שהבאנו שם בשם הרשב"א והריטב"א וניתר בעומד מרובה על הפרוץ ה"ה הכא בעניננו כיון דס"ל דצוה"פ מחיצה גמורה היא ומחמת זה אנו מתירין אפילו כשהוא רחוק ג"ט מן הכותל א"כ ה"ה אפילו כשהוא רחוק ד' טפחים ויותר מן הכותל דמאי שנא ואף דבנפרץ מצדו ולא נשתייר פס ד"ט מחמרינן דצריך תיקון שם שאני דיקצרו דרכם משא"כ בזה דלא שבקי פתחא רבא ויעיילו פתחא זוטא כדאיתא בגמרא ואפילו אם נפסוק שם כהמ"א ג"כ לא דמי כ"כ לעניננו דהתם כיון דס"ל להמ"א דתיקון הקורה אינו מועיל שם להתיר המבוי משום דאינה מונחת על הכתלים לכך צריך ליתן לחי סמוך לכותל משא"כ בעניננו דיש צוה"פ וצוה"פ כמחיצה גמורה היא ממילא ניתר הפרצה בעומד מרובה על הפרוץ ויש לעיין הרבה בזה אך לכתחלה בודאי יש לחוש להחמיר אף ברחוק שלשה טפחים:

* אבל לא סמכו עליו וכו' - ודוקא בלחי אבל במחיצה גמורה מבואר בפוסקים דמהני אפילו לא סמכו עליו מע"ש ועיין בפמ"ג שמסתפק איך הדין לענין צוה"פ אם בשבת שעברה לא רצו אנשי העיר לטלטל ע"י אם מותר לסמוך ע"ז בשבת הבאה כשלא חשבו מע"ש לסמוך עליו ודע דאפילו בלחי אם עשאו מתחלה לשם לחי אפילו לא סמכו עליו מע"ש ג"כ מהני [גאון יעקב] וכ"ש דבצוה"פ יש להקל בזה:

* על כותלי המבוי - בא רק לאפוקי שלא יניחנה מבחוץ וכדמסיים לקמיה אבל ה"ה דאפילו בחלל שפיר דמי ועיין לקמיה בסכ"ו בבה"ל ד"ה אינו ניתר בקורה:

* פסולה - עיין מ"ב בשם הפמ"ג דאפילו הקורה רחבה ד"ט ג"כ פסולה דגם זה הוא משום היכר. והנה לפי מה שהעתקנו לקמן בסכ"ו בבה"ל ד"ה אינו בשם הרשב"א דבקורה ד"ט והיתה ראויה לקבל מעזיבה כשירה אפילו למעלה מעשרים אמה ולא משום הכירא אלא משום דפי תקרה יורד וסותם אפשר דבזה אפילו עמד מאיליו ג"כ מותר וצ"ע:

* ולפיכך אם עשאה וכו' - עיין בחידושי רע"א שכתב דאם היה קורה רחב ד' תליא בשני התירוצים של תוספות עירובין דף פ' ע"ב דלתירוץ ר' אברהם שם כיון דבקורה רחב ד' א"צ להיות חזקה כדי לקבל אריח וכדלקמיה מהני אפילו מעצי אשירה ע"ש ולפי מה שכתב הפמ"ג באות זיי"ן דקנה שע"ג צוה"פ לא מהני לדעת ר"א מעצי אשירה כיון שאינו יכול להתקיים באויר אחר שיעשה אפר א"כ בודאי גם בזה לא מהני לכו"ע:

* רק שתהא וכו' - עיין ב"י שמצדד לומר דאם עשה של קשים וקנים אפילו היתה חזקה לקבל אריח פסול משום דלא פלוג ע"ש אכן בריטב"א מוכח בהדיא דבאופן זה כשר אפילו של קש וקנים והובאו דבריו בביאור הגר"א ד"ה וי"א שצריך:

* חזקה וכו' - עיין הטעם במ"ב שתהא ניכר לכל שלקביעות בנין בא כ"כ רש"י במשנה י"ג ע"ב ורבינו יהונתן אמנם ברש"י דף ג' פירש הטעם כדי שלא תהיה קורה הניטלת ברוח וכן משמע בפיר"ח שם ע"ש. והנה ברחבה ד' טפחים דפסק השו"ע דא"צ להיות חזקה לקבל אריח יש לעיין אם היה דק כ"כ שניטלת ברוח אי מהני דלפי פרש"י שם בדף ג' ע"כ דברחבה ד' דחשיב אין חוששין לזה אבל לפרש"י דכאן ורבינו יהונתן י"ל דאף שברחבה ד' א"צ בריאה כדי לקבל אריח עכ"פ צריכה שלא יהיה דק כ"כ שתהיה ניטלת ברוח וצ"ע:

* שצריך שיהיו קרובות וכו' - מפשטות דברי השו"ע משמע דאפילו לדעה זו בעינן ג"כ ששתי הקורות ביחד יהיה בין שניהן שיעור טפח כמו לדעה ראשונה וכן מוכח להמעיין בדברי רבינו יהונתן ע"ש וגם מדברי הריטב"א אין ראיה להיפך דמה שכתב בתירוץ השני ואצבע בזו ואצבע בזו וכו' היינו שדיה שיהא מונחת על הקורה שיעור זה אבל הקורות עצמן כ"א רחבה חצי טפח [אכן לתירוץ הראשון שהובא בריטב"א וזה הביאור תפס הרשב"א בחידושיו ובעבוה"ק איתא דאין צריכין שיהא בשתי הקורות בעצמן שיעור טפח משום דאויר שביניהן מצטרף לזה ובא"ר הבין להשוות דעת כל הראשונים העומדים בשיטה שניה דלא בעינן שיעור טפח בשני הקורות אבל באמת זהו רק דעת הרשב"א אבל דעת שארי הראשונים אין מוכח דסברי כן ואדרבא מפשטיות לשונם משמע להיפך דשיעור טפח צריך לעולם] ודברי הריטב"א הזה מובא בביאור הגר"א א"כ דברי השו"ע הכונה כפשוטו וכמו שכתבנו ודע דאף שהמחבר כתב על דעה שניה בשם י"א לאו דעת יחידאה היא שכן הוא דעת התוספות ורבינו יהונתן והרשב"א והריטב"א ורש"י והגה"מ מחמירין יותר דאפילו בתוך טפח לא מהני ודוקא כשנוגעות עיין ב"ח:

* בתוך טפח - ואפילו אם הם ביחד ד' טפחים [כגון שכל קורה מחזיק ג' רביעי טפח ובינתים האויר שביניהם יש שני טפחים וחצי] ג"כ לא מהני לדעת הי"א ואף דשם בסי"ז פסק דברחבה ד' אין צריכה להיות חזקה כדי לקבל אריח דוקא חזקה לא בעינן אבל ראוי להניח עליהן בעינן [מ"מ וש"א] וגם בלא"ה י"ל דעד כאן לא שרינן כחבה ד' טפחים אעפ"י שאינה בריאה אלא ברחבה ממש דאז הוי היכר מעליא אע"פ שאינה בריאה אבל לא בזה דרק ע"י צירוף האויר נעשה ד"ט:

* ועקמימותה נוטה לתוך המבוי - דאי נוטה לצד החוץ מה יועיל במה דנאמר חבוט רמי הלא הקורה יהיה מבחוץ למבוי ופסול וכנ"ל בסי"ד:

* מרווחים - עיין במ"ב דאזלינן לחומרא ואף דהוא מלתא דרבנן והיה לנו למיזל בספיקו לקולא מ"מ לא מקרי ספק דהוי מחמת חסרון ידיעה [חו"ש] אך אם נצטרף לזה עוד ספק אפשר דיש להקל [פמ"ג]. ולפלא שלא הזכירו האחרונים כלל דברי הרשב"א בעה"ק דדעתו לענין מבוי מודדין תמיד מצומצמות ע"ש:

* אלא בצוה"פ - הנה בא"ר הביא דברחבו יותר מעשר מהני בשעושה פס ד' או שני פסין של משהויין כמו בחצר והביא מקור לזה מהרשב"א ועיין בבית מאיר שתמה ע"ז דהא גם בחצר גופא לא מהני זה כשפתחו יותר מעשר כמבואר לעיל בס"ב וגם בעה"ק גופא כתב כן וע"כ דמה שכתב בשער א' אות ד' היה המבוי חסר מכל אלה וכו' אלא בפס ארבעה וכו' אינו קאי על רחב יותר מעשר:

* אינו ניתר בקורה - היינו אפילו רחבה ארבעה. ואם רחבה ארבעה ובריאה לקבל מעזיבה מותרת ולא משום היכר אלא שפי התקרה יורד וסותם כל שאין פתח המבוי יותר מעשר עוד נראה שאם היתה רחבה שבעה אע"פ שאינה בריאה כשרה שכל שרחבה שבעה העין שולטת [עבוה"ק והובא בא"ר והנה בפמ"ג רצה להגיה משבעה לארבעה ופלא היא דארבעה לא מהני כמו שכתב בריש דבריו וסיבת הגהתו שהיה קשה לו מאי עדיפותא דשבעה אמנם כעת אשר זכינו שיצא לאור חידושי רשב"א על עירובין שם כתב בדף ג' טעם נכון ע"ז עיי"ש]. ודע עוד דמה שאמר אינו ניתר בקורה היינו אם רוצה להניחו למעלה על הכתלים כפי הרגיל דנמצאת הקורה למעלה מעשרים אבל אם רוצה להניחו בחלל המבוי יש לו תקנה גם בקורה שינעוץ יתידות בשני כותל המבוי למטה מעשרים מזה ומזה ויניח עליהם הקורה ומש"כ בסי"ד וצריך שיניחנה על כתלי המבוי בא לאפוקי שלא יניחנה מבחוץ וכדמסיים שם אבל א"צ שתהיה על הכתלים דוקא וכן מוכח בריש עירובין ברש"י ד"ה ימעט ישפיל וכן הוא בר"ח וברי"ף והרשב"א בריש עבוה"ק והריטב"א שם [אף דפירש שם עוד דמיעוט כולל מה שאמר בגמרא דף ד' ע"ב דימעט החלל ע"י הגבהת הקרקע אבל גם הוא מודה דימעט כולל גם השפלת הקורה כפרש"י שם עי"ש] כולם כתבו דיכול להשפיל הקורה שהיה מונח מתחלה על גובה כתלי המבוי שהיה למעלה מעשרים ולהניחו בחלל המבוי בתוך עשרים:

* אבל ניתר הוא וכו' - וכ"ש דניתר בצוה"פ ואפילו אם היה אותו הפתח גם רחב יותר דלחי לא מהני לזה צוה"פ מהני [תו"ש בשם התוספות]:

* בלחי - ובספר בית מאיר מפקפק מאוד על דין זה ודעתו כשטחיות לישנא דהרמב"ם והטור דכשם שקורה לא מהני לזה ה"ה דלחי לא מהני ע"ש טעמו:

* בבנין רחב טפח - עיין במ"ב דה"ה עפר כ"כ המ"א והוא כפי מה שהסכים בב"י ע"ש ופשוט שראיתו מסוכה דמהני למעטו בעפר ולענ"ד אין ראיה מוכרחת כ"כ דהתם שופך העפר ע"פ כל שטח הסוכה ולא שייך כ"כ לומר שמא יפחות ואף דקיי"ל דסוכה די בשני דפנות שלמות ושלישית טפח דיוכל ע"י הדריסה לישפך מן העפר לחוץ מ"מ כיון שהוא איש יחידי לא חיישינן לזה אבל בענינינו דכל רוחב העפר יהיה טפח וכל בני המבוי דורסין על מקום זה מסתברא לכאורה דגם אביי מודה דגזרינן שמא יפתח משיעורו וזהו טעם הרי"ף והרמב"ם שהזכירו המיעוט ע"י קורה וכמו שכתב הר"י אבל מ"מ לדינא נראה שאין לזוז מדברי המ"א שגם רש"י והרשב"א והרז"ז ואור זרוע העתיקו דמהני עפר:

* שני חצרות - בין אם היו מצד אחד או חצר מצד זה וחצר אחר בצד שכנגדו וה"ה אם היו שני החצרות בדופן האמצעי הסתום שהוא נגד דופן הפתוח שכנגדו ושתי הדפנות שמצדדים היו כתלים לבד בלא בתים וחצרות [ד"מ בשם א"ז]:

* ולכל חצר שני בתים - וכל בית אין פחות מד"א [א"ר בשם עבוה"ק]:

* מבוי שצדו אחד וכו' - עיין במ"ב והוא לפי פיר"ח וה"ה אם היה להמבוי רק צד אחד שלצד דרום שהיה. בנוי בבתים וחצרות וצד מזרח ומערב היה ים ואשפה וצד צפון היה מתוקן בלחי וקורה נגד ר"ה נמי מותר לדעה ראשונה [ב"י וא"ר] ודע עוד דבין לדעה ראשונה ובין לדעה שניה המחמרת אין נ"מ בין אם היה המבוי פתוח לכרמלית או לר"ה כ"מ בפוסקים:

* ויש חולקים וסוברים דחיישינן וכו' - עיין במ"ב דבנהר לכו"ע לא חיישינן שיעלה שרטון ודע דכל זה אם הנהר אינו מקיף להעיר מכל הצדדין אז נחשבת למחיצה כנגדה להתיר הטלטול בעיר דבמקומות הפרוצים יתקן בצוה"פ אבל כשהיא מקפת העיר מכל הצדדין א"כ הרי נעשה היקף זה קודם שנתיישבה העיר והוי כרקפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה דאסור לטלטל בו אפילו אם אח"כ נתיישבו בו וכדלעיל בסימן שנ"ח [אם לא שהמשיכו ההיקף להעיר מסביב אחר שנתיישבו בה ואפילו אם מתחלה היה ג"כ מוקף ורק במקום אחד לא היה בעומקו עשרה טפחים בשטח מעט יותר מעשר אמות דזה הוי כפרצה והם השלימו גם באותו מקום עד שלא נשאר בו שיעור פרצה הנ"ל חשיב כאלו היה כל ההיקף אח"כ וכדלעיל בסימן שנ"ח עי"ש] ואפילו אם יעשה עתה מחיצה ע"ג ההיקף זה ג"כ לא מהני כדאיתא בס"ח שם אם לא שיסתום במקום אחד ברוחב יותר מעשר אמות ואח"כ יחזור ויפתח [מאמר מרדכי בסוף סימן שס"ג ובפמ"ג במשב"ז סק"כ ע"ש מש"כ עוד בזה]:

* שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר אפילו אין וכו' ארבע אמות - עיין מ"ב שכתבנו דה"ה פחות מזה השיעור וראיה מדאמרו בגמרא במימרא דרבא דבאלכסון לא הוי היכר משמע אפילו ב' וג' אמות אמנם מירושלמי פ"א הלכה וי"ו דאיתא שם במימרא דרב כהנא דאם היה העודף פחות מג' אמות אפילו היה שם האלכסון יותר מעשר מותר וע"כ הטעם דכיון דחלל המבוי גופא אינו מחזיק יותר מעשר אמות לא קפדינן על האלכסון המועט שניתוסף ע"י העודף שעד ג' אמות וחשבינן ליה כאלו עומדת בשוה וא"כ לכאורה אפשר לומר דאפילו למאי דפסקינן כרבא דקורה משום הכירא ובאלכסון לא הוי היכר אפשר דדוקא באופן דמיירי רב כהנא בעודף של פחות מד"א אבל באלכסון היוצא מעודף של פחות מג"א אפשר דלא חשיכא אלכסון כלל והוי הכירא אמנם מסתימת הרמב"ם שסתם וכתב מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר משמע דבכל גווני אינו מניח אלא כנגד הקצר ומ"מ נ"ל ברור דעכ"פ אין להחמיר אלא בנראה לעין כל שצד אחד ארוך מחבירו אבל באם אין נראה להדיא לעין רק ע"י מדידה אנו יודעים שצד אחד ארוך לא קפדינן בזה דע"ז לא שייך הטעם מה שפירש"י שבני ר"ה יבואו לטעות. ועוד נראה לומר דאפילו לענין שני לחיים דהזכיר הח"א דבעינן שיהיו מכוונים דווקא זה כנגד זה ולא באלכסון וכמו שהעתקתי במ"ב אפילו אם נחמיר דאלכסון קטן מקרי ג"כ אלכסון היינו דוקא אם נראה לעין כל שהוא אלכסון אבל לא החמירו בהם כ"כ שיהיו מכוונים ע"י מדידה:

* אינו מניח הקורה אלא כנגד הקצר - כתב במחה"ש דהיינו משום דאפילו אם יניחנו באלכסון אעפ"כ לא יהיה רשאי לטלטל אפילו במקום הארוך אלא כנגד הקצר אבל אם ירצה להניח באלכסון ושלא לטלטל אלא כנגד הקצר רשאי וכו' עיי"ש ועיין בפמ"ג שחולק עליו וסובר דמלישנא דגמרא משמע דאם יניח כנגד הארוך לא מהני כלל עי"ש טעמו ומסתבר כוותיה:

* יכול להניח וכו' - עיין במ"ב מש"כ בשם הט"ז ולפי מה שהבאנו לעיל דברי הירושלמי מוכח מניה עכ"פ דאם העמיד הקורה באלכסון באופן שצד אחד משוך מחבירו רק פחות מג' אמות אז אפילו עולה אלכסונו ברוחב המבוי יותר מעשר אמות מותר כיון שחלל המבוי אינו מחזיק רק עשר אמות:

* יותר מעשר אמות - עיין במ"ב דהסכימו האחרונים כדעה הראשונה. אכן לפי מה שמבואר לקמן בשס"ד ס"ג בשם תשובת רע"א דאין לדחות לגמרי דעת הרשב"א במבוי העקום כמין חי"ת דס"ל דאין צריך לעשות תיקון כלל בעקמימותן אפשר דבעניננו יש לסמוך לגמרי על דעת הריצב"א ועכ"פ שלא להחמיר יותר מדעת הי"א הזה:

* הוי כמחיצה - עיין מ"א מה שכתב בשק"מ דלהתוספות אם רבים בוקעים בו מבטלי מחיצתא כיון שאינה עשויה בידי אדם ולא העתקתיו במ"ב דכמה אחרונים חולקין בזה וכמו שכתבתי לעיל בסכ"ט במ"ב עי"ש וגם מה שכתב דאפשר דלענין בקיעת רבים לא מקרי פחות מס' רבוא לא ניחא להו להאחרונים בזה עיין תו"ש:

ביאור הלכה סימן שסד

===================

* מבוי המפולש וכו' - עיין במ"ב דמיירי שלא היה שיעור ר"ה דהיינו פחות מט"ז אמה כ"כ הפוסקים ומה דמהני בצד השני לחי מיירי שעושה לחי רחב עד שיתמעט ביותר מעשר אמה [תוספות]:

* וצדו השני לחצר וכו' - עיין מ"ב ומ"מ כשהוא מפולש מצד אחד לקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה דינו בפחות לכרמלית [פמ"ג]:

* שאינה מעורבת - עיין בט"ז שכתב דבמעורבת א"צ שום תיקון לצד החצר [והיינו אפילו בלא נשתתפו עם בני המבוי דבנשתתפו אפילו כשהחצר אינה מעורבת א"צ אפילו ללחי] ובביאור הגר"א הוכיח מסימן שס"ג סל"א להיפך דדוקא כשאינה מעורבת שאינם יכולים לטלטל בפני עצמם מחמת חסרון העירוב אינם יכולים לאסור על בני המבוי כשעשו לחי אבל אם היא מעורבת דמותרין לטלטל בפני עצמם אוסרים אלו על אלו עד שישתתפו יחד עם בני המבוי אז יעשו תיקון חצר כדין דהיינו שני פסין משני הצדדין או פס אחד רוחב ד' וכן מצדד ג"כ בפמ"ג עיי"ש:

* א"צ אלא לחי או קורה וכו' - עיין במאמר מרדכי שכתב דמתשובת הר"ן המובא בב"י משמע שחולק על דין זה:

* והוא שננעלות בלילה - ואם לא היו נעולות וכ"ש צוה"פ לבד חייב חטאת לדעה זו דאתו רבים ומבטלי מחיצתא והוא דעת הרי"ף והרא"ש והסמ"ג ועוד פוסקים שהביאו דברי ר' יוחנן להלכה ודעה שניה הוא דעת הרמב"ם ולהרמב"ם אפילו לא היו דלתות כלל כ"א צוה"פ ג"כ אין חייב חטאת דפסק כר' אלעזר דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא כן כתבו האחרונים ואעפ"כ מדרבנן צריך דלת גם לדעתו:

* ואחר שעשה לה וכו' - הנה מבואר בסעיף זה דבר"ה בעי דלתות לכו"ע ולדעה קמייתא צריך לנעול ואי לא"ה אסור לטלטל מדאורייתא ולדעה בתרייתא די בראויות לנעול וא"כ קשה על מנהג העולם שמסתפקין בצוה"פ בר"ה שהוא רחב י"ז אמה ומפולש משער לשער ולסמוך על שיטה דלדידן לית לן ר"ה ג"כ קשה מאוד דבאמת רוב ראשונים סוברין דגם בדידן איכא ר"ה עיין במשכנ"י שהאריך בזה וא"כ קשה לסמוך ע"ז באיסור סקילה והנכון דסומכין על שיטת הרמב"ם דפסק כר"א דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא ולדידיה בודאי מן התורה סגי בצוה"פ ולא נשאר לנו כ"א איסור דרבנן דיש גם לר"א בלא דלתות וכדמוכח מהרמב"ם ובזה אפשר דיש לסמוך אדעה דאין ר"ה אלא בששים ריבוא ולא הוי אלא כרמלית ולהכי סגי בצורת הפתח ומ"מ לאו דרך כבושה היא דרוב הפוסקים העתיקו כר' יוחנן דבלא דלתות נעולות יש חיוב חטאת וגם קולא זו דאין ר"ה בלא ששים ריבוא הרבה ראשונים פליגי עלה וע"כ אף דאין למחות ביד העולם שנהגו להקל אבל בעל נפש יחמיר לעצמו כי יש בזה גררא דחיוב חטאת וכ"כ בספר בית מאיר עי"ש:

* דינו כאילו היה מפולש בעקמימות - הנה בדין זה יש באמת פלוגתא דרבוותא במה שאמר בגמרא מבוי עקום דינו כמפולש דדעת רש"י ועוד הרבה ראשונים [תוספות ורבינו יהונתן והאשכול והאור זרוע (קצת פלא ראיתי שם שהוא הביא שהר"י היה מצדד יותר לבסוף כשיטת רש"י ובשארי ראשונים נזכר דעת הר"י היפך מדעת רש"י) והרא"ש מהר"מ (הגם בב"י כתב שדעתו כדעת ר"י המעיין במרדכי יראה בהדיא שדעתו כדעת רש"י וכבר העיר עליו בזה בפרישה ע"ש) ורי"ו והטור] דצריך תקון בעקמימותו הן שיעשה בעקמימות צוה"פ ובשני צדדיו לחי או קורה או בצדדיו צוה"פ ובאמצעיתו לחי או קורה ודעת הר"י והרשב"א דא"צ תיקון בעקמימותו ודינו כשאר מבוי מפולש דעושה צוה"פ בראשו אחד ולחי או קורה בקצה השני ובעקמימותו א"צ כלום וכתב בב"י דלהלכה נקטינן כמו שסתם הטור כדעת רש"י לפי שהסכימו אליו התוספות והרא"ש ועיין בתשובת ר"ע איגר סימן ל"ג דדעת הר"י והרשב"א ג"כ לאו דעת יחידאה היא דהרבה גדולים חקרי לב עומדים בשיטתם והם הרמב"ם [גם באור זרוע וברי"ו כתבו שדעת הרמב"ם כהר"י] והריטב"א והריב"ש והתשב"ץ והר"ן [וגם מגירסת הר"ח בדף חי"ת דגרס כרכו לי' בודיא בשפתיה משמע ג"כ קצת דס"ל כהר"י ע"ש] עיין שם בתשובת ר"ע וע"כ נלענ"ד דבשעת הדחק שאין יכול לעשות תיקון בעקמימות יכול לסמוך על שיטת הר"י וזהו אפילו במבוי שבזמן הש"ס ובפרט לענין מבוי שלנו שיש לו דין חצר מפני שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו כמבואר לעיל בסימן שס"ג סכ"ו בהג"ה בודאי יש לסמוך להקל כדעת האחרונים המקילין [היינו המ"א וש"א הרבה העומדים בשיטתו וכמבואר לעיל בשעה"צ שם ודלא כט"ז בסימן זה] דא"צ לעשות תיקון בעקמימותו [אלא בשני צדדין צוה"פ וכנ"ל בהג"ה שם וזה מהני אפילו היה רחב המבוי יותר מעשר אמות] משום דאפילו במבוי גמור שהוא עקום דעת כמה ראשונים דא"צ תיקון בעקמימות וגם מעיקר הדין אפילו לדעת רש"י נראה שהתיקון ההוא אינו אלא מדרבנן:

* וצריך צורת פתח בעקמימותו - ומהני אפילו היה שם באותו מקום רחב יותר מעשר אמות כמש"כ התו' בדף וי"ו ד"ה רב אכן מש"כ שבשני ראשיו לכ"א לחי או קורה ע"כ מיירי בשלא היה שם המבוי רחב יותר מעשר אמות דברחב יותר מעשר בודאי צריך שם ג"כ צוה"פ וכן במה דמסיים דיכול לעשות צוה"פ בשני ראשיו ובעקמימותו לחי או קורה מיירי ג"כ שלא היה רחב יותר מעשרה בעקמימותו דבזה צריך לעשות צוה"פ וזהו רק לתשובת הרא"ש בכלל כ"א ולדעת הר"מ שהובא במרדכי ובב"י אפילו היה בעקמימות יותר מעשרה די ג"כ בלחי או קורה וכ"ז הובא בד"מ בקצרה ונראה דיכול לסמוך להקל כדעת הר"מ דבלא"ה דעת הרבה ראשונים דסברי דמבוי עקום דינו כמפולש לגמרי וא"צ שום תיקון בעקמימותו כנ"ל ובמפולש ביושר בודאי דינו הוא דא"צ להסתכל על אמצעית המבוי אף דרחב יותר מעשרה וא"צ רק לעשות לחי וקורה בסוף המבוי כיון דשם אינו רחב יותר מעשרה וכ"ש בעניננו דעשה בשני ראשיו צוה"פ:

* ולחי או קורה בעקמימות - ולענין שיתופי מבואות צריכין שניהם לעשות יחד דוקא ואין יכולין להתחלק זה מזה כמבואר לקמן בסימן שצ"ב ס"ו ורק באופן הראשון שעושין צוה"פ באמצע אז יכולין להתחלק ולערב אלו לעצמן ואלו לעצמן וכמבואר שם [ממ"א ובית מאיר במסקנתו ע"ש]:

* ואם עשוי כמין חי"ת כו' - עיין בב"י שכתב שדעת הרשב"א בזה דדינו כמבוי סתום מצד אחד אפילו לרב וא"צ כ"א לחי או קורה בשני ראשיו ולהלכה כתב דנקטינן כרש"י ועיין בתשובת ר"ע הנ"ל דתמה על הב"י במה שהתפלא על דברי הרשב"א וע"ש עוד שהרבה להוכיח דהרבה עומדים בשיטת הרשב"א בזה הלא המה הרמב"ם והריטב"א [וע"ש בריטב"א שהביא פירוש זה בשם ר"ת וממילא מוכח דגם ר"ת סבר הכי] והריב"ש והריצב"א (הובא בדף יו"ד ע"ב בתוד"ה עושה) וע"ש דמוכח מדבריו דכשיצטרף עוד איזה סניף יש לסמוך על הני רבוותא להקל ולפ"ז במבואות שלנו שיש להם דין חצרות כנ"ל [או במקום הדחק שא"א לעשות תיקון בעקמימות] יכול לסמוך להקל כהני רבוותא ונעשות רק שני לחיים בכל אחד מקצותיו כדין חצר שנפרצה במלואה ומ"מ מצד המנהג צריך לעשות שם צוה"פ בכל אחד מקצותיו משום דלפעמים יקרה שיהיה שם רוחב יותר מעשר אמות וכנ"ל בסימן שס"ג סכ"ו בהג"ה ע"ש:

ביאור הלכה סימן שסה

===================

* שנפרץ וכו' - לכרמלית או לר"ה [הגר"ז ובית מאיר]:

* אם נשאר וכו' - עיין במ"א שכתב דאם לא נשאר עומד ד"ט ורוצה להעמידו אינו מועיל פס ד"ט דזה הוי כמו תחלת מבוי ובעינן דוקא פס של ד"א. והנה סתם כדעת התוס' ודלא כרש"י משום דכן מורה לשון הרמב"ם והטור שכתבו אם נשתייר [ומ"ש הא"ר דכן משמע ג"כ מרבינו יהונתן לא נהירא דאדרבה מדהעתיק לשון רש"י משמע דס"ל כרש"י] ומ"מ לא ברירא כולי האי דהאור זרוע וכן הרשב"א בעה"ק שער ב' א' וכן רבינו ירוחם העתיקו לדינא להדיא כרש"י ומלשון הרמב"ם והטור שכתבו לשון דנשתייר אין ראיה שכונתם לזה בדיוקא ותדע דהא בב"י העתיק לשון רש"י ובשו"ע כתב אם נשתייר:

* ואם לא נשאר פס ד' וכו' - עיין מ"ב הטעם. ודע דמוכח מסוגית הגמרא ומפוסקים דאסור בזה אפילו נשאר גידודי המעכב ההילוך מ"מ חיישינן לזה משום דממעטי בהלוכא על ידי פתח זה:

* אסור אלא אם כן וכו' - עיין משנה ברורה ומבואר בחידושי הרשב"א והריטב"א שבמקום הפרצה אין מועיל התיקון דלחי וקורה שלא ניתקן תיקון זה לפרצה. ואם מועיל צוה"פ נראה לכאורה דתלוי לפי הגירסא בשו"ע סי' שס"ג סל"ד בסופו דלפי מה שכתבנו שם בשם תפארת שמואל דרבא גרסינן אינו מועיל מה שעושה צוה"פ במקום הפרצה דדלמא שבקי וכו' [ומה שמבואר בחידושי הרשב"א והריטב"א דמועיל צוה"פ כשנפרץ בראשו אפשר דשם שאני דלא שייך דלמא שבקי כדאיתא בגמרא] ואפשר דכיון שעשה צוה"פ נחשב כסתום והוי כאלו היה פס ד' בראשו ולענין אם מועיל כשעושה צוה"פ בפתח המבוי תלוי בפלוגתא לפי הגירסא שם רבא מועיל [והדין שם נובע מאו"ז] אכן לפי מה שהוכיח הבית מאיר מהריטב"א דלא כאבן העוזר אלא דמימרא דרבי אמי ורב אסי [דאסרי כשנפרץ מצדו ולא נשאר פס ד"ט] מיירי אפילו כשפתח המבוי נעשה בצוה"פ א"כ מוכח דס"ל דבכל גווני אסור א"כ דין זה תלוי בפלוגתת ראשונים וצ"ע למעשה:

* דלא בקעי בה רבים - עיין מ"ב והוא מפירש"י ועיין בפמ"ג שר"ל דלדעת הלבוש אפילו אין שם רפש וטיט כל שאין דרך רבים לעבור שם מקרי לא בקעי רבים וכעין זה מצאתי ברי"ו שהעתיק מימרא זו וכתב שרבים נכנסים בו תדיר ומשמע דכל שלא היה באופן זה מקרי לא בקעי בה רבים ואפשר דגם דעת רש"י כן הוא אך שרש"י כלל בזה אפילו היכא שהפרצה הוא נגד מקום שרבים הולכים שם אך עכת העיכוב הוא מחמת רפש וטיט אח"כ מצאתי בפ"ת בשם שואל ומשיב שכתב ג"כ כעין מה שצדדנו:

* צריך לתקנו שם - עיין פמ"ג שמצדד דאפילו פתוח לכרמלית י"ל דמבטל לפתח וצריך תיקון שם ויראה דבתקון לחי או קורה שם סגי עכ"ל ובשו"ע הגר"ז כתב שדינו כמבוי מפולש שצריך צוה"פ מצד אחד ולחי או קורה מצד השני וידוע שצוה"פ מצד אחד ובצד השני לחי וקורה במבוי מפולש הוא אפילו כשמפולש לבקעה. והנה לפי דבריו אם עשו בצד שפתח המבוי בו צוה"פ סגי במקום הפרצה בלחי וקורה וכן ראיתי בכמה אחרונים שמצדדים כן ודעת האבן העוזר דכיון שיש בצד פתח המבוי צורת הפתח שוב א"צ במקום הפרצה אפילו לחי וקורה אכן בבית מאיר כפי מה שהעתיק בשם הריטב"א משמע דלעולם צריך במקום הפרצה צוה"פ דוקא וצ"ע למעשה:

* וכגון שנכנסו וכו' - ומיירי שמופלגין כותלי המבוי מכותלי החצר ג"ט אבל בפחות מג' טפחים אמרינן לבוד והרי הוא כאלו לא נכנסו מבפנים [פרישה ותו"ש ופמ"ג] ועיין בפמ"ג דשיעור כניסת המבוי לתוך החצר לכל היותר די בג' טפחים:

* למי שעומד במבוי - עיין במ"א שלשון זה אינו מדוקדק ועיין בפרישה:

* משום לחי - וקאי אאינו כנגד פרצת החצר שכתב למעלה דאל"ה הרי הוא בכלל מפולש ומה תהני ליה לחי וכן מוכח בגמרא במסקנא:

* ומותר - ואפילו אם רגילים בני החצר לעבור דרך שם כיון דיש להם לבני החצר דרך אחר לר"ה כופין על מדת סדום שלא תעבור דרך המבוי [מ"א בשם תוספות]:

* כאלו נפרץ לכרמלית - עיין מ"ב מה שכ' דמבוי הכלה לנהר ואין בשפתו גבוה יו"ד טפחים ומעבר השני יש בשפתו גובה י"ט דאפשר שיש לאסור וכו' והוציא מ"א דין זה מדברי התוספות [ואף דלפי דעתם מותר במסקנא בגמרא אף בהשביל של כרמים הכלה לנהר דסמכינן אהיתר מחיצות של עבר הנהר נקט בזה לענין הלכה כדעת רש"י והג"א בשם או"ז דלפי המסקנא אסור בשביל] ובאמת יש לפקפק בזה הרבה דאפילו אם נסבור דבשביל יש לאסור אין ראיה לכאן בין לפירש"י ובין לפירוש התוספות דהתם שאני שעיקר ההיתר בא ע"י לחי [עיין ברשב"א שזהו טעם רש"י האוסר בשביל אף למסקנא] ויטעו שהלחי מתיר אף במקום שהשביל מפולש ואין בו מחיצה מהנהר משא"כ כאן דאין במה לטעות ועל כרחך יבינו שההיתר הוא מצד גידודים שמעבר הנהר ובלא"ה הלא הרשב"א והריטב"א מסכימים לדעת התוספות דלמסקנא מותר גם השביל ולא חיישינן כלל שיבואו לטעות דלא מצינו זה בגמרא רק היכא שההיתר בא ע"י לחי שעושה אצל השביל עי"ש ובודאי יש לסמוך עליהם להקל במלתא דרבנן:

* בפתוח לר"ה - ואז מותר אפילו יש דלת להמבוי והדלת לפנים מן הלחי והוא נעול ואין נ"מ בין יש שם איסקופא גבוה ג' או אין שם איסקופא כלל [תוס' בשבת דף ט' וש"פ]:

* בין תחת הקורה - עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הא"ר ואבן העוזר דמסכימים לדינא לשיטת הראב"ד דמיקל תחת הקורה שוב מצאתי בפ"ק דשבת דף ט' דמוכח שם מרש"י ותוספות והרא"ש דסוברין כשיטת הראב"ד גם מצאתי במלחמות שם שסובר ג"כ כהראב"ד ע"ש:

* מפני שמצטרף לכרמלית שאצלו - ומ"מ לענין להוציאו לחוץ אפשר דאסור דמן התורה רה"י הוא אכן לפי מה שמבואר לעיל בסימן שמ"ו ס"ג לכאורה מותר ויש לעיין:

* אבל בעיר מוקפת חומה מותר - ואם חל יו"ט א' ביום וי"ו ונפסק בו העירוב לא אמרינן הואיל והותר ליו"ט הותר לשבת דיו"ט ושבת שתי קדושות הן [מ"א בסימן שס"ג סק"ד וש"א]: