===================

* שואלין וכו' - בטור איתא שואלין ודורשין והוא כגירסת הגמרא דילן בפסחים דף ו' ובבכורות דף נ"ח וברי"ף הגירסא שואלין לבד וכן הגירסא בע"ז ובסנהדרין י"ב ולכאורה אין נ"מ בזה דכונה אחת הוא לישא וליתן בהלכות הפסח קודם הפסח וכן איתא ברש"י ר"ה דף ז' וב"ק קי"ג שהיו דורשין ברבים בהלכות הפסח קודם פסח ל' יום אכן בר"ן פ"ק דפסחים ופ"ק דמגילה אמר דמה שאמר שואלין היינו דבזה הזמן אם באו ב' תלמידים ואחד שאל בהלכות פסח נזקקין לו קודם דהוא בכלל שואל כענין אבל אין חיובא ללמוד ל' יום קודם ה"פ רק בפסח גופא וזהו מה ששנינו מרע"ה תיקן להם לישראל שיהו דורשין הלכות פסח בפסח וכו' לפיכך דייק כאן בלשון שואלין לבד ודבריו הן דברי הרשב"א בספ"ד דמגילה אבל כמה ראשונים פליגי עלייהו רש"י בכמה מקומות ותוספות בפ"ק דמגילה דף ד' והרוקח בכולהו מבואר להדיא דחיוב לדרוש מקודם בהלכות פסח שלשים יום וכן בעיטור העתיק הגירסא שואלין ודורשין וכן באו"ז העתיק דדורשין שלשים יום קודם וגם קשה מאוד דהלא בסנהדרין י"ב משמע להדיא דהאי שואלין דורשין הוא דקאמר הש"ס שם דהלא מפוריא דרשינן בהלכות הפסח דתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום וגם עיקר הענין מוכח כן דאלו מפני שנזקקין לתלמיד ששואל כענין לא שייך לומר דמשום זה יזלזלו בחמץ דאין כאן פרסום כלל בזה שמשיב לתלמיד כששואל וכבר ראיתי שעמד הב"ח על הר"ן מסוגיא דסנהדרין הנ"ל וכן הפרי חדש וכן בע"ת כתב דמסוגיא דע"ז דף ו' לענין קרבנות שם ג"כ לא משמע כדברי הר"ן. שוב מצאתי בשאלתות שכתב נמי בפשיטות וז"ל ותלתין יומין קמי פסחא דרשינן במילי דפסחא כדתניא שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום וביותר מבואר כן להדיא בהלכות גדולות וז"ל ומקמי פסחא בתלתין יומין מיבעי ליה לישראל למיגמר מילי דפסחא ואגמורי אנשי ביתיה דתניא שואלין בהלכות הפסח וכו' א"כ נמצא דעת הר"ן והרשב"א יחידאין הם נגד כל הראשונים הנ"ל [וגם בסוגיא גופא מרשב"ג מוכח דלאו להשיב לשואל לבד קאי ורק ללמוד ולזכור ההלכות ומרשב"ג נשמע לת"ק דלא פליגי רק לענין זמן אבל לא בעצם הענין אח"כ מצאתי שעמד בזה במטה יהודה] ומה דאיתא בסוף מגילה משה תיקן להם לישראל שיהו דורשין הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת וכו' כבר תירצו ע"ז המפרשים עיין ב"י וב"ח וש"א ובביאור הגר"א משמע דמפרש דאין הכונה דוקא על יום החג לבד רק על יום החג ועל כל הזמן שמקודם כפי שמבואר במקום אחר וכעין זה כתב ג"כ הב"ח [אלא שהוא כתב דלאחר שלמד ל' יום קודם שוב א"צ ללמוד בחג עצמו והרבה אחרונים חולקין עליו] והפר"ח והנה בח"י העיר דבר חדש לתרץ בזה קושית כל האחרונים דאיתא בירושלמי פ"א דפסחים ה"א שואלין בהלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג בבית ועד שואלין קודם לשלשים יום וכן איתא ג"כ בתוספתא דמגילה [וז"ל הפ"מ שם שואלין בהלכות פסח בפסח. כ"א ואחד בביתו אבל בבית ועד שמתקבצין הרבה בביה"מ ללמוד שואלין קודם לשלשים יום] וכן הפ"מ שם ג"כ כתב דהא דסוף פרק בני העיר שלא בבית ועד קמיירי דהיינו לכל אחד ואחד בביתו והא דשלשים יום קודם היינו בבית הועד וכעין של משה דהיינו בבית הועד אמנם בא"ר סתר דברי החק יעקב וז"ל כיון דבש"ס דילן בכמה מקומות [בפסחים ו' במגילה כ"ט ובסנהדרין י"ב ובע"ז ה'] מייתי הגמרא ברייתא זו בסתם שואלין קודם ל' יום ולא לישתמיט בחדא דוכתא לומר בבית הועד אלמא דלא ס"ל הכי לש"ס דילן וכן משמע לכאורה בע"ז שם וכ"פ הב"ח דמצוה לכל אחד להתחיל ללמוד ה"פ מפורים עכ"ל ובאמת בדברי הבה"ג הנ"ל שהעתקתי מבואר כדבריו. ועכ"פ בביהמ"ד בחבורות בודאי יש חיוב ללמוד שלשים יום קודם אף לדברי הירושלמי וכמו שכתב הפ"מ:

* י"ב חודש - ונותנין זה אף למי שיש לו מזון י"ד סעודות אף שלאיש כזה אין נותנין מקופה כמבואר ביו"ד בהלכות צדקה [מקו"ח]:

==================

* במנחה ההגדה - ובשם הגר"א כתבו שלא היה נוהג בזה משום דאיתא בהגדה יכול מבעוד יום וכו':

===================

* ולא יאכל - עיין מ"ב דפירות מותר אפילו הרבה והוא מוכח מדברי המ"א שדימה להא דסימן רל"ב ולכאורה משמע דאפילו כשהגיע זמן הבדיקה דהיינו צאת הכוכבים ג"כ מותר לאכול פירות אפילו הרבה דאין אסור אלא אכילת קבע שאפשר להמשך וישכח הבדיקה ולי צ"ע דהא אין דומה זה לשאר דברים ק"ש ותפלה שאין מצותה דוקא בתחלת הזמן ולכן לא גזרו אלא בסעודה קבועה שאפשר להמשך וישכח לגמרי משא"כ בזה דקבעו חכמים הזמן לכתחלה תיכף בתחלת הלילה כמ"ש הרבה פוסקים וא"כ השהייה גופא אף בלא אכילה אסור כשיגיע הזמן וע"כ נראה דבחצי שעה הסמוכה לצאת הכוכבים מותר לאכול פירות כמה שירצה אבל משהגיע הזמן אין להקל בשהייה רבה אפי' ע"י פירות וכן משמע בדה"ח שרק בהחצי שעה מקילינן לזה:

===================

* ואם יש עליו גובה וכו' מבטלו בלבו ודיו - עיין במ"א שהביא בשם ש"ג והוא מריא"ז דאם מפנה הגל אחר הפסח מותר אפילו באכילה וסיים ע"ז שכ"כ הרשב"א אלא שרב האי אוסר ולפי מש"כ הגר"א בסימן תל"ו גם רב האי מודה במפולת דמותר היכי שהבטול הוא בלי שום הערמה וכ"פ הא"ר להקל:

* א"צ לבדוק וכו' - דע כי המחבר סתם כהרמב"ם והרא"ש וכן הוא ג"כ דעת רבינו יונה והסמ"ג שפסקו כולם כדעת רב בגמרא אמנם באמת לאו מילתא ברירא היא דבאורחות חיים הובא שדעת רב שרירא גאון ורב האי בנו ורי"ץ גיאות ורבינו אפרים כשמואל [דס"ל שצריך לבדוק השורה עליונה הרואה את הפתח ואת הקורה כרב והשניה שלפנים הימנה הרואה את התקרה לבד] וכן פסק בר"ח שלפנינו [אכן מה דאיתא שם בסוף דבריו אלו שניהם בודק משמי קורה ועד הקרקע ותדע דאם נפרש דבריו כפשוטו מאי ודיו דקאמר הלא א"כ שמואל מחמיר יותר מדרב] וכן הוא ג"כ דעת בעל העיטור כשמואל וגם הרמב"ם גופא בפירוש המשנה פסק כשמואל וכן בביאור הגר"א משמע ג"כ שמצדד כשיטה זו והביא שם שכן הוא ג"כ דעת הראבי"ה [אכן מה שהביא שם שכן היא גם כן דעת הרי"ף בהגהת הב"ח מקיף על אלו השורות שברי"ף שאינם מהרי"ף ע"ש] וקשה לדחות דעת כל הני רבוותא הנ"ל ובפרט שהרמב"ם גופא לא ברירא ליה ד"ז כולי האי וכנ"ל:

===================

* אם יטלנו עכבר בפניו - ולא אמרינן דעכבר אכלתו דספק אכילה אינו מוציא מידי ודאי חמץ [גמרא]:

* או יניחנו בתיבה מקום שאין עכבר יכול לבוא - ר"ל דסתם תיבות חתורות הן אצל עכברים כמ"ש בחו"מ סימן רצ"א סי"ג בהג"ה ולכן דקדק וכתב מקום שאין וכו' היינו שיזהר להניח שם באופן שהעכבר לא יוכל להגיע לשם [הגר"א ונסתלק בזה קושית הבה"ט]:

* אבל בשאר לשונות וכו' - ולפ"ז ה"ה אם אומר לה"ק ממש צריך להזכיר חמץ ושאור דשני דברים הן [דרק לשון חמירא כולל שניהם] וכמבואר בב"י ובביאור הגר"א מפקפק על כל זה דבירושלמי אמר דצריך שיאמר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל הרי שלא הצריך לומר גם שאור:

* שלוחו וכו' - ואין לעשות קטן לשליח [פמ"ג]:

* חמצו של פלוני וכו' - עיין ט"ז שרוצה לומר דא"צ לזה משום דמסתמא נתנם לו במתנה ולא העתקתיו במ"ב דכמה אחרונים השיגו ע"ז דבמה זכה השליח בחמץ:

* יהא בטל - עיין במ"ב מה שהעתקנו בשם המ"א וש"א דדוקא כשצוהו לבטל אבל אם צוהו לבדוק אינו יכול לבטל ובספר מגן האלף מפקפק ע"ז דלמה לא יבטל הלא מסתמא עשאו שליח לבדוק כנהוג וע"כ מצדד שיבטל השליח עכ"פ דשמא סמך המשלח עליו וגם המשלח צריך לבטל ובל"ז אינו מועיל וע"ש עוד מה שכתב בזה אח"כ מצאתי שגם הגר"ז מפקפק על דברי המ"א דמסתמא כונתו גם על הבטול ומ"מ נראה דכל זה אם נסע בדרך ועשה שליח קודם נסיעתו לבדוק חמצו אבל כשהוא בביתו ומבקש לאחר לבדוק בודאי צריך לבטל בעצמו אם לא שצוהו בהדיא על הביטול ג"כ:

* שתבטל אשתו - עיין מ"ב והוא מהמ"א. ודע דעיקר הדין של בטול אשתו במקום שלא צוה אותה ע"ז מפקפקים האחרונים בזה ומ"מ במקום הדחק יש לסמוך ע"ז דאשתו כגופו לענין זה ומסתמא כמו שנתן לה רשות דמי כן משמע מביאור הגר"א וכ"כ בבגדי ישע ומור וקציעה ודה"ח ולפי דבריהם לכאורה תוכל לעשות ג"כ שליח וכ"כ בשע"ת בשם הרמ"ע וכ"כ בדה"ח מ"מ לכתחלה טוב יותר שתבטל בעצמה כמו שכתבתי במ"ב ובפרט שיש מחמירין בזה עיין עט"ז ומקו"ח:

===================

* זקוק לבדוק - ואם שכח ולא בדק עיין מג"א סק"ה שכתב דאפשר דצריך לחזור לביתו או לשלוח שליח שיבדוק ועיין בבית מאיר שדעתו דאם שכח מלבדוק והלך תוך ל' מיד שנזכר דלאו שפיר עבד מבטל חמצו ודי וכן מוכיח החק יוסף מלשון השו"ע סוף ס"ב דאם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח [וכ"ש דאם מבטלו תיכף דמהני כדמוכח בב"ח שם] ולא הזכיר שיחזור לביתו או שישלח שליח ואף דשם מיירי קודם ל' דעתו דה"ה תוך ל' ע"ש אכן כ"ז בספק חמץ אבל אם יודע שיש שם חמץ ידוע כביצה ויותר משמע מהבית מאיר דמסכים עם המ"א אכן אם נוגע לו ד"ז להפסד מרובה כשיחזור לביתו או שישלח שליח כתב בספר מגן האלף דאין מחויב ודי בביטול דדמי להולך לדבר מצוה בסימן תמ"ו ע"ש וכן בהולך להציל מן הנהר או מן הדליקה שרי ליה לבטל בלבו והכא נמי כה"ג ע"ש:

* ולא יברך אז וכו' - עיין מ"ב הטעם וכן הוא דעת הלבוש וע"ש אמנם דעת הב"ח דבתוך ל' יום צריך לברך ורק היכי שצריך לבדוק קודם ל' יום א"צ לברך ודעת הפ"ח דלעולם צריך לברך כיון דחייבוהו חכמים לבדוק. ומסתימת המ"א והט"ז וש"א משמע דתפסו כדעת הג"ה דלעולם א"צ לברך אכן מצאתי בחידושי הריטב"א וז"ל שם ודעת הרא"ה ז"ל דכל שזקוק לבער מברך על הביעור ונראין הדברים תוך ל' יום דוקא הרי דדעת הרא"ה כהפר"ח ודעת הריטב"א להכריע כהב"ח וצ"ע למעשה:

* שיש חטים מחומצים - עיין מה שכתבנו במ"ב דאם הניח החטים ואח"כ נתחמצו וכו' הוא ממ"א ובא"ר מפקפק עליו דגרע ממפולת מפני שדעתו למכור בורו לאחר הפסח ובטולו אינו בטול גמור וע"כ צריך לפנותו ובבית מאיר משמע כהמ"א:

* אם נעשה האוצר ל' יום וכו' - ובתוך שלשים יום אם רוצה להניח אוצר של חטים אפילו אם אינו ידוע לו אם יש שם חטים של חמץ בקרקעיתו של הבור כיון שרגיל להמצא שם חטים לחים דינו כעושה את ביתו אוצר וצריך לכבד אותו מקום ולבדוק לאור הנר קודם שמניח האוצר שם [ח"א ופשוט]:

* אסור ליהנות וכו' - עיין מ"ב הטעם והוא מהרשב"א בתשובה דכיון דכונתו בודאי לפנות אוצרו א"כ הרי הוא כמבטל ומכוין לזכות בו. ולכאורה צריך טעם דא"כ גם מתחלה קודם הפסח למה לא נחייבו לפנות דמה דשרינן במפולת הוא ע"י ביטול דוקא ולדעת הסמ"ק הביטול מדאורייתא דמדאורייתא אינו כמבוער וכשלא ביטל עובר בב"י ואף לרש"י ור"ן עכ"פ ביטול צריך (ועיין בסימן תל"ג מש"כ שהרמב"ן הביא שתי הסברות) ובלא ביטול מחויב לכתחלה לפנות המפולת ומאי נ"מ שהוא נעשה קודם ל' כיון שהחמץ קיים שם ואינו מבטלו אכן י"ל דאמנם אם לא היה אסור בהנאה הביטול אינו ביטול גמור שהרי טורח הוא לו לברור החטים המחומצים וכשימכור ימכר הכל ביחד א"כ אף שאומר שהוא מבטל אינו מועיל שהרי כונתו למכור אח"כ ולא יברור זה מזה ולכן אסרו בהנאה אחר הפסח וכיון דאסור בהנאה ויהיה מחויב לברור אח"כ המחומצים א"כ שוב ביטולו ביטול גמור הוא שהלא שוב לא יזכה בהמחומצים מחמת איסור הנאה ולכן א"צ לפנות מתחלה כנ"ל בביאור הענין ובזה יתיישבו דברי המ"א מקושית הא"ר הנ"ל והעיקר כהמ"א וכדמשמע גם מהבית מאיר שהסכים כן לדינא:

* כך ביחד - ר"ל שא"צ לבדוק אם ישנן שם מחומצים כדי להשליכם שלא ליהנות מהם דהא אפילו אם ימצא ג"כ מותר משום ס"ס כמ"ש במ"ב:

===================

* על המשכיר לבדוק - ומ"מ אם אינו בעיר על השוכר לבדוק וכדמוכח לקמן ס"ב וס"ד. אחרונים:

* שואלו אם בדקו - ונראה לכאורה דהכא כשאומר לו שבדקו אין צריך שוב לבטל דכיון דקי"ל הבודק צריך שיבטל מסתמא עשה כן ומדוקדק בזה לשון המחבר שכתב דהשאלה אם בדקו ולא אם בטלו אבל באמת זה אינו מוכרח דלכתחלה צריך לשאול ע"ז פן לא קיים כדין דומיא שצריך לשאלו על הבדיקה אף שחזקתו בדוק מן הדין ומ"מ בדיעבד אם לא שאלו על הביטול וליתיה עוד קמן דלישייליה נראה דיכול לסמוך ולומר דמסתמא בטלו וכנ"ל דכיון שבדק תו הביטול הוי מדרבנן וכמ"ש הר"ן בריש פ"ק ויש לסמוך להקל ולהכי לא הזכיר המחבר השאלה על הביטול משום דאינו כ"כ לעיכובא וכנ"ל:

* ומבטלו וכו' - דבגמרא הוא בעיא דלא איפשטא לענין בדיקה ולהכי כתב הרא"ש דיבטל בלבו כדי שיצא ידי חובתו מדאורייתא דתו הוי הבדיקה רק מדרבנן וסומכין להקל בספיקא ועיין בפמ"ג שמפקפק לענין ביטול אכן באמת נמצא זה עוד גם בחידושי מהר"ם חלאווא וברבינו מנוח:

* בלבו - הנה ידוע שיש דעות אי ביטול סגי בלב או דוקא בפה ועיין בביאור הגר"א שהסכים להלכה כלשון המחבר דבלב סגי:

* וי"א דצריך להחזיר וכו' - עיין בפר"ח שכתב דהמחבר וגם הג"ה לא מיירי כ"א בסתמא או שאמר המשכיר שהוא בדוק והשוכר שתק אבל אם התנה השוכר עמו בהדיא ע"מ שיהא בדוק הוי בטול מקח לכו"ע ומה שכתב בהג"ה שהוא מדברי הרה"מ בשם הרמב"ן הואיל והתנה עמו בהדיא ל"ד קאמר אלא ר"ל שהמשכיר אמר שהוא בדוק ומסתמא גם דעת השוכר היה באופן זה לשכור והנה כוון בזה לחדושי מהר"ם חלאווא (שהיה מתלמידי הרשב"א) שכתב בהדיא כדבריו לדינא אכן בפירוש דברי הרמב"ן שהעתיק הרה"מ ראיתי בחדושי הריטב"א (שהעתיק שם ג"כ דברי הרמב"ן בארוכה) שהרמב"ן מפרש הסוגיא בהתנה השוכר ואפ"ה לא הוי מקח טעות דאמרינן דאין זה קפידא גמירא הואיל והוא מלתא דמצוה ולבסוף משלם לו ע"ש שוב מצאתי במקור חיים שכתב בפשיטות דהעיקר לדינא כפר"ח דאם התנה תנאי גמור הוי בטול מקח וע"כ צ"ע לדינא:

==================

* ואפילו חזר והפקידו ביד נכרי אחר - עיין בשאגת אריה סימן פ"ה שהסכים דבקבל עליו אחריות של חמץ נכרי והפקידו אצל נכרי אחר אף שהשני לא קבל עליו אחריות שרי בהנאה אחר פסח והעתיקו בשע"ת:

* כדי שלא ישכח ויאכלנו - מסתימת הפוסקים משמע דל"ד פת שאפשר לאכלו תיכף בנטילתו כמו שהוא אלא אפילו מיני חמץ שא"א לאוכלם כ"א אחרי אפיה ובישול ג"כ חיישינן שמא ישכח ויקחו ויבשלו וצריך מחיצה ול"א דאדהכי והכי יזכור שהוא חמץ וכ"מ קצת מלשון הרמב"ם שכתב שמא ישכח ויסתפק ממנו עיי"ש ועיין בספר אשל אברהם להגאון מבוטשאטש שכתב להקל בכגון זה אם הקמחים אינם ודאי חמץ רק חשש חמץ עיי"ש שמגבב איזה קולות בזה. ודע עוד דאפילו במקום שנוהגין איסור בפת עכו"ם ג"כ צריך מחיצה ול"א דבלא"ה בדילי מיניה דלא אמרו כן בש"ס אלא בחמץ של הקדש ומשום דהקדש חמירא דאית ביה מעילה וכולי עלמא זהירי ביה ולא כן בפת גוי שאינו אלא חומרא בעלמא כ"כ ר' מנוח וכן הסכים במאמר מרדכי שלא כרא"מ שרצה להקל בזה עיי"ש:

* עובר עליו אף המפקיד - עיין מ"ב. והרא"ש כתב עוד ואע"ג דכתיב בתיכם כיון דהשאיל לו הנפקד ביתו לשמירת ממונו דמפקיד קרינן ביה בתיכם דמפקיד ע"כ והוציא מזה הגר"ז בש"ע שלו דאם הניח אדם חמצו ברשות חבירו שלא מדעתו שלא השאיל לו מקום בחצירו להניח שם חמצו אינו עובר עליו מה"ת כיון שאינו מונח לא בביתו ולא ברשותו של בעל החמץ אלא שמד"ס חייב לבערו ועיין שם בקונטרס אחרון שמפקפק שם על דברי הט"ז שמוכח ממנו בהיפך מדעתו ועיין בפמ"ג במשב"ז ס"ק ד' שאין דעתו כן וכן במקו"ח ס"ק ה' ג"כ מצדד כט"ז וצ"ע:

===================

* ומשכנו בידו - עיין מ"ב לענין אם הקנו בקנין כתבנו להקל בשם כמה אחרונים וכתבו שיש מי שמחמיר והוא בפמ"ג וחשש לדעת רמ"א חו"מ סי' ר"ז סי"ד דמעכשיו לא מסלק אסמכתא בלי ב"ד חשוב אא"כ היה ת"י ומעכשיו וכמו שכתב הסמ"ע ס"ק י"ח עיי"ש ובאמת אינו מוכח שם כלל דבעינן ת"י רק דבעינן בתורת הלואה ושעשה לו טובה וכמו שמבואר בתוס' ד' ס"ו וברא"ש וכ"כ בפסקי תוס' וא"כ ה"ה הכא היה בתורת הלואה ושיעבד לו משכנו אף שמונח עדיין ברשותו אם לא שסובר דכאן גרע מחמת שמונח ברשות הלוה וצ"ע:

* אסור - עיין מ"ב במה שכתבנו דמחויב לבערו קודם הפסח והוא דעת כל האחרונים דלא כמג"א ועיין במקור חיים ובבגדי ישע וביד אפרים כתבו לקיים דברי מג"א. ותוכן דבריהם הוא כמעט אחד דאין צריך לבער ולהפסיד המשכון בידים ולהפסיד חובו ומוטב לו להמתין עד שיגיע הזמן שקבע לו העכו"ם ושמא ישלם לו חובו ויפדה משכונו ואם יראה אז שבעוד מעט יכלה הזמן והוא אינו פודה יכול אז למחול לו חובו ולומר הריני כאילו התקבלתי ודמי כמו שפרע העכו"ם ואיגלאי מילתא שהמשכון היה של עכו"ם ולא עבר בב"י אך אפשר דיש לחוש שמא ישכח לעשות תקנה זו קודם שהגיע הזמן ויבא לידי בל יראה אלא דבאמת יש לעשות תקנה זו בע"פ [דהיינו שימחול את החוב בפני ב"ד או בפני עדים שלא בפני העכו"ם דג"כ הוי מחילה וממילא אין המשכון שלו וא"כ אף כשיגיע הזמן ולא פדאו לא עבר על ב"י והמשכון ישאר ת"י כנ"ל בכוונת יד אפרים] ובאופן זה יהיה גם החמץ מותר לו לאחה"פ אלא דאפשר דהוי כהערמה וכההיא דסימן תמ"ח ס"ה עיי"ש:

* אבל אם לא אמר ליה - עיין מ"ש במ"ב דלפי דעת המחבר ה"ה בקודם הפסח בעינן מעכשיו ודייקנו זה מלשון המחבר שכתב אפילו וכמו שדייקו מג"א והגר"א בסעיף שקודם לזה ועוד מוכח כן לפי דעת הרה"ם אליבא דהרמב"ם דמתניתין בפ' כ"ש וכולי סוגיא איירי בקודם הפסח וא"כ כי מוקמינן מתניתין בדאמר ליה מעכשיו גם אסיפא דעכו"ם שלוה מישראל קאי. וגם שם דוקא בדאמר מעכשיו ואל"ה לא קני ישראל וכן מוכח עוד מההיא ברייתא שם דמייתי בש"ס בעכו"ם שהרהין פת פורני אצל ישראל דאינו עובר ואם אמר ליה הגעתיך עובר ומוקים ליה ברישא דלא אמר ליה מעכשיו ולהרמב"ם בודאי אלפני פסח קאי לפי דברי הרה"מ אלמא דגם בזה אי לא אמר ליה עכו"ם מעכשיו לא קני ישראל ומשום דהוי אסמכתא ולא ס"ל כסברת הראב"ד דאין אסמכתא לעכו"ם. וראיתי לאחד מן האחרונים שכתב בהיפוך מזה ומוכח שם בדבריו דס"ל דע"כ לא פליגי אידך פוסקים אסברת ראב"ד אלא ברישא שהשכין ישראל ביד עכו"ם ומטעם דאע"ג דבדיני עכו"ם אינו נוהג אסמכתא מ"מ א"א לחייב הישראל ולהחליט משכונו ביד נכרי כיון דבדינינו הוי אסמכתא וכדאמרינן בעלמא ישראל ועכו"ם שבאים לדין אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל זכהו ואמור כך דינינו משא"כ בסיפא שהשכין העכו"ם ביד ישראל ובדיניהם נחלט כשהגיע הזמן ולא פדאו התם הסברא להיפך ובודאי בתר דיניהם אזלינן להעמיד המשכון ביד ישראל וכדאמרינן אם אי אתה יכול לזכות בדינינו וכו' וא"כ בזה לכו"ע אפילו לא אמר ליה מעכשיו אם הגיע הזמן קודם פסח נחלט ביד ישראל ועובר ולענ"ד נראה כמו שכתבנו דתלוי בפלוגתא הנ"ל וכמו שהוכחנו ממ"א והגר"א בדעת המחבר ומשום דיש לומר דהני דפליגי אראב"ד טעמייהו דאין סברא לחלק בזה בין עכו"ם לישראל דטעמא דאסמכתא לא קניא הוא משום דסמיך דעתו שלא יארע כן ולהכי לא גמר ומקני [וכמו שהקשה באמת הגרעק"א בסברא זו אדעת הראב"ד] ולפי זה אין נ"מ בין לוה ישראל על משכונו לבין לוה עכו"ם על משכונו ובתרווייהו לא אסקי אדעתייהו שלא יפדו ולא גמרו ומקני ומאי דהוכיח מהא דאמרינן אם אי אתה יכול וכו' זכהו ואמור לו לכך דינכם יש לומר דהאי סברא לא מהני לאוקמי ברשותיה אלא משעה שבאו לב"ד וב"ד מחליטים את המשכון ברשותיה דישראל ואה"נ אם באו לב"ד ואוקמי למשכונא בידיה לית מאן דפליג דהוא שלו ועובר עליו אכן בעניננו מיירי בסתמא שכלה הזמן איזו ימים קודם פסח ועד שהפסיקו לישא וליתן בזה ולגמור את הדבר בינם או בב"ד הגיעו ימי הפסח בודאי מעצמו אין נקנה המשכון אצלו מטעם הקנאתו דמעיקרא כיון דהוי אסמכתא והשתא בודאי לא ניחא ליה האי זכותא לזכות אותו לפי דיניהם ויאסר בהנאה ויפסיד חובו וכן מצאתי בפרמ"ג שכתב ג"כ בהדיא כדברינו דדין זה תלוי ג"כ בפלוגתא דראב"ד וש"פ:

===================

* ויש מחמירין אם נראה מבחוץ - מסתימת האחרונים נראה דנקטינן לכתחלה כדעת היש מחמירין זולת הפר"ח כתב דהעיקר כדעה הראשונה [וגם מהט"ז משמע דלדינא עיקר כדעה ראשונה] דאין קפידא אם נראה מבחוץ כיון שנתייבש ובזה הוא נפסל מאכילת כלב ע"ש ולענין כיבוס בגדים מבואר כן גם בטור בשם ראשונים להתיר מטעם זה ומדכלל שם גם דין דניירות דבוקים משמע דהכל מטעם אחד כדברי הפר"ח. והנה מה שמדבקין כורכי ספרים הניירות בדבק של חמץ אף קודם פסח לדעה ראשונה בודאי מותר דמתייבש תיכף וכנ"ל ולדעת היש מחמירין נמי י"ל דמותר דהא אין ניכר החמץ מבחוץ ומש"כ התה"ד בדעת היש מחמירין לעשות בלילה רכה י"ל דדוקא בחלונות כ"כ כדי שיהא נבלע בין הסדקים ולא יבצבץ מבחוץ ובפרט לפי מה שכתב הח"י דכיון דעיקרו הוא חמץ נוקשה אינו אסור אלא בשנראה מחוץ ולא הזכיר התנאי שיהא בלילתו רכה וכן בח"א לא הזכיר תנאי זה ע"ש. ובר מכל זה אפשר לומר דעניננו אינו דומה לחלונות דשם סופו עומד לגרר החמץ מן החלונות וכן לענין ניירות דבוקים אפשר ג"כ שיפרידם משא"כ לענין כורכי ספרים דמכוסה מבחוץ ונעשה לכתחלה ע"מ שישאר כך אפשר דהוא בכלל חמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבואר:

* חמץ שנתעפש וכו' ונפסל מאכילת כלב - דע דדעת הראב"ד דבשאור חייב לבער אפילו אם נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב ולדעת הרמב"ם אין לחלק בזה ועיין במ"מ וכ"מ שהכריעו להלכה כדעת הרמב"ם וכן העתיק המ"א ועיין בפר"ח והגר"א שהביאו סעד לדברי הראב"ד מתוספתא דביצה פ"א דאיתא שם דשאור נקרא משיפסל לאכילת כלב והפר"ח הכריע מכח זה דהלכה כהראב"ד והנה לכאורה הוא תמיה גדולה על הרמב"ם מתוספתא זו אכן לענ"ד י"ל דס"ל להרמב"ם וכל העומדים בשיטתו כמו שכתב הכ"מ שם דאף דחייבה התורה לשאור אף שנפסל מאכילת כלב היינו כשנפסל מחמת חימוצו שנתחמץ כ"כ עד שאינו ראוי לאכילה אף לכלב דמשום זה לא נחשב כעפר [דהוי כדבר חמץ ששפכו בתוכו דבר חריף ביותר ואינו יכול לאכול מחמת חריפותו דעבור זה לא יבטל ממנו שם אוכל] אבל אם השאור נתקלקל כ"כ עד שאינו ראוי לכלב מחמת עיפושו שאף אם לא היה נחמץ כ"כ ג"כ לא היה ראוי לכלב מחמת שנתעפש ונפסד שפיר י"ל דזהו נחשב כעפר וכמו שכתב הרי"ף דלכך אם נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב אינו חייב בביעורו משום דהוי כעפר וע"כ מה לי אם החמץ נעשה עפר או השאור נעשה עפר וביותר מזה מצאתי בכ"מ שם בפ"א מחו"מ שכתב דאף לדעת הראב"ד אם נפסל השאור מאכילת כלב פטור על אכילתו ואינו חייב רק בביעורו משום דראוי לחמע בה עיסות אחרות. והנה הפמ"ג נשאר בצ"ע על דבריו מתוספתא הנ"ל ולפי דברינו הנ"ל ניחא דהיכא דאינו ראוי לכלב מחמת עפושו לא חייבתו התורה וכנ"ל ורק לענין ביעור ס"ל להראב"ד דחייב. ואפילו אם נאמר דלא ככ"מ אלא דלדברי הראב"ד אין חילוק בין אכילה ובין ביעור לדברי הרמב"ם וסייעתו שפיר י"ל סברא הנ"ל דהיכא דמחמת עיפושו אינו ראוי השאור לכלב אינו חייב בין באכילה ובין בביעור:

* עד שאינו ראוי לכלב - ואע"ג דבשאר איסורים כל שאינו ראוי לאכילת אדם מותר שאני חמץ שאפילו אינו ראוי לאכילת אדם ראוי לחמץ בו עיסות אחרות [מ"א בשם הר"ן]:

===================

* אפי' חמצו של נכרי אסור ליהנות ממנו - כתבו האחרונים בסי' תמ"ח דלפ"ז אסור להריח גם פת חמה של עכו"ם. ובח"מ מפקפק בעיקר דינא דריח פת חמץ ואפילו בישראל לפי מה דקי"ל ביו"ד סימן ק"ח דדבר שאינו עומד לריח מותר להריח בו וכמו כן לענין פת עיין בדבריו אכן באמת לא ברירא עיקר דבר זה אם פת אינו עומד לריח עיין לעיל סי' רי"ד בהג"ה ב' דעות בזה ועיי"ש בביאור הגר"א גם ביו"ד סי' ק"ח גופא איתא לחד מ"ד דבחמץ בפסח דאיסורא במשהו אמרי' ריחא מילתא עיי"ש ובר מן דין יש לאסור מטעם אחר דשמא יבא לאכלו עיין במנ"י כלל ל"ו ס"ק ל"ח שהאריך בפרטים אלו והביא שם בשם הרוקח כעין זה ולעיל סי' רט"ז ס"ב בביאור הלכה ד"ה המוסק כתבנו בכגון זה לאיסור ובפרט בחמץ דלא בדילא מיניה כולא שתא:

* אסרוהו גם בהנאה - ופשוט דאז אסור למכור לנכרי דהמכירה גופא נחשב הנאה אכן בדיעבד אם מכר מצדד הפמ"ג בסימן תמ"ח במשב"ז סק"ו דמהני עכ"פ דלאחר הפסח לא יהא נקרא חמץ שעבר עליו הפסח וכן פסק בספר בנין עולם ובתשובת שואל ומשיב ח"ב סימן מ' ויש מאחרונים שמצדדין דאפילו אחר שש נמי בדיעבד אם מכר לא נקרא אח"כ חמץ שעבר עליו הפסח מאחר דלכמה פוסקים לא עבר על בל יראה עד הלילה עיין בנו"ב תנינא סימן ס"ג ובשאגת אריה סי' ע"ט ועיין בשע"ת סימן תמ"ח סקט"ו ובנשמת אדם בהלכות מכירת חמץ שאלה א'. והיכא שהשליך אחר חצות את חמצו לר"ה אם מותר אחר הפסח לחזור ולזכות בו עיין לקמן בסימן תמ"ח בשע"ת ובנ"א הנ"ל ובשדי חמד:

* וי"א עד ב' שעות קודם חצות - עיין מ"ב והטעם כתוב בתרומת הדשן דסמכינן אשינויא קמא דגמרא דאין אדם טועה יותר משתי שעות ואלו השעות מסתמא הם שעות בינוניות ולכאורה לדעה זו יצוייר לפעמים גם חומרא כגון במדינות שהימים שקודם פסח הם קצרים משלנו לא יהיה מותר באכילה שתי שעות קודם חצות ולדעה ראשונה דחשבינן שעות זמניות בודאי מותר אפילו בתוך ב' שעות כל זמן שהוא עדיין במשך שליש היום וכן משמע בנהר שלום ובמור וקציעה ולענ"ד אפשר לומר דבזה גם התה"ד מודה להקל שלא להחמיר יותר מדעה ראשונה דנהי דסמיך אתירוצא קמא דאין אדם טועה וכו' אבל הלא יש עוד אוקימתא משום דשעה רביעית זמן סעודה לכל היא ואין אדם טועה בה והני אוקימתי לא פליגי אהדדי כמו שכתב בתה"ד וא"כ אין לאוסרו באכילה בתוך שתי שעות משום דאתי לטעות עי"ז לאכול גם אחר חצות דהלא עד שליש היום זמן סעודה לכל היא דמסתמא במדינות שהיום קצר ג"כ זמן סעודה עד שליש היום אף שנמשך בתוך השתי שעות שקודם חצי היום וא"כ אין אדם טועה בה ולדינא בלא"ה אין נ"מ דבאופן כזה נוכל לסמוך אדעה ראשונה להקל ובפרט שהיא העיקר להרבה פוסקים:

* ימכרנו וכו' - ומ"מ המפקיד ג"כ בכל מקום שהוא יראה למכרו לעכו"ם ולא יסמוך על הנפקד דשמא ישכח [אחרונים]:

* לנכרי - עיין מג"א שכתב דאם הוא דבר שלא ימצא בריוח קונים בשעה ה' מותר למוכרו קודם לכן ואנו לא העתקנו כן דמשמע לכאורה דמחשש שמא יוזל מתיר למכור מקודם וכן פירשו איזה אחרונים ובאמת זה בודאי אי אפשר לומר כמו שכתב המקו"ח וע"כ העתקנו דברי המקו"ח דדוקא כשחושש שלא ימצא קונים כלל אח"כ וביאר שם שזהו כוונת מג"א ועיי"ש שגם בזה נשאר בצ"ע דמחו"מ סי' רצ"ב סעיף י"ח מוכח דאפילו באופן זה שיפסד לגמרי לא ימכור אלא ימתין על הבעלים וכמו שכתב שם המחבר דלא יגע בפקדון אפילו יודע בודאי שיוזלו בזמן פלוני או יאנוס אותו השלטון שמא יבאו הבעלים קודם ויטלו ממנו ובאמת כבר עמד בזה הא"ר [ועיי"ש שתירץ דאפשר דכוונת המג"א דוקא קרוב ממש לשעה ה' עכ"ל ור"ל שרחוק הדבר שיבאו הבעלים בזמן מועט כזה אבל באמת אין זה ענין לדברי מג"א שתלה הטעם בשלא ימצא קונים בשעה ה'] ואעפ"כ לא רצינו לדחות לגמרי דברי מג"א דמסתבר טעמיה ודברי המחבר שם בחו"מ בדין דאנסתו שלטון קשים בסברא דמדמה שם דין דאנסתו שלטון לסעיף הקודם דחמץ אסור למכור עד שעה ה' וגם שם גזירת אורייתא כאנסתו שלטון דמי ובאמת הוא ראיה לסתור לכאורה שהרי אדרבה משעה ה' ואילך התירו לו למכור ואין לו להמתין על הבעלים עד שעה ששית שיאנוס אותו אורייתא אלמא דהיכי שיפסד לגמרי אין לו להמתין שמא יבאו הבעלים. וא"כ לפ"ז אפשר ג"כ לומר עוד דאם משער שלא ימצא קונים בשעה ה' ואם כן יפסד לגמרי אין לו להמתין גם על שעה ה' ובשעה רביעית יכול למכור כשרואה שהבעלים לא באו וכדברי המ"א ועיי"ש בסמ"ע ואפשר שכוון לדברינו דהיינו שגם שם אין צריך להמתין עד הזמן האחרון שיבוא השלטון מחמת הטעם שמא יבואו הבעלים אלא מרויחין ג"כ מעט זמן מקודם כמו בעניננו שעה ה' [ולפ"ז אין קושיא על המ"א משם] אכן לשונו מגומגם וצ"ע:

* אם קנו וכו' מותר - עיין מ"ב שהבאנו דעת המחמירים בזה ודע דלדידהו לאו דוקא לאחר שש דהוא איסור דאורייתא לרוב הפוסקים ה"ה לאחר פסח אם מכר חמץ שעבר עליו הפסח אסור ג"כ למוכר ליהנות מדמיו אע"ג דאין איסור החמץ עצמו אלא מדרבנן כמבואר בחולין דף ד' ע"ב ברש"י ותוס' ומסתברא דה"ה לפי"ז אם מכר בתחלת שש דג"כ איסורו מדרבנן הוא אסור לו להינות מן הדמים וכ"כ הגר"ז:

* אינו תופס דמיו - ודע דכ"ז אם כבר קיבל הדמים או חפץ חליפי החמץ אבל אם ולא קיבל עדיין הדמים אסור לו לקבל מעכו"ם הקונה לא מיבעיא אם לא היה שום קנין זולת הדמים דבודאי אסור שהרי בקבלתו הדמים עובר אאיסור דאורייתא של איסור הנאה של חמץ [ואפילו משך מקודם הרי לאיזה פוסקים משיכה לחוד לא קני בעכו"ם ונמצא כשמקבל המעות ממנו נגמר קנינו ועובר אדאורייתא אם היה בפסח ולאחר פסח מדרבנן] אלא אפי' כבר נקנה החמץ לעכו"ם בקנין גמור אסור לו לכתחלה לקבל המעות לכו"ע משום דעיקר הנאה הוא בשעת קבלת המעות וכדמבואר להדיא לקמן בסימן ת"נ ס"ד ועיין ביו"ד בסימן קל"ב וקמ"ד ובאחרונים שם וכ"כ במשנה למלך פט"ז מה' מכירה במסקנתו ועיי"ש שהאריך בזה:

===================

* ומשיירין מזון שתי סעודות - נקט שתי משום דמדינא אינו מחוייב לבערו עד סמוך לשבת וא"כ אינו מניח בשעת הביעור רק שתי סעודות לצורך השבת ולפי מנהגינו בס"ב דמבער הכל קודם חצות כמו בשאר השנים יכול להניח יותר משתי סעודות אם רוצה לאכול עוד קודם הלילה וכן ברמב"ם כתב סתם ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת וכ"כ המאמר מרדכי:

* לצורך השבת - עיין בש"ת לענין מי ששכח להפריש חלה מן הפת של חמץ בע"ש זו דדעת המ"א לקמן בסימן תק"ו דאותו הפת אין לו תקנה לאכול ע"ש בסק"ח והוא הביא בשם תשובת פמ"א להקל ע"ש וכדבריו מצאתי בספר בגדי ישע בסימן תק"ו ובנתיב חיים שם ובחידושי רע"א וכולם מסכימים שבמקום הדחק יכול להפריש אפילו בשבת בחלת חו"ל והחלה יתן לכהן קטן פחות מבן ט' שנים או לגדול שטבל לקירויו וע"ש עוד בנ"ח וביד אפרים מש"כ עוד בזה ועיין בפמ"ג שם ואף שהרבה אחרונים העתיקו דברי המ"א להלכה [עיין בא"ר ובח"י ובח"מ והגר"ז ודה"ח וח"א] מ"מ יש לסמוך על הגדולים הנ"ל להקל כשאין לו פת אחר לאכול ושלא לבטל עונג שבת דחיובו בפת:

* למול את בנו - פשוט הוא דה"ה אם הולך למול בן חבירו אם האב אינו יכול בעצמו שהרי החיוב הוא אז על כל ישראל וכן ברמב"ם פ"ג לא נזכר כלל הולך למול אלא לעשות מצוה עיי"ש:

* סעודת אירוסין - האחרונים תמהו שהרי לעיל בסימן רמ"ט מבואר שאסור לעשות סעודת אירוסין בערב שבת וה"ה בעיו"ט ונדחקו הרבה בזה ובאמת לא קשה ושאני הכא בערב פסח ולא מיבעיא אם הסעודה היתה סמוך לחצות וכדמשמע לכאורה ממה דאמר אם יכול לבער ולחזור למצותו וזמן הביעור הוא קודם חצות א"כ ע"כ כל הסעודה הוא בלא פת שהרי חמץ אסור ומצה ג"כ אסור אז ומיירי רק במשתה בעלמא שאינו אסור ואדרבא הרבה חמרא מיגרר וכדאיתא בגמרא ואפילו נימא דהסעודה היה בבוקר ומשום סעודתו יוכרח לבער חמץ קודם הזמן ג"כ לא קשה דכיון דע"כ יוכרח להפסיק מסעודתו בסוף ד' בשביל איסור חמץ אין זה בכלל סעודה גדולה שאסרו בע"ש ויו"ט ומשום שלא יכנס לשבת בשאינו תאב לאכול דבודאי יתאב לאכול בערב כיון שמוכרח להפסיק בשעה ד' ושאני בכל ע"ש ויו"ט דחיישינן שתמשך הסעודה זמן רב ומעין דברינו מבואר בספר חק יוסף ומגן אלף. ודע עוד דמטור משמע דסעודה שניה של אירוסין אינה בכלל סעודת אירוסין רק סעודת סבלונות היא כסעודה של אירוסין וכן פירש דבריו בב"י ותמהו כל האחרונים עליו שהרי סעודה שניה וסעודת סבלונות אחת היא וכדמבואר ברש"י בפסחים מ"ט ואני מצאתי בעיטור דף ק"כ ע"ב להדיא כדברי הב"י ונראה שדברי הטור נובע ממנו:

* להציל מן הנהר - עיין מ"ב. ונראה דה"ה אם אינו נוגע כלל לפק"נ רק היזק ממון ג"כ סגי בביטול אם חושש שאדהכי והכי שיעסוק בביעור ישטוף הנהר רכושו או רכוש ישראל אחר ואפשר עוד דאפילו ביכול לחזור ולהציל ג"כ אקילו בה רבנן לסמוך אביטול בכגון זה וצ"ע לדינא:

* והוא טרוד במקום אחר - עיין מ"ב וה"ה כשאין לו מקום לאפותה כ"כ בכלבו ופשוט:

===================

* אסורים בהנאה - עיין במ"ב ודע דאף שסתמנו בפנים להחמיר אף בדיעבד בשאפה בתנור ע"ג גחלת ואפר מפני שכן סתמו כמה אחרונים להחמיר דעת הש"ך ביו"ד סי' קמ"ב אינו כן דס"ל שם דאע"ג דבאפה או בישל ע"ג גחלת לחוד בודאי אסור מ"מ באפה תוך התנור שהוסק ע"ג גחלים מותר דזה וזה גורם הוא ולא אמרינן דכחד גורם הוא אלא בשאפה נגד אש של גוף החמץ דחשיבי ולהכי לא משגחינן על התנור משא"כ בגחלת ואפשר וכ"ש בשגרף כל הגחלים ואפר מתוכו ואח"כ אפה בו בודאי אין להחמיר בדיעבד וכן דעת מג"א בריש סק"ה (ואף שאח"כ חזר בו ואסר זה וזה גורם בחמץ כמה אחרונים דחו ראיתו וגם הגר"א חולק עליו) והמעיין ברבינו מנוח בחידושיו על הרמב"ם יראה דדעתו דאפילו ע"ג גחלת ממש מותר בדיעבד מ"מ למעשה קשה להקל בכל זה אחרי שכל האחרונים סתמו להחמיר וגם הגר"א בביאורו דאין חילוק בין שבישל ע"ג גחלת ואפר של חמץ ובין שבישל עליהם בתוך התנור שהוסק בכל גווני אסור. אכן אם הסיק התנור בחמץ וגם בעצים ביחד ואח"כ אפה שם פת דהוי ממש זה וזה גורם אף דדעת הט"ז שם ביו"ד וכן המ"א בסוף דבריו להחמיר בזה וזה גורם מ"מ דעת השו"ע והש"ך שם בע"ג להקל וה"ה בעניננו לגבי חמץ וכן כמה אחרונים והגר"א סתמו להקל בזה וזה גורם וכמו שכתבתי למעלה וע"כ בשעת הדחק שאין לו במה לאכול או במקום הפסד יש לסמוך להקל וכ"פ הגר"ז:

* וכן הפחמין - ולענין השלהבת כ"ז שהיא קשורה בגחלת הרי היא כגחלת כמו שהוכיחו הרשב"א והרא"ש שם בביצה ל"ט עיי"ש וכ"כ הט"ז ביו"ד ר"ס קמ"ב. ואם אינה קשורה בגחלת דעת הח"י להחמיר גבי חמץ וכמו דמחמרינן בש"ס לענין הקדש משום גזירה דילמא אתי להשתמש בגחלת גופא ובחק יוסף דחה זה ע"פ מה דאמרינן בש"ס פסחים ד' י"א איהו מחזר אחריה לשורפה מיכל קאכיל לה ואין בזה כדי לדחות דברי ח"י דשאני הכא שהרי עכ"פ רוצה ליהנות משלהבתה ושפיר איכא למיחש שיבא ליהנות מגחלת ופשוט ולפי"ז אסור להתחמם נגד השלהבת או להדליק נר ממנה וכדומה שאר הנאות:

===================

* בביתו - כתב הריב"ש בסי' ת"א מצא חמץ בר"ה אסור לו להגביהו דמשעה שהגביהו קנאו ועובר עליו בבל יראה ואפילו אין דעתו לזכות בו אלא מגביהו כדי לסלקו ממקום שרבים עוברים עליו כדי שלא יכשלו בו נמי אסור ע"ש טעמו ולא דמי להא דשרינן (לעיל בסימן ש"ח סי"ח) לסלק קוץ בשבת בכרמלית משום היזק רבים דקוץ הוא דבר הבלתי נראה משא"כ הכא לא שכיח הזיקא כהתם עי"ש והעתיקו הפוסקים דבריו:

* שלא יוכל לטלטלו - עיין מ"ב ואפילו בחמץ דרבנן ג"כ אסור בטלטול וכ"כ האחרונים. ואם מטלטל תבשיל ומוליכו למורה הוראה לשאול עליו איזה שאלת חמץ והמורה הורה לאיסור דברו בזה האחרונים אם מותר לו להוליכו לביתו כדי לכפות עליו כלי או צריך לזרוק אותו תיכף מידו עיין בח"י ובא"ר ובבית מאיר והנראה דאפילו אם נימא דמותר לו לטלטל בחזרה כיון שהוא כבר בידו ושמתחלה טלטלה בהיתר וברשות וכההיא דלעיל סימן רס"ו וסימן ש"ח ס"ג מ"מ אין לו להוליכה לביתו אלא לבית הכסא ולא התירו בכפיית כלי אלא משום דלא אפשר לטלטל משא"כ הכא שבלא"ה מטלטלה וכן משמע מא"ר בסוף דבריו:

* מותר אפילו באכילה דאזלינן בתר בתרא - הרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו דין זה לגמרי ועיין באחרונים שנדחקו בזה והנה בפיר"ח שבידינו אשר יצא כעת לאור בעזה"י כתב להדיא בהאי סוגיא שכל עיקר דין זה הוא רק אלאחר הפסח ע"ש ומובן טעמו דעל תוך הפסח שהוא בכרת לא הוי מקילינן כולי האי לאכול דבר שהוא חשש חמץ גמור רק בלאחר הפסח שהוא מדרבנן ואפילו למ"ד שהוא מדאורייתא עכ"פ אין בו כרת לכו"ע ואפשר דמשום טעם זה השמיטו הראשונים דלא היה ברירא להו ד"ז. ולמעשה בודאי אין להקל בתוך הפסח כנגד הר"ח שכל דבריו הם דברי קבלה:

* ואם הוא מעופש הרבה - משמע שאם הוא מעופש מעט תלינן להקל שנתעפש ביום ויומים מימי הפסח [ומש"כ ואם עברו מימי הפסח ר"ל שעברו ימים הרבה מימי הפסח] ועיין היטב בגמרא:

===================

* במשהו - עיין במ"ב מש"כ בשם האחרונים ועיין בפמ"ג שכתב דלענין למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו אף דאנו נוהגין להחמיר כמ"ש הרמ"א בהג"ה מ"מ אפשר לומר דאף היכא דאיכא חד צד להקל מותר למכור לעכו"ם ע"ש:

* וכן אם נגע וכו' - לכאורה אין לו שום ביאור דהיינו הך ומצאתי בספר מטה יהודה שנדחק בזה וכתב דאפשר לומר דכיון דבשאר איסורין ביו"ד סי' ק"ה לא נזכר אלא נגיעה דצלי דירך שצלאו בגידו או בחתיכה שנצלית עם האיסור ולא נזכר שם החום דאפיה לכך כתב וכן אם נגע ככר חמץ וכו' ר"ל ברישא חום דצליה וסיפא חום דאפיה דבשניהם אינו אוסר אלא מקום מגעו בלבד. וחום דצליה דהכא היינו דליכא אלא נגיעה בעלמא אבל הך דלקמן סי' תס"ז סט"ו דיש שאוסרים את כולה מיירי בצליה ע"י שפוד שכשמהפך השפוד מתפשט הטעם בכולה וכמבואר שם עכ"ל. ולענ"ד נראה דצ"ל ולכן:

* ואין שם דבר המפעפען וכו' בלבד - עיין מ"א בסק"ב בסופו שכתב דאפוי דינו כצלי ומיהו נ"ל דיש להורות בזה כמ"ש רמ"א במליחה בסימן תס"ז סי"ד דעכ"פ לא עדיף צלי ממליחה ועיין בפמ"ג שכתב דאע"ג דשתיק כאן הרב על מש"כ המחבר באין מפעפע לא אסר אלא מקום מגעו לא אודי ליה אלא סמך אתס"ז סי"ד דמליחה אוסרין כל אותה חתיכה בע"פ בס' ובפסח במשהו ובאמת כן הוא דעת הב"ח שם בסי' תס"א ולמעשה יש לעיין דהפר"ח לקמן בסי' תס"א והגר"ז בסי' זה וכן המאמ"ר בסי' תס"א כולם דעתם להקל כפסק השו"ע וע"כ דטעמייהו דדוקא שם במליחה דנמצא החטה על בשר דשייך בה לפעמים שמנונית [וגם דאין אנו יודעין באיזה מקום היה הנגיעה לכך מחמרינן על אותה חתיכה] משא"כ בעניננו בשתי ככרות שלא שייך בהם שם שמנונית כלל אין להחמיר. אמנם דעת הא"ר כהב"ח וכן מצאתי עוד איזה אחרונים שהעתיקו דברי הב"ח וכל זה הוא רק משום חומרא דחמץ נוהגין להחמיר ונראה דבמקום הפסד יש לסמוך להקל בזה אח"כ מצאתי ביו"ד סימן ק"ה בפמ"ג בש"ד אות ל"ח שמצדד ג"כ להקל במקום הפסד באיסור כחוש כזה שאין בו שמנונית כלל:

* ויש מחמירין וכו' - כתב בספר בית מאיר נראה דאין להחמיר אלא במידי דלא שכיח כלל דהיינו למשל אלו נאפה פת חמץ בפסח עם בשר שמן בזה יש להחמיר משום דנהי דלאו מלתא היא משהו מיהו איכא אבל במה דשכיח כמו נמצא חטה באחד מתבשילין בתנור אין שום סברא להחמיר אפילו בתנור סתום דשייך בו ריחא דזה גרע מתרי משהו שדברו האחרונים שהרי אפילו מבשר שמן ממש אינו [למה דקי"ל כלוי] אלא משהו וזה הריח הבא מן החטה שאף אם כל גופו נתערב אינו אלא משהו ושע"י ריח ולדעת הירושלמי והרמב"ן ללוי באמת אפילו משהו אינו בודאי בכזה כדאי השאלתות לסמוך ולהתיר בפרט במקום מניעת שמחת יו"ט ואין ראיה מתוספות שמחמירין אפילו בחטה שהם פוסקים כרב דריחא מילתא היא וכו' ע"ש שהאריך בזה ומסיק כן לדינא:

* ששייך בו ריחא - עיין מ"ב במש"כ אבל בדבר דלא שייך בו שם ריחא וכו' ולענין בישול עיין במ"א שמסיק דהא דמחמיר הרב ביו"ד סי' ק"ח ס"ב בהג"ה בשהיה התנור סתום לגמרי אף בבישול [אם לא בהפסד מרובה] דוקא בחמין הטמונין לשבת דכיון ששוהין זמן רב בתוך התנור והתנור סתום מכל צד ריחן חזק ודינו כצלי אבל בסתם בישול אף ששוהין שעה או שתים אין להחמיר. ולענין פסח עיין במש"כ במשנה ברורה:

* חמץ שנתערב וכו' כשאר איסורין - מדסתם המחבר משמע דאפילו במינו נמי דינו הכי דסגי בששים ולא מקרי חמץ דבר שיש לו מתירין מטעם דלשנה הבאה חוזר ונאסר וכדעה הראשונה שהובא ביו"ד ס"ס ק"ב בהג"ה עיי"ש וכן פסק בת"ח ובספר אפי רברבי ודלא כמ"ש הש"ך שם סקי"ג דהמחבר יהיה קאי רק אשאינו מינו [א"ר] וכן סתם הלבוש כאן ומ"א בסק"מ וכ"כ הגר"א ביו"ד שם דהמחבר סתם כאן כדעה ראשונה שם דחמץ לא מקרי דבר שיש לו מתירין:

* ונותן טעם לפגם וכו' - וה"ה לענין ריחא לכו"ע לא חמיר בע"פ משאר איסורין [אחרונים]:

* נמי שרי - כתב מ"א בשם שיבולי לקט שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט"ל הוא ומותר עכ"ל והנה קיצר בלשון שב"ל ויש מקום לטעות ע"כ אעתיק את לשונו וז"ל באות רי"ז. שאור או חמץ שנפל בקדרה או שנתבשל עם בשר צלי מידע ידע ביה דנותן טעם לפגם הוא ומשהו [לשון שהיה] באותו מאכל ומותר ואע"פ שיש באותו מאכל טעם חמץ דחמץ בעיניה שראוי לחמע ואינו פגום דחזיא למילתיה הוא דאסר וכו' כיון דטעמו פגום ופוגם במאכל זה מותר עכ"ל ומשמע מלשונו דדקדק לכתוב בבישול עם בשר צלי אבל עם בשר מבושל לאו לפגם הוא [ודלא כדמשמע ממ"א שאין מחלק בזה] ואף אם נפל בתבשיל לאו בכל עיסה שנפל לתבשיל נאמר דלפגם הוא אלא בדבר שמחומץ הרבה שאין דרכו לתתו בתבשיל בזה אמרינן דמסתמא פוגם הוא [ובזה מיושב קושית הבה"ט מיו"ד סימן שכ"ג דאיתא שם דאם נפל עיסת חלה לתבשיל אוסרת] ועיין בח"י שהשיג על המ"א וא"ר מישבו דמסתמא ג"כ לפגם הוא ולפי מה שביארנו כונת השב"ל דלא בכל חמץ מיירי אלא באותו שמחומץ ביותר מתיישב קושית הח"י ואפשר דגם הוא מודה בזה לדינא. ולענין גרעיני תבואה שנמצא בבאר מים בפסח אי מקרי זה לפגם עיין במ"א וא"ר ופמ"ג ויתבאר אי"ה לקמן בסימן תס"ז סי"ג. ולענין עיסת חמץ שנפלה לבאר עיין לקמן בסימן תס"ז סי"ב במ"ב ד"ה אין מש"כ שם:

* ונתבטל בששים - וה"ה כשלא היו ששים אך שהיה נותן טעם לפגם ויש לעיין אולי דבזה לית פלוגתא דחוזר וניעור אף לדעת הרמ"א בס"י דרק לחומרא בעלמא חשש שם לדעה זו עיי"ש. ודע דמה שכתב המחבר ונתבטל בששים נקט הציור לענין דבר לח שביטולו בששים וה"ה לענין יבש שנתערב וכמו שהוכיח הא"ר מתשובת הרשב"א סימן תפ"ה. ואפילו אם נתבטל רק חד בתרי כן מוכח ממ"א סקי"א והוא פשוט וכן היש חולקין דס"ל חוזר וניעור שייך גם לענין יבש ביבש דהיינו אפילו נתבטל קודם פסח אחד באלף חוזר וניעור בפסח ואסור:

* שהוא לח וכו' - לא העתקתי מש"כ הט"ז נ"ל דאם נתערב לח בלח וכו' דהרבה פוסקים חולקין ע"ז כמו שכתבתי בסימן תנ"ג ס"ג עי"ש במ"ב:

* בלח - עיין בחמד משה שהוכיח דמה שכתב הרמ"א לח בלח לאו דוקא ששניהם היו לחים אלא אם רק החמץ היה לח אפי' ההיתר יבש ג"כ אין חוזר וניעור ע"ש:

* שמא נשארו בו פירורין - אע"ג דספק משהו הוא מ"מ החמירו בו משום דהאי ספיקא קרוב לודאי הוא דמסתמא נשארו בו פירורין [עו"ש] ונראה פשוט דהאי דינא דרמ"א לא שייך לפלוגתא דחוזר וניעור דאפילו אם נסבור דבעלמא אין חוזר וניעור ג"כ אסור הכא דדמיא להא דלעיל בס"ג בעוד שהחטה בתוכה דלכו"ע אסור כמו שכתב המ"א שם בסק"ח:

* מותר לאכלם בפסח - ע' במקו"ח שכתב דמ"מ צריך להדיחו מתחלה מהמלח רק דלדעת המחבר מותר להדיחו אפילו בפסח והרמ"א מחמיר להדיחו דוקא קודם פסח:

* השרוים במים וכו' - אבל אם לא היו שרוים במים אלא מונחים יבשים בתוך כלי חמץ אין בולע מכלי החמץ דהוו יבשים ואפילו נשתהה מעת לעת בכלי חמץ דלא שייך כבוש כ"א בדבר לח וצלול [ממ"א וש"א]:

* הבשר ג"פ - עיין בחי' רע"א שהעתיק בשם הד"מ בכל יום פ"א אבל כל האחרונים לא זכרו דבר זה וכן מהגר"א משמע דדי אפילו ג"פ זה אחר זה ביום אחד. ובא"ר כתב העולם אומרים דשורין שלשה שעות אבל בדיעבד די בשריה חצי שעה דזה עדיף מהדחה ג"פ:

* קודם פסח - אפילו בערב פסח עד הלילה [א"ר]:

* אסור מדינא אם לא היו נזהרין וכו' ושלא התיכו וכו' - עיין מגן אברהם ס"ק כ"א דמבאר דברי רמ"א דאינו מותר מדינא אא"כ היו נזהרים בשני הדברים וצריך ביאור דמ"ש בגבינות לא חשש בדיעבד משום פירור חמץ ורק להחמיר לכתחלה וראיתי בספר מטה יהודה שהאריך בזה ודעתו דעיקר מה שכתב רמ"א דמדינא אסור היינו רק משום חשש דפליטת כלי חמץ ונדחק מאד בלשון רמ"א ע"ש ונלע"ד דרק בשומן החמיר הרמ"א אף דיעבד מטעם פירורי חמץ וכעין מה שכתב הח"י בסק"ל בשם מהרי"ט דדרך לקבץ וכו' ע"ש ולפיכך מצוי בו פירורי חמץ אבל בשארי דברים באמת לא הזכיר הרמ"א רק חשש דכלי חמץ וכן מוכח בד"מ דהיתר במרקחת אם עשו בכלי המיוחד וכתב להדיא דמשום פירורי חמץ לא חיישינן וכן העתיקו האחרונים בסתמא וגם מהמ"א בסקכ"ו משמע דרק בשומן חיישינן לפירורין אף לענין דיעבד ולא ביין מבושל וכיו"ב ע"ש אכן מהח"י בסקל"ג משמע דאינו מחלק בזה ועיין בשו"ע הגר"ז אות מ"ז וצ"ע:

* וכן כל דבר וכו' - דע דיש מן הפוסקים שסוברין דדוקא לענין שומן שהמחבת שמתיכין בו דרכו להשתמש בו תמיד וכן כה"ג לענין קדרות שמשתמשין בהן תדיר מסתמא היא בת יומא עד שיודע לך שאינה בת יומא אבל בשאר כלים אמרינן מסתמא אינה בת יומא [והוא דעת המהרי"ט והסכים עמו הכנה"ג וכן הפר"ח] ומ"מ מסתימת השו"ע והאחרונים משמע דמשום חומרא דחמץ מחמרינן בכל גוונא. והנה לענין תערובות דעת המ"א בסקכ"ו להקל ביין וש"ד חוץ משומן מפני שאין דרך להתערב בהן פירורין אף אם נתערבו בפחות מששים ודעת הח"י בסקל"ב משמע דבכל הדברים אין להקל אלא במקום הפסד מרובה ונראה דיש לסמוך להקל אדעת מ"א מאחר דדעת מהרי"ט וסייעתו להקל בסתם כלים אפילו שלא בתערובות וכנ"ל וכן בשומן יש לסמוך אדעת ח"י להקל במקום הפסד מרובה שכמה אחרונים העתיקו דבריו להלכה [הגר"ז ומגן אלף ומקור חיים] וגם משמע שם בביאור הגר"א דעיקר הדין הוא חומרא ע"ש:

* שמבשלין בכלי חמץ וכו' - עיין בבית מאיר שהאריך בזה וכתב דר"ל בידוע עכ"פ שנתבשל אף שספק אם היה כלי חמץ מחזקינן כל הכלים סתמא בשל חמץ אם לא בידוע שיש להם כלים מיוחדים אבל אם ספק אם נתבשל כלל בכלי כמו העשב שקורין טהעע א"י מה חשש איסור יש בו ושמעתי אומרים הטעם שמא הוא מזויף מה שכבר נחלט עליו רותחין ונתייבש אבל בזה שייכים שני הטעמים של ר"ת (המובא בב"י) דמהי תיתי להחזיק איסור וגם דטעמינן ליה כולהו שתא וכו' ובזה אין חשש שנעשה הזיוף בפסח ומשהו אית ביה שהרי מארץ מרחק בא ומדוע לא נימא כל דפריש מרובא פריש ע"ש שהאריך וסיים לענ"ד אינו אלא כדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור בטעות:

* אבל ביום טוב האחרון יש להקל - ועפר"ח דמפקפק על עיקר קולא דמקילין בזה ביו"ט אחרון דאתי לזלזולי ביה:

* חייב לבערו - ולענין היין אם מותר לשתותו לכאורה הדבר פשוט דקודם שני חדשים שכבר נתייבש ואינו נותן טעם ביין יריק היין מן החבית ומותר לשתותו וכ"ש להשהותו ואם בתוך שני חדשים שנותן טעם ביין דאסר הרמ"א לשתותו לענין להשהותו תלוי בשני התירוצים שבמ"א סק"ל דלתירוץ קמא אסור ולתירוץ בתרא שרי ונראה דתירוץ בתרא עיקר:

* מלח ששמו במדוכה - ודוקא במדוכה אבל מלח שמונח בשארי כלים שרגילין להשתמש בהם הרבה חמץ אין כדאי לכתחלה להשתמש בהם בפסח. אחרונים:

* בוסר שדכין קודם פסח - משמע מלשון זה דבתוך הפסח אין להקל וטעמו משום דהוא חשש למה שהסמ"ק סיים לבסוף בסוף דבריו ואפילו אי פליט וכו' [וכמו שהובאו דבריו בט"ז] דלפ"ז אין מותר אלא קודם פסח והרמ"א החליט לדינא כראש דבריו שכתב דאינו מפליט בצונן וע"כ אפילו בתוך הפסח שרי [מאמר מרדכי] אכן קשה דהו"ל לרמ"א לכתוב בלשון וי"א או ונ"ל ולא לכתוב סתמא וכבר הקשה זה בספר מטה יהודה ונשאר בקושיא ולענ"ד אם נתפוס לדינא כדברי הא"ר ונ"צ דקודם פסח מותר בשדכו אפילו לא היה המדוכה נקיה א"ש בפשיטות דהמחבר מיירי בשלא היה הכלי נקי ולכך לא מתירין אלא בקודם פסח ואתי שפיר מאוד גם לשון הרמ"א להמעיין ודוק:

* אם אינה בת יומא וכו' - עיין מ"ב דאם היא בת יומא אסור וכן הוא בטור ועיין בא"ר ועוד אחרונים שהעירו דע"י כבישה לעולם אינה בת יומא דמעל"ע של בליעת האיסור או החמץ נשלם קודם המעל"ע של דבר הנכבש שנתנוהו אח"כ וכ"כ המ"א לעיל בס"ה וכתב שם דלא יצוייר לאסור ע"י כבישה אלא כשהיה בב"א שברגע זו שהוציאו החמץ באותו רגע נתנו דבר הנכבש ודוחק דא"כ הי"ל להטור והמחבר לפרש ולא לסתום ובח"י כתב דבעניננו אסור מטעם מעל"ע כיון שיש בזה חריפות קצת וגם זהו דוחק דהטור כתב סתם דעם מים בטל חורפייהו מ"מ להלכה נראה להחמיר דהבית הלל בסי' ס"ט ופר"ח תירצו על קושית הט"ז והש"ך דכלי שעומד עם רוטב לא נפגם טעמו לעולם ורק כשהוא ריקם נפגם ולדידהו אתו דברי השו"ע להלכה כפשטיה וכ"כ בספר מאמר מרדכי ואף דכמה אחרונים העתיקו להלכה דברי הט"ז והש"ך מ"מ אין נראה להקל לכתחלה ובפרט בזה שגם הח"י כתב לאיסור והעתיקו המקו"ח אכן בשעת הדחק נראה דיש לסמוך להקל גם בזה דבלא"ה דעת הח"י לעיל באות י"ט שאין לאסור ע"י כבושה אלא בכלי שמשתמשין בה חמץ בשפע דאז צריך לשער נגד כולה ואי לא"ה אמרינן שיש ששים נגד פליטתה עי"ש:

* מותרת לכו"ע - ר"ל דנהי דגם כשלא נזהרו לחתכם בסכין חדשה יש מקום להתיר לדעת קצת פוסקים מ"מ כמה אוסרים משום דס"ל דחורפיה דזית מחליא ליה לטעם הבלוע ומשוי ליה לשבח ואוסרים אבל כשנזהרו בסכין אפילו לא נזהרו בקדרה אין לחוש לכלי שאינה בת יומא משום דאגב מיא דיהבי בקדרה בטל חורפיה [מאמר מרדכי] ופשוט:

* יבש ביבש וכו' לא בטיל - עיין בפמ"ג בפתיחה לסימן זה במשב"ז דאפשר דמותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו:

* בין חמץ וכו' - עיין מ"ב שכתבתי אם נתערב בפחות מס' וכו' לשיטתו ע"י תערובות חמץ כזית כן איתא לעיל בריש סימן תמ"ב במ"א ע"ש דאם אין בו בס"ה כזית לכו"ע אינו עובר בב"י וכן הביא הגר"א בסימן זה ולא העתקתי מה שהביא המ"א בשם הב"ח דאם נתערב בפחות מס' אף דלא היה בו כזית דלא עבר בב"י מ"מ לענין אכילה אסור אחר הפסח דטעם חמץ קטעים ואסור בלא פדיון משום דהבית מאיר מפקפק ע"ז כיון דלא עבר בב"י על תערובות זה למה לא יהא מותר באכילה (ואין שייך אחר הפסח טעם חמץ קטעים) וכן בביאור הגר"א ג"כ מוכח בסקל"ט דהמחבר דמצריך ס' מיירי דאיכא עכ"פ כזית ובסקמ"א מוכח דעל תערובות שלא עבר בב"י מותר באכילה ובהנאה והיינו אפילו בלא פדיון דהמחבר לא מיירי מזה אמנם במקו"ח דעתו בזה כהמ"א דאף פחות מכזית אסור בלא פדיון וטעמו משום דהרבה פוסקים סוברים דבל יראה עובר גם על פחות מכזית ואפשר דגם הגר"א סובר דעובר בבל יראה אף אפחות מכזית אבל זהו דוקא כשהוא בעין ולא ע"י תערובות וצ"ע למעשה:

===================

* חמץ של עכו"ם - ואם היה באחריות ישראל נתבאר דינו בסימן ת"מ עיי"ש:

* חמץ של ישראל - ובגזל חמץ ועבר עליו הפסח אם מותר החמץ לנגזל עיין בנודע ביהודה מה"ק או"ח סימן כ' שצידד להיתר והאחרונים חולקים עליו וכדבריהם מבואר בעיטור ה' ביעור חמץ דף קכ"ה וברמב"ן פ' כל שעה ובריטב"א ובמהר"ם חלאווה שם שכולם נסבו מסוגיא דהגוזל לאיסור אכולי עלמא וכבר יש מן האחרונים שהעירו מדברי הרמב"ן הנ"ל מיהו בגזל עכו"ם חמץ של ישראל ועבר עליו הפסח מצדד בא"ר להתיר והעתיקו בפמ"ג וכ"כ מהרי"ט אלגאזי:

* שעבר עליו הפסח - ובספק חמץ שעבר עליו הפסח יתבאר דינו לקמן סימן תמ"ט:

* אפילו הניחו שוגג או אנוס - עיין במ"ב. המחבר סתם ולא פירש אי מיירי שמחמת שוגג או אונס לא ביער וגם לא ביטל ומש"ה אסר אבל אם ביטל אף שלא בדק מחמת אונס מותר כיון שעכ"פ קיים עיקר הדין מדאורייתא או אפילו בביטל והניחו מלבער מחמת אונס נמי אסור ונחלקו בזה האחרונים עיין לקמן סעיף ה' לענין ביטל דלדעת המחמירים שם בבדק וביטל ומצא אחר הפסח כ"ש הכא שלא בדק כלל אף שהיה אנוס על זה אך לדעת המתירים שם בבדק וביטל י"ל דה"ה הכא אף שלא בדק מ"מ כיון שהיה אנוס בזה לא גרע מבדק וביטל ומצא אחר הפסח וכן מבואר בת' תורת השלמים ובא"ר ועיין בת' רעק"א סי' כ"ג ולדינא כבר כתבנו בסעיף ה' לסמוך אמקילין בהנאה במקום הפסד מרובה וה"ה הכא ועיין בספר שדה חמד שהאריך מאד בפרטי דינים אלו. ודע עוד דהאחרונים העתיקו תשובת רדב"ז בעובדא דלתתו נכרים המשרתים ברחיים של ישראל חטים של בעל הרחיים כדי שיהיו מוכנים לטחינה למחרת הפסח ופסק דמותר לערבם עם חטים אחרים ולטחון הכל ומוכרו לישראל ובפר"ח תמה ע"ז דאפי' בלא נתבקעו לפסק המחבר בסי' תס"ז דלמיכלינהו בעינייהו אסירי עכ"פ מעתה יש לאסור לטחנם בביטול ברוב לפי שאין מבטלין איסור לכתחלה והשיב עליו בספר מטה יהודה דכיון דביו"ט אחרון אין איסורו אלא מדרבנן וגם לתיתה דחיטים אינה אסורה מעיקר הדין אלא מחמת מנהג כדלקמן סי' תנ"ג ס"ה אין לאסור בזה משום מבטלין איסור לכתחלה ומסיים עוד דלא התיר הרדב"ז אלא למכור לאחר אבל לדידיה גופיה עכ"פ אסור דעכ"פ ביטל איסור לכתחלה וכדקיי"ל במבטל איסור דאסור לדידיה עיי"ש ואנו מצאנו תשובה זו ברדב"ז סי' אלף ט"ו ונעתיקנה בכאן בשלימות דכפי הנראה לא ראו שניהם בגוף התשובה. וז"ל שם אחר שכתב לשון השאלה והתרתי מכמה טעמים חדא שהביאו לי מהחטה במוצאי יו"ט וראיתי אותה שהיא יבשה ולא הגיעה לידי חימוץ ולא לידי בקוע ותו דהוי זמן איסורו דרבנן והוי איסורא דרבנן בזמן דרבנן ותו דטעמא דאיסורא משום קנסא והכא ליכא למקנסיה דאנוס היה ואי משום דעבר אבל יראה ובל ימצא ליתא דהא ביו"ט לא הוי אפשר לבערו ואי משום דהוי ליה לבטליה קודם שמחמיץ הרי לדעתו אין זה חמץ הלכך ליכא למקנסיה ותו כיון דלאחר זמנו אין איסורו אלא מדרבנן מבטלין אותו ברוב לכתחלה כקל שבאיסורין דהיינו תרומת חו"ל דמבטלין אותו ברוב לכתחלה ולפי הטעמים הללו התרתי לו לערבו מעט מעט עם שאר החטה ולמוכרו אפילו לישראל עכ"ל ופשוט דכונת הרדב"ז להתיר אפילו לעצמו ולפי שהעתיקו דבריו ולמוכרו לישראל והשמיטו תיבת אפילו הביאו למטה יהודה לומר דלעצמו אסור ואינו כן:

* ואם מכרו - עיין מ"ב שכתבנו דאם הניח חותם על החמץ בעת המכירה אף בדיעבד אסור ועיין בפמ"ג שמצדד דזה דוקא במכירה מועטת [היינו שמוכר לו כל החמץ בדבר מועט] דזה הלא הוי בטול מקח ורק שההיתר הוא משום דבאמת החמץ אינו ברשותו שהתורה אסרתו בהנאה ורחמנא אוקמיה ברשותיה לענין בל יראה ולפיכך כל שמגלה דעתו שאין רוצה בהן ומתרצה שיצאו מרשותו אף בדבר מועט סגי וע"כ כל שמניח חותם קודם נראה לעין כל שאין רוצה במכירה משא"כ במכירות דידן שאנו עושין שטר כראוי כל מדה פלונית בסך כך וכך וזוקף עליו יתר המעות במלוה והחמץ הוא שלו מעתה והעכו"ם אם רוצה פותח החותם ועושה מה שרוצה והחותם הוא רק עד למדידה בדיעבד בודאי שרי ואפשר אף לכתחלה וכן לא"ר שכתב הטעם משום דעכו"ם לא סמכא דעתיה על המכירה כשרואה שהישראל מניח חותם וזה ג"כ לא שייך רק במכירה מועטת שהעכו"ם רואה שמוכרין לו כל החמץ בדבר מועט ואח"כ רואה שמניחין חותם משא"כ במכירה שלנו שהוא כראוי וכנ"ל והחותם הוא רק עד למדידה וכנ"ל וכ"ש אם היהודי מכר להעכו"ם בכפר היי"ש שיש לו בעיר ומונח שם עליהם חותם ולא ידע העכו"ם מזה בודאי שרי דלא שייך לא סמכא דעתיה אלא אפילו שידע כה"ג דיעבד ודאי שרי וכנ"ל עי"ש עכ"ל [והנה כל סברתו לכאורה לא שייך רק במניח חותם על החמץ ולא במניח מסגרת על החדר וכ"נ ממה שהעתקתי דבריו לקמיה] וכתב עוד למעשה באחד שמכר חמץ ויי"ש לעכו"ם כראוי וזקף הדמים במלוה ובתוך הפסח הפסיד העכו"ם הרבה מיי"ש אם יקח העכו"ם אוהבו של ישראל המפתח מיד העכו"ם לית חששא ואפשר דרשאי הישראל לקבול לפני השר שיקח המפתח מיד העכו"ם שלא יפסיד לגמרי כי הוא עני [וכן בח"א כלל קכ"ד דין ב' מצדד להקל בזה] אבל לא יקח הישראל בעצמו המפתח מיד העכו"ם יש לומר דמעתה יהיה האחריות על הישראל ואסור לאחר הפסח וצ"ע עכ"ל ועיין בשו"ע של הגר"ז שגם הוא מחמיר באופן זה:

* ובלבד שיתננו לו - עיין מ"ב דאין שליחות לעכו"ם אפילו עכו"ם לעכו"ם והוא ממג"א וש"א דלא כמ"ב וש"ך חו"מ סימן רמ"ג ועיין במטה יהודה שהאריך בזה וכתב דעכ"פ היכי שהובא כבר החמץ לבית העכו"ם המשלח בודאי המכירה קיימת שהרי מדעת המוכר הובא החמץ לבית העכו"ם הלוקח והעכו"ם מדעתו קיבלם בביתו ומעשה השליח לא מגרע דהרי הוא כקוף בעלמא עיי"ש ומסיים דבזה אפילו היה השליח ישראל דלכו"ע אמרינן ביה אין שליחות לעכו"ם אפ"ה מהני ומטעם הנ"ל ופשוט הוא דדבריו לא שייכים רק אם הוליך החמץ לבית הלוקח ממש אבל לפי מנהגנו שמזכים את החמץ ביחד עם הבית לעכו"ם לא שייכא זה דהרי אם אין שליחות לעכו"ם א"כ גם הבית אינו קנוי לו. ודע עוד דבעל מחנה אפרים בה' שלוחין סי' ט"ו חידש עוד סברא דהיכי אמרינן אין שליחות לעכו"ם דוקא היכי דהקנין הוא ע"י השליח אבל בכסף לא שייכא זה דהיינו היכא שהקנין היה בכסף לא משגחינן כלל אשליח דדל שליח מהכא הכסף בעצמו קונה הדבר ובעל החפץ מקנה לבעל הכסף בלי אמצעות השליח עיי"ש ולפי"ז יהיה קולא גדולה לדידן דסמכינן בדיעבד אדעת איזה פוסקים דכסף קונה א"כ בזה אפשר להקנות החמץ לעכו"ם אף ע"י שלוחו אם רק שלח העכו"ם הכסף בעד החמץ איברא דאין דברי מ"א מוסכמים ומת' ריב"ש סימן ת"א לא משמע כן דכתב שם באחד שקנה חמץ עבור עכו"ם בפסח דעובר על בל יראה וחייב מלקות דכיון דאין שליחות לעכו"ם הרי הוא כמו שקונה בעד עצמו עיי"ש דמיירי ששילם המעות בעד החמץ ומובא דין זה לקמן סימן ת"נ בהג"ה ולפי דעת מ"א אמאי פשיטא ליה כולי האי לריב"ש דהא לדעת רש"י וסייעתו עכו"ם קונה רק בכסף ולדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ועוד פוסקים עכו"ם קונה בין במשיכה בין בכסף כמו שכתב במשכנות יעקב סימן קמ"ט וא"כ להני פוסקים אין כאן איסורא דנהי דאין שליחות לעכו"ם מ"מ כספו קנוי ליה והשליח מעשה קוף בעלמא הוא דעבד ואף שי"ל דריב"ש ס"ל כהנך פוסקים דעכו"ם אינו קונה אלא במשיכה מ"מ לא הוי ליה למיסתם ולאחמורי כולי האי מאחר דתלוי הדבר באשלי רברבי וע"כ דלא ס"ל כסברת מחנה אפרים וקצת פלא שמ"א בעצמו בסימנים שאחר זה מביא את דברי ריב"ש אלו ומפלפל בהם וצ"ע ומצאתי בשדי חמד שכתב ג"כ על דברי מ"א אלו שיש חולקים עליו עיי"ש:

* מכירה גמורה - כתב הרב בגדי ישע סימן ב' אות ה' דכיון שמכירת החמץ לעכו"ם צריך להיות מכירה גמורה בלי הערמה נראה דאחר הפסח כשיחזיר הנכרי החמץ לישראל צריך לקנותו באחד מדרכי הקנאה ולא לקבל ממנו בחזרה סתם וכמו שכתבו הפוסקים לענין מתנה ע"מ להחזיר בסימן תרנ"ח ונראה דאחר הפסח די בזה שיקנה מהנכרי החמץ והחדרים בכסף לחוד והנכרי יחזיר השטר מכירה שקיבל ודי בזה דאף שישראל מנכרי אינו קונה קרקע בכסף לחוד כ"א בשטרא התם משום דלא סמכא דעתיה דישראל משא"כ הכא שמחזיר לו השטר ע"ש:

* בדבר מועט - עיין מ"ב וכהיום מנהג כל ישראל שאין מוכרין בדבר מועט אלא במקח הסמוך לשויו של חמץ ומקבלין מן הנכרי איזה זהובים (שקורין אויף גאב) לתחלת פרעון והשאר זוקפין עליו במלוה וכפי המבואר בחו"מ סימן ק"צ דזה מהני. וכתבו האחרונים דטוב ליזהר שלא יעלה על המקח הרבה יותר משויו בסך רב די"ל דהוי בטול מקח ומשמע בפמ"ג דלהכי בדיעבד אינו מעכב משום דבדיניהם אינו יכול לחזור ומשמע מזה דאם מנהג אותו המקום לחזור משום ביטול מקח הוא לעיכובא וצ"ע בזה. עוד כתבו דלא מהני כשיאמר לו אני מוכר לך בית זה או חמץ שלי אא"כ יאמר לו אני מוכר לך בית זה בכך וכך וחמץ זה כל מדה בעד סך כך וכך דבלא פסיקת דמים אין כאן קנין כלל אא"כ שיאמר כפי שישום אותו פלוני או ג' בקיאין. וצריך לפרש כל מין חמץ שיש לו ולא יכתוב סתם אני מוכר לך כל שיש בו חשש חימוץ דהוי כאין מינו ידוע שהרי אינו יודע אם שוה הרבה או מעט אלא יפרוט כל מין ומין רק המדידה א"צ שיהיה דוקא קודם פסח אלא יכול להתנות עם הנכרי שהמדידה או השומא יהיה אחר הפסח [מקו"ח וש"א] ובדיעבד אם אמר סתם כל שיש בו חשש חמץ ועבר עליו הפסח עיין בספר שדי חמד בשם כמה אחרונים שמצדדים להקל בדיעבד. וצריך לפרוט שם הלוקח בשטר. ודע עוד דמה שכתבנו במ"ב לענין היכי שהחמץ בדרך דליקני באגב ואע"ג שאינם צבורין במקום הקרקע לפי דעת מקו"ח בסימן זה ולעיל בסימן ת"מ לא שייכא זה רק במכר החמץ ונטל כל הדמים אבל בנטל מקצת והשאר זקף עליו במלוה לא מהני שהרי אם יאבד החמץ לא ירצה העכו"ם לשלם לו המגיע ממנו ולפי מה דקיי"ל בסימן ת"מ דהיכי דהעכו"ם אלם וכופהו לשלם הרי הוא כבאחריות ישראל וא"כ ה"ה הכא שהרי צריך לשמור אותו דאם יאבד יפסיד המגיע לו מן העכו"ם וא"כ אם זקף עליו השאר במלוה אינו מותר אא"כ החמץ הוא במקום הקרקע וכשמקנה לו הקרקע הרי החמץ כבביתו של עכו"ם ויוצאין עכ"פ לדעת הפוסקים דסברי דחמץ של ישראל בביתו של עכו"ם אינו עובר עליו אכן כמה אחרונים פליגי עליה דמקו"ח וכתבו דבשביל זה שלא ירצה העכו"ם לשלם לו המגיע ממנו לא מיקרי עי"ז החמץ באחריותו עיין נשמת אדם סימן ו' ובשדי חמד שהאריך להביא דעת כמה אחרונים שמקילין בזה. ולענין עצם קנין אגב הגם דלעיל במ"ב ס"ק ט"ז כללנו אותו בין שאר קנינים דאין סומכין עליהם לכתחלה מאחר דיש מפקפקים על כל אחד מהם מ"מ היכי שהוא שעת הדחק כגון שהחמץ מרובה וביותר היכי שהחמץ בדרך לא רצינו להחמיר ולמנוע מקנין זה אף לכתחלה מפני שכמעט כל האחרונים החזיקו בקנין זה למובחר שבקנינים אף לענין לכתחלה ואף בלי שעת הדחק עיין בת' נוב"י מובא בת' שיבת ציון סימן י' ובח"ס ח' או"ח סימן קי"ג וקי"ז וכתב דמצא להרמב"ן במלחמות בפ"ב דפסחים שכתב להדיא קנין זה בחמץ וכן הט"ז ביו"ד סימן ש"כ בביאור לשון השו"ע עיי"ש וכן הגאון מהר"ש קאידנאווער בת' נ"ש סימן ל' והעתיקוהו בסימן זה כל האחרונים מ"מ לכתחלה יראה לצרף עוד איזה קנין כמו סיטומתא או קנין סודר (וכמו שנוהגין כהיום לכפול כמה קנינים) מאחר דהתומים בסימן קכ"ג מגמגם בקנין זה וגם הקצות שכתב לדחות דברי התומים שם מ"מ בסימן קצ"ד כתב ג"כ לפקפק על קנין אגב עיי"ש באריכות וכמו כן במחה"ש בסימן זה כתב לגמגם בקנין זה. ולענין קנין שהוא בדיניהם אם סומכין ע"ז גם לענין איסורא כמו במכירת חמץ יש פלוגתא בזה ועיין במג"א ס"ק ד' שפקפק על ת' משאת בנימין שדעתו דמהני במכ"ש ממנהגי הסוחרים שמהני אכן דעת הגאון מהר"ש קאידנאווער בת' נ"ש כמשאת בנימין (ובנ"ש השיג עליו שם ולדעתו אפילו סיטומתא נמי לא מהני) וכן הוא דעת ת' משיבת נפש סמן ט' בפשיטות וכן כתב הרב חת"ס בכמה מקומות בתשובותיו דעדיפא מסיטומתא עיין בחיו"ד סימן שי"א וסימן שי"ד ובהגהת חת"ס ציין לעיין בת' הרשב"א המיוחסות סימן רכ"ה ועיינתי שם וכתב בתחלה ג"כ לדבר פשוט דמהני במכ"ש מסיטומתא דהוא מנהגא בעלמא וכ"ש מנהג קבוע וחוק [וסוגיא דבכורות דמינה העיר מ"א דלא משגחינן בדיניהם לעניני מצות הביא ג"כ וכתב דאין ראיה דאפשר דמיירי התם שלא היה להם מנהג ידוע] אכן לבסוף מספקא ליה דאפשר לענין מצות כגון להתחייב בבכורה שהיא דאורייתא אינו מתחייב עד דקני כדינא דאורייתא [וטעות הדפוס יש שם ובמקום ואין נראה צריך להיות ועוד נראה וכן מוכח שם מסוף התשובה] עיין שם. ואיך שיהיה על כל פנים מוכח מניה דקנין סיטומתא לא עדיף מקנין שהוא בדיניהם ולפי זה גם קנין סיטומתא לא ברירא לכתחלה לסמוך עליו ועל כן מהנכון לכתחלה שלא לסמוך על מנהג הסוחרים לבד אלא יראה לצרף עמו עוד קנין וכנ"ל. והיכא שעושה כמה קנינים מהנכון שיאמר לו בפירוש שהוא מקנה לו אפילו באחד מהקנינים ואף כי בכולם. וטוב שיפקיר ג"כ לפני ב"ד וכמו שכתב הח"י בכעין זה בסקי"ד וזה לשונו אם יודע שיביאו לו חמץ בפסח על עגלה או ספינה ויצטרך לשלם מכס ושכר עגלה וכה"ג ימכור לנכרי בכסף [ושארי קנינים הנ"ל] וכשיביאו אח"כ בפסח יקח הנכרי הכל אצלו ברשותו והוא ישלם ג"כ המכס ושכר עגלה ואחר המכירה יאמר שאם הנכרי אינו קונה באלו הקנינים עכ"פ יהיה הפקר גמור:

* מתנה ע"מ להחזיר - וה"ה מכירה ע"מ להחזיר [חמד משה]:

* לא מהני - דין זה הוא מהגהת מיימוני פ"ו מה"ש ודייק שם דין זה מתוספתא עיי"ש ותה"ד סימן ק"כ מביאו ומשמע שם לכאורה דאי לאו משום חומרא דחמץ מותר אפילו לכתחלה לנהוג כן ובאמת צ"ע דהלא לכתחלה בודאי אסור מדינא כיון דתלי מתנתו בתנאי וכשלא יתקיים התנאי שלא יחזירו למפרע החמץ שלו וא"כ הרי הוא מכניס עצמו בספק באיסורא דאורייתא של לאו דבל יראה ובפרט שאין התנאי תלוי בו אלא באחריני ושמא פלוני לא יקיים התנאי ומצאתי במחנה אפרים הלכות מאכלות אסורות שכתב כן שלכתחלה בודאי אסור לעשות כן ומטעם שכתבנו אבל לשון הפוסקים שתלו זה בחומרא דעלמא קשה. ואם נחזיק עוד בדעת האחרונים דמחמרי בזה אפילו בדיעבד וכפשטות לשון המחבר ניחא דאפשר עיקר דינא דהגהת מיימוני הוא לענין דיעבד אם כפר נתקיים התנאי אכן להני אחרונים דכתבו דבדיעבד מותר לכו"ע וכל האי דינא אינו אלא לענין לכתחלה הדבר צ"ע ואח"כ מצאתי בחידושי רע"א שמתמה כעין זה על המ"א ומצדד דיוכל לומר הריני כאלו התקבלתי והוי כאלו קיים התנאי. והיכא שאמר הריני נותן לך ותחזירהו לי כתב המ"א דבזה פשיטא דשרי מדינא ועדיפא מע"מ להחזיר דהא אי בעי לא היה מחזיר לו ואין המתנה תלויה בחזרה אם לא משום חומרא דחמץ עכ"ד ונראה דבזה לדידיה בודאי אין להחמיר בדיעבד אכן בח"י השיג על המ"א מיו"ד ש"ה דמוכח דבלשון זה לא הוי מתנה כלל ועיין בא"ר ובמחה"ש שכתבו דהתם שאני דכיון שאומר ותחזירם לי לא חל המתנה אף שעה אחת משא"כ הכא דעכ"פ עד אחר הפסח בודאי גמר ומקני ליה כדי שלא יעבור על ב"י ומכ"ש כשאמר בפירוש ותחזירהו לי לאחר הפסח וכ"כ בדגמ"ר אכן לדעת הט"ז שם יש לעיין בו ובפרט לפי דעת הגר"א שם דמתנה על זמן לא הוי מתנה בודאי לכאורה אין מקום לדברי מג"א ואפילו אם יאמר בהדיא ותחזירהו לי לאחר פסח אכן בחמד משה ובבגדי ישע מצדדים לדברי מג"א והביאו קצת משמעות לזה מאיזה סוגיות דזה לא מיקרי חזרה והמתנה קיים אפילו אם לא יחזיר לו וכדכתב במג"א אלא שעמד לנגדם ההיא דיו"ד סימן ש"ה הנ"ל דמוכח שם שהוא חזרה מדבריו הראשונים אכן בא"ר כתב לחד תירוצא לחלק דשאני התם גבי בכור דתלוי בכוונת הנותן ובמחשבתו וכדמבואר שם בסעיף ח' להדיא ובלשון זה שאומר ותחזירהו לי מוכח שלא כוון בדעתו לתת לו באמת משא"כ הכא בחמץ אין הכוונה מעכב כלל שהרי אפילו ביודע שלא יגע בו ודעת שניהם שיחזיר לו אחר הפסח נמי שרי והמעיין בתשובת הרשב"א סימן קצ"ח מקור האי דינא משמע לכאורה כתירוץ זה של הא"ר עיי"ש ובדברי תשובת חת"ס מצאתי סתירה בזה שבסימן קי"ג כתב בהדיא שאם אמר ותחזירהו לי אפילו אמר לאחר הפסח עובר בב"י ובסימן קט"ז מסיק דבזה שרי מדינא:

==================

* יאמר לו קודם הפסח - עיין ט"ז שכתב לחלק בזה דלא מהני תנאי קודם הפסח אלא בשלא הלוה לו לזמן קצוב רק שכל שבוע שמחזיק מעותיו ישלם לו רבית ובזה מהני תנאי קודם פסח והרי הוא כמתנה בתחלת ההלואה שהרי אם היה רוצה היה מסלק לו מעותיו אבל בהלוה לו למשך זמן ושבתוך הזמן אין אחד מהם יכול לחזור ושמחויב לתת לו ככרות בכל שבוע בזה לא מהני תנאי קודם פסח רק צריך להתנות בתחלת ההלואה וכההיא דסימן רמ"ה בשותפות ישראל ועכו"ם לענין שבת אכן ממג"א ס"ק ב' משמע דאין לחלק בזה עיין מחה"ש ופמ"ג וכן כתב בנה"ש ובחמד משה לדחות דברי הט"ז עיי"ש ונראה דאין דבריהם מוכרחים אלא במתרצים שניהם שבפסח יתן לו מעות אבל כשמתנה הישראל לחוד ואין העכו"ם מסכים לו לשנות מתנאם הקודם אפשר שיש שפיר מקום לדברי הט"ז דאין הישראל יכול לשנות מתנאי הראשון. ועיין בפמ"ג שגמגם ג"כ בדברי הט"ז וכתב דאין התנאי הראשון אלים כיון דלא היה משיכה והוא דבר שלא בא לעולם עיי"ש ומסיים דמ"מ במקום שדינא דמלכותא הוא שהתנאים קיימים יש להחמיר כט"ז ובדיעבד צ"ע עיי"ש ולענ"ד נראה דאף בזה אין להחמיר בדיעבד דאע"ג דדינא דמלכותא הוא שמחויב לתת לו הככרות מ"מ אין לו עליו אלא חוב ככרות ולא שהככרות גופא הם של ישראל אפילו קודם שבאו לרשותו וכמו שכתבנו במ"ב וכן מצאנו בספר בית מאיר ע"ש:

* אסור להשכיר כלי - עיין מ"ב טעם הטור משום רוצה בקיומו ויש דעות בין אחרונים אם דוקא בשכירות או אפילו בשאלה נמי איכא איסור רוצה בקיומו עיין בח"י ובמקו"ח:

* בפסח - ומוכח משו"ע הגר"ז דברוצה בקיומו ליכא היתר דהאגור במשכירו קודם פסח ובכל גווני אסור אכן מב"ח משמע דבין במשתכר ובין ברוצה בקיומו בכל גווני איכא להתיר היכי שהיה קודם ל' [והוא כתב כן כפי גרסתו באגור וה"ה להני דגרסי בו קודם פסח] וכן כתב במקו"ח ודע עוד דאפילו להני דסברי דאיסור רוצה בקיומו שייך בחמץ הני דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר וכמו לעיל ס"ד במשתכר באיסורי הנאה וכ"כ הפר"ח ועיין חמד משה מ"ש בזה:

===================

* ואחד כלי אבן - וכן כלי גללים [ח"י] ועיין בשבולי הלקט שמאריך בזה:

* מותרת בהגעלה וכו' - עיין בח"א כלל קכ"ה דין ה' שכתב דעה ראשונה זו בשם יש אומרים ורוב הפוסקים ס"ל דצריך ליבון ולא נהירא כלל דהא הרמ"א בעצמו כתב דסגי ליה בהגעלה ורק לכתחלה נוהגין ללבנו ואפילו אם נימא דלא היה זה בגירסתו (כי יש ספרים שגורסין זה בסי"ו גבי מדוכה) עכ"פ יש להוכיח כן ממה שכתב דסגי בליבון קל וידוע שזהו רק בדבר שמחמירין ללבנו אבל לא בדבר שצריך ליבון מדינא וכן מוכח בד"מ דמדינא סגי בזה בהגעלה ונראה שהציון שמובא ברמ"א אטעיתיה שכתוב טור בשם ר' יואל ותשובת הרשב"א וטור בשם רש"י ור"ת א"כ הרי הרבה חולקין על דעה ראשונה ובאמת ט"ס הוא כי לא נזכר כאן בטור זה ולא בטויו"ד סימן קכ"א כלל ענין זה בשם רש"י ור"ת רק שרבינו יואל לבד הצריך ליבון ובנו אבי העזרי וכן הרא"ש חולק עלייהו ובב"י הביא שגם הרשב"א סובר דבעי ליבון ומ"מ מסיים דלדינא נראה כהרא"ש ואבי העזרי גם הביא דדעת המרדכי והגה"מ להקל וגם מצאתי בשבולי הלקט בשם הגאונים דדינה בהגעלה. [והנה בב"י משמע דלמד מתורת הבית גם לעניננו לענין פסח ובספר רבינו ירוחם מצאתי שכתב בשם הרשב"א לענין מחבת דרק בשאר איסורים יש להחמיר להצריכו ליבון אבל לא לענין חמץ והוא ממש כדברי המחבר ביו"ד סימן קכ"א ס"ד וכוון לחילוק הרשב"א מדעתו הרחבה] עכ"פ יש לנו כמה פוסקים דס"ל דדינו בהגעלה [האבי העזרי והרא"ש ושבולי הלקט בשם תשובת הגאונים והגה"מ והמרדכי והאוסרים הוא רבינו יואל והרשב"א לפי מה שהבין בב"י וכנ"ל] ומצאתי שגם מהר"ם חלאווה סובר כהרשב"א עכ"פ רוב הפוסקים ס"ל להקל ובדיעבד בודאי סגי בהגעלה:

* מאחר שנעשה מחדש - לא ידעתי ממ"נ אם אפשר לנקרן אפי' אם קדמה בליעה לא דמי לטלאי ואם א"א לנקרן לעולם צריך ליבון [מגן האלף] ולענ"ד דכונת הרמ"א ברושם שנעשה ע"י דיבוק עופרת על הכלי ולא בנחקק בגופו דבזה באמת שרי בכל גווני אם אפשר לנקרן היטב:

* דכל כה"ג הוי הגעלה דכלי ראשון - הפר"ח האריך בזה דלא הוי ככלי ראשון ממש ולא מהני זה בדבר שנשתמש בהן על האש בכלי ראשון ממש דעיקר עצה של שימת אבנים לא מהני אלא להעלות הרתיחה למעלה אבל דוקא בכלי שתשמישה ע"י עירוי ולא בכלי שנשתמש בכלי ראשון ומסיק דאפשר דלא כתבו הפוסקים זה אלא כאן גבי מדוכה וכן לעיל בס"ו בקערות גדולות שרוב תשמישן ע"י עירוי מכלי ראשון וכל כה"ג וכדבריו כתב גם הא"ר בס"ו בשם הב"ח וע"ש שכתבתי דאין כדאי להתיר אלא באינו בן יומו ע"ש:

* צריכים הגעלה - היינו מעיקר הדין אבל כבר כתב המחבר לעיל בסימן תמ"ב דאין לסמוך על מה שמנקין אותן ורוחצין אותן בחמין והיינו מצד הטוב והישר [ב"ח לעיל בסימן תמ"ב וכ"כ המאמר מרדכי והוסיף דזהו שכוון הרמ"א בהג"ה] והמ"א כתב שם דהתם מיירי כשהעריבה עשויה מנסרים הרבה ומשום דא"א לנקות שם בין הסדקין וכאן מיירי הטור והשו"ע בשנעשה מחתיכה אחת ולפ"ז מהרמ"א שסיים וכבר נתבאר לעיל וכו' משמע דמיירי בחדא גווני וע"כ דצריך לתירוצו של הב"ח ומאמ"ר הנ"ל. והנה הא"ר הסכים שם לדינא לתירוצו של המ"א דבנעשה מחתיכה אחת מותר להשהות אחר שניקרו אותו היטב ומ"מ לענין להשתמש בו בפסח החמיר לכתחלה אפילו לאחר שהגעילו ולדידיה דינו של הרמ"א כאן הוא אפילו בשנעשה מחתיכה אחת. וכן להמ"א שכתב דטעם המנהג הוא משום דנוהגין כהך דעה דס"ל דלבית שאור לא מהני הגעלה פשיטא דאפילו מחתיכה אחת דהגם דאפשר לנקרה יפה עכ"פ הבליעה אינה יוצאת ע"י הגעלה:

* והמנהג שלא להשתמש וכו' - עיין פמ"ג במשב"ז שמסתפק אולי יש להתיר ע"י קילוף בכלי אומנות והגעלה וכמו במדוכה לעיל ולכאורה תמהתי הלא בחק יעקב מביא בשם תה"ד ומהרי"ו להחמיר אפילו ע"י קילוף אמנם אח"כ ראיתי את תה"ד ומהרי"ו שהם לא אמרו ד"ז אלא בדבר שתשמישו ע"י האור כגון מרדה ע"ש ומלבוש משמע שמחמיר אפילו ע"י הגעלה בכל גווני ולענ"ד נראה דיש להכריע דאם הוא מחתיכה אחת ואין בה סדקים יש להתיר ע"י קילוף והגעלה ואם הוא נעשה מכמה חתיכות אין להתיר אפילו ע"י קילוף:

* בפסח - עיין במ"ב הטעם משום דא"א לנקות וכ"כ כמה אחרונים וממילא בכלי מתכות דאפשר לנקות מותר ע"י הגעלה וכ"כ באמת הח"י ופר"ח ומקור חיים אבל צ"ע דהיה להם לחוש להיש מחמירין דלעיל סט"ז דכתב הרמ"א שם דנוהגין לכתחלה ללבנו ואפשר דעריבה של מתכות שהיא רחבה ודקה קשה ללבנה דמצוי להתקלקל לכן מקילינן בהגעלה דומיא דמיקל הרמ"א שם בכלי עץ משום דא"א ללבנה אבל היכי דלא תתקלקל נכון וטוב לכתחלה להחמיר וכן משמע בט"ז סקכ"ז ע"ש ועיין בפמ"ג שכתב ג"כ דלדעת המ"א יש להחמיר אפילו במתכות:

* בית שאור וחרוסת - עיין בתשובת ח"ס סימן ק"כ נידון הכשר יורות ששורפין בהן יי"ש אשרי מי שיכול לעשות חדשים אך לא ישמעו לאסור לגמרי צויתי טרם ההגעלה לבשל בהיורה והקנים והכובע לבשל בהם מי אפר שקורין לוי"ג גם אפר הרבה שיהיו חזקים מאד והם מפגימים הטעם וצריך השגחה גדולה לנקות היורה בתחתיתו ולהסיר מהם הקנים ע"י אומן או להניח עליהם על מקום הטלאי גחלים וסיים שם אחר כל זאת שומר נפשו ירחק משתיית יי"ש בפסח אבל אין לאסור להם אחרי התיקונים האלו ע"ש. ועיין בחידושי רע"א בד"ה ונראה וכו':

* אבל לשל חרס לא מהני הגעלה - עיין בביאור הגר"א שכתב דזהו רק לדעת רב האי המובא בטור שדעתו דלא מהני הגעלה לחרס אפילו לא נשתמש בו אלא בצונן אבל לפי מה שפסק בסעיף כ"א דמהני הגעלה ה"ה כאן עי"ש וצ"ע בדעת שארי פוסקים דלכאורה משמע מדעתם דאף דקיי"ל התם דמהני הגעלה כאן גרע:

* תנור של בית החורף - היא העשויה מקאכלי"ן לחמם בית החורף. ועיין מ"ב דהאיסור בזה הוא משום דהיסק שמסיק בפנים אינו מועיל לבלוע שנבלע מגבו כ"כ המ"א והגר"א אבל לענין פנים גופא משמע בפשיטות דמועיל ההיסק כבשאר תנורים ויש מהאחרונים שמאנו בהיסק תנור בית החורף לגמרי להכשירו (עיין א"ר וח"י) והח"א כתב וז"ל ונ"ל מה שהחמירו האחרונים בתנור בית החורף דלא מהני ליבון היינו כמו שעושין בפולין גדול שהתנור נעשה רק מקאכלין וא"כ הוי כלי חרס ממש אבל במדינה זו שידוע שבונין סביב הקאכלין מחיצה של לבנים וא"כ דינו ממש כתנור שאופין בו דבזה לא חייש שמא פקעי ולכן נ"ל דכו"ע מודים דמהני ליבון או טוח בטיט וה"ה לתנורים שקורין במדינתנו שוועצק"ע אויבע"ן שיש עליו כיסוי מהני ליבון ולכן נ"ל דבמקום שאין לו לבשל בכירה יש להתיר ללבן תנורי בית החורף במדינת ליטא וכיו"ב שעושין התנורין כן עכ"ל. ובעיקר הדין אף לעשויה מקאכלין לבד הסכימו האחרונים דמהני ליבון דכיון דהסיקו מבפנים לא שייך דחייס שמא פקעי וגם הלבוש כתב ע"ז דהוא חומרא יתירה. ועכ"פ בתנורים שלנו בודאי אין להחמיר כמ"ש הח"א. ומה שכתב הח"א תנורים שבמדינתנו וכו' שיש עליו כיסוי לא ידעתי מנ"ל להצריך דוקא שיש עליו כיסוי דהלא בכוביא בס"א אם מלא גחלים מבפנים מהני אף שאין עליו כיסוי וכן לענין קדירות בש"ס היה מותר במילוי גחלים אלא משום דחייס שמא פקעי אף דאין עליו כיסוי וא"כ ה"נ דאין חילוק בזה:

* בהתוך זכוכית דינם ככלי חרס - עיין מ"ב מש"כ דלא דמי לסכ"ו דמשום שמצופה על החרס ונצרף עמו בכבשן דינו ככלי חרס כ"כ הרא"ש אכן בתוס' ע"ז דף ל"ג כתבו לחלק בין כלי זכוכיות שלם דלא בלע מהיכא דאינו אלא חיפוי על החרס והביאו כן גם מערוך ולפ"ז לאו דוקא משום שנצרף עמו בכבשן והגר"א בסעיף כ"ו הביא רק דעת התוס' וכ"מ מדבריו בס"ק פ"ו עיי"ש שנראה מדבריו שביאר עפ"ז דברי הרמ"א שם לענין כלי כסף שיש בו היתוך זכוכית דקאי אף לדעת המחבר שם דמתיר בזכוכית ושאני התם דאינו אלא התוך בעלמא ודומיא דקוניא והיינו דאין חילוק בין חרס לש"ד:

===================

* כדי שלא יצטרך לדקדק וכו' - עיין מ"ב והנה כמה אחרונים [המטה יהודה ומאמר מרדכי וכן הפר"ח ועוד מפרשים] נתקשו בדברי המחבר דמשמע מיניה דלאחר זמן איסורו צריך ליזהר בכל אלה והיינו משעה חמישית עד הלילה ובאמת זה אינו דאם הוא אינו בן יומא או יש במים ששים שוב אינו צריך ליזהר כלל באינך דמה לנו אם מגעיל שני מיני כלים או אם משהה אותם יותר מדאי או שאר דברים דקחשיב כיון שיש ששים או אינו בן יומא אפילו אם חזר ונכנס הבליעה בתוך הכלי ה"ל נ"ט בר נ"ט דהיתרא ואין לומר דמש"כ המחבר כדי שלא יצטרך לדקדק וכו' וכן אם משהה וכו' וכן שלא ינוחו וכו' כונתו דקודם שעה ה' אין צריך ליזהר כלל ולאחר שעה ה' צריך ליזהר באיזה מהם דהיינו שיהיה ששים או אינו בן יומא או שלא להשהות יותר מדאי או שלא ינוחו המים מרתיחתן דזה אינו דאם הוא בן יומא ואין ששים לבטל הפליטה אף אם יהיה זהיר שלא להשהות או שלא ינוחו המים מרתיחתן ג"כ אסור דנקטינן כהפוסקים [הרשב"א בסימן רס"ג וכן דעת התוספות] דלעולם בולע והגר"א באות י"ב פירש דברי המחבר דלרווחא דמילתא כתב כולן וקאי אפילו להמקילין באלו הטעמים לבד אף בבן יומא ואין ס' משום דכיון דאינו משהה הרבה והמים לא נחו אינו בולע מ"מ קודם חמש טוב יותר להגעיל שאז אין צריך ליזהר כלל אבל לדינא אין נ"מ באלו הדברים דאף אם יזהר בהם אינו מועיל לאחר זמן איסורו והעיקר תלוי שיהיה ס' או אינו בן יומא ואז אף אם משהה אותם יותר מדאי או שנחו אח"כ המים לא איכפת לן:

* צריך ליזהר בכל וכו' - עיין בט"ז שכתב דיש עוד ד"א שצריך ליזהר דהיינו שלא יגעיל מקצת הכלי שני פעמים כמבואר לעיל בסימן תנ"א ס"ט כגון כשמגעיל כלים גדולים שא"א להכניס הכלי ביורה בבת אחת לא יגלגלו בידו סביב במים שלא יחזור ויכניס במים ממקצת שכבר הוגעלו פ"א ופלט כל גיעולו ועכשיו כשיחזור ומכניס במים הוא חוזר ובולע מה שפלט כבר ואפילו אם ירצה להכניס במים רק חצי הכלי ולהוציאו לאחר שפלט גיעולו ולחזור ולהכניס חצי האחר ולצמצם שלא יכניס מקצת אחד שני פעמים ג"כ קשה מאוד הצמצום בזה וכן כשהוא עושה דבר זה בצבת ג"כ א"א ליזהר בזה וע"כ יעץ הט"ז שיגעיל בשבכה או בכלי מנוקב כדי שיהא ההגעלה בבת אחת או שיש ששים במים נגד הכלי דאז מתבטל הפליטה תוך המים ואפילו אם חוזר ויבלע אין בכך כלום אכן בזה לא יוכל להגעיל כמה כלים ביורה כמו שהמנהג בימינו דחוזרין ומצטרפין הפליטות זה עם זה וצריך ששים נגד כל הכלים [ויש עוד עצה מה שהסכימו האחרונים (המטה יהודה והמאמר מרדכי) כגון שהכלי אינו בן יומא דהוי נותן טעם לפגם ומה שפקפק הט"ז דהלא נט"ל אסור לכתחלה כבר השיגו עליו דזהו דוקא בעלמא שהקדרה נבלע בה טעם משובח מתחלה ואח"כ נפגם משא"כ בהגעלה דאפילו אם חוזר ונבלע בכלי הרי לא נבלע אלא טעם פגום וכן המנהג להקל בזה]:

* שאין צריך ליזהר בהם וכו' - הנה הרמ"א והמחבר בכל סעיף זה קיימא בחדא שיטתא דבזמן שמותר החמץ מקרי נ"ט בר נ"ט דהתירא וא"צ ליזהר בשום דבר ועיין בעו"ש ובפר"ח ובביאור הגר"א דכל זה הוא לדעת הפוסקים שסוברין דחמץ מיקרי התירא בלע אבל לדעת הסוברין דחמץ מיקרי איסורא בלע וכן סתם המחבר לעיל בסימן תנ"א ס"ד א"כ אין חילוק בין קודם שעה ה' או כל היום וע"ש בפר"ח שהקשה דברי הפוסקים אהדדי ולפ"ז באחד משני דברים שהבאתי במ"ב דהיינו שיהיו הכלים אינן בני יומן או שיכשיר היורה הגדולה ויהיה בה ששים לבטל הכלים שמגעילין בה שזהו מעיקר הדין צריך ליזהר בזה אפילו כשמגעיל בזמן היתר חמץ מדינא ובמדינתנו שנוהגין להגעיל ביורה גדולה כל כלי אנשי העיר שהיתר ששים א"א להיות נגד כל הכלים שהרי מצטרפין יחד כל הפליטות כמש"כ המ"א ע"כ יש ליזהר שלא להגעיל שום כלי אא"כ עבר מעל"ע מעת שנשתמש בה חמץ ויש מהדרין שכשרוצין להגעיל כליהם מחמץ פוסקין להשתמש בהם חמץ ג' ימים מקודם [מהרי"ל ומטה משה]:

===================

* ויש אוסרים - עיין במ"ב הטעם. ונעתיק בזה לשון רבינו מנוח בביאורו להרמב"ם אחר שהביא איזה טעמים קלושים למנהג זה מסיים וז"ל אח"ז מצאתי כתוב שיש מין אחד הנקרא ויצא"ש והם מגרגרים של חטים שמשתנים בארץ בתבניתם וטבעם כמו הזונין ובשנה שאינה של ברכה יוצאת התבואה מדרך היושר וחוזרת זונין מלשון תזנה הארץ ובשנה גשומה חוזרת התבואה ויצא"ש וקורין אותה ויצא"ש פארמנטל"ש וע"כ אסרו כל קטניות עכ"ל שם ופירוש דבריו שיש מיני חטים שבשנה שאינה כתיקונה משתנות ונראות כמיני זרעונים וע"כ אסרו כל מיני זרעונים:

* אם לא ביררו החטים וכו' - מלשון זה משמע דלכתחלה צריך לברר אותם הנשוכים מעכברים אבל בטור וכן בלבוש איתא שא"צ אפילו לכתחלה וכ"כ המאמר מרדכי ואפשר דמיירי המחבר כשאין ס' נגדם ולהכי נכון לכתחלה לבררם [פמ"ג]:

* טוב לשמרן וכו' משעת קצירה - ודעת הפר"ח להכריע דשימור משעת קצירה מדינא הוא ולעיכובא ואפילו בדיעבד וכדבריו נמצא בכמה ראשונים דשימור הוא משעת קצירה ואף דאם לא ימצא מצה ששמור מעת הקצירה לשם מצה בודאי נוכל לסמוך על דעת השו"ע ולברך ברכת אכילת מצה מ"מ לכתחלה בודאי נכון להחמיר למצה של מצוה ליקח דוקא מצה שמורה מעת הקצירה ובשם הגר"א הביאו ג"כ שהחמיר מאוד שלא לאכול רק מה ששמור משעת קצירה והוא היה נזהר בזה כל ימי הפסח ומטעם שמא ירד עליהם מים במחובר לאחר שנתייבש התבואה:

* ולפחות משעת טחינה - ואם מותר לשלוח קמח שמורה על הבאהן בלי שומר ישראל עיין בספר תוספות ירושלים שמסתפק בזה דאף דלא נחוש לאיחלופי ולירידת הגשמים מ"מ שמירה להדיא לא הוי ורחמנא אמרה ושמרתם וא"כ אפשר דאין כדאי לשלוח בלי שומר ועיין שדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן י"א אות ו' שהאריך בענין זה:

* ובשעת הדחק וכו' מן השוק - עיין במ"ב ואפילו בשעת הדחק טוב יותר ליקח קמח שיפון או של שבולת שועל למצות מקמח חטים משוק כי זה לתתו וזה אין לתתו [פמ"ג]:

* מן השוק - מסתימת הלשון משמע דאפי' מן העכו"ם מותר דלא מחזקינן איסורא אלא שצריך לרקדן מתחלה שמא יש בהן פירור חמץ וכמבואר בשיבולי לקט בסימן ר"י בשם רש"י וכן מפורש בכמה ראשונים. אמנם בחידושי ריטב"א לפסחים מחמיר מאוד בזה וז"ל מסתברא דקמחן של עכו"ם אסור בפסח דהא ע"י טחינה בריחיים של מים שכיח למיעל בהם מים וכן דעת הרא"ה ז"ל ואפילו קמח של ישראל הנשאר משאר ימות השנה שלא נזהרו בו כראוי מפקפק שם ומ"מ בסוף מסיים ובקמח של ישראל לא אסרינן בדיעבד אבל בשל עכו"ם אסור דההיא ודאי מניחן במקום התורפה כמו שאפשר לו ורבותיו הסכימו דאפילו בשעת הדחק אין מתירין אותם כלל והגאונים ז"ל כתבו דמותר ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק ולא מחזקינן איסורא ויוצא ידי חובתו בזה. וכתב הוא ז"ל ע"ז כל היכא דלית ליה קמחא אחרינא בשום צד כלל עושה מצה מקמח של עכו"ם ואוכל ממנה כזית למצוה דהאי חששא מאיסור משהו דרבנן הוא ובמקום מצות מצה של תורה לא חיישינן ואע"פ שב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה היינו דוקא היכא דאיכא איסורא ודאי אבל הכא חשש רחוק הוא ואפשר דליכא איסורא עכ"ל ומשאר ראשונים משמע דלא מחמרינן בדיעבד ואפילו כל ימי הפסח מותר ועיין ב"ח:

===================

* וטוב וכו' רחבה יותר מדאי וכו' - מוכח מזה דאינו אלא לכתחלה ואף דמש"ס מוכח דהוא לעיכובא דומיא דחלוט דקמייתי להו שם בהדי הדדי וכ"פ מהר"ם חלאווה בהדיא בסוף הפרק י"ל דהיינו דוקא בגלוסקא גדולה אחד מששה באיפה כדמייתי שם בש"ס מהא דדוד והכא לא איירי בכה"ג רק דהיא רחבה יותר מכפי הרגיל ומחמרינן משום לתא דאשישה וכן מוכח הלשון וכ"כ הגר"ז. איברא דמלשון רש"י בש"ס שכתב גלוסקא גדולה משמע לכאורה דלאו דוקא אחד מששה באיפה רק אם היא גלוסקא חשובה מחמת גדלותה וכן מוכח כעין זה בערוך שכתב לחם גדול ובמהר"ם חלאווה הנ"ל. וכן מוכח קצת ג"כ מלשון הש"ס דקאמר מאי משמע וכו' אלמא דלא קמייתי לה רק להוכיח דהוא לחם חשוב וכן ברוקח סימן רע"ג כתב סתם אשישה גלוסקא יפה ולא ביאר שיעורו. ודע דהרמב"ם ועוד כמה פוסקים לא העתיקו כלל האי דאשישה ולא הביאו רק עיסה שנילושה ביין וחלב ושמן (ולר"ה גאון הוא פירושו דחלוט כפי שמבואר ברי"ץ גיאות ע"ש) וצ"ל דפירוש אשישה הוא ג"כ עיסה חלוטה ולהכי תני בברייתא חלוט ואשישה בהדי הדדי וכן מוכח דעת ר"ה גאון מובא ברי"ץ גיאות הנ"ל עי"ש ולפי"ז אין להחמיר בכל גווני בדיעבד אפילו הוא לחם גדול מאד:

* שאינו קרוי לחם - עיין במ"ב. ולא נתבאר כמה מיקרי מורסן מרובין וגם היכי מיירי אם עירב מורסן אחר או אפילו במורסנן כל שיש הרבה בטל עי"ז תורת לחם ולא דמי להא דס"א דכ"ז שלא פירשו אינם מגרעין כח הלחם ואדרבה עוד מצטרפין להשלים השיעור דשם מיירי בשהיה מעט מורסן עיין במחה"ש מה שכתב בזה ומצאתי להרשב"א שכתב בזה וז"ל דהא דאמר רשב"ל בירושלמי כל שלא עירב בה מורסן אין לפרש שכל שיש בה מורסן אינה חייבת בחלה שהרי שנינו ה' רבעים הן וסובנן ומורסנן אלא לומר שפעמים מעורבין בה מורסנן כ"כ שאינה ראויה לרועים א"נ יש לפרש שעירב בתוכה מורסן לאחר שניטל מתוכה לפי שאין דרך ב"א לעשות כן וכדתנן נטל מורסנן וכו' עכ"ל מובא בב"י יו"ד סימן ש"ל ומתבאר מדבריו דהשיעור של מורסן מרובין כל שאין הרועה אוכל מחמתן את הפת ונראה דדין זה לא תלי בטעם כעיקר כההיא דסימן תנ"ג גבי אורז דשאני התם דגם אורז הוא מין אוכל ולהכי אם יש בו טעם דגן ומכ"ש בשיעור אכילת פרס יוצאין בו ולכמה פוסקים אפילו בחדא כזית וכמו שביארנו שם משא"כ הכא אפילו אכל ככר שלם אינו יוצא דהסובין והמורסן מפסידין הפת ועל ידם אינו ראוי לאכילה ולא דמי נמי להא דסימן תנ"ה ס"ו לענין תבלין דסגי בנתינת טעם דשאני הכא דאין דרך בני אדם לאכול פת כזה וכמו שכתב הרשב"א הנ"ל ובפמ"ג משמע דגם בעניננו סגי באכילת פרס ולענ"ד נראה כמו שכתבתי:

* ליכא בזמן הזה וכו' אסור - עיין במ"ב שכתבנו דכיון שאין אנו בקיאין משוינן ליה כחמץ גמור וכן בואר באמת בהלכות רי"ץ גיאות בשם רב שרירא וז"ל בדף צ"א שם אע"פ שאמרו חכמים חלוט וכו' ומים הרותחין רתיחה עזה הן המוגלשין וכו' אין אנו סומכין ע"ז לעשות מעשה שאין אנו יודעים איך ישתמר שלא יבא לידי חימוץ ושמא יצטנן מזוית זו או מן הקצה ויבא לידי חימוץ ולא שמענו בשתי ישיבות מי שהתיר לעשות כן אלא לחולה ולחיה בלבד ע"פ בקיאין שאומרים כי יש לו רפואה בזה ואם לא הוא בא לידי סכנה או בזמן שאומרים אם מברין אותו מצה יסתכן וכו' ואין לו כלום לאוכלו אלא חלוט ברותחין מאכילין אותו מיד וצריך לאכול מיד ואין מותירין ממנו כלום ועיין שם שכתב ג"כ ת' רב האי גאון ע"ז וז"ל שם החליטה ברותחין ודאי מצה היא וכו' אלא מיהו כולי רבנן קמאי מכמה וכמה דורות קאמרי האי חליטה לא ידעינן היכי איתא ולא שרו כל עיקר למיחלט בעיסה וכמה וכמה טרחי להתיר להן מי שעורים שמרתיחין רותחין ומטילים שעורים לתוכן בין בעיסה בין בחליטה ולא התירו להן גאונים דאמרי לא ידעינן להחליטה המותרת היכי היא וכו' ולענין חולה הורו גאונים הראשונים כשהוא קשה עליו החולי ואינו יכול לטעום כלום בפסח ומסתכן הוא מותר לעשות לו מה שהוא צריך ע"פ רופאים דבכל מתרפאין חוץ מע"ז עכ"ל שם וכן כתב מהר"ם חלאווה בסוגיא דחליטה ועיי"ש אחרי שהביא דברי רב האי הנ"ל כתב והרב אלפסי ביאר דבריו יותר ואסר לכל כשאר איסורין שעומד על דינו דלחולה שיש בו סכנה מותר ולא לאחר עכ"ל שם בדף ל"ט ע"ב עיי"ש ומדברים אלה מוכח דיש לאסור חליטה אפילו בדיעבד ואפילו בהנאה ובשהיה כיון שהוא כשאר איסורין וכן מפורש דלחולה שאין בו סכנה לא מקילינן והארכנו בזה להוציא מדברי המג"א שמסתפק בזה דאפשר אינו אלא לכתחלה בעלמא ואילו ראה דברי הקדמונים הנ"ל לא היה מסתפק בזה ומה שהביא ראיה מכבד עיין בא"ר שדחה זה ועוד לפלא לי על הרדב"ז ח"א סימן רמ"א ששאלו אותו אם מותר להשקות לחולה בפסח מי שעורים ועיי"ש שפלפל דאפשר לא היה חומרת הגאונים אלא בעיסה שממהרת להחמיץ קודם שתתבשל מרתיחת המים אבל בשעורין שקשין הם לא גזרו על חליטה וכתב עוד דאפילו אם גזרו גם בכגון זה מ"מ בחולה וכו' סמכינן אבקיאות דידן שאנו רואים שהשעורים יבשים וחזקים וכו' ואפילו בחולה שאין בו סכנה רואה אני להתיר דבר כזה וכו' עיי"ש ובת' הגאונים הנ"ל מפורש דגם במי שעורים הוי תקנה זו ומפורש ג"כ דבחולי שאין בו סכנה לא התירו ועיין במחצית השקל מה שכתב בזה דע"כ באין בו סכנה איירי ודבריו תמוהים ועיין בש"ת שמצדד ג"כ להקל להניח על הבטן שעורים חלוטים אפילו באין בו סכנה ותמך יתדותיו בדברי הח"י וכפי הנראה סבר דח"י מתיר לקיימו אחר הפסח אפילו בעין ואין כן כוונת ח"י רק אתערובות משהו קאי וכמו שהעתקנו במ"ב וכן העתיק הגר"ז ובחלוט בעין בודאי אסור לקיימו וכדמבואר בת' רב שרירא הנ"ל שכתב ואין מותירין ממנו כלום הלכך לענין דינא אין להקל כנגד כל הגאונים הנ"ל ואין ליתן לחולה לשתות מי שעורים אא"כ הוא מסוכן וכן לענין לחלוט שעורים ולהניחם על הבטן וכמו שהעתקנו במ"ב אלא דיש לומר דהגאונים גופייהו לא החמירו אלא לענין שתיה דאיכא לתא דכרת אבל בלהניח על הבטן דאין בזה רק לתא דלאו גרידא דבל יראה אפשר דלא היו מחמירים בזה ובכל חולה התירו אלא דקשה לומר כן דמה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת וצ"ע:

* אין אדם יוצא י"ח במצה וכו' - עיין במ"ב ועיין בחידושי רע"א ובש"א שהביאו שיטת הריטב"א דדעתו דאף בגזל מצה יש שינוי מעשה דכיון דלעסיה קנייה בשינוי מעשה והמצוה מתקיימת אח"כ בבליעת המצה דהא בלע מצה יצא וא"כ דומה לגזל חטים או קמח ועשאו מצה דיצא ואף דלדינא בודאי נקטינן כשיטת השו"ע שהוא דעת רוב הפוסקים דס"ל דלא יצא וצריך לחזור ולאכול מצה אחרת משלו (ואפשר דס"ל דזה מקרי שהקנין בא ע"י המצוה גופא דקי"ל בסי' תרמ"ט דלא מהני דאף שאם בלע בלא לעיסה יצא הא עכ"פ לכתחלה צריך לעיסה כדי שיהיה טעם מצה בפיו) מ"מ לענין שיהיה צריך לחזור ולברך כשאוכלה אפשר דיש לחוש לדעת הריטב"א שכבר יצא בדיעבד וע"כ לא יברך אח"כ מצאתי שכן הסכים במגן אלף. ולענין מרור אם יוצא בדיעבד בגזול דעת הכנה"ג בשם מהרי"ו דיצא והפר"ח חולק עליו דאתקוש מצה ומרור להדדי כמבואר בפרק כל שעה ועיין בש"א סימן צ"ד דדעתו דגם במצה גזולה הפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה (והיא ג"כ דעת הלבוש) ולהכי גבי מרור דאינו אלא מדרבנן הו"ל מצוה הבאה בעבירה בדרבנן דלדעת המחבר בסימן תרמ"ט ס"ה יוצא בדיעבד וכ"כ במקו"ח ע"ש אכן לדעת הרמ"א שם בהג"ה שכתב שאנו נוהגין כהפוסקים דסוברין דגם בדרבנן מצוה הבאה בעבירה פסול בודאי גם במרור לא יצא [וראיתי דבר פלא שכנה"ג כתב בשם מהרי"ו בסימן קצ"ג דיוצא במרור גזול ועיינתי שם ומבואר להיפוך וזה לשונו שם מהר"ר אנשיל ממארפורק נסתפק כיון דמרור אתקש למצה וגזול פסול אם כן ישראל לא יעקור מרור (בעצמו) מן הקרקע מידי דהוי אאסא דאמר להו וכו' להני דמזבני אסא וכו' עי"ש בפרק לולב הגזול ונ"ל דלא דמי דהתם גבי אסא מתקיים בקרקע משו"ה הוי כקרקע ע"ש הרי מבואר להדיא ממהרי"ו דגם הוא מודה שאם אחד גוזל מרור מיד חבירו דלא יצא ורק לענין קציצה מן הקרקע ס"ל דלא מקרי מחובר מקודם ולא דמי לאסא] ועכ"פ לענין ברכה בודאי יש ליזהר כשנוטל מרור אחר לאכול שלא לברך עוד מחדש:

* ולענין ברכה וכו' - כתבו הפוסקים דדוקא בגזולה אין יוצאין לפי שהמצה גופא באה בעבירה מה שאין כן בהוציא מצה מרה"י לר"ה כשחל פסח בשבת יוצא בה ידי חובתו וגם יברך עליו לפי שהוא עבר עבירה ולא המצה גופא בעבירה ועיין לעיל סימן שי"ח ס"א במ"ב ובבה"ל:

* ע"ל ר"ס תרמ"ט - עיין מ"ב. עיין בח"י שהביא דעת מג"א לחלוק בזה שצריך לברך כיון שקנה כבר ובח"י השיג עליו והסכים לדעת המחבר ובמקור חיים ומגן אלף הכריעו כמג"א עיי"ש וכן בית מאיר מגמגם בזה וכתב שכמה פוסקים ס"ל דהאי אין זה מברך אלא מנאץ לא אתי לאפוקי שאין צריך לברך עליו אלא לומר שהוא מזכיר עון בברכתו ועכ"פ צריך לברך עיי"ש ועיין לעיל סימן י"א שכתבנו דדעת הט"ז והגר"א כשו"ע ורמ"א וכן מצאתי להרב יעב"ץ בסימן קצ"ו שהכריע כן להלכה וכן דעת הגר"ז בסימן זה וכן יש להורות דספק ברכות להקל:

===================

* מבעוד יום - דע דמה שכתב בהג"ה סמוך לבין השמשות לאו לדעת המחבר כתב כן אלא דעת עצמו הוא וכמו שמבואר בדרכי משה אבל להמחבר מותר לכתחלה לשאוב ביום בכל שעה שירצה ובלבד שימתין מללוש בהם עד למחר וכמו שמבואר דעתו בב"י וכן נקטו לעיקר הגר"א בביאורו והפר"ח והמאמר מרדכי ולהכי כתב המאמר מרדכי דהיכא דאיכא קצת דוחק ש"ד למימלא ביממא בעוד היום גדול כיון שלדעת מרן ז"ל ש"ד למעבד הכי לכתחלה:

* מדוד גדול - עיין מ"ב הטעם ועיין פמ"ג שזהו שייך דוקא שהמולייר עדיין פושר קצת שהועתק מאש סמוך זמן מה הא נתקרר זמן רב פשיטא שאין לחוש:

* ומים שבתוכו פושרין - אבל אם ציננן לגמרי לכו"ע מותר בזה [אפילו לדעת המחמירים בחמי האור שנצטננו] כיון שלא היה מתחלה חמי האור וכמ"ש בס"ק כ"ט [אחרונים]:

* יש לסמוך עליהם - והנה הב"ח מחמיר בכל גווני אך כמה אחרונים כתבו כדעת השו"ע והרמ"א ואפילו לדעת הב"ח אם נשאבו מן הנהרות יש לסמוך להקל בדיעבד בשוגג דידוע דלדעת רש"י עיקר הדין דמים שלא לנו קאי דוקא אמעינות וכן במים שלנו אך שהיו חמין שציננן שלש בהם בשוגג ג"כ יש להקל אפילו לדעת הב"ח וכ"כ הא"ר:

* מים שלא לנו שנתבטלו חד בתרי וכו' - ומים חמין או פושרין שנתערבו בהרבה מים צוננין עד שנצטננו דעת ע"ש וח"י וא"ר [וכן העתיק הגר"ז] להקל כיון שנתבטלו בצונן וחק יוסף ובגדי ישע מחמירין בזה וכן משמע במגן אלף וכן הפמ"ג מפקפק בזה דלא מצינו ההיתר כ"א במים שלנו וע"כ לענין ללוש בהם לכתחלה בודאי יש ליזהר אכן בדיעבד במקום הפסד מרובה או מניעת שמחת יו"ט יש להקל כ"כ בבגדי ישע:

* נוהגין וכו' ונכון הדבר - הנה מלשון זה משמע דאינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד אין לאסור וע"כ דלא פסיקא להו דמלח מעט שנותנין במצה כדי ליתן טעם יהיה מחמם העיסה [דאף דקי"ל דמליח הרי הוא כרותח הוא דוקא כשאינו נאכל מחמת מלחו] ולא חש לדברי המחמירין רק לענין לכתחלה והרמ"א בהג"ה שהוסיף לאסור אף בדיעבד הוא דאזיל לטעמיה שכתב בד"מ דלפי מה שכתב הטור לקמן בסימן תס"ב דמי מלח הוי מי פירות א"כ הוי מי פירות עם מים דקי"ל דממהרות להחמיץ אם לא שיאפה מיד ולכן כתב הכא דאפילו בדיעבד אסור ור"ל אם לא היה נזהר לאפות מיד [והיינו שהעסק שעוסקין בה בידים אינה מצילה מידי חימוץ] וכן פסק הח"י [וכן משמע גם ממ"א] דאם היה נזהר לאפות מיד אין לאסור בדיעבד המצה במה שנתן לתוכה מעט מלח וכ"כ בא"ר ודע דלפי מה שכתב הרמ"א לקמן בסימן תס"ב בד"מ דהטור לא מיירי כ"א במלח שחופרין מהקרקע אבל במלח שנעשה ממי הים כמו מים שלנו לכו"ע הוי כמים א"כ אין לאסור בדיעבד במלח שלנו בכל גווני (אם לא שנתן מלח מרובה) ואפילו לפי מה שמשיג המ"א עליו לקמן שם דהטור מיירי במלח שלנו ואפ"ה ס"ל דמי פירות הן הלא מ"מ לדינא מסיק שם הב"י בשם הר"ן והגהת מיימוני דלא כהטור וכן נפסק בהשו"ע שם דהוא בכלל מים וא"כ ע"כ לא יצוייר דינו דהרמ"א לאסור אף בדיעבד רק במלח שחופרין מהקרקע אם לא נאפה מיד. ודע עוד דאף אם נפרש דהרמ"א בשו"ע שסתם להחמיר בדיעבד אינו מטעם דהוא מי פירות אלא דחשש לדעת המחמירין מטעם חימום העיסה מ"מ להלכה יש לעיין אחרי דהרבה פוסקים מקילין בזה כמו שכתב הגר"א וכן מוכח בחידושי ריטב"א על פסחים שדעתו דבדיעבד בודאי אין להחמיר במעט מלח שנתן לתוכה וכן דעת מהר"ם חלאווה בחידושיו להקל במעט מלח. ובפרט אם היה שוגג בזה בודאי אין להחמיר דאפילו בלש בחמין יש פוסקים שמקילים בשוגג בדיעבד וכנ"ל בס"ג וכ"ש בעניננו דבלא"ה יש כמה מקילין בודאי יש לסמוך עליהם כנלע"ד. ועיין בפר"ח שחולק על הרמ"א ומסכים להמחבר להקל בדיעבד:

===================

* ומוטב שימעט בה - עיין בחק יעקב והעתקתי לעיל בסי' תנ"ו במ"ב סק"ז דאם אין לו רק עיסה אחת טוב שלא לצמצם כדי שלא להפקיע מחלה והוא מספר התרומה וע"ש בשעה"צ:

* שיתן כל המצות בסל - וטבלא שאין לה לבזבז כגון שולחן ספק הוא וע"כ כשמצרפם בכלי יזהר שלא יצא שום דבר למעלה מדופני הכלי כן איתא ביו"ד סימן שכ"ה ס"א בהג"ה ואם יצא צריך לכסותם במפה [אחרונים] ובדיעבד אם לא כיסם ולקח מעליונות חלה על כל הסל מסתפק הפמ"ג אם מהני ולענ"ד נראה דאין להחמיר בדיעבד אחרי דבלא"ה דעת הסמ"ג להקל דאין צריך כיסוי דאויר כלי מצרפן כיון שהכלי יש לה תוך אף מה שיוצא למעלה כמונח למטה דמיא והובא דעתו בהגר"א שם עיי"ש:

* והסל מצרפם לחלה - וה"ה ע"י כיסוי מפה והיינו שיניחם במפה וישים מפה זו ג"כ על המצות מלמעלה ואף שבאמצע קצת מגולות מצטרפות הכל כיון שמצדדין מכוסין עכ"ל הפמ"ג והוא נובע מש"ך יו"ד שם בשם מהרי"ל וסיים הפמ"ג דלפ"ז אם מונח בטבלא ולמעלה במפה לא ולענ"ד יש לעיין בעיקר הדין דבסמ"ק משמע דסתם כיסוי ג"כ מהני עי"ש וכן במחצית השקל משמע ג"כ דע"י סתם כיסוי מהני וצ"ע למעשה אכן בכלי שיש לו תוך רק שהמצות בולטין למעלה בזה ודאי נראה דיש להקל ע"י סתם כיסוי אחרי דהסמ"ג מקיל לגמרי וכנ"ל. ודע דאם נימא דסתם כיסוי מפה מהני לצרף ה"ה אם כפה כלי על המצות מהני ג"כ לצרף אכן לפ"ז הא דא"ר אליעזר אף הרודה ונותן לסל וכו' הוא לאו דוקא דה"ה אם כפה הסל עליהם:

===================

* וביום המעונן וכו' - עיין בחידושי מהר"ם חלאווה בשם הרמב"ן דדוקא כשהוא מעונן גמור אבל כשהעננים עוברים ושבין פעם נגלין ופעם נכסין אין בכך כלום וכן עשה מעשה וכן עיקר עכ"ל וכן הביא הפר"ח דברי הרמב"ן אלו בשם מצא כתוב ומיהו אפשר דכ"ז מעיקר דינא דש"ס אולם לפי מנהג שהביא בהג"ה בסמוך יש ליזהר גם בזה דאפשר דהעננים יתפשטו בחוזק ולאו אדעתיה וכן משמע מפר"ח:

* ואם הניחו וכו' הוי חמץ - ואפילו אם ספק שמא שהה שיעור מיל ג"כ אסור דהוא ספק דאורייתא [פמ"ג]:

* הוי רביעית שעה וכו' - עיין מ"ב דיש פוסקים שחולקין על שיעור זה ולדידהו שיעור מיל הוא שליש שעה וחלק ט"ו מן השעה (עיין מ"א ופר"ח וח"י וביאור הגר"א) ויש מבעלי סברא זו (עיין ביאור הגר"א ולפי גירסתנו בגמרא ועיין בספר סדר זמנים) שחושבין שיעור מיל לחשבון כ"ב מינוטין וחצי ולכתחלה במקום שאין הפסד מרובה מששהה י"ח מינוטין הוי חמץ ואסור בהנאה וכדעת השו"ע וכ"כ הגר"ז אמנם בהפסד מרובה אפשר דיש לסמוך על הני פוסקים דפליגי וכל כמה דלא שהה עכ"פ כ"ב מינוטין וחצי אין לאסור אם לא ראינו בה סימני שיאור וסידוק ועיין בספר סדר זמנים שכתב דגם לענין מליחה יש להחמיר אף דיעבד ולאסור כל זמן שלא שהה שיעור זה:

* ואחר שנתעסקו וכו' מיד יחמיץ - מקור דין זה מת' הרא"ש וכעין זה כתבו ר' אליעזר ממיץ והמרדכי לענין לישה בבית חם או אצל פי התנור וכן הביא האגודה בשם הגאונים לענין בית שהתנור בו עיין בב"י ובט"ז ולפי טעם זה כתב הרא"ש ג"כ בבצק לאחר שנתעסקו בו דהוא ג"כ חם מפני ריבוי העסק בו דג"כ מחמיץ מיד וס"ל דבזה לא שיערו חכמים מיל ושיעורא דמיל דאיתמר בגמרא הוא בבצק לאחר לישתו קודם שרידדו אותו דהלישה גופא אינו מחמם העיסה הרבה לכו"ע [עיין בפסחים דף ז' ע"א וברבינו מנוח פ"ג מה' חמץ דין י' עיי"ש היטב] והנה אף שבעיקר סברת הרא"מ והמרדכי לא מצינו מי שחולק עליהם אכן בדינא דבצק לאחר שנתעסקו בו דנקט הרא"ש מצינו לרבים מן הפוסקים דפליגי עליו עיין ברמב"ם פ"ה מה' חו"מ שכתב וז"ל כ"ז שאדם עוסק בבצק אפילו כל היום וכו' ואם הגביה ידו וכו' אם שהה כדי הילוך מיל וכו' עיי"ש הרי דגם לאחר שעסק בו כל היום והניחו ג"כ אינו מחמיץ אלא בשיעור מיל וכן מוכח להדיא בת' הרשב"א ח"א סי' קכ"ד מ"ש בשם הרמב"ן [והובא באחרונים] שהיה מוליך המצות לתנור שהיה בריחוק כמה בתים ואף שלבסוף חזר בו הוא מטעם שחשש שמא יתעכב עד כדי שיעור מיל וכדמבואר התם להדיא ומצאתי לד"מ שהעיר כבר בזה ועוד תמה על הא שהביא בעל ת"ה לענין שהיות מצטרפות ולסברת הרא"ש אפילו בלא צירוף משהייה ראשונה נאסרה [ומכ"ש שאין לחלק כפי סברתו בין עסק גדול בעיסה לעסק מעט דאדרבה כל מה שעוסק בבצק יותר הוא יותר קרוב להחמיץ אח"כ בשהייה מועטת קודם שיתחיל לעסוק בה עוד לפי סברת הרא"ש] והניח בצ"ע ותימה על האחרונים שלא הביאו דברי הד"מ בזה וגם על הד"מ גופא תימה שהעתיק להא דת"ה בהג"ה והוא סתירה מיניה וביה להאי דהרא"ש שהביא המחבר תיכף אחר זה אם לא דנימא דהד"מ חזר בו וסבר דהרא"ש מיירי בשאנו רואים שהבצק חם ובאופן כזה אפשר דכו"ע מודה ולפ"ז דינא דהמחבר לאו בסתם עיסות קאי אלא בשאנו רואין להדיא שנתחממה ומ"מ צ"ע:

==================

* אין לשין וכו' - עיין בט"ז דדעתו דדוקא לישה ואפיה לא מהני עומד ע"ג אבל בטחינה לכו"ע מהני בישראל שעומד ורואה שלא נעשה בזה שום חשש חימוץ אבל דעת הא"ר כהב"ח דטחינה תליא בפלוגתא שהובא בסימן תנ"ג ס"ד דאם נימא דבעינן שימור לשמה משעת טחינה ממילא אין יכולין לעשות זה ג"כ ע"י חש"ו ונכרי ואפילו הישראל עומד ע"ג ואם נימא דשימור לשמה הוא מלישה ואילך מותר לנו לעשות טחינה ע"י נכרי וחש"ו וכן הסכים בספר מטה יהודה ומה דנקט המחבר לישה ואפיה מלתא דפסיקא נקט דזה אסור לכו"ע דאפילו מאן דמתיר ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק מודה ג"כ דמשעת לישה ואילך בעינן שימור לשמה דוקא ואסור ע"י עכו"ם וחש"ו וכן משמע בביאור הגר"א דהמחבר נקט פה דבר דלכו"ע אסור וסיים המטה יהודה דכן ראינו המדקדקים לעשות מצה שמורה שלא לטחון את החטים אלא ע"י ישראל בריחיים של יד [וה"ה בריחיים של מים] ולא ע"י ריחיים של עכו"ם של בהמות ואפילו ישראל עומד ע"ג וכן ראוי לנהוג ולהנהיג עכ"ל ומ"מ מנהג העולם כהיום פשוט כהט"ז להקל בטחינה ע"י עכו"ם שנותן החטים לתוך האפרכסת אפילו במצות שמורה אך הישראל עומד ורואה שלא יבוא לידי חשש חימוץ וכן הח"י והלכה ברורה והגר"ז העתיקו דבריו להלכה וכן משמע ברוקח סימן רע"ב ומ"מ מי שאפשר לו שכל תיקוני המצות שלו יהיה ע"י ישראל הרי זה משובח. והפמ"ג מפקפק ג"כ קצת על דברי הט"ז וסיים בדבריו ודאי אם אפשר יקצרו הישראלים לשמה וכל עשיה הן טחינה וכדומה הנזהרים במצות שמורה עכ"ל. והנה מה דצריכין שימור לשם מצה דוקא בלישה ואפיה [וליש פוסקים גם בטחינה] אם הוא דאורייתא או דרבנן יש מחלוקת בזה בין הפוסקים בב"ח משמע לכאורה דהוא רק מדרבנן וכ"כ בחק יעקב דהוא רק אסמכתא אקרא דושמרתם את המצות והפר"ח הסכים דהוא מדאורייתא. והנה הח"י הביא ראיה לזה מדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות חמץ ומצה הלכה ח' והפמ"ג כתב דמדברי הרמב"ם אין ראיה שכתב כן רק לדגן שלא נתבקע דמן התורה אין איסור דאין זה חימוץ וחז"ל אסרו דבעי שימור גמור ובתשובת הרשב"א סימן כ"ו וסימן תקצ"ו ג"כ משמע דהוא מדאורייתא וכן בלבוש סימן תנ"ד עיי"ש. ובאמת הדין עם הפמ"ג שכן מוכח בפ"ו הלכה ט' שכתב שם חלות תודה וכו' אין יוצאין בהן י"ח משום שנאמר ושמרתם את המצות ולא הזכיר שם כלל שהוא מד"ס וכן מוכח עוד ביותר בפירוש המשנה שלו בפ"ב דפסחים לענין חלות תודה שכתב שם דלפיכך אינו יוצא בה בפסח אע"פ שהיא מצה גמורה לפי שאמר הש"י ושמרתם את המצות ובא בקבלה מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח עכ"ל הרי מוכח בהדיא דהוא דרשה גמורה דבעינן שימור לשם מצה אלא דמה דמצריך רבא שימור יתירה משעת קצירה ואילך לשם מצה הוא רק מדרבנן ולכתחלה וכן הסכימו הרבה מהראשונים עיין בחידושי ריטב"א על פסחים ובסמ"ג לאוין ע"ט אבל עכ"פ מלישה ואילך עד אחר אפיה בודאי לעיכובא הוא מן התורה ואפילו בדיעבד ואח"כ מצאתי בבית מאיר שגם הוא השיג על הב"י וח"י ע"ש שהסכים לדבר ברור שהוא מן התורה וכתב שכבר הרגיש בזה גם הפר"ח על הב"ח. שוב אמרתי שגם מדברי הב"ח אין ראיה שהוא סובר שמדרבנן הוא דלא כתב זה רק על אודות אותו זקן שדעתו היה שלא לאכול בלילה ראשונה אף אם יעשה העכו"ם בפניו זה סובר הב"ח שהוא מדרבנן ואין כדאי לבטל בשביל זה המ"ע דאורייתא לגמרי. אח"כ מצאתי בחק יוסף שגם הוא השיג על החק יעקב בכל הראיות שכתבנו וכתב שהעיקר כדעת הפר"ח דשימור לשמה הוא מדאורייתא וגם דעת הרמב"ם ע"כ כן הוא כמ"ש וכן הב"ח סובר כן רק לענין שלא יועיל עומד ע"ג בזה סובר הב"ח דאין לבטל המ"ע משום זה וכמו שכתבנו מקודם ע"ש. ולפ"ז יש ליזהר שלא לסמוך לכתחלה במצת מצוה על חזקה דרבא דס"ל דמכיון שהגיעו לכלל שנים מסתמא הביאו ב"ש אם לא שהם גדולים בשנים וכ"כ הפמ"ג. עוד כתב דהך לשמה יראה דיוציא בפה ובדיעבד סגי במחשבה וזה בלישה ואפיה דמצה משום דסתמא לשמה משא"כ בטחינה וקצירה צ"ע עכ"ל והנה מדבריו נראה דאם לא חשב הישראל בשעת לישה ואפיה לשם מצה אפילו בדיעבד אינו יוצא בה וכן משמע מרש"י דף ל"ח אהא דאיתא שם חלות תודה אם עשאן לעצמן אין יוצאין בהן ידי חובתן בפסח משום דכתיב ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח ופירש"י ושמרתם וכו' לשם מצה כל שימור שאתה משמרה התכוין לשם מצה של מצוה ומשמע מלשונו דסתמא לא מהני ואינו דומה למאי דקי"ל לגבי קדשים דסתמא לשמה קאי משום דהקדישו מתחלה לשם עולה או שלמים ומשו"ה תלינן דבעת העבודה עומד ג"כ לשם זה משא"כ בעניננו אמנם בחידושי הריטב"א לפסחים מצאתי שכתב דאם לש ישראל להעיסה כיון דכל דקעביד לפסח קעביד זהו כפירש לשם מצוה ודוקא בשעת לישה דסתמא קיימא להכי אבל שימור דקצירה שאין סתם קצירה לכך צריך שיזכור לשם מצוה כדאמר רבא ובעכו"ם שאין לו חלק במצוה אפילו בשעת לישה לא עביד לשם מצוה וה"ה לענין חש"ו ע"ש. הא קמן דס"ל דבישראל גדול סתמא לשמה קאי [וקצת תימה מי עדיף זה מכתיבת ס"ת באזכרותיהן דסתמא שלא לשמה כדאיתא בהניזקין וגם בדף מ"ה ע"ב ורשב"ג עיבוד לשמן וכו' עיי"ש היטב] וצ"ע:

* מצת מצוה - עיין מ"ש במ"ב. ועיין ברמב"ם פ"ה מה' חמץ ומצה דין ט' ומוכח שם דדעתו דאכל מצה שאוכל בפסח צריך שימור ועיין במגיד משנה שם שהביא סמוכין לזה עיי"ש דלכתחלה יש לעשות שימור בכל המצות ולעיכוב אינו אלא לכזית שאוכל בליל פסח עיי"ש והאי בצקות של עכו"ם דמבואר בש"ס דאדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה היינו מעיקר הדין או במקום שאין לו אלא כזית אחד וכההיא דסימן תפ"ב עיי"ש בט"ז וש"א ועיין בח"א שכתב דהגר"א היה מקפיד מאד אשימור בכל המצות שאוכל בכל הפסח ונראה דהוא כסברת הרב המ"מ הנ"ל. ודע עוד דעיקר דינא דבצקות של עכו"ם אדם ממלא כרסו מהם לא הביאו הפוסקים וכתב הב"י בסוף סימן תנ"ד דטעמייהו הוא דס"ל כפירוש ר"ח דמיירי שלשם בפני ישראל וישראל ראה שלא נתערב בהן כלום חמץ ולא נתחמץ בלישה אלא שלא נשתמרה לשם מצה וא"כ אין כאן חידוש דין וכן הסכים בלבוש ופר"ח וחמד משה. אכן בא"ר כתב דהרבה מפרשים קיימי בשיטת רש"י דכל שאין בו סידוק ושיאור אף שלא ראה הישראל כשלש העכו"ם לא חיישינן וכתב שכן כתב הרא"ש וטור ור' ירוחם הנמשכים אחריו ושיבולי לקט ומנהיג וצדה לדרך וכתב דיש לסמוך בשעת הדחק ביותר. ובאמת כפי הנראה לא היו לפניו בזה דברי שאר ראשונים עיין בחידושי רמב"ן פסחים שם בסוגיא ובחי' ריטב"א ובמהר"ם חלאווה כולם דחו סברת רש"י בכמה ראיות והסכימו לפירוש ר"ח עיי"ש שהאריכו בזה וגם הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו בודאי ג"כ מפרשים כפירוש ר"ח דתמוה הוא לומר כסברת א"ר דהשמיטו זאת משום דהוא מילתא דפשיטא כיון שאין בו סידוק ושיאור ואדרבה מסתימת הרמב"ם משמע שצריך שימור גם למצות של שאר ימי הפסח וכמו שכתבנו לעיל בשם המ"מ עיי"ש וע"כ נראה דאין להקל בזה כלל:

* ולא אופין וכו' - וכדמבואר בש"ס דף מ' משעת אפיה וכו' אלמא דבאפיה לכו"ע בעינן ישראל ועיין בב"י מה שכתב בזה והב"ח חולק עליו וכ"כ מ"א בשם מהרי"ו וכן סתמו כל הפוסקים וכלשון המחבר ומשום דגם בנתינה לתנור צריך שמירה שלא ישהה נגד פי התנור ועכו"ם אינו חושש לזה:

* וקטן - עיין במ"ב מה שכתבנו אודות הטעות שמניחין לקטן ליתן מים לתוך הקמח. ויותר מזה יש טעות נתפשט לאיזה אנשים שקונים קמח שמורה לאפיית מצותיהם וגם הם מניחים לקטנים ליתן מים לתוך הקמח וכמה טועין הם שחושבין שכיון שקמח הוא מחטים ששמרו מעת הקצירה יצאו בזה ידי הכל וטעות גדול הוא שבכל אופן הוא העיקר הלישה והאפיה וע"כ צריך שיהיה בזה כל מעשיהן היינו הנתינת מים לתוך הקמח והלישה והעריכה [וי"א דגם הניקור] והאפיה ע"י גדולים ויהיה הכל בפירוש לשם מצת מצוה וא"צ שיאמרו בכל מצה ומצה אלא יאמר כל אחד מה שיעשה היום בענין מצה זו יהיה הכל לשם מצות מצה. וזכורני בימי נעורי היה המנהג בישראל שבעת אפיית מצות בעל המצות היה אומר וחוזר להעוסקים כמה פעמים שיזכרו שהיא מצת מצוה ועכשיו בימינו נתרופף המנהג הזה מפני שכמה מדקדקים ליקח מצה שמורה ללילי הסדר והמצה שמורה נאפה בכל מיני הידור מפני שע"פ רוב לוקחין אותם מרב העיר או משארי ת"ח וע"כ אין מדקדקין בסתם מצות אבל באמת יצא שכרנו בהפסדנו מפני שסוף סוף רוב העולם אין לוקחין מצה שמורה ויוצאין בסתם מצה וכשקטנים עוסקין בעניני לישה ובעריכה וכה"ג אין יוצאין ידי מצה וא"כ יותר טוב היה המנהג שלפנים שהיה הבעה"ב עונה ואומר מצת מצוה לפני הכל שזהו כעומד ע"ג ויוצא עכ"פ לדעה שניה:

* ויש לעשות המצות רקיקין וכו' - עיין מ"ב ואף דבדברי הרמ"א היה נכון יותר לפרש דאדברי המחבר קאי במסרק דקשרי אפילו אם נעשה צורה עי"ז וקאמר דמ"מ טוב למהר וע"ז הוסיף הרמ"א עצה אחרת דיש לעשותן דקים דבזה אינו ממהר להחמיץ אכן מלשון מהרי"ו המובא בד"מ משמע דאכל מצות קאי וביותר מבואר כן בלשון מהרי"ו עי"ש ועיין מה שכתבנו בס"ה:

* פת עבה טפח - עיין מ"ב ודין זה העתיק המחבר מרי"ו עיין בב"י ועיין במג"א שמגמגם בעיקר דין זה וכתב דמדהשמיטו הפוסקים ש"מ דס"ל דלמסקנת הש"ס דפת עבה היינו פת מרובה ובפת עבה ממש ליכא שום איסורא ובאמת אינו כן ומש"ס מוכח דלא קא הדר במסקנא ממה דס"ד לפרושי עבה ממש אלא משום קושית רב יוסף דלית לנו למילף היתרא בעבה מלחם הפנים דשאני התם דהיו זריזים ועוד טעמים עיי"ש וא"כ אדרבה אפשר דאפילו בפחות מטפח אינו מותר וכן מוכח שם ברש"י דגם למסקנא לא קא הדר מעיקר הדין עיין שם בד"ה פת מרובה שכתב ובחררין דקין מיירי וכו' עיי"ש וכן מוכח מפר"ח שכתב וז"ל וכמה עוביה טפח כלחם הפנים שהיה מצה וכו' ודחינן ואסקינן האי פת עבה פת מרובה וכו' עיי"ש הרי דהמסקנא הוא משום דדחי ליה הש"ס סברת רב הונא וכן מבואר עוד בדבריו בביצה דף כ"ב עיי"ש וכ"כ הרשב"א והמאירי בחידושיהם בביצה כ"ב עיי"ש וכ"כ האו"ז בה"פ דף נ"ט עיי"ש בריש העמוד וכן הביא הברכי יוסף בשם הרשב"ץ לאיסור והרשב"א הוסיף עוד יותר דכיון דמלחם הפנים ליכא למילף אפשר דאפילו בפחות מטפח אסור וז"ל שם ולא אתפרש בגמרא עד כמה שרי וכל דעביד להו רקיקין שפיר דמי עכ"ל וכן מבואר בהדיא גם בחידושי הריטב"א בשם הרא"ה לאיסור בטפח ומסיים ג"כ דכיון דלא איתפרש שיעורא שיעורא אינו מותר אלא ברקיקין עיי"ש וכן מצאתי בחידושי מהר"ם חלאוו"ה לאיסור בטפח וכ"כ האו"ז שם בעמוד הנ"ל וז"ל ואפי' בפחות מטפח יש ליזהר וכדאמרינן אם אמרו בלחם הפנים בפת עמילה וכו' עיי"ש הרי ביארנו מכל הני פוסקים דבטפח בודאי אסור ולהרשב"א ולאו"ז ולהריטב"א בשם הרא"ה אפילו בפחות אפשר דאסור לעשות מדלא נזכר בש"ס שיעורא. ובאמת כבר השיגו למג"א כמה אחרונים עיין בספר הלכה ברורה ובביאור הגר"א וכן בפר"ח החזיק בדעת המחבר ע"ש אלא שלא הביאו כל הפוסקים הנ"ל גם בפר"ח צידד דבפחות מטפח מותר לכתחלה וכ"כ בח"י וכ"ז מחמת שלא ראו דברי הרשב"א והריטב"א והאו"ז הנ"ל שהבאנו. ולענין דיעבד בעבה טפח דעת הפר"ח להחמיר ושאר אחרונים פסקו להתיר אכן בחידושי הריטב"א בשם הרא"ה מצאתי כדברי הפר"ח. וז"ל וכיון דאפיקתיה מטפח ולא אוקמו לן בגמרא שיעורא אחרינא להתירא לית לן למיעבד פת עבה כלל וזהו שנהגו העולם לעשות מצה של חובה דקה (מה דנקט חובה משום דאז בעינן שמירה יתירה ולכך זהירין לעשות רקיקין דקין אע"פ שמן הדין אפילו אינן דקין מותר כל שאינן עבין) ומ"מ אפשר דבדיעבד לא אסרו עד טפח עכ"ל ומאור זרוע משמע דלא פסיקא ליה בזה ואפילו ביותר מטפח לא ברירא ליה לאיסור בדיעבד וז"ל ובמצות עבות יותר מטפח אסור וכן מצינו בלחם הפנים שהיה עביו טפח ואעפ"כ יש לומר דלא החמירו חכמים אך לכתחלה וכו' עכ"ל. ולמעשה נראה דביותר מטפח יש לאסור אף בדיעבד מאחר שהריטב"א בשם הרא"ה חוכך גם בפחות מטפח וכן מצאתי בבגדי ישע שאוסר בדיעבד ודלא כשבות יעקב [ומובא בשע"ת] שהקיל בזה בדיעבד:

===================

* קרקע חדש - עיין מ"ב דהוא כעובי אצבע וכתב הפמ"ג בדיעבד יש להתיר אף בפחות מזה:

* בין באלפס בלא מים - ויוצא בזה גם כן ידי חובת מצה וכן מה שכתב בין בקרקע ג"כ יוצא בזה ידי חובת מצה כדאיתא כל זה בברכות ל"ט ובפסחים ל"ז ומועתק כ"ז ברי"ף ורא"ש והרמב"ם ולפלא על השו"ע שלא העתיקו:

* ויש ליזהר וכו' - עיין מ"ש במ"ב דאי אינה מחזירה כלל בודאי תחמיץ עכ"פ בשיעור מיל ועיין במג"א סקי"א ובא"ר ובח"י ובש"א ששקלו וטרו בזה והמג"א נוטה לומר דבדיעבד אין לאסור כלל בלא קרמו פניה עיי"ש וא"כ ה"ה בחוטין נמשכין ממנה דחד שיעורא הוא כדמבואר בפסחים דף ל"ז ברש"י ד"ה וכן ובאו"ז בשם הריצב"א וכן בתוס' מנחות ע"ח ובשיטה מקובצת שם ואנו סתמנו דמחמיץ בודאי וכדעת ר' שמואל מפלייז"א המובא באו"ז ה' פסחים דף נ"ט ובמרדכי דלא מצינו בהדיא מי שחולק עליו ואדרבה מפי' הר"ח שכתב דאי חוטין נמשכין הוי ליה בצק ואסירי וכ"כ בפי' ר' מנוח להרמב"ם מוכח מזה דאפשר לבא לידי חימוץ וכשאר בצק עכ"פ וכן פירש"י במנחות דע"ח דאי אין חוטין נמשכין הוי ליה אפוי כל דהו וא"כ קודם לזה אינו אפוי כלל וכיון שכן בודאי מחמיץ בשיעור מיל עכ"פ וכבר העיר בזה בעל נוב"י בסימן פ' וכן מבואר בתוס' מנחות נ"ז ע"ב דמשקרמו פניה שוב אינו מחמיץ ונ"מ לענין מצה עיי"ש ובפסקי תוספות וכ"כ בפסקי תוס' מנחות ע"ח וז"ל פירס ושוב אין חוטין נמשכין שוב אינו מחמיץ והיינו קרמו פניה בתנור עכ"ל הרי מוכח דקודם לכן שפיר מחמיץ וכן מצאתי להריטב"א פסחים שם שכתב בשם רבו הרא"ה וז"ל כל שפורסה ואין חוטין וכו' וכיון דכן מההיא שעתא שוב אינה באה לידי חימוץ עכ"ל וכ"כ לקמן בעמוד גבי אפוי שבישלו וז"ל שלאחר שנאפה כשיעור מצה שוב אינו מחמיץ וכו' עיי"ש הרי מוכח דקודם לכן בא לידי חימוץ [ולא מצינו כנגד זה רק משמעות הטור שכתב ואם לאו אין יוצאין דמזה רצו המקילין להוכיח דמשום לתא דחמץ אין כאן אלא שאין יוצאין בה ידי מצות מצה אבל כבר דחו האחרונים זה דהטור עיקר דינא אתי לאשמעינן דלא מקרי לחם והיינו אפילו בשרוצה לאכול מיד דבודאי לא נתחמצה עדיין דאפילו למה דמחמרינן לעיל בסימן תנ"ט בהיתה העיסה חמה ואפי' בפחות משיעור מיל אעפ"כ פשוט דשיעור כל שהוא בעינן עכ"פ וברגע אחת לא תחמיץ וכבר כתבנו שם בזה בשם מאמר מרדכי כעין זה אבל בשהה שיעור מיל ואפשר אף בפחות מזה מודה הטור ובהג"ה שהזהיר ליקח וכו' ולהחזירה דמשמע אפילו רוצה להחזירה מיד היינו רק לכתחלה ומשום שמא ישהה ויבוא לידי חימוץ] וכיון דכן נראה דאפילו בספק אם חוטין נמשכין אין להקל בדיעבד אפילו בהפסד מרובה דהוא ספק דאורייתא וכן פסק בשארית יוסף וח"י ובנודע ביהודה סימן פ':

* יוצא אדם וכו' - עיין במ"ב דהוא לזקן וחולה ויש עוד עצה למי שקשה לו לאכול מצה יבשה שיאכל מצה מפוררת אף שהוא כקמח ומברכין ע"ז המוציא ואכילת מצה ובלבד שיאכל כזית [אחרונים]:

* והוא שלא נימוחה - הנה מפירוש רש"י משמע דאפילו נתמסמסה כל זמן שלא נימוחה לגמרי יוצא בה ועיין בב"ח דמשמע שמצדד כן להלכה וכן משמע בביאור הגר"א שהראה מקור לדין זה ממה שאמרו המחהו וגמעו אם מצה היא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח [ור"ל דודאי ע"י שריה דאי ע"י בישול אפילו לא נמחה אינו יוצא דקי"ל כר' יוסי אך הצריכותא שם בחולין לא אתיא כ"כ שפיר ע"ש בדף ק"כ] אלמא דנימוחה קרי היכא דראוי לגמיעה אכן מדבר הרב"י משמע דאפילו לא נמחה לגמרי ג"כ אינו יוצא ידי מצה ומה דנקט וגמעו אפשר דלרבותא דחמץ נקטיה דאפילו בזה דעבדיה כעין שתיה ג"כ חייב משום דכתיב נפש לרבות השותה כדאיתא שם בגמרא וצ"ע:

* אוסרים אותה תוך הפסח - עיין מ"ב שהטעמנו מעט את טעם הדבר ומ"מ אינו אלא חומרא בעלמא וכמו שכתב הט"ז דהא ירך שצלאו בגידו א"צ מדינא אלא כדי נטילה ועיין בביאור הגר"א שכתב דלפי מאי דמבואר לעיל סימן תמ"ז סוף ס"א גם בתוך הפסח אין לאסור אלא מקום דיבוקו וכן הסכים הפר"ח לדינא ואפשר דמצד המנהג גם הם מודו דיש להחמיר אמנם אם יש לו ספק בעצם הכפל בודאי אין להחמיר חוץ לאותו מקום:

* אין לאסור רק מקום הדבוק - עיין במ"ב דהיינו אפילו נמצא תוך הפסח ועיין במ"א שיש מחמירין אז לשרוף אע"פ שאינו חמץ ברור אלא חשש בעלמא:

* זו על זו בתנור וכו' - כתב בספר חמד משה וז"ל בדין זה וכן בדין כפולה היה נראה דכל שדבוקים יחד בנשיכה אין איסור בזה והרי זה כמצה עבה הרבה ואין בזה רק אם שוכבות זה ע"ז או דבוקה וכשמפרידים זה מזה יתפרדו בלי נשיכה אבל אם הם בנשיכה יחדו ידובקו זה יבוא ע"פ רוב כשהגיבול רך וידבק בלי פירוד כאלו נילושות כאחד ומ"מ לא מלאני לבי להחליט היתר בזה הואיל ולא פירשו הפוסקים ואולי מתחלה היו מדובקים בפירוד ואח"כ ע"י חמימות הרב פלטו לחותן ונדבקו יחד ומ"מ אם יהיה עוד איזה צד להקל יש להקל ולהתיר בענין כזה כן נ"ל עכ"ל: