בס"ד - כל הזכויות שמורות (c) לספריית עם ישראל

באור הלכה על שלחן ערוך - אורח חיים
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל החפץ חיים
ביאור הלכה סימן תח

==================

* רחוק מהעיר בתוך התחום - עיין מ"ב מש"כ דאף שמביתו הוא יותר מאלפים כל שהוא בתוך אלפים להעיר יכול להניח עירובו ולקנות שם שביתתו כ"כ המ"א ותו"ש ושלחן עצי שטים [ודלא כעו"ש שכתב בהיפך זה דאינו יכול להניח עירובו לדעה זו רק ברחוק אלפים מביתו ואם העיר גדולה שמביתו לסוף העיר הוא יותר מאלפים אינו יכול להניח עירוב כלל] והוכיח זה המ"א בראיה דהלא בהניח בחוץ לתחום דאינו עירוב כתב הרמב"ם דהוא רק משום דאינו יכול להגיע שם בבין השמשות א"כ כאן שהוא בתוך תחום העיר דיכול להגיע שם בבין השמשות הוי עירובו עירוב ובע"כ דלא משגחינן על ביתו לענין זה [וראיתי בא"ר שהביא מהראב"ן ראיה לדעת העו"ש ע"ש ומ"מ לדינא נ"ל דיש לתפוס כדברי המ"א להקל [היינו אפילו אם נחמיר כדעה הראשונה. וכמו שפסקו הא"ר ובית מאיר] אחד דהביא ראיה מוכרחת מהרמב"ם והלכה כדברי המיקל בעירוב וגם דמהראב"ן אין ראיה כ"כ דאפשר דהוא מיירי שהיה ביתו בסוף העיר וגם אמנם הוא דבר חידוש שבעיר גדולה לא יוכל להניח עירוב כלל מחוץ לעיר מפני שאלפים של בית הם כלים בסוף העיר] אכן גם לדעת המ"א אם לן בביתו והלך בשבת למקום עירובו ורוצה לחזור אינו יכול לחזור לדעה זו אלא עד מקום כלות אלפים ממקום עירובו וכמבואר במ"א ובכל זה לענין הנחת עירוב לכתחלה אין אנו יכולין למנעו כל שהוא בתוך התחום מהעיר דכיון דיכול ללכת שם בין השמשות יוכל לקנות שם שביתתו וכיון דקונה שם שביתתו ממילא מותר לו לילך לשם בשבת דאל"כ למאי מהני עירובו כך הוא ביאור דעת המ"א להמעיין בו בפשיטות וכ"מ מהתו"ש אף דלכאורה הדבר קשה דממ"נ כיון דמותר לו לילך לשם ה"ה לשוב וכיון דאסרת ליה לשוב לביתו מפני שהוא רחוק יותר מאלפים ממקום שביתתו ממילא יהיה אסור לו לילך לשם אבל בע"כ צ"ל כן לדעת המ"א והטעם י"ל דלענין ללכת שם כיון דיכול לקנות שם שביתה מאחר שהוא בתוך התחום וכנ"ל א"כ בע"כ מותר לו לילך לשם והרי הוא לענין זה כמו קודם קניית העירוב אבל לאחר שבא לשם ומודדין לו משם אלפים לכל רוח גם הרוח של צד העיר לא עדיף משאר הרוחות דאין לו ממקום שביתתו רק אלפים אמה כך יש לבאר סברתו אמנם באחרונים ראיתי שביארו דעת המ"א באופן אחר והוא דלדעתו כשביתו בתוך העיר ורוצה להניח עירובו אלפים מהעיר צריך שילין בלילה בבית הסמוך לחומה או עכ"פ שיהיה שם ביה"ש בעת קניית העירוב [עיין מאמר מרדכי ובית מאיר ומחה"ש] והנה מסתימת דברי המ"א משמע להיפוך וגם דבזה הלא גם העו"ש יודה להקל ובמה הוא חולק עליו [וגם מא"ר משמע שאינו מפרש כדבריהם דאל"ה אין ראיתו שמביא מהראב"ן נגד המ"א שום ראיה] וגם אמנם הוא דבר חידוש שבעיר גדולה לא יוכל להניח עירוב כלל מפני שאלפים של ביתו הם כלים בתוך העיר וכמו שתמהתי לעיל על העו"ש ואם נצריכנו שיהא בבין השמשות סמוך לחומת העיר הוא ג"כ דבר חדש וכגון זה הו"ל להפוסקים לפרושי וכן ראיתי בספר בגדי ישע שתמה ע"ז [והנה כל מה שהארכנו הוא רק לדעה הראשונה דלדעה השניה לכו"ע יש להקל להניח העירוב בסוף האלפים מהעיר וגם העו"ש יודה לזה] וע"כ נראה להלכה אף דהא"ר כתב דיש להחמיר כדעת המחבר משום דהוא דעת רוב הראשונים וכן הסכים בספר בית מאיר מ"מ לענין זה שיצטרך להיות בבין השמשות דוקא בסוף העיר נלענ"ד דאין להחמיר ובזה בודאי יש לסמוך על דעת הרמ"א שמיקל כהיש אומרים דאפשר דגם הרמב"ם מודה בזה וכפי שנראה מפשטיות דברי המ"א שכתב בדעתו וכמו שכתבנו:

* ברוחב ארבע אמותיו - עיין מ"ב מש"כ דאחר מילוי הקרנות יהיה לו מדת תחומו טבלא מרובעת של ארבעה אלפים וד"א על ד' אלפים וד"א וכן מש"כ דעד שיעור רוחב תחומו שהוא ד' אלפים מותר לילך בכל השטח הזה ואף מדרום לצפון לכו"ע כ"ז מבואר בכל האחרונים והוא פשוט בפוסקים ובשו"ע סימן שצ"ט דממלאין הקרנות כטבלא מרובעת ובכל זה השיעור מותר להלך לארכה ולרחבה ואף דברבינו יונתן לכאורה אינו משמע. כן והא"ר מצא חיזוק לדבריו מדברי הרדב"ז ע"ש אבל בכל הפוסקים פשוט כמש"כ וכן פרשו שארי אחרונים גם דעת רבינו יונתן וכן מוכח מהרמב"ם ריש פרק כ"ז דכל הטבלא מרובעת הוא שיעור תחומו ומותר לילך בה כמו בעיר גופא אף שגדולה הרבה וגם יש סעד לזה מהגמרא דלמ"ד תחום אלפים דאורייתא דילפינן ממגרשי הלוים הלא פשוט דכל השטח שייך להעיר ולא דרך מצומצם של ד"א ודעת הרדב"ז באמת צ"ע ליישב סברתו היטב והוא דעת יחידאה:

* כדלעיל סימן שצ"ח ס"ב - ט"ס וצ"ל שצ"ט סעיף י':

* ומ"מ אם כלתה המדה כו' - עיין במ"ב שכתבנו דנחשבת כל העיר כד"א אפילו מחזקת יותר מארבעה אלפים וד"א כ"כ המ"א וכן הוא ג"כ דעת הפרישה וכ"כ הח"א והנה אף דבאבן העוזר מחמיר בזה וס"ל דאין אומרין כל העיר כד"א אא"כ שרחבה מובלעת נמי בתוך התחום וכ"כ הבגדי ישע לא העתקתים דרבו האחרונים המקילין בזה וכנ"ל וגם החמד משה אף דבתחלה רצה לומר ג"כ הכי מסברא מ"מ כתב ג"כ דברבינו יונתן לא משמע כן והסכים להקל כמש"כ המ"א [ובע"כ מיירי באופן זה דאלו היה מובלע בתחומו הלא לא היה ראוי מתחלה לספק בזה] ובפרט היכי שלן בעיר הלא לדעת הרמ"א יש להקל בכל גווני:

* ויש לו אלפים וכו' - עיין מ"ב מש"כ דכמה אחרונים תמהו ע"ז. ודע דיש מאחרונים [אה"ע (והעתיקו התו"ש) והחמד משה ובגדי ישע] שהעמידו דברי הרמ"א להלכה ורק שכתבו דזה דוקא אם העיר אין רחבה ארבעת אלפים וד"א כמדת רוחב תחומו דכיון שהעיר מובלעת בתוך רוחב תחומו שוב נותנין לו כנגד העיר אלפים משני הצדדין כיון דהעיר נחשבת רק כד"א אבל אם העיר רחבה ממדת תחומו [כ"כ האה"ע ובגדי ישע ובחמד משה כתב אפי' אם היא שוה למדת תחומו] אף שהעיר עצמה מותר לו להלך בכולה עכ"פ גם לרחבה כיון שמדת אורך תחומו כלה בסוף העיר אבל מן הצדדין אין לו אז כלום ע"ש. והנה אף דעיקר הקושיא שהקשה המ"א וסייעתו דברבינו יונתן מבואר להיפוך אינו קושיא כ"כ די"ל דהרמ"א כתב כן מדעת עצמו ואף דמלשונו בד"מ משמע דכתב זה לדעת רבינו יונתן בע"כ צ"ל דלהלכה כתב כן ולא לדעתו ושם כתב בלשון אפשר וכאן הכריע כן להלכה [ומה שנרשם ברמ"א רבינו יונתן ידוע שהוא רק ממרשים ולא מרמ"א גופא כמו שיראה הרואה בשו"ע הראשונים] אכן לדינא מאחר שברבינו יונתן כתב להדיא להחמיר קשה להקל בזה וכמש"כ המ"א וא"ר וגם הגר"א ציין ג"כ לעיין במ"א וכן פסק הח"א ודחה דעת האה"ע שהאריך ליישב דעת הרמ"א ומש"כ הבגדי ישע והחמד משה להצדיק דעת הרמ"א דס"ל דמאי נ"מ רוחב מאורך וכשם שבאורך העיר נותנין לו אלף לצד מערב משום דהעיר נחשבת רק כד"א ה"ה ברוחב כיון שהעיר כד"א א"כ יש לו משני הצדדין אלפים אין הכרח בזה לדחות דעת המ"א וסייעתו שכתבו כפשטיות משמעות ר"י דיש נ"מ בין אורך לרוחב והטעם פשוט דלענין מדתו לצד מערב סברא הוא שכיון שנתן עירובו למזרח העיר אלף אמה ומדידת תחומו דרך העיר הוא א"כ מאחר שחושבין לו כל העיר כד"א נשאר לו עוד אלף למערב אבל לענין הצדדין שאין לו צורך כלל להלך דרך העיר לשם אטו מפני שנמצא עיר או כפר מובלע בתוך תחומו יתרחב מדת תחומו ואדרבה מסתבר דנמשך מדת תחומו בשוה מן הצדדין ממקום שביתתו אף כנגד העיר ורק לענין הילוך בעיר גופא מקילינן דנחשבת לו כד"א אף שרחבה עוד יותר ממדת תחומו אבל לענין הצדדין לא יתרחב תחומו כלל וכעין זה כתב הח"א אכן מאחר שיצא מפי הרמ"א להקל ודעת האה"ע ובגדי ישע וח"מ כן המיקל בשעת הדוחק יש לו על מי לסמוך כנלענ"ד:

* המניח עירובו וכו' - מיירי שהוא שובת במקום אחר אלא ששם הניח עירובו:

* ואפילו עיר חרבה - בגמרא איכא פלוגתא בזה שמואל ור"א ופסק הרמב"ם להקל כר"א וכ"כ הרא"ש והבין כן מדעת הרי"ף מדלא הביא פלוגתתם ש"מ דס"ל להקל עי"ש ולכן סתם המחבר להקל כותייהו. והנה יש כמה ראשונים שפוסקין להחמיר היינו הרשב"א המובא בב"י וכ"כ הראב"ד הביאו הריטב"א וכ"כ הש"ג בשם רבינו ישעיה וכ"כ הגה"מ בשם מהר"מ [וגם מש"כ הרא"ש בדעת הרי"ף לכאורה אינו מוכרח ואדרבה יש לדון להיפך דהלא ר"א מפיק המשנה מפשטה ואלו פסק כוותיה היה לו להביא דבריהם ומדלא הביא כלל מחלוקתם ורק המשנה כצורתה א"כ בהכרח לומר דמפרש אותה כפשוטה וכדעת שמואל דדוקא בהיו בה דיורין אמרינן כולה כד"א וצ"ע על הרא"ש בזה] אכן ברבינו יונתן סתם כר"א וכן בהרז"ה מצאתי שכתב ג"כ להקל כר"א וכפסק המחבר וע"כ לדינא בודאי יש לסמוך להקל בזה:

ביאור הלכה סימן תט

==================

* אינו עירוב לפי וכו' - סתם המחבר כדעת הרמב"ם דפוסק דאפילו לישראל אינו עירוב ועיין במ"מ שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ן וכדעת הגאונים דלא קי"ל כר' יהודה אפילו בעירוב במקום שחולקין עליו רבים וכן הוא ג"כ דעת האור זרוע עי"ש אמנם כד מעיינינן מצינו כמה פוסקים דמקילין בישראל משום דס"ל כר' יהודה דלא חשיב זה לאיסור הנאה [עיין בגמרא] והם הר"מ מרוטנבורג והרא"ש שהביאו וכ"פ הטור שהביאו וכן הוא ג"כ דעת הרשב"א שהובא בהרה"מ וכן הוא ג"כ דעת ר' יהונתן וכ"כ הש"ג בשם הריא"ז [אלא דהוא מיקל אפילו בכהן משום דיכול לחוץ במגדול ואוהל זרוק שמיה אוהל לחוץ בפני הטומאה אבל לא קי"ל כן] וכ"פ האגודה וכתב הקרבן נתנאל דבשעת הדחק יכול לסמוך עליהם להקל:

* מפני וכו' - עיין במ"ב שכתבנו דבבית הקברות א"א בעצה זו אכן בהניח העירוב בשביל כהן בקבר יחידי [של קרקע עולם שאין בו איסור הנאה] הוי עירוב דאף דקבר תופס סביביו ד' אמות הוא רק מדרבנן ומותר לעמוד שם באוהל זרוק וא"כ יכול שפיר להגיע שם ע"י שידה תיבה ומגדל ויעמוד באויר הסמוך לקבר ויטול העירוב משם ע"י איזה כלי [ובמ"א סק"ה משמע דבעינן שיהא המגדל מחזיק ארבעים סא שהוא אמה על אמה ברום ג"א ואין זה מוכרח כ"כ בזה דהמגדל הוא רק משום הרחקה כמ"ש התוספות גם מה שכתב שיטול העירוב ע"י פשוטי כלי עץ ושלא יהיה בו רוחב טפח אין זה מוכרח בזמנינו שבלא"ה כולנו טמאי מתים]:

* במקום אחד - אתי לאפוקי היכא דלא יכול להגיע אליו וכדלקמיה אבל היכא דיכול להגיע אליו אפילו נתכוין לקנות שביתה רחוק ממקום הנחת העירוב מקרי מקום אחד כל שהוא בתוך תחומו ויכול להגיע אליו:

* שהם רכים - כך פירש"י בסוגיא דמשום דקנה רך הוא קרוב לודאי שיקטום והא דמבואר שם להיפך דברך לא גזרינן לקטימה פירש"י דהוא ברכים כירק שלא נתקשו עדיין כלל דאז כירק חשיב ואין עליו שם אילן ועפ"ז הם דברי השו"ע כאן אכן האחרונים פקפקו בהכרעת השו"ע [עיין ב"ח] ובריטב"א מצאתי שחולק לגמרי על פירש"י משום דבסוגיא שם משמע להיפוך וכנ"ל דענין הרכות אדרבה מעלה היא ולדידיה האיסור הוא דוקא בקנים קשים משום דקנה דק הוא ואתי לשוברו כשיבוא ליטול ממנו עירובו וברך שרי דיכול לנטותו אבל בקשה שא"א לנטותו אסור וכדבריו מבואר גם בפיר"ח אכן נתבאר בריטב"א שם בשם מקצת רבותיו דאף ברך דשרינן הוא דוקא במין שהוא רק אבל במין שהוא קשה אף ברכותו אסור והוא כדעת הרשב"א בעבוה"ק והבאנו לעיל בסימן של"ו עי"ש:

* ויתחייב חטאת - לכאורה אינו מבואר דהלא החשש הוא מפני שהוא רך אתי לידי קטימה שלא במתכוין כמו שפירש"י וא"כ אין כאן חיוב חטאת דאינו אלא במתכוין למלאכה ורק ששגג בחיובה וכבר עמד בזה הריטב"א ומפרש דלא כפירש"י אלא כנ"ל דיבוא למלאכה גמורה לשוברו במתכוין בנטילתו משום דא"א לנטותו משום דקשה הוא ולפירש"י צ"ל דכיון דעצם המלאכה יש בו חיוב חטאת וקרוב שיעשנו גזרו בו אף שיעשה שלא במתכוין:

* בסוף התחום ונתגלגל וכו' - הנה בטור לא נזכר לשון זה דהניח בסוף התחום ורק בסתמא נתגלגל מחוץ לתחום וכן משמע מרש"י ד"ה הנותן וביותר מזה מרבינו יונתן ד"ה אינו דלאו דוקא בהניח בסוף התחום דה"ה בהניח בתוך התחום ונתגלגל כל שהוא עדיין בתוך ד"א של תחומו הוי עירוב דחשיב כאלו לא יצא עדיין לחוץ וכן משמע מסתימת האחרונים שאין חילוק בזה ועל פי זה כתבתי הדברים במ"ב ולישנא דהמחבר נובע מלשון הרמב"ם ונוכל לומר דנקט דבר המצוי להתגלגל מסוף התחום לחוץ לתחום אבל אה"נ דאם הניחו בתוך התחום רחוק מסוף התחום ואירע שנתגלגל עד חוץ לתחום ג"כ דינא הכי אכן מדברי הרה"מ [שם בפ"ו הלכה י"א] מוכח בהדיא דהרמב"ם דוקא קאמר הניחו בסוף התחום ומשום דעירובו קונה לו ד"א במקום שהוא מונח ולכן בנתגלגל בסוף הד"א לא חשיב עדיין יצא חוץ לתחום אבל בהניח עירובו בתוך התחום איזה אמות ונתגלגל לחוץ אפילו אמה אחת לדעתו לא הוי עירוב דהא חוץ לתחום יצא [וכמו באדם שיצא חוץ לתחום] ולא אמרינן דיש לעירובו גם חוץ לתחום רק היכא דהניח עירובו שם דקונה לו ד"א. ויתורץ בזה קושית רבינו יונתן שהובא בט"ז וצ"ע:

* ואם אינו רוצה לטרוח להחשיך וכו' - דעירוב ברגל אינו יכול לעשות ע"י שליח כ"א ע"י עצמו [אחרונים]:

* כפי מזונו אם הוא חולה - היינו דלא בעינן לדידיה אפילו כששה ביצים כיון דמזונו הוא בפחות. ויש מאחרונים שמצדדין להחמיר דאפילו חולה וזקן שיעורם בשתי סעודות בינוניות והיינו כששה ביצים כשאר כל אדם [עיין בתו"ש ות' חתם סופר סימן צ"ח] ודע דאפילו לדעת השו"ע בעינן עכ"פ שיהיה אותו המזון ראוי לאכול לחולה ואם אינו ראוי לו בעינן עכ"פ שיהיה שתי סעודות דאז הוי עירוב משום דחזי לאחרינא [מחצית השקל]:

* ע"י שליח - אפילו ע"י עבד או שפחה [גמרא והובא בא"ר ור"ל כשהטבילן לשם עבדות] דאל"ה הרי הם בכלל עכו"ם:

* ויאמר בזה העירוב יהיה פלוני וכו' - והאמירה מעכב [אחרונים] ואם אמר בעה"ב בזה הפת שמניח שלוחי לעירוב אהיה מותר להלך ממקום פלוני אלפים לכל רוח ג"כ מהני [פמ"ג]:

* ונתנו לו - הנה המחבר העתיק זה מלשון הטור דמשמע דצריך דוקא שיראה שנתן לו אבל משאר פוסקים [הרמב"ם ורש"י ורבינו יהונתן והריא"ז ועבודת הקודש] מבואר דבזה שראה שהגיע אצלו סגי דמטעם חזקה שליח עושה שליחותו דמקשה ודילמא לא שקיל מניה ומשני חזקה שליח עושה שליחותו ומוכח דמטעם זה אמרינן דבודאי שקיל מניה וכבר מצאתי שהעירו בזה בא"ר ונהר שלום וגאון יעקב ואמנם צ"ע על הטור מאין הוציא לשונו ובעצמו כתב ברמזים שלו כפירוש כל הפוסקים הנ"ל:

* ומכיר אילן או גדר - אבל אם אינו מכיר שום מקום ואמר סתם שביתתי בסוף אלפים מכאן לא מהני אף לדעה ראשונה וכן מוכח ממשנה [דף מ"ט ע"ב] אם אינו מכיר וכו' ואמר שביתתי במקומי וכו' ע"ש וכ"פ כל האחרונים:

* בסוף אלפים אמה - מלשון זה משמע דוקא אם היה בשעת אמירה תוך אלפים לעיקרו של אילן אבל אם היה יתר מאלפים אף דבשעה שקידש היום הגיע ברגליו לתוך אלפים וגם אם ירוץ משעת אמירה יכול להגיע לעיקרו של אילן קודם שחשיכה לא מהני אבל מלשון הרמב"ם משמע דאפילו אם בשעת אמירה היה יתר מאלפים לעיקרו של אילן כיון דבשעה שקידש היום הגיע ברגליו לתוך אלפים וגם דאם היה רץ משעת אמירה היה יכול להגיע עד עיקרו של אילן קודם שחשיכה מהני אמירתו [מספר בית מאיר עי"ש שצידד להלכה כהרמב"ם]:

* אבל אם לא וכו' - אינו מדוקדק כ"כ דגם מעיקרא מיירי שאין כל האילן בתוך אלפים שהענפים שהם מעבר לעיקרו הם חוץ לאלפים אלא שהוא ייחד למקום שביתתו בעיקרו והו"ל לומר בקיצור אבל אם לא ייחד מקום תחתיו וכו' אלא הלשון מסורס קצת וכאלו אמר אבל אם לא ייחד מקום תחתיו אם אין כל האילן בתוך אלפים [דהיינו כמו שצייר מעיקרא] לא קנה שביתה ואם כולו עומד תוך אלפים וכו' ולאפוקי מדעת הרמב"ם שכתב לקמיה:

* מבעוד יום - ואם יכול להגיע ביה"ש אם מהני בדיעבד מסתבר דתלוי בפלוגתא המבואר לקמן בסימן תט"ו ס"ג והמחבר מילתא דפסיקא נקט:

* ולהרמב"ם הקונה שביתה ברחוק מקום - ריחוק מקום נקרא כשאינו יושב בביתו והולך שם לערב ברגליו אלא כשבא בדרך וחשכה לו ואומר שביתתי למקום רחוק מכאן [אף שהוא בתוך אלפים אמה]:

* וכן דעת הרי"ף - עיין מ"ב מש"כ בשם הא"ר דעיקר כדעה הראשונה שהוא דעת הרשב"א והרא"ש והטור והמרדכי והם ראו דברי הרמב"ם ופליגי עליה וכן הביא בשם האגודה דס"ל כן [ומש"כ מרבינו יונתן לכאורה אין מדבריו שום הכרע דאף דפירש כרש"י אבל שמא פסק כרב וכדעת הראב"ד] וכן ראיתי גם בריטב"א וכ"כ ג"כ בספר המלחמות. ומ"מ עדיין אין דין זה ברור דהרמב"ם ג"כ לאו יחידאה הוא בזה דיש עוד הרבה פוסקים העומדים בשטתו אך לא בכל הענינים ואבאר דברי. היינו מה שכתב המחבר דלדעת הרמב"ם באומר סתם שביתתי תחתיו לא קנה שביתה שם ואין לו מאילן ולהלן כלום לאו יחידאה הוא דגם פירוש השני שכתב רש"י הוא ג"כ הכי דאפילו לשמואל אין לו רק ממקומו עד תחת האילן מספק וממ"נ דבין שקנה שביתה במקומו ובין שקונה תחת האילן קונה שטח ההוא אבל מהאילן ולהלאה לא ואף דרש"י הקשה על פירוש זה בר"ח שלפנינו פירש כן וא"כ מוכח לפיר"ח דאפילו אם נפסוק כשמואל עכ"פ אין לו מאילן ולהלן כלום וגם דעת הרי"ף מוכח דס"ל כהרמב"ם בזה כמ"ש בשו"ע [וכמו שדייק הב"י דמדהביא המימרא דרב הונא דדוקא ארבעה מתוך זיי"ן דמקצת ביתו מסויים קנה שביתה שם ולדעה ראשונה הלא לשמואל בכל גווני קונה שביתה תחת האילן ויש לו ארבעה אלפים אמה פחות מקום רוחב האילן כמבואר בשו"ע והרי"ף הלא פוסק כשמואל אלא ע"כ דס"ל דלשמואל היכא דאין מקצת ביתו ניכר אין לו מהאילן ולהלן כלום ונראה דמפרש כפיר"ח ודברי הא"ר שכתב דמהרי"ף אין מוכח אינם מבוררים] ועיין בהרה"מ שכתב דקרוב לדברי הרמב"ם כתב ג"כ בספר העתים וכן הוא ג"כ לדעת הראב"ד דלדידיה הלא הלא ס"ל דלא יזוז ממקומו כלל דפוסק כרב וכן משמע בריא"ז המובא בשה"ג דפוסק ג"כ כרב וא"כ הר"ח ורי"ף ורמב"ם והראב"ד והריא"ז כולהו בחדא שיטתא קיימי לאסור עכ"פ ממקום האילן ולהלן ועיין באו"ז שהביא ג"כ דעות אי הלכה כרב או כשמואל [וכנראה דהוא עצמו סובר שם דהלכה כרב עי"ש]. אמנם במה שכתב הרמב"ם דיש לו שביתה במקומו אלפים לכל רוח בין באומר שביתתי תחתיו שלא סיים המקום ובין כשמכוין לקנות שביתה ברחוק יותר מאלפים בזה י"ל דיחידאה הוא דלא מיבעיא כל אלו הנ"ל העומדים בשיטת הרשב"א בודאי ס"ל דכבר עקר דעתיה ואין לו ממקום רגליו לעבר השני [דהיינו שלא לצד האילן] כלום וכן להראב"ד והריא"ז והאו"ז דפוסקים כרב דלא יזוז ממקומו בודאי הכי הוא ולא נשאר לנו רק הר"ח והרי"ף הנה בפיר"ח מבואר דלא ס"ל כן ע"ש דלדעת רב היכא דאמר שביתתי תחתיו דלא סיים אתריה לא יזוז ממקומו ואף לדעת שמואל הלא אין לו רק ממקומו עד האילן מטעם ספק אבל לא לאחריו כלום וכנ"ל וכן היכא שאמר שביתתי ברחוק מאלפים מפורש בהדיא בר"ח בדף נ' ע"ב דלכו"ע לא יזוז ממקומו וכדעת שארי מפרשים בסוגיא זו [ועיין בביאור הגר"א שיישב בדוחק הסוגיא גם לשיטת הרמב"ם] וגם מהרי"ף אינו מוכח דס"ל כהרמב"ם בזה די"ל דקאי בשיטת הר"ח דנ"מ בין מקצת מקומו מסויים או לא דבאינו מסויים כלל אינו קונה שביתה ודאי ורק יש לו ממקומו עד האילן מכח ממ"נ כנ"ל ובמקצת ביתו מסויים קונה שביתה שם ויש לו אף מאילן ולהלן אבל לענין קניית שביתה במקומו כשלא סיים שביתתו וכ"ש היכא שהרחיק שביתתו בפירוש חוץ לתחום אינו מוכח כלל מהרי"ף דס"ל כן ופשטיות הסוגיא בדף נ' ע"ב דבהרחיק שביתתו תרי אלפי וארבע גרמידי ממקום רגליו לא יזוז ממקומו מוכח להיפך וכן הוא בפיר"ח שם ונ"ל שמה שכתב המחבר וכן דעת הרי"ף בזה בכונה כתב כן דהיינו רק בשני דינים האחרונים [שהוא מימרא דר"ה שם] שהעתיקם הרי"ף בהלכותיו אבל בשני דינים הראשונים שהעתיק משם הרמב"ם דקנה שביתה במקום שהיה עומד בו כשחשיכה אין לנו ראיה מהרי"ף דס"ל כן דאפשר דס"ל רק דלא קנה שביתה שם להיות מותר מעבר להאילן אבל גם מעבר לרגליו ס"ל דאינו מותר וכדעת ר"ח הנ"ל:

* ודוקא לבא בדרך התירו לו - ואפילו אם יש בידו פת סגי ליה במה שיאמר שביתתי במקום פלוני כיון שיצא מעירו ע"ד שלא לערב [ר"ל זה מקרי בא בדרך] כ"כ א"ר בשם מלבושי יו"ט וכדעת הרשב"א המובא בב"י וכתב הב"י שכ"מ ג"כ מהרמב"ם דסבר הכי [וכ"ה ג"כ משמעות הר"ח והריא"ז המובא בשה"ג וכ"כ הריטב"א] ודלא כרש"י דסבר דבעינן תרתי בא בדרך ואין עמו פת ובדרישה כתב דגם רש"י מודה להרמב"ם ורשב"א עי"ש וכן מוכח מפשטיות הסוגיא דרק אם אחז בדרך יכול לומר שביתתי במקום פלוני ומשום דרובא אין לו פת לא פלוג רבנן וכעני חשוב אף שיש לו פת אצלו וכמש"כ הריטב"א ועיין לקמיה בסי' ת"י בבה"ל בס"א:

ביאור הלכה סימן תי

==================

* ויקנה בו שביתה - עיין במ"ב שכתבנו אמנם דעת הרבה פוסקים וכו' כיון דאנן סהדי וכו' כ"ז הוא לשון רש"י והפוסקים ומש"כ באותו מקום שרגיל לקנות וכו' כן כתב הרשב"א בחידושיו ועוד כתב הריטב"א וז"ל לא אמר ר' יוסי בר' יהודה אנן סהדי שרוצה לקנות שביתה וא"צ אמירה אלא לזה דוקא שיצא מעירו והיה מכיר אילן וגדר מסויים באמצע ראוי לקנות שביתה אבל במי שאינו מכיר באמצע שום מקום מסויים לקנות שביתה ולא היה דעתו מעולם על מקום מסויים לקנות שביתה האיך יקנה לו שביתה עכ"ל וכעין זה כתב ג"כ הרשב"א בחידושיו:

* במה דברים אמורים בעני וכו' - עיין מש"כ במ"ב והח"א כתב דאף בעני אין להקל כשיושב בביתו לומר שביתתי במקום פלוני כ"א כשהחזיק בדרך ובעשיר אף בשהחזיק בדרך אין להקל כ"א כשבא בדרך ממש והוא לכאורה פלא דמנין לו כ"ז ולומר דפירש כן דברי השו"ע דהא בד"א אדלעיל קאי הוא דבר בדוי דהלא דברי השו"ע נובע מדברי הרמב"ם ודעת הרמב"ם דאפילו בביתו מותר העני לומר כידוע בפוסקים. ונראה דכתב זה בדרך הכרעה דלא רצה לפסוק כדעת הרמב"ם שיהא מותר לעני אפילו בביתו לומר שביתתי במקום פלוני אף דיש לפרש כן גם דעת הרי"ף שכתב בסתמא דבעני הקילו וכפשטיות לשון הש"ס ולא הזכיר כלל שצריך שיהא בדרך דוקא וגם ברז"ה מבואר כן להדיא ע"ש מ"מ רוב הפוסקים חולקין על זה והוא הר"ח [שהביא הריטב"א בשמו ובפירוש ר"ח שלפנינו לא נמצא ד"ז] ורש"י ורבינו יונתן [בפירושו במשנה] ואו"ז וכתב כן בשם רשב"ם וכן הוא דעת הרשב"א והריטב"א ורבינו ירוחם ולדבריהם כל שהוא בביתו לא חשיב עני לעולם כי לא מצוי עני שלא יהיה לו מזון שתי סעודות ולכן לא פלוג רבנן ורק בדרך. אמנם לענין החזיק בדרך שהחמיר הח"א שהצריך שיהא גם עני דוקא לכאורה הוא נגד כל הפוסקים דהרמב"ם גופא לא ס"ל כן וכנ"ל וכל הראשונים הנ"ל כולם סוברים דבהחזיק בדרך אף עשיר כעני חשוב ומשום דרוב העומדין בדרך אין פת מצוי להן וכמש"כ הר"ח וכן הוא משמעות הש"ס דקאמר איהו כיון דנפק לאורחא הו"ל עני אמנם מ"מ אין דברי הח"א דחויים מהלכה משום דעיקר החזיק בדרך לדעת הרבה פוסקים הוא דוקא כשיצא שלא ע"מ לערב וכמש"כ במ"ב והוכיחו כן מלשון הש"ס דקאמר מי שהיו לו שני בתים בשני תחומי שבת דמשמע דוקא כשהחזיק בדרך כדי להגיע לבית אחר שיש לו במקום אחר ואח"כ נמלך לחזור וללון לע"ע בבית דאז יש לחשבו כבא בדרך אבל ביצא ע"מ לערב לא חשוב כבא בדרך אלא הרי הוא כיושב בביתו שצריך לערב בפת דוקא מפני שפתו מצויה לו בביתו ולכן דעת הח"א דיש לחוש לדעת כל הני רבוותא ואין להקל בזה עכ"פ אלא הרי הוא כיושב בביתו שצריך לערב בפת ובצירוף דעת הרמב"ם והרז"ה הנ"ל דבעני מותר אפילו בביתו ונכון הוא [ובספר גאון יעקב כתב דאף להרמב"ם וכן לתוספות ורמב"ן עכ"פ צריך שיצא ע"מ להחשיך שם ואח"כ ללכת למקום השני ולא ביצא לקנות שביתה ולחזור וללון בביתו ולשון השו"ע נמי יש ליישב באופן זה] אכן בבא בדרך ממש בודאי קונה שביתה באמירתו אף שיש בידו פת וכמו שכתבנו לעיל בסוף סימן ת"ט:

* החזירו חבירו הרי זה החזיק וכו' - כאן לא הזכיר או שחזר מעצמו כבסעיף הקודם ואפשר דבדוקא נקט דבס"א שהחזיק ממש בדרך אף שחזר מעצמו קנה שביתה אבל כאן שלא ירד רק מן העליה אפשר דדוקא כשהחזירו חבירו ולא מעצמו ובריטב"א כתב בהחזיק בדרך דוקא בהחזירו חבירו ולא מעצמו דהתם אמרינן דנמלך הוא מ"מ אף להרמב"ם י"ל דרק בהחזיק ממש בדרך מקיל גם בחזר מעצמו אבל ביצא רק מפתח ביתו מודה להריטב"א וכפשטיות לשון העובדא דמייתי שם בגמרא מרב יהודא דמיירי שם בהחזירו חבירו ובח"א משמע דגם בזה מקילינן אף בחזר מעצמו וצ"ע לדינא:

* כיון שגמר בלבו והחזיק בדרך כו' - הנה בסוף סימן הקודם ריש סי"א כתב ואמר שביתתי תחתיו בעקרו כו' וכן הוא לשון המשנה ולא כתב דגמר בלבו נמי מהני ולכאורה כ"ש הוא שם דמהני גמר בלבו אכן י"ל דשם גרע לענין זה דכאן שהחזיק בדרך ע"ש ע"מ לקנות שם שביתה [או ע"מ לילך לעיר אחרת לדעת ש"פ ואף דלבסוף חזר לע"ע ללון בעירו ג"כ אנן סהדי דכונתו לקנות שם שביתה וכנ"ל] יציאתו מוכחת על כונתו לקנות אבל התם דמיירי כשהולך בדרך מכבר אין כוונתו מוכחת מתוך מעשיו וע"כ צריך שיאמר בפיו דוקא ומצאתי אח"כ שכ"כ בתו"ש אכן באמת גם שם אין כאן מעשה המוכיח על הכוונה כדאמרינן בעירובין ל"ח בגמרא דלמא חמרא אירכס ליה עי"ש וכן מוכח מהרשב"א בחידושיו דף נ"ב ד"ה ורב יוסף אמר וכו' עי"ש וכן מורה פשטיות לשון הרמב"ם פ"ז מהלכות עירובין הלכה ג' ע"ש דגם בבא בדרך מהני כונה ועיין בתוספות דף מ"ט ע"ב ד"ה ואמר שכתבו והא דנקט ואמר אטו כשאומר שביתתי במקום פלוני דמשמע לכאורה מזה דסברי דהתם בעי אמירה דוקא אפשר דפליגי אהרמב"ם או דמחשבה כדי לקנות ג"כ כאמירה דמיא ולאפוקי באומר שביתתי במקומי דשם א"צ אפילו הכונה כדי לקנות שביתה וכדלעיל בסימן ת':

* אלא כיון שגמר בלבו וכו' - זהו לשון הרמב"ם וכ"כ הרא"ש בפרק מי שהוציאוהו אות י"ג דעשיר העומד בעירו ומחשיך על התחום בעינן שיכוין לקנות שביתה ע"ש ואינו ואינו דומה לסימן ת' הנ"ל לענין ישן דשם הלא בא בדרך וקונה שביתה ממילא במקומו שהוא שובת לאפוקי בזה שהוא עומד בעירו ורוצה לחזור וללון בעירו אלא שהיה בעידן חשיכה על התחום בעינן שיכוין לקנות שם שביתה ופשוט:

ביאור הלכה סימן תיא

===================

* ונשאר וכו' - עיין במ"ב מש"כ לחלק מהא דסימן ת"ט דכשעומד בביתו ודאי ניחא ליה דליקני וכו' ולטעם זה אפילו הניח בעצמו העירוב חוץ לתחום ג"כ ניחא ליה דליקני שביתת ביתו כשלא יחול העירוב שהניח מחוץ לתחום ומשא"כ לפירוש הי"א שהובא במ"ב והוא דעת הרבינו יונתן אם הניח בעצמו העירוב חוץ לתחום לא יזיז ממקומו. והנה ראיתי בלבוש שמשום דעת רבינו יונתן עם רש"י דהיינו שגם רבינו יונתן יסבור שכשהוא בתחום ביתו אפילו הניח בעצמו העירוב חוץ לתחום ג"כ לא אבד שביתת ביתו ולענ"ד א"א לומר כן בדעת רבינו יונתן ע"ש בד"ה חוץ לתחום ס"ד. ודע דבאור זרוע איתא שגם רב אחאי גאון ורבינו שמואל בין נטרונאי ג"כ פליגי על רש"י בזה ודעתם דכשהניח בעצמו חוץ לתחום אבד ג"כ שביתת ביתו ולא יזיז ממקומו והטעם בעניננו הוא משום דנעשה ע"י שליח וכסברת רבינו יונתן ע"ש [ועיין בהג"ה דבריהם אלא שקיצר מאוד] וכן הוא ג"כ דעת ראב"ן והובא בא"ר בסימן ת"ח ומ"מ למעשה נראה דיש להקל כסברת רש"י שכן העתיקו הרמ"א להלכה בסימן ת"ח ס"ד וכהרב המגיד ואף דמהרמב"ם שמציין שם אין ראיה מוכרחת דיסבור כן שלא כתב רק שאינו עירוב ומ"מ אפשר דאבד שביתת ביתו ג"כ כי הראה שלא ניחא ליה מ"מ אין להחמיר שכן הוא ג"כ דעת התוספות בדף מ"ט ע"ב ד"ה ואפילו ע"ש וכן הוא ג"כ דעת הריטב"א כרש"י:

ביאור הלכה סימן תיג

===================

* המערב לרבים וכו' - עיין בפמ"ג שכתב דכשמקבץ לעירובי תחומין א"צ להניחם בכלי אחד. ופלא דברמב"ם פ"ו מה"ע מבואר להיפוך:

* לכל אחד - ופשוט דאפילו אין בו מזון שתי סעודות לכל בני העיר רק למקצתן ג"כ יוכל לערב אך שיאמר שאני מניחו לעירוב בשביל כל מי שירצה מבני העיר לסמוך עליו דאז בודאי סגי שיהיה השיעור רק לפי חשבון האנשים שילכו על סמך העירוב. ועיין לקמיה:

* וצריך להודיעם - ואם הודיע לכל בני העיר וכולם נתרצו לסמוך ע"ז אבל לא היה שיעור מזון שתי סעודות לכל אחד יש לעיין אם אפילו מקצתן יכולין לילך כיון שהוא זיכה ע"י אחר לכולן נמצא דכולן יש להן חלק בעירוב פחות מכשיעור ולא מהני או דנימא דמה שהודיע לכל בני העיר לא היה כונתו רק מי שירצה לסמוך על עירובו יוכל לסמוך וכן הזיכוי היה ג"כ בכונה זו ונמצא דכשילכו למחר איזה אנשים עמו על סמך העירוב נאמר דהוברר למפרע דעל אלו האנשים היה הכונה וצ"ע:

* וכל מי שהודיעו מבעוד יום וכו' - הנה לפי המתבאר בסימן זה נראה פשוט דכשבא אורח בע"ש קודם חשיכה אצל אחד הדר בישוב ואותו בעה"ב הניח עירוב שיוכל למחר לילך להתפלל במקום שיש מנין בסוף ד' אלפים אמה לא יוכל האורח לילך למחר עמו על סמך העירוב אפילו יש בו שיעור מזון ב' סעודות גם בשבילו אא"כ זיכה לו מבע"י ע"י ק"ס שיהיה לו חלק בהעירוב שהניח קודם בואו וצריך שיאמר האורח בזה העירוב שמונח שם יהיה מותר לי לילך למחר אלפים לכל רוח ממנו והלאה [וזה מהני אף שלא היה שם במקום הנחת העירוב ומוכח ממה שכתב הפמ"ג בסימן ת"ט דאם הניח השליח העירוב ולא אמר כלל ואמר בעה"ב בביתו בזה העירוב שמונח שם אהיה מותר לילך למחר מהני ע"ש] ובעו"ה הרבה נכשלין בזה דהיינו אם אחד מבני הישוב מניח עירוב על סמך זה הולכין כמה אנשים אף שלא זיכה בשבילן ולא עירב עליהם כי ע"פ הדין צריך לפרט האנשים שמערב בשבילן וכדאיתא ברמב"ם פ"ו בסופו וז"ל אם אחד מערב ע"י רבים אומר בזה העירוב יהיה מותר לפלוני ופלוני או לבני מקום פלוני או לבני עיר זו להלך ממקום פלוני אלפים אמה לכל רוח עכ"ל והעתיקו בשו"ע סוף סימן תט"ו אכן אם היה יודע בשעה שהניח העירוב שיבוא היום אצלו אורח פלוני על שבת יוכל לזכות ע"י אחר גם בשבילו ומפרט בשעת הנחה שבזה העירוב יהיה מותר לו וגם לאורח פלוני לילך ממנו והלאה אלפים אמה ומודיע לו כשבא שהניח העירוב גם בשבילו. ואם מניח העירוב בשביל כל בני הישוב שסביבו יזכה לכולם ע"י אחר ובשעת הנחת העירוב יאמר ג"כ בזה העירוב יהיה מותר לי וגם לכל בני היישוב שסביבי לילך וכו' אך שיהיה בו מזון שתי סעודות לכל אחד ויודיעם מבע"י שהניח עירוב בשבילם:

* מבע"י - עיין מ"ב בשם הפמ"ג. ופשוט דהוא רק לדעה ראשונה בסימן תט"ו ס"ג אבל לפי מה שכתב שם בס"ד דיש חולקים וס"ל דאפילו בדיעבד לא הוי עירוב ממילא בעניננו מבעוד יום הוא לעיכובא כן מוכח בריטב"א עי"ש וכן מוכח מהמשנה דקאמרה הטעם משום שאין מערבין משתחשך וא"כ אם נסבור דביה"ש ג"כ אין מערבין ממילא לענין זה ג"כ לא מהני ביה"ש:

* לכל שבתות השנה ואמר איזה מהם וכו' - ופשוט דאם לא התנה לאיזה מהם שארצה אין יכול לילך כ"א לצד עירובו אם לא שביטל להעירוב מבע"י:

* שארצה אלך וכו' - היינו שבשבת שלא ירצה יהיה כבני עירו ולא יקנה לו העירוב להפסידו אלפים אמה שבמערב [רש"י]:

ביאור הלכה סימן תיד

===================

* הקטנים - מיירי שהיו ביותר מבן שש דעד אותו העת הם נגררים אחר אמן [ותלוי הדבר בה אם היא עירבה או שעירב בעלה עבורה גם התינוק מותר] וכדלקמיה בס"ב:

* אפילו אינם סמוכים - אפילו לדעת הי"א בסי' שס"ו ס"י דקטן שאינו סמוך על שלחנו אינו שייך לגבי אביו ויוכל לזכות על ידו הכא שאני והטעם כמו שכתבתי במ"ב וכן מה שכתב לקמיה לענין בן גדול אפילו סמוך ג"כ ר"ל אפילו לדעת הי"א שם דכיון שהוא סמוך על שלחנו נטפל לגבי אביו ואינו יכול לזכות על ידו אפ"ה הכא לענין עירוב כשהוא מוחה אין האב יכול לערב בשבילו:

* אינו כלום - ר"ל שעירובו מה שהניח בשבילם קיים כדי לחנכן במצות ולא מה שהניחו הם עירובן לצד אחר ונ"ל דאף שבברייתא משוה בנים קטנים לעבדים כנענים לענין עירוב מ"מ לפעמים יש חילוק ביניהם דהיינו אם האב לא הניח עירוב כלל ואחר הניח עירוב בשבילם לאיזה צד עירובו קיים משא"כ לענין עבדים כיון שמשועבדין לו לילך ולשמשו במקום שהוא הולך והוא אינו רוצה במה שהניחו לצד אחר [דעי"ז אין יכולין לילך מעבר לבית כלום] אין עירובן חל:

* העברים - עיין לקמיה דאפילו לא הסכימו בהדיא אלא ששמעו ושתקו ואפילו השמיעה היה משחשכה ג"כ מהני כמו שכתבו הפוסקים משום דמסתמא נתרצו במה שעשה אדונם. ומסתפקנא אם ה"ה כן לענין משרת בזמנינו דאפשר דוקא עבד עברי וכן שפחה העברית משום דגופן קנוי לאדוניהם אבל משרת אפשר דדמי לאיש אחר בעלמא דבעינן דוקא שיודיעו מבעוד יום כמו שכתב בסימן תי"ג:

* אינו מערב עליהם אלא מדעתם - ודע דאפילו נתרצו בהדיא לעירובו שהניח בשבילם אינו מועיל כלל דעדיין לא יצא העירוב מרשותו אא"כ זיכה להם בעירוב ע"י אחר או שהגביהו בעצמו ובעו"ה הרבה אנשים טועין בזה וסוברין שכיון שבעה"ב הניח העירוב מותרין כל ב"ב לילך על סמך זה:

ביאור הלכה סימן תטו

===================

* ואם עירב עירובו עירוב - עיין במ"ב והנה לפי מה שכתבנו לקמיה דרוב פוסקים ס"ל כהיש חולקין דבסמוך ממילא כאן אפילו בדיעבד אין עירובו עירוב ומ"מ נ"ל אם הניח הע"ת בבין השמשות דר' יהודה דלר' יוסי זה הזמן הוא עדיין יום גמור [כבשבת ל"ד ע"ש] יש להקל:

* נאכל עירובו בין השמשות - נסתפקתי אם נאכל בבין השמשות דר' יהודה דמתחיל תיכף אחר שקיעה נמי מהני או דוקא בבין השמשות דר' יוסי דהוא אחר דשלים ביה"ש דר' יהודא אבל הא לא מספקינא במי שהניח ביה"ש אי דוקא בביה"ש דר' יהודה או אפילו בביה"ש דר' יוסי שהוא זמן מועט מאוד קודם צה"כ דודאי מסתברא דאפילו בביה"ש דר' יוסי דמעיקר הדין בודאי הלכה כר' יוסי נגד ר' יהודה כדאמר הגמרא [פסחים דף ב'] והא קי"ל דעד צה"כ יממא הוא אלא דמחמרינן כר' יהודא לענין שבת וכדאמר הגמרא הלכה כר' יהודה לענין שבת וע"כ לענין עירובי תחומין בודאי יוכל לסמוך ע"ד ר' יוסי כנלענ"ד:

* ויש חולקים - הנה מלשון המחבר משמע דמעיקר הדין תפס כדעה ראשונה דהוא דעת רש"י והרמב"ם והרה"מ שעומד בשיטתו ולא כדעת תוספות והרא"ש ולענ"ד צע"ג דהנה מצינו תשעה ראשונים דסברי דאפילו בדיעבד אין עירובו עירוב כשעירב ביה"ש והם הר"ח והר"ת והרשב"א [המובא בתוספות] והרמב"ם [שכתב בהדיא בחידושיו דהעיקר כהר"ר דמימרא צא וערב ועירב ביה"ש הוא כפירוש ר"ח דקאי רק אעירובי חצרות] והרשב"א בחידושיו והרא"ש [שהביא דעת ר"ח לדינא כדמוכח מהרמזים] והריטב"א בעירובין דף ע"ו והר"ן בשבת סוף פ"ב והמרדכי בפרק בכל מערבין והיה לו להביא דעה זו לעיקר והדעה ראשונה בשם יש אומרים וצ"ע לדינא. ודע עוד דלדעת המחמירין לענין תחומין לענין זמן ביה"ש יש פלוגתא דרבוותא לענין אם נאכל עירובו בין השמשות דדעת הרשב"א בעל התוספות [בשבת ל"ד] אם חזינן דנאכל עירובו בין השמשות אין שייך בזה לומר חזקת כשרות [דדוקא אם יש לנו ספק אם נאכל מבעוד יום או משחשיכה או בתרומה מתי נטמאה תלינן להקל דנטמאה משחשיכה דהעמידנה על חזקתה שהיתה טהורה עד עתה או שהיתה קיימת עד עתה משא"כ היכא דחזינן בין השמשות שנתקלקלה הוי כמו שהניח בין השמשות דאנו דנין על הזמן ההוא ולא שייך בזה חזקת כשרות] אבל דעת הרשב"א בחידושיו לעירובין דף ע"ו והריטב"א שם דנאכל עירובו בין השמשות אף בתחומין תלינן להקל דדמי זה לתרומה ספק נטמאה מבעוד יום או משחשיכה ע"ש ואמינא לנפשאי דסברתו הוא דכיון דספק לנו אימת נאכל תלינן דבודאי היה קיים העירוב עד זמן שצריך להתקיים מדינא:

ביאור הלכה סימן תטז

===================

* ובליל ב' כל בין השמשות - עיין בסימן תט"ו ס"ג:

* ולמחר מוליכו - לכאורה כיון שהולך בעצמו ויושב עד שתחשך למה לו לקחת הפת הלא ממילא קנה שביתה בישיבתו שם דהלא אמרינן דאם עירב בפת בראשון יכול לערב ברגליו בשני כמש"כ בסוף הסעיף וברבינו יונתן מצאתי שהעיר בזה על המשנה ורצה לומר בתירוץ אחד דעד כאן לא אמרינן דיכול לערב ברגליו בשני אלא כשנאכל הפת אבל הפוסקים לא הביאו זה ואדרבה מלשון המחבר אם רצה לערב בשני ברגליו משמע דברצונו תלוי ונראה דע"י שליח מיירי וגם בתחלה שכתב כיצד הוא עושה מוליכו וכו' הכונה ג"כ ע"י שליח דע"י עצמו כיון שיושב עד שתחשך א"צ להפת אך ביום הראשון אפשר משום דחושש שמא למחר יכבד לו לילך בעצמו לערב ברגליו [דברגליו לכו"ע לא מהני לשני הימים היכא דשתי קדושות הן] וע"כ לוקח אתו פת פן ימצא מקום המשתמר להניחו שם ויוכל להניחו שם לשם עירוב בהדיא על שני הימים:

* מפני שאסור לעשות שום הכנה מיו"ט לשבת וכו' - עיין במ"ב דה"ה לענין שני י"ט של גליות והנה כ"ז לענין לכתחלה אבל בדיעבד אפילו כשעירב בפת וקרא עליו שם עירוב ביו"ט ראשון של גליות לצורך מחר [דהיינו שהניחו על תנאי אם היום קודש ולמחר חול אין בעירובי כלום ואם היום חול ולמחר קודש אני מניחו לצורך עירוב] בדיעבד מהני דדוקא לענין משבת ליו"ט או מיו"ט לשבת מחמרינן אפילו בדיעבד כשעירב בפת שלא עירב מאתמול אבל לא לענין יו"ט של גליות [א"ר בסימן תקכ"ח ס"ב ע"ש טעמו והביאו הפמ"ג]:

* שא"צ לומר כלום שכבר קרא וכו' - עיין בב"ח וט"ז דלכתחלה אסור לומר דהוא לשם עירוב למחר דבזה מוכחא מילתא דהניחו לשם עירוב ונראה כמכין דאף דא"צ לומר ע"י אמירתו גרע טפי ודומיא דרישא לענין מערב ברגליו דג"כ א"צ לומר ואפ"ה פסק בשו"ע דאסור לומר ע"ש וכ"כ הא"ר ומ"מ בדיעבד כשאמר דהוא לשם עירוב לא נתבטל עי"ז כיון דע"פ דין א"צ לומר אמירתו לא מבטל הדבר כ"כ הב"ח וא"ר [ובט"ז הדבר סתום ולפי מה שהגיהו היד אפרים נראה שגם הוא סובר כן]: