בס"ד - כל הזכויות שמורות (c) לספריית עם ישראל

באור הלכה על שלחן ערוך - אורח חיים
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל החפץ חיים
ביאור הלכה סימן שצז

===================

* פסיעות בינונית - ופשוט דאם הוא אדם ארוך שפסיעה בינונית שלו הוא יותר מאמה דצריך לשער באדם בינוני דעלמא שהרי יותר מאלפים אמה אסור לילך בשבת ואסמכוהו אקרא וכמ"ש בתו"ש. וכן פשוט דאם הוא אדם ננס שפסיעותיו קצרות ואינו מחזיק כשיעור אמה יוכל לילך יותר מאלפים והשו"ע מיירי באדם בינוני:

* שור של רועה כרגלי וכו' - עיין מ"ב ומסתברא בפשיטות דהיינו דוקא של רועה שדרכו לפעמים למכור וע"כ אמרינן דאף שמכרו ביו"ט דעתו היה מעיו"ט לאוקמי ברשותיה של מי שיקחנו אח"כ ולהכי אינו נגרר אחר רגלי המוכר אבל באדם דעלמא שאין דרכו למכור בהמות הולכין אחר המוכר כיון דביה"ש היתה אצלו ובאפן כזה מיירי הברייתא דר' דוסא בדף ל"ז ע"ב עי"ש:

* אנשי אותה העיר - עיין מ"ב ולענין הרועה גופא אם לא מכר פשוט דהרי הוא כרגליו ולא אמרינן שחשב להוציא מרשותו אלא אם לבסוף מכר וכ"מ מרש"ש ד"ה הרי ע"ש [ולפלא על הא"ר שכתב בהפכו ואולי ט"ס הוא שם] ודע עוד דמה שאמרינן כרגלי אנשי אותה העיר היינו אם הלוקח לא עירב אבל אם הלוקח עירב יכול להוליכו למקום שעירב [כ"כ הר"ן והמאירי וכן מסיק בנהר שלום ומאמר מרדכי ע"ש] ואם בא בן עיר אחרת שעירב לכאן ולקחו ביו"ט יכול להוליך עד אלפים אמה דעכ"פ לא גרע מאנשי העיר כן מבואר בר"ן ע"ש:

* הרי כל הבשר כרגלי שניהם - דע דדין זה אף שהמחבר העתיקו בלי מחלוקת מ"מ נראה דיש להקל בו לצורך גדול כי דין המחבר הוא רק דעת הרי"ף והרמב"ם אבל שארי ראשונים פליגי על זה היינו רש"י והמאור והעטור והריא"ז והרא"ש והטור וכ"כ הרא"ה בחידושיו להקל וכן משמעות הר"ן כמ"ש בב"י וכן דעת הריטב"א מובא בשיטה מקובצת פ' איזהו נשך דהיכי דמקשי ר"כ ור"א לרב ושתיק אודויי אודי להם וכ"כ הנימוק"י בפ"ק דב"ק בשם הרמ"ה ועיין בתוס' ב"ב ד' ס"ב שכן גם דעתם וגם הרשב"א בעצמו כתב לעיקר דהלכה כמקילים עיין בחידושיו למס' ביצה ובעבוה"ק אלא שמסיים ומ"מ יש לחוש להחמיר כדעת הראשונים וע"כ במקום צורך בודאי יש להקל ובפרט שהוא מילתא דרבנן:

* לצורך חבירו הרי הם כרגלי הממלא - עיין מ"ב שכתבנו דיש חולקים ע"ז ונבאר דבאמת שיטת המחבר הוא ע"פ דברי ר"ת ורא"ש ור"ן [גם בחי' רא"ה לביצה מחזיק בשיטת ר"ת אלא דנוטה שם לומר דאף כרגלי הממלא קאמר אבל גם כרגלי המתמלא צריך להיות ואינו יכול השני להוליך אלא למקום שעירבו שניהם עיי"ש וטעמו מובן ע"פ מה שכתב בחי' הרשב"א להקשות על סברת ר"ת עיין בחי' הרשב"א ודוק] אבל באמת רוב ראשונים חולקים ע"ז ודעתם דהרי הם כרגלי המתמלא לפי מה דקיי"ל בכל מקום המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והם רש"י ורשב"ם מובא בתוס' וכן פסק ר' חננאל בפירושו [ומה שמביא בהג"ה מיימוני בשם הר"ח מגומגם ואפשר ט"ס יש שם] וכן הוא דעת בעל המאור והראב"ד שם בהשגותיו וכן הוא דעת הרשב"א בחידושיו עיי"ש שהאריך והקשה על סברת ר"ת וכן נוטה דעת המאירי עיי"ש וכן הוא דעת המגיד וכתב שם שכן דעת הרמב"ם והרי"ף שהשמיטו הלכה זו משום דסמכו על הכלל הידוע דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו [וטעם זה על השמטת הרי"ף והרמב"ם יותר נוח מטעם הר"ן דפסקו כר"ש וסמכו על סתם מתני' דבור של עולי בבל כרגלי הממלא ומדלא חילקו בסתמא מיירי בין שממלא לצורכו בין שממלא לצורך חבירו דזה הוא דוחק גדול] וכן דעת הריא"ז אלא שהוא העתיק רק בשנתנו לו ומטעם דקנה מן ההפקר והוא רק כפי המובא בסוגיא דביצה אבל לפי מה דקיי"ל בכל מקום המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אין אנו צריכין לזה ואפשר שגם כוונתו כן אלא שהעתיק כפי האמור בסוגיא דביצה לרב נחמן וכן פסק בשיטת ריב"ב באלפסי דכרגלי מי שנתמלא ובא"ר ובנהר שלום הערו כמעט בכל הדברים אלא דהם כתבו וציירו דין זה בשכבר בא לידי מי שנתמלא ובאמת מכל הני ראשונים מוכח דאפילו עודן ביד הממלא ג"כ אסור להוליכם כרגליו אלא כרגלי מי שנתמלא בשבילו דהרי אינם שלו אלא שייכים הם למי שנתמלא בשבילו דהמגביה מציאה וכו' קנה חבירו ומה שכתב בעבודת הקודש ונתנם לחבירו הוא לשון הש"ס וה"ה אפילו לא נתן ולא מצאנו חילוק זה רק בריא"ז וכנ"ל דנקט מטעם דזוכה מן ההפקר אבל לכל הראשונים לא צריכנא לזה אלא מטעם המגביה וכו' קנה חבירו וע"כ מסתברא לפסוק שלא כדברי המחבר רק כרגלי שנתמלא בשבילו ובפרט אם כבר הגיעו ליד מי שנתמלא דבזה מפורש גם בריא"ז וכן גם דעת הב"ח בכגון זה דכרגלי מי שנתמלא הם ובאמת יש יותר סברא לומר כרגלי מי שנתמלא בשעה שהם בידו מבשעה שעדיין הם ביד הממלא עיין בחי' הרשב"א בקושיותיו על שיטת ר"ת ודוק:

* שפירותיו כמוהו - ובתוספתא סוף ביצה איתא ואם יש שם אפוטרופוס (ר"ל במקום הפירות) מנהיג נכסיו של בעל הפירות מביאין ע"פ אפוטרופוס אם הוא עירב עכ"ל ופשוט הוא דהו"ל כמו רועה המובא בסעיף ה':

* כשייחד להם קרן זוית - עיין מ"ב דעיקר הדבר תלוי אם קיבל עליו הנפקד שמירה והוא כפירש"י ור"ח וכן פירש הרא"ה ומאירי ורא"ש וטור ורי"ו אכן באמת לשון המחבר שהוא לשון הרמב"ם אינו מורה כפירוש זה אלא דעיקר הדבר תלוי בייחד לו מקום דהעמידו ברשותו לענין עירוב ובמסרו לנפקד בלא יחוד מקום העמידו ברשות הנפקד ולא תלי הדבר כלל בחיוב שמירה ואפילו שכרו להדיא שישמור אעפ"כ ביחוד מקום קאי ברשותיה לענין עירוב [ומשמע עוד מלשונו דהאי ייחד לו קרן זוית קאי על המפקיד והיינו כנ"ל] וכבר העיר בזה בנשמת אדם עיי"ש שהאריך איך לנקוט לדינא:

ביאור הלכה סימן שצח

===================

* וי"א מן המקום שנתקצר - עיין בטור שדעתו דאפילו במקום שלא נתקצר עדיין כל שאין מן המקום ההוא עד גג הקשת רק אלפים חשיב כל אותו המקום כאלו מלא בתים ומודדין האלפים של תחום משם ולחוץ והעתיקו המ"א אבל לשון הגמרא דחוק מאוד לפ"ז דהא קאמר דאם רחב במקום היתר יותר מד' אלפים מודדין מן הקשת ולדבריו הו"ל לומר ממרחק אלפים מן הקשת וגם מרש"י משמע דהמדידה צריך להיות מראש הקשת וכן מאור זרוע ומספר העתים שהובא בב"י [ומה דפסק הרמ"א ממקום שנתקצר עיין בריטב"א שיישב זה אף לפירש"י וגם מה דקאמר הגמרא מן הקשת] ומה שכתב הב"י דהטור למד זה ממה שהקילו התוס' והרא"ש לענין כשאין בין יתר לקשת יותר מאלפים דה"ה כשיש יותר מאלפים דעכ"פ מודדין ממקום שהוא בתוך אלפים וכמו דמקילינן בנתקצר יש לחלק בפשיטות ובפרט דדין זה גופא כשאין בין יתר לקשת יותר מאלפים שהובא ברמ"א להקל אינו דין ברור כלל עיין בנהר שלום ומאמר מרדכי וגאון יעקב שכתבו דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל דבר זה מדסתמו ולא חילקו בזה וברשב"א וריטב"א בחידושיהם כתבו בהדיא דאין הלכה כהתוספות בזה ואף דאפשר לסמוך על הפוסקים שהביא הרמ"א משום דהלכה כדברי המקיל בעירוב עכ"פ במה שהמציא עוד הטור ללמוד מזה עוד קולא קשה מאוד לסמוך ע"ז ונ"ל שמן הטעם הזה השמיט הרמ"א והלבוש דין זה בהעתקתם את דברי הטור וכן בח"א השמיט האי דינא:

* וכן נראה לי להקל - שיטה זו היא דעת ר"מ מרוטנבורג והעתיקוהו להלכה הרא"ש והמרדכי וכן דעת הרשב"א בעבוה"ק דאפילו לעיר אחת נותנין קרפף ודעת המחבר היא דעת הרמב"ם וכן מצאתי גם בסמ"ג וכן הסכים הריטב"א בחידושיו וכ"כ הרע"ב. ולמעשה הנוהג להקל כדעת המקילין בודאי אין למחות בידו ובפרט שהרמ"א מיקל בדבר אולם מה שהעתיק הרמ"א את דעת הטור להקל בשנמצא בית בתוך השבעים אמה ושיריים שנותנין לו משם עוד שבעים אמה צ"ע בדבר דדעת הראב"ד והעתיקו הרשב"א בחידושיו בלי שום חולק [וכן סתם בעבוה"ק] וכ"כ ג"כ הריטב"א דאף לדעת הסוברין דנותנין קרפף לעיר אחת הוא רק בשאין שם בית בתוך השבעים אמה אבל כשיש עיבור לעיר מחמת בית שנמצא שם שוב אין נותנין קרפף ומשלימין רק עד שבעים אמה ושיריים מחומת העיר ובודאי יש לחוש לדבריהם כיון דלדעה הראשונה הלא ס"ל דאין נותנין כלל קרפף לעיר אחת ועיין בביאור הגר"א שמצדד לעיקר כדעה הראשונה ובודאי יש לחוש לדבריהם עכ"פ באופן זה:

* ד' אמות על ד' אמות - עיין במ"א שכתב דאם אין בה רוחב ד"א אף ע"פ שארוכה כמה לא מקרי בית ולא העתקתיו כי האחרונים השיגו עליו ודעתם דדבר זה תלוי בפלוגתא המובא ביו"ד סימן רפ"ו סי"ג ובש"ך שם לענין מזוזה ע"ש:

* והאוצרות - וה"ה אורוות סוסים שיש בהן בית דירה [גמרא]:

* תקרה ומעזיבה - הגר"א כתב דלא גרסינן מעזיבה כי בגמרא ליתא וכן בפוסקים ע"ש. ואני בעניי מצאתי זה הלשון בסמ"ג ובעבוה"ק:

* שיש בנין על פיה - בגמרא פריך ותיפוק ליה משום בנין ומשני לא צריכא אלא להשלים פי' הבנין והמערה מצטרפין לד"א [רש"י] וכתבו התוספות והוא שיהא רוב הד"א מן הבנין א"נ קמשמע לן שמתחילין למדוד מסוף המערה ואיירי שיש בבנין לבד ד"א עכ"ל התוספות והעתיקו המ"א והריטב"א הוסיף עוד דאפילו הבנין היה עומד חוץ להשבעים אמה ושיריים והמערה בתוך השיעור הזה ג"כ מהני כאלו היה הבית ומערה דבר אחד. והנה אף דבגמרא לא נזכר ענין השלמה אלא לגבי בנין שע"ג מערה לכאורה נראה לומר דה"ה באינך ובפרט לפירוש התוס' וריטב"א דהיינו לחשוב כל המערה במדידת השבעים אמה ושיריים מסתבר לומר דה"ה באינך דמ"ש וגם הלשון משמע קצת כן דנקט' ביהכ"נ שיש בו בית דירה וכן באוצרות וכולהו ומשמע דכל הבהכ"נ או האוצרות נמדדין ע"י הבית דירה שבתוכם:

* ואם היו שני בתים וכו' - עיין במ"ב מה שהגהנו והוא ממ"א וביאור הגר"א והוא כשיטת הר"י ור"ח המוזכר בתוספות דפגום היוצא מהעיר יש לו דין קשת וכן הוא ג"כ דעת הראב"ד המובא בחידושי הרשב"א אמנם דעת הרשב"א גופא והסכים עמו הריטב"א דפגום קיל מקשת ואפילו החלל שבין שני שורות הבתים מחזיק יותר מארבעה אלפים ג"כ מודדין התחום של העיר מבית האחרון וכן אם הוא יוצא מצד אחד לעולם מודדין התחום של העיר מבית האחרון [והיינו אפילו כשהולך מצד השני שאין שם בתים] והוא כס"ד דהתוספות ועיין ברא"ש שגם הוא לא הכריע בזה ואפשר שיש לסמוך עליהם להקל בשעת הדחק. ודע דאם הבתים שיוצאין זה אחר זה הוא כנגד אמצע העיר גם דעת הראב"ד להקל בזה והביאו הרשב"א בחידושיו ע"ש ואפשר שגם הר"י ור"ח מודים לו. ודע דמה שכתבנו דכ"ש אם בצד אחד יוצאים בתים וכו' אם העיר ארוכה יותר מד' אלפים וכו' הגם שבמ"א כתב מאלפים ט"ס הוא וכמו שהגיה בתו"ש ומחצית השקל שצ"ל יותר מד' אלפים וכן מוכח בהדיא בדברי הר"ח והראב"ד [המובא בחידושי הרשב"א והריטב"א] שהם בעלי שיטה זו וכ"כ בגאון יעקב ודלא כח"א והיד אפרים שרצו ליישב הגירסא במ"א כמו שהיא לפנינו ואלו ראו ברשב"א דברי הר"ח והראב"ד לא כתבו זאת [ומה שרצה היד אפרים לחדש במהדידה בין אם מודדין באלכסון או בשוה הוא נגד הרשב"א והריטב"א שכתבו בהדיא דהיכא שהוא פחות מד' אלפים באלכסון לענין גאם אז צריך לרבע אותה אח"כ בשוה וכמו שהעתקתי במ"ב ס"ק י"ג]:

* רפ"ג אמות פחות שליש וכו' - יש להסתפק אם היה ביניהם השיעור דרפ"ג אמות ולא יותר ורק שהאמצעי לא היה עומד מכוון באמצע ורק נוטה לצד אחד יותר דאלו היו רואין אותו כאלו עומד כך באמצע בשורה אחת היה ממנה לצד אחד פחות מקמ"א ולצד השני יותר מקמ"א ובזה הלא לא מהני לעשותן כעיר אחת דכיון דמצד אחד תהא ריוח חלל יותר מקמ"א אין הכפר ההוא מצטרף ונמצא אין כאן רק שנים ובשנים אין לנו כלל דין הזה שנימא רואין כאלו סמוכה אף שרחוקה אלפים דלשני עירות אין נותנין רק קמ"א אמה ולא יותר וכמבואר בס"ז או אפשר דכיון דבסך הכל אין כאן אלא רפ"ג אמות אף שהיא נוטה לצד אחד קצת רואין אותה כאלו נתונה באמצע דאין צריך לכוין כ"כ שתהא יושבת כנגדן באמצע מכוון דוקא. והנה מלשון המשנה אם יש בין שניים החיצונים קמ"א אמה ושליש משמע שצריך שיהיה מכוון דוקא שלא תהא מכל צד יותר מקמ"א אמה אכן מלשון הרמב"ם דכלל שתהא ביניהם רפ"ג אמות משמע לכאורה דאין קפידא בזה ורק שבין כולם לא תהיה יותר מהשיעור ואז רואין האמצעית כאלו נתונה מכוון באמצע בין שניהם וצ"ע שוב מצאתי בחתם סופר תשובה צ"ד שנשאל בזה ומדעתו נראה שצריך שיהיה מכוון באמצע דוקא רחוקה משניהם בשוה ודע דמה שכתב שם לענין עיר העשויה כמין גאם שאין מרבעין אותה ורק מותחין החוט באלכסון כמין יתר של קשת זה אינו דברשב"א בחידושיו (הנדפס מחדש) וכן בריטב"א כתב להדיא דעושין לה ריבוע וכדעת השואל בתשובה שם ולפלא שלא עיין בריטב"א:

* מחוץ לשלשתן - עיין מ"ב שפירשנו דהכונה שאף להאמצעית מודדין האלפים משנים החיצונים ולחוץ כ"כ בריטב"א וכן פירשו דברי הרמב"ם שממנו העתיק השו"ע ולענ"ד יש לפרש דעת הרמב"ם דס"ל דאף להחיצונים מודדין התחום מן האמצע ולהלן אלפים אמה דהוי כולם כעיר אחת שהיא משולשת בשלשה קצוות דהדר בקצה אחד מותר לילך לשני קצוות האחרות ומחוץ להם אלפים וזה מכוון בלשונו שכתב הרי שלשתן כמדינה אחת ומודדין וכו' לכל רוח חוץ משלשתן אלא שלא הזכירו המפרשים זה:

* ולפיכך וכו' אלא מפתח בתיהם - אין הפירוש מפתח בתיהם כמו בסעיף הקודם דהתם לא בא אלא לאפוקי דאין הנחל נמדד עמה אבל הבתים עצמם חשובין כשאר עיר דהוי כולם כד"א ומודדין אלפים סביבם משא"כ הכא אין שם עיר עליהם ומודדן לכל בית בפנ"ע אלפים בסיבה דאין מצטרפין יחד כלל כעיר:

ביאור הלכה סימן שצט

===================

* אין מודדין תחום העיר וכו' - כתב הכלבו בשם הר"מ אדם שמודד אלפים אמה לתחום שבת דרך הילוכו אם אין שם אלא אלפים בצמצום אין לסמוך ע"ז ולילך בכולן שמא יש יותר כי מן הדין אין לאמה כ"א ששה טפחים עכ"ל ד"מ וכונתו דשמא אין מצמצם למדוד פסיעה בינונית ונראה ראיה לדבריו דלא מצינו בגמרא לסמוך על פסיעות כ"א כששבת בבקעה ואינו יודע תחום שבת [דף מ"ב] שא"א לו בענין אחר אבל עיקר מדידה לכתחלה הוא בחבלים כמו דאיתא בעניננו ומ"מ נראה מדברי הכל בו שאם אין בדעתו למנות כל אלפים בשלימות יוכל לסמוך אף לכתחלה על מדידות פסיעות:

* ישים החבל כנגד לבו - עיין במ"ב ועיין בחידושי הריטב"א שכתב דה"ה דיכול למדוד בהנחת החבל ע"ג קרקע ולא ממעטינן רק שלא יניח אחד כנגד ראשו ואחד כנגד מרגלותיו ונמצא ממעט בתחומין:

* אז אין צריך למדוד וכו' - ואין חילוק בזה בין אם הוא רחב חמשים או יותר:

* ומתלקט יו"ד מתוך ה' - ואם מתלקטים מתוך ששה שנוח ההר מאוד להילוך דעת הרשב"א שבזה מודד ההר כשאר קרקע חלקה והרה"מ מצדד שהרמב"ם ג"כ סובר הכי והעתיק הא"ר דברי הרשב"א להלכה. וכן משמע ג"כ בריא"ז שהובא בש"ג ע"ש ודע שאם יש ג"כ מקום מישור כנגד העיר א"צ כלל למדוד את ההר אלא מודד את מקום המישור ונשכר מקום ההר [גאון יעקב בשם התוספתא] ואין חילוק בין ההר הוא גדול או קטן:

* ואם יש בו יותר וכו' בחבל של ד"א - דין זה הוא דעת הרא"ש והטור דס"ל דמה שאמר בגמרא אומדו הוא רק בשהיה רחבו עד חמשים אמה דלא מטרחינן אותו להבליעו אבל לא בשהיה רחב יותר דבעלמא בעינן קידור דוקא גם בזה דינא הכי וכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם בפרק כ"ח מהלכות שבת הלכה ט"ו אמנם דעת רש"י והרשב"א בעבוה"ק ורבינו יונתן דאף בזה סגי ע"י אומדנא ועיין בביאור הגר"א וכן בחידושיו על הש"ס שמצדד לדינא כהני רבוותא להקל:

* והוא שלא יהא עמוק יותר מאלפים - אבל עד אלפים אין חילוק בעמקו בין עשרים אמה או נ' או אלף ויותר הכל תלוי אם מתרחק למטה מכנגדו ד"א אע"פ ששני אמות שיפוע של דבר מועט נוח להשתמש יותר מארבע אמות שיפוע של דבר גדול והטעם דמדת חכמים כך הוא [תוספות]:

* באלכסון - עיין במ"ב הטעם ובביאור הגר"א תמה ע"ז דהא ודאי כשמודדין התחום מאמצע העיר אלפים במישור עושין ציון התחום שוה לכל אותו הרוח אף שבמקום אחד יש שם הרים שהיו צריכין לקדר והיה שם ציון סוף האלפים קודם ציון תחום זה מ"מ ודאי אזלינן בתר מדידת תחום במקום אחד דהאיך אפשר שכל אחד יצטרך למדוד ברוח אחד בכל המקומות שבאותו רוח אלא כמו שאמרו [לענין עיר] שמותחין חוט שוה לכל אותו רוח וא"כ למה נחמיר כאן שימדדו לו באלכסון ויפחתו לו בצד השני הרבה בחנם אלא נראה ברור דכונת התוספות הוא באופן אחר עי"ש וכן במחצית השקל תמה ג"כ על סברת הרא"ש ע"ש ועיין בספר דמשק אליעזר שחתר ליישב סברת הרא"ש ולמעשה נראה להקל כמש"כ הגר"א והמחה"ש דהתוספתא מסייעתן שז"ל היה לפניו הר ומישור מודד את המישור ונשכר ומניח את ההר [ר"ל שנשכר במה שאין צריך למדוד שיפוע ההר] ולא נזכר שום נ"מ בתוספתא בין שהיה המישור נגד העיר באמצע או שהיה המישור אצל קרן זה וההר בקרן שכנגדו באותו רוח ופשטא דלישנא דמתניתין דאין מודדין אלא מן המומחה לפירוש הרי"ף וכן בר"ח שלפנינו ג"כ כך הוא דצריך למדוד מן מקום שוה וישר ע"ש:

* כטבלא מרובעת - לאו דוקא מרובעת ממש קאמר שיהיה ארכה כרחבה דהא לפעמים כשהעיר רחב אלף אמה ואורך אלפים למצא עיר עם התחומין אורך ששת אלפים ורוחב חמשת אלפים אלא הא דקאמר שיהא כטבלא מרובעת לאפוקי שלא תהא עגול כדי שיהיה נשכר לזוית [אחרונים]:

* עד כאן תחום שבת - אין ר"ל שמדדום דהא אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה וכנ"ל בס"ז אלא ר"ל שיודעין שהיו מוחזקין לילך עד כאן ומסתמא בפעם ראשונה היה ע"י אדם שיודע אופני המדידה:

ביאור הלכה סימן תא

==================

* כרגלי הזוכה בהם תחלה - ואם זכו בו שנים אחד עירב למזרח ואחד עירב למערב הרי הוא כרגלי שניהם ואסור לזוז אותו ממקומו [תו"ש ומאמר מרדכי ושארי אחרונים דלא כט"ז]:

* קונין שביתה במקומן - עיין במ"ב ואף דשביתת העכו"ם עצמו היה במקום אחר רחוק משמע דלא אזלינן בתריה לאסור לזוז הכלים כיון דבאמת אין לעכו"ם שביתה ורק בתר הנחת הכלים אזלינן כן משמע לכאורה מלשון הרמב"ם והמחבר וכ"כ התו"ש בדעתם אלא שכתב דמהגהת אשר"י בשם או"ז משמע דהרי הם כרגלי עכו"ם לגמרי וא"כ אם העכו"ם במקום רחוק אסור לזוז הכלים ממקומן וכמו בפירות ישראל אם הם מופקדין במקום אחר (בסימן שצ"ז סי"ז) והעתיקו הפמ"ג אכן באמת אין שום משמעות בהגהת אשר"י דמש"כ שם אינו יכול להוציאו מאלפים שלו קאי על הכלים וביותר המעיין באו"ז יראה שלא כתב כלל האי לישנא דהרי הן כרגלי עכו"ם אלא כתב דקונין שביתה ומה דנקט הגהת אשר"י הרי הן כרגלי עכו"ם ל"ג ואורחא דמלתא נקט שהבעלים מסתמא במקום הכלים ומ"מ בעיקר הדין אין לדחות ספיקו דתו"ש דאף דבפוסקים כתבו דקונין שביתה במקומן אפשר משום דאיירי שהעכו"ם הבעלים ג"כ במקום הכלים אבל במקום שאין העכו"ם במקום הכלים אפשר דמודו ג"כ שהולכים אחר העכו"ם וכמו בישראל וכ"כ בגאון יעקב למסקנא דש"ס דגזרינן עכו"ם אטו ישראל אח"כ מצאתי בבית מאיר שגם הוא תפס על התו"ש במה שכתב להוכיח מהגהת אשר"י בשם האו"ז והחליט דלא אזלינן בתר העכו"ם עצמו כלל ע"ש ודלא כהגאון יעקב:

* ובלבד שתהא מוקפת לדירה - עיין לקמן בסימן ת"ה ס"ו בבה"ל מה שכתבנו שם איזה דעות מהראשונים דלא בעינן היקף מחיצה וה"ה הכא:

ביאור הלכה סימן תב

==================

* חריץ וכו' - האי ענינא מיירי רק ביו"ט ולענין איסור תחומין דאי בשבת בלאו איסור תחומין יש בו משום הוצאה [מאמר מרדכי] ועיין בפמ"ג:

* מקצתו בתחום עיר זה וכו' - לכאורה נראה דדוקא באופן זה אבל אם החריץ רחב הרבה ויש שטח גדול שאין שייך לא לתחום זה ולא לזה יהיה מותר למלאות כל אחד בתוך תחומו ולא אמרינן בזה דעריבי מיא דאל"ה אפילו הוא רחב כמה מילין וקצה ממנו מגיע בתוך תחום של עיר זו וקצה השני מרחבו מגיע בתוך תחום אחר נמי נימא דאסור למלאות ממנו וזה בודאי מסתברא דמותר וא"כ ה"נ כשהחריץ רחב הרבה שמפסיק באמצע שטח שמצדו אין שום איסור למלאות דהלא הוא חפצי הפקר ואין לנו לחוש מה שמעבר השני יש מים ששייכים לאיזה עיר וגדולה מזו דעת התוספות בד"ה חרס דהיכא דממשכי מתחום זה לתחום זה בטלה דעתם והוי כחפצי הפקר וכ"ש בעניננו מסתברא דכו"ע מודו בזה:

* אפילו בתוך תחומם - ר"ל אף שכ"א ממלא מן הצד שבתוך תחומו ואפילו אינו מוליכן לביתו ג"כ אסור דיש על המים דין יצא חוץ לתחום מפני המים שמצד השני שמתערבין בהם:

* וצריך לעשות מחיצה וכו' - עיין במ"א מה שהקשה על דין זה דבגמרא משמע דזהו רק לר"י בן נורי אבל לא לדידן דקי"ל כרבנן וגם בביאור הגר"א מתמה מהסוגיא הזו [ולא מצא לישב אם לא שהרי"ף והרא"ש לא היה להם הגירסא של רש"י ותוספות אמנם בר"ח וכן בחידושי רשב"א וריטב"א העתיקו כולם זה הלשון] וכתבו שהג"א חולק על פסק זה וכתב הגר"א שכן מוכח מהתוספות ד"ה חרם דלדידן דקי"ל כרבנן א"צ אפילו מחיצה של קנים. וכן מחידושי הריטב"א נראה כן עיין שם וכן מהרמב"ם שהשמיט סוגיא זו מהלכותיו משמע ג"כ דס"ל הכי ובטעות הדפוס נרשם בהגר"א בציוניו תיבת רמב"ם [ומה שהשיג הא"ר על המ"א וכתב דהג"א לא כוון לזה ודבריו קאי על מים הנובעין העיקר כהמ"א להמעיין היטב דאלו היה דבריו על מים הנובעין לא שייך מה דמסיים ע"ז דחפצי הפקר וכו' דשם אפילו במעין ששייך לבעלים ג"כ קי"ל דהוא כרגלי הממלא] וע"כ צ"ע להלכה:

ביאור הלכה סימן תג

==================

* אלא אלפים - ר"ל אלפים לכל רוח. בחידושי רע"א הביא בשם הריטב"א שכתב בשם רבו דאף אם הוציאוהו עכו"ם ונתנוהו חוץ לאלפים תפ"ה אינו רשאי להלך בכולה ולא דמי להוציאוהו ונתנוהו בדיר וסהר דהתם כל ההיקף הוא חוץ לתחומו וכיון שנתנוהו שם חשיב כולו כד' אמות אבל הכא דאין ההוקף כולו חוץ לתחומו ומעיקרא נאסר באותו מקום שהוא חוץ לתחומו מפני שלא היה לו בו אלא אלפים אף שהוציאוהו חוץ לאלפים שלו לא ניתר לו בשביל זה כל אותו הרחב ואין לו אלא ד"א ע"ש. ומהתו"ש וגם מהט"ז נעלם דברי הריטב"א אלו שהט"ז כתב דאם אנסוהו עכו"ם והוליכוהו שם ודאי מותר בטלטול וכו' דמשמע שם מהט"ז דממילא מותר להלך בכולה דדמי לנתנוהו בדיר וסהר ולהריטב"א בשם רבו אינו כ"ז העתקתי מהבית מאיר ובספר גאון יעקב מסתפק על דברי הריטב"א להלכה:

* כיון שלא שבת וכו' - מלשון זה מוכח דאפילו אצל הבקעה ששבת יש בנין שמחיצותיו היו מבע"י כיון שלא שבת בהן בתחילת כניסת היום והבנין ההוא הוא יותר מאלפים אמה אינו רשאי להלוך בו אלא אלפים ממקום שקנה שביתה וראיה לזה מגמרא כלתה מדתו בחצי העיר וכו' [מא"ר]:

ביאור הלכה סימן תד

==================

* ואין בכל אחד מהן ד"ט וכו' - עין בליקוטי ח"ס חלק ששי סימן צ"ו בעגלות ההולכים ע"י קיטור [שנקרא אייזין באן] דאין לישב עליהם בשבת וגם בע"ש אסור אם יודע שיסע בשבת משום תחומין וע"ש עוד טעם וכ"כ בתשובות מהרי"א ח"א סי' נ"ח דעל העגלות שקורין אייזינבאהן בכ"ע אסור וכ"כ בספר כלכלת שבת:

* למאן דאמר וכו' - ודע דלענין הוצאת בהמתו או כליו חוץ לי"ב מיל כתב בכנה"ג דיש מחלוקת בזה הרלב"ח כתב דבזה לכו"ע מדרבנן והר"מ אלשקר סובר דהוא דאורייתא והעתיקו המ"א ובחידושי הרמב"ן לעירובין איתא דלמ"ד תחומין די"ב מיל הוא דאורייתא אף כליו הוא דאורייתא. ומ"מ נראה דיש להקל בזה בלמעלה מעשרה דהלא עצם תחום די"ב מיל ולמטה מעשרה אף באדם להרבה פוסקים אינו אלא מדרבנן:

* והואיל ואין בימים ונהרות וכו' - וכ' בחידושי הגרעק"א בשם הרב המגיד וה"ה דאין בכרמלית ומסיים דלפ"ז לדידן דלית לנו ר"ה אין לנו עכשיו כלל תחומין דאורייתא עכ"ל וכ"כ הגר"ז. אכן באמת קשה לומר כן ואדרבה מסתימת המחבר שלא זכר כלל כרמלית רק ומים ונהרות משמע דדוקא ימים ונהרות שאינן מקום הילוך כלל וכן מדכתב הרמ"א בהג"ה מיהו אם היה הולך וכו' למ"ד תחומין דאורייתא משמע דגם לדידן איכא תחומין דאורייתא והלא לדעת איזה אחרונים הרמ"א הוא מן העומדים בשיטה זו דבימינו ליכא רה"ר עיין בסי' רמ"ו וע"כ דאין מחלק בזה ובאמת עיקר סברא זו אף שנובעת מדברי הרמב"ם בת' מ"מ קשה להולמה שהרי בש"ס איכא מ"ד דס"ל אלפים נמי ד"ת ויליף לה ממגרשי העיר אלף למגרש ואלף לתחום והתם בודאי לא הוי אלא כרמלית דאלף השני שהיה שדה לבהמתו בודאי אינו רה"ר ואפ"ה לר"ע לוקין עליה ביצא לחוץ מן השיעור הזה ואם כן כמו כן לדידן דדוקא י"ב מיל מה"ת בודאי אפילו אם היו י"ב מיל כרמלית אעפ"כ איכא איסור דאל יצא וכן מוכח מרמב"ן בסוגין ד' מ"ג דלא ס"ל כסברת הרמב"ם ואע"פ שבעיקר הדין כוון ג"כ לדברי הרמב"ם בתשובה וז"ל שם ואין אני קורא בזה אל יצא איש ממקומו כיון שלא הלך ג' פרסאות ברגליו שהרי הילוך הספינה אינו קרוי הילוך כלל ותמה על עצמך הוא יושב ברה"י שלו שהספינה רה"י היא וכו' ואתה חושש לו משום מהלך ג' פרסאות איהו מינח נייח וספינה הוא דקא מסגיא וכו' עיי"ש הרי דלא קאתי עלה רק משום שאינו מהלך הא אילו הלך ברגליו במים י"ב מיל הוא דאורייתא למ"ד י"ב מיל דאורייתא וכש"כ בכרמלית ביבשה וא"כ אף שננקוט להקל במים בכל גווני אפילו בהולך ברגליו ומשום דאינו דומה לדגלי מדבר כלל אבל עכ"פ ביבשה אף בכרמלית יש לנו להחמיר ואף שאינו דומה לגמרי לדגלי מדבר כן נראה לענ"ד:

* ממקום שפגע וכו' - לכאורה מדסתם משמע דאפילו רק דרך הלוכה פגעה במקום שהוא למטה מעשרה גם כן קנה שביתה באותו מקום וקשה דהא משמע בגמרא דף מ"ה דהיכא דמינד ניידי לא קנה שביתה אפילו בלמטה מעשרה והכי נמי דכוותיה ואפשר לחלק דהולך בספינה שאני דספינה מינח נייחא ומיא דקא מסגי תותה וכמו שמצינו סברא זו בב"מ דף ט' ע"ב אמנם אח"כ מצאתי בחידושי רשב"א שהקשה כעין זה על הא דמספקינן בגמרא לענין ספינה בהולכת למעלה מעשרה אי יש תחומין אי לא ומייתינן ראיה לזה מספינה דר"ג ע"ש כתב ע"ז וז"ל וקשה לי דהא ספינה מינד ניידא ואמרינן לקמן דמיא בעבים לא קנו שביתה משום דניידי וכו' וי"ל דספינה דר"ג כל בין השמשות מינח נייחא אח"כ מצאתי כדבריו ג"כ בחידושי הרמב"ן שאפילו בפחות מעשרה בספינה מהלכת אין בה משום יוצא מחוץ לתחום משום דמינד ניידי עי"ש אמנם מכל הפוסקים דסתמו בזה וכן מלשון הש"ס דקאמר במהלכת ברקק משמע דאפילו דרך הלוכה קנה שביתה וצ"ע למעשה:

ביאור הלכה סימן תה

==================

* מוקפת חומה לדירה - עיין מ"ב. ודע דמ"א הביא דעת ריא"ז דעבורה של עיר נמי נחשב כעיר וממילא דכ"ש דפליג על עיקר דין המחבר דלא בעינן היקף חומה כלל וכן מבואר שם להדיא ע"ש וכתב המ"א דכן הוא באגודה ובאמת מצאתי עוד כמה ראשונים שסוברין כן היינו הרמב"ן בחידושיו לעירובין האריך שם בזה דאפילו אין מוקף מחיצות ור"ה עובר בתוכה נמי חשיבא כד"א לענין זה והביא שם שכן הוא ג"כ דעת רבינו תם בתשובה דאפילו אין מוקף מחיצות נמי ש"ד וכן הוא דעת רבינו יואל מובא באו"ז בהלכות ע"ש סימן ו' שכתב שם דלולא דמסתפי היה מתיר אפילו בלא היקף מחיצות ועכ"פ אפילו לפי מה שנקט שם מתחלה להחמיר דבעינן היקף מ"מ סובר שם דאפילו אם היה ר"ה עובר בתוכה ובודאי אסור לטלטל שם אפ"ה מותר לו להלך בכולה דהיתר הילוך אינו תלוי בטלטול עי"ש ומ"מ קשה הדבר להקל כנגד השו"ע דרוב הפוסקים קיימי בשיטת השו"ע הלא המה רש"י ור"י בעל התוספות ורבינו אפרים מובא באו"ז בהלכות ע"ש סימן ו' [וע"ש שהחמיר עוד יותר] ואור זרוע בהלכות עירובין סימן קנ"א ורבינו יונתן והעיטור בהלכות יו"ט דף קמ"ד והרא"ש והריטב"א והר"ן בחידושיו לר"ה ושבולי לקט בשם אחיו ר' בנימין ובשם ר' אביגדור כהן צדק ע"ש בסימן קי"א וכן הוא ג"כ דעת הטור בסימן ת"א ורי"ו כמו שמובא בב"י. ומ"מ אפשר שבשעת הדחק יש לסמוך להקל כדעת הרמב"ן וסייעתו אפילו בלא מהיקף מחיצות מאחר דמלתא דרבנן הוא וע"ש ברמב"ן דסובר דעיבורה של עיר נחשב ג"כ כעיר לענין זה דמותר לילך אפילו בתוך עיבורה מיהו מה שהביא המ"א בשם ריא"ז דאפילו בהכניסוהו לעיבורו של עיר נמי חשוב לו כל העיר כד"א זו קולא יתירא דאף הרמב"ן מחמיר בזה בהדיא ע"ש ומסתברא לי דגם הריא"ז לא הקיל אלא בהכניסוהו לעיר שאז מותר גם בעיבורו אבל לא בהכניסוהו לעיבורו וכדעת הרמב"ן ע"ש בשה"ג שיש לפרש כן בדברי ריא"ז:

* אבל אם יצא חוץ לתחומו לדעת וכו' - עיין מ"ב והוא לפי דעת הרמב"ם וסייעתו וכפי שביאר הרה"מ ודע דהרשב"א וריטב"א ותוספות עירובין כ"ט [בד"ה והושיבוהו בתי' בתרא שם] פליגי ע"ז וסברי דבכל גווני מקילינן במקום המוקף מחיצות לחשבו כולו כד' אמות ואפי' ביצא במזיד חוץ לתחום ונכנס לתוך אחד מאלו וגם בביאור הגר"א משמע שנוטה יותר לדעה זו עיין מה שהאריך בזה ומ"מ למעשה בודאי יש להחמיר כדעת המחבר דהרבה ראשונים קיימי בשיטת הרמב"ם עיין בב"י וכן כתב האו"ז בפ' מי שהוציאוהו וכן משמע מדברי הר"מ המובא ברא"ש ובמרדכי ומועתק בסעיף ח' מדנקט לעירו דוקא וכמ"ש במג"א שם וכן הוא דעת שיבולי לקט בסימן קי"א בשם אחיו ר' בנימין ובשם ר' ישעיה עיי"ש ובפרט שהרשב"א בעצמו כתב בעבודת הקודש דיש לחוש לדברי המחמירין בזה:

* הואיל ושבת וכו' - עיין מ"ב ובמג"א מיישב דברי השו"ע דשבת באויר מחיצות דוקא ומיירי שהפליג באיסור כגון שנכנס שם בע"ש וקנה שביתה ויצא ולמחר נכנס בספינה והפליג והמחבר לטעמיה בסי' רמ"ח ס"ג דכיון דיצא מן הספינה בלילה הוי ליה כמו שלא קנה שביתה ואסור ליה להפליג למחר ובכגון זה שמפליג באיסור בשבת בודאי אסור לו לזוז מד' אמותיו בספינה גופא וכמו ביצא חוץ לתחום מדעת המבואר בסעיף ו' ואשמעינן הכא דבענינו ששבת עכ"פ באויר מחיצות ביה"ש אע"ג דלא מהני ליה לענין להתיר להפליג מ"מ אם הפליג מותר ליה לטלטל בכל הספינה רק אם לקחוהו עכו"ם משם ונתנוהו בספינה אחרת שלא שבת בה אסור לו לשם לזוז מד' אמותיו [ומ"מ אם נצרך לנקביו יכול לכנס לספינה קטנה התלויה בה לפנות ולחזור לספינה גדולה דאנוס הוא ביציאתו וכמ"ש בסי' ת"ו] וכ"ז הוא לדעת המחבר אבל לפי דעת הרמ"א שם בסי' רמ"ח דמותר לצאת בלילה מן הספינה ולהפליג למחר א"כ לא משכחת האי דינא דכיון דנכנס בהיתר הוה ליה כיצא שלא לדעת [והשמטנו דברי איזה אחרונים שהביאו בזה דעת הרשב"ם והר"ן דאפילו בנכנס בהיתר ג"כ בעינן דוקא ששבת דאין לנו להחמיר כ"כ מאחר דלדעת ר"י אפילו בנכנס באיסור מיקרי יצא שלא לדעת משום דספינה ממילא אזלא וא"כ יש לנו לנקוט כדעת האו"ז והגהת אשר"י דכתבו שם דדוקא היכי דנכנס שלא כדין מיקרי יצא לדעת עי"ש באו"ז ה' עירובין סי' קמ"ו וכן הוא דעת הרא"ש פ' מי שהוציאוהו סימן ו' ודוק] זהו קוטב דברי מג"א לפי מה שפירשו הא"ר ומחה"ש ופמ"ג וכ"כ התו"ש:

* ואם נפחתו דפני ספינה בשבת - ולא אמרינן בזה הואיל והותרה הותרה דהיכא דליתנהו למחיצות לא אמרינן הכי [א"ר] והקדימו בזה האו"ז:

* אם החזירוהו לעירו המוקפת וכו' - עיין בית מאיר שמגמגם בזה דהלא עיקר חידוש דין זה הוא מטעם ששבת בה בין השמשות וא"כ מסתברא דלא בעינן כאן היקף מחיצות סביבות העיר וכמו דקיי"ל בעלמא בשובת בעיר שיש לו אלפים אמה לכל רוח ואפילו אינה מוקפת כלל עיין בטור סי' שצ"ח ובאמת הרמ"א הוציא דין זה רק מסעיף ו' ומה שנרשם בהג"ה בשם הרא"ש ורי"ו ואו"ז הוא ג"כ מדברי הפוסקים הנ"ל גבי דינא דסעיף ו' ובאמת אין ראיה משם דשאני התם דלא שבתו שם בין השמשות ומ"מ אינו מוכרח דע"כ אינו כשבת ממש שהרי אין לו רק עירו ולא אלפים כבתחלה גם מ"ש בית מאיר בעיקר דין זה דרמב"ם לא ס"ל כר"מ אין לנו לחוש להחמיר מאחר שדעת הרשב"א וסייעתו להקל אפילו בעיר אחרת וכמו שכתבנו לעיל בבה"ל עיי"ש וא"כ עכ"פ בהחזירוהו לעיר ששבת בה בודאי אין להחמיר:

* שהחזירם לצרכו - הלשון אינו מדויק דמלשון שהחזירה משמע דאפילו אותו האיש שהחזירן ג"כ מותר בהם ומלשון לצורכו משמע דמיירי באחר שהוציא והחזיר לצורכו ובזה דוקא מתיר דעכ"פ הוא בעצמו לא עשה מעשה באיסור אבל בהוציא הוא בעצמו אפשר שפיר דעכ"פ לו בעצמו אסור ובב"י הביא ב' דיעות בזה והגהת אשר"י מחמיר בזה עיי"ש בב"י ותראה דלשון המחבר הוא ממש כלשון הגהת אשר"י והלשון באמת מגומגם ובאו"ז שממנו העתיק הגהת אשר"י דבריו איתא שהחזירום ולא שהחזירם וקאי על אחרים שהחזירו בשבילו ורק בזה מתירין אנו וא"כ אפשר דכן גם כוונת המחבר וכן משמע בלבוש ובע"ש שפירשו כן בדברי המחבר אכן הגר"א מפרש דהמוציא בעצמו ג"כ מותר וכפשטות הלשון לאותו ישראל שהחזירם ולדינא בודאי יש לנקוט להקל בזה כפי' הגר"א דגם הריטב"א בחי' כתב כן בשם רבו וכן משמע בחידושי הרמב"ן והרשב"א וכ"פ הגר"ז:

* מ"ט אנוסים - עיין במג"א במה שכתב לתרץ דלא תיקשי מהא דקיי"ל דהמבטל בשבת במזיד אסור ותי' בשם הפוסקים משום דהתם איסורא דאורייתא עיי"ש מה שהאריך והנה במחבר קשה לומר כן שהרי מסיים גם דין זה לענין הוצאות שבת דאיסורו דאורייתא אם לא דנימא דמיירי בכרמלית ובאמת יש עוד תירוצים לקושית מג"א בשם הפוסקים דשאני הכא שהרי הוחזרו למקומם ואינו נהנה במעשה שבת כלום עיין בחי' רמב"ן שתירץ כן ויש עוד תירוצים עיין בריטב"א שם וכן כתבו האחרונים מאמר מרדכי וחמד משה וא"ר ונ"א ה' שבת כלל ט' עיי"ש שהאריך:

ביאור הלכה סימן תו

==================

* שאם לא ימצא וכו' - צ"ע אם בשאר רוחות יכול למצא מקום צנוע בקירוב מקום ולצד תחומו צריך להתרחק יותר אם מותר לו לברור לצד תחומו כדי שיהא מותר לו לכנס בתוך תחומו ומלשון הרא"ש משמע קצת דמותר וצ"ע:

* עד תחומו יכול לכנס - כתב הב"י דלא הקילו אלא כשנכנס לתוך תחום העיר ששבת בה אבל בשנכנס לתוך תחום עיר אחרת לא ואין לו אלא ד"א וכ"כ במאמר מרדכי ועיין באור זרוע: