בס"ד - כל הזכויות שמורות (c) לספריית עם ישראל

באור הלכה על שלחן ערוך - אורח חיים
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל החפץ חיים
ביאור הלכה סימן תסב

===================

* ממהרים להחמיץ - עיין בפוסקים דאיכא פלוגתא בחמץ זו לדעת ר"ת וש"פ אינו אלא חמץ נוקשה דחמץ גמור אינו אלא ממים בלבד ולדעת הרמב"ם ודעמיה הוא חמץ גמור ועיין בפמ"ג שהסכים דדוקא במיעוט מים אבל אם הרוב מים לכו"ע הוא חמץ גמור וחייב כרת עליה:

* אין ללוש בהם - ובנפלו מי פירות על חטים או קמח ונתייבשו אם מותר לאפות מהן מצות אח"כ נחלקו האחרונים יש אוסרים דבשעה שיובא עליהם מים תתעורר בהם כח מי פירות ותמהר להחמיץ ויש מקילים כיון שכבר כלה הלחלוחית ונתבטלו לא יתעורר שוב עיין בפר"ח וא"ר וח"י וח"מ ומאמר מרדכי והגר"ז וח"א ונראה דבשעת הדחק יש לסמוך להקל וללוש מאחר שעיקר דין המחבר אינו לכו"ע דלהרי"ף והרמב"ם אינם מחמיצים יותר משאר עיסה שנילושה רק במים והסכים המגיד ורבינו מנוח לדעתם א"כ עכ"פ בנתייבשו יש להקל:

* בהם - ואם מותר לקטוף המצה במי פירות פלוגתא הוא בברייתא ולדעת חכמים אסור וכן פסק הר"ח בפירושו והרשב"א בתשובה ומביאו הב"י והמחבר השמיט זה משום דבטור הביא די"א דמלילה ראשונה ואילך מותר קיטוף ודעה זו הובא ברי"ץ גיאות בשם רב שרירא גאון עי"ש אכן מנהגנו להחמיר בזה וכמו שכתב הרמ"א לקמיה:

* ללוש ביין - אבל בשמרי יין הוי חמץ גמור [אחרונים וכמו שכתב בתוספות כ"ח ע"ב דלא כא"י]:

* הואיל וכבר נתבטלו וכו' - עיין משנה ברורה שכתבנו בשם רוב האחרונים דמיירי שנתערבו בשעה שהיתה היין תוסס. ודע דמ"מ יש ג"כ כמה אחרונים שמפרשים דברי השו"ע כפשוטו דאפילו ביין גמור נמי מיעוט המים מתבטלים במי פירות וכפי שמשמע באמת מפשטות לשון המחבר שסיים הואיל וכבר נתבטלו קודם שלשו העיסה אלמא דוקא בשעת לישת העיסה אם עירב מעט מים בהעיסה שנילושה ביין לא מתבטל ומשום דלא שייכא שם ביטול שתיכף בהצטרפם יחד עם העיסה מתחילין לעשות פעולת החימוץ עוד קודם שמספיקין היין לבטל המים משא"כ קודם שבאו להעיסה שפיר מבטלים המרובים למועטין וכשבא אח"כ היין לעיסה הרי היא כמי פירות לבד. והא דכתב המחבר בסעיף ו' דחטה שנמצאת בדבש וכו' מותר ובלבד שלא נתערב בהם אין כוונתו שלא נתערב בהם אפילו מקודם שלשו אלא שלא נתערב בהם בחטה ובדבש בשעה שהיו מעורבים וכנ"ל עיין בהג"ה במג"א שחתנו מפרש כן וכן מצאתי להלכה ברורה שמסכים כן להלכה וכן נראה שפירשו בעל צ"צ והשל"ה מובאים דבריהם במג"א סק"ו בקצרה ובפר"ח הביא דבריהם בארוכה וכ"כ הפר"ח ומטה יהודה בפירוש דבריהם. וכן הוא דעת הא"ר וכן נראה דעת הגר"א בס"ק ט' ע"ש שהוכיח דברי המחבר מהא דפ' כל שעה הא במילחא ומשחא ואע"ג דמילחא אינו כ"א מים לדעת המחבר בס"ז וא"כ הוא מים עם מי פירות וע"כ דמעט המלח מתבטל [ולא ס"ל כסברת הר"ן דמשום שנשתנה צורתו וכמו שמובא דבריו לקמן סימן תס"ג במג"א ס"ק א' ועיין בריטב"א שם בסוגיא]. ומוכח דדעת הגר"א בכוונת המחבר דלא מטעם שתסיסת היין מהפך המים ליין דהא התם לא שייך זה וע"כ מטעם ביטול בעלמא. וכן הסכים בעל בית מאיר שפירוש זה הוא היותר נכון בכוונת המחבר וע"כ אף שרוב המפרשים לא פירשו כן עיין בלבוש ובעו"ש ובמג"א ופר"ח בשם מהרי"ט ואביו המבי"ט ומאמר מרדכי ומטה יהודה ומור וקציעה ושאר אחרונים מ"מ אפשר לסמוך אהני פוסקים שהבאתי עכ"פ לענין להתיר ללוש לכתחלה ולשומרן מחימוץ כשאר עיסה שנילושה במים מאחר שלדעת הרי"ף והרמב"ם בכל מקום מותר לערב אפילו הרבה מים עם יין וללוש לכתחלה רק שצריך לשמור מחימוץ כשאר עיסה שנילושה במים וא"כ עכ"פ בנידון דידן שנתערב מעט וכבר נתבטל יכולין אנו לסמוך עליהם וכן פסק הח"י ובעל מגן אלף:

* ובלבד שלא נתערב וכו' - עיין מ"ב במש"כ דאם החטה שנמצאת במי דבש לא נתבקעה רק נתרככה יש להקל אף דיש לספק שמא שהתה מעל"ע והיינו משום דהו"ל ס"ס באיסור משהו ספק כבוש וספק שמא לא הוי חמץ כלל דנתרככה אינו אלא ספק חמץ [לבד הספק דמי פירות]. והנה אף דהמשב"ז לקמן בסי' תס"ז אות י"ח מסתפק להחמיר לענין שתיה אף בנתרככה מ"מ לענ"ד הסומך להקל לא הפסיד עיין לקמן בסימן תס"ז בסי"ב במחה"ש שמפקפק על עצם הדין של המ"א דמחמיר בספק כבוש ובפרט בזה שדעת הבית מאיר שחטה במי דבש או ביין צמוקים הוי נותן טעם לפגם (עי"ש בסימן תס"ז) בודאי יש להקל עכ"פ בנתרככה שיש כמה ספיקות להתירא:

ביאור הלכה סימן תסג

===================

* משמן ומלח - עיין במ"ב דאפילו מלח שלנו וכו'. כן מוכח לדעת הר"ן שהעתיקוהו האחרונים דבכל גווני מותר וכ"כ הגר"ז וכ"מ מפמ"ג. ועכשיו מצאתי בחידושים מהריטב"א הנדפס מחדש על פסחים ונחוץ לעניננו וז"ל שם ותיקא שרי ואוקימנא במשחא ומלחא ומשום דמי פירות אין מחמיצין י"א שזה במלח הנחצב מן ההר אבל מלח הנעשה מן המים הרי הוא כמים ואסור וי"א שאפילו מלח הנחצב מן ההר גם הוא ניתך למים אלא דהכא לפי שהמלח מועט כדי נתינת טעם לא חששו ואחרים פירשו דבכל מילחא מיירי והכא מיירי כשנתבשלו הקמח והשמן בתחלה יפה ואח"כ נתן בו מלח דהו"ל כאפוי שאינו בא לידי חימוץ וזה נראה נכון להריטב"א ז"ל עכ"ל והנה מה שכתב הר"ן הוא הי"א השני ומצינו למימר דגם אחרים מודים דכשנותן מעט מלח שרי בכל גווני כהר"ן אלא דלא בעו לאוקמי דוקא במעט מלח ואין להקשות להר"ן ל"ל להגמרא למימר הא במיא ומלחא לימא תרוייהו במשחא ומלחא אלא דחדא מיירי שנתן בו מלח מרובה ולהכי אסור וי"ל דאין דרך לתת מלח מרובה לשם אכן להריטב"א קשה ל"ל לאוקמי במיא ומילחא לימא דאיירי שנתן שמן ומלח ביחד ואולי י"ל ג"כ דדרך ליתן המלח לבסוף. ולדינא נראה דטוב לכתחלה להתנהג כהריטב"א ליתן המלח לבסוף אחר שנתבשל המאכל:

* והוא שלא יהא בו מים - ואי אית ביה מים אסור בין יש שם מלח או לא:

ביאור הלכה סימן תסה

===================

* בשום פנים - עיין מ"ב וכתב המחבר כן לאפוקי מדעת הרמב"ם בזה ועיין שם ברמב"ם פ"ה מחו"מ שכתב שלש עצות בזה אחד שיאכילן מיד או שיהא עומד שם ויראה שלא ישהה המורסן כשיעור מיל ב' כתב כל זמן שהעופות יאכלו וינקרו אינו מחמיץ אפילו שוהה הדבר טובא ג' כתב כל זמן שהוא מהפך בידו המורסן אינו מחמיץ והעיטור חלק עליו משום דאסור להשהות לכתחלה אפילו בפחות משיעור מיל ובריטב"א פסחים חלק ג"כ על מה שכתב דכ"ז שמנקרים אינו מחמיץ וכתב דזה לא דמי למה דאמרי' גשמים שהיו נוטפין טיף נגד טיף דאינו מחמיץ (וכונתו דהכא אינו מוכח שבכל משהו חמץ ניקרו התרנגולים משא"כ התם דהטיפים היו מכוונים זה כנגד זה) והגר"א כתב דגם בטיף אינו אלא לענין דיעבד. ועיין מ"ש בזה הפרישה. ודע דעל הא דמהפך בידו כ"ז שאוכלין שכתב הרמב"ם לא נמצא בהדיא מי שחולק ואפשר לכאורה דבזה כו"ע מודים דמותר אפילו לכתחלה וכמו בכל עיסה דקיי"ל בכל מקום דכ"ז שעוסקין בה אינו מחמיץ ומ"מ צ"ע מדכתב המחבר אין שורין וכו' בשום אופן משמע דגם בזה נהגו להחמיר:

ביאור הלכה סימן תסו

===================

* שק מלא קמח שנתלחלח - כתב הפר"ח שק מלא קמח שהיה מוטמן בחול ומצא הקמח מלוחלח הוי חמץ דתנן בפ"ג דמכשירין המטנן בחול הרי זה בכי יותן וכתב הרע"ב דאין חול בלי מים:

* ואם א"א וכו' ירקד הקמח וכו' - הוא סברת הרוקח ואע"ג דהרא"ש כתב על סברא זו דהיא קולא גדולה מ"מ סמך עליה המחבר משום דגם דעת המרדכי כסברא זו רק בנתיבש שלדעת המרדכי ג"כ להחמיר כהרא"ש בזה נקט המחבר לחומרא ושלא כרוקח ועיין בנ"צ ובמגן אלף שכפי הנראה לא נחתו לזה:

* ואם נתייבש בפסח וכו' - עיין מ"ב והנה משמע מלשון השו"ע דאפילו אם הריקוד היה בפסח ג"כ מותר לשהותו והמגן אלף מפקפק בזה כיון דעכ"פ צריך לרקד הרי ג"כ נעשה בזה עתה התערובות בקמח דרך נקבי הנפה ואמאי מותר לשהותו וגם המעיין היטב במקור זה הדין שהובא בב"י משמע שם ג"כ דבעינן דוקא שירקדו קודם פסח [ומש"כ שם אבל בפסח יזרקו הכל ר"ל היינו כשלא ניהלו אותו קודם פסח אבל אין חילוק בין נתייבש קודם פסח לנתייבש בפסח רק דקודם פסח אפשר ליתן עצה בהרקדה אבל אם לא ריקדו אז אין לו תקנה דא"א שלא יתערב פירור משהו] ועיין בפמ"ג שגם הוא נדחק מאד בסברת המחבר וע"כ הסכים המגן אלף לפרש שגם כונת המחבר הוא כן דבנתיבש קודם פסח יש לו תקנה בהרקדה ואם נתייבש בפסח אין לו תקנה בהרקדה ואסור לשהותו ורק אורחא דמלתא נקט דבנתייבש קודם פסח נזהרין לרקדו ג"כ קודם פסח:

* וכן מי רגלים - עיין מ"ב הנה במשנה דמכשירין פ"ו איתא ומי רגלים בין גדולים ובין קטנים ופירש הר"ש והרע"ב בין גדולים משקין היוצא מפי הטבעת והנה לכאורה הוא סתירה למה דקי"ל דצואת תרנגולים וגללי בהמה אינו מחמיץ ולכך פוסק הטור דשק של קמח שישבו עליו תרנגולים ונתלחלח מצואתם אינו נעשה חמץ הקמח הלח שם [עיין בב"ח וט"ז] ומצאתי בא"ר שמתרץ דהתם מיירי בצואה עבה ונראה שאין הכונה שהיא עבה ממש דאיך נתלחלח הקמח שבשק ונעשה בצק ע"י שהטילו עליו התרנגולים צואה מלמעלה אלא שאינה רכה גמורה דאי היתה רכה גמורה היתה חשובה כמשקין היוצא מפי הטבעת [ועיין בפמ"ג והנלענ"ד כתבתי ואולי דגם כונתו הוא כשיש בו לחלוחית רב. ובח"א ראיתי שכתב לענין צואה רכה שני דיעות י"א דדינו כמי פירות וי"א דאינו מחמיץ כלל והנה הי"א השני פשוט דהוא דעת הפוסקים דסתמו דצואה אינו מחמיץ ולא חלקו בין עבה לרכה אבל הי"א הראשון איני יודע מי הוא דהמחלק בין עבה לרכה הוא רק הא"ר ודעתו הלא נוטה דרכה הוא כמי רגלים דמחמיץ] ואולם בעיקר הענין אפילו היתה רכה כמים ממש אני מפקפק מאד דהנה ידוע מה שהקשה שם התוי"ט על פירוש הר"ש דהא תנן בסיפא דהשותה מי טבריא אע"פ שיוצאין נקיים מ"מ אינן חשובין שוב משקה הואיל שיצאו דרך פי הטבעת ועיין שם שנדחק מאד בתירוצו והראיה שהביא שם לסברתו אינו מוכחת כלל ע"ש. ולולא פירוש הר"ש והרע"ב היה נ"ל פשוט דהכונה בין שהמי רגלים הוא של אדם גדול ובין שהוא של קטן כיון דהוא בן קיימא ולאפוקי אם הוא רק בן שמונה חדשים כדקתני במשנה שאחריה ע"ש. אח"כ מצאתי ברמב"ם פ"י מהלכות טומאת אוכלין שמעתיק דין המשנה ונראה פשטיות דבריו שהוא מפרש כדברינו [ועיין בתשובת חוט השני סימן ל' שהוא מפרש את דברי הרמב"ם ג"כ כדברינו] וכן בא"ר על סדר טהרות המיוחס להגר"א מפרש בהדיא כדברינו ופשוט שנטו מפירוש הר"ש מפני קושית התוי"ט והנה לפ"ז אפילו רכה כמים ממש ג"כ דינה כצואה לענין זה ובתשובת חוט השני הנ"ל מצדד לומר דאפילו לפירוש הר"ש והרע"ב אין הכונה במשנה על צואה רכה שיהא דינה כמי רגלים לענין הכשר דהשותה מי טבריה יוכיח אלא על מי רגלים ממש שמפני איזה חולי יוצאים דרך מקום גדולים דהיינו דרך פי הטבעת ולפי דבריו אין לנו עתה שום דעה על צואה רכה כמים שתהא חשובה כמי רגלים לענין הכשר וממילא ה"ה לענין חימוץ. אולם כ"ז כתבנו לפי דעת הפוסקים דמשוינן ענין חימוץ לענין הכשר דמה דלענין הכשר יקרא תולדות המים גם לענין חימוץ הוא כמים ומה דלא חשיב שם תולדות המים גם לענין חימוץ לא יקרא מים אבל יש מן האחרונים שסוברין דזה אינו הכרח ולכך ס"ל דמי רגלים של בהמה וכלב ועכברים מחמיץ אע"ג דלענין הכשר איתא בתוספתא דמי רגלי בהמה אינו מכשיר [עיין בא"ר] ועכ"פ בהצטרף עוד איזה ספק בודאי יש להקל כנלענ"ד:

* וזיעת אדם - עיין מ"ב מש"כ לענין צואה של תרנגולים וכתב בספר מאמר מרדכי סק"ד שהורה לאחד שקנה שק של חטים ונמצא בהם צואת חתולים יבשה דשרי לפסח ואף דאין ללמוד היתר לזה מדין צואת תרנגולים שברוקח די"ל שאני עופות שאין לחוש למי רגלים שהרי אינם משתינים דכל מי שאינו יונק אין לו מקום השתן כמו שכתב בספר שערי שמים מאמר ד' אבל בחתולים יש לחוש שהשתינו כמו שהטילו שם רעי ובאו לידי חימוץ מ"מ לא מחזקינן איסורא ושמא לא הטילו מי רגלים כלל או שהטילו רחוק מהחטים או שמא לא נתחמצו החטים ואף אם נתחמצו קצת אינו אלא מיעוטא דמיעוטא ועוד עיקר דין מי רגלים שנוי במחלוקת כמבואר בב"י ונוסף ע"ז דעת הפר"ח וח"י דדוקא מי רגלי אדם מחמיץ ולכן כל שאין רואין שום ריעותא בחטים אין להחמיר כלל דאל"כ אין לך מגורה שלא תפול בה ספק זה וכן עיקר עכ"ל:

ביאור הלכה סימן תסז

===================

* דגן זה שנטבע וכו' - הנה בב"י איתא דיש מחלקים בין חטים לשעורים בענין זה ומדסתם המחבר משמע דס"ל דכל מיני דגן דינם שוה וכ"כ הט"ז וע"כ דע דמה שכתב הרמ"א ולכן יש ליזהר וכו' או גשמים מזלפין על החטים נקט אורחא דמלתא דמסתמא לוקחין חטים למצה אבל ה"ה כל מיני דגן. ודע עוד דבב"י איתא דיש פוסקים שסוברין דיש חילוק בין שריה מרובה לזליפה מועטת אכן המחבר סתם בזה וכתב הט"ז דמדהעתיק המחבר שיטת רבינו אפרים דלכן א"צ ביקוע משום דמינח נייחי (ולדידיה א"צ לחלק בין זליפה מועטת למרובה) ש"מ דאף זליפה מועטת אוסר והעתיקו הגר"ז וכן העתקתי במ"ב וכדבריו מצאתי גם בב"ח והעו"ש העתיקו אמנם בב"ח משמע דדעתו דרק לכתחלה יש ליזהר בזליפה מועטת שלא לקנותם לאכלם בפסח וכן ג"כ דעת הפר"ח שעל מה שכתב הרמ"א שלא יבואו וכו' כי אז אפילו לא נתבקעו אסורות כתב הפר"ח וז"ל פי' כשירדו רוב הגשמים עד שהשק היה שרוי במים וכו' אבל לכתחלה פשיטא שיש ליזהר אפילו בזליפה מועטת עכ"ל ומשמע בבית מאיר דבדיעבד במקום הפסד מרובה יש לסמוך ע"ז:

* אם נתבקעו ממש - אפילו סדק כל שהוא [פמ"ג]:

* הרי כל התבשיל אסור - עיין מ"ב מש"כ דאסור בהנאה והוא מדברי האחרונים ובאמת לפי מה שפסק המחבר לקמן בסעיף שאח"ז דמותר למכור לנכרי וכו' ה"נ דכותיה דמותר למכור התבשיל לנכרי דאינה נמכרת ביותר בשביל פליטת משהו שנבלע מן החטה וא"ל דהכא מיירי כשהחטה עדיין בתוכה דמסוף דברי המחבר משמע דברישא אוסר התבשיל אף לאחר שהסיר להחטה ממנה וצ"ע:

* אפילו לא נתבקעו - עיין מ"ב מש"כ בשם הח"י והנה אף דאיזה אחרונים העתיקו דברי הט"ז לדינא מ"מ נ"ל דהמיקל כדברי הח"י והאחרונים שעמו לא הפסיד אחרי דבאמת רוב הראשונים וכמעט כולם הסכימו לדברי הרי"ף להתיר התבשיל אפילו באכילה וגם הפר"ח הסכים כן עכ"פ נתיר אנן בהנאה ובפרט היכא דלא היה קרוב לבקוע רק שנתרכך נלע"ד דנוכל לסמוך להקל וגם נוכל לצרף בכגון זה דעת השאלתות ורז"ה ור"ת דס"ל לעולם בס':

* ואמרינן כאן נמצאת וכו' - כתב בספר חמד משה אם עדיין לא גיבלה וגלגלה ונמצא החטה מלמעלה על חתיכת העיסה שהיה בידו כיון דאמרינן כאן נמצא וכו' א"כ עדיין לא נתנה טעם בזו החתיכה ומותרת והיינו אם נמצאת על החתיכה מלמעלה ואפילו דבוקה בעיסה אבל אם נמצאת בתוך העיסה יש לאסור כל העיסה דאם נאמר שבזו החתיכה נפלה כיון דעדיין לא גיבלה על החתיכה מיבעי ליה לאשכוחי ולא בתוכה אלא ודאי שהיתה בעיסה השלמה וא"כ נאסרה כולה ולא שייך בזה לומר כאן נמצא וכו':

* אם מלגו וכו' - עיין בט"ז שכתב דסתם מליגה בכלי שני והנה לפי מה שכתב המחבר ביו"ד סימן ס"ח דבדיעבד בכלי שני אינו מבליע לכאורה ע"כ צ"ל דמיירי בכלי ראשון ואי משום איסור דם מיירי שמלחו עם הנוצה קודם המליגה כמו שהעתקתי במ"ב בשם הפמ"ג אך אפשר דדעת המחבר כהיש מחמירין שהביא הרמ"א לעיל בסימן תמ"ז ס"ג בהג"ה דאפילו בכלי שני אסור וכן מצאתי בפר"ח שמסתפק בדעת המחבר ובעיקר דינא דכלי שני דעת הפר"ח להחמיר בפסח עי"ש ועיין לעיל בסימן תנ"א במ"ב סקי"א:

* ואם נמצאת חטה בקועה וכו' - ושעורה במים עיין לעיל בסימן תמ"ז במ"א סעיף קטן ו' דהוא נותן טעם לפגם והאחרונים לא פליגי עליה שם אלא בחטים עי"ש:

* אם נתערבו התערובות ויש הפסד מרובה וכו' - משמע מזה דתבשיל ראשון אין להתיר אפילו ע"י הפסד מרובה וכ"מ באחרונים אכן בביאור הגר"א משמע דמטעם הפסד מרובה לחוד מתיר ואפילו בחמין דנקטינן אז כדעה ראשונה שברמ"א המתרת במליגה וצ"ל לדידיה דמה שמזכיר הרמ"א תערובות היינו דע"י תערובות מצוי הפסד מרובה וא"כ הרמ"א שכתב תבשיל של הבשר שנשרה במים והיינו בצונן ושם מתיר אפילו נמצא החטה בתוכו בעוד שהבשר היה שרוי בתוכו ג"כ העיקר משום הפסד מרובה וע"כ אי איתרמי שהיה הפסד מרובה ע"י תבשיל ראשון ג"כ מותר בצונן דסמכינן על הדעה ראשונה שבמחבר המתרת בצונן ובזה יהיה מתורץ קושית המ"א לעיל בסימן תמ"ז סק"ט דשם בהג"ה משמע דבצונן מותר והכא אוסר בצונן דשם מיירי במקום הפסד מרובה וצ"ע:

* לבור בתוך הפסח - עיין מ"ב ולא העתקתי מש"כ הט"ז דלפעמים אף בדיעבד אסור היכא דקוו וקיימי וכו' דבספר נהר שלום מפקפק על דבריו וגם בספר בגדי ישע השיג ע"ז דבדבר צלול לא שייך זה ודעתו שם דלא יצא דבר זה מפי הט"ז ז"ל ע"ש:

* חטה מבוקעת - עיין בט"ז שכתב דלדעת הג"ה לעיל בס"ט אפילו לא נתבקעה אלא נתרככה שייך כל הסעיף זה וכן דעת שארי אחרונים [הב"ח ועו"ש ופר"ח ומאמר מרדכי והגר"ז וח"א ודלא כהש"ג שמצדד לומר דבצלי ומליחה הרמ"א מודה דבעינן ביקוע וכן דעת הח"י לענין מליחה] אלא שהרמ"א סמך בזה על מה שכתב בס"ט. והנה בהפסד מרובה כגון שהוא עני והיא חתיכה גדולה וחשובה או שהוא מניעת שמחת יו"ט משמע מהגר"ז דיש להקל ולסמוך על דעת המחבר דדי בקליפה וכן דעת הפר"ח דדי להעמיק ולהשליך כל שסביבותיה ומותרת באכילה והנה כל שארי האחרונים לא הזכירו למעשה כדעה זו אכן בנתרככה ולא נתבקעה אפשר דיש לסמוך ע"ז ויתכן דגם דעת הגר"ז שמקיל בהפסד מרובה הוא ג"כ דוקא בנתרככה ועיין בתשובת רמ"א סימן כ"ח מוכח שם דאף בנתרככה נוהגין לאסור אותה חתיכה כולה ואפשר דבהפסד מרובה גם הוא מודה להקל וצ"ע. ודע עוד דבספק נתרככה אין להחמיר כלל [אחרונים]:

* אבל העיקר לאסור וכו' - הנה לעיל כתבנו דלדידן אפילו אינה בקועה רק נתרככה וכתבו האחרונים [ח"י סי' תמ"ז סק"ו וש"א] דדוקא אם חזינן שהחטה היא לחה אבל אם חזינן דלא נתלחלחה מן המלח כגון שהיא נגובה אפילו שהיא נתרככה אינה אוסרת דאינה פולטת כל עיקר דהוי טהור מליח וטמא תפל וכן אם נפל חמץ על בשר מלוח אף בפסח יש להקל במקום הפסד מרובה כמו בשאר איסורין:

* אותה חתיכה כולה וכו' - עיין מ"ב ועיין מ"א ששמע שנמצאת חטה בחבית דגים שנמלחו לשם פסח וצוה הגאון מהר"ר בנימין להשליך אותה שורה לנהר והשאר למכור לנכרי ועיין בחמד משה שתמה ע"ז ולא היה די לאסור רק אותו הדג שנמצא החטה עליו [וכזה תמה ג"כ המחצית השקל ע"ש] ותירץ דאפשר שהיה בענין שנתספק אולי נגעה החטה בכל השורה דאי לא"ה לא מחזקינן איסורא מחתיכה לחתיכה ואמרינן כאן נמצא כאן היה עכ"ל ולדברי הט"ז שכתבנו במ"ב אפילו באופן זה אין לאסור כל השורה:

* ע"י קליפה קצת - עיין מ"ב דהוא ביש לספק שמא נגע החטה בהם וכתב בעולת שבת דחתיכה שיש בה ספק אם נגע כלל באותה חתיכה שנמצא בה החטה אפילו קליפה אינו צריך:

ביאור הלכה סימן תסח

===================

* מחצות ולמעלה - עיין מ"ב והוא ע"פ הירושלמי שהביאוהו הפוסקים דהטעם משום שחיטת הפסח ולפ"ז אם חל פסח בע"ש מותר במלאכה מעיקר הדין עד המנחה כיון דשחיטת הפסח הוא למחר בשבת וכמו שכתב המהרי"ל ורש"י פירש עוד טעם כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו וכו' ותיקון מצה לצורך הלילה וכו' ולפי טעם זה אפי' כשחל פסח בע"ש ג"כ יש ליזהר שלא לעשות מלאכה מחצות שהרי טרוד בביעור חמץ ותיקון המצה לצורך מחר אלא דרוב הפוסקים תופסין טעם הירושלמי וא"כ אפשר דאין להחמיר:

* ההולך וכו' - עיין מ"ב ודע דסעיף זה כולו הוא לשון הרמב"ם ונחלקו האחרונים בפירושו דעת המ"א ועוד איזה אחרונים דהוא סובר ג"כ כהתוספות והרא"ש וכמו שהסביר המ"א את כל הסעיף לפי זה וכמו שהעתקנו במ"ב ודעת הש"ך ביו"ד סוף סימן רי"ד וכן הוא ג"כ דעת הח"י והגר"א שהרמב"ם יש לו שיטה אחרת בזה דלדידיה ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין ואין דעתו לחזור אפ"ה במדבר מותר דלדידהו אסור בזה ובדעתו לחזור לדידיה מותר אפילו בישוב כל שהוא עושה בצנעא ולדידהו אסור אם לא במדבר דהיינו חוץ לתחום העיר וכן בהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין ואין דעתו לחזור אסור לדידיה דצריך לנהוג כחומרי המקום שיצא משם ולדידהו מותר בזה ומ"מ לדינא כתב הש"ך שם וכן הח"י וכן ראיתי בעוד איזה אחרונים דנקיטי כהתוספות והרא"ש וכמו שסתם המחבר בסימן תצ"ו ובסימן תקע"ד וביו"ד בסימן רי"ד ולכך הסברתי דברי הסעיף כפירוש המ"א משום דעכ"פ להלכה נקיטי כוותיה אפילו הש"ך והח"י:

* וחומרי מקום וכו' - עיין באחרונים שכתבו דלא פקעי מיניה חומרי מקום שיצא משם אלא בדוקא אם למקום שבא שם יש מנהג קבוע להיתר אבל לא בעיר שאין בה מנהג קבוע. וכתבו עוד בקהלה שנחרבה ונתישבה ע"י אנשים אחרים שנוהגים היו להקל באיזה דבר במקומות שבאו משם אין מחויבים גם עתה להחמיר אע"פ שהעיר החרבה הזאת בישיבה היו נוהגין אנשיה להחמיר בדבר זה מאחר שאנשיה כבר נתגרשו ממנה נתבטל מנהגם ובפמ"ג מסתפק אפילו בנשארו בה קצת כיון שנתגרשו רובם עיי"ש ולענ"ד בנשארו בה אפילו מיעוט כל שיש עדיין שם קהלה עליה הבאים לשם מתחייבים לנהוג כמנהג המקום הזה דאין שיעור לקהלה וכמו שמוכח מפר"ח שמובא לקמיה ואפילו הבאים לתוכה רבים ממנה נטפלים המה להמיעוט שבה אם לא שהקהלה החדשה מתנהגת בפ"ע ואינה מתערבת עם הקהלה הישנה בעינינה כמו שמצוי בקהלות הגדולות שנמצאים בהם כמה קהלות שכל אחת מתנהגת כפי מנהג אבותיה מדור דור וכן מתבאר בס' פר"ח ומבואר שם דקהלה שיש בה מנין מיקרי קהלה והבאים לשם נטפלים ופשוט דכוונתו שיש לה עכ"פ כל צרכי צבור כנהוג דהיינו ביהכ"נ ומתפללים בה בכל יום בצבור ויש להם מו"ץ ומקוה וכדומה כנהוג בכל קהלות ישראל דאל"ה גם היא בעצמה נטפלת לעירות הסמוכות לה כנהוג ועיין עוד פרטי דינים הרבה בזה בפר"ח ובחיי אדם כלל קכ"ז:

* הזבל שבחצר לא יוציאנו וכו' - עיין בביאור הגר"א שכתב דלדעת הרמב"ם אין שייך דין זה רק בחוש"מ משא"כ בי"ד [אפילו אחר חצות] מוציאין לאשפה בכל גווני ולפי דבריו גם להר"ח שגריס בגמרא כגרסתנו דינא הכי. ודע דמירושלמי מוכח דמן הרפת בודאי מותר להוציאו לאשפה והובא דבריו בפי' ר"ח ובין אם נאמר דהירושלמי מיירי דוקא בי"ד או אפילו בחוה"מ עכ"פ בי"ד בודאי מותר ולפי הנראה נעלם מהב"ח דברי הירושלמי הלז:

ביאור הלכה סימן תעא

===================

* ויין מעט וכו' - בטור כתב דבין מעט בין הרבה מותר אלא שהב"י הקשה עליו מסוגיא דברכות ד' ל"ה ולהכי סתם שלא כדבריו אלא כדעת התוס' והמרדכי וכן דעת הרוקח ועיין בבית מאיר שכתב דמדסתמי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש משמע דס"ל כדעת הטור וכן מצאתי למהר"ם חלאווה שכתב ושתיה שרי ואפילו טובא נמי דכש"כ דגריר לליביה ואכיל מצה לתיאבון עכ"ל וכן משמע מסתימת הרשב"ץ בספרו יבין שמועה וז"ל ושתית היין מושכת אכילה וכדאמרינן רבא הוי שתי חמרא דגריר לבא עכ"ל איברא דבפירוש ר"ח בפסחים מוכח שדעתו לאסור במעט שהרי כתב וז"ל רבא הוי שתי חמרא טובא וכו' עיי"ש ומוכח דכוון בזה לסוגיא דברכות הנ"ל וצ"ע ובהלכות רי"ץ גיאות אחר שהביא הא דרב ששת שהתענה וההיא דאכיל ירקא והא דרבא דהוי שתי חמרא מסיים עלה הלכך לנקוט כל חד וחד כדעתיה בין בשתיה בין בתענית בין בשאר דברים עכ"ל וכן מסתברא שתלוי הכל לפי טבע אותו האדם לפי מה שהוא מרגיש בנפשו דבר שגורר לבו לתאות המאכל או להיפך:

ביאור הלכה סימן תעב

===================

* ואין חילוק בין איטר וכו' - עיין במשנה ברורה. והיכי שהוא גידם ביד ימינו או שיש לו מום בידו הימנית שא"א לו לאכול בו צ"ע איך יעשה דאם יסב בימינו יש לחוש שמא יקדים קנה לושט ואי בשמאלו כמו שאר בני אדם במה יאכל ועד כאן לא הצריכו לאיטר לסמוך על שמאלו משום דעכ"פ יש לו עוד יד ואף שאינו רגיל לאכול בה תמיד מ"מ יאכל בה בפעם הזאת וכמו שכתב הרשב"ץ ביבין שמועה אבל בעניננו א"א לו לאכול רק בשמאלו שהוא מוטה עליה וזה א"א וכמו דמבואר נמי בש"ס עיין ברשב"ם בד"ה הסיבת ימין וכו'. ואפשר דבכגון זה לא הצריכוהו חכמים כלל הסיבה וצ"ע ועיין בשב"ל סימן רי"ח ופירושו בשמא יקדים קנה לושט הוא משונה מפי' כל המפרשים ולפי זה נשתנו אצלו כל הדינים המבוארים בכאן ושום פוסק לא פירש כדבריו:

* לא יצא וצריך לחזור ולאכול - נראה דלדעת המחבר אם גמר כל הסעודה ובירך בהמ"ז ואח"כ נזכר שלא היה בהסיבה צריך לחזור ולברך המוציא ועל אכילת מצה משא"כ לי"א א"צ לחזור ולברך על אכילת מצה. ופשוט דאף דלכתחלה מצוה לאכול שני זיתים בהסיבה כמבואר בסימן תע"ה מ"מ בדיעבד יצא בכזית אחד:

* ונ"ל אם לא שתה כוס שלישי וכו' - ודעת הב"ח דבכל הד' כוסות לא יחזור וישתה ויסמוך ע"ד אבי העזרי וכ"כ הח"י מיהו אנו אין לנו אלא דברי הרמ"א שהרי כמה אחרונים מפקפקים גם על הכרעת הרמ"א בזה ולדעתם אין לצרף דעת אבי העזרי להקל בזה [עיין במאמר מרדכי ופר"ח] ועכ"פ אין לנו להקל יותר מדעת הרמ"א וכן הוא דעת מ"א וא"ר והגר"ז וש"א:

* אין לחזור ולשתות בהסיבה - כתב בדה"ח דדוקא לחזור ולמלאות כוס אחר אבל אם יש לו כוס גדול ולא שתהו כולו ונשאר בו שיעור ונזכר ששתה אותו בלי הסיבה אם נזכר קודם שהתחיל לומר הלל או שאר ההגדה דלא הסיח דעתיה עדיין משתיית שאר הכוס יכול לשתות השאר בהסיבה ובלא ברכה דלא הוי כמוסיף משום דכוס אחד יכול לשתות כמה פעמים ומסתמא היה דעתו בשעת ברכה על כל הכוס אבל אם התחיל לומר הלל או שאר הגדה הוי כנמלך ואם ירצה לשתות הנשאר שבכוס יצטרך לברך אסור לשתותו דהוי כמוסיף עכ"ל והנה דבריו האחרונים דכיון שיצטרך לברך על הנשאר שבכוס הוי כמוסיף נובעים ממ"א בסימן תע"ט סק"א ומ"מ לדינא אינם ברורים דע"כ לא מצינו בטור סימן תע"ג דמשום ברכה נראה כמוסיף על הכוסות רק אם שותה כוס אחר חדש משא"כ באותו כוס גופא לא מינכר הוספה כלל וכן משמע לענ"ד מד"מ שם בסימן תע"ט עיי"ש ובפרט דעיקר סברא דמוסיף על הכוס אינו ברור דבירושלמי לא נזכר כלל רק הטעם דשכרות ודי לנו אם ננקוט האי סברא לענין כוס חדש ולא בשיורי כוסות וצ"ע:

* על הסדר - עיין מ"ב מ"ש בשם הפמ"ג דאפילו שתה בד' פעמים רק מכוס אחד לא יצא ובאמת לא מסתברא כלל וכי ד' כלים בעינן ד' פעמים בעינן גם מסעיף שאח"ז משמע איפכא לכאורה שהרי כתב אם יש בקנקן הרבה רביעיות שותין ממנו כ"כ ב"א כפי שיעור הרביעיות אם לא דנדחוק לומר דגם שם אינן יוצאין רק לכוס אחד אבל לד' כוסות א"א לו לצאת בזה שבד' כלים בעינן ולכוס אחד מיהו יוצאים אע"ג ששתו ממנו הרבה ב"א עכ"פ כל אחד לא שתה רק כוס אחד אמנם כ"ז דוחק ופשטא דמילתא היא דחבורה כולה יוצאה מצות ד' כוסות כששותים כולם מכד אחד והוא בהיפך מדברי הפמ"ג וצ"ע:

* שלא כסדר לא יצא - עיין מג"א שכתב דכסדר מיקרי כשאומר ההגדה בינתים והוא מדברי הרשב"ם ומשמע לכאורה דכשלא אמר ההגדה בינתים אפילו שהה בין כוס לכוס מיקרי שלא כסדר ולא יצא אכן מלשון הש"ס משמע דאיכא קפידא רק כשישתה אותן בב"א והיינו או כפירוש רש"י בפעם אחת או עכ"פ כפירוש שארי מפרשים אפילו בזה אח"ז רצופין אבל אם שהה בינתים אף דודאי עבר איסור מה שלא הסמיך אמירת ההגדה לכל כוס כמו שתקנו חכמים מ"מ בדיעבד לא הפסיד הכוסות ומצאתי פלוגתא בזה בין הב"י להפר"ח עיין בב"י בסימן תפ"ד לענין ברכת המזון ודעתו שם דבדיעבד יצא וכמש"כ ובפר"ח חולק שם עליו מהא דכאן דכשלא אמר על הסדר לא יצא ובאמת אין השגה מזה על הב"י וכמו שכתבנו ואח"כ מצאתי במאמר מרדכי שגם הוא כתב כדברינו לישב דברי הב"י וכעין זה כתב ג"כ בנהר שלום שם עיי"ש. ודע דלפי מה שפסק הש"ע דנשים חייבות ג"כ בד' כוסות כאנשים א"כ צריכות ליזהר שיאמרו סדר ההגדה על כל כוס וכוס או שעכ"פ ישמעו מבעליהן דאל"ה לדעת הפר"ח אפילו בדיעבד לא יצאו בשתיית הכוסות דהוו כמו ששתאו בבת אחת ואפי' לדעת הב"י שלא הפסידו בדיעבד מצות כוסות מ"מ תקנת חכמים הוא לשתותן על סדר הגדה דכל מצות הנוהגות באותו לילה נוהגות גם בנשים וכמבואר בסי"ד:

* וישתה כולו או רובו - עיין במ"ב. והנה רוב רביעית הוא שיעור מלא לוגמא באדם בינוני ואם הוא אדם גדול שמלא לוגמיו דידיה הוא יותר מרוב רביעית צריך דוקא מלא לוגמיו דידיה כן נתבאר לעיל בסימן רע"ב לענין קידוש עיי"ש בסי"ג במשנה ברורה וכ"ש לענין ד' כוסות וע"ש בבה"ל שהכרענו עוד דלענין ד' כוסות בעינן דוקא רוב כוס לחומרא וכגון שהוא אדם קטן שנעשה בן י"ג דמלא לוגמיו דידיה הוא פחות מרוב רביעית צריך דוקא רוב רביעית ומצאתי כעת להר"ן פ' ע"פ ד"ה אם טעם שכתב ג"כ כדברינו וכ"כ מהר"ם חלאווה בחידושיו שם:

ביאור הלכה סימן תעג

===================

* עד שהתחיל - עיין במ"ב מה שכתבנו דלדידן אפילו קודם שהתחילו נמי הדין כן והוא מדברי הגר"ז והגר"ז הפליג יותר דאפילו נזכר קודם שאכל הכרפס נמי אוכל הכרפס בלי הבדלה מטעם זה. ופרט זה לכאורה לא ברירא כולי האי דדינא דמוסיף על הכוסות ע"י ברכה לא נזכר בכל הפוסקים רק בדברי ראבי"ה ומשמעות הטור בסימן תע"ב דלהרא"ש ל"ח כלל לזה בין ב' כוסות הראשונים ואפילו כשמברך וא"כ אפשר דמוטב שלא לחוש לחששא זו ולא לטעום קודם הבדלה שהוא איסור גמור לכו"ע ובפרט שאפשר שבזה גם אבי העזרי מודה שההבדלה מוכיח על כוס זה שלא הובא להוסיף על הכוסות וצ"ע לדינא:

* הרשות בידו - וכ"ז בין הכוסות אבל אם מזג הכוס והתחיל לדרוש עליו בהגדה אינו רשאי להפסיק באמצע כ"כ הרמב"ן בהשגותיו וכ"כ הר"ן. ומשמע מדבריו עוד יותר דאפילו לא התחיל עדיין בהגדה רק שמזג הכוס והכין עצמו לאמירת הגדה ג"כ אסור ובעל המאור מתיר בכל גווני וכ"כ התוס' בדף ק"ג דדוקא בהלל או בברכת אשר גאלנו אסור והמחבר סתם בסעיף א' כדעת הרמב"ן ואפילו לענין כוס של מצוה ומכ"ש בכוס של רשות עיין בביאור הגר"א שם ס"ק ד':

* יקח לענה - עיין במ"ב שפירשנו בדברי ההג"ה שלענה אינה מחמשה מיני מרור וכן מוכח בד"מ הארוך ע"ש בפירושו לדברי האגור. אכן במ"א וש"א חלקו עליו והוכיחו דכוונת האגור דלענה הוא אחד מה' מיני מרור והוא מרור הנזכר בה' מינים באחרונה ולענ"ד צ"ע שכפי הנראה לענה אינה ראויה לאכילה וכדמשמע מכמה כתובים שמתאר כל דבר רע בלענה כדכתיב שורש פורה ראש ולענה או אחריתה מרה כלענה ואנן בעינן דבר הראוי לאכילת ב"א עכ"פ וכדמבואר בדברי הריא"ז והריטב"א וכדמוכח נמי מהש"ס דבעינן דבר הניקח מכסף מעשר אם לא דאפשר ראויה היא עכ"פ קצת לאכילה. אח"כ מצאתי להרשב"ץ בס' יבין שמועה שכתב להדיא דאין יוצאין בלענה מפני שהוא מין אילן ואנן בעינן ממיני ירקות וכדתנן בהדיא אלו ירקות וכו' וכן מבואר בש"ס דפריך ואימא הרדופני וכו' והוא שלא כדעת מג"א ושלא כדעת ההג"ה דאף אם נימא שיש לו שרף ופניו מכסיפין וכדפירשנו במ"ב מ"מ סימנים אלו לא מהני אלא בירק. אם לא דלא כתב הרמ"א לצאת בזה מדינא אלא לזכר בעלמא כשאין לו מחמשת מינים וכעין שכתב גם הגר"ז וצ"ע. ודע עוד דסימנא דיש לו שרף ופניו מכסיפין אע"פ שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטוהו מ"מ נזכר הוא בכמה פוסקים עיין בריא"ז וברשב"ץ ובמהר"ם חלאווה שהעתיקו סימן זה לדינא ובבית מאיר כתב דאפשר דגם הרי"ף ודעמיה שהשמיטוהו הוא רק מפני שאין אנו בקיאים בסימנים אלו היטב וע"כ נהי דקשה לברך על סמך סימנים אלו מ"מ אם אין לו ה' מינים בודאי יחזור אחר כל מין מר מירקות שיש לו סימן שרף ופניו מכסיפין ובלבד שיהא ראוי לאכילת ב"א. והנה ע"ד מ"ש לעיל בענין מרור אם בעינן שתהא ראויה לאכילה מצאתי כעת בפמ"ג שמסתפק קצת בזה דאולי יוצא במרור אף שאינה ראויה לאכילה ולא ראה דברי הראשונים הנ"ל וגם פשטות הש"ס דבעינן שיהא ניקח בכסף מעשר וכנ"ל (ועיין ברש"י שם) ומה דהוקשה לו על קושית הגמרא אימא מרירתא דכופיא י"ל דזהו משני הש"ס אף לסברא דלא בעינן שיהא ניקח בכסף מעשר אבל מ"מ הלא אינו כלל גידולי קרקע אבל להמסקנא באמת לא צריכנא לשינויא דגידולי קרקע וכן דרך סוגית הש"ס בכמה מקומות:

* פחות מכזית - מכאן משמע דדבר שטיבולו במשקה צריך נטילה אפילו בפחות מכזית אף בפת גמור כתב המחבר בסימן קנ"ח ס"ג בשם י"א דאין צריך נטילה בפחות מכזית וזהו שלא כמו שכתבנו שם במשנה ברורה בס"ק כ' וכבר העירותי זאת בהדפסה שניה בשולי הגליון אכן כעת מצאתי לי תנא דמסייע לדברי הלא הוא הרשב"ץ בס' יבין שמועה ד' ל"ה שכתב בענין כרפס דדעת הרמב"ם דבעינן כזית וכתב דכן מסתבר דכיון דצריך נטילה בודאי כזית בעינן כבאוכל פת גמור דמסתבר דאינו חייב בנטילה דבודאי לא גזרו בכגון זה משום סרך תרומה וכמו כן לענין פירות בדבר שטיבולו במשקה והביאו גם במטה יהודה הרי ממש כדברינו וצ"ע לדינא:

* ואינו מברך אחריו - עיין במ"ב וכתב הגר"א בביאורו דכ"ז הוא כפי שיטת המחבר בסימן תע"ד דמברך רק ברכה אחת על ב' כוסות הראשונים ומשום דהלילא והגדה לא הוי הפסק ולהכי אינו מברך ברכה אחרונה דאסמך ברכת כרפס יאכל המרור בלי ברכה אבל לפי שיטת הג"ה וכפי מנהגנו דמברך אכל כוס וכוס דא"א לסמוך אברכת כוס ראשון משום דהפסיק בהלולא והגדה וא"כ א"א לומר דסומכין אנו באכילת מרור אברכת כרפס שהרי הפסיק בהגדה והלילא (אלא דפטורא דמרור מברכה משום דהוי כדברים הבאים בתוך הסעודה דנפטר בברכת המוציא) וא"כ הרי חייב לברך ברכה אחרונה אחר אכילת כרפס כיון דלא שייך לסעודה הבאה אחר כן זהו תורף דברי הגר"א. ובאמת הרב מג"א נזהר מזה וכתב בסימן תע"ד דאכל כוס צריך לברוכי לכולי עלמא ואפילו למאן דס"ל דהגדה והלילא לא הוי הפסק ומשום דכל חדא וחדא מצוה בפ"ע להכי צריך לברך על כל אחת (וכמו שכתב הרי"ף בתחלת דבריו בשם רבוותא) ולפי דברי מג"א נדחו דברי הגר"א וכמג"א כתבו הרבה אחרונים למעלה בסימן קע"ח סעיף ו' זולת הט"ז עיי"ש וצ"ל דגם כאן י"ל סברא זו דכרפס ומרור ב' מצות נינהו ולהכי אין אחת פוטרת את חברתה וצ"ע:

ביאור הלכה סימן תעה

===================

* יטול ידיו - עיין מ"ב וכתוב בשיבולי הלקט כיון שתלוי הטעם בהיסח הדעת אם ברור לו ששימר ידיו היטב ולא נגע בכתבי הקודש או בשאר דברים המטמאין הידים א"צ לחזור וליטול ידיו שהרי ידיו טהורות מנטילה הראשונה ואם נטל אין לו לברך שמא יהיה ברכה לבטלה עכ"ל וכעין זה כתב המ"א בשם המרדכי ואף דלדינא לדידן בודאי צריך לחזור וליטול ידיו וכדלעיל בסימן קנ"ח ס"ז ובפרט כשלא כוון מתחלה לאכילה עכ"פ אין לו לברך וכמבואר שם והנכון שבאופן זה יטמא ידיו קודם הנטילה כדי שיוכל לברך:

* ויברך המוציא ועל אכילת מצה ואח"כ וכו' - הטעם משום דאיכא פלוגתא דאית פוסקים דסוברין שיברך המוציא על השלמה ועל אכילת מצה על הפרוסה ואית דסברי להיפך לכך פסק המחבר שיאחז שתיהם בידו [לבד התחתונה בשביל לחם משנה] ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויבצע משניהם:

* כזית מכל אחד - עיין מ"ב בטעם דבר זה והוא מדברי המפרשים. אכן בעיקר הדבר תמוה מאד דלפי כל זה נפק לן דבר חדש דבלילה ראשונה צריך לאכול ב' כזית ולא מצינו זה בשום מקום וכל הני פוסקים דסברי דצריך ג' מצות לסדר לא הזכירו זה זולת הרא"ש והמרדכי ובש"ס לא נזכר אלא כזית השמש שאכל כזית ואף שאפשר לדחוק דעיקר שיעורא הוא בכזית ובדיעבד יוצאין בו מ"מ כל כי האי מילתא הוי ליה לתלמוד לפרושי ובאמת אף להני דמצריכים ג' מצות הוא רק משום לחם משנה וגם הא דהצריכו לכוין בברכה ראשונה על מצה אחת ובברכה ב' על מצה שניה הוא משום שאז יהיו המצות חבילות חבילות אבל גם לדידהו שתי המצות הם דבר אחד וכמו בשבת לחם משנה ומעיקר הדין יכול לאכול איזה שירצה רק משום דעל כל אחד מהמצות כוון בברכה טוב שיטעום מכל אחד אבל בודאי די בכזית אחד בצירוף משתיהם וכ"ש לפי פשרת הפוסקים וכפי פסק המחבר שאוחז בשתיהם ומכוין בב' הברכות על שתיהם ביחד מכש"כ דאין צריך רק כזית אחד משתיהם גם ר' ירוחם שהעתיק ג"כ באחרונה דעת רבו הרא"ש לא הזכיר רק שאוכל משתיהם אבל ב' כזית לא הזכיר וצ"ע:

* ואומר זכר למקדש - קשה הלא אמירה זו הוי הפסק בין ברכה לכריכה והמחבר בעצמו מסיים שאין לו להסיח וכו' כדי שתעלה ברכת אכילה וכו'. ודוחק לומר דגם אמירה זו הוי מענין הסעודה כמו טול בריך. ובאמת לא מצאתי לשום פוסק האי לישנא שכתב המחבר רק כתבו דכריכה זו הוא זכר למקדש אבל לא הזכירו שיאמר זכר למקדש ואולי לאו דוקא כתב המחבר ואומר ואוכלן וכו' אלא שצריך מתחלה להתחיל לאכול ואח"כ יאמר הגדה זו ולולא דמסתפינא הוי אמינא דצ"ל במחבר וטובלה בחרוסת זכר למקדש כהלל וכלשון הש"ס וכל הפוסקים והאי ואומר הוא שיטפא דלישנא וצ"ע:

* בטיבול ראשון בפה"א - דעת מג"א דאם אין לו ממיני מרור רק תמכא שקורין אצלנו חריי"ן אין מברך עליו ברכת הנהנין כלל רק על אכילת מרור גם בנידון דידן שאוכלו קודם הסעודה משום דאין דרך לאוכלו כמות שהוא וחק יעקב כתב דמברך עליו מדראוי לאכול בחומץ וכיוצא בו [וכן כתב בחת"ס בהגהותיו סימן תע"ג עיי"ש] ולדעתו יש לברך עליו שפיר גם בפה"א משום זה ובאמת דברי מג"א הם מוקשים קצת דאי אינו ראוי לאכילה כלל א"כ אמאי יוצאין בהם ידי חובת מרור לפי מה שכתבנו לעיל בסימן תע"ג בשם הפוסקים דבעינן במרור דבר הראוי לאכילה [ואפשר משום דראוי לאכילה ע"י איזה תיקון מיקרי בר אכילה] וכ"ש לפי מנהגנו כהיום שאנו אוכלים אותו מפורר מיקרי שפיר ראוי לאכילה ואנו רואין כמה ב"א טובלין בו פתם בכל השנה וא"כ עכ"פ מכלל שהכל לא יצא וכדלעיל בסימן ר"ה במ"ב סק"ה עיי"ש ואפשר עוד מדחייבו רחמנא לאוכלו בלילה הזה הוי אכילה חשובה דהא אחשביה רחמנא לאוכלו כמות שהוא וע"כ יש לברך עליו ברכה הראויה לו דהיינו בפה"א ועכ"פ שהכל בודאי צריך לברך עליו וכן נוטה דעת הגאון רעק"א בחידושיו עיי"ש:

* כגון שאנסוהו נכרים וכו' - במשב"ז בפתיחה הכוללת ח"ג אות ה' מסתפק באנסוהו לאכול מרור י"ל דלא יצא כיון שהוא מר ומזיק ואינו נהנה ועיין מש"כ בבה"ל ד"ה בטיבול:

* אבל אם סבור שהוא חול - ובזה אפילו למ"ד מצות א"צ כונה נמי לא יצא וכמו שמוכח בר"ן לפי סברת הרא"ה דס"ל בעלמא דמצות אין צריכות כונה וכן מבואר להדיא בדברי רא"ה מובא בס' יבין שמועה להרשב"ץ ודע דר' ירוחם בשם התוס' פליג ע"ז ולדעתייהו אם נימא בעלמא מצות א"צ כונה אפילו סבור שהוא חמץ נמי יצא. ולדינא לדידן אין להקל בזה מאחר דאנן פסקינן בלא"ה מצות צריכות כונה אלא משום דמצינו להרמב"ם שהעתיק להא דאבוה דשמואל ומוכרחין אנו לחלק דבמידי דאכילה שאני ודי לנו להקל משום סברא זו רק מה שמצינו להדיא ולא בשלא ידע כלל שהיום פסח או שאין זו מצה דאפשר דבזה לא מהני סברא דנהנה גרונו:

* לא יצא - עיין בח"י שדעתו דבמרור אף אם לא ידע שהוא מרור או שהוא סבור שהוא חול ג"כ יצא ועיקר סברתו דמלתא דרבנן לכו"ע לא בעי כונה ולפי מה שכתבנו לעיל בסימן ס' במ"ב בשם כמה פוסקים דאין לחלק בהכי א"כ ה"ה במרור. ואפילו לח"י שהוא מיקל במרור מטעם שהוא מלתא דרבנן מ"מ ביו"ט שני שהוא ג"כ דרבנן מודה דאין להקל באכל מצה וסבור שאינו מצה כי היכי דלא לזלזלי ביה:

* אין חיוב אכילת מצה וכו' - ומי שאין לו מצה לא יצא ביו"ט חוץ לתחום עבור זה וע"י עכו"ם להביאו שרי ואפשר אף כשלא יביא לו כ"א אחר חצות [פמ"ג בסי' תע"ז]:

ביאור הלכה סימן תעז

===================

* ויהא זהיר וכו' - עיין מ"ב מש"כ שצריך ליזהר מאד וכו' כי בגמרא איתא דלדעת ראב"ע דפסח מן התורה אינו נאכל אלא עד חצות ה"ה מצה דאיתקש לפסח ור"ע פליג עליו וסבר דפסח זמן אכילתו הוא כל הלילה וממילא ה"ה מצה זמנה מן התורה הוא כל הלילה ויש פלוגתא בין הראשונים אם הלכה כראב"ע משום דיש הרבה סתמי משנה כוותיה או כר"ע משום דהלכה כר"ע מחבירו ודעת הרמב"ם והרב המגיד ובעל העיטור ואו"ז בשם הר"י מקורבי"ל לפסוק דזמן אכילת מצה כל הלילה וי"א דגם דעת הרי"ף כן מדהשמיט מימרא דרבא דאמר דאכילת מצה לאחר חצות לא יצא ידי חובתו לראב"ע אכן יש הרבה מגדולי הראשונים דס"ל דלאחר חצות לא יצא ידי חובתו והם הר"ח בפרק ע"פ והסמ"ג בשם הר"י בעל התוספות [וכן בזבחים נ"ז ע"ב כתבו שם התוס' כן וכן במגילה כ"א לבד בפסחים ק"כ ע"ב מסתפקים התוספות] והמרדכי בסוף פסחים ורבינו ירוחם בנתיב ה' ח"ד וכן מצדד האור זרוע ג"כ עי"ש דלא יצא מן התורה והרוקח והרא"ש והרשב"א והר"ן מסתפקים בזה וכתבו דע"כ יש ליזהר שלא לאחר יותר מחצות ויש מהראשונים שכתבו דאפילו לר"ע הוא רק לענין דאורייתא אבל משום הרחקה מודה דאסור לכתחלה לאחר יותר מחצות וכ"כ הגר"א בביאורו והנה משום זה החליטו הרבה אחרונים דאף דבודאי חייב לאכול מצה אף כשאיחר לאחר חצות דשמא הלכה דמן התורה זמנו כל הלילה עכ"פ לא יברך על אכילת מצה דספק ברכות להקל:

ביאור הלכה סימן תעח

===================

* נתנמנמו כולם יאכלו - עיין בח"י שכתב דהרבה פוסקים חולקים על זה דדוקא בנתנמנמו מקצתם ובנרדמו אפי' מקצתם אסור וכתב שכן עיקר ואנו לא העתקנו דבריו במשנה ברורה משום דהרבה פוסקים מקילים בעיקר דין ישנו ולדעתם לא נאמר חומרא זו רק בפסח ולא במצה עיין תוס' שם בסוגיא וכן דעת בעל המאור והרא"ה כמו שכתב הרה"מ בשמו וכן דעת מהר"ם חלאווה וא"כ די לנו להחמיר בנרדמו כולם וכפסק המחבר:

ביאור הלכה סימן תעט

===================

* ולא ישתה יין וכו' - עיין משנה ברורה מ"ש לענין חמר מדינה ודע דמסתימת לשון המשנה וכל הפוסקים משמע דאפילו מעט לא ישתה. אכן כ"ז לפי טעם הירושלמי משום שכרות להכי לא התירו חכמים אפילו משהו חוץ מד' כוסות. אכן לאידך טעם משום דנראה כמוסיף על הכוסות א"כ אפשר דלא שייך זה רק בשותה שיעור כוס ומש"כ הרמ"א והכל מחשב שתיה אחת ר"ל אפי' היה בהנשאר שיעור רביעית וצ"ע:

ביאור הלכה סימן תפא

===================

* ויאמר עליו הלל הגדול - עיין במ"ב. ולכאורה משמע מדברי הטור דלא פליגי הגאונים רק אם כוס ה' צריכה חתימה באפי נפשה או צריך לכלול אותה בחתימה דכוס ד' אבל בלי חתימה כלל רק באמירת פסוקי הלל הגדול לא סגי להתיר לשתות כוס ה' ולפי זה האי דינא דהג"ה לא מיירי רק בדוקא אם לא גמר עדיין את החתימה דמלך מהולל בתשבחות [דכל שגמר שוב א"א לשתות כוס ה' דבאמירת הודו גרידא לא שרי לשתות ולחתום בברכה כבר מסיק הטור דאסור מאחר שיש בזה פלוגתא דרבוותא] ולא משמע כן דהא הם חתרו למצוא היתר זה למי שהוא איסטניס וצמא לשתות וזה מצוי ביותר אחר שכבר גמר כל הסדר ופסק כבר מלשתות. וכן מפשטות דברי הרמב"ם ור' ירוחם משמע ג"כ להדיא דבאמירת פסוקי הלל הגדול גרידא בלי שום חתימה שרי לשתות כוס ה' ומצאתי להגר"ז שמפרש ג"כ כדברינו בכוונת השו"ע שכתב שצריך לומר הלל הגדול ונשמת עד החתימה עיי"ש אלא שהוסיף בזה חומרא דכ"ז בשלא אמר הלל הגדול בכוס ד' הא אם אמר הלל הגדול בכוס ד' כמנהגנו לא שרינן ליה לשתות כוס ה' באמירת הלל. והטעם נראה מאחר שאין בזה שום התחדשות ותוספת שבח שהרי כבר אמר פסוקים אלו פעם אחת וכן משמע פשטות דברי מג"א להחמיר בזה אלא שמצאתי לפמ"ג דלא מסתברא ליה להחמיר בזה ועיי"ש שמשיא דברי המג"א לכוונה אחרת ועיין בהגהות מיימוני בשם רב עמרם ומשמע שם ג"כ דאם יש לו כוס ה' לא יאמר הלל הגדול בכוס ד' וכפשטות דברי מג"א עיי"ש. אח"כ מצאתי לשלטי הגבורים שכתב דמדברי הרי"ף והרמב"ם משמע דבלי שום חתימה כלל מותר לשתות כוס ה' באמירת הלל אלא שמדברי הטור לא משמע כן עיי"ש והוא ממש כדברינו אלא שנראה מדבריו שהיה לו גירסא אחרת בטור בדברי שר שלום ובדבר ר"ע עיי"ש וצ"ע:

ביאור הלכה סימן תפב

===================

* מצה משומרת - עיין לעיל סימן תנ"ג ס"ד דמעיקר הדין די בשימור משעת טחינה וע"פ הדחק די משעת לישה אלא שיש מחמירים שצריך שימור משעת קצירה. ולפיכך אם אין לו מצה משומרת משעת קצירה רק כזית ושאר מצה שלו משומרות רק משעת לישה בזה יש לו לנהוג כמו שנוהגים תדיר והיינו שיברך על כזית המשומר משעת קצירה המוציא וגם על אכילת מצה וכריכה יעשה ממצה המשומרת משעת לישה וכן האפיקומן ג"כ ממצה זו כן מתבאר מדברי הט"ז וכן דעת הגר"ז וח"א וכן מצדד בפמ"ג:

* מי שאין לו ב' הלילות רק ג' מצות וכו' - עיין בא"ר שמצדד דאפשר דהפוסקים מיירו כשאין לו אלא ג' מצות שמורות לבד אבל מצות שלנו כולם מקרי שמורות [דהם שמורות משעת לישה] יש לו ליקח בלילה שניה משאר מצות וכתב הפמ"ג ע"ז וצע"ק כי משמע שמצת מצוה שיוצא י"ח צריך שיאמר בעת עשיה הריני עושה לשם מצוה לצאת בה י"ח ובדיעבד במחשבה סגי ומצות שלנו אע"פ שנעשה על ידי גדול בן דעת ומשומרת מחימוץ אין נעשה לצאת בה י"ח אם לא שיאמר תחלה כל מה שאעשה יהיה לשום מצוה לצאת בה ידי חובה וצ"ע עכ"ל וע"כ נלענ"ד דבזה יותר טוב שישאיר מצה אחת מן השלשה לליל שני כדי שיקיים בה מ"ע דאכילת מצה וגם על אפיקומן ומשום לחם משנה יצרף מצה אחרת שאיננה שמורה:

ביאור הלכה סימן תפג

===================

* ובוצע - עיין במ"א שכתב [והסכימו עמו כמה אחרונים הנחלת צבי והנהר שלום והגר"ז] דברי המחבר לקוחים מדברי הרי"ף והרי"ף אזיל לשיטתיה דס"ל דא"צ להניח על הסדר כ"א שתי מצות וע"כ אף דבעלמא כשמקדש בשבת ויו"ט על הפת לא יפרוס הפת עד שיגמור הקידוש הכא דקריה רחמנא לחם עוני ומה דרכו של עני בפרוסה לכן בוצע קודם הקידוש ורק בשעת המוציא טוב שיהיו שניהם שלמים כדי שיקיים בזה לחם משנה [וגם זה אינו לעיכובא כדמוכח בטור סימן תע"ה] אבל לדידן דנהגינן לסדר הסדר על ג' מצות כדלעיל בסימן תע"ג ס"ד פורסין המצה האמצעית לשתים בתחלת הסדר והעליונה לא יבצע עד לאחר ברכת אכילת מצה וכן משמע בביאור הגר"א שדברי המחבר הוא רק לדברי הרי"ף:

* עד שגומר הקידוש ומברך על א"מ - עיין בספר מאמר מרדכי שמכריע דברכת זמן בכלל קידוש הוא וע"כ מברך זמן ואח"כ על אכילת מצה:

* עד גאל ישראל - עיין במ"ב ולענין חולה שאינו יכול לאכול כזית מצה כתב בח"א דיכול לומר יהללוך לכו"ע אכן בברכת אשר גאלנו לא יאמר לאכול בו מצה ומרור רק יאמר והגיענו הלילה הזה כן ה' אלהינו יגיענו וכו':

ביאור הלכה סימן תפד

===================

* מאן דבעי וכו' - עיין מ"ב ואין נ"מ בכל זה בין לאנשים ובין לנשים דגם נשים חייבות בכל הדברים ששייך להסדר כמבואר לעיל בסימן תע"ב:

* ומברכי אינהו ברכת המזון וכו' וגמר הלילא וכו' - וה"ה דיאמר ג"כ להם אח"כ גמר ההלל ויברך להם ושתו כסא דהלילא [לבוש וש"פ]:

ביאור הלכה סימן תפה

===================

* שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח - ועיין במור וקציעה שכתב דאם אמר שלא אוכל מצה זו אסור אפילו לית ליה אחריתא ויתירו ליה שבועתו. ודע דאם אמר שלא אוכל כל שבוע של פסח חל השבועה בכולל לפי דעת רוב פוסקים אף שהזכיר פסח בהדיא ולפ"ז יש לעיין להני פוסקים דזמן אכילת מצה הוא מן התורה רק עד חצות אם כן כשאומר שלא אוכל מצה בליל פסח הרי כולל זמן הפטור עם זמן החיוב וחלה השבועה בכולל ואיננו שבועת שוא אם לא שנדחוק לומר דכיון שהזכיר מצה של ליל פסח כונתו רק על השעה שבני אדם מקיימין המ"ע של מצה ולא אלאחר זמן והוא דוחק דלפ"ז יהיה מותר לאכול אחר חצות וצ"ע:

ביאור הלכה סימן תפז

===================

* תוך כדי דיבור - עיין מ"ב ועיין בפמ"ג שכתב דאפילו התחיל רצה כל שלא אמר ד' תיבות יכול לחזור ולתקן דהיינו שיאמר מקדש ישראל והזמנים ולענ"ד צע"ג בזה כיון שהתחיל ברכה אחרת אפילו תיבה אחת מסתברא דלא מהני תיקונו ודומיא דמאי דפסק לעיל בסימן קי"ד דאם שכח להזכיר גשם יוכל לתקן אפילו אחר שסיים מחיה המתים מטעם דכל זה שייך לברכה זו אבל כיון שנעקר לברכה אחרת ואמר אפילו תיבה אחת של הברכה שלישית שוב אינו יכול לתקן וחוזר וכן כה"ג באם שכח יעלה ויבוא ונזכר אחר שהתחיל תיבה אחת מודים צריך לחזור לרצה וה"נ דכוותיה ואפילו אם לא התחיל ברכה אחרת רק שהפסיק באיזה דיבור קודם שחזר ואמר מקדש ישראל והזמנים ג"כ יש לעיין טובא אם מהני שוב תיקונו דאפשר דהשו"ע מיירי הכא רק בשתיקה לבד ועיין בתשובת הרשב"א סימן ל"ה בטעם דברי הרי"ף דמשמע מניה דלהכי מהני כשאמר בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו משום דהוי כמוסיף שבח באמצע וכן בהאל הקדוש כשסיים אח"כ המלך הקדוש דלהכי מהני חזרתו תוך כ"ד ג"כ משום דהוי כמוסיף שבח ולפי"ז כשהפסיק בדיבור אחר באמצע דלא שייך האי טעמא יש לחזור ואף דמדברי התוספות ברכות י"ב ע"א ד"ה לא קצת משמע דאין מחלקין בזה מ"מ עכ"פ דין זה צ"ע למעשה ובפרט בדין הנ"ל שהתחיל ברכה אחרת ודאי מסתברא דלא מהני תיקונו אח"כ מצאתי בסימן תקפ"ב בשע"ת בשם ספר מטה יהודה לענין ברכת המלך הקדוש דגם שם מהני תוך כדי דיבור כמו בכאן ושם פסק להדיא דאם התחיל ברכה אחרת אף שהוא עדיין תוך כ"ד חוזר ופשוט דה"ה בעניננו:

* מקדש השבת וישראל והזמנים - עין מ"ב מש"כ שהכרענו וכו' והיינו דבגמרא איתא מחלוקת ב"ש וב"ה בשבת ויו"ט דלב"ש מתפלל שמונה ולב"ה שבע ופותח בשל שבת וחותם בשל שבת ומזכיר יו"ט באמצע רבי אומר אף חותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים ומסקינן שם דהלכה כרבי וכתב הכנה"ג דבדיעבד אם חתם רק בשל יו"ט יצא כיון שהזכיר שבת באמצע והפר"ח ועוד כמה פוסקים חולקים עליו דבין שהזכיר שבת לבד או יו"ט לבד לא יצא כיון ששינה החתימה ממטבע שטבעו חכמים ולענ"ד היה נראה לחלק דאם דילג של שבת לא יצא ואם דילג של יו"ט יצא די"ל דאף לרבי דהוסיף לחתום אף בשל יום טוב היינו רק לכתחלה אבל בדיעבד אם לא חתם רק בשל שבת מודה דיצא דבודאי לא פליג על ב"ה דעיקר נוסח הברכה היא רק לחתום בשל שבת אלא דלכתחלה הוסיף אף בשל יו"ט ויש הוכחה לזה מהירושלמי דשם אתמר בשם רבי גופא כב"ה דהכא והכי איתא שם אית תנויי תני פותח בשל שבת וחותם בשל יו"ט ואית תנויי תני פותח בשל יו"ט וחותם בשל שבת רבי אומר פותח בשל שבת וחותם בשל שבת ומזכיר של יו"ט בינתים אמר ר"ש בן פזי משום ריב"ל הלכה כרבי עכ"ל הירושלמי הרי דרבי נקט שם ממש כב"ה דהכא ופסקינן גם שם דהלכה כרבי ושלא יסתור דברי רבי אהדדי וגם הפסק הלכה אהדדי צ"ל דשם קאי על עיקר נוסח הברכה ואליבא דב"ה דמודי רבי דעיקר נוסח הברכה [אף לענין דיעבד שלא יצא אם שינה] הוא לסיים בשל שבת דלא פליג בזה על ב"ה וע"ז איתמר שם הלכה כרבי והכא בגמרא דילן אמרינן משמיה דהוסיף מדיליה לסיים אף בשל יו"ט נמי אבל הוא רק לכתחלה דאין זה מעיקר נוסח הברכה ופסק הש"ס גם בזה הלכה כרבי והיינו דלכתחלה צריך לסיים בשל שניהם אבל בדיעבד בשל שבת לחוד סגי וכההיא דירושלמי וכן ראיתי בנ"א שצידד ג"כ דרבי קאי רק אלכתחלה ולפי"ז יש חילוק בין שבת ויו"ט דאם דילג בשל יו"ט יצא אבל דילג של שבת לא יצא דעיקר נוסח הברכה הוא של שבת ומה שסיים בשל יו"ט לא הועיל כלום וכאלו לא חתם כלל דבודאי לא יצא אכן הח"א כתב דבכל אופן יצא ואסתייע זה מן הירושלמי דהיכי דהברכה כולל שני דברים וסיים בשל אחת יצא דהכי איתא התם ר' אבהו בשם ר' לעזר בכל מקום עבר והזכיר אדיר המלוכה לא יצא חוץ מן האל הקדוש של ר"ה ובלבד במוסף ואתיא כריב"נ ופירש משום דלריב"נ צריך לכלול מלכיות בקדושת השם ולכן אף אם חתם בסוף רק בא"י אדיר המלוכה יצא אף שלא הזכיר קדושת השם בחתימה הרי דברכה שכוללת שני דברים וחתם באחת ואפילו במה שאינו מעיקר הברכה [כגון הכא שעיקר הברכה הוא קדושת השם ומלכיות נכלל בה] יצא בדיעבד אמנם לענ"ד קשה לי טובא לפירוש זה דא"כ מאי קמ"ל דבכל מקום אם עבר והזכיר בא"י אדיר המלוכה לא יצא פשיטא דהא לא חתם בקדושת השם כלל וע"כ נלע"ד דמיירי דחתם בקדושת השם רק שהזכיר גם אדיר המלוכה והכי פירושו דבכל השנה אם הזכיר בא"י אדיר המלוכה האל הקדוש לא יצא ששינה ממטבע לבד במוסף של ר"ה לריב"נ דאף דלכתחלה צריך לסיים בקדושת השם לבד [עיי"ש באלפס בשיטת ריב"ב מה שכתב בדעת ריב"נ] מ"מ אם עבר ואמר בא"י אדיר המלוכה האל הקדוש יצא שגם זה הוא מענין הברכה לדידיה ואף שמצאתי אח"כ במלחמות פ"ד דר"ה דמשמע שם מריהטיה דלישניה שמפרש ג"כ הירושלמי כהנ"א מ"מ לדינא אף לפי פירושם אינו מוכרח דקיי"ל לדינא כר' אליעזר דהתם דאם שינה עיקר הנוסחא וסיים באחרת שנכלל בה יצא וכפי מה שכתבנו לעיל דלריב"ל דפסק כרבי נראה דהיינו לענין דיעבד נמי שאם שינה וסיים רק של יו"ט לא יצא כדי שלא יסתור מהש"ס שלנו וכנ"ל וצ"ע למעשה אכן אם סיים בשל שבת לחוד והתחיל רצה בודאי א"צ לחזור:

ביאור הלכה סימן תפט

===================

* אחר תפלת ערבית - כתב בספר מור וקציעה בטעם דסופרין אחר התפלה משום דבדורות הראשונים היה המנהג להתפלל ערבית קודם הלילה ובסיום המעריב התחילה הלילה ולא היו סופרין בדין בתחלת הלילה אכן בחק יעקב ס"ק ט"ז כתב דמדינא צריך להקדים ק"ש ותפלה שהוא תדיר:

* לספור העומר - הנה דעת הרמב"ם והחינוך שהוא נוהג מן התורה גם עתה אכן דעת הטור ושו"ע וכמה פוסקים שאינה בזה"ז אלא זכר למקדש שהקריבו עומר וכן הוא סוגית הפוסקים בסימן זה אכן באמת הרמב"ם ג"כ לאו יחידאה הוא בדעתו שגם דעת רבינו ישעיה כן הוא עיין בשב"ל ריש סימן רל"ד וכן הוא ג"כ דעת ר' בנימין שם עיי"ש בסוף הסימן וכן הוא ג"כ דעת ראבי"ה הובא באו"ז סי' שכ"ט ומשמע שם דגם האו"ז מודה ליה בדינו ע"ש. וכן מדברי רב יהודאי ורב עמרם ורי"ץ גיאות שהסכים לדבריהם והובא בעיטור שאם לא מנה מבערב שהפסיד דמקפידין אנו על תמימות משמע לכאורה שהוא מן התורה ולא לזכר בעלמא מדדחי העיטור לדבריהם מטעם דספירת העומר לדידן ליתא מדאורייתא דהשתא ליכא לא הבאה ולא קרבן וליכא לדקדוקי בתמימות משמע דלדידהו הוי דאורייתא [אמנם י"ל קצת דס"ל דאף שהוא רק זכר למקדש עשאוהו רבנן כעין דאורייתא דדוקא תמימות] ולפ"ז יש סעד גדול למנהגנו שאנו זהירים שלא לספור עד צאת הכוכבים אחרי דלדעת כמה רבוותא הוא דאורייתא אח"כ מצאתי כעין זה ג"כ בא"ר אלא שלא זכר כל הני גדולים שכתבנו:

* ומצוה על כל אחד וכו' - עיין מ"ב שכתבתי מחלוקת האחרונים אם אמרינן בזה שומע כעונה והוא מחלוקת הלבוש וח"י עם הפר"ח דלבוש וח"י כמו דלענין לולב דרשינן ולקחתם לכם לכל אחד ואחד כמו כן הכא צריך כל אחד ואחד בעצמו לספור ופר"ח מיקל בזה וכן נוטה דעת הברכי יוסף ולענ"ד ד"ז פלוגתא בין הראשונים דרש"י פירש שם במנחות ס"ה ע"ב על מה דקאמר שם בגמרא לכל אחד ואחד שכל אחד חייב לספור וביאר בחידושי הרשב"א דבריו דאי כונת התורה לצבור לבד ולא לכל יחיד ויחיד הו"ל למימר וספרתם לבד ולשתוק ומדקאמר לכם משמע דבא לומר לכל אחד ע"ש הרי דהמצוה שייך על כל יחיד ויחיד בפ"ע ולעומת זה מלשון הקדמון הרי"ץ גיאות משמע שאחד יכול להוציא את חבירו בזה דז"ל שם בהלכות ספירה ואנו כך קבלנו מרבותינו אסמכתא לספירת העומר בעמידה מדכתיב מהחל חרמש בקמה שאין ת"ל בקמה ללמדך שבקומה ובעמידה ובמוצ"ש שאומרים לאחר תפלת ערבית ויהי נועם וקדושה דסידרא כשהן יושבין נהגו ראשונים לברך ש"ץ מעומד וכל הקהל עונין אמן בכונה שלא להטריח הצבור לחזור ולעמוד עכ"ל וכ"כ בעל אורחות חיים בשם ר"ה גאון עי"ש ומשמע מזה דיוצאין בספירתו דאם כוונתם הוא שאין יוצאין רק בברכה גרידא וא"כ עכ"פ צריכין לעמוד בשביל הספירה גופא שצריכה להיות מעומד וכנ"ל [ולענ"ד יש לעיין אפילו לפירש"י הנ"ל היכא שאינו בקי לספור בעצמו אפשר שחבירו יכול להוציאו ולא גרע ממה דקי"ל לענין בהמ"ז שאין אחד יכול להוציא את חבירו לכו"ע אא"כ אכל בעצמו משום דכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך ואפ"ה קי"ל דסופר מברך ובור יוצא ואפשר ה"ה הכא וצ"ע] הרי ביררנו דד"ז פלוגתא דרבוותא הוא וע"כ לכתחלה בודאי צריך כ"א לספור בעצמו אכן בדיעבד אם שמע מחבירו וכוון לצאת יחזור ויספור בלי ברכה וכ"כ הפמ"ג:

* מונה והולך - עיין באחרונים שנחלקו באם מנה בראשי תיבות כגון שאמר היום ב' ימים וכדומה אם יצא וכתב הח"י כיון דלרוב הפוסקים עיקר ספירה בזה"ז אינו אלא דרבנן אין להחמיר מספיקא ויחזור לספור בלי ברכה. ודע דעכ"פ אם בירך בלב בודאי לא יצא כלל דהרהור לאו כדבור דמי וכ"כ פר"ח להדיא בס"ז ועיין לעיל סימן ס"ב ס"ד במ"ב ובה"ל שם ודוק:

* וכן ראוי לעשות - עיין במ"ב דאם סיפר בבה"ש יצא כ"כ מ"א וש"א ודבר זה מוזכר בתוספות מנחות דף ס"ו ד"ה זכר ומתי נקרא ביה"ש עיין סימן רס"א דדעת השו"ע שם דביה"ש הוא ג' ריבעי מיל קודם צה"כ והוא קרוב לרבע שעה בערך ומקודם הוי ודאי יום וע"ש בבה"ל ד"ה ושיעור בסוה"ד שם דאפילו להסוברים דביה"ש מתחיל מיד אחר שקיעה היינו לענין שבת דנקטינן לחומרא כר' יהודה אבל להקל אף במילי דרבנן צ"ע אם נוכל להקל ולומר תרתי קולי אחד דהוא בה"ש כר' יהודה וגם דספיקא דרבנן לקולא כיון דלר' יוסי הוי ודאי יום כל הזמן שמן שקיעה עד סמוך לצה"כ וכדאמרינן בגמרא שבת ל"ד כד שלים בין השמשות דר' יהודה מתחיל ביה"ש דר' יוסי וצ"ע:

* מבעוד יום - עיין מ"ב ומשמע מהם דמפלג המנחה לכו"ע אינו יכול למנות ודע דיש הרבה אחרונים [הלבוש והא"ר והח"י ומאמ"ר ונה"ש] דמפרשי מבע"י היינו מפלג המנחה ולמעלה ומאי דקאמר מונה עמהם היינו משום דאע"ג דמעיקר הדין כ"ז שאינו לילה אינו זמן ספירה וכדלעיל בסעיף הקודם מ"מ יש מקומות שנהגו להקל בזה משום שהיו רגילין להתפלל מעריב קודם חשיכה וחששו שאם לא יספרו אז בצבור וילכו כ"א לביתו ישכחו מחמת טרדא ולא יספרו ותתבטל עיקר תורת ספירה וע"כ סמכו במקום הדחק איש מי שאומר דבספירה בזה"ז שהוא רק זכר למקדש לרוב הפוסקים אין להחמיר בה יותר מבק"ש ותפלה וכיון דחשבי זו להתחלת לילה וקורין שמע ומתפללין מעריב כמו כן יש לנו לחשוב ללילה לענין ספירה וקאמר דאף מי שהוא ת"ח אם לבו נוקפו שמא יטרד וישכח לספור ביחידות יכול לספור עם הצבור אך לא יברך אז עכ"פ דמעיקר הדין אין זמן ספירה אז אלא שלא מחינן במנהג אותן המקומות וכדי שלא יתבטלו לגמרי ממצוה זו וכשיגיע הזמן בלילה יברך ויספור ואינו ברכה לבטלה דספירה קמייתא לאו כלום הוא מעיקר דינא וכנ"ל:

* ואפילו ענה אמן וכו' - ר"ל דהיה מנהגם שהש"ץ היה מברך ומוציא כל הקהל בברכתו והספירה היו מונין כל אחד לעצמו וסד"א דכיון שענה אמן יחד עם הצבור ודאי כוון לצאת בהברכה על הספירה שמנה וממילא מוכח דכוון לצאת בהספירה ידי המצוה קמ"ל דלא אמרינן הכי כיון שכוון בהדיא שלא לצאת:

* ויברך ויספור בלילה - עיין מ"ב כתב פמ"ג בערב שבת בציבור המאחרים יותר טוב ולא כאותן המקדימין ואומרים כבר לילה ורגע מקודם אומרים יום גדול לקבל שבת וקורא אני עליהם שמים חשך לאור ואותו האור במעט רגע לחושך ע"כ ראוי למנוע זה וכו' עיי"ש:

* שאם יאמר לו היום כך וכך וכו' - עיין בט"ז שהביא ראיות דזה הוי כמכוין שלא לצאת והנה ראיותיו דחו האחרונים [עיין בא"ר ובמאמר מרדכי ונהר שלום] ומ"מ בעיקר הדין יש לעיין טובא דדעת הגר"א דסעיף זה קאי רק אליבא דמ"ד מצות א"צ כונה וכן הוא ג"כ דעת הפר"ח דלדידן דקי"ל דמצות צריכות כונה צריך לחזור ולברך [ולא ס"ל כדעת הרדב"ז לחלק בין דאורייתא לדרבנן וגם לא ס"ל התירוצים של ח"י בסקט"ו ושל מ"א בסק"ח] ועוד נלענ"ד שאם היה זה בין השמשות והאיש הזה המשיב רגיל תמיד לברך דוקא בצאת הכוכבים מסתברא דבאופן זה הוי כמכוין בהדיא שלא לצאת ומותר לו לחזור אח"כ ולמנות בברכה. ולמעשה צ"ע:

* אינו יכול לחזור ולמנות בברכה - אבל בלא ברכה בודאי צריך לחזור ולמנות כן מוכח ממ"א בסק"ח ומסתברא כוותיה דהא מ"מ איכא פלוגתא במצות צריכות כונה ומה גם בבין השמשות דדעת א"ר דאפילו בעלמא שסופר כדרך ספירה יש לו לחזור אח"כ ולמנות בלי ברכה וכ"ש כאן. ומש"כ קודם בין השמשות נ"ל פשוט אפילו היה אחר פלג המנחה וכבר התפלל המשיב מעריב אפ"ה אין להחמיר בכגון זה ויכול לחזור אח"כ ולמנות בברכה כשיגיע זמן הספירה דדעה זו של אחר פלג נדחית היא מעיקר הדין וא"צ להחמיר בכגון זה:

* או איפכא שהם ד' ופתח וכו' וטעה וסיים בה' וכו' - עיין במ"ב שהאחרונים תמהו ע"ז והנה הט"ז תירץ דאין כונת המחבר וסיים על הספירה גופא אלא על הברכה ור"ל שבתחלת הברכה כשאמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם חישב אדעתא שיספור אח"כ ד' ורק בעת סיום הברכה נדמה לו שהיום הוא יום חמישי לעומר וסיים גמר הברכה אדעתא לספור ה' לעומר אינו חוזר ומברך דבזה אזלינן בתר פתיחה ובדין הראשון שצייר המחבר הוא נמי בכהאי גוונא ושם הטעם דאזלינן בתר חתימה ומשום דהוא מלתא דרבנן אזלינן בתרוייהו לקולא ואינו חוזר ומברך ודין זה העתיקו האחרונים להלכה (עיין בדה"ח וא"ר) אך הט"ז הוליד מזה דין חדש דהיכא דהפתיחה והחתימה היה אדעתא לספור יום ה' ואחר שגמר הברכה נודע לו שהיום יום ד' חוזר ומברך ובדין זה לא הסכימו עמו כמה אחרונים עיין במ"ב ובשעה"צ:

* שכח ולא בירך וכו' - וה"ה אם יש לו ספק ביום אם ספר בלילה או לא ג"כ צריך לספור [תרומת הדשן]:

* סופר בשאר ימים - והיינו דס"ל שאין הימים מעכבות זה את זה ואע"ג דכתיב תמימות תהיינה כתב הרי"ץ גיאות בשם ר"ה גאון דמקיים תמימות בשבועי דהיינו שבכל משלם שבועי כשאומר חשבון השבוע מקיים שבעה שבועות תמימות תהיינה ועוד תירץ שם דהיכי דאישתלי יום אחד יספור בליל שני שתי הספירות כגון בשכח ספירה ראשונה יאמר בספירה שניה אתמול היה אחד בעומר ויומא דין תרי בעומרא וכיון דמני גם של אתמול לא נפק מכלל תמימות תהיינה עי"ש וכן מובא בשינוי קצת בשבולי לקט בשם תשובת הגאונים עי"ש בסי' רל"ד אכן שארי פוסקים לא הזכירו סברא זו וכתבו דהאי תמימות תהיינה קאי אכל יומא שהתחיל לספור מבערב וכמו דדרשינן במנחות דף ס"ו ובמגילה דף כ' אבל לא לענין שכל הימים יעכבו זה את זה [עיין תוס' מנחות ובתוס' מגילה ובשב"ל בשם הר"ר ישעיה ובאו"ז סי' שכ"ט] ובא"ר מצאתי שכתב שטוב לחוש לדברי רב האי גאון בתירוצו השני ולספור גם הספירה של אתמול ביחד. ובלי ברכה וכנ"ל. ושארי אחרונים לא הזכירו ד"ז:

* בלא ברכה - כתב בנהר שלום מי שמתו מוטל לפניו באחד מימי העומר יספור ביום לאחר קבורת מתו בלא ברכה ולא דמי לתפלה דאין מתפלל בתורת תשלומין כדאיתא ביו"ד סימן שמ"א כיון דבעיקר זמנה הוי פטור דהכא למ"ד דמונה אותה אף ביום לאו בתורת תשלומין הוא ללילה אלא דחיובה נמשך עד סוף מעל"ע כדמשמע מרמב"ם פ"ז מתו"מ ודמי להבדלה שמבדיל ביום א' אחר קבורת מתו דעיקר זמנה הוא עד יום ד' ולפ"ז שסופר ביום יוכל לספור שאר ימים בברכה מיהו אם נמשך קבורתו כל היום באופן שלא נשאר לו פנאי לספור אחר קבורת מתו אין לו לספור עוד בימים הבאים בברכה דמה לי אם שכח לספור ומה לי אם נפטר לספור אידי ואידי לא הוי תמימות ע"ש והנה מה שהחליט דלמאן דמחייב לספור ביום אינו מטעם השלמה אין זה ברור כ"כ עיין באו"ז סי' שכ"ט מש"כ בשם אבי העזרי ובעיקר הדין מאי דפסיקא ליה דאונן פטור מספירה הרב נוב"י מה"ק ח' או"ח סי' כ"ז מסתפק בזה ע"פ מש"כ מהרש"ל בת' סימן ע' דלא מכל הדברים אונן פטור ומגבב שם איזה סברות דאיכא למימר דגם מספירה לא פטור ובעיקר משום דבזה לא מיטרד ולא מתבטל בשביל רגע זו מלעסוק במתו ומצרף גם דעת איזה פוסקים דאונן פטור אבל רשאי לקיים וע"פ כל זה דעתו דיספור בשעה שמתו מוטל לפניו בלא ברכה ושוב יכול לספור בכל הימים בברכה מאחר דבלא זה יש פוסקים דלא בעינן כלל תמימות עי"ש והעתיקו הגאון רעק"א בהגהותיו:

* יספור בשאר הימים בברכה - ע' במ"ב מש"כ לענין אם טעה בימים וכו' והוא מדברי הט"ז ואף שהוא לא נקט רק בטעה בימים ולא טעה בשבועות פשוט דה"ה וכ"ש בטעה בשבועות ולא בימים שהרי ימים הוא לעיכובא יותר משבועי לכו"ע וכנ"ל במ"ב סק"ז וכ"כ בפמ"ג אכן לפי הסברא היה נראה דהט"ז מיירי רק בשאר ימי השבוע דאינו לעיכובא שיזכיר גם הימים וכמו שהסכימו האחרונים [עיין בח"י סק"ח] ולהכי יש לומר דה"ה אם טעה בו דלא גרע מלא הזכיר כלל משא"כ ביומא דמשלם שבועי דהתם מן הדין צריך להזכיר גם ימים והוא לעיכובא וכנ"ל בסק"ז א"כ פשוט דה"ה אם טעה בחשבון הימים ספירתו לאו כלום הוא והוי כדילג לגמרי וסופר שאר הימים בלא ברכה ואפשר דדעת הט"ז דאפילו ביומי דמשלם שבועי נמי יש להקל לענין ספירות של ימים הבאים כיון דלכמה פוסקים בלא"ה אין הימים מעכבין זה את זה וא"כ עכ"פ יש להקל בכגון זה שעכ"פ הזכיר אחד המספרים או יומי או שבועי ועיין בא"ר שפקפק ג"כ על עיקר דינו של הט"ז וצ"ע למעשה ובפמ"ג ג"כ דיבר בזה ויש ט"ס בדבריו ולא יכולתי להבין דעתו:

* אף בזמן הזה - עיין מ"ב מש"כ דאין בידינו למחות ביד המקילין כ"כ כמה אחרונים וצידדו למצא טעם למנהג העולם וכמש"כ במ"ב ומ"מ באשר ידוע שכמה וכמה מן הנזהרין מחשש איסור כל דהו בשארי איסורים מקילין ג"כ בזה וסיבת הדבר ראיתי מפני שסוברין שמי שרוצה לזהר צריך לזהר בכל החומרות משמרים ושכר ויי"ש וכן בפליטת כלים והוא דבר קשה לזהר במדינות אלו ע"כ סומך כל אחד עצמו על מנהג העולם להקל לגמרי אבל לענ"ד אין נכון הדבר דכי בשביל שקשה לו לזהר בכל החומרות יקל לגמרי דהלא בקמח נקל לזהר כהיום שמצוי בכל המקומות קמח מחטים הנזרעים בחשוון (ושמעתי מיודעים שקמח מחטים הטובים הנזרעים בפולין כולם מנזרעים בחשוון וכן הבאים מוואלין רובם ישן מאלה שנזרעו בחשוון) וגם מן הסתם אפשר דרובן ישן הם וכן בשכר יש כמה אחרונים שמצדדין להקל ע' פנ"י ומשכנות יעקב ועוד אחרונים. וגם דשכר אינו ודאי חדש דאף בימות החורף כמה פעמים נעשה השכר ממאל"ץ משעורים ישנים (ואף דכמה גדולי אחרונים מחמירין אף בשכר כמבואר ביו"ד ובאחרונים שם מ"מ המיקל יש לו על מי לסמוך) ובספק כבר יש לנו דעת האו"ז שכתב דיש לסמוך בשעת הדחק על הסוברין דחדש דרבנן והוי ספק דרבנן וכן בפליטת כלים ושמרים יש צדדים להקל אבל בגרויפין עצמם של שעורים ושבולת שועל במדינתנו שהם ודאי חדש בחורף. אף דלא נוכל גם בזה למחות בהעולם שנהגו להקל וכמש"כ האחרונים אבל ראוי ונכון להחמיר לעצמו עכ"פ בזה דהלא לגדולי הראשונים הוא דאורייתא הלא המה הרי"ף ורא"ש ורמב"ם וסמ"ג ועיטור ומרדכי ובשם ראבי"ה והגה"מ וריטב"א ואף להאו"ז שמצדד דהוא מדרבנן בחו"ל לא סמך ע"ז להקל אלא בספק דאז יש לסמוך בשעת הדחק על דעת הסוברין דרבנן והוי ספיקא דרבנן אבל לא בודאי חדש וכן התה"ד ג"כ כתב כן ובפסקי תוס' במנחות דכתב דבשל עכו"ם הוא מדרבנן א"כ מדרבנן עכ"פ מיהו אסור ואין לנו מקילין רק רבינו ברוך בעה"ת שכתב להקל במקומות הרחוקין בחו"ל ומעיל צדק בשם ר' אביגדור כהן בשם ריב"א שכתב להקל בשל נכרים לגמרי כמובא בב"ח והם יחידאי נגד כל הני רבוותא הנ"ל וגם כמה מן האחרונים המקילין לא רצו להקל אלא בספק ולא בודאי וגם בשו"ע כאן וביו"ד הלא סתמו כהפוסקים דהוא דאורייתא בכל גווני וגם הרבה מן האחרונים תפסו כן לעיקר ע"כ בודאי מן הראוי ונכון לחוש לכל זה ולפרוש עכ"פ מן ודאי חדש וכנ"ל. ומי שירצה לתת לב ע"ז יוכל להשיג גם בחורף ממינים אלו מתבואה ישנה:

ביאור הלכה סימן תצ

==================

* סימן הפרשיות וכו' - בפמ"ג בשם הפר"ח אם טעה ושינה הסדר בד' ימי חול המועד קורין ביום שלאחריו פ' שדילג ונסתפק הפמ"ג גם בי"ט אם קרא ביום א' פ' שור למה לא יקרא ביום ב' פרשת משכו שדילג:

* מתפלל כדרכו - וכתב בברכי יוסף בשם מהר"י מולכו אם חתם בשחרית שבת וחוה"מ מקדש השבת וישראל והזמנים א"צ לחזור ואם חתם ישראל והזמנים ולא הזכיר שבת לא יצא ואם תוך כדי דיבור חזר ואמר מקדש השבת יצא וכתב בר"י שאם בסדר מוסף התפלל מוסף שבת לחוד לא יצא:

ביאור הלכה סימן תצג

===================

* נוהגים שלא להסתפר וכו' - ומ"מ אותן המותרין להסתפר בחוה"מ כבסימן תקל"א י"ל דגם בספירה שרי דלא עדיף מחוה"מ [פמ"ג]:

* יש נוהגים וכו' וטעות הוא בידם - ביאור הענין דיש בזה שלש שיטות ונבאר שתים מהן שנקטום הפוסקים לדינא. וזהו. שיטה אחת דתלמידי ר"ע מתו ל"ד יום וראיה ממדרש שמתו מפסח עד פרוס עצרת והוא ט"ו יום קודם עצרת וכשתסיר ט"ו יום ממ"ט נשארו ל"ד יום שלמים שמתו אלא דמקצת היום ככולו ומשו"ה מסתפרין ביום ל"ד בבקר וה"ה לישא אשה מותר מכאן ואילך וזה דעת המחבר בס"א וס"ב אכן לדעת הרמ"א שם בס"ב משמע דס"ל דפסקו מלמות ביום ל"ג וכמו שכתב הגר"א שם ומקצת היום ככולו ולפי שיטה זו המנהג שאין מסתפרין מפסח עד יום ל"ג בבוקר ומשם והלאה עד עצרת מותר. שיטה שניה הוא מה שאומרים בשם התוספות דתלמידי ר"ע מתו ל"ג ימים שלמים דהיינו ביום שא"א תחנון לא מתו א"כ כשתוציא שבעת ימי הפסח דהיינו מיום שני של פסח ועוד ששה שבתות ושני ימים ר"ח אייר ויום א שלא מתו א"כ הרי נשארו ל"ג שלימין שמתו ולפ"ז מתו עד עצרת ולנגד אלו הל"ג ימים קבלו ישראל ע"ע קצת אבילות ל"ג ימים (אלא שיום אחד מהן יש להקל במקצת יום דהוא ככולו ובחרו ביום ל"ג בעומר ואולי מאיזה טעם. פמ"ג) לענין ספירה ונשואין דהיינו לנכות ממ"ט יום של העומר ט"ז ימים הראשונים דהיינו מיום שני של פסח עד יום שני של ר"ח אייר יש ט"ז ימים שאותן ימים מקילין בהן ונשארו ל"ג שלימין עד עצרת ומתאבלין בהן ולפ"ז אותן שמסתפרין מל"ג ואילך וגם בר"ח אייר טעות הוא בידם דליכא ל"ג יום וזהו כונת המחבר:

ביאור הלכה סימן תצד

===================

* מבחודש השלישי - עיין מ"ב ואבאר קצת. דע שבעשרת הדברות יש ב' מיני נגינות הא' עושה מכל דיבור פסוק אחד אף שהוא ארוך או קצר מאד דהיינו שאנכי ולא יהיה לך ולא תעשה לך ולא תשתחוה ועושה חסד הם פסוק אחד שאנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו ולפיכך תיבת פני הנו"ן נקודה פתח ולא קמץ שהרי אין שם אתנחתא ולא סוף פסוק וכן זכור וששת ימים ויום השביעי וכי ששת הם פסוק אחד ולפיכך הכ' של תיבת כל הסמוכה לתיבת ועשית היא רפויה ולא דגושה וב' תיבות לא תרצח הם פסוק אחד שלם ולפיכך הצד"י היא נקודה קמץ כיון שיש שם סוף פסוק והתיו דגושה לפי שתיבת לא היא מוטעמת בטעם מפסיק דהיינו טפחא וכן לא תנאף הוא פסוק אחד שלם והתיו דגושה והאל"ף נקודה קמץ וכן לא תגנב התיו דגושה. והשני עושה מאנכי פסוק אחד ומלא יהיה לך פסוק ב' ולפי זה הנו"ן של פני הוא בקמץ שיש שם ס"פ וכן זכור הוא פסוק אחד וששת ימים הוא פסוק ב' ולפ"ז הכ"ף של תיבת כל היא דגושה לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה הכל פסוק א' ולפ"ז כל תיו מהם רפויה והצד"י של תרצח היא בפתח והאלף של תנאף היא בקמץ לפי שיש שם אתנחתא. וטעם ב' נגינות הוא שהראשון הוא מסודר לפי הכתוב שנכתב כל דיבור ודיבור בפרשה בפ"ע שמאנכי עד לא תשא היא פרשה אחת סתומה ודיבור אחד לכך נעשה ממנו פסוק אחד וכן מזכור עד לא תרצח אבל מלא תרצח עד לא תחמוד נכתב בד' פרשיות סתומות והם ד' דיבורים לכך נעשה מהם ד' פסוקים והשני הוא מסודר לפי הקרי שלענין הקריאה אין מלא תרצח עד לא תחמוד אלא פסוק אחד בלבד דהיינו שאסור להפסיק קריאתו לגמרי בתוך אמצע פסוק זה אפילו כשקורא ביחיד (שא"א לומר שתיבת לא תרצח הוא פסוק בפ"ע שאין לנו בכל התורה פסוק פחות מג' תיבות) וע"כ כשקוראין בפעם אחד הם נקראין בנגינה המחברת אותן דהיינו בטעם התחתון וכן מאנכי עד לא תשא ומזכור עד לא תרצח הן מופסקים לכמה פסוקים לכך הם נקראים בטעם התחתון שהוא גם כן נגינה המפסקת אותם שם. זהו תוכן שתי הנגינות וע"כ בשבועות נוהגין לקרות בצבור בהראשון דהיינו בטעם העליון לעשות מכל דיבור פסוק אחד לפי שבו ביום נתנו עשרת הדברות. ובפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן קורין אף בצבור בטעם התחתון ויש נוהגין לקרות בצבור לעולם בטעם העליון דהיינו אף בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן רק היחיד הקורא לעצמו קורא בשני. זהו תמצית דברי האחרונים: