בס"ד - כל הזכויות שמורות (c) לספריית עם ישראל

באור הלכה על שלחן ערוך - אורח חיים
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל החפץ חיים
ביאור הלכה סימן תצה

===================

* וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר וכו' - והטעם משום דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ודרשו בגמרא דלכם אתי לרבות לכל צרכיכם דהיינו המכשירים להאוכל ומותר אפילו בלי שינוי כמו אוכל נפש עצמו. והנה מהמחבר משמע דאו"נ שרי לעשות ביו"ט אפילו היה אפשר לעשותו מבע"י שלא היה מפיג טעם כלל ואפי' בלי שינוי והיינו אם הוא דבר שאין דרך לעשותו לימים רבים ודעת היש מחמירין דאפילו בזה צריך שינוי כיון שאינו מפיג טעם כלל אם היה עושה מעיו"ט אבל בדבר שדרך לעשותו לימים רבים אפילו לדעת המחבר צריך שינוי וכ"ז כשלא היה מפיג טעם כלל אם היה עושהו מעיו"ט אבל אם היה מפיג טעם מותר אף בזה שלא ע"י שינוי [כ"ז מביאור הגר"א] והנה לפ"ז אנו מוכרחין לומר דמה שאוסר המחבר בסימן תק"ו סעיף ח לעשות שאור ביו"ט כ"א ע"י שינוי הוא משום שדרך לעשותן לימים הרבה:

* מיהו אם לא עשאו וכו' - ע"י שינוי ונרשם ע"ז סמ"ג ור"ן ט"ס הוא דלדעת הר"ן מותר אפילו בלא שינוי כמו שכתב הגר"א וזהו דעת המחבר דלא הזכיר כלל חומרא לענין א"נ עצמו משמע דבכל גווני שרי ודברי הד"מ בענין זה צ"ע בתרתי אחד דמשמע מיניה דלדעת המחמירים אפילו ע"י שינוי לא מהני וסמ"ג הוא מהמקילין וכאן משמע דהסמ"ג הוא המחמיר ולדעה ראשונה אפילו שינוי לא בעי גם משמע מיניה שם לכאורה דהסמ"ג ור"ן בחדא שיטתא קיימי ובאמת זה אינו וכנ"ל ונ"ל לתרץ דבאמת לדעת מהרי"ל וא"ז סובר הד"מ דאינהו ס"ל אפילו שינוי לא מהני [ובמלח אפשר דהקילו חכמים משום דא"א לאכול תבשיל בלי מלח] ולדעת הר"ן דהוא דעת המחבר וכמ"ש הגר"א אפילו שינוי לא בעי וזהו שכתב מתחלה ויש מחמירין היינו דעת א"ז ומהרי"ל דאפילו שינוי לא מהני ומה שכתב אח"כ מיהו אם לא עשאו וכו' ר"ל בדיעבד יש לסמוך אדעת הסמ"ג דמהני שינוי [ומה שכתב בד"מ וכ"כ הר"ן היינו דבזה שוו תרווייהו דיש להקל עכ"פ ע"י שינוי ושלא כדעת המחמירים] ולפ"ז אין להקל לכתחלה להניח על יו"ט ולעשות ע"י שינוי ולענ"ד זהו כונת המ"א שהסמיך דברי מהרי"ל לענין מה שהקיל מתחלה להניח על יו"ט ולעשות ע"י שינוי דלדעת מהרי"ל אין לעשות כן וכמו שמוכח מן הד"מ:

* סגי כשיאמר מכאן וכו' - כתב הח"א נראה דחנונים שדרכם למכור תמיד הרי הוא כאלו אמר:

* וא"צ שירשום - עיין מ"א שכתב דבחזי ולא חזי לכו"ע צריך שירשום דחיישינן וכו' ועיין בשער הציון שכתבנו דמתוס' והמאירי לא משמע הכי גם מסתימת דברי המחבר לעיל בסימן ש"י ס"ה משמע דאף בפירות דחזי ולא חזי מהני סתם הזמנה [דלא הזכיר שם ענין רישום כלל] ומדברי הגמרא ביצה כ' ע"ב דהזכיר שם דמהני הזמנה אין ראיה כ"כ דאפשר שקיל וטרי שם אי מהני הזמנה אבל אופן הזמנה תלוי בפלוגתא דר"א וחכמים אבל השו"ע הי"ל לפרש וכן הערה בזה בספר בית מאיר ומשמע דדעת המחבר ג"כ להורות כר"א והטעם ע"כ דס"ל כרש"י והר"ן דפלוגתייהו בברירה וכיון דאנן קי"ל דיש ברירה בדרבנן ממילא הלכה כר"א אמנם מצאתי בחידושי הרא"ה שנתן טעם אחר לפלוגתייהו וז"ל שם פלוגתא דר"א ורבנן אי בעינן מעשה או לא ורבנן דבעו מעשה ביד אפילו לב"ה דשרו לעיל בזה וזה אני נוטל התם ביונים דגופין מחולקין אבל הכא בפירות מעורבין בעינן רשימה וכו' עכ"ל וממילא צריך להיות הלכה כחכמים וכן במאירי האריך בזה בדף כ"ו ע"ב ובדף ל"ד ודעתו נוטה לפסוק כחכמים וז"ל שם וחכ"א עד שירשום ר"ל שיעשה בהם סימן ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל דס"ל אין ברירה ואע"ג דקי"ל בעלמא דבדרבנן יש ברירה הכא שאני דהואיל ולא חזו לגמרי דלמא אתי לאימלוכי ולא גמר בדעתו ליטול מהם ובכי האי גוונא אפילו בדרבנן אין ברירה ובזו וזו אני נוטל נמי בלא רישום לא מהני דדוקא איתמר הכי גבי יונים דבתרי או תלתא סגי ליה ויש לו בהם טביעת עינא אבל פירות בלא רישום לא יזכור עד איזה מקום הכין [וכעין זה פירש הרא"ה לעיל] ומיהו אם בטוח הוא בזכירתו אף רשאי הוא בכך והו"ל כרישום ולא אתי לאפוקי אלא במכאן אני נוטל ולא בירר איזה מהם וכו' ומפני זה אני אומר דהלכתא כרבנן וכדאמרינן יחיד ורבים הלכה כרבים עכ"ל ומפני זה סתמנו בפירי דחזי ולא חזי להחמיר כסברא אחרונה וכן דעת מ"א ופר"ח אכן בפירות העומדים לסחורה דלא שייך טעם של המאירי וכן טעם של התוס' דאקצייה בידים לא שייך בזה כ"כ וגם טעם של המ"א לא שייך בזה [לבד לטעם הרא"ה הנ"ל] סתמתי להקל ובבית מאיר נוטה לסמוך להקל בכל גווני כיון דהוא רק לתא דרבנן וכפשטיות סתימת המחבר בסימן ש"י ס"ה. ודע עוד דפשטות הדברים משמע דרישום האמור בזה הוא כמו זה וזה אני נוטל גבי יונים אלא דגבי פירי לא שייכי זה וזה משום שאוכל הרבה [או משום שהם מעורבין ואינם ניכרין כפירוש הרא"ה הנ"ל] ע"כ צריך לסמן המקום וכן משמע מדברי הב"י בסימן תקי"ח עי"ש וכן משמע מדברי המאירי הנ"ל ודעת אס"ז לכאורה אינו כן עי"ש היטב וצ"ע ועיין מש"כ הגר"ז בזה בקו"א:

* ומותר להכין וכו' - עין מ"ב מש"כ בהסברת ד"ז ודין זה הוא מדברי הכלבו שכתב שנשאלה שאלה זו [וכפי הנראה הוא מתשובת הגאונים] והשיבו דבמוקצה דאיכא למיגזר ביה דלמא מטלטל ושביק כגון בתרנגולת העומדת לגדל ביצים בהא מחזי ודאי דאסור כדחזינן ביוני שובך דלא סגי להו במכאן אני נוטל למחר עד דאמר זה וזה אני נוטל אבל במוקצה אחר דליכא למיגזר האי גזירה כגון עצים ופירות של אוצר ודאי מחזי דמהני בהו הכנה דאמרינן ממ"נ עכ"ל מבואר בדבריו דגבי יונים דצריך לומר זה וזה אסור לומר כן ביו"ט וכן נמשך אחר דבריו הט"ז שכתב בסק"ה אע"ג דאסור להכין מיו"ט לחבירו הכא שאני שא"צ אלא אמירה בלחוד במידי שאינו בע"ח עכ"ל ולכאורה הדבר תמוה שהרי מוכח בסוגיא לפי' רש"י ושארי מפרשים דכשאומר זה וזה עומד מרחוק ואינו נוגע כלל בקן ואפ"ה לא חיישינן שמא כשיבוא ליטול יטלטל ויניח דכיון שלא חש בעיו"ט למשמש בהיונים בודאי לא יברור גם ביו"ט איזה מהן עדיף וא"כ אמאי אסור להכין גם גבי בע"ח מיו"ט לחבירו הרי א"צ אלא אמירה בעלמא [ואולי דכיון דרוצה להכין ביו"ט גופא ובזה אין להוכיח מדלא חש בעיו"ט למשמש וכו' דהרי הוא מוקצה וע"כ חיישינן דלמא למחר מטלטל ושביק] ואולי עוד דכיון דצריך אומד כמה צריך לו למחר וגם צריך לסמן בטביעת עין איזה הם כדי שיזכור היטב הוי כעובדא דחול ואסור לעשות זה ביו"ט בשביל יומא דמחר ועיין בשו"ע הגר"ז בסימן תצ"ז סי"ח. ואפשר עוד שתשובה זו פירש דברי הש"ס שם באופן אחר ממה שפירש"י דבאמת לשון הש"ס הוא תמוה מאוד וכמו שעמד ע"ז במאירי ואפשר דלתשובה זו גבי יונים שצריך בהכנה לומר זה וזה אני נוטל צריך ג"כ למשמש בהם אם נראים בעיניו לאכילה ומשום דאל"כ חיישינן שמא כשיקחם למחר יטלטל ויניח ולהכי אסרו לעשות כן ביו"ט ואפשר בדוחק לפרש דברי הש"ס גם כן באופן זה ואפשר שהיה להם גירסא אחרת בזה וצ"ע:

ביאור הלכה סימן תצז

===================

* אין צדין וכו' - ואיסור צידה ביו"ט אם הוא דאורייתא או דרבנן עיין לעיל בסי' תצ"ה ס"ב ובמ"ב שם ועיין בתוספות שבת ק"ו ובחי' רשב"א ר"פ אין צדין ובשבת ק"ו גבי אין נותנין לפניהם מזונות משמע שם דאיסור צידת דגים אפילו מביבר קטן הוא דאורייתא משום דמשתמיט לחורין ולסדקין ומשו"ה גזרו שלא ליתן לפניהם מזונות שמא יבוא לצודם ע"ש:

* דגים ועופות וכו' - עיין מ"ב דה"ה בהמה והוא מדברי המ"א וש"א שציינתי בשה"צ והאמת נראה כן בדברי המחבר שהוא לשון הרמב"ם מדתלה זה במוקצה ולא בצידה אלמא דגם במקום שאין צידה נמי אסור אכן לו כונת הרמב"ם כן צ"ע אם יש להחמיר כדבריו בזה שהרי רוב הפוסקים חולקין ע"ז לא מיבעיא לשיטת רש"י ר"פ א"צ היכי דמזונותן עליו אפילו היכי דאיכא משום צידה נמי שרי אלא אפילו לתוספות דפליגי עליה מ"מ היינו דוקא היכא דאיכא צידה אבל בלא צידה ליכא למ"ד עיין תוס' ר"פ א"צ ושבת ק"ו וכן הוא שם שיטת רש"י (דלא כמה שכתב בפרק א"צ) וכן הוא דעת הרשב"א בספרו עבוה"ק וכן הוא דעת הרא"ה והר"ן דכל שהוא ברשותו מותר אפילו היכי דאיכא מוקצה (עיין בדבריהם ר"פ א"צ ושילהי משילין) וכ"כ ג"כ בחידושי הר"ן שבת ק"ו דכל שהוא ברשותו אע"פ שהוא מוקצה מזונותיו עליך הוא ושרי ובאמת אין סברא לומר דאסרו חכמים לבעלים לפרנס בהמה שלהם ביו"ט היכא דעומדת לחליבה אף דמזונותיה עליו ולא לחשוש לצער בע"ח וכל זה משום חשש שמא ישכח ויבוא לשוחטה ויעבור אאיסור מוקצה שהוא לכל היותר מדרבנן והתורה אמרה למען ינוח שורך וחמורך ומאי מנוחה איכא אם לא יתן לה לאכול ותמות ברעב [עיין שבת דף קכ"ב בתוס' ד"ה מעמיד ואפילו אם נחמיר בבהמה מדברית היינו משום דרגילה לאכול שם משא"כ בבהמה העומדת לחליבה] וע"כ נלענ"ד דאין להחמיר במקום דליכא צידה ועיין מ"א בשם ב"י שרצה לומר דגם כונת הרמב"ם כן הוא דוקא היכא דאיכא צידה ואפילו אם נסבור כדעת האחרונים שדעת הרמב"ם לאסור בכל גווני הלא רוב הפוסקים חולקין עליו וכנ"ל וכן המחבר בס"ז סתם להקל כמותם אח"כ מצאתי בפר"ח סימן תצ"ח ס"ג שכתב שמעשים בכל יום שנותנין מזונות ביו"ט לתרנגולת העומדת לגדל ביצים אף שהיא בכלל מוקצה אלא העיקר דתלוי בצידה ע"ש:

* אווזים ותרנגולים וכו' - וה"ה שארי עופות שהן בני תרבות ובאין לכלובן לערב ומזונותן עליך הו"ל כניצודין [מ"א וש"א]:

* אסור לצודן וליתן לפניהם מזונות - עיין בעבוה"ק להרשב"א שכתב דבמקום הפסד התירו ליתן לפניהם מזונות כגון דבורים עושין להם פרנסה בשביל שלא יברחו:

* אבל באומר מכאן אני נוטל - מדברי הכלבו מובא בב"י סימן קי"ח מבואר דל"ד ביונים הדין כן אלא ה"ה בכל מוקצה דבע"ח כגון תרנגולת העומדת לגדל ביצים למאן דאית ליה מוקצה ביו"ט עי"ש וכן משמע דעת הרמ"א שהעתיק דבריו בסימן תצ"ה בסופו דכל מוקצה שאינו בע"ח עי"ש ומשמע דבשום בע"ח לא סגי במכאן וכו' וכן מוכח מהאור זרוע בסוגיין שכתב וכן מי שיש לו תרנגולת העומדת לגדל ביצים וכו' ע"ש ומובא גם בהגהת אשר"י ומוכח דגם בתרנגולת איכא טעמא דמטלטל ושביק וכתבתי זה להוציא מסברת בעל שיטה מקובצת שר"ל דסוגיין דוקא ביונים שאין דרך לבקרן אם שמנים הם או כחושים משא"כ בתרנגולת שהוא מבקרן תדיר ויודע מה הן וליכא למיחש ואפשר עוד לומר דאף הוא לא קאמר אלא בתרנגולת העומדת לאכילה שבודק אותה תמיד [דקאי שם לתירוץ בתרא דסוגיא דדילמא אשכח כולהו כחושים וכו' וגם מקודם מיירי שם השמק"ו בעומדת לאכילה עי"ש] משא"כ בעומדת לגדל ביצים אפשר דאינו יודע את שמנוניתם יותר מביונים:

* זימן שנים ומצא שלשה - מדעת הט"ז סק"ט משמע דאם זימן שנים מקושרים ומצא אח"כ שלשה מקושרים מותר דאף דשלישי אתי מעלמא אבל הלא מסתמא אדם קשר השלישי להם ומן הסתם לא קשרן ביו"ט רק בעיו"ט וא"כ הרי הם מזומנים כולם ע"י קשירה זו עי"ש שדבריו מגומגמים קצת אבל כן נראה כונתו וכן העתיק הגר"ז לדינא אכן בפר"ח מבואר דבר זה לאיסור וכן בחמד משה כתב ג"כ שאין לסמוך ע"ז לדינא:

* אם נמצאת טריפה - ומיירי בשלא היתה מסוכנת דבמסוכנת אפילו לשיטת המחבר אין בה מוקצה כמבואר בסימן תקי"ח ס"ו ע"ש:

* אסור לטלטלה - כתב הגר"ז הבודק בהמה ביו"ט יבדקנה במקום שיהא אפשר להניחה שם אם תהיה טרפה לפי שאסור לטלטלה כשתמצא טרפה ממקום זה למקום אחר וכן חכם המורה הוראה בדבר שיהא אסור לטלטלו אם יאסור לא יורה עד שיניחוהו מקודם במקום המיוחד לו כי אחר שיאסור יהא אסור לטלטלו עכ"ל והוא מסוגיא דשבת קנ"ו בעובדא דלוי עי"ש וגם הרשב"א בעבוה"ק העתיק זה וז"ל יראה שאין רואין הטרפה אלא במקום שאם תמצא טרפה לא יהא צריך להזיזה ממקומה אלא שלא ראיתי לאחד מהראשונים שחששו לדבר זה עכ"ל ומצאתי בא"ר שהביא דברי הרשב"א וכתב דאפשר היה ס"ל להנהו ראשונים דמוקצה מותר ביו"ט ודבריו מוקשים דהלא כתב שלא ראה לאחד מהראשונים והלא יש כמה ראשונים שס"ל דמוקצה ביו"ט אסור ולענ"ד אפשר לומר דראו שנתרבו כמה ספיקות בדיני טרפות ומחמרינן מספק ועי"ז שכיחי טרפות ואי נאסור לטלטל אח"כ ימנע מלשחוט וכסברת רש"ל:

ביאור הלכה סימן תצח

===================

* שמא תהיה פגומה וכו' - זהו טעמו של הרמב"ם על דין זה ויש עוד ג' טעמים עיין ב"י וב"ח ונקט טעם זה שהסכימו עמו הסמ"ג והרמב"ן ונ"מ מזה דלטעמו גם בזה"ז שאין דרך להראות הסכין לחכם אלא כ"א בודק לעצמו ג"כ אסור משא"כ לאידך טעמים וכמו שכתב הגר"א בביאורו ולפיכך בשעת הדחק מקיל הרמ"א לבדוק ביו"ט דאז אנו סומכין על יתר הפוסקים:

* וילך ויחדדנה וכו' - ואם נפגם הסכין ביו"ט אם מותר לומר לעכו"ם שישחיזנה צ"ע [פמ"ג ע"ש שכתב דבמקום דחק וצורך גדול אפשר דשרי]:

* ועכשיו בזה"ז וכו' - המ"א נשאר בצ"ע אם השוחט הוא בעצמו ת"ח ויודע ליזהר שלא ישחיזנו אם מחמירין בו ג"כ ומהרמ"א דסתם משמע דיש להחמיר וכן בא"ר מצדד להחמיר דדבר המסור לעצמו טועה האדם וסובר שהוא חכם וכתב הפמ"ג דמ"מ אם הוא רב וגדול הדור בודק לעצמו ושוחט או משאילה לאחרים כמו שפסק המחבר. מי שלא שחט מעולם אסור לשחוט ביו"ט. חי' רע"א בשם תשובת שבו"י:

* אם באו ביו"ט - כן הוא לשון הרמב"ם וכ"כ הרא"ה בחידושיו ומשמע מזה דאם באו בעיו"ט שוב נפקע מנייהו שם מדברי ומן הסתם הוי להו מוכנים ופשוט דדוקא בדידע בהו ביה"ש. וכן מצאתי בבה"ג הלכות יו"ט בסופו וז"ל שם בהמה דאתיא מאפר ועיילא בתוך התחום מעיו"ט ולא הוי ידע בה ומטאי לגבי ישראל ביו"ט א"נ אתאי בשביל גוים דלאיסור תחומין ליכא למיחש דאמרינן הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכש"כ הבא בשביל גוי ולאיסור מוקצה הוא דאיכא למיחש וכו' עי"ש באריכות הסוגיא דשם [והנה מש"כ א"נ אתאי בשביל גוים צ"ל דס"ל כמ"ד דשל נכרי צריך ג"כ הכנה ובאמת פלוגתא הוא בירושלמי כמו שהביא הרשב"א והרא"ה ועיין פר"ח סי' תצ"ז] והנה מבואר בבה"ג דאם באה בתוך התחום בעיו"ט לא משכחת שיהיה עליה שם מדברי אא"כ לא ידע בה ומוכח בהדיא דאם ידע בה אע"פ שלא הוא הביאה מ"מ מן הסתם היא כמוכנה כשאר בהמות שבביתו דדעתו עלייהו אם יצטרך להו ביו"ט אכן הרב המאירי כתב להדיא דאפילו באו מעיו"ט דמסתמא לאו דעתיה עלייהו אא"כ זימנם בפירוש מערב עי"ש וצ"ע לדינא ועיין בספר בית מאיר שמאריך בפרט זה:

* לפיכך וכו' - אם ידוע וכו'. הלשון מוקשה מאוד דמה שהצריך דוקא ידוע אינו שייך כלל למה שכתב מקודם ועוד דמאי קאמר אח"כ אפי' באו בשביל ישראל הלא גם מקודם מיירי בזה וכבר הקשה כן הפר"ח ובעבודת הקודש שממנו נובע דין זה הלשון מתוקן ביותר וז"ל שם המוקצה אינו אלא מד"ס והולכין בספיקו להקל ולפיכך גוי שהביא בהמה במקולין של ישראל אע"פ שהובאו לצורך ישראל אם ידוע שלנו וכו' וענין אחר הוא ואינו שייך לבייתיות ומדבריות וקרי לאיסור תחומין ג"כ מוקצה ונראה כמו שהגהתי בפנים הוא הנכון ובעבור שענין הקודם שכתוב בשו"ע אא"כ באו בשביל ישראל דיבר לענין בייתיות ומדבריות ומתיבת לפיכך הוא ענין אחר לכך חזר וביאר אפילו באו לצורך ישראל:

* כדי לאכול ממנה וכו' - עיין במ"ב דבהמה בריאה אין לשחטה אא"כ צריך לה ביו"ט גופא והיינו אפילו בצריך רק לכזית משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ומותר ממילא ג"כ להפשיט כל העור מן הבהמה משום דאל"ה מימנע ולא שחיט [וכ"כ הפמ"ג בא"א] ואין להקשות הלא קי"ל דבשביל מימנע ולא שחיט אין להתיר איסור דאורייתא כמו שכתב המ"א בתצ"ז סקי"ח והפשטה הלא מלאכה גמורה היא ולא היה לנו להתיר כ"א הפשט מקצת העור כדי ליטול הכזית שתחתיה ולא יותר דכל שיעור הפשט והפשט שהוא כדי לעשות קמיע יש עליה שם מלאכה בשבת וחייב עליה (כדאיתא ברמב"ם פי"א מהלכות שבת הלכה ה') י"ל דביו"ט אין בזה איסור דאורייתא מטעם הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים הרבה שצריכים לאכול היה בודאי מותר להפשיט בשביל כולם כדי להאכילם השתא נמי ליכא איסור ואין בזה רק איסור דרבנן ומותר בשביל דאל"ה מימנע ולא שחיט ולפ"ז אין מותר להפשיט כל העור רק בשיש שהות כדי להאכיל לכ"א כזית צלי עכ"פ מבע"י אבל אם ירצה לשחוט סמוך לערב כדי לאכול ממנה כזית ואין שהות לצלות ולהאכיל לאורחים הרבה אין מותר להפשיט רק כדי צרכו להבשר שנוטל ממנה:

* וי"א דאין להפשיטה כלל - משמע מלשון זה לכאורה דאפילו הפשט קצת כדי לבדוק הריאה ג"כ אינו רשאי וכן משמע ממ"א סקי"ב ע"ש אכן נראה דזה דוקא כשאין פנאי ביום לבדוק הריאה לכן אין רשאי לפשוט כלל משא"כ כשיש פנאי ושוחט אותה שחושש שמא תמות עד שתחשך בודאי נכון יותר שיבדוק הריאה להכשיר הבשר כראוי אי מקלעי ליה אורחים ואין להחמיר אלא אהפשט דכולא בהמה ומשום דלא התירו חכמים בזה משום דהשתא עכ"פ לית ליה אורחים שיצטרכו לבשר והנה מדברי המ"א שם בסקי"ג דתלה דין דאין צריך בדיקה משום דאסור להפשיטה ומשמע לכאורה מזה דאפילו יש פנאי ג"כ אין להפשיט ולבדוק אחרי שאין בדעתו לאכול בשר מ"מ לענ"ד נראה כמ"ש ובפרט דבלא"ה הרבה פוסקים חולקים על הג"ה זו וכמו שכתבתי בשה"צ וע"כ עכ"פ בודאי אין להחמיר באופן זה:

* שחט בהמה בשדה לא יביאנה וכו' - לעיר או ברשות הרבים כה"ג דשכיחי רבים [פמ"ג בשם מ"א מלקמן סימן תק"י סקט"ו]:

* אבל אם נולד במומו - ואם נולד תם והומם בו ביום כתב בפר"ח דג"כ שרי למאי דק"ל בסימן ש"ח דאין מוקצה לחצי שבת וא"כ הכא שראוי היה בין השמשות אגב אמו אע"ג שכשנולד נאסר מ"מ הרי חזר ונראה כשהומם עיי"ש אכן מלשון הש"ס לא משמע כן וכן גמגם בפמ"ג ובחמד משה מלשון רש"י עיי"ש ומצאתי במאירי שעמד בזה דלמה לש"ס לומר נולד במומו הלא בהומם בו ביום סגי וכתב לתרץ דאפשר כיון דנולד תם דיחוי גמור הוא ושיחזור ויהיה ראוי הוא דבר שאין עולה על הדעת דמילתא דלא שכיחא היא ולא דמי לזריחת השמש על פירות יבשים שירדו עליהם גשמים דדבר המצוי הוא ובכי ה"ג אמרינן דהואיל וביה"ש איחזי להו כי אדחי בתר הכי דחייה שקרוב להעלות על לבו של אדם שהוא חוזר ונראה בכי הא שרי והיינו נמי דומיא דנולד ומומו עמו שאף בשעת הדיחוי היה בו ענין שקרוב להעלות על לב שהוא חוזר ונראה מכיון שהוא רואה את המום ואין לו אלא שיראנו לחכם אם עובר או קבוע כך נראה לי ברור עכ"ל הרי בהדיא דלא כפר"ח:

* נשחט על פיו - ולפי מה דקיי"ל דאין אנו בקיאין בענין כלו לו חדשיו אין לשחטו (פמ"ג):

* יכול לחקור עליו - עיין ט"ז שהביא טעמים הרבה לדינא דאין רואין מומין ומסיים דאם נתערב איסור בהיתר לח בלח ואין בו ס' או יבש ביבש וליכא רוב ואח"כ נתוסף עד ס' או רובו בזה אין לחכם להורות ביו"ט וכמו בבכור עיי"ש ונראה דלא כתב כן אלא לטעמא דמג"מ דמשום טלטול מוקצה שלא לצורך נגע בה וכ"כ במאמר מרדכי וכ"כ הגר"ז בקו"א אלא דאינו מבואר בדברי הט"ז מה מוקצה יש באיסור שנתערב בהיתר הלא עכ"פ ראויה היא לכלבים ביה"ש ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם וכמו שנתבאר לעיל ס"ה ואם מיירי בנתערב בשבת וחזר ונתוסף א"כ הלא חזי היה ביה"ש לאדם ואין מוקצה לחצי שבת ומצאתי בנהר שלום שהעיר קצת מזה ועיי"ש שגמגם מלבד זה דמניין לנו למילף מבכור לכאן דלמא מוקצה דבע"ח חמיר טפי וגם מאמר מרדכי פקפק בעיקר דינא דט"ז אפילו לטעמא דמג"מ עיי"ש וכ"ש לפי טעמא שכתבנו במשנה ברורה לדינא דאין רואין מומין דאין מקום כלל לדמות שום הוראה לבכור וכ"כ במחה"ש דלטעם תה"ד דינא של הט"ז אין לו מקום וכן מצאתי לבגדי ישע דדחה בפשיטות דברי הט"ז מהלכה עיי"ש כמה טעמים:

* לתלוש הצמר - עיין במ"ב מה שכתבנו דתלישה הוא עקירה כלאחר יד כן מוכח בגמרא בכורות כ"ה ופירש"י שם ע"ש וכן בתוספות שם ד"ה והיינו דלפי מסקנת הגמרא תלישה מקרי עקירה כלאחר יד וכן הוא ברא"ש שם ע"ש ומטעם זה דעת הרמב"ם להתיר לכתחלה בתלישה משום שמחת יו"ט ולשון הלבוש אין מדויק בזה כלל:

* בידו - עיין במ"א שנשאר בצ"ע על הרמ"א והגאון ר' יהונתן בחידושיו על הלכות יו"ט וכן הפמ"ג וש"א יישבו קושיתו והוכיחו דמהרא"ש משמע כהרמ"א. ודע עוד דהמ"א כתב דאם תולש בכלי הוא גוזז ולאו מוכרח הוא דאפשר דדוקא אם גוזז בכלי אבל תולש בכלי מקרי עוקר מגידולו כלאחר יד וכן משמע קצת מפירש"י שם ד"ה כלאחר יד דאין דרך לתלוש הצמר כ"א לגזוז ומשמע מזה דכל תלישה הוי כלאחר יד ואפ"ה מסרו רבנן שם בבכור וכן בכאן ביו"ט משום דתלישה ע"י כלי נראה כגזיזה ובטור יו"ד סימן ש"ח משמע כדברינו שכתב שם דאיסור הכלי משום דנראה כגוזז ולא כתב דהוי גוזז אח"כ מצאתי בשעה"מ הלכות יו"ט שמצדד ג"כ כדברינו אכן ברא"ש פרק כלל גדול סימן וי"ו משמע כהמ"א דתולש צמר בכלי מקרי דרך גזיזה וכן משמע שם בפר"ח שבידינו ע"ש:

* ואם נתלש נתלש - עיין במ"ב מש"כ דלא יזיזנו וכו' והוא מהרמב"ם והובא בטור ואף דהרמב"ם מיירי בתולש לכתחלה פשוט דה"ה לשיטת התוספות והרא"ש וכדמוכח בסוגיא שם:

* לא ימרוט - עיין במ"ב והנה מריטת נוצת העוף חמיר מתלישת הצמר דשם מקרי כלאחר יד וכאן דרכו בהכי והוי תולדת גוזז. וראיתי בפ"ת יו"ד ש"ח שכתב בשם שעה"מ שהוכיח מסוגיא דחולין קל"ז ששער עזים דינו כמו נוצות של עוף מפני שדרכו בתלישה ולא מקרי כלאחר יד ומפני זה תמה על הפוסקים שלא חילקו בין שער עזים לצמר רחלים לענין בכור ע"ש בפ"ת אכן לפי מה שכתבו התוספות בשבת כ"ז ד"ה נוגה דשער לחוד ונוצה לחוד דנוצה הוא הדבר הדק שעל העזים שממנו עושים בגדים. וע"ז אמרו בגמרא דאורחיה בתלישה כמו נוצת העוף ושערה הוא הגם שממנו עושים שקים וא"כ שער עזים דינו כמו צמר בהמה ועכ"פ בנוצה הדק מוכח מגמרא דאורחיה בתלישה כמו כנף העוף וא"כ אפילו להרמב"ם דמיקל בצמר בהמה לתלוש במתכוין מטעם דתלישת הצמר הוא רק כלאחר יד ומשום שמחת יו"ט התירו כמ"ש בב"י עכ"פ כששוחט עז יש ליזהר מאוד שלא למרוט מן הצואר השער הדק שעל גבה ויש בזה איסור דאורייתא לדידיה וסברת הרמב"ן בטעם הראשון שהתיר בעוף מטעם דסוף של המלאכה הזו להיות נדחית ביו"ט שימרטנה אחר שחיטה לא שייך בזה דהא סופו להפשיט העור כולו:

* לעשות - עיין במ"ב מש"כ דמותר לפנות כי כן משמע להמעיין בהרא"ש בבכורות כ"ה וכן מוכח בהדיא במרדכי בביצה ספ"ב ע"ש [ואגב אכתוב בכאן מה שנתקשיתי שם במה שסיים המרדכי בעצמו וכתב ובפרק כלל גדול פירש לאיסור משום ר' אליעזר ממיץ הלא שם מיירי כשתולש במתכוין דלא שייך התירא דר"ש ובכאן התיר דוקא באינו מתכוין כדמוכח בסוף דבריו וצ"ע] וכן כתב בפמ"ג במ"ז אות י"ב וכן כתב בחמד משה בשם הפר"ח ודלא כד"ח שם ד"ה וכן ביו"ט:

* הוא חם וכו' - מכאן שמותר לכסות אף באפר חם [אחרונים]:

* שראוי לצלות בו ביצה - עיין מ"א שכתב דגחלים עוממות אסורין בטלטול ביו"ט ועיין במא"מ שתמה מאד דמאי מוקצה יש בהו הלא גחלים עוממות חמין הם עדיין אלא שנקטמו קצת וכדלעיל בסימן רנ"ג ואפשר לבשל בהן וא"כ אמאי גרע מאפר חם עי"ש. ובאמת מבואר להדיא בפסחים כ"ו דבגחלים עוממות אפשר לבשל בהן וכן בספר קרבן נתנאל תמה ע"ז דהא עדיין עומדין למלאכתן הראשונה [וע"כ כתב דנ"ל דט"ס הוא במ"א וצ"ל מותר לטלטלן] וע"כ נ"ל דעוממות לאו דוקא אלא כונתו גחלים שנכבו וכן מוכח בפמ"ג שכתב גחלים כבוים שאינן חמים הוי מעשה חדש כמו אפר ור"ל דגם גחלים מקרי נולד כמו אפר דמעיקרא עצים והשתא גחלים ועיין במחה"ש שכתב דאם הובערו שוב מותרין וכמו אפר שנצטנן וחזר ונתחמם כמבואר לקמן תק"ז במ"א ומשום דאין מוקצה לחצי שבת וה"ה דמותר לנפוח בהן אם מונחים אצל גחלים לוחשות כדי להבעירן ואע"ג דע"י הנפיחה זזים ממקומם לית לן בה. ובעיקר הדין יש לעיין דלענ"ד אף בנצטננו לגמרי אין זה מעשה חדש דעדיין עומדין לתשמישן הראשון דכשם שמסיקין בעצים ה"ה בגחלים לצלי ובפרט בימינו שמבערין המיחם רק בגחלים אח"כ מצאתי שמביאים בשם ספר קהלת יעקב שמסכים דגחלים קטנים שאינן ראוין להבעיר אותן לצורך בישול וצלי אסורין לטלטל אבל גדולים מותרים כמו עצים להסקה:

* ואם שחט מותר לכסות - עיין בשעה"צ הטעם בשם הרא"ש משום דחד איסורא הוא וצריך ביאור דהא בגמ' דף ח' ע"ב מ"ש ספק דעביד גומא משמע להדיא דאף באפר כירה שייך גומא וכגון שלא יחזור ויפול כשיקחנו וצ"ע שלא העירו בזה משם:

* מכניס אדם וכו' - היינו מבע"י וכן מבואר לעיל בסי' ש"ח סל"ח דביו"ט גופא סתם עפר וחול הוא מוקצה לד"ה. ואפילו לר"ש כדמוכח בסי' ש"ח הנ"ל דאפילו בשבת דקי"ל בודאי כר"ש דמוקצה שרי אפ"ה שייך לגבי עפר שם מוקצה:

* ולערב אם רשומו וכו' - וכתבו הרבה אחרונים [ש"ך ביו"ד סימן כ"ח סק"י בשם הדרישה וכן הביא באדרת אליהו שם בשם כמה אחרונים ועי"ש בחידושי רעק"א וכ"כ המג"א] דאפילו אם ירצה ליתן עפר מעט בכלי ולקבל הדם בתוכו [דבלי עפר הלא אין מקבלין דם בכלי משום דדרך עכו"ם לשם זריקה לע"ג כמבואר ביו"ד סימן י"א] ג"כ אין נכון ביו"ט דבזה ג"כ יש חששא דשמא יאמרו מדהתירו ליתן עפר ש"מ דודאי חיה הוא ונתנו לשם כיסוי:

* בקרן זוית וכו' - עיין שבת קכ"א ע"ב דמשמע שם דדוקא באשפה שבחצר אין בו משום גרף של רעי אבל בשאר החצר לא חלקו בין אמצע לזוית וע"כ דדם אין נחשב כגרף של רעי וא"כ אף באמצע נמי אסור וצע"ק:

* אפילו דם בהמה - עיין מ"ב והמג"א הקשה ע"ז מסוגית הש"ס דף ח' דמקשה א"ה בחול נמי ומשני בחול אמרי לנקר חצירו הוא צריך ומדאסרינן ביו"ט אלמא דביו"ט לא אמרינן לנקר חצירו הוא צריך ומוכח דאסור לנקר חצירו ביו"ט וכתב דדוחק לומר דהש"ס מיירי ששחט בקרן זוית דא"כ אפילו בחול נמי עכ"ל ועיין בא"ר ומאמר מרדכי ונהר שלום שהסכימו לתירוץ א' דהמ"א דהש"ס מיירי בקרן זוית וקושית המ"א דא"כ בחול נמי תירצו דבחול בודאי דרכו לנקות חצירו בכל זוית ולא כן ביו"ט כל שאין מטונף במקום עוברים ושבים אסור לנקות [ותירוצם אינו פשוט כ"כ כמש"כ לקמיה] ודע דעכ"פ מוכח מסתימת הסוגיא דאין לשחוט הכוי לכתחלה ביו"ט בכל גווני ואפילו באמצע החצר במקום שהולכים שם כל בני הבית ואף דשם אין חשש בהכיסוי דיאמרו לנקות חצירו הוא מכסה. וכן משמע לשון ההג"ה דקאמר אם שחטו וכו' וצ"ל הטעם דלא רצו חכמים לחלק בזה לענין לכתחלה. גם אינו מבואר כונת ההג"ה אם כששחט באמצע החצר מותר לו לכסות גם בשביל מצות כיסוי לבד דלא שייך כאן בשביל הרואים. או אפשר דבשביל כונת כיסוי אסור בכל גווני דלא חילקו חכמים בגזירתם באיזה מקום שחט וכמו שאסרו לכתחלה לשחוט בכל גווני אלא דבא להתיר כאן רק אם הוא ירא שיתלכלך בדרך הילוכו דמותר לכסות בשביל טינוף בגדיו וכן מצדד המג"א בסוף דבריו אלא דמלשון ההג"ה אפילו דם בהמה משמע מזה דכ"ש כוי דאיכא תרתי מצות כיסוי וניקור חצירו. ומ"מ יש לדחות דהיכא דמכוין לניקור חצירו דחושש לטינוף כליו מותר לכסות ולכוין גם לשם מצות כיסוי משא"כ היכא דלא היה חושש בשביל טינוף ועיקר כונתו הוא רק לשם מצוה אסור אף דהרואין יאמרו דלנקות חצירו הוא עושה כיון דהוא עצמו יודע שאין כונתו רק לכיסוי וכן נראה מהסוגיא דקאמר בא לימלך וכו' ועיין ברש"י שם וכן ראיתי במחה"ש שמביא הוכחה לזה מזה הסוגיא. ודע עוד דלענ"ד נראה דאין לכסות דם כוי אף באופן זה שרוצה לנקות חצירו אלא שיכוין גם למצות כיסוי דאל"כ הרי יבטל בידים המצוה לפי הכלל דמצות צריכות כונה דאם לא היה מכסה כלל הלא אפשר שישאר רשומו ניכר לערב לכסות וגם דברי המ"א שכתב דמיירי שמכוין לנקר חצירו כונתו ג"כ שיכוין גם למצות כיסוי. ודע דמביאור הגר"א שכתב דטעמא דהג"ה זו דהריא"ז סובר דהסוגיא מיירי בעפר שאינו מוכן לגמרי כדקר נעוץ וכה"ג עי"ש [וכן הוא ג"כ דעת הרא"ה בבה"ב בית א' שער ה'] מוכח דס"ל דלפי מאי דקי"ל כהפוסקים דסוגיא קאי אפילו במוכן לא קיי"ל כהג"ה זו:

ביאור הלכה סימן תצט

===================

* אלא שמלאכתו לאיסור - עיין מ"ב מ"ש בשם מג"א. ומ"מ אינו מוכרח דלפי הכרעת השו"ע דאף לאחר שקצב מותר לעשות בו מלאכה וכאוקימתא דרבא בשבת קכ"ג ע"ב ובדף קכ"ד א"כ אפשר דלסברא זו לא מקילינן ביו"ט יותר מבכל מקום וכן מורה סתימת הרמב"ם שהשמיט להאי דינא לגמרי בה' יו"ט וסמך עצמו אכללי דינים שכתב בדין כלים שמלאכתם לאיסור בה' שבת ומשום דלא מקילינן הכא טפי מבכל מקום וכן מצאתי בספר חמד משה שמפקפק בזה וכן משמע לכאורה מלשון הרשב"א בעבוה"ק סוף שער ב' וז"ל נוטלין את העלי לקצב עליו בשר ואע"פ שמלאכתו לאיסור שכל הכלים אע"פ שמלאכתן לאיסור נטולין לצורך גופן ולצורך מקומן חוץ מאותן שמנו חכמים שמיחדן ומקצן למלאכתן מפני חסרון כיס עכ"ל ומשמע שגם בדין עלי אסור במקום שיש חסרון כיס וצ"ע לדינא:

ביאור הלכה סימן תק

==================

* בפיסוק דמים - עיין בש"ס דף כז ע"ב ומוכח דבלי פסוק שפיר נמנין על הבהמה. וכן מבואר בתוספתא להדיא עיי"ש. אבל הרשב"א בעבוה"ק כתב להחמיר בזה וז"ל שם ויראה שאין נמנין אף מנין ב"א על הבהמה לכתחלה לומר נמנה חמשה על בהמה זו שזה כמעשה חול ומסיים אבל נמנו עליה מעיו"ט יכולין להוסיף למחר ולמנות עמהם עוד חמשה אחרים עכ"ל נראה שחשש לדברי הירושלמי שהביא בחידושיו שמזה נראה שפירש מתני' כפשטא וגם מש"ס דילן שבת קמ"ח לפי הגירסא בספרים שלנו מוכח לכאורה כן וענין מ"ש שם התוס' בד"ה והא אנן תנן ועיין בפר"ח שכתב דאף דלעיקר לא קימ"ל כסברת הרשב"א בזה מ"מ המחמיר תבא עליו ברכה:

* ומביא שתי בהמות וכו' - עיין מ"ב ומ"מ אינו מובן דכי אם יבוא מי ליקח מן הטבח בשיווי סלע יצטרך להביא ע"ז עוד בהמה גם אין המנהג כן אלא האמת מיירי בחבורה שרוצים ליקח בשר הבהמה כולה מן הטבח זה בסלע וזה בשתים [וכן משמע בגמרא] וקמ"ל דאסורים להזכיר שם דמים אלא יחלקוה כפי החלקים שדרך לחלוק בעיר וכל אחד יטול חלק או חציו וכדי שידעו שיווי כל הבהמה יביא הטבח עוד בהמה אחרת שהיא כזו ולמחר ישמוה וכפי מה ששוה כך יפרע לו:

* אסור לשקול וכו' - עיין במ"ב דאפילו נגד כלי אסור וא"כ אין שום עצה ליקח בשר ביו"ט במשקל אלא שיסמוך על השערת הטבח ונ"ל כשאינו רוצה הלוקח לסמוך על השערת הטבח יאמר לטבח לחתוך שני חלקים שוים לפי השערתו ויקח אחד מהן ולמחר ישקלו החלק השני וכפי מה שישקל יפרע לו:

* בביתו - עיין בטור וב"י מה שהאריך ע"ד הרשב"א שרצה להתיר בשוקל בביתו ונדחקו מאוד בפירוש דברי הרשב"א וכנראה לא היה לפני הב"י חידושי הרשב"א על ביצה כי שם מבואר דמתחלה רצה הרשב"א להקל והביא לראיה דברי הירושלמי אח"כ תלה לדין זה בהא דמודדת אשה קמח בביתה עיי"ש בדף כ"ח ובדף כ"ט גבי מודדת אשה אכן בעבוה"ק מסקנתו להחמיר וזהו כוונת הטור בסוף ומיהו וכו' ועיין בא"ר שהעיר קצת מזה רק דקשה על הרשב"א והמפרשים ששקלו וטרו אם מותר לשקול בביתו ולא למדו זה מק"ו מהא דאסור אף ליתנו בכף לשמרו ואפשר דבאמת לסברא זו מותר ליתנו בכף לשמרו וכמו דמותר לאיכא מ"ד גבי אשה מודדת קמח ושמואל דאסר ליתנו בכף אזיל לטעמיה דאסר גם גבי קמח או אפשר דיש איזה סברא לחלק דליתן בכף לשמרו מעכברים שהוא תלוי זמן מרובה חמיר טפי משוקל בביתו וצ"ע:

* במקום שרגילין לשקול - משמע דבמקום אחר אפילו היא תלויה מותר דהוי היכרא וכן מבואר בר' ירוחם להדיא אכן מדברי הרמב"ם פ"ד מה' יו"ט מוכח דכל שהמאזנים תלוים אסור וצ"ע:

* ואפילו לשקול מנה וכו' - בגמרא משמע דמנה כנגד מנה יותר מסתבר לאיסור ממה דמניח בכף לשמרו מן העכברים עי"ש וא"כ מאי אפילו וצע"ק:

* אע"פ שהיה אפשר וכו' - משמע מלשון זה דכ"ש כשנשחט ביו"ט בודאי מותר למלוח ואף ע"י הערמה לכל הבשר ועיין במ"א בשם תה"ד שמצדד דדוקא אם נשחט ביום א' של יום טוב דיתקלקל אם ימתין עד יום שלישי או שחל יו"ט שני בע"ש שיתקלקל אם ימתין עד יום א' הא אם חל יו"ט שני בחול ונשחט בו אסור למלוח ע"י הערמה כי יוכל להמתין מלמלוח עד מחר וטוב יותר להבשר והנה ראיתי בהגר"ז והח"א שהשמיטו דין זה אח"כ מצאתי במאמר מרדכי שמגמגם גם כן בדין של תה"ד ומביא דמדברי הריב"ש סי' רנ"ד מוכח שלא כדבריו ואפשר עוד משום דדין זה תלוי בטבע הזמן אם העת חם מאוד ויכול להתקלקל ביום אחד בודאי מותר למלוח כל הבשר על ידי הערמה לכך השמיטו דין זה:

* וטוב לשנות וכו' - עיין במ"ב מש"כ אודות הדחה לבשר שאינו מנוקר דדעת המ"א להחמיר בזה ביו"ט שאינו יכול להערים ולנקר משום דהי"ל לנקר מעיו"ט וממילא אסור להדיחו ג"כ. דע דעיקר מה שהכריע המ"א להחמיר בשבת שלא להדיחו משום דס"ל דמה דאיתא בגמרא דבשר חי חזי לטלטול משום דחזי לאומצא לא קאי רק בבשר עוף דרכיך אבל לא בבשר שור ולא חזי לטלטול [דמשום טעם השני לחוד דהוא מרכך אין לאסור וכמו שכתב בנוב"י חא"ח סי' כ"ז] וממילא כפי מה שפסקו הרבה פוסקים דבשר חי של שור ג"כ חזי לטלטול משום דחזי לאומצא ממילא מותר להדיחו ג"כ וכמו שכתבו כ"ז בהדיא הא"ר בסימן ש"ח והנוב"י בסימן כ"ז הנ"ל וא"כ הלא בשר שאינו מנוקר ג"כ חזי לטלטל משום דחזי לאומצא דאף דהוא אינו מנוקר מן הדם ומן החלב הלא גם כן חזי לאכול לאומצא דהיינו רק להדיח הדם מלמעלה וליזהר ממקום שיש חשש חלב ומן החוטין שדם כנוס בהם כמו שמבואר ביו"ד סימן ס"ז ס"ב ומעולם לא שמענו לאחד מן הפוסקים שיאמר דמה דאיתא בגמרא דבשר חי חזי לטלטול משום דחזי לאומצא דהוא דוקא בשר מנוקר והטעם כדכתיבנא וממילא מותר להדיחו ג"כ. ומ"מ לכתחלה בודאי יש ליזהר להדיח הבשר ע"י עכו"ם וכמו שראיתי בכמה אחרונים דאחר דשקלו וטרו בעיקר הדין לחלוק על המ"א מ"מ סיימו דלכתחלה יש ליזהר על ידי עכו"ם. ודע דאף לדעת המ"א שמחמיר להדיח היינו רק לענין הדחת כל הבשר אבל הבשר שרוצה לצרכי יו"ט בודאי מותר להדיח ולנקר לכו"ע אף דנשחט מעיו"ט:

ביאור הלכה סימן תקא

===================

* אפילו אם היתה רעועה - או קורה חדשה דעבידא דפקעה וכדאוקימנא בשבת מ"ג הכא בכשורי חדתא דעבידי דפקע דכזה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש ורשב"א ביצה ד' ל"א במשנה דאין מבקעין את העצים עי"ש:

* הרי הן מוקצה - עיין מ"ב בשם יש מפרשים והוא כפירש"י וסייעתו דכל הסוגיא הוא משום דאין דעתו עלייהו ולדידהו אפילו מן השדה אינו אסור רק למאן דאוסר מוקצה ביו"ט [והמ"א אף שמביא פירוש זה בסק"ט לענין קרפף מ"מ בסק"ו גבי אין מביאין מן השדה לא פירש אלא משום עימוד דלא ניחא ליה לומר דגם שם תלי במוקצה] ודע דאם נתלה ד"ז במוקצה גם כן אם הכינם להדיא מבערב להסיקם א"צ לאלו התנאים דלא אמרינן אין דעתו עלייהו רק בסתמא כ"כ הט"ז [והפמ"ג בסק"ט] ולדבריו מה שכתבו מכונסין מבערב מיירי שלא פירש בהדיא שהוא לצורך יו"ט ולדעת אינו ברור דבמקום ששיערו חכמים דאסר דעתיה אפילו הכינן מתחלה לא מהני דודאי לא גמר בדעתו ומצאתי בח"מ שגם הוא עמד על דברי הט"ז ע"ש:

ביאור הלכה סימן תקב

===================

* אין מוציאין וכו' - עיין במ"ב לענין דיעבד דמותר להשתמש בהן כן משמע מהרה"מ וכ"כ הרדב"ז בשם הרשב"א וכן הסכימו האחרונים הב"ח ומ"א וא"ר וש"א דלא כט"ז שמחמיר בזה וכ"ש שאין לאסור התבשיל שנתבשל בזה האש. ולענין עיקר האיסור אם הוא דאורייתא או דרבנן דעת הט"ז שהוא דאורייתא ומדברי הרע"ב משמע שהוא דרבנן שכתב דדמי למלאכה ועיין תשובת כתב סופר סימן ס"ח שמאריך בזה:

ביאור הלכה סימן תקג

===================

* ביו"ט לצורך מחר - ואפילו בין השמשות של יום ראשון גם כן אסור דשמא יום הוא [פמ"ג] ופשוט דאסור להתחיל באיזה מלאכת אוכל נפש אף בעוד היום גדול אם משער שימשך הדבר ולא יוכל ליהנות ממנו עד אחר שקיעת החמה:

* ואפילו בשני ימים של ר"ה - עיין מ"ב ועיין מ"א שכתב דדינא דשו"ע אתיא אף אליבא דרמב"ם וסייעתו [המובא לעיל בסימן תט"ז] דס"ל דשני ימים של ר"ה קדושה אחת הן אפי' לקולא ע"ש טעמו ודעת הגר"א בביאורו דלהרמב"ם וסייעתו ישתנה זה הדין ע"ש ולכאורה הלא יום ראשון של ר"ה ודאי קודש מן התורה ואיך יהיה מותר לבשל בו לצורך יו"ט שני ואפשר דס"ל לדעה זו דאף מיו"ט לחול נמי כיון דלית ביה איסור דאורייתא מטעם הואיל ולהכי בר"ה דקדושה אחת היא לשניהם מותר מיו"ט לחבירו דהם אמרו והם אמרו ולפ"ז אף לדעה זו לא יהיה מותר רק אם יהיה ראוי להנות ממנו עוד באותו יום (דע"ז שייך הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה וכו') ולאפוקי אם לא יגמר עד שקיעת החמה דיש בזה ספק דאורייתא גם לדעה זו אסור:

* אבל ממלאה וכו' - והיינו אף אם כונתה במילואה כדי שישתייר הנותר ליו"ט שני או חול והטעם משום דחד טרחא הוא אבל להוסיף וליתן בה בשר כשהיא כבר שפותה אצל האש אסור ומה שהסכימו האחרונים דמותר גם להוסיף אח"כ אף דטרחא בפ"ע הוא זה אינו מותר רק כשמכונת כדי שעי"ז ישתבח התבשיל שמבשלת לצורך יו"ט אבל לצורך חול אסור כ"ז מתבאר ממ"א בסימן תק"ז סקי"ג וכ"כ הא"ר שם:

* מיהו אם עברה ובשלה וכו' - עיין במ"א שכתב דאפילו יש לו תבשילין אחרים וציין ע"ז ב"י ורשב"א ויש"ש. והנה באמת לא נזכר בכולם דין זה לענין הערמה רק לענין מזיד וס"ל להמ"א דה"ה לענין הערמה זו דקילא משאר הערמות מפני שאכל ממנה מבע"י ועיין לקמן בסוף סימן תקכ"ז בבה"ל ד"ה אם דגם לענין מזיד לא פשוט כ"כ להתיר ביש לו תבשילין אחרים:

ביאור הלכה סימן תקד

===================

* ואין שוחקין את הפלפלין וכו' ברחיים שלהם - עיין מ"ב והנה טעם של המחבר כתבו הרשב"א בחידושיו ביצה י"ד אבל בחדושיו לשבת דף קמ"א כתב דהוי טוחן ודבריו נובעין שם מדברי הרמב"ן בחידושיו וכ"כ שם הריטב"א ובעבוה"ק כתב עוד יותר שזו היא טחינה גמורה וכ"כ הט"ז בשם ר"ת דהוי כטוחן חיטין וכבר נזכר מזה בא"ר ואם כן אפשר דלפ"ז להרשב"א שנוטה לומר דכל מלאכות שקודם לישה הוא מדאורייתא גם בזה הוא מדאורייתא ומצאתי להרשב"א בחידושיו פ' המצניע דף צ"ה שכתב להא דירושלמי אין בוררין ולא טוחנין וכו' ופריך עלה והא תני של בית ר"ג היו שוחקין פלפלין בריחיים שלהם וכו' אמר ר' יוסי בר' בון לא הותרה טחינה כדרכה ופי' הרשב"א שאין שחיקת פלפלין בריחיים שלהם לר"ג טחינה כדרכה ע"כ ומשמע מזה דלרבנן דפליגי ע"ז בשילהי פ"ב דביצה לדידהו הוא טחינה גמורה וכן מצאתי להח"א שכתב דלהרשב"א הוא מדאורייתא וא"כ ה"ה לטוחן קאוו"י בריחיים שלהם שאיסור גמור הוא ואף אם יפיג טעם קצת כשיכתוש במכתשת ג"כ לא מהני דעכ"פ קודם לישה לא הותר מלאכה אלא דיש לחלק בזה ולומר דע"כ גם להרשב"א שאיסור תורה הוא מ"מ נמסר הדבר לידי חכמים והם לא אסרו רק במלאכה שדרך לעשותה הרבה בפעם אחת לימים רבים דאל"כ מאי נ"מ בין מכתשת לריחיים הלא גם כותש במכתשת חייב בשבת משום טוחן כמבואר ברמב"ם פ"ח דין ט"ו עי"ש ורק משום דבמכתשת דרך לכתוש רק ליומא וכ"כ הרשב"א להדיא בעבודת הקודש דאסרה תורה להני משום שנעשים לימים הרבה וא"כ אפשר לומר דגם בריחיים שאסרו היינו דוקא בכגון פלפלין או חרדל שמפני מרירותם בטחינת פ"א בריחיים מספיק לימים הרבה וכ"כ בריב"ש סי' קפ"ד דפלפלין וחרדל אסור בריחיים משום דדרך לטחון לימים רבים אבל בטחינת קאוו"י אם הריחיים קטן כנהוג אצל בע"ב בביתם ידוע שאין נכנס קאוו"י לתוך המטחן רק בכדי שיעור לפ"א או לשני פעמים אפשר דבזה לא גזרו חכמים וכן הביא באמת בשע"ת וכ"כ בבגדי ישע ובח"א כתב דעכ"פ ע"י עכו"ם מותר אפילו בריחיים רק שעכו"ם יטחון בשינוי קצת וכתב דאם נוטל התיבה הקטנה שמקבלת הקאוו"ע מהטחינה נקרא שינוי:

* אין כותשין הריפות - בשו"ע לא נזכר אלא לענין הריפות אבל בש"ס איתא אין עושין טיסני ופירש"י טיסני הוא שכותש החטים עד שנחלקים לארבע והוא טרחא גדולה ודייסא וחילקא אין טרחן מרובה כ"כ ע"ש בסוגיא דמוכח לכאורה דלרבא דאמר דאין עושין טיסני ואין כותשין במכתשת חדא היא ומה טעם קאמר מה טעם אין עושין טיסני משום דאין כותשין במכתשת וכדמוקי לה בש"ס דאארץ ישראל קאי שאסור בין בגדולה ובין בקטנה וא"כ לדידן דשרינן עכ"פ בקטנה גם טיסני מותר לעשות בקטנה אע"ג דהוא טורח גדול וכן מוכח מהרב המגיד עי"ש וכן משמע מהטור שכתב הריפות וכיו"ב משמע שכולל כל דברים הנכתשין וכ"כ במהר"ם שי"ף עי"ש אכן הרב המאירי כתב להדיא דדייסא וחילקא לדידן מותר לעשות בקטנה אבל טיסני אסור אף לדידן עי"ש ועיין בקיצור פסקי הרא"ש שדבריו מגומגמים קצת ועיין בעיטור ובמפרש שם וצ"ע:

* וכיון שאין אנו וכו' - עיין פר"ח שחולק אטור וכתב דמדברי כל הפוסקים מוכח דגם לדידן שייך האי דינא ושפיר בקיאינן בזה דכל שאין רגילים לכתוש בזה בשאר ימות השנה מפני קטנותה מקרי קטנה ומסיים וכן נראה להקל במילתא דרבנן עכ"ל [וכן הקשה הב"ח על האי דינא דאם דוכה החטים במכתשת של תבלין בודאי הוי שינוי ע"ש] וכן היש"ש בחיבורו לא העתיק להא דהטור ולפי דבריהם במדינתנו שיש לזה כלי מיוחד שקורין שטופ"ע שכותשין בה שעורים ובשום פעם אין דוכין בכלי אחר וא"כ כשידוך ביו"ט שלא במכתשת אלא בכלי אחר בודאי אין לך שינוי גדול מזה ואפשר היה לומר דבשעת הדחק כשלא היה לו פנאי מעיו"ט לזה יש להקל לכתוש שלא במכתשת וכנ"ל אכן יש להחמיר בזה מצד אחר לפי שמוכרח אח"כ לבוא למלאכה אחרת שאסורה מצד הדין כי ידוע שאחר כתישת השעורים מנהג מדינתנו כשכותשין שעורים שיש עליהן פסולת הרבה שנותנין אותן בעריבה וזורין ממנה הפסולת כדרך זרייה ממש וזה אסור כדמוכח לקמן בסימן תק"י ס"א עי"ש:

* משום דאין טחינה באוכלין - עיין מ"ב לענין ברירת פירורי מצה והוא ממ"א בשם מהרי"ל וכן הביא הט"ז דברי מהרי"ל אלו בסימן תצ"ה והנה הד"מ דחה לזה דהא קי"ל לקמן בסימן תק"י דביו"ט בורר כדרכו והנה המפרשים הנ"ל תירצו כ"א לפי דרכו הט"ז תירץ דבאמת גם בסימן תק"י לא התירו ברירה אלא לסעודה שצריך ובאופן שגם בשבת מותר עי"ש בסימן תק"י אכן רוב האחרונים דחו שם דבריו והמ"א כתב לתלות עניננו בהא דסימן תק"ו ס"ב בהג"ה דיש מחמירין שם לברור ביד צרור וקיסם ובאמת אינו מיושב כלל דגם על הא דסימן תק"ו קשה מההיא דסימן תק"י הנ"ל וכבר העירו ע"ז כמה אחרונים עיין מאמ"ר ונהר שלום ובית מאיר ומוכרחים אנו לתרץ דדוקא שם גבי קטניות התירו ומשום דאין דרך לברור לימים הרבה משא"כ בשארי תבואה וקמחים הדרך להכינם לימים הרבה וכן הביא הגר"ז בשם השיטה מקובצת לחלק אכן תירוץ זה לא שייכא לנידון דידן דברירת פירורי מצות לכאורה ביותר אין מכינים לימים הרבה מבקטניות וא"כ למה אסרם המהרי"ל וצ"ע איברא דבח"א כתב טעם להמחמירין בנפל צרור או קיסם ליטלו ביד משום דדרך הוא כן ליטלו ביד וא"כ דרך ברירתו כן הוא וכתב עוד שם דפירור מצה בקמח ג"כ דינו כצרור וקיסם עי"ש וטעמו דגם בזה הדרך ליטלו אף ביד ולפ"ז ניחא הכל ומ"מ צ"ע:

ביאור הלכה סימן תקה

===================

* שהיא עומדת לאכילה - עיין מ"ב מש"כ דבמקום מניעת שמחת יו"ט יש לסמוך להקל אף מבהמה העומדת לחליבה ועיין בשעה"צ מש"כ בזה ועוד דלדעת הרמב"ם בחולב לאוכלין אף בשבת הוא רק מדרבנן משום דאין דרך פריקה בכך ומלבד כל זה עצם דין איסור חליבה ביו"ט אף שלא לתוך אוכלין אם הוא לצורך אותו היום לכמה פוסקים אין בו איסור דאורייתא משום דאוכל נפש הוא ולא מיבעי להרמב"ם דדישה עצמה ביו"ט ג"כ אינו מן התורה ואפילו לשיטת הרמב"ן והרשב"א דס"ל דהוא מן התורה מ"מ בחולב ליו"ט ס"ל להרמב"ן בחידושיו דהוא מדרבנן דהוא מדברים שמלאכתו ליומו דהתירה התורה באוכל נפש דאם יחליב מעיו"ט יתקלקל וכמו אפיה ובישול ודבריו מבוארין בסוגיא דשבת דף צ"ה דמבואר שם דלר"א בהזיד ביו"ט לוקה ומפרש הרמב"ן דלא קאי אחולב ומחבץ ומגבן אלא אמכבד ומרבץ ורודה חלות דבש לחודא וכן הביא הריב"ש בשמו וכן בשם תוספי הרא"ש בשם ר"ח דס"ל ג"כ דהוא מדרבנן (ורק להריב"ש בעצמו נראה דלא ברירא ליה דבר זה עי"ש) וכן מבואר בתשובה לרב האי גאון וכן בתוספות בשבת שם בד"ה הרודה בסופו ותימא לר"י וכו' מבואר דס"ל גם כן דכולהו מדרבנן הוא אלא דעדיין צריך ביאור דסוגיא מפורשת היא ביבמות קי"ד דמותר לגונח לינק חלב ביו"ט משום דיו"ט דאיסור לאו לא גזרו רבנן הרי מבואר דלחלוב כדרכו איסור לאו הוא אכן מצאתי ברמב"ן במלחמות בפרק חבית שהעיר מזה לדברי הגאונים וכתב דהם יפרשו דאיסור לאו היינו על כלל מלאכות יו"ט האסורות ולא על מלאכה זו עצמה אבל רש"י פירש שם כפשטיה ומשמע דס"ל דחולב כדרכו הוא דאורייתא משום מפרק וכן בעבודת הקודש להרשב"א (והביאו הגר"א בסימן תצ"ה) מבואר דהוא דאורייתא (ודלא כמו שכתב בחידושיו) ומ"מ כיון דעיקר האיסור לכמה פוסקים הוא דרבנן אין בידינו למחות ביד המקילין בחולב לאוכלין אף מבהמה חולבת במקום מניעת שמחת יו"ט ומ"מ אם אפשר זה ע"י עכו"ם בודאי טוב יותר:

ביאור הלכה סימן תקו

===================

* ולהוליכה לכהן - הרב יש"ש כתב דכפי שהוכיחו התוס' דלב"ש דאין מוליכין מתנות לכהן ה"ה אם בא לביתו שאסור ליתנו לו אא"כ ברגיל אצלו לאכול תדיר א"כ ה"ה אף לב"ה דמוליכין בכל מקום מ"מ היכא דגם ב"ה מודו דאין מוליכין כגון שמפסיק ר"ה או כרמלית ה"ה שיהא אסור ליתן לו אפילו כשבא לביתו אם לא שהוא רגיל אצלו תדיר והוא ע"פ מה שפירש בדברי התוס' שם בד"ה אין מוליכין ולפי"ז פירושו כן הוא גם בפסקי תוס' ובט"ז תמה עליו דאם מפסיק ר"ה או כרמלית מאי הוי הרי הוא אוכל נפש דאדם ובא"ר מיישב זה עיי"ש ודבריו אינם מובנים כלל והעיקר הוא דיש"ש קאי על שבת וכ"כ במאמר מרדכי והוא פשוט מיהו בעיקר הדין עיין במהרש"א ובמהר"ם ובמהר"ם שיף ובפר"ח שהביאו דברי הר"ש פ"ד דדמאי שכתב להדיא דקאי המשנה אליבא דמאן דאסר בתרומה לכו"ע אבל לפי מה דפסקינן כר' יוסי דברייתא דלב"ה אפילו בתרומה מוליכין לביתו של כהן ואין חוששין שמא תרם היום [ואיברא דמהרש"א ומהר"ם לא עמדו על כוונת רש"ל ותמהו עליו וגרם להם שלא ראו ביש"ש שמבאר דבריו אמקום שאין מוליכין לכו"ע] וא"כ מנין לנו לחלק כלל חילוקים אלו וע"כ אפילו אין רשאי להוליך עכ"פ יכול לבא לביתו ולאכול וכן הסכים במאמר מרדכי להקל וגם הסברא דיסברו שתרם ביו"ט לא שייך בחלה דמותר לכו"ע להרים היכא שלש ביו"ט. איברא דבא"ר כתב דמדברי הרמב"ם שהעתיק האי דינא בפכ"ג דשבת מוכח דס"ל דמתני' הוא אליבא דהלכתא ודלא כר' שמשון עיי"ש אבל באמת המעיין היטב יראה שבחיבורו לא פירש כלל משנה זו כפי פי' הירושלמי וכפי שהעתיק בפירוש המשנה דלא יטלם הוא כמו לא יתנם וראיה שבחיבורו העתיק לשון המשנה לא יטלם ונראה שפירש המשנה כפשטיה דלא יטלם ר"ל שאינו רשאי להזיז ממקומו ודין זה הוא דוקא בשלא הפריש מעיו"ט אלא שקרא לה שם ולהכי גזרו חכמים שלא יזוז הוא בעצמו דהוי כמו שמגביה תרומות בשבת דאסור אלא שכהנים באים ונוטלים ואוכלים דלדידהו ליכא איסורא דהא באמת הוא כמופרש מעיו"ט עיי"ש בחיבורו שמוכח כפירושנו ולפי"ז בשהפריש בידיו לא מצינו כלל דלא יהא רשאי ליטלם ואח"כ מצאתי בפירוש הגר"א שם שמפרש בהדיא דלש"ס דילן אין הפירוש כבירושלמי אלא דלא יפריש וכפי מה שכתבנו. ולפי מה שכתבנו היה נראה לי להסביר בביצה ל"ז בתירוצו דרב יוסף לא נצרכה אלא ליתנה לכהן בו ביום (עיין שם פירש"י ודחוק מאוד) ולולי דבריו היה נראה לענ"ד דרב יוסף מתרץ אקושיא דקמקשה פשיטא ור"ל דהא מתקן הוא וכבר שמענו בשבת ל"ג דאפילו בספק חשיכה אין מעשרין בשבת וה"ה ביו"ט וכ"ש ביו"ט גופא וע"ז מתרץ דהמשנה איירי דכבר קרא לה שם וממילא מותר הבעה"ב לאכול עי"ז דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר והאי דהוא מגביה הוא רק כדי ליתנה לכהן בו ביום והו"א דבזה שרי שבאמת הלא התבואה כבר מתוקנת היא קמ"ל דאסור וכנ"ל במשנה דדמאי דעשו רבנן כאלו עדיין טבול ולא יפריש והא דקאמר הגמרא וה"מ דטבילי מאתמול ר"ל שהיה טבול מאתמול וקרי לה טבול משום שבאמת אתמול היה טבול (ורק שקרא לה שם) והיה יכול להפריש ממנה ולאפוקי אם נעשה טבול היום כגון עיסה שלישתה היה ביו"ט גופא מותר להפריש:

* ולמחר מפריש - עיין מ"ב מש"כ לענין ערב פסח שחל בשבת דלא יוכל לעשות עצה זו והוא ממ"א שכתב וז"ל דהא יצטרך לבער החמץ וא"כ נמצא אוכל טבלים למפרע ומסיק המ"א דאין לו תקנה ובמ"ב העתקנו בשם הקרבן נתנאל ועוד אחרונים לסמוך בשעת הדחק על הפוסקים דפוסקים כרבה דחלת חו"ל אף שנלושה מעיו"ט מותר להפריש ביו"ט ולתתנה לכהן קטן או גדול שטבל לקריו ובספר קרבן נתנאל סיים עוד דאם אין לו כהן קטן יוכל להפריש פחות מכזית דאינו עובר עליו בב"י ויכפה עליו כלי עד מוצאי יו"ט וקשה דהלא תאסר בהנאה כשיגיע זמן איסור ואיך יפריש חלה מאיסורי הנאה וכן משמע בפשיטות פסחים דף לג תוד"ה תתן. וכן מבואר בצל"ח שם דבחמץ בפסח לדידן דקיי"ל דאסור בהנאה אין חל שום קדושה על התרומה והא דמחלקינן בין היתה שעת הכושר ללא היתה הוא רק אליבא דר' יוסי הגלילי דס"ל דאינו אסור בהנאה עיי"ש [וכ"כ בהגהות הרא"מ הנדפס בש"ס ווילנא ועיין עוד בחידושי רעק"א שם] וע"כ לא העתקתי דבריו אלו במ"ב. ומה שתלה המ"א דבריו משום דחייב לבער משום דאל"ה אף דאסור בהנאה בפסח ישהנו עד אחר הפסח ושוב אין אסור מה"ת ודברי הקרבן נתנאל א"א ליישב בזה דגם פחות מכזית חייב לבער מדרבנן עכ"פ בחוה"מ ואם כן אסור להשהותו עד אחר הפסח ובתוך הפסח הלא אסור בהנאה כנ"ל ואין חל ע"ז שם חלה וגם בקרבן נתנאל גופא כתב דישהנו רק עד מוצאי יו"ט כדין חמץ שנמצא בפסח עיי"ש והיינו עד חוה"מ:

* אלא מניחה עד הערב ושורפה - במשנה איתא ומניחה עד הערב ומשמע ג"כ דשורפה אז ועיין הגהות ר' ישעיה פיק שעמד ע"ז מהא דקיי"ל אין שורפין קדשים בלילה וא"כ לכאורה ה"ה לתרומה וחלה שנטמאו אמנם באמת גם ממשנה פ' במה מדליקין נמי משמע לכאורה ששורפין תרומה בלילה שהרי אמרה רק שאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט אבל בחול מדליקין וכדמבואר גם בש"ס שם והדלקה הוא מסתמא בלילה וא"כ אף בחול אין להדליק ומוכח דשורפין בלילה ומצאתי שכבר עמדו בזה הראשונים והביאו ירושלמי בזה עיין רמב"ן ורשב"א וריטב"א וחדושי הר"ן שם בדף כ"ד ע"ב ובמהר"ם חלאווה פסחים דף ג' ועיין גם בתוס' שבת כ"ד ע"ב בד"ה עד בוקר אלא דדברי הירושלמי אינם מובנים גם תלי לה שם במ"ד מילה שלא בזמנה נימול בלילה ואנן לא קיי"ל כהאי מ"ד וצ"ע שם בירושלמי ובדברי הראשונים הנ"ל:

ביאור הלכה סימן תקז

===================

* מרבה עליהם עצים מוכנים - עיין משנה ברורה דלהסיקן כדי ליהנות לאורן לכו"ע אסורים. כן הוא משמעות המפרשים עיין במג"א וא"ר ושארי אחרונים ולענ"ד צ"ע דאפשר דמאחר דסתם עצים להסקה עומדים לאפות בו פת או לבשל ולהנאה אחר הביעור התירו חכמים לערב ולבטל וממילא העצים מותרים הם כשאר עצים המוכנים ויכול להדליק אותם אפילו להאיר ומדברי הטור בסימן תרע"ז בשם מהר"ם אין ראיה דהתם על עיקר הנאת עצים קאמר דהוא לאפות בו פת משא"כ בפתילה שאינה עומדת רק להאיר. ולכאורה ראיה גמורה לזה שהרי משעה שנתערב מותר לו לטלטל אע"ג דלא הסיק עדיין בהם ועדיין לא מיקלי קלי וע"כ צ"ל דבשביל טעם זה כבר ניתר מעיקרו משעת התערובות וא"כ אפשר ה"ה לנידון דידן נמי מיהו לסברת חמד משה שנביא לקמן דלא התירו בעיקר דין זה רק מדוחק לא קשה מה שהקשינו וצ"ע:

* שלא יהיו עצי איסור נכרים - עיין במ"ב שיש חולקים אדין זה וכן אהא שהביאו הפוסקים דדוקא בנפל לתנור שהיו בו עצים מקודם. וכבר כתבנו בשעה"צ שהרשב"א גופיה רפיא הדבר בידו ובאמת מהרא"ש גבי לפידים בפ"ק דביצה סוף הלכה א' משמע דלא חש לזה כלל שהרי לפידים לא נתערבו מקודם וגם אם מערב אותם יהיו גם אח"כ נכרים ודברי הרא"ש נובעים בזה מדברי בעל התרומה. וכן מסוגיא דשבת ד' כ"ט מוכח לכאורה דליתא להאי כללא שהרי אמר בכלים שמסיקין שאסור להפוך בהם עד שמרבה עליהם ומבטלן אע"ג דמסתברא שיהיה ניכר הכלי גם אח"כ בין העצים ולסברא דדוקא שנפל בתנור שהיו בו עצים לא קשה מהך סוגיא דשאני הכא שעדיין הוא היתר וכמו שכתבנו במ"ב בשם מג"א אבל לענין מה שמצרכינן לערב עד שלא יהא ניכר מאי נ"מ אם היה היתר מתחלה סוף סוף אינו מתבטל לסברא זו וא"כ כי קמהפך באיסורא קמהפך ועיין ברשב"א שם שכתב ג"כ דלאו מתורת בטול קאתי דלא שייך בשניכר אלא משום שלא יהא נראה להדיא דמטלטל מוקצה עיי"ש ובביצה הביא הרשב"א דעה שניה וצ"ע ועיין בחמד משה שכתב סברא חדשה דאפשר כל עיקרו דהיתר זה דמרבה עליו ומבטלו אינו רק בנפל לתנור דאם לא נבטל אין לו מקום לאפות בו פתו שהרי התנור מלא מעצי מוקצה ובע"כ צריך לפנות המוקצה בשביל צורך אוכל נפש וא"כ מוטב שיבטל ויאפה הא בענין אחר ליכא כלל היתר זה וכעין זה כתב בנהר שלום דדוקא בתנור הא אם נתערב בשדה עם עצים של היתר לא נתיר לו לבטל וכן מצאתי למאירי כדברי נהר שלום אמנם מפוסקים לא מוכח כן שהרי למדו מזה לכל איסורי דרבנן לענין לבטל איסור לכתחלה עיין ביו"ד סימן צ"ט וכ"כ הגר"ז דאין לחלק בזה:

* אפילו ע"י ביטול ברוב - דע דסברא זו לאו לכו"ע היא ומטור גופא מוכח בתחלת דבריו דבכולהו מהני בטול ברוב אלא שאח"כ הביא דעת הר"ר יחיאל ועיין בב"ח שכתב ג"כ דמשאר פוסקים משמע דגם הכנה זו אינה אלא מדרבנן וכן תמה במאמר מרדכי שלא הביאו בזה שום פלוגתא וכן בחמד משה נוטה להקל גם בזה ע"י ביטול ברוב ועיין בביאור הגר"א ובבית מאיר. ועיין עוד במ"א שכתב דאם נתלשו ביו"ט לכו"ע אין אסור בשבת שלאחריו אלא מדרבנן דביו"ט עצמו נמי מותר להסיקן מדאורייתא אלא דרבנן אסרו משום גזירה דיעלה ויתלוש וא"כ מדאורייתא הרי הכינה יו"ט לעצמה ומסיים וא"כ אם צריך להסיק בשבת ע"פ האופנים המבוארים בסימן רע"ו דמותר על ידי עכו"ם מותר לבטל העצים ברוב היתר עי"ש ולא העתקנום במ"ב כי דחו דבריו הבגדי ישע והגר"ז כי א"צ כלל לביטול שהרי עצי היתר נמי מוקצים הם בשבת והתירו משום צורך וא"כ ה"ה עצים אלו:

* מותר להשכיב האש והאפר - עיין מש"כ במ"ב וכתבו המפרשים דהטיח והעפר שנפל מכותלי התנור אסור להשכיב שהרי הם מוקצה והוא לא לצורך שהרי הפת לא יתחרך ובאמת אף שמשמע כן מרא"ש וטור מ"מ אפשר דשארי פוסקים לא ס"ל כן שהרי רש"י והאו"ז והרא"ה והר"ן ומאירי פירשו דהאי אבל מכבשין אטיח ועפר קאי אלא דבאמת מרש"י אין הוכחה שהרי אוקמי מתניתין כרבנן דמכשירי או"נ אין דוחין יו"ט ופירש באבל מכבשין כדי שלא יגע בפת וישרפנו וכיון דהטיח יכול לשרוף שפיר מתיר דמוקצה לצורך אוכל נפש מותר לטלטל וגם להרא"ש מותר בכה"ג וכמו שמסיים המחבר אלא דהר"ן פירש ג"כ דאבל מכבשין אעפר קאי והוא כתב בחד לישנא לאוקמי מתניתין אפילו כר"י ומיירי שאפשר לאפות בלי גריפה דבזה אפילו ר"י מודה והיינו שלא יתחרך ג"כ [דאי שלא ישרף לגמרי אבל יתחרך על ידי נגיעת טיח הטיט בודאי לר' יהודה שרי וגם דא"כ לא אתי שפיר מה שכתב הר"ן דהא דמסיים הברייתא ואם א"א לאפות אא"כ גורפו מותר דהוא כר"י דלפ"ז האי א"א היינו שישרף לגמרי אם לא יגרוף ובאופן זה בודאי גם לרבנן שרי לפי מה שהעתיק הב"י בשם הפוסקים] וא"כ לפ"ז מה דמסיים אבל מכבשין אפילו באינו צריך לזה ג"כ מכבשין העפר וע"כ דלא ס"ל טעמא דמוקצה [וזהו כפי הנראה כונת הב"י ע"ש בדבריו אלא שדבריו מגומגמין שהוא כתב כן בשיטת רש"י ולרש"י אינו כן אלא להר"ן וכמו שביארנו]. ואפשר שטעם הר"ן וסייעתו דלא חשו למוקצה דס"ל דהתירו חכמים בכגון זה שאינו מטלטל לגמרי אלא מכבש וגם שהרי מיירי שמכבש לאחר שהסיק וטיח הטיט חם וס"ל דלא גרע זה מאפר חם שראוי לצלות בו ביצה וכיוצא וה"נ דכוותיה אם לא שהיה הטיח בתנור מאתמול בין השמשות שהיה צונן וחל עליו שם מוקצה דהוא עפר בעלמא ומיגו דאיתקצאי ביה"ש איתקצאי לכולי יומא. ודברי התוספות בדף כ"ח ע"ב בד"ה גריפת שכתבו ג"כ להקשות דהלא אסור משום מוקצה אין שייך לעניננו דלא הקשו זה אלא לפי מה שחידשו לפרש מימרא דר"ח אתנור חדש ומיירי שרוצה לפנות התנור קודם הסקה דבזה בודאי האבנים והטיט שנמצאו שם מוקצים משא"כ בעניננו:

* כיון שהיה מתחרך מותר לגורפו - עיין מ"ב והוא ממ"א וב"י בשם הרה"מ שהביא כן בשם הרשב"א וכן איתא לפנינו בעבוה"ק שלו. ומה שהעתקנו כגון שלא היה יודע מעיו"ט אף שבר"ן מפקפק בזה בשם בעל התוס' ראיתי בחידושי הרשב"א והמאירי העתיקו ג"כ פירש"י ומשמע דס"ל כוותיה. והנה הרב המגיד מסיים שם דהרמב"ם לא חילק בזה ומשמע דלהרמב"ם בכל גווני שרי ובאמת לכאורה דברי הרשב"א מבואר בסוגיא דף כ"ח ע"ב דאר"ח גריפת תנור באנו למחלוקת ר"י ורבנן וע"ש בפירש"י שפירש כמו שמפרש במתני' דף ל"ב ע"ב וגם במשנה דף ל"ב ע"ב מפרש רש"י בהא דר"ח בר יוסף דאם א"א לאפות וכו' דאתיא כר"י וא"כ ודאי דוקא בשלא היה אפשר מעיו"ט ככל מכשירי או"נ ועיין בלח"מ מה שתירץ ודוחק וראיתי להגאון ר' יהונתן בפירושו להלכות יום טוב שכתב דאפשר דלהרמב"ם האי מימרא דר"ח דגריפת התנור באנו לידי מחלוקת לא הוי כגריפת תנור דמתניתין דבמתניתין ליכא רק לתא דמוקצה ובזה אין חילוק כלל בין אפשר מעיו"ט או לא דבכל גווני שרי ובההיא דר"ח יפרש כפירוש התוס' דמיירי בתנור חדש שלא סילק עדיין הלבנים והטיט ובגריפה כזו הוא גומר את הכלי והוי כמכה בפטיש ובזה באנו להתיר רק מטעם מכשירי או"נ ולא שייך זה רק בשאי אפשר מאתמול עי"ש וכ"כ העולת שבת דהמחבר שלא חילק בזה הוא משום דאיהו מעתיק דברי הרא"ש והטור דמיירי בתנור ישן שנפל לתוכו טיח הטיט דליכא כאן רק איסור טלטול מוקצה ושמותר בשביל או"נ לא מפלגינן בזה בין אפשר מערב ללא אפשר דבכל גווני שרי [והוכיח כן מדברי התוס' בדף כ"ח ע"ב ד"ה גריפת שם אכן עיינתי שם היטב ואין דבריו מוכרחים]. ומ"מ לדינא אין להקל דידוע שיטת רש"י והר"ן והמאירי דמתניתין דדף ל"ב וכן הברייתא טעמם הכל משום דהוי תיקון מנא [וכן מוכח דעת הרמב"ן במלחמות בסוגיא דדף כ"ב דמעשה דביתהו דר' חייא דנפל לה אריחא משום תקון מנא הוא והלכה כר' יהודה ושלא כדעת הרא"ש דסובר דאין בזה רק משום טלטול מוקצה ומימרא דר"ח בדף כ"ח ע"ב הוא רק לענין תנור חדש כמו שכתבו התוס' שם] ותליא בפלוגתא דר"י ורבנן וממילא אין להקל אף לר"י כ"א בשלא היה אפשר לגרוף מעיו"ט או שלא ידע מזה מבע"י. ובאמת אפשר דגם הרמב"ם סובר כן דהטעם משום תיקון מנא ובזה ניחא מה שלא העתיק הדין דתנור חדש דס"ל דמימרא דר"ח בדף כ"ח ומשנה וברייתא דדף ל"ב הכל הוא ענין אחד ומה שלא הזכיר דדוקא בשלא היה אפשר לתקן מבע"י סמך בזה על מה שכתב בפ"א הלכה חי"ת עי"ש ובהגהות מיימוני:

* כך מותר לכבות לצורך או"נ - עיין בביאור הגר"א שכתב דזהו לגירסת רש"י וש"פ [ר"ל דגרסי בשבת קל"ד התם לא אפשר וכו' והרי"ף גריס שם התם (בבשרא אגומרי) ליכא כיבוי וכו'] אבל הרי"ף שם דגרס התם ליכא כיבוי אסור כיבוי לצורך או"נ [ומה דמותר בשר ע"ג גחלים עיין במ"א]. ובאמת כדבריו כתב ג"כ הר"ן והביאו ב"י בסי' תקי"א ע"ש אבל קשה דהא הרא"ש העתיק ג"כ גירסא זו בפ"ב דביצה סימן כ"ג ואפ"ה בפ"ד סימן ח' העתיק דכיבוי לצורך או"נ מותר אף לרבנן וצ"ע:

* והוא שרככו מאמש - עיין מש"כ במ"ב והנה דברי המחבר ראשיתם הם דברי הרמב"ם וסופם הם דברי רש"י ותימה שהרכיבם יחד ובאמת דברים נפרדים הם ומחולקים בפירוש דברי הש"ס וכמו שנבאר דאיתא בגמרא א"ל רבינא לרב אשי אמר לן רב אחא מן הוצל דמר שרקין ליה תנורא ביומא טבא (ופירש רש"י דהקושיא היא משום מגבל ביו"ט) א"ל אנן ארקתא דפרת סמכינן (ופירש"י שא"צ לגבל טיט ששפת פרת טיט מגובל הוא) וה"מ דצייריה מאתמול (פירש"י עשה בו סימן ונתקו לצד אחר) עי"ש ולפ"ז טיט שעל שפת הנהר הוא משום לתא דגיבול וצייריה מאתמול הוא משום הכנה והרמב"ם כפי הנראה פירש להיפך שהשאלה היתה בשביל טיט מוקצה וע"ז השיב לו דאנן ארקתא דפרת סמכינן והוי לן כמוכן ועומד וע"ז מסיימינן והוא דצייריה מאתמול ר"ל שגבלו דאל"ה מאי מהני לן במה שמוכן כיון שצריך לגבל ואם כן דברי המחבר שהעתיק שתי הסברות ביחד וכתב או עשה וכו' מוקשים מאוד ואפשר עוד לפרש בדוחק בדברי הרמב"ם שמפרש שפיר כפירוש רש"י דעל שפת הנהר הוא משום חששא דגיבול אלא דמ"מ איכא למיחש שמא אותו רגב טיט שהוא נוטל נתרכך היום וא"כ מאתמול היה מוקצה ולהכי מסיים הש"ס והוא דצייריה מאתמול והאי צייריה הוא כמו סייריה מאתמול ר"ל שהשגיח מאתמול על אותו רגב טיט שהיה מרוכך וכמו סייר נכסיה (דחולין ק"ח) וכן הוא הגירסא בהרב המגיד ובשב"ל הלכות יו"ט סימן ר"נ ולפ"ז אין הכונה שרככו אלא שרוככו במלאפום. וכ"ז בפירוש דברי הרמב"ם אבל דברי המחבר לא ניחא גם בפירוש זה שהרי אפילו נימא כן עכ"פ מחולק הרמב"ם עם רש"י שלרש"י צריך ליחד במעשה ולרמב"ם א"צ שום יחוד אלא צריך רק לראות אם לא נתגבל ביו"ט גופא והוא הרכיב שתי הסברות וצ"ע ולולא יראתי הייתי אומר שצ"ל ועשה בו סימן וכו' והיינו שחשש המחבר לצאת גם לדעת רש"י. וראיתי בעולת תמיד שמפרש או עשה בו סימן וכו' ר"ל ואפילו היה מגובל צריך לעשות בו סימן משום מוקצה עי"ש וגם לפי דבריו קשה מאי או דקאמר אם לא דנגרוס ועשה בו סימן וכו' ונפרש כפירושנו הנ"ל וצ"ע:

* ונתקו לצד אחר - עיין מ"ב מש"כ בשם מ"א. ובאמת כפי מה שכתבנו לעיל בבה"ל בפירוש דברי הרמב"ם גם כן מוכח הכי דהא איהו פי' ארקתא דפרת סמכינן משום מוקצה אלמא דאי רק סמיך בדעתו דיו לאפוקי ממוקצה אלא דקשה ע"ז דאפילו נימא דמחשבה מוציאה מידי מוקצה ולא בעינן מעשה וכמו דנקטינן לעיל סימן ש"ח ס"כ וכ"א מ"מ לא מהני זה לענין עפר וטיט שברחוב או על שפת הנהר דבודאי בטלים הם ע"ג קרקע שהרי קי"ל לעיל סימן ש"ח סל"ח וסימן תצ"ח סי"ז דמכניס אדם מלא קופתו עפר מבע"י ומייחד להם קרן זוית ומותר להשתמש לכל צרכיו בהם הרי דעכ"פ צריך לייחד להם מקום ובשבת דף נ' מבואר להדיא דדין זה הוא אליבא דמ"ד דמחשבה מוציאה מידי מוקצה דאלו למ"ד דמעשה מוציאה לא מהני במה שמיחד קרן זוית עד שיהיה מעשה מוכיח עי"ש ברש"י ומינה מוכח דאפילו למ"ד במחשבה סגי מ"מ צריך להכניס ולייחד מקום דאל"ה לא מיקרי מחשבה כלל וא"כ הא דאמרינן והוא דצייריה מאתמול לאו משום דהוא מחובר לקרקע אלא משום דצריך לסמן ולייחד הטיט שבדעתו להשתמש ממנו למחר ואם כן אפילו הטיט תלוש גם כן צריך לייחד עכ"פ במקום מיוחד לזה ולא במחשבה בעלמא ומזה ראיה לדעת הלבוש שכתב דאפילו לטיט שברחוב צריך מערב יו"ט לעשות סימן במקום שירצה ליקח ולנתקו לצד אחד כדי שיהא מוכן ממש עכ"ל:

* אבל לגבל טיט ביו"ט אסור - עיין ברא"ש דמוכח מיניה דאפילו כבר נתן עליו מים מבע"י אפ"ה אסור ביו"ט לגבלו. ועיין לעיל בסימן שכ"א בבה"ל ד"ה אין מגבלין שהוכחנו דבין לרבי ובין לר"י בר' יהודה יש בזה משום לישה:

* ומותר לגבל אפר - עיין ברא"ש דרצה לומר דהאי התירא דגיבול אפר אתיא רק אליבא דרבי [ואליבא דר"י בר' יהודה אסור בכל גווני] ומיירי שנתן עליו כבר מים מבע"י דנתינתו זהו גיבולו ולהכי שרי אבל מדסתם המחבר משמע דס"ל כיתר הפוסקים דשרי בכל גווני כ"כ העו"ש ופשוט:

ביאור הלכה סימן תקט

===================

* אותו - דע דשפוד שצולין בו בשר שהוא מכשירי אוכל נפש שנתקלקל ביו"ט [דאי מערב יום טוב היה לו לתקנו מבע"י ולכו"ע אסור] פליגי ביה ר' יהודה וחכמים אי מותר לתקנו וה"ה בכל מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותו מבע"י אי מותר לעשות ביו"ט וכמו שכתבתי במ"ב והנה המחבר העתיק בזה הסעיף לשון הרמב"ם [וכן בסעיף שאחריו] ודעתו כפי מה שביארו בב"י דהרמב"ם ס"ל כרבנן ולפ"ז אפילו נכפף הרבה ביום טוב או שנשבר ואינו יכול לצלות כלל בלי תיקון אפ"ה אסור לתקנו אבל דעת ההג"ה שהיא דעת הרא"ש והרשב"א והטור וסייעתו לפסוק כר' יהודה וע"כ כתב דוקא כשיו בלי תיקון אסור לתקנו משום דטרחא יתירא הוא אבל בנשבר ביו"ט שא"א להשתמש בו כך וה"ה בנכפף הרבה מותר לתקנו ביו"ט וא"כ יפלא לכאורה למה לא כתב הרב בלשון וי"א ואפשר משום שהמחבר סתם דבריו בשו"ע ולא ביאר בהדיא דעתו דבכל גווני אסור ודעת הרב היה בעצם הדין להקל כדעת הרא"ש וסייעתו לכן עשה דבריו בדרך פירוש. אח"כ מצאתי כל עיקרי דברי בספר עו"ש. ולדינא הסכימו כמה אחרונים [עיין בא"ר ובחידושי רע"א וש"א] דאין להקל לעשות מעשה אפילו לעצמו במה שכתב הרמ"א דיש לחוש לשיטת המאור והר"ן שהחמירו בנשבר השפוד או שנכפף הרבה עד שא"א לצלות בלי תיקון דס"ל דזהו תקון גמור אם יתקננו וכעושה כלי מחדש ביו"ט לצורך אוכל נפש דמיא דזהו אסור לכו"ע אפילו לר' יהודה. ועיין בביאור הגר"א שדעתו דלא כב"י אלא כדעת היש"ש דגם הרמב"ם ס"ל כר' יהודה דמכשירי או"נ שא"א לעשות מבע"י מותר לעשות ביו"ט דכן כתב בהדיא בפ"א הלכה חי"ת וע"כ לדידיה מה שאמרו שפוד שנרצף אסור לתקנו היינו כשנשבר או שנעקם הרבה ומשום דשויא מנא הוא וכמו שהעתיק הגר"א בסק"ה לדעת הרז"ה וכ"כ הא"ר:

* והוא הדין לכל המכשירין שא"א וכו' - עיין בביאור הגר"א שלדעת הרמב"ם דוקא בסכין שנפגמה הוא דאין מורין כן שלא יבוא לחדד במשחזת שלה אבל בשארי מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מבעוד יום הלכה ומורין כן ולכן לא הזכיר המחבר בסימן תצ"ה ס"א דאין מורין כן והוא ע"פ דעת הרמ"א:

ביאור הלכה סימן תקי

===================

* הבורר קטניות - מכאן קשה על האי מ"ד לעיל סימן תק"ו ס"ב בהג"ה דאסור ליטול צרור בידים והרי הכא מבואר דביו"ט בורר כדרכו וכבר רמז זה הט"ז שם וכן האריך להקשות שם המאמר מרדכי ונהר שלום וכן עמד ע"ז הגר"ז ובמשנה ברורה שם פירשתי טעם האי מ"ד משום דגבי צרור אפילו בחול דרך ליטלו שלא בכלי והוא מח"א עי"ש והגר"ז כתב לחלק דלא התירו חכמים בורר כדרכו אלא בקטניות שאין דרך להכין לימים רבים אבל לא חטין שדרכו להכין לימים רבים [וכן מצאתי קצת סמך לזה בביצה דף י"ג לחלק בין תבואה לקטניות עי"ש ברש"י ד"ה אבל קטניות שכתב דיש ב"א הרבה שאין חובטין אותן יחד אלא כדי קדירתן והרא"ה כתב שם וז"ל שאין דרך לתקנו כולן כאחד אלא כדי קדירתו עכ"ל וממילא פשוט דגם הברירה אינו אלא ליומו ולכאורה יש יחד אלא כדי קדירתן והרא"ה כתב שם וז"ל שאין דרך לתקנו כולן כאחד אלא כדי קדירתו עכ"ל וממילא פשוט דגם הברירה אינו אלא ליומו ולכאורה יש ראיה לזה גם מדברי הרמב"ם פ"א הלכה ז' שכשחשב שם גם בורר במלאכות שאסרו חכמים ביו"ט הזכיר שם חיטין ויש לדחות דכונתו שם ע"י כלי דאסור וכמו שפסק השו"ע אבל לא ביד ובקנון ובתמחוי וחטין דנקט לאו דוקא] וכתב שכן מבואר בשמ"ק ריש פרק אין צדין בשם הרמב"ן ולפ"ז בדגן יהיה אסור לברור אפילו ביד:

* אם רוצה לאכלו בו ביום - עיין מ"ב הטעם דכאופה ומבשל דמי כן הוא דעת מ"א וש"א בשם המ"מ דבורר הוא מהמלאכות המותרות ביו"ט לגמרי דלא כדעת הרשב"א. והנה הט"ז מצדד להלכה כדעת הרשב"א דדוקא לאלתר שרי אבל לא להניח דכיון שבשבת חייב חטאת אסור ביום טוב ותמהו עליו האחרונים [פמ"ג ובית מאיר ונהר שלום וש"א] דלפי מאי דקי"ל לעיל בסימן שי"ט דבשבת אם בורר פסולת מתוך אוכל אפי' לאלתר חייב א"כ ע"כ כיון שהתירו חכמים ביו"ט לברור פסולת מתוך אוכל הוא משום דאין שייך כלל בורר ביו"ט דהוא כאופה ומבשל וכדעת המ"מ [והרשב"א אפשר דאזיל לשיטתו דס"ל דגם בשבת אם בורר לאלתר אין חייב חטאת וכדמשמע בעבוה"ק] וא"כ אפילו להניח לבו ביום שרי אכן מה דהעיר דצריך לאסור מטעם דהיה אפשר לעשות מבעוד יום לכאורה הדין עמו בזה דהא כן מבואר ברמ"א סי' תצ"ה ס"ג לדעת היש מחמירין דאפילו באוכל נפש עצמו כל שאפשר לעשותו מבע"י אסור כ"א ע"י שינוי ואם כן בעניננו הא דמתירין פסולת מתוך אוכל דוקא כשלא היה יכול לברור מבע"י וכ"כ באמת החמד משה [אלא דכתב דלאלתר מותר בכל גווני כהט"ז וזה אינו מובן דבשבת פסולת מתוך אוכל אפי' לאלתר חייב] אכן מסתימת השו"ע והרמ"א משמע דיש להקל בעניננו בכל גווני והטעם אפשר לענ"ד לומר דכיון דע"י שינוי כתב שם הרמ"א שמותר וכאן דבלא"ה לא התירו אלא ע"י קנון ותמחוי י"ל דזה חשיב שינוי דכדרכו הוא דוקא ע"י נפה וכברה ואף דאין זה שינוי גמור דבשבת בפסולת מתוך אוכל חייב אף בזה מ"מ לענין יו"ט חשיב שינוי וכ"ש אם בורר ביד וכעין מה שכתב הר"ן ריש פרק א"צ גבי מלח עי"ש אח"כ מצאתי שכ"כ בס' נהר שלום ובס' שלחן עצי שטים וכן בעבוה"ק להרשב"א משמע גם כן דזה חשיב שלא כדרכו וכן מוכח ג"כ במאירי שכתב בענין זה דאפילו אפשר מבע"י שרי ודעתו מבואר בכמה מקומות בספרו דס"ל כדעת היש מחמירין הנ"ל דאף באוכל נפש אסור מדרבנן כל שאפשר מבעוד יום וע"כ כמו שכתבנו דזה חשיב שינוי. היוצא מדברינו דהנוהג להקל לברור קטניות פסולת מתוך אוכל אף שהיה אפשר מבעוד יום יש להם על מי לסמוך ואף בבורר להניח לסעודה אחרת [או בע"ש על שבת ועל ידי עירוב תבשילין] ומ"מ לכתחלה נכון בכגון זה שהיה אפשר לו מבעוד יום לברור האוכל מתוך הפסולת דזהו בודאי חשיב שינוי וכמדומה שכן נוהגין העולם:

* אין מסננין וכו' - עיין במ"ב מש"כ בשם המ"א דאם לא היה אפשר לסנן מבעוד יום מותר ביו"ט ומקורו מדברי התוס' בדף קל"ז ע"ב וכמו שהעתיק בעצמו בס"ד דזהו החילוק בין דין זה לשם דהתם מיירי כשא"א לעשות מעיו"ט ולכך מקילינן שם אף דהוא מלאכה גמורה וכאן בשאפשר אבל לפי דעת המחבר לעיל בסימן תצ"ה דסובר דבאוכל נפש עצמו אין לחלק ואפילו באפשר שרי א"כ ע"כ מה דאסרינן לסנן החרדל היינו משום דדרך לעשותו לימים הרבה ולכו"ע אסור וכמש"כ הר"ן גבי מיתוק החרדל וה"ה בסינון שלו וסינון השמרים דמותר בס"ד אף דמלאכה גמורה היא משום דעושה אותה ליומו לשתות והוי בכלל מלאכת אוכל נפש המותרות וא"כ אין חילוק כלל בין אפשר לאי אפשר דבסינון החרדל בכל גווני אסור משום דדרך לעשותו לימים הרבה ובשמרים בכל גווני שרי אלא דלדעת היש מחמירין לעיל בסימן תצ"ה יש להחמיר גבי שמרים אם אפשר לעשותו מבעוד יום אבל בסינון חרדל אין להקל אף באי אפשר אם לא ע"י שינוי וכנ"ל שם:

* אבל בשל מתכות מותר - עיין במ"ב מש"כ בשם המ"א ולענ"ד יש לעיין בזה טובא דלפמש"כ הרה"מ בפי"ב מהלכות שבת בשם הרמב"ן דמשום הכי התירו בחרדל למתק בגחלת של מתכות משום דחרדל אינו מצרף משמע מזה דבמים או משקה אין להקל ואפילו לפי הסברא שהביא שם המ"מ לדעת הרמב"ם דהיכא דאינו מתכוין לעשות כלי לית ביה משום מצרף אף דהוי פ"ר זה אינו שייך רק בגחלת דהיכא דאינו מכוין אין בו תיקון כלי כלל אבל במיחם שהוא כלי לא שייך זה עיין בפמ"ג סימן שי"ח בשם הלחם משנה וכ"כ בלבושי שרד שם ואם כן ה"נ בשפוד שהוא כלי לדעת הפוסקים דצירוף הוא דאורייתא אין להקל דהוי פ"ר:

* מותר ליתן בה שמרים לסננן - אף דהוי מלאכה גמורה דבשבת חייב חטאת ע"ז כדאיתא בש"ס ביו"ט מותר משום דהוי אוכל נפש ואף דלעיל אסור בורר ע"י נפה וכברה התם משום דע"י כלים אלו דרך לעשות לימים הרבה והוי כעין קצירה וטחינה אבל כאן אף שהוא על ידי כלי דרך לעשותה לפי שעה:

* את הירק - עיין מ"ב וכתב הפמ"ג אבל לחתוך ירק דק דק שרי ביום טוב [ור"ל אף דבשבת אסור וכדלעיל בסימן שכ"א סי"ב] כטחינת תבלין הא בכלי שלהם כעין סכין קבוע בדף עץ (שקורין ברוסיא שעטקוואניצע) יש לומר אסור שדרך לעשות לימים הרבה עכ"ל:

* אפילו שלא לצורך וכו' - דמוכח שלצורך יו"ט הביאם. הנה המחבר התחיל בלשון הרמב"ם ומסיים בלשון הטור והטור כתב דבריו ע"פ פרש"י דמיירי אפילו בעושה כ"ז לצורך סעודה ואפ"ה בעינן שיהיה מוכח. וכן כתב במאירי ובעבוה"ק ומלשון הרמב"ם משמע לכאורה דכ"ז מיירי בעושה שלא לצורך אוכל נפש אבל באמת קשה מאד לומר שהרמב"ם יחלוק על כל הפוסקים בזה ויתיר בלי שום שינוי היכי דהוא לצורך יו"ט וגם בגמרא קאמר הני נשיא דמיילין חצבייהו וכו' מוכח להדיא דאף במשא שהוא לצורך יו"ט ג"כ הכי הוא. ואולי דכונת הרמב"ם נמי לאסור אף שעושה לצורך יו"ט ומש"כ אע"פ שהותרה וכו' הכי פירושא דאף ע"פ שהקילו כ"כ בהוצאה אף שלא לצורך כלל מ"מ באופן המשא החמירו דצריך לשנות לעולם שלא כמעשהו בחול ואף אם נושא לצורך יו"ט. וכ"ז שכתבנו הוא רק ליישב דעת הרמב"ם עצמו אבל מה שסיים המחבר דמוכח שהוא לצורך יו"ט הביאם אין זה מדויק לדעת הרמב"ם דלדידיה אפילו שלא לצורך יו"ט כלל ג"כ מותר (ורק אם עושה שינוי בנשיאתו ובלא יכוין בנשיאתו להכין זה לצורך מחר) וכמובא דעתו בסימן תקי"ח ע"ש בב"י והגר"א וצ"ע:

ביאור הלכה סימן תקיא

====================

* להחם ביום טוב מים לרחוץ וכו' - ומוכח בגמרא דלרחוץ ידיו ורגליו מותר אפי' אם חימם המים כדי לרחוץ כל גופו דעשה איסור בזה מ"מ לא קנסוהו על רחיצת פניו ידיו ורגליו מהם [כן מוכח שם בדף ל"ט ע"ב בקושית הגמרא דקאמר שם לימא תנן סתמא כב"ש וכו' ע"ש]:

* ידיו - המחבר שינה מלשון המשנה ביצה כ"א דתנן חמין לרגליו והוא כתב ידיו ובעו"ש כתב דצ"ל ידיו ורגליו ובבגדי ישע כתב דצ"ל פניו ידיו ורגליו ונראה להם שהוא ט"ס ובאמת כן הוא מבואר בתוס' שם ידיו ורגליו וכ"מ בסוגיא דשבת דפניו ידיו ורגליו שרי כמש"כ הגר"א וכן מבואר להדיא ברמב"ם וכן ברש"י [שבת ל"ט ע"ב ד"ה והא תניא] וכן במאירי ביצה בסוגין דפניו ידיו ורגליו שרי. ומ"מ יש לעיין אולי דבימינו אין רחיצת רגליו שוה לכל נפש ונשנה זה רק בימיהם שהיו הולכין הרבה יחף בלי מנעלים ודומה רגליו לשאר איברי הגוף אכן לפי מה שנכתוב לקמן בשם הרא"ש והרשב"א דמקצת שאר איברי הגוף דומה לפניו ידיו ורגליו דמותר בודאי אין להחמיר בזה:

* אבל לא כל גופו - עיין מ"ב דחוץ מפניו ידיו ורגליו חשיב אינו שוה לכל נפש כן מבואר בתוס' ומרדכי ובחינוך מצוה רצ"ח דרק פניו ידיו ורגליו הוא שוה לכל נפש אבל כל גופו אינו אלא למעונגין והוי מלאכה דאורייתא בחימום עבורם וכמו שהעתיקו אחרונים כאן ולכאורה לפ"ז ה"ה אף לאבר אחד חוץ מפניו ידיו ורגליו אסור וכן מוכח במאירי שכתב הטעם דזה הוא הרגילות כמו שאמרו רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו לכבוד קונו וכן משמע קצת בחינוך הנ"ל אלמא דדוקא אלו שרי ובחמד משה ראיתי שהעתיק דכל שאינו רוחץ רוב גופו שרי והעתיק זה מסימן שכ"ו לענין שבת במים שהוחמו מע"ש שכתוב שם נמי דפניו ידיו ורגליו שרי ולא כל גופו וכתב שם הרמ"א דגם שאר איברים שרי כל שאינו רוחץ רוב גופו ולכאורה אינו דומה לשם דשם המים כבר הוחמו מע"ש ורק איסור גזירת רחיצה נגעו בו וס"ל להרמ"א דכל שאינו רוחץ כל גופו אין ע"ז שם רחיצה משא"כ כאן דמיחם חמין ביו"ט שאינו מותר מלאכה ביו"ט אלא לדבר השוה לכ"נ ואמרינן דלפניו ידיו ורגליו שרי דדבר זה שוה לכל נפש ולא כל גופו ומאי נ"מ אם יחם לצורך כל גופו ממש או הרבה איברים מגופו כל מה שרוחץ חוץ מפניו ידיו ורגליו לכאורה אינו שוה לכל נפש הוא. ואף להרמב"ם וסמ"ג והגאונים דלדידהו אין בו איסור דאורייתא רק משום גזירה מ"מ כיון שלא נזכר בגמרא להקל אלא פניו ידיו ורגליו [שהוא דבר הרגיל] משמע לכאורה דשארי אברים אסור דאל"ה היה להם לכלול דכל שאינו רוחץ כל גופו או רובו מותר והכל בכלל [וגם דין דסימן שכ"ו אינו פשוט כ"כ לפ"ז] אלא דראיתי דמקור הדין דרמ"א דסימן שכ"ו נובע הוא מהרא"ש הלכות מקואות בסופו הביאו הב"י שם ומדבריו מוכח דה"ה בעניננו דס"ל דלרגליו לאו דוקא דה"ה לשארי איברים אבל מ"מ לדינא בעניננו לא הגיה הרמ"א בזה ומשמע לכאורה דלא נראה לו להקל כדעתו אלא שם לענין רחיצה דהוא דרבנן לכו"ע אבל לא להחם חמין שהוא דאורייתא לכמה פוסקים ובמאירי הלא מוכח להדיא דאסור והוא חולק להדיא גם על הדין דשכ"ו דכתב שם להדיא בשבת דאף אבר אחד חוץ פניו ידיו ורגליו אסור וכ"נ גם דעת רש"י שם גבי מיחם אלונטית בפשוטו והב"י הרגיש בזה ודוחק לפרשו עי"ש ומכל זה נראה לכאורה דבעניננו שיש בו חשש איסור דאורייתא עכ"פ אין להקל אלא דביו"ד סי' קצ"ט העתיק המחבר דינו דהרא"ש להלכה אלא שהעתיקו בשינוי קצת שלא כתב דמותרת להחם קיתון לרחוץ בית הסתרים כמו שכתב הרא"ש [לשיטתו דרגליו לאו דוקא] אלא כתב דמותרת לרחוץ בית הסתרים במעט מים שהוחמו אפילו ביו"ט ואולי בכונה שינה לשונו אכן לדינא בש"ך שם הביא בשם המ"ב דחולק על הרא"ש ודעתו נמי דאולי רק לפניו ידיו ורגליו התירו עי"ש [וגוף הספר אינו בידי] ואף להמחבר אין לדמות רחיצת רשות לרחיצת בית הסתרים דאולי סמך המחבר על הרא"ש רק התם דהוא לצורך טבילת מצוה אמנם אח"כ מצאתי בחידושי הרשב"א בשבת דדעתו נמי דפניו ידיו ורגליו לאו דוקא דה"ה שאר איברים כל שהוא רק מקצת גופו שרי וכהרא"ש ועיין בשע"ת במה שכתב בשם מחזיק ברכה להקל וכן משמע דעת הנו"ב במ"ת סימן כ"ה בסופו עי"ש:

* אין עושין מוגמר וכו' - ולענין שתיית טיטו"ן ביו"ט יש דעות בפוסקים והובאו באחרונים יש מהן שאוסרין [הכנה"ג והמ"א בסימן תקי"ד והקרבן נתנאל בפ"ב דביצה והח"א] משום דהבערה זו אינו שוה בכל נפש כמו מוגמר וגם דמצוי בו כיבוי כשמדליק ע"י נייר או גחלת ומשליכם כדרכו בחול והרבה מקילין [דרכי נועם המובא בבה"ט ושלחן עצי שטים והברכי יוסף ועיין בשע"ת שהביא עוד ועיקר טעם כולם משום דעכשיו שהרבה רגילין בזה נעשה שוה בכל נפש] ורק שצריך ליזהר מכיבוי וכמו שכתב בשע"ת ובפ"ת דהיינו שלא להבעיר מנייר ורק משלהבת וגם מגחלת מותר דהיינו לקחת גחלת בוערת ומיד שהדליק הטיטו"ן ישליכנו בחזרה על האש בענין שלא יהיה כיבוי כלל וגם שלא לכסות במכסה (דעקעל) שאינו מנוקב ושלא להרבות עוד טיטו"ן בעוד שהתחתון בוער וגם בציגארין רגילין בחול להסיר הנשרף באצבע או לדוחפו בקיר יש ליזהר בזה ביו"ט דיש בו משום כיבוי. עוד כתב בשע"ת דיש שנהגו להחמיר ביו"ט ראשון ובשני י"ט של ר"ה ולהקל ביו"ט שני וכן נוהגין לעשות ומ"מ הנוהגין להקל אף ביו"ט ראשון אין למחות בידן ורק שיזהרו בענין כיבוי וכנ"ל וכ"ז דוקא באותן מקומות שהעולם רגילין בזה והוא דבר השוה בכל נפש דאל"ה מדינא אסור. ואפילו במקומות שרגילין הכל בזה ואז אין איסור מצד ההבערה עכ"פ יש להזהר ולהזהיר להעם שיהיו זהירין מחשש כיבוי וכנ"ל:

ביאור הלכה סימן תקיב

====================

* אין מבשלים לצורך עכו"ם וכו' - עיין מ"ב מש"כ משום דכתיב יעשה לכם וכו'. והנה בסימן תקי"ח כתבנו דאף לענין אפיה ובישול ג"כ אמרינן מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אכן בעינן שיהיה צורך היום קצת ולצורך עו"ג לא מקרי כלל צורך היום וכדמוכח מתוס' כתובות דף ז' ויש בזה איסור תורה ואף לשיטת הסוברים שם בב"י דמה"ת מותר אף שלא לצורך כלל עכ"פ מדרבנן אסור כמו שמוכח במסקנת ב"י שם ועוד נוכל לומר דלצורך עו"ג כיון שגילתה התורה לכם ולא לעו"ג גרע טפי ולכו"ע יש בזה איסור דאורייתא וכן מוכח מהרמב"ם בהלכה י"ג שס"ל דיש בזה איסור תורה ולכאורה מוכח שם בהלכה ט"ו דס"ל דלאו גמור ג"כ יש בזה דאמרינן אהדריה לאיסורא קמא מדכתב שם דאינו לוקה מטעם הואיל ומשמע היכי דליכא טעם זה כגון שבישל סמוך לחשיכה או טריפה לוקה ג"כ אכן מסוגיא דביצה דף י"ב לענין שוחט עולת נדבה דאמר שם דאינו לוקה מטעם מתוך אף דשם ג"כ נדרש לכם ולא לגבוה וע"כ כמש"כ התוס' שם דמטעם מתוך ממעט מלקות ומחמת המיעוט דלכם יש בזה איסור עשה עכ"פ וה"נ בעניננו לדעת הרמב"ם דהותר שלא לצורך כלל אין בזה כ"א איסור עשה [ועיין בלח"מ הלכה ט"ו שהוכיח ג"כ דלהרמב"ם יש בזה איסור דאורייתא וסוף דבריו שם לכאורה נסתר מדברי התוס' הנ"ל] ומה שהוצרך הרמב"ם במבשל לצורך עכו"ם לטעם הואיל אף דבלא"ה אינו כ"א איסור עשה י"ל דמשום אינך נקט כן שכלל שם המבשל לצורך חול עי"ש והעתיק הרמב"ם בזה לשון הגמרא אליבא דרבה (פסחים דף מו) ולכאורה ה"ה בהוצאה לצורך עכו"ם ג"כ הרמב"ם מודה לשארי פוסקים דיש בזה עכ"פ איסור עשה מקרא דלכם וגרע מהוצאה שלא לצורך כלל וכמו לענין בישול ואפיה וכנ"ל וכן מצאתי אח"כ בשמ"ק שכתב דאף לדעת רש"י [וכן לדעת הרמב"ם העומד בשיטתו] דס"ל לענין הוצאה דאמרינן מתוך והותרה לגמרי אף שלא לצורך כלל מ"מ לצורך עו"ג גלתה לן התורה מקרא דלכם דגרע טפי ואסור מן התורה עי"ש אכן מלשון הה"מ משמע דשאני הוצאה מאפיה ובישול ולהרמב"ם דס"ל דהוצאה שלא לצורך כלל נמי מותר ה"ה דמותר לצורך בהמה וה"ה דלפ"ז מותר נמי ג"כ לצורך עו"ג אף שאינו לצורך היום כלל דמחד קרא דלכם נדרוש לתרווייהו והעתיקו הגר"א וכתב דמשום זה השמיט המחבר דין זה דהרמ"א אבל קשה הלא לקמן בסימן תקי"ח ס"ב סתם המחבר לאיסור הוצאה לצורך עו"ג ואפשר דלענין בהמה דנמצאו ראשונים שפסקו כר"ע דמותר מלאכה לצורך בהמה לכן לא רצה המחבר להחמיר לענין הוצאה וסמך בזה על דעת הה"מ שמיקל בזה לדעת הרמב"ם אבל הרמ"א שסתם בסימן תקי"ח אף לענין הוצאה דוקא כשצריך לו קצת וכשיטת המחמירין שם סתם בעניננו ג"כ להחמיר:

* אסור להזמינו וכו' - ממה שהביא בשמ"ק בשם הרשב"א משמע דס"ל דאפילו יהיה לו עי"ז איבה אסור וכ"כ הפמ"ג במשב"ז אם לא שהענין נוגע לבטול שמחת יו"ט יש להקל להזמינו לאכול ממה שהכין לעצמו:

* ומותר להרבות בשביל עבדו וכו' - עיין מ"ב שהטעם משום דחד טרחא הוא וכדלעיל בסימן תק"ג ולשאר עכו"ם אסור משום שמא ירבה בקדרה אחרת כן ביארו הרבה אחרונים וכדמוכח מד"מ שדעתו דהמרדכי פליג על ראבי"ה וס"ל דבקדרה אחת אפילו א"א לפייסינהו בד"א מותר אכן בספר בית מאיר וכן בא"ר מצדדים דהמרדכי לא פליג אראבי"ה אלא מפרש דבריו דאפילו אפשר לפייסינהו בד"א אינו מותר כ"א באותה קדרה (ע"ש באורך בבית מאיר) ובעבודת הקודש להרשב"א משמע ג"כ כשיטה זו עי"ש אכן מבואר מדבריהם דבעבדים ושפחות מסתמא אפשר לפייסינהו בד"א וא"כ לדינא אין נ"מ כ"כ אמנם לענין בהמה דעת הא"ר בסוף הסימן דיש להקל בקדרה אחת כשמבשל בשביל עצמו להרבות גם בשבילה אף כשאין לו במה לפייסה בד"א דבלא"ה יש כמה ראשונים דסברי דהלכה כר"ע ולא אימעט מלכם אלא עובד גלולים ע"ש:

ביאור הלכה סימן תקיד

====================

* או כדי לשמש - עיין מ"ב דאפילו אין לו עצה כדי לפנות הנר למקום אחר ג"כ אסור כן מבואר בש"ס וברמב"ם ואף הרמ"א דכתב להקל גבי קדירה ובית אם אין לו מקום אחר ובזה לא חלק ש"מ דמודי בזה לאסור בכל גווני אכן הט"ז האריך בזה ודעתו דבעצם ההלכה גם בזה מותר לכבות אם אין לו עצה אחרת ורק שאין מורין כן לאחרים ומיהו מדברי האחרונים [הא"ר ונהר שלום והגר"ז וח"א] מוכח דלא סמכו עליו להקל בזה ורק ביו"ט שני של גליות דעת הפר"ח וא"ר להקל בזה משום דיש לסמוך על המתירין ביו"ט שני רשב"א ור"ן כדלקמיה ובקרבן נתנאל מצדד להחמיר אף ביו"ט שני וכן דעת הח"א אם לא כשיצרו מתגבר עליו או ליל טבילה אז יש לסמוך על המתירין ביו"ט שני לכבות ואם יכול להדביק הנרות לעשותן כאבוקה כדי שידלק מהר לא יכבה וכן יוכל להעמיד הנר במים וכשיגיע שם ממילא יכבה כ"ז יש להתיר ביו"ט שני לצורך תה"מ עיי"ש עוד ועיין מה שכתבנו לקמיה:

* אבל אם יש לו בית אחר וכו' - עיין בב"י שהביא דעת המרדכי בשם רבינו אלחנן דמיקל כשלא יהיה לו בית אחר לדור בו ביו"ט ולפי הנראה לא סמך עליו רמ"א להקל בזה דס"ל דזהו רחוק מעניני אוכל נפש:

* אסור לכבות וכו' - עיין בפר"ח בסי' תצ"ו שמכריע כדעת הרשב"א והר"ן דכי היכי דלכחול עינא שרי ביו"ט שני ה"ה לענין לכבות הדליקה או לכבות הנר מפני תה"מ דמותר עי"ש ובספר קרבן נתנאל הביא דבריו וחלק עליו עי"ש ובאמת הב"י בסימן תצ"ו הביא ג"כ שם דברי הר"ן המיקל בזה וכתב דהטור וכן שאר הפוסקים חולקין עליו וכ"כ שם בדרכי משה הארוך וגם היש"ש בסימן ל"א האריך להשיג על דברי הר"ן בזה באות ל"א ע"ש [ומה שכתב באות ל' א"ל ביום טוב שני צ"ל אפילו ביו"ט שני] ומצאתי להמאירי בחידושיו שהביא דעות בזה ומכריע כדעת האוסרין ע"ש וגם הרשב"א אע"פ שהוא מהמקילין סיים דראוי לחוש ולאסור וע"כ בודאי מהנכון להחמיר בכל זה אם לא באופן שכתב הח"א וכמו שהעתקתיו למעלה:

* בנר אחר - אורחא דמלתא נקט וה"ה לאותו נר גופא וע"כ הלאמפי"ן שלנו בעת שמתמעט הנפט יש שנוהגין להתיר השרוי"ף ולהגביה אותו מעט עם הפתילה ושופכין לתוכו הנפט צריכין עכ"פ ליזהר שלא יוציאו לגמרי הפתילה מן הנפט דזהו בכלל מכבה ואסור אפילו לדעת הט"ז בסק"ד אלא יהיה תחוב קצה הפתילה במעט הנפט שיש שם בשולי הלאמפ דבאופן זה עכ"פ לדעת הט"ז שרי כמו שהעתקנוהו במ"ב וגם באופן זה אין היתר ברור כ"כ דיש חולקין על דין הט"ז כמו שכתבנו בשעה"צ אכן יש עוד אחרונים דקיימי בשיטתו וע"כ אין למחות ביד המקילין [ועיין בשעה"צ שדין הט"ז גופא שהעתקנוהו במ"ב יש סברא להקל בלאו טעמו וע"כ סתמנו אותו להקל במ"ב משא"כ בלאמפי"ן אין שייך סברא זו] דיש להם על מי לסמוך אבל להגביה את הפתילה לגמרי מן הנפט בודאי אסור כנ"ל ורק אם כלה הנפט לגמרי ולא נשאר רק לחות הפתילה אז אין איסור בהגבהתו כשהוא דלוק:

* מיד הוא מכבה - עיין מ"ב במש"כ אם אינו יכול לאחוז בפתילה וכו' הוא מהט"ז ויש שרוצים להורות מזה קולא בלאמפי"ן שלנו בעת הדלקה לעשות ביו"ט כמו בחול שדרך הוא להוציא הפתילה ולהדליקה ואח"כ להמשיך הפתילה לתוכה ע"י השרוי"ף הנעשה לזה ולהעמיד הזכוכית עליה ואח"כ מוציאה לחוץ וטעמם דאף שבעת המשכת הפתילה לתוכה מקטין האור והוא בכלל מכבה כיון שהוא לתועלת שעי"ז יוכל אח"כ להגדיל האור אבל באמת אינו כן כי הוא ממש דמי להדין שמובא בפנים ומה שאמרו שהוא לתועלת הלא אפשר לצמצם בתחלה להכניס לתוך המאשינקע את האור ולהדליק שם הפתילה ולא להוציא הפתילה לחוץ להדליקה ואח"כ להורידה ולהמשיכה למטה שזהו בכלל מכבה וכן נהגתי בעצמי ועיין שבת קל"ד דקמשני הגמרא התם לא אפשר הכא אפשר:

* ויכבה במהרה - עיין בא"ר ונהר שלום שמפקפקין על הרמ"א במה שהוסיף כדי שיבעיר הרבה ויכבה במהרה בזה לא נמצא בר"ן ובעבודת הקודש להרשב"א מבואר לאיסור אם מכוין בשביל לכבות ואינו מותר אלא אם מכוין שיאיר הרבה אף דממילא יכבה מהרה וכן הביא הא"ר בשם ספר המנהיג וכן הוכיחו מלשון הר"ן גופא דמיירי כשמכוין בשביל להאיר וכן מצאתי במאירי שאם מכוין למהר כיבויה אסור אלא דנראה דתלוי זה במחלוקת התוס' והרא"ש דלהתוס' והיינו היש מתירין דלקמן בס"ג דמתירין להדליק נר שעוה הדלוק באמצע אף שמכוין כדי לקצרה ולמהר כיבויה ה"ה בזה אבל להרא"ש דאוסר שם ה"ה כאן וכן מוכח מא"ר וביאור הגר"א שדין זה הוא ע"פ היש מתירין דלקמן והנה נתבאר לקמן במ"ב דיש לחוש שם לדעת הרא"ש וא"כ גם כאן יש לחוש לאסור אם מכוין שיכבה ובפרט שהרבה ראשונים כתבו בפירוש לאיסור בזה כשמכוין לכבות וכנ"ל. ודע עוד דהט"ז שהוציא מדין זה דמותר להטות מעט נר הדולק כדי שיתיך השעוה ויחזירנו למעלה וכן יעשה כמה פעמים עד שיכלה וישרף במהרה ולמד זה מרבוי פתילות דמתיר הרמ"א ולפמש"כ כאן שמכוין כדי שיכלה במהרה גם שם אסור כנ"ל וגם ראיתי בא"ר ונה"ש וחמד משה ומא"מ שדחו דבריו עיי"ש והם הבינו בדבריו דכשמטה הנר מתיך מהשעוה טיפות לארץ וזה בודאי אסור להרא"ש דממעט השעוה ומכבה הוא והמא"מ מצדד לאסור אף לדעת התוס' דמקודם מכהה אורו ע"י ההטיה והתכה לארץ אלא שאח"כ מבעיר יותר אכן אף אם נפרש דבריו באופן שאינו מתיך לארץ ורק שע"י ההטיה והתכה עולה השלהבת וישרף מהר (וכמו שנמצא במא"מ בשם יש מפרשים) ג"כ אסור כיון שמכוין בזה שתכלה מהר וכנ"ל:

* דבר המונע מלישרף - עיין במ"ב שכתבנו כגון ע"י חול וכדומה ולענין לתוחבו לתוך המים דעת הט"ז דבמקום צורך קצת יש להקל ועיין בחמד משה שחולק עליו דבמים אינו נכנס בכלל מונע מלישרף אלא בכלל מקרב כיבויו כמבואר בסימן רס"ה באחרונים עי"ש וכן בח"א בכלל צ"ה ג"כ לא התיר זה רק לצורך ד"א וביו"ט שני של גליות ע"ש וכן הגר"ז בסימן רס"ה בקו"א מסיק שם לאיסור משום דדבריו הם נגד כמה פוסקים ע"ש ורק אם הוא לצורך גדול מתיר שם ע"ש טעמו [ובא"ר משמע דדעת המ"א להקל בזה וחפשתי ולא מצאתי בו שום רמז לזה] ואף לדעת היש מתירין יש להחמיר:

* שמדליקים גם למטה כדי לקצרה - הנה מדברי המ"א [וכפי מה שמפרשו הפמ"ג] משמע דלדעה זו שרי אפי' היכי שהחלק התחתון אינו דולק אח"כ כלל [וכגון שמהבהבה קצת באור ואח"כ מנתק אחד מחבירו] ולא דמי להא דס"ח דהתם כונתו לעשות מפתילה אחת שתים ולכן אסור אא"כ צריך לשתיהן אבל הכא שאין מכוין אלא שיכבה במהרה שרי אפילו בכה"ג אבל מכמה אחרונים משמע דכונת היש מתירין הוא היכי ששני החלקים נדלקין עיין בט"ז לקמן בסק"י וכן משמע בביאור הגר"א וכן מצאתי בחמד משה דבעינן שיהא גם החלק השני נדלק וכ"כ במאמר מרדכי דהא היש מתירין נובע מתוס' וסייעתם והמקור לדבריהם הוא מהדין דלקמן בס"ח והח"מ ג"כ הטעים דבריו משום דאם אינו מדליק חלק התחתון אף שאין מכוין לעשות עוד פתילה הא פסיק רישא הוא ובמחה"ש מיישב קצת:

* ומותר להעמיד נר וכו' - עיין מ"ב במש"כ דיש מחמירין והוא המ"א ועיין במטה יהודה שדחה דבריו ולענ"ד הדין עמו מטעם המבואר לעיל בסימן רס"ה דאסור ליתן כלי עם מים תחת הניצוצות מטעם שמא יגביה הכלי עם מים נגד הניצוצות ויכבה אותן וה"נ כיון שבכל שעה מצוי להיות רוח עלול שיוציא הכלי נגד הרוח. ומה שכתב עוד והעולם נוהגין שלא להוליך הנרות מבהכ"נ מטעם זה כתב בהלכה ברורה שלדעתו הוא מותר בזה אפילו אם נחמיר בדינו הראשון שהרי כאן אינו מכוין כדי לכבותו ואדרבה הוא רוצה שיאיר לפניו וא"כ כ"ז דלא היה הרוח ולא הוי פ"ר שיכבה שרי ולענ"ד נראה בהיפוך אפילו אם נקיל בדין הראשון בזה יש להחמיר דהליכה גורם בודאי שיכבה:

* נר של בטלה - עיין מ"ב ועיין מאירי ביצה דף י"ב שכתב נר של בטלה כלומר נר שעושין אותו שלא לצורך אלא שאינם רוצים לעמוד בלא נר אפילו בשעה שהם ישנים ע"ש הטעם דאין זה צורך יו"ט כלל מיהו בני אדם שהם מפחדים לישן אם אין נר דלוק מסתברא דמותר דהוי בכלל צורך גופו וכמו דמותר להחם חמין לרגליו וכעין שמצינו בש"ס דף כ"ה בילתא אשתו של ר"נ דשרו לה למיפק באלונקי משום ביעתותא ועיין סי' תקכ"ב במ"א שם. ודע דהמ"א הביא בשם רש"ל דהעולם אין נזהרין בנר של בטלה ויש להם על מה שיסמוכו דהרמב"ם מתיר ע"ש ואנו לא העתקנו זה משום דרוב הפוסקים מחמירין בזה וכספיקא דירושלמי עיין ברשב"א בחידושיו ובעבוה"ק וברא"ש וטור ורי"ו ושב"ל בשם רבינו ישעיה דלא התיר אלא בנרות של בהכ"נ וגם הגר"ז השמיט קולא זו ע"כ אין להקל בזה. ודע עוד דנר של יא"ר ציי"ט אם לא הדליקו בערב יו"ט ידליקנו עכ"פ בחדר שאוכלין בו דמוסיף אורה בחדר ויותר טוב שידליקנו בביהכ"נ ויצא מחשש נר של בטלה ובשעת הדחק אפשר דיש להתיר בכל גווני דהוי כעין נר של מצוה שהוא לכבוד אבותיו כן מתבאר בת' כתב סופר:

* שהרי בהדלקתו יש מצוה - עיין במשנה ברורה שאפילו אין שם אדם והוא ממ"א. ובאמת אף שכן מוכח לכאורה מברכות נ"ג דהיכא דליכא חזנא הוא משום כבוד ומובא גם לעיל סימן רצ"ח עיי"ש מ"מ אינו מוכח משם אלא דבלילה היו דולקין נר בביהכ"נ משום כבוד אבל ביום ושלא בשעת תפלה וגם בשעה שכבר הלכו כל הקהל לביתם לא מצינו שהוא כבוד להדליק ועיין בב"י בפירוש דברי הרא"ש והרשב"א ומוכח שאפילו ביום ובשעה שאין מתפללים אפ"ה להרא"ש איכא מצוה אבל מ"מ אפשר דמיירי שיש אנשים עכ"פ שם ואיכא כבוד ביהכ"נ וכן משמע לכאורה מתשו' ר' ישעיה מובא בשב"ל דכבוד ביהמ"ד הוא גם כן משום כבוד הבריות עי"ש והיינו כשיש ב"א שם. ובאמת מבואר בעבוה"ק להרשב"א שחוכך בעיקר דין נר של ביהכ"נ ביום ואפילו בשעת תפלת מכש"כ שלא בשעת תפלה וגם אין שום אדם שם לא ידענא אם יש להקל וצ"ע. ודע עוד דבבה"ט מצדד למצוא זכות על מה שנהגו בזמנו להדליק נר ע"י עכו"ם בשבת אחר מנחה כשחל יו"ט אחריו וכבר צווחו ע"ז כמה אחרונים ובעיקר הדבר אינו מובן לאיזה צורך נכנסו הנוהגים בפרצה דחוקה להתיר לדלוק בשבת לצורך יו"ט שביו"ט מותר בעצמו להדליק ואי משום שבבין השמשות יהיה אור בביהכ"נ כדי שיכנסו ליו"ט בשמחה א"כ הלא יותר טוב שיאמרו לעכו"ם להדליק בין השמשות דשרי עכ"פ לקצת פוסקים במקום מצוה כמבואר לעיל סימן רע"ו במ"ב ס"ק כ"ד עי"ש אלא דבאמת דגם בזה קשה להקל דמאי מצוה איכא הכא ולענין נעילה יתבאר אי"ה במקומו:

* אין חותכין וכו' - ואם מותר לנתקן ביד ולעשותן לשתים לא נתבאר באחרונים ולכאורה מלשון חותכין משמע דוקא בכלי וכמו שכתב ביש"ש בסוגיא זו ובא"ר ס"י אלא דמדאיצטריך הש"ס לאשכוחי התירא שפוסקה על ידי אור משמע דבשאר גווני אסור דדוקא התם דנראה דמכוין להדלקה כמו שפירש"י משא"כ הכא הרי עכ"פ עושה אותה לשתים ונראה כמתקן מנא וכקושית הגמרא מ"ש בסכין וכו' וכפירש"י שם אלא שברמב"ם פ"ד מפורש להדיא דדוקא בכלי ביד מותר וכפי הנראה הוציא את דבריו מהא דאמרינן בש"ס ממעכה ביד ולא פירש כשארי מפרשים דקאי אמימרא ראשונה דג' להחמיר אאין גודלין את הפתילה אלא אמה דסליק שם ואין חותכין ועלה קאמר בש"ס דממעכה ביד וכן מצאתי בפי' המשנה שפירש כן עיי"ש אלא דאפשר לומר דלרוב המפרשים שלא פירשו כן אפשר דלא ס"ל כהרמב"ם ובכל גוונא אסור ומשום תיקון כלי כיון שהוא רוצה בזה ועיין בנשמת אדם בה' שבת במלאכת קורע ובמחתך ודוק ומ"מ אפשר לומר דגם לשארי מפרשים שרי ומשום דנתקלקל קצת הפתילה ע"י הניתוק משום דהיא מתנתקת כולה וצריך לגודלה מחדש ועוד דאפשר דבלא כלי הוא רק תיקון כלאחר יד ועיין רש"י בד"ה ממעכה ואפשר דגם הוא מפרש כרמב"ם וברי"ו מצאתי ג"כ שכתב ואינו חותכה בסכין ואפשר דגם לדידיה ביד מותר וצ"ע:

* אין גודלין וכו' - עיין מ"ב ומסתברא דאפילו ביד אסור עיין בח"א בכלל טויה דטויה ביד גם כן חייב ואפילו פחות מכשיעור הלא הוא אסור מן התורה וכן מוכח מלשון השו"ע שכתב אבל ממעכה בידו כדי להקשותה מוכח דלגדלה לכתחלה אפילו ביד אסור ועיין בא"ר:

ביאור הלכה סימן תקטו

====================

* נכרי שהביא וכו' - עיין בשע"ת בנכרי שהביא דגים וכו' מה שכתב בשם הר הכרמל ואין הספר הזה ת"י לעיין בו ולכאורה צ"ע דהלא הביאו המ"א בשם הר"ן דגם גבי מכירה אמרינן דודאי תלשן היום וליכא כאן ס"ס ואם מיירי בעיר שרובא עכו"ם בלא"ה אמרינן דבשביל עכו"ם ליקט ואפשר משום דהביא לישראל חמירא ועיין לקמן בס"ו וצ"ע בגוף הספר:

* דורון לישראל - עיין מ"ב מש"כ דה"ה למכור וכו' כן מוכח מסוגיא גבי ליפתא כיון דקחזי דקמפשי ומייתי אסרינהו ושם במכירה הוא אלמא לא אמרינן בזה דאדעתיה דנפשיה בשביל הדמים כיון דעכ"פ הבאתיו כדי שיאכלו ישראל ביו"ט ושם מיירי רק לענין חוץ לתחום וכ"ש בעושה מלאכה גמורה בשביל ישראל וכן מבואר בב"י בסימן קי"ז בשם הבה"ג ורא"ש דדורון לאו דוקא דה"ה בעושה כדי למכור ע"ש לענין קמח וכן מבואר בר"ן שם ומשנה מפורשת היא במכשירין והובא בר"ן בשבת פכ"ג דירק הנמכר בעיר שרובה ישראל אסור ליקח בערב עד כדי שיעשו. וכן נתבאר בס"ז כאן וכן מתבאר בשו"ע ואחרונים בסימן תקי"ז לענין קמח. וכ"ז לאפוקי מדעת הח"א שמיקל במכירה מסברא דאדעתיה דנפשיה עשה והוציא זה ממ"א סק"ג מדין קציצה וא"א לומר כן כנ"ל דכיון שעושה בשביל שיהנה ישראל ביום טוב אסור והא דמבואר בסימן רנ"ב דאם עושה מנעלים על המקח מותר לקנות ממנו בשבת בע"כ צ"ל כמש"כ שם בשם האחרונים דהיינו בעיר שרובה עכו"ם דוקא דאינו עושה בשביל ישראל והח"א דקדק כן מלשון מ"א שכתב דמשמע דוקא דורון אבל אם אינו עושה בחנם רק הישראל קצץ לו מעות וכו' דייק מזה דדוקא בחנם וכן הוא מסברא לכאורה דמה לי אם עושה בשביל למכור ולקחת דמיהם או עושה בשביל להשלים פעולתו שקצץ עם הישראל אבל בע"כ צריך לחלק דהמ"א דוקא בקצץ מיקל והוא דבקצץ אין נ"מ כלל לעכו"ם מתי יגיע ליד ישראל דבכל אופן יקבל דמי קציצתו אבל במכירה נהי דעיקר כונת העכו"ם למכור סחורתו אבל בשביל זה הלא רוצה שיגיע ליד ישראל בהקדם שיקח שיחויב לו דמים וא"כ כונתו שיגיע לישראל עכשיו שהוא יו"ט ודומיא לכל מלאכה שעושה עכו"ם בשביל ישראל דאסור אף שנוטל דמים אח"כ מצאתי בפ"ת בשם תשובת מהר"ם שגם הוא מסכים לאיסור ודלא כח"א. אכן בעיקר הדין אף בקצץ גופא שמצדד המ"א להתיר מוכח מאו"ז להיפך ומדבר זה גופא שהביא המ"א סייעתיה לדבריו והוא מהמרדכי וראב"ן דמוקמי ההוא עובדא דליפתא דמיירי בקציצה שקצצו חנונים ישראלים עם העכו"ם שיביאו קודם יום טוב כדי שלא יהיה בזה לתא דמו"מ ביו"ט ודייק המ"א דא"כ מה זה דקאמר הש"ס כ"ש הכא דאדעתיה דעכו"ם כיון שקצצו עם ישראלים הלא אדעתיה דישראל הביא ופירש דהכונה אדעתיה דנפשייהו שהם עכו"ם ומשום דהוא ע"י קציצה ונדחק בפירושו בזה עי"ש במחה"ש אבל עכשיו שזכינו לאורו של או"ז הגדול שממנו מקור דברי המרדכי מבואר שם כך דכשם שקצצו עם חנונים ישראלים כן קצצו גם עם חנונים עכו"ם וזהו דקאמר אדעתיה דעכו"ם דכיון דאיחרו להביא עד יום טוב בודאי לאו אדעתיה דחנונים ישראלים הביאו שלא יקחו מהם ביו"ט ורק אדעתיה דחנונים עכו"ם וא"כ מבואר להיפך דאלו לא קצצו עם חנונים עכו"ם והביאו רק לישראל אף שהיה בקציצה אסור ודלא כמ"א ובע"כ כמו שרוצה בעצמו לחלק מהא דמבואר בסימן רנ"ב להמחבר דמתירין בקציצה הוא דוקא כשלא עשה בשביל שנהנה ישראל ביו"ט אבל אם עושה בשביל שיהנה ביו"ט כמו הכא אסור וכמו שמבואר בסימן רע"ו גבי נר וככה"ג וכן ראיתי בבית מאיר שחולק על המ"א בזה ולא היה לפניו האו"ז דמבואר כוותיה להדיא לאסור בזה [אכן לפי מה שפסק השו"ע להקל ודלא כראב"ן ופירשו סוגית הגמרא כפשטא אין לנו ראיה לענין זה לאיסור ע"כ הג"ה] וכן משמע מאליה רבא שלא העתיק התירא דמ"א רק לענין יום טוב שני דאז יש לסמוך בזה להתיר בכדי שיעשה ויש מאחרונים שהוסיפו על המ"א לעשות זה לודאי היתר ולא דייקו בכ"ז. ומ"מ נראה דאם יהיה לזה עוד ספק יש להתיר בקצץ אפילו לענין מלאכה גמורה לערב של מוצאי יו"ט ראשון מיד ולענין תחומין יש להתיר בקצץ שלא יצטרך בכדי שיעשה למוצאי יו"ט ראשון אפילו אם לא יהיה לזה עוד צירוף ספק כנלענ"ד:

* אם יש ממינו במחובר - והיכא שהרוב אינן במינו במחובר והמיעוט יש עדיין במינן במחובר לא שרינן מכח כל דפריש מרובא פריש משום דאיכא רוב המנגד לזה כי רוב המביאין פירות למכור מביאין אותן שנתלשו היום יותר ממה שמביאין אותן שנתלשו מכבר וכמו שכתב הר"ן בשם רבינו יונה [מהרש"ל ועו"ש]. כתב הרוקח כמהין ופטריות שהביא עכו"ם לישראל ביו"ט נמי אסורין דלמא תלשן ביו"ט וקמ"ל דלא תימא דלא חשיבי מחובר כיון שהם גדילים גם על העצים [ב"י]:

* יש מחמירין - הוא דעת כמה ראשונים ה"ה הבה"ג [כמו שהביא רש"י בשמו ובבה"ג שלפנינו פסק בהדיא כדעת רש"י] ורבינו יצחק הלוי רבו של רש"י. ותוס' [הרא"ש הביא זה בשם ר"ת ובאו"ז ורשב"א הביאו זה בשם ר"י] ואו"ז והביא כן בשם ר"י מבון וסמ"ג אבל מ"מ רוב הפוסקים ראשונים קיימי בשיטת המחבר דסתם כדעת רש"י דלבד רגמ"ה ורבינו קלונימוס המובא ברש"י כן הוא גם דעת המאור והרמב"ן במלחמות וריא"ז ורשב"א בחידושיו לעירובין וריטב"א וכן הוא דעת הרה"מ ומבאר כן גם דעת הרמב"ם בפ"א שכתב בהדיא שמה שניצוד או נלקט ממחובר בראשון מותר בשני [והלח"מ רצה להסיע את דברי הרמב"ם לשיטת בה"ג וכמו שמשמע מדברי הגה"מ בפ"ו מהלכות שבת שדייקו מדבריו שכתב שם הטעם בכדי שיעשו הוא כדי שלא יאמר לעכו"ם לעשות כדי להכין אלמא דס"ל נמי הטעם שמא יאמר והוא כשיטת בה"ג ור"ת והב"י דחה דברי הגה"מ מדברי הרמב"ם בפ"א מהלכות יו"ט ונדחק בלחם משנה ליישבו ע"ש אבל פשוטן של דברים הוא כדעת הרה"מ וכמו שכתב הב"י וממה שהזכיר הרמב"ם הטעם שמא יאמר אין הוכחה כלל להמעיין ברשב"א וריטב"א ומאירי שכתבו דגם לרש"י דהטעם שלא יהנה היינו נמי דאם יהנה גזרינן שמא יאמר ובזה מתרצים קושית ר"ת על רש"י א"כ גם דברי הרמב"ם יוכל להתפרש כן וקאי בשיטת רש"י כמבואר בפ"א להדיא] וכן הוא דעת המאירי וגם רבינו ירוחם כתב דדעת רש"י תפסו לעיקר וכן הביא הרשב"א והרי"ו בשם הראב"ד וגם הריצב"א בתוס' עירובין (דף מ) הביא סייעתא לרש"י מירושלמי ורי"ו כתב שגם דעת הרי"ף כן כמובא בב"י וע"כ במקום שיש עוד צדדים להתיר נראה לכאורה דיש לסמוך להקל כשיטת רש"י:

* צורך יום טוב וכו' - היינו כשאין לו מאותו המין דאם יש לו לא מקרי לצורך [מ"א]:

* וכן אם הובא ביום טוב שני - המחבר נקט לשון שהובא ובאמת ה"ה אם ליקט העכו"ם או צד ביום טוב שני והביא תיכף במוצאי יו"ט דצריך להמתין בכדי שיעשו כיון שלקיטתו היה ביום טוב בשביל ישראל וכן מבואר להדיא בשמ"ק והביא ראיה ממרחץ המרחצת בשבת בעיר שרוב ישראל שצריך להמתין לערב בכדי שיחמו וכן מהא דמכשירין ומצא בה ירק נמכר דגם בלילה אסור ליקח עד בכדי שיעשו. ועיין ברא"ה דמיקל היכא שלא היה בו רק איסור תחומין דאין להחמיר להצטרך בכדי שיעשה רק אם הביאן ביו"ט גופא ולא במוצאי יו"ט (והיינו אפילו שלח הישראל להעכו"ם והיה ע"פ צוואתו עי"ש):

* ביו"ט הסמוך לשבת - עיין מ"א וז"ל אע"ג דשתי קדושות הן כמ"ש סי' תי"ו ס"א מ"מ אפי' נשרו או ניצודו מאליהן אסור בשני משום הכנה וכו'. ועיין במחה"ש שפירש דברי המ"א דקאי על דין השו"ע דקאסר בשבת וע"ז קמקשה המ"א דהא ב' קדושות הן ודי בשבת בכדי שיעשו וע"ז תירץ דהאיסור בזה משום הכנה ולפלא דא"כ אמאי הצריך אח"כ השו"ע כדי שיעשו דמשום הכנה אין לאסור אלא בשבת גופא [וראיתי שעמד בזה ג"כ בחי' רע"א ויישבו בדוחק ע"ש] וגם לפי פירושו קושית המ"א אין לה שום ביאור דמאי הוי אם שתי קדושות הן הוא מדמה אותן לשני י"ט של גליות ע"ש ובאמת אינו דומה כלל דהתם מותר בשני בכדי שיעשה לדעת המחבר משום דממ"נ יום אחד באמת הוא חול ולכן סגי דימתין בכדי שיעשה וכמו שפירש"י דלאח"כ לא מהני ליה מעשה העכו"ם שעשה ביו"ט משא"כ הכא דשניהן קדושות ודאית ולא היה יכול לעשות כל יום השבת א"כ אם אתה מתירו בשבת הרי נהנה ממלאכת יו"ט ולכן אסור כל השבת וגם אח"כ עד כדי שיעשה וכמו שפירשתי במ"ב וכן מבואר בב"י להדיא דהטעם בזה משום דביום טוב הסמוך לשבת ליכא ממ"נ וכ"כ בעו"ש בהדיא זה הטעם וכן העתיק ג"כ הגר"ז טעם זה (ועיין בחי' רע"א שמביא ראיה דסגי בכדי שיעשה בשבת מהא דס"ד בשני י"ט של ר"ה הסמוך לשבת דסגי בכדי שיעשה בשבת אף דשבת אינו ראוי לעשייה ולענ"ד לא דמי כלל דהתם עיקר הטעם משום דלא אמרינן הכנה משני ימים מקודם [וגם לר"ת דס"ל משום שמא יאמר לעכו"ם לעשות בשביל זה ביו"ט לא שייך משני ימים מקודם כמו שכתבו המפרשים] והיה ראוי לנו להתיר בליל שבת מיד קודם כדי שיעשה אלא דאין סברא להקל יותר במוצאי ר"ה לשבת יותר מאלו היה איקלע שני ימים של ר"ה בימי החול דצריך להמתין אח"כ במוצאי ר"ה בכדי שיעשה וכמו שכתב הב"י סברא זו בהדיא לענין אם חל יו"ט שני של גליות ביום ה' וששי ע"ש משא"כ בענינינו הלא צריך כדי שיעשה מצד הדין שנעשה המלאכה ביו"ט שהיה ערב שבת וא"כ כיון שכל זמן השבת אינו ראוי לעשייה לישראל בעצם הלא הועיל לו מלאכת העכו"ם שעשה בשבילו בע"ש שהוא יו"ט וצריך להמתין עד כדי שיעשו במוצאי שבת כדי שלא יהנה ממלאכת העכו"ם) אבל לענ"ד נראה בפשיטות דהמ"א לא כוון כלל להקשות על השו"ע דמיירי בהביא העכו"ם בשבילו אלא דבא להוסיף ענין בפני עצמו דאפילו נשרו מאליהן אסור ואף דשתי קדושות הן דאם רצה יכול לערב לכ"א בפני עצמו ולא הוי כיומא אריכתא וכמ"ש סי' תי"ו ס"א אפ"ה אסור מזה לזה משום הכנה ורצונו להעתיק בזה רק דינא דתוספות ומפני שבשו"ע העתיק דין זה רק לענין אם הביא העכו"ם ד"ז בשביל ישראל אשמועינן המ"א דלענין יום זה גופא אפילו נשרו מאליהן אסור משום הכנה והשו"ע שהעתיק לענין הבאה משום דרצה לאשמועינן דבהובא בשביל ישראל אסור גם אחר השבת עד כדי שיעשו:

* ושיעור כדי שיעשו וכו' - ומשמע מסתימת הפוסקים דלדידן דנוהגין כר"ת להחמיר להמתין עד מוצאי יו"ט שני בכדי שיעשה שיעורו ג"כ כמו שכתב המחבר וכמבואר להדיא בתוס' לשיטת ר"ת. ודע דדעת הסמ"ק [והובא בב"י] דלאחרים השיעור כדי לקיטה לחוד אמנם בעו"ש דעתו דאין לחלק בזה וצ"ע ודעת הרא"ש והטור כדי שיוכלו להביא ממין זה ממקום הקרוב הנמצא סמוך לעיר והמחבר העתיק לדינא דעת הרשב"א והר"ן וכמבואר בב"י ומ"מ במוצאי יו"ט שני [אם הביא בראשון] אפשר דא"צ להחמיר לאחרים בשיעור זה ודי בשיעורו דהרא"ש:

* ואם נסתפק וכו' - עיין מ"ב שכתבנו דבין לקולא ובין לחומרא ומשום דס"ל כשיטת הגאונים דבספיקא תלינן להחמיר והנה לפי המבואר בסימן שכ"ה ס"ז דעת הי"א שם דתלינן להקל וע"ש במ"ב דלצורך מצוה יש לסמוך ע"ז אם כן גם בעניננו אם יש לו ספק אם הביא ממקום קרוב שהוא בתוך התחום או חוץ לתחום א"צ להמתין רק בכדי הבאה שהוא בתוך התחום אם הוא לצורך מצוה:

* או צדן לעצמו וכו' - אבל לערב מותרין מיד. עיין בא"ר שמצדד דלמעשה יש להחמיר כדעת הר"י מפארי"ז דצריך גם בזה להמתין עד מוצאי יו"ט שני בכדי שיעשו וכתב דכן מוכח בעבוה"ק ור"ן ועיין בבית מאיר שתמה עליו שבר"ן מבואר להיפוך [גם עיינתי בעבוה"ק סוף הלכות תחומין ומבואר בו ג"כ להיפוך] ומסיים דאין הכרח להחמיר נגד תוס' ומלחמות ור"ן [ועבוה"ק] ושו"ע:

* אפילו אם ספק - עיין מ"ב מש"כ דבעכו"ם שהביא דורון אין זה בכלל ספק כ"כ המ"א וכן הוא בב"י שהביא בשם הר"ן בשם רבינו יונה לתרץ את דעת רש"י דס"ל דספק לקולא דההיא דדורון הוי כודאי נלקטו היום שאין דרכן ללקוט מבערב (שלא יכמשו) אכן כ"ז לרש"י וסייעתיה אבל לדעת הגאונים דאסרי בספק חוץ לתחום וכה"ג שארי ספיקות אין הכרח לומר דדורון ודאי הוא ורק ספק ואפ"ה אסור וכן משמע במלחמות בשבת פרק שואל ובר"ן שם שהקשו מהא דדורון על פרש"י דדורון הוי ספק אם נלקט בשביל ישראל ואפ"ה אסור וכן בשמ"ק חשיב ליה כספק אם תלשן בשבת ועיין בהגר"א בסימן זה ובסימן תצ"ז ס"ד משמע נמי דדעתו דבכלל ספק הוא [ועיין במשנה ביצה דף כ"ד ומעשה בעכו"ם שהביא לר"ג דגים ואמר ר"ג אין רצוני לקבל הימנו משמע שהיה דורון ואפ"ה בגמרא חשב ליה רק לספק וכבר עמד בזה בחמד משה ועיין מחה"ש בסימן תצ"ז שמיישב בדוחק] אבל לדינא אין נ"מ בדורון דהא לכו"ע אסור בדורון בכדי שיעשה כמבואר בש"ס להדיא או מטעם ודאי או מטעם ספק וכנ"ל. אכן זה קשה קצת דאם נחשב ההיא דדורון לספק א"כ לכאורה יש בזה שני ספיקות אם לקטן בשבת ויו"ט ואם לקטן בשביל ישראל וכיון דאסרינן בכדי שיעשו א"כ בס"ס נמי אסורין וזה מבואר באחרונים דס"ס שרי וצ"ל דאחד מהן ודאי. לרמב"ן במלחמות י"ל דס"ל ודאי לקטינהו היום כמש"כ רבינו יונה ורק ספק עבור מי לקטן עי"ש ולשמ"ק וכן לסברת החולקים על רש"י המובא בר"ן י"ל להיפך דכיון שהביא לדורון תלינן דבודאי לקטינהו עבורו כמש"כ המ"א ורק דספק אם היום נלקטו ואפ"ה אסור מטעם ספק ולרש"י דס"ל דספק אחד נמי אזלינן לקולא בע"כ לענין דורון שניהם כודאי חשבינן כמש"כ המ"א. מ"מ יש נ"מ לדינא בדורון גופא כיון דלמלחמות וסייעתיה חשיב רק כספק אם היה לזה עוד ספק כגון ספק אם יש במינו במחובר א"כ הוי ס"ס ומותר לערב גם להמחמירין בספק אחד וכן משמע ביש"ש וכן פסק הגר"ז:

* בעיר שרובה נכרים וכו' - ומסתפקנא אם רוב הקונים ממין זה ישראלים אם אזלינן בתרייהו אם לא דהנה במס' מכשירין בפ"ב משנה ט' איתא דאם מצא בה בשר מבושל הולכין אחר רוב אוכלי בשר מבושל והיינו דאם הם ישראלים אף דרוב העיר עכו"ם מתירין להם ותלינן דמהם נפל וה"ה לעניננו וכעין זה ב"מ דף כ"ד ע"ב רוב עכו"ם ורוב טבחי ישראל [וצריך לחלק בזה לההיא דמשנה ז' דאם מצא בה תינוק מושלך דקפליג שם ת"ק אר' יהודה דאזיל בתר רוב המשליכין דת"ק לא חשיב ליה כרוב ועיי"ש בשמנה ח' וביו"ט שם] אח"כ מצאתי בסימן תקי"ז בט"ז שכתב כן בפשיטות וכ"כ האחרונים שם ולפ"ז בענין דגים שמצוי להיות רוב הקונים על שבת ויו"ט ישראלים הרבה שדרין שם וכמו שכתב המחה"ש אף אם הם מיעוט נגד העכו"ם אסור מדינא לקנות שם דגים ביו"ט מן העכו"ם אף אם יודע שלא ניצודו היום משום דבודאי אדעתם הביא מחוץ לתחום דחשיב לענין זה כעיר שרובה ישראל אכן לפ"ז מאי מסתפק המ"א בסקכ"ב להחמיר שלא לקנות מהם דגים מחשש שמא ירבה בשביל ישראל תיפוק ליה דלענין דגים הו"ל כעיר שרובה ישראל וע"כ דלא פסיקא ליה דרוב קונים הם ישראלים אכן לענ"ד יש לי מקום עיון בזה להיפך דאפילו אם רוב העיר ישראלים יש לכאורה סברא להתיר לקנות מהם ביו"ט אם יודע שלא ניצוד היום דהלא ישראל הקונה מהם ביו"ט מוכרת ליקח מהם בהקפה בעלמא בלי מעות ובלי פיסוק דמים שאסור לישא וליתן עמו אודות המקח ובלי משקל כראוי בימות החול כמש"כ הפוסקים א"כ דעתו בודאי קרובה למכור לעכו"ם ואדעתם הביא מחוץ לתחום, והנה אם מביא ביום שני של יו"ט אפשר שהביא אדעת ישראל שיקנו ממנו היום בערב למוצאי יו"ט שהוא חול ולפיכך צריך להמתין לערב בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממה שעשה הנכרי בשבילו ביום טוב [וכענין אופן זה מיירי המשנה דמכשירין שממנו מקור סעיף זה אם מצא בה ירק אם רוב עכו"ם לוקח מיד ופירש שם הרמב"ם דהאי מיד היינו למו"ש ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשה ופירש שם משום דאל"ה יאמר לעכו"ם לעשות בשבת כדי שיהיה לו מזומן תיכף למוצאי שבת עי"ש] אבל אם הביא ביו"ט ראשון בגולה שלערב הוא ג"כ יו"ט ולישראל לא ימכור אלא בהקפה ובלא פיסוק דמים וכנ"ל מסתבר יותר דאדעתיה דעכו"ם הביא שיוכל ליקח מעות מיד [אם לא שיש לו לעכו"ם בעיר כמה ישראלים ממכיריו שסומך עליהם יש לומר דאדעתם הביא] אכן מדסתמו הפוסקים דרוב ישראל אסור ולא חילקו בין יו"ט ראשון לשני ש"מ דלא ס"ל הסברא שכתבנו ובטל דעתי נגד דעתם, ואפילו ברוב עכו"ם יש לכתחלה ליזהר לקנות מהם מפני סברת המ"א שאם יקנו ישראלים ביו"ט שמא ירבה להביא בשבילם:

* ופירות המצוים בעיר מותר - ביש"ש רצה לומר דה"ה לענין מחובר אם יש לאותו עכו"ם גם פירות תלושין בביתו ופירות מחוברין חוץ לתחום תלינן שמתלושין לקח [וה"ה לענין דגים שיש לו בביתו שניצודים מעיו"ט לא חיישינן שהלך לצוד] אבל בא"ר הסכים לאסור בכל גווני וכן בפמ"ג:

ביאור הלכה סימן תקיח

====================

* מתוך שהותרה הוצאה - עיין בב"י שהאריך להביא דברי הפוסקים החולקים בזה וקוטב הדברים בתוספת ביאור הוא דלדעת התוס' והרא"ש הוצאה שלא לצורך כלל כהוצאת אבנים וכדומה מה"ת אסור ולא התירו אלא בדאיכא צורך קצת. אכן לדעת רש"י הותרה הוצאה במתוך וכו' אפילו שלא לצורך כלל והוצאת אבנים רק מדרבנן אסור וכן הוא דעת הרי"ף לפי מה שמצדד הר"ן בסוף דבריו וכן כתב הרה"מ בדעת הרי"ף וכן נראה דעת הרמב"ם וכן הוא דעת ר' ישעיה הראשון מובא בשב"ל ובדברי ריא"ז וכן דעת ריא"ז בעצמו ומצדד עוד הר"ן דלרש"י וכן להרי"ף אפילו איסור דרבנן ליכא בהוצאה שלא לצורך שאינו מוציאו לצורך מחר ולא אסרו חכמים אלא אבנים וכדומה שבלא"ה מוקצה הם וכן הוא דעת הרה"מ בשיטת הרמב"ם [עיי"ש שכתב דהרמב"ם שסתם ולא פירש דאבנים אסור משום דסמך אהא שכבר כתב דכל שאסור בשבת וכו' עיי"ש ומוכח מזה דדוקא אבנים ועפר וכה"ג אסור דבכלים וכה"ג אפילו בשבת מותר לאיזה צורך שהוא עיין סימן ש"ח ס"ד] וכ"כ במאמר מרדכי בדעת הרה"מ עיי"ש ועיין בב"י שמדברי שארי פוסקים לא משמע כן אלא דלכל הסברות מדרבנן עכ"פ אסור כל שאין בו צורך כלל וכן מוכח גם שיטת רש"י לפי מה שהביא התוס' בסוגין בד"ה ה"ג רש"י עיי"ש וכן משמע גם ברש"י ע"ב בד"ה הבערה (ודוחק לחלק בין הוצאה להבערה) וכן מבואר בריא"ז בעל שיטה זו שעכ"פ מדרבנן אסור אא"כ לצורך היום ואפילו לזקנו שם שמיקל מ"מ גם הוא מצריך עכ"פ איזה צורך כגון צורך הכלי שלא תגנב וכדומה עי"ש ועיין בפנ"י בסוגיא שהאריך להוכיח דלכו"ע שלא לצורך כלל אסור. והנה המחבר סתם כשיטת רש"י משום דהרי"ף והרמב"ם עומדים בשיטתיה. ומסתימת לשונו שכתב וכלים ולא חילק בין לצורך לשלא לצורך ולא הוציא מכלל רק אבנים משמע דסתם להיתרא אפילו לכתחלה בשלא לצורך וכמו שמצדד הר"ן לבעלי שיטה זו ולפ"ז צ"ל דהרמ"א שמגיה לצורך הוא דעת עצמו וכן מצינו כמה פעמים שהרמ"א מכניס דבריו בדברי המחבר ואינו מביא בשם י"א וכן נוטה דעת הגר"א בפי' דברי המחבר אלא דקשה לפ"ז מה שמביא המחבר בס"ב דאסור להוציא לצורך נכרי וזהו דוקא להנהו דס"ל דעכ"פ מדרבנן אסור דלמאן דשרי אפילו לכתחלה בשלא לצורך ה"ה דלצורך נכרי שרי וכמו שכתב בב"י בעצמו לעיל סימן תקי"ב בשם הרה"מ אם לא דנימא דהמחבר בעצמו סובר דלנכרי גרע טפי וכמו שהבאנו לעיל בסימן תקי"ב בבה"ל [דבאמת דעת הרה"מ מוקשה דמה לי מוציא לצורך עכו"ם או מבשל ושארי מלאכות דהא הוא בעצמו כתב דל"ד בהוצאה אמרינן מתוך אלא ה"ה בשארי מלאכות וא"כ אם דין זה ליתא לדעת הרמב"ם א"כ ה"ה בישול ג"כ והרי הרמב"ם העתיק לדינא דאין מבשלים וכו' ואי לאו שמא מיקלעי אורחים הוי מחייב מלקות וע"כ דלנכרי גרע טפי וגזה"כ הוא וכמו שכתב בק"נ ובפ"י עיי"ש] ודוחק הוא שהרי לא הביא בב"י שום חולק אסברת הרה"מ וע"כ נראה יותר דגם להמחבר אסור עכ"פ מדרבנן אפילו בכלים היכא שהוא שלא לצורך כלל וכן משמע מד"מ הארוך דמסקנת הב"י להחמיר ובזה אתי שפיר טפי שהגיה בשו"ע ולא כתב בלשון י"א ומה שלא הוציא המחבר מכללא רק אבנים משום דאבנים מסתמא הם שלא לצורך כלל וסתם כלים יש בהם איזה צורך וכמו שכתב העו"ש. וכ"ז הוא לפי שיטת המחבר שהכריע כדעת רש"י והרי"ף והרמב"ם אכן באמת פסק זה צ"ע שכמעט כל הפוסקים חולקים ע"ז ולדידהו הוצאת אבנים וכדומה דבר שאין בו צורך כלל מה"ת אסור וחייב מלקות ע"ז וכדעת תוס' ורא"ש הלא המה הר"ח ור"ת וריב"א [הובא באו"ז ומשמע שגם דעתו כן וגם הרשב"א הביא כן בשם ר"ח וכן הוא בר"ח שלפנינו] וכן דעת העיטור והסמ"ג והרז"ה ור"ש [הובא באס"ז] והרמב"ן בספר תורת האדם ורא"ה בחידושיו ורשב"א וריטב"א ומאירי ומהר"ם חלאווא [עי"ש בחי' ריטב"א ומהר"ם בפסחים פ"ק] וביותר שהרא"ש מפרש גם דברי הרי"ף כשיטתיה עיי"ש ושלא כפי' הר"ן וגם הפר"ח מגמגם בדעת הרמב"ם ומפרש בו כדעת שארי פוסקים עיין בסימן תצ"ה [ועיין בנהר שלום ובחמד משה שם ובפנ"י ובק"נ שדחקו מאד לתרץ הסוגיות לשיטה זו] ואפשר שכן גם דעת רמ"א וכן נראה קצת שפי' הגר"א כן בדבריו וא"כ לא נשאר לנו מי שדעתו להקל רק רש"י ור' ישעיה וריא"ז נגד כל הני פוסקים ובודאי יש להחמיר ולנקוט כדעת החמירים וכן פסק ביש"ש:

* קטן - עיין מ"ב. וכ"ש להוציא קטן בן ח' ימים כדי למולו דבודאי מותר לכתחלה דהוא צורך מצוה השייך לאותו יום כמבואר בתוס' ולאחר ח' ימים דהוא מילה שלא בזמנה אסור להוציאו דהא אסור למולו ביו"ט והרא"ה בחידושיו כתב דבזה חייב מלקות על הוצאתו כאבנים דליכא צורך אוכל נפש ולא צורך מצוה [ודבר פלא ראיתי באור זרוע שכתב דאף אחר ח' ימים מותר להוציאו ביו"ט למולו דהוא צורך מצוה והלא משנה מפורשת בשבת קל"ז דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט ומה שהביא ראיה מירושלמי דקאמר דאף גדול מותר להוציאו אין הכונה לאחר ח' כדי למולו אלא כדי להביאו לאיזה מקום וכדכתבינן לקמן בשם המאירי ואולי דכונת האו"ז להוציאו כדי למולו למחר בבוקר ובאופן דלמחר לא יהיה באפשרי לעשות זאת אבל ג"ז קשה דמי עדיפא מכשירי מצוה ממצות מילה גופא דילפינן שם מקרא דאינה דוחה יו"ט וכדאיתא בשבת קל"ג וצע"ג]:

* וס"ת - וה"ה מחזורים ושארי ספרים ללמוד בהם ביום זה (א"ר בשם הפוסקים) ולצורך שאר דבר מצוה שאינו לצורך אותו היום משמע מכמה פוסקים שיש להחמיר בזה [המרדכי בפ"ק דביצה לענין שריפת קדשים אף דהוא מצוה ומהר"ם חלאווה בפ"ק דפסחים וכן הריטב"א שם בחידושיו דלא הותר משום מתוך אלא מצוה השייכא ליום זה אבל דבר שהיה יכול לעשות מקודם אף דהוא מצוה הוי כמילה שלא בזמנה דאינה דוחה יו"ט עיי"ש וכן מוכח מרשב"א שבת כ"ד לענין שריפת קדשים עיי"ש וכ"כ מ"א לעיל סימן תמ"ו סק"ג בשם הכ"מ עיי"ש] וכ"פ הב"ח וא"ר ובמאירי מצדד דבאופן זה ליכא לאו רק איסורא וכן משמע במאור [ומה שהתרנו להוציא ספרים כדי ללמוד משום דת"ת מיקרי דבר השייך לאותו יום] ודע דכל הני פוסקים שהבאנו להחמיר בזה הם אותן שסוברין דלא הותר משום מתוך כ"א כשיש לו צורך קצת וזה לא מיקרי לדידהו צורך אבל לשיטת רש"י וסייעתיה אפשר דלא שייך זה:

* הצריכים לו - ומוכח מתוס' כתובות ד' ז' דאפילו היה רק לצורך מצוה דרבנן נמי מותר עיי"ש היטב:

* קצת - הנה במשנה איתא דב"ה מתירין קטן להוציא ואיתא בירושלמי דלב"ה אפילו גדול שרי להוציאו ומה דתנינן קטן להודיעך כחו דבית שמאי דאפילו קטן אסרי ור"ל דאפילו קטן בן שמונה דיש מצוה כדי למולו ג"כ אסור לב"ש כיון דלאו צורך אוכל נפש הוא אבל לב"ה ה"ה לגדול אם אינו יכול להלך וצריכין להביאו לאיזה מקום והא דאמרינן במכילתין דדוקא גדול שרבים צריכין לו פי' לדרוש ברבים משום דצורך הבאת גדול לא שכיחא אלא בכי הא [מאירי בחידושיו] ועיין לעיל מש"כ בשם או"ז בזה:

* ואם הניח עירוב מותר לטלטל וכו' - אתי לאפוקי בזה מדעת הריטב"א שהובא בשיטה מקובצת דס"ל דע"ח לא מהני רק לשבת אבל ליו"ט דברים שיש בהן צורך הלא מותר אף בלי עירוב ולא תקנו כלל לדברים שאין צורך בהם ואפילו עירב לא מהני:

* לקח עץ שאינו מיוחד וכו' - אבל אם הוא מיוחד לצלי בין אם הוא של עץ או של מתכות תורת כלי עליו ומותר לטלטלו בכל ענין שירצה [ב"י וכ"כ הרש"ל ע"ש] ומפמ"ג משמע דרק לצורך גופו ומקומו מותר ככל הכלים [היינו שמלאכתו לאיסור] ועיין בחידושי הרשב"א ובחי' רא"ה שמפרשים הסוגיא בשפוד של מתכות עיי"ש מה שהאריכו בזה ואנו פירשנו לפי פירוש הטור וכמו שהעתיקו המחבר וצ"ע:

* אלא שומטו - עיין מ"ב ומה שחלקנו בין נ"ד לההיא דקוץ והוא כדי ליישב קושית הט"ז [ותירוצו הוא דוחק גדול] ומעין זה כתב בחמד משה וכן מוכח מהמאירי אלא דקשה עוד מההיא דסימן ש"ח הנ"ל בס"ו בהג"ה ומקורו מכלבו דשברי כלים במקום שיכולין להזיק כגון זכוכית שנשברה על השולחן או בבית במקום שהולכין מותר לטלטל השברים ולא הצריך שם טלטול מן הצד ואפשר דזכוכית ברי טפי הזיקא ולא החמירו לעשות שינוי (ויש לכוין זה בדברי המאירי שהבאתי בשעה"צ) ויותר נכון לומר דאם נחמיר בכאן כהפוסקים דאף לרבינא צריך לשמוט דוקא ה"ה גם שם כן ואפשר דכלבו כתב שם עיקר הדין ואגב שיטפיה לא נחית שם לבאר הפרטים. וכן מצאתי שם בעולת שבת שכתב ומיהו אם יכול ליטול הזכוכית ע"י טלטול מן הצד לא יטלטל להדיא עי"ש וצ"ע:

* אפילו אין עליו בשר כלל - עיין מ"ב ס"ק כ"ב ומבואר בעבוה"ק להרשב"א דביש עליו בשר אפילו בפחות מכזית מותר לשמטו אפילו במקום דליכא למיחש להיזק ומקורו מההיא דרב מלכיא דאמר שומטו ועלה קאמר ר"ח בר אשי והוא שיש עליו בשר וע"כ דלאו מטעם היזק הוא דזהו מימרא דרבינא אחר זה שאמר אפילו אין עליו וכו' מידי דהוי אקוץ ומשמע דאמוראי קמאי לאו מטעם קוץ קשרו אלא דכיון דיש עליו מעט בשר אף שאינו שיעור חשוב אין לאוסרו וגורס בש"ס והוא שיש עליו בשר וכן הוא הגירסא בעיטור ובא"ז ובשב"ל ובחידושי הרא"ה ולפ"ז מוסיף הרשב"א עוד שם דבהיה עליו כזית בשר א"צ אפילו לעשות שינוי ומטלטל להדיא ואפילו שלא במקום הזיקא וכמו דאמרינן לענין עור במתני' בפ"ק דביצה דאם יש עליו כזית בשר מטלטל את העור אגבה וכ"כ הר"ן וכן משמע דעת הרא"ה עיין בחידושיו. ודע דלגירסתנו בש"ס והיא ג"כ גירסת הרי"ף והרא"ש דין בתרא של הרשב"א אין לו מקום. ומצאתי בא"ר שהעיר לההיא דהרשב"א ונשאר בצ"ע באשר לא ראה כל הני פוסקים שהבאנו ועיין בחי' הרשב"א:

* אם היתה מסוכנת - והנה השו"ע פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כפי גירסתם בש"ס וכמבואר בב"י והנה הב"ח כתב דנכון להחמיר אף במסוכנת כגירסת רש"י והרז"ה דגם במסוכנת פליגי ר"י ור"ש ולר"י אסור אף בזה. והנה אף שמצאתי גם להרא"ה בחידושיו והמאירי דסברי ג"כ כגירסת רש"י מ"מ נלענ"ד דאין להחמיר בזה אחרי דבלא"ה כמה פוסקים ס"ל דמוקצה שרי ביו"ט כר"ש וכדלעיל בסימן תצ"ה ס"ד בהג"ה וכ"ש בזה דלדעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כו"ע מודו בזה דשרי וכן סתמו האחרונים:

* אע"פ שהיתה חולה ה"ז מוקצה - משמע מלשון זה דלמאן דלית ליה מוקצה שרי בחולה והגר"ז כתב דמוקצה זה חמיר טפי דהו"ל מוקצה דנולד דמעיקרא כשהיתה חיה לא היתה עומדת לכלבים ועכשיו עומדת לכלבים ועל כן למאי דכתב רמ"א בסימן תצ"ה דבנולד נהגינן לאסור גם בזה אסור ואין להקל רק במסוכנת ועיין לעיל בסוף סימן תצ"ז במ"ב סקנ"א ובשער הציון שם ובסימן תצ"ט במ"ב סקט"ו ובשה"צ שם:

* נוטלים עצים הסמוכים - עיין מ"ב דמסוכה עצמה אסור ואפילו נפלה ביו"ט ג"כ אסור משום מוקצה ואם מהני תנאי לסוכה שנפלה לא נתבאר בדברי המחבר והרמ"א ועיין במ"א שנדחק בזה ובמטה יהודה השיג עליו וכתב דסמכו עצמם על הא דכתבו לעיל בסימן רע"ט ס"ד וה"ה כאן דתרוייהו מוקצה מחמת איסור הם וא"כ להמחבר שפסק שם דמהני תנאי ה"ה הכא אמנם יש עוד דעות בין הראשונים י"א דוקא ברעועה שעכ"פ לנפילה ולהיסק קיימי אלא שיו"ט מעכבתו ובכי הא מהני תנאי אמנם בבריאה לא מהני תנאי לר"י במוקצה מחמת איסור וזו היא דעת התוספות בפרק כירה בדף מ"ד ע"א ד"ה שבנר ובדף מ"ה ד"ה ואם וכ"כ הרשב"א (בחידושיו ובעבוה"ק) והרא"ה והמאירי וכן הוא ג"כ דעת המאור דבבריאה לא מהני תנאי ודעת הרמב"ן והר"ן דמהני תנאי אפילו בבריאה כמו שכתב הב"י וכן הוא גם כן דעת העיטור ומסתברא להלכה דלא מהני תנאי בבריאה דרבים נינהו. ובפרט דיש דעות דס"ל דאפילו ברעועה לא מהני תנאי [תוס' בביצה דף ל' ע"ב ד"ה אמר וגם הרמב"ם לדעת הב"י] ואף דמדברי הב"י משמע דס"ל להלכה דמהני תנאי אפילו בבריאה הוא מפני שלא ראה כל הראשונים הנ"ל. ובקו"א להגר"ז חידש דסוכה רעועה שנפלה הו"ל נולד דמעיקרא סוכה והשתא עצים ובנולד לא שייך תנאי דמ"מ הו"ל נולד וא"כ למאן דאסר נולד ביו"ט לא מהני תנאי אף בבריאה עי"ש שהאריך בזה. ולדעת רמ"א בסימן רע"ט דכתב דמנהגנו כהפוסקים דלא מהני תנאי בנר אין נ"מ בכל זה שכתבנו למעשה רק לענין עצם הדין:

* וה"ה אם וכו' - עיין בב"י שכתב דמדהשמיט הרמב"ם דין זה דהוא נובע מתירוצא דרב מנשה ש"מ דס"ל דפליג אדשמואל ופסק כשמואל וסיים אבל הרי"ף והרא"ש שהעתיקו זה ש"מ דס"ל דלא פליגי אהדדי ומשמע דדעתו לפסוק כן להלכה כדרכו בכל מקום לפסוק כתרוייהו לגבי חד. וראיתי בביאור הגר"א שכתב דמדהשמיט השו"ע זה משמע דס"ל להלכה דלא כרב מנשה אבל בב"י לא משמע כן (ואפשר דס"ל דזה הוי רבותא טפי וכיון שהעתיק דזה מותר כ"ש בזה) ואיך שהוא לדינא בודאי יש לפסוק כהרמ"א שכן הוא ג"כ דעת הרשב"א בעבוה"ק והמאירי עי"ש:

* זרק חבילות - עיין מ"ב דבזה אם לא היו חבילות מתבטלי אגב סכך והוא מבואר בהדיא בסוגין ומבואר בחידושי הרשב"א דאם חשב להדיא שלא לשם סכך רק להצניעם לא מתבטלי ושרי ליקח מהם והוא מפרש כן כוונת הירושלמי במ"ש והוא שנתכוין לעבות עיי"ש ולדידיה הירושלמי אסכך קאי אכן לא כן פירש האו"ז אלא דאדסמוך לדפנות קאי עיי"ש שהוכיח דלא קאי אסכך ולכאורה פליג האו"ז אהא דרשב"א ובסכך שלא בחבילות ע"כ מתבטלי ומתערב עם שאר סכך אפילו הניחן להצניע ואפשר דלא פליגי ולכו"ע אם מתכוין להדיא להעבות אפי' בסמוך לדופן מתבטל אגב דופן ולהיפך גם בסכך אם מתכוין להדיא שלא להעבות אפילו בשאינו אגוד ג"כ לא מתבטלי וחילוקא דש"ס אינו אלא בסתמא או לאדם אחר שא"י איך היה כוונת המערב ובזה בקנים הסמוכים לדפנות מדלא ארגן עם הדופן מסתמא לא ביטלם לכותל ובקנים שע"ג הסכך מדגם הסכך אינו ארוג ועבות מתבטלי מסתמא ועיין מאירי שכתב דגם באיסורייתא שלא מתבטל אינו אלא במניח ליבשן וכדומה ולכאורה משמע מזה דאם לא היו איסורייתא היו מתבטלי אפילו במניח ליבשן והוא שלא כדעת הרשב"א ומ"מ אפשר דגם הוא מיירי בסתמא ובעבוה"ק לא העתיק הדברים כלשונו בחידושיו אלא כתב דאף דאמרינן מן הסמוך נמי קסתר אהלא מ"מ היינו דוקא בשלא התנה אבל התנה מותר שכבר גילה בפיו שאינו מניחו לסיכוך ועיין בשו"ע הגר"ז שכתב לדבר פשוט דבלא איסורייתא אפילו הניח כדי להצניע מתבטלי ואסור ליקח ממנו משום סתירת אוהל וצ"ע לדינא:

* בית שהוא מלא פירות וכו' - עיין מ"ב דאפילו היה הבית בריא כן מבואר במ"א ובש"א דמדסתם המחבר בשו"ע ש"מ דס"ל כדעת הרי"ף והרמב"ם דבכל גווני שרי וכסברת הרמב"ן דלא שייך בזה מוקצה וכמו שהעתקנו במ"ב. ואף דהרא"ש והטור העתיקו לדינא כסברת רש"י דלא התירו כ"א בבית שאינו בנין גמור רק שהיו מלבנים סדורות בלא טיט דאין בסתירה זו כ"א איסור דרבנן וכמו שמפרש הגמרא אליבא דר"מ אבל בבנין גמור יש בו משום מוקצה מחמת איסור דאסור אף ביו"ט וכן הוא ג"כ דעת הרשב"א [ורק שמתיר בבנין רעוע שמצפה לו שתפול ולא אסח דעתיה מהפירות] מ"מ נקט לדינא כדעת הרי"ף והרמב"ם וכסברת הרמב"ן משום שהעתיקו ג"כ הר"ן והמ"מ כתב שכן הוא עיקר וכן מצאתי בחידושי הרא"ה שהעתיק ג"כ סברת הרמב"ן לדינא. ומ"מ לכתחלה נלענ"ד שאין להקל שיש הרבה מהראשונים מחמירין בבית שהוא בנין גמור לבד רש"י ורשב"א והרא"ש הנ"ל נמצא כן גם ברז"ה [ומביאו המ"א] ובאור זרוע ובמאירי שכולם אחזו כשיטת רש"י וכן רבינו ירוחם כתב ששיטה זו היא העיקר ועיין בתוס' שהחמירו עוד ביותר מזה דאפילו באוירא דליבני אינו מותר כ"א לר"י וגם דעת הרמב"ן שהביאו להקל המעיין במלחמות יראה שהביא שם שני תירוצים ולתירוץ א' מיירי המשנה דוקא כשנפחת מעיו"ט עי"ש ע"כ נלענ"ד שאין להקל בזה וכן בדין הלפתות שהוציא המ"א מסעיף זה כ"א בשעת הדחק:

ביאור הלכה סימן תקיט

====================

* מסלקין תריסי חנויות וכו' - איתא בירושלמי בד"א שאין שם פתח אבל אם יש שם פתח משתמש דרך הפתח ופירש ב"י דהיינו אם יכול להשתמש ע"י חלון שבמגדול אע"פ שהוא משתמש בדוחק ישתמש דרך שם ולא יסלק ויחזור אכן מדהשמיטו הפוסקים ולא הביאוהו ש"מ דס"ל דלא קי"ל כירושלמי הזה ובכל גווני מותר. ועיין בא"ר שכתב דהב"י לא ראה לספר עבוה"ק להרשב"א דהרשב"א העתיקו שם לדינא וגם דסתמא כפירושו דהא עיקר הטעם שלא למנוע משמחת יו"ט וא"כ כיון שאפשר להשתמש ע"י חלון או פתח אסור ע"כ והב"י העתיק עוד דין אחד בשם הירושלמי דלהחזיר כל צרכו אסור וגם בזה כתב דלא קי"ל כן לדינא והנה מצאתי בספר העיטור שגם הוא העתיק להירושלמי הזה אכן מצאתי בו דבר חדש שהעתיק הירושלמי באופן אחר ממה שהוא בב"י דהב"י העתיק הירושלמי כמו שהוא לפנינו המימרא דר"א קודם ר"י ב"ר בון והעיטור העתיק בהיפוך וז"ל ירושלמי א"ר יוסי בר' בון כשאין שם פתח אבל אם יש שם פתח משתמש דרך הפתח וא"ר אחא מחזיר הוא ובלבד שלא יחזיר כל צרכו עכ"ל העיטור ומשמע דר"א סובר אפילו בשיש שם פתח מותר להחזיר בקצתו וממילא כשאין שם פתח מותר להחזיר אפילו כל צרכו כדעת הב"י וגם בדברי העבוה"ק לענ"ד אפשר לומר דהוא סובר לדינא כהב"י ודלא כא"ר דז"ל בשער א' דין י"ב מסלקין תריסי חנויות וכו' בד"א שאין שם פתח אבל יש שם פתח משתמש דרך הפתח וכשאין להם ציר כל עיקר ואפילו בשיש להן ציר ואין להם ציר מן הצד ואפילו מחזיר כל צרכו מותר ובלבד שלא יתקע ואם תקע ה"ז מלאכה גמורה וכו' ויש להסתפק בכונתו מאי דקאמר וכשאין להם וכו' אי קאי איש להם פתח דאפילו בזה מותר להחזיר כל צרכו כשאין להם ציר מן הצד ולפ"ז הירושלמי שהחמיר כשיש להם פתח הוא דוקא כשיש להם ציר מן הצד [וא"כ מה דאסרינן בגמרא דידן כשיש להם ציר מן הצד ובודאי אפילו אין להם פתח מדסתם ולא חילק היינו לענין להחזיר כל צרכו אבל בקצתו יהיה מותר] אבל כשהציר באמצע או אין לו ציר כלל מותר להחזיר כל צרכו אף בזה וכדעת הב"י או אפשר דמה שקאמר בעבוה"ק וכשאין להם ציר וכו' הוא דין בפ"ע וקאי על עיקר הדין דכשאין שם פתח ולפ"ז בשיש להם פתח אסור להחזיר כל צרכו אפילו הציר באמצע אבל לפ"ז דברי הירושלמי קשה להבין לפי דעת העבוה"ק דמתיר בשאין להם פתח אפילו להחזיר כל צרכו במאי מיירי ר"א מתחלה דקאמר מחזיר ובלבד שלא יחזיר כל צרכו דאי מיירי בשיש להם פתח היה לו לקבוע דברי ר' אחא בתר ר' יוסי ואולי דבאמת הרשב"א גורס בירושלמי כגירסת העיטור דברי ר"א בתר ר' יוסי. היוצא מדברינו דכשאין להם פתח בודאי מותר להחזיר כל צרכו בשיש להם ציר באמצע בין לפי דברי העיטור בין לפי דברי הרשב"א וכדעת הב"י לדינא וכשיש להם פתח לפי דברי העיטור אין מותר להחזיר רק במקצתו ודעת הרשב"א בזה צ"ע בכונתו וכנ"ל דאפשר דגם הוא סובר כהעיטור או דהוא סובר דכשהציר באמצע מותר להחזיר כל צרכו אפילו כשיש להם פתח:

* ומחזירין אותם ביו"ט - דוקא אם הוא צורך רבים אבל אם הוא לצרכו בלבד או לצורך יחיד אסור אפילו בחנויות שעומדין מבחוץ [ב"ח וא"ר]:

* אסור גזירה שמא יתקע - משמע דבאמצע לא לא חיישינן להחמיר משום שמא יתקע דלא שייכא אז תקיעה וכ"כ הר"ן בהדיא ולכאורה לפלא על הרשב"א בעבוה"ק דכתב גם שם ובלבד שלא יתקע והעתקתיו במ"ב סק"ג דלפ"ז למה לא נחוש גם שם משום שמא יתקע ואולי דלפי שאין להם רק ציר באמצע אין מצוי שם תקיעה וע"כ לא חיישינן לזה אבל באמת אם תקע גם שם הוי מלאכה גמורה וכעין זה כתב הרשב"א גבי מנורה של חוליות והובא בב"י וכתב שם בעבוה"ק דהא דמחמרינן בשיש להם ציר מן הצד דוקא אם לאחר חזרתן יהיו רפויין ואינם רפויין אבל רפויין גמורים מותר להחזיר אף בשבת ואצ"ל ביו"ט והוא שלא יתקע:

ביאור הלכה סימן תקכג

====================

* מסירים זבובים וכו' - מקור דין זה נובע מהמשנה דף כ"ג מקרדין וכו' והנה בשיטה מקובצת מצאתי דבר חדש דמשנה זו אתיא רק אליבא דר"ע דנפש אפילו של בהמה במשמע משא"כ לר"י הגלילי אין לטרוח בשביל בהמה והנה הרמב"ם והטוש"ע ע"כ דלא ס"ל ד"ז שהרי הרמב"ם בפ"א מהלכות יו"ט וכן הטוש"ע לעיל בסימן תקי"ב פסקו בהדיא כר' יוסי הגלילי ואפ"ה פסקו כאן להיתר ונראה דהטעם הוא משום דהוי צער בע"ח ע"י זבובים הנושכים אותם וגם מן הגמרא מוכח דלא כהשמק"ו הנ"ל דא"כ למה להגמרא לדחוק טעם האוסרים בקרצוף גזירה אטו קירוד [דבאמת זהו דוחק דגם קירוד אינו אסור לר"י כ"א מדרבנן לפי מה שכתבו התוספות ביומא דף ל"ד דדבר שא"מ לר"י הוא רק דרבנן] לימא דס"ל כר"י הגלילי:

* מפני שמשרת שער - בשיטה מקובצת איתא דגם בודאי יעשה חבורה עי"ז וכ"מ בפסקי תוספות:

ביאור הלכה סימן תקכו

====================

* ואפילו אם יכולין להשהותו עד למחר - הרב יש"ש כתב דבמקום שאין מנהג יש להחמיר ולחוש לרבוותא דלא שרי ביו"ט א' אפילו ע"י עממין אא"כ באישתהי או שיהא צריך לשהות או מחמת חום ונפוח והוא מדברי או"ז וכתב עוד דלפי סברא זו בתינוק מת אפילו באישתהי נמי אין לקוברו ביום א' ע"י עממין דבשר ילד אין מתקלקל כ"כ מהר גם אפשר להניחו במרתף קר גם אין שייך גביה כ"כ שהוא מתבזה בין החיים כמו במת גדול עיי"ש והעתיקו במג"א וכן בא"ר העתיק ראשית דבריו ופשוט הוא דלדידן דמקילינן במת גדול אפילו בלא אישתהי א"כ ה"ה במת קטן קוברין אותו ביום א' ע"י עממין ואפילו בלא אישתהי וכן מבואר שם בלשונו להדיא עיין ביש"ש שם ולדינא בודאי אין לחוש לעיקר דברי היש"ש בזה אפילו במקום שאין מנהג דהא לדבריו צריך להמתין עד יום ב' ולקוברו ע"י ישראל וכמסקנת רב אשי דבב' אפילו לא אישתהי ואנן הא קיי"ל אדרבה דאסור להמתין עד יום ב' כדי לקוברו ע"י ישראל וכדמבואר בסעיף ב' במחבר וכן העתיקו כל האחרונים [ובאמת ביש"ש נשמט דין זה לגמרי משום דאין לו מקום לפי שיטתו] הרי מבואר דלדידן אדרבה שבות שיש בו מעשה חמור ולפלא על מג"א שהביאו בזה שוב ראיתי לבית מאיר שהשיג על יש"ש בזה ורמז להא דס"ב ואפשר כוונתו להא דהקשינו עיי"ש שלשונו מקוצר בזה ובש"ע הגר"ז השמיט ג"כ להא דיש"ש:

* אסור להלינו עד יו"ט שני - עיין מ"ב מ"ש בשם האחרונים דאם השהו אותו שאין לקוברו ע"י ישראל והוא בת' מנחם עזריה סימן ט"ז והביאו גם בא"ר ומסיים ע"ז בא"ר ואם אין עממים צ"ע אם יש לקברו ע"י ישראל. ולענ"ד נראה פשוט בזה דבודאי אין משהין אותו עד אחר יו"ט וקוברין אותו ע"י ישראל דכי מה פשע המת שהשהו אותו. אלא דגם עיקר דינו דמנחם עזריה ג"כ אינו נראה דהא לכמה רבוותא קיי"ל כמר זוטרא ביו"ט א' שאף רב אשי מודה ליה וא"כ לדידהו מן הדין צריך להשהות אותו עד יו"ט ב' ונהי דאנן לא נקטינן כהנך פוסקים ואדרבה יותר טוב לקברו ביומו מ"מ לא מצינו דאם השהה אותו דליקנסיה למת שלא לקברו ע"י ישראל במקום דלכמה פוסקים היה צריך לעשות כן לכתחלה ותו דגם עיקר דינו דמחבר אינו מוסכם והראב"ד הלא עשה הלכה למעשה להשהות לת"ח ליו"ט שני כדי שיקבר על ידי ישראל אלא שהאו"ח כתב שחלקו עליו עי"ש בב"י אמנם במאירי הביא גם כן להא דראב"ד ולהני דחלקו עליו והוא הסכים להראב"ד וכן פסק בשיטה מקובצת [אלא דבשמ"ק מבואר דדוקא באדם כשר ונכבד שיש לו בזיון לקוברו ע"י נכרים והמאירי אף שהביא להא דראב"ד דמיירי בת"ח אמנם מסיום דבריו וז"ל ומדקאמר כחול שויוה רבנן לא אשתייר ביה ולא מידי לשום ענין של מת עכ"ל משמע דבכל מקום מותר להשהותן] ואם כן אף שאין להקל לכתחלה אפילו בת"ח נגד סתימת המחבר אבל לקנסו מנ"ל מה גם דהקנס הוא למת ולא שייך למקנסיה דלא פשע מידי ועיין בשער הציון מה שהבאנו בשם העולת שבת והגר"א דנראה מדבריהם דפירשו דמשום איסור הלנת המת נגעו בה ולדידהו בודאי דל"ש כלל לקנסו ולבזותו עוד יותר שלא לקברו כלל או לקברו דוקא ע"י נכרי וכן מצאתי להרב יעב"ץ כסברתם וחילק גם בעיקר דינו דמחבר וז"ל נראה דמיירי במת דאסור להלינו לאפוקי מת שמלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין דודאי שרי דאפילו בחול מצוה להלינו וה"ה באב ואם כיון דהמדחה הרי זה מגונה א"כ מסתמא זהו כבודו אפילו בחול כ"ש ביו"ט דאיכא סברא בלא"ה דאי לא אישתהי שצריך להשהותו לקבור אותו בב' על ידי ישראל ולא בראשון ע"י עכו"ם ואף שיש סברא כנגד זה דכבוד יו"ט הוא למהר להוציאו מ"מ מאן לימא לן לידחי הא מקמי הא כ"ש אם האבלים רוצים בכך שיש כבוד החיים והמתים נראה דבכה"ג סברת ראב"ד עדיפא עכ"ל. היוצא מכל הדברים האלה דאף שקשה לחלוק על המחבר כסברת עו"ש גם לא לחלק בו כסברת המור וקציעה שכפי הנראה לא עמדו רק אטעמא דאיסור הלנת המת ולא עמדו אטעמא שהבאנו באיסור שהייה מ"מ בעבר והשהה נראה דאין לקנוס כלל שאף לטעמא דידן אם הוא פשע מת מה פשע ולמאירי ושמ"ק [אף שהם נחתו לטעמא דשבות שיש בו מעשה] למסקנא דיום טוב שני כחול וכו' מותר לכתחלה במקום שכבודו יותר בישראלים א"כ עכ"פ בדיעבד יש לסמוך ולקברו ע"י ישראל ובפרט אם הוא ת"ח דזילא מילתא לקוברו ע"י עממין כן נראה לענ"ד וכ"ז הוא לפי סברת המחבר דלרמ"א בלא"ה קוברין ע"י עממין אף ביו"ט שני:

* ביו"ט שני וכו' עד לחמם לו מים - אגב שיטפא נקט כל המלאכות ובאמת לחמם מותר ע"י ישראל אף ביום טוב ראשון וכדלעיל בס"א וכבר העיר בח' רעק"א בזה:

* אבל אם אינם רוצים לקברו בו ביום - עיין מ"ב והיינו להביא לו ארון ותכריכים וכיו"ב אבל לא להלינו כדי שיקבר למחר ע"י ישראל דאין זה כבוד למת [א"ר] ומ"מ אם הוא ת"ח יש לעיין בזה ואינו דומה להני דפסק המחבר בס"ב דאסור דשם הטעם כמו שכתבנו במ"ב ובשער הציון משא"כ בזה:

* וחוזרין למקומם בו ביום - עיין מ"ש במ"ב לענין אם יש שם מושב יהודים, וסמוכים לדברינו מדברי הרדב"ז ח"ד סימן ק"ז שכתב בביאור דברי הכלבו ד' מ"ו שהתירו חכמי בדרש במת שהיה בעיר אקד"י ללותו עד בדרש שנים מן הקרובים ולרכוב בדרך אך לא שבו אותו היום למקומם אך נשארו בעיר בדרש היום ההוא ע"כ וכתב ע"ז הרדב"ז דלהכי לא התירו להם לחזור כיון שהיו במקום מיושב ויותר טוב ממקומם מה צורך שיחזרו וליכא הכא טעמא שלא תהא מכשילן לע"ל אבל בנידן דידן שהביה"ק הוא במקום שמם ומדבר ואפילו אילו אין שם להסתר מן השמש ואין שם לא מאכל ומשתה ודאי דאיכא טעמא שלא תהא מכשילן עכ"ל ודע עוד דיש להסתפק במקומות שהביה"ק הוא רחוק מאד עד שאין שום אדם מלוה עד ביה"ק בשום פעם רק יש אנשים מחברה קדישא שקבועים תדיר לשאת המת שם ובאים על שכרם אם התירו בדידהו לחזור ואי שייך בהו טעמא כדי שלא תכשילם שהרי הם שכורים והולכים בשביל שכרם ואם בשביל שיצטרכו האבלים לשלם ביותר בעבור זה צ"ע אם מתירים להו בשביל זה לחזור כמה מילין מיהו ד' אלפים אמה בודאי יכולין לחזור שהרי עכ"פ לא גרע מכל היוצאין ברשות שיש להם ד' אלפים בהבלעה וכדלעיל בסימן ת"ה אבל ביותר מד' אלפים שמתירין אנו רק בשביל טעמא שלא תהא מכשילן צ"ע אם שייך בזה ועוד מסתפקנא אם גבי האבלים נמי אמרי' דחוזרין למקומם דלכאורה בדידהו לא שייך דמימנע דודאי לא ימנעו ללות אביהם בשביל זה ולא שייך אלא באנשים דעלמא ואפשר דזהו טעמא דעובדא דמייתי בכלבו הנ"ל שלא התירו להם לחזור משום שהיו קרובים למת ולא מימנעו מללוות ומסתימת הפוסקים משמע שאין לחלק בזה וצ"ע:

* אם א"א וכו' - עיין בט"ז דר"ל שיש להם טורח קצת לילך ברגל ושרי ואזיל לשיטתיה שכתב בתחלה שעיקר דין המחבר מגומגם אצלו עיין שם אבל לפי מה שפירש המ"א וא"ר דמשום זילותא דיו"ט הוא אין להתיר ברכיבה אלא א"כ יש טורח גדול לילך ברגליו וכן כתב בספר נהר שלום והגר"ז:

* מותר לצאת לדרך וכו' - ובהג"ה ומותר להביא מת וכו' עיין מ"א סקי"ז שהביא דעת הריב"ש החולק בזה ומשום דהא אין עושין ארון אלא עם המת בחצר וכ"ש כאן שהרואה יאמר שהולך לצרכו והשיג המ"א ע"ז דהא מבואר שם דבדבר מפורסם שרי (ופירש במחה"ש שכיון שהוגד להם מפי מגידים אחרים א"כ הרי הדבר מפורסם) וגם אין לחוש שיפגעו בהן יהודים בדרך דביו"ט אין מצויין עוברי דרכים יהודים מיהו אם אין מוטל ע"פ השדה אלא בבית יש להחמיר עכ"ל והנה המ"א קיצר מאוד וגם סותר את דברי עצמו שבסק"ז כתב דהליכה חוץ לתחום דמי לקציצת ארזים דאסור אף באדם מפורסם גם עצם הסברא של מחה"ש אינו ברור שהרי הריב"ש הביא בתשובה זו דינא דאדם מפורסם ולא נחת לזה לומר דכאן נמי הוי כאדם מפורסם וגם המ"א בעצמו כתב בסק"ז דאם במקרה נתפרסם לאו כלום הוא ואפילו נימא דכונת המ"א הוא כפשוטו משום דכיון דמועטים אנחנו בעונותינו דין שלנו כאדם מפורסם וכמו שכתבו הפוסקים מ"מ קושיא הראשונה במקומה עומדת דהא בקציצת ארזים לא מהני מת מפורסם וכן הריב"ש כוון לזה וכמו שמבואר שם להדיא וכמו שהעתיק גם המ"א דכ"ש כאן שהרואה יאמר דהולך לצרכו והיינו טעמא דקציצת ארזים ג"כ ומש"כ המ"א עוד דאין לחוש שיפגעו בהם יהודים דאין מצויין עוברי דרכים ג"כ קשה מס"ק הנ"ל והנה אח"כ מצאתי שהגרע"א בחידושיו הקשה גם כן מסעיף זה על דברי המ"א שבסק"ז ותירץ כיון דהמת מוטל בבזיון בשדה הקילו טפי ולפלא שהרי סעיף זה המעיין בב"י יראה שהוא נובע מדברי התשב"ץ שהשיג על מה שנפסק בתשובת הריב"ש להחמיר בזה (עי"ש בח"א סימן כ"ב) ובתשובת הריב"ש היה המעשה שהמת סגרוהו העכו"ם במערה עם מלבושיו וכמו שהעתיקו בב"י ואפ"ה פסק השו"ע להקל אכן כאשר עיינתי בכנה"ג בכל המקומות ובריב"ש ובתשב"ץ (שגם בכה"ג לא העתיק תוכן תשובתו) ראיתי כי דינא דסק"ז דהליכה חוץ לתחום דמי לקציצת ארזים הוא נובע מת' ריב"ש סי' קט"ז עי"ש ודבריו בסקי"ז הוא כסברת תשב"ץ החולק בעובדא דריב"ש ואף שהמ"א לא ראה התשובה כיון לה במקצת ונעתיק משם תוכן הדברים א) שאנו מועטים במקומותינו ודיננו כמת מפורסם כמו שכתבו התוס' ב) דלא אסרו בפרהסיא אלא היכי דאפשר בצנעא או להשהותו יום אחד שאינו מתנוול כ"כ מפני שיהוי זה אבל ענין כזה אפי' בפרהסיא יש להתיר ודומה להא דרב יוסף בכשורי דהוי ליה דאמר צנעא דהני יממא הוא וכמו שמפרש רש"י שם כיון דא"א ואף בכאן כן דהשעה דוחקת וא"א להמתין יותר מפני חשש סרחון או אכילת כלבים או שריפה לא נחוש לפרסום [וכמדומה כי מקור דברי הר"א ירושלמי שמתיר אפילו בקציצת ארזים היכי דא"א בענין אחר שהביא במ"א סימן תקמ"ז סוף סק"ז (וצ"ל שם הר"א ירושלמי והוא איזה פוסק כמו שכתב הא"ר שם) הוא מן הדברים האלו] ג) שאין כאן פרסום שהרי חוץ לתחום יוצאים [ועיין מו"ק י"ב לענין קיבולת חול"ת] ואין שם אלא הקוברים והיציאה מעיר לחוץ לתחום לא מקרי פרהסיא שהרי מותר לצאת חו"ל על ידי בורגנין ד) אין לחוש לפרסום אלא בעשיית ארון ועשיית קבר שהם מלאכות של תורה. גם כתב כיון דלא מצינו בזה לאיסור מנ"ל להחמיר בסברתנו באיסור של דבריהם וכ"ש בזה שנוגע לכבוד הבריות ובפרט בזה שאין שם מי שיטפל בו הרי הוא מת מצוה שאפילו כה"ג מטמא לו ובחול בודאי מוטל חיוב עלינו לקוברו וא"כ ה"ה ביו"ט שני שהוא כחול ואדרבה מת כזה חמור מאם היה בעיר, גם הטענה שבלא"ה לא יספיק הזמן לקוברו איננה טענה דכל שמעשה יו"ט ממהר קבורתו לא איכפת לן שהרי כל זמן שהוא משתהא הוא מרבה להתנוול וכ"ש אם יש לחוש לאכילת כלבים ולשריפה עכ"ל התשב"ץ עי"ש שהאריך ובכלל דבריו נכללו דברי מ"א בסקי"ז ובסימן תקמ"ז סק"י וסק"ז אלא מה שמסיים המ"א דיש להקל במוטל ע"פ השדה אבל במונח בבית לא אינו מדוקדק שכפי הנראה משמע לכאורה שחשב דעובדא דריב"ש היה במוטל ע"פ השדה ולהכי חששו המתירים לאכילת כלבים ובאמת בתשו' ריב"ש מבואר להדיא שהעובדי כוכבים הניחוהו במערה עם מלבושיו וסגרו פי המערה עי"ש אלא שכיון שמסור הוא בידם חששו שמא מפני גודל הסרחון ישרפוהו או יניחוהו לאכילת כלבים ואף בכגון זה העתיק המחבר דעת התשב"ץ להיתר ואי יש לחלק כן היה לו לחלק בין מונח בידי עכו"ם או בשמור אצל בני משפחתו אף שאין מי שם לקוברו או אין שם ביה"ק [ואולי דאחרי שהביא מתחלה דעת היש"ש דמחמיר בכל גווני לא רצה להקל כהתשב"ץ כ"א במונח ע"פ השדה]. קצרן של דברים הוא כן דלריב"ש אפילו בעובדא דידיה שיש כמה סניפים אוסר ומכ"ש במת שמונח בבית ישראל רק שא"א לקוברו שם בודאי אין נכון לילך לשם חוץ לתחום להביאו דהא מדמה הליכה חו"ל לקציצת ארזים ולשיטת התשב"ץ אפילו במת שמונח בביתו חוץ לתחום אם מונח במקום קרוב שאפשר יהיה להגיע שם לקוברו אח"כ ביו"ט יש לצדד להתיר דלא דמי לקציצת ארזים דהוא מלאכה גמורה וגם הליכה חו"ל לא מקרי פירסום וכנ"ל ולפ"ז ה"ה במת שמונח כאן וצריך לילך חוץ לתחום להביא משם תכריכין וארון וכה"ג נמי מותר. והנה המחבר נראה שהחזיק בדעת התשב"ץ וגם הרמ"א שהעתיק ת' הרשב"א בהג"ה וששם היה המת מונח רחוק מן העיר והלכו להביאו משמע ג"כ דלדידיה מותר לילך חו"ל ולהביא משם מת ומהרשב"א גופא אין ראיה שאפשר שהתיר לילך משום שמא ימצא את ההרוג מפרפר עדיין ויצילו ע"ש בתשובה אכן הרמ"א שלא העתיק תוכן התשובה משמע דבכל מת מותר לילך ולהביאו [אם לא דהרמ"א על דברי המחבר קאי ושם הלא היה מונח בידי עכו"ם] ומצאתי בכנה"ג שעמד ע"ז וכתב שהמחבר והרמ"א הולכים בשיטת התשב"ץ והביא גם ת' מהר"י טייטאצק שהתיר בכגון זה גם לרכוב על סוסים והשיג שם עליו דלרכוב על סוסים בודאי אסור [אכן היכא דיש חשש של אכילת כלבים כתב בא"ר שמותר אפילו לעשות מלאכה ביו"ט שני כדי להצילו] וגם לילך ברגליו מפלפל שם הרבה אם מותר ומסיים לאיסור וכפי הנראה המ"א חשש לדבריו ולפע"ד במקום שהמת השתהא כבר יש להקל לילך חו"ל ולהביאו וה"ה במת שמונח כאן והשתהא לילך חו"ל ולהביא תכריכין וכדומה מצרכי הקבורה לקוברו בו ביום יש להתיר וכסברת התשב"ץ ומה גם שהמחבר ורמ"א נוטים לשיטה זו. ודע דכ"ז שכתבנו הוא ביו"ט שני אבל לא ביו"ט ראשון דאין מת מצוה דוחה שבת ויו"ט אכן ע"י עכו"ם יש להתיר [א"ר]:

* ואסור לקברו ביו"ט - עיין במאירי ביצה דף ו' שהביא גם כן דעת הפוסקים דאין מקברין נפל ודאי וספק שמת בתוך ל' מפני שהוא כאבן ואין ואין כאן כבוד הבריות לא של חיים ולא של מתים ואסור אף ביום טוב שני ואפילו על ידי עממין שהרי הוא כנבילה ולא עדיף מן בן ח' חי ומסיים ומיהו כי אישתהי א"נ שמא ישתהא מטלטלינן ליה מדין גרף של רעי ואיני יודע אם הותרה קבורתו והדבר רופף בידי אלא שבחבורנו העתקנוהו להיתר עכ"ל ולכאורה כונתו דכיון דבלא"ה מטלטל מותר ג"כ לקברו וצ"ע ועיין לעיל סימן שי"א ובחכמ"א כלל ק"ע ס"ז:

ביאור הלכה סימן תקכז

====================

* וע"י עירוב וכו' - עיין משנה ברורה מש"כ דהאיסור רק מד"ס משום סברא דהואיל ואלו מקלעי אורחים ולכן מהני העירוב כן כתב המ"א בשם הר"ן והוא כדעת רבה בגמרא פסחים דף מ"ז וכן הוא במלחמות בביצה [ובמ"א כתב בשם המאור ובח"מ העיר עליו דבאמת המאור כתב כן רק לדעת הרי"ף אבל המלחמות סובר כן] וכן הוא דעת התוס' בעירובין מ"ח בתירוץ קמא דמטעם זה מותר לאפות ולבשל ולא חיישינן להכנה דאסור מדאורייתא ובמקום דלא שייך סברא דהואיל כגון סמוך לחשיכה כתבו התוס' בפסחים דף מ"ו דאסור מדאורייתא והעתיק דבריהם גם בחידושי הרשב"א בביצה וכן הביא המ"א בשם מרדכי דסמוך לחשיכה אסור דלא שייך הואיל ולא מהני עירוב וכן הוא בהגה"מ ובסמ"ג שדעת כל רבותיו הצרפתים דמלאכות שבת אין נעשין ביו"ט ורק מטעם הואיל שרי וממילא שמעינן דהיכא דלא שייך הואיל אסור מדאורייתא. ולאלה הפוסקים איסור מלאכה והכנה אחד דבכל מלאכה שייך הכנה וכן מבואר להדיא במלחמות. אכן דעת הריצב"א בעירובין מ"ח [ומה שכתבו התוס' בריש ביצה בסתמא הוא רק שיטת הריצב"א וכן בסמ"ג העתיק זה רק כדעת יחיד] דאיסור הכנה לא שייך רק בדבר חדש ולא במלאכת אפיה ובישול דהוא תיקון בעלמא ולכן מהני העירוב דאין שייך באלה איסור הכנה [ואם נימא משום מלאכה נראה דדעתו כדעת רב חסדא דמלאכת שבת נעשין ביו"ט וכן נראה גם דעת העיטור עיי"ש] וכן כתב המאירי לחלק בין הכנה למלאכה אכן דעתו דאיסור מלאכה הותר רק מחמת הואיל כדעת התוס' וסמ"ג ורמב"ן הנ"ל ולדעתם סמוך לחשיכה אסור וכן כתבו האחרונים המ"א וחמד משה והגר"ז וכתבו דמשום זה נוהגין להקדים להתפלל ערבית ביו"ט שחל בע"ש וכן נראה מא"ר בשם לבוש אמנם נמצאו גם דעת ראשונים המקילין בזה היינו הרבינו אפרים והמאור שפסקו כרב חסדא לגמרי ומלאכת שבת נעשין ביו"ט מדאורייתא ולדידהו אין חילוק בין מבעוד יום בין סמוך לחשיכה וכן הרמב"ם אף דפסק כרבה דהעושה מלאכה מיו"ט לחול אינו לוקה משום הואיל מ"מ לענין שבת תפס כסברת רב חסדא דמדאורייתא מלאכת שבת נעשין ביו"ט ורק מד"ס כדי שלא יקילו גם מיו"ט לחול [ומשמע דס"ל דאף מיו"ט לחול אף דאינו לוקה מ"מ איסורא דאורייתא איכא וכן משמע בלשונו עוד בהלכה ט' בפ"א ובהלכה י"ג שם עיי"ש וכבר האריך בזה בחמד משה] וכן הבינו בדעתו ההגהות והסמ"ג וכן הוא גם דעת הב"י בדעת הרמב"ם וכן הוא פשטיות דבריו וכמש"כ החמד משה וחולק על המ"א שהסיע דברי הרמב"ם לדעת אחרת וכן בספר בית מאיר האריך ומסיק דהרמב"ם קאי בשיטת רב חסדא דצרכי שבת נעשין ביו"ט מדאורייתא דלא כמהרש"ל ומ"א וטעמו משום דפשטיות דברי רב אשי מורין כן דקאמר כדי שיאמרו מיו"ט לשבת אסור ק"ו לחול אלמא דמדאורייתא שרי לשבת וכדעת רב חסדא ולא משום הואיל [וכעין זה איתא בירושלמי פרק יו"ט וז"ל איתא חמי (בא וראה) דבר תורה הוא אסור ועירובי תבשילין מתירין א"ר אבהו בדין שיהא אופין ומבשלין מיום טוב לשבת אם אתה אומר כן אף הוא אופה ומבשל מיו"ט לחול עכ"ל] ואף דהרמב"ן טרח ליישב דברי רב אשי גם לדעת רבה עי"ש במלחמות מ"מ פשטיות הדברים נראה דקאי רב אשי בשיטת רב חסדא כמש"כ המאור ולענ"ד גם מפיר"ח משמע כן דהעתיק על דברי רב חסדא בפסחים ממש כלשון רב אשי בביצה אלמא ס"ל דחדא שיטה הוא עיי"ש וזהו סברת הרמב"ם ג"כ וכן הריצב"א בתוס' עירובין ותוס' דריש ביצה מוכרח דהלכה כרב חסדא [וכמש"כ בחמד משה ובית מאיר דאל"ה נהי דאין בו משום הכנה אכתי יש בזה איסור מלאכה עיין בדבריהם שהאריכו בזה] וע"כ נראה דאף דלכתחלה בודאי צריך לזהר כדעת כל הני רבוותא הנ"ל ושהוא בענין דאורייתא וכמ"ש האחרונים מ"מ בשעת הדחק י"ל דכדאי הם רבותינו הראשונים האלה לסמוך עליהם בענין סמוך לחשיכה וגם כי הרא"ש והטור לא העתיקו דברי התוס' לענין סמוך לחשיכה [עיין פרישה]. וגם דהש"ס סתם דין זה דבעירוב מותר ולא חילקו כלל בזה וכ"ש ביו"ט שני שהוא דרבנן בודאי יש לסמוך להקל לעת הצורך:

* ספק חשיכה - עיין מ"ב לענין אם קיבל עליו יו"ט ועיין בסימן רס"ג דהדלקת נר בשבת חשיב קבלה לנשים וצ"ע מה הדין בזה ולכאורה אם הנשים הדליקו נר יו"ט שוב א"א לעשות עירוב בשבילן אף שהוא עדיין יום שכבר קיבלו עליהם יו"ט ומשמע לכאורה שם דבהדלקת הנרות יש לו דין קבלה של ציבור מאחר שכן המנהג עי"ש די"א דלא מהני תנאי אלא דיש לדון דאולי דוקא בשבת שמדליקין הכל בשעה אחת ונהגו לקבל בזה שבת אבל ביו"ט שאין הכל מדליקין בשעה אחת אפשר דלא נהגו לקבל בזה ויש לו דין איש המדליק שאינו מקבל שבת בהדלקתו ואף אם נאמר דאשה דרכה לקבל אף ביו"ט בהדלקתה מ"מ ביו"ט אפשר דאין בזה רק דין קבלת יחיד כיון שאין מדליקין בשעה אחת ומותר עדיין הדברים שמותר לעשות בספק חשיכה אכן לכתחלה בודאי יש לזהר לעשות העירוב קודם שתדליק הנרות:

* תפוחים מבושלים וה"ה שארי פירות - עיין לעיל בסימן קע"ז ס"א דמוכח שם דפירות אין דרך ללפת בהן הפת [דלהכי צריך ברכה לאוכל אותן בתוך הסעודה] אכן הכא מיירי בידוע שדרך אותו מקום ללפת בהן הפת כמו שכתב המ"א:

* עדשים וכו' - עיין מ"ב מש"כ דאף שלא נתבשלו לשם כך הוא מבואר ופשוט ועיין עוד מש"כ בשם הפוסקים דדוקא כשאין לו דבר אחר לערב כ"כ הב"י ואחרונים והטעם כתב הגר"ז משום ביזוי מצוה אכן הב"ח כתב טעם אחר דהוא משום שלא נתבשל לשם כך דלכתחלה מצוה מן המובחר לעשות תבשיל בכוון לשם עירוב [ואולי רק אם בישל לצורך שבת סגי ושאני אלו שלא נתבשלו כלל לצורך שבת] וכן הביא ממשמעות המרדכי וכ"ז למצוה מן המובחר בעלמא אבל העירוב כשר אף אם לקח דברים שלא נתבשלו לצורך זה וכדמוכח מהא דעדשים ושמנונית שנדבק בסכין וכ"כ הע"ת והוכיח עוד מהא דאיתא בגמרא דגים מלוחים שצלאן עכו"ם והוא בודאי לא לשם עירוב צלאן ועיין עוד בסי"ד בבה"ל:

* ומצוה על כל גדול - פשוט הוא דבין כשכולל עצמו בעירוב זה ואומר לי ולבני עירי ומזכה בתבשילו להם חלק בין כשכבר עירב יכול לערב עליהם גם בפ"ע אלא דמספקא לי אם יכול לברך כיון דאינו ידוע לו אם יצטרכו לזה לפי דעת המחבר שכל אחד צריך לערב לעצמו ועוד יש לעיין אם כשכבר עירב לעצמו ורוצה לערב בעד בני העיר אם צריך תבשיל אחר או שיכול לזכות להם בתבשיל שכבר עירב כיון שעירוב אחד סגי למאה ובתוס' ירושלים מסתפק בזה עי"ש:

* ומברך על מצות עירוב - ואם מניח עירוב בשליחות והתבשיל הוא של המשלח אם צריך לברך עליו כתב הגר"ז שתלוי בזה אם האמירה הוא עיקר יש לו לברך אבל למאן דס"ל דהאמירה אינו מעכב כלל אין לו לברך מאחר שאין עושה כלום עיי"ש:

* לסמוך עליו כל זמן שהוא קיים - ר"ל שכלל בתנאי של בהדין עירובא שבתות אחרות שיגיעו סמוך ליו"ט:

* לכתחלה לא יסמוך וכו' - עיין מ"ב מש"כ דיש דעות בין הפוסקים וכו'. דע דיש עוד דעה שלישית בין הפוסקים [והוא דעת מרדכי והגה"מ בשם הירושלמי] דליו"ט אחר אין יכולין לערב אבל לאותו יו"ט כגון שחל סוכות ביום ה' שיכול לומר עיו"ט שיהיה גם על שמיני עצרת [ועיין בביאור הגר"א דהעתיק דין זה ג"כ בשמם ובשם הירושלמי ורק דמסיק דמ"מ מחמיר הכלבו מלשון המשנה ועושה תבשיל מעיו"ט משמע דוקא מעיו"ט] אכן המחמירים דהיינו הכלבו בשם רבינו נתנאל מחמיר אף בזה עיין בב"י וע"כ יש להחמיר לכתחלה כפסק השו"ע. וגם משמע מב"י דלדעת המחמירין טוב לכתחלה לעשות התבשיל בעיו"ט גופא ולא מקודם אף שיניחו עיו"ט לשם עירוב דכן דייק מלשון המשנה ועושה תבשיל מעיו"ט וכו' אכן אם אין לו בודאי כשר אף לכתחלה אם רק הניחו לשם עירוב וכ"כ למעלה בס"ו בבה"ל עי"ש:

* אבל בדיעבד יכול לסמוך עליו - הנה הפוסקים לא ביארו אם די בכזית אחד או צריך כזית לכל יו"ט ולכאורה מסברא נראה דלא מהני אף דיעבד אא"כ יש בו שיעור כזית לכל יו"ט שיערב עליו דל"ד לעירובי חצרות דכ"ז שהוא קיים הרי כולם משותפין בו אבל כאן שתקנו שיכין תבשיל מעיו"ט כדי שיאפה ויבשל על סמך זה וכנ"ל בס"א וא"כ כאן שרוצה לערב עתה גם על יו"ט אחר צריך כזית יתירה בשביל אותו יו"ט דהלא נחשב כאלו הכין ליו"ט ההוא ג"כ מהיום ואיפה הכנתו אם לא יניח כזית יתירה בשביל יו"ט ההוא אכן מלשון המחבר על דעת לסמוך עליו משמע דעל כזית גופא סומך וכן נראה קצת מלשון הרא"ש שכתב עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה וביותר נראה מירושלמי שכתב מערב אדם פת כביצה ותבשיל כזית וסומך עליו עד מוצאי יו"ט האחרון והעתיקו המרדכי להלכה וכן הגה"מ הרי משמע להדיא דעל כזית אחד סומך אף על יו"ט האחרון אם לא שנחלק דכל היו"ט עד יו"ט אחרון חשיב ליה כאחד וא"צ להכנה יתירה משא"כ מיו"ט לחבירו צריך על כל יו"ט כזית בפ"ע [ובאמת כן הוא דעת הגה"מ בעיקר הדין דדוקא עד יו"ט האחרון מהני עירובו ולא ליום טוב אחר כמבואר בב"י] היוצא לן מדברינו דבדיעבד יכול לסמוך על הירושלמי אף בזה דדי בכזית אחד אלא דמ"מ יש לדון דאולי רק לאותו יום טוב וכיון דמקור דין זה הוא מירושלמי הבו דלא להוסיף עלה וכדעת הגה"מ המובא בב"י אבל ליו"ט אחרון דלדעת הכלבו א"א לערב כלל מקודם דצריך לבשל ולהניח בכל עיו"ט גופא וע"כ אף אם נקיל בדיעבד בעירוב שעירב עכשיו ליו"ט אחר אפשר דצריך דוקא שיהיה עכ"פ כזית יתירה בשבילו וצ"ע. אכן כ"ז אם מניח ואומר עכשיו בהדין עירובא בשעה שמניח לכל הי"ט הבאים לפניו אבל אם נשאר קיים הכזית וחוזר ואומר בהדין עירובא באותו עיו"ט פשוט דמהני אף בכזית אחד דהשתא הוא עירוב חדש:

* גומר אותה עיסה - עיין ב"י שהרא"ש והר"ן נסתפקו בזה וסתם המחבר להחמיר דדוקא אותה עיסה וכן סתמו האחרונים וכן הביא בספר קרבן נתנאל בשם הראב"ן [ובפרט לפי מה דהביא בנהר שלום בשם האו"ח בשם הראב"ד דעת הראב"ד ג"כ הכי בהדיא] אכן יש מקילין בזה הברכי יוסף בשם הרדב"ז שאם התחיל עושה כל צרכיו וכן תלמידו השיטה מקובצת שדייק מפירש"י שכתב התחיל לתקנה ולאפותה גומר הכל ודייק השמ"ק שכוונתו שגומר אף שאר תבשילין וברש"י שלפנינו אינו כתוב זה כ"א ברש"י שברי"ף וכפי הנראה שגם לפני הר"ן היה גירסא זו ובשינוי קצת לאפות או לבשל גומר הכל אכן הר"ן אף שכתב כן אפ"ה נסתפק על שאר תבשילין ונראה שמפרש שגומר הכל היינו כל מלאכות הלישה [כגון עריכה ורדידה] או כל מלאכות האפייה כה"ג אבל לשאר תבשילין ספק הוא. ומלשון הרמב"ם שכתב וז"ל דצריך שיהיה קיים עירובו עד שיגמור כל מה שצריך לאפות ולבשל נאכל העירוב או אבד או נשרף קודם שיאפה או יבשל הרי זה אסור לאפות ולבשל עכ"ל הרי מתחלה כתב להדיא דצריך שיהיה קיים עד שיגמר הכל וגם מסוף דבריו קודם שיאפה או יבשל מוכרח לכאורה דאף אם עשה דבר אחד אפיה או בישול ולא נחסר אלא השניה אסור ואם כן לבסוף דמסיק התחיל בעיסתו או בתבשיליו גומר היינו בע"כ אותה העיסה ואותו תבשיל כן נראה לכאורה מלשונו וגם ברש"י דמתניתין כתב נמי להדיא אכלו או שאבד קודם שבישל כל צרכי שבת מבואר נמי דלא כמו שדייק השמ"ק אם לא שנאמר דרש"י מפרש דאביי דאמר נקטינן חולק על המשנה דאנן נקטינן כן להלכה למעשה או דאביי מפרש כן למתניתין דלא כהבנתה הפשוטה. ומ"מ נראה לי דכיון דבראב"ד [כפי מה שהעתיקו האו"ח] משמע להדיא לאיסור וכן משמעות הרמב"ם לענ"ד כנ"ל וכן בראב"ן המובא בקרבן נתנאל וכן הוא בלשון רש"י במשנה אין נכון לזוז מפסק השו"ע ואחרונים:

* מי שלא עירב וכו' - עיין מ"ב דב"ב של אדם נטפלין לו כן כתב היש"ש והעתיקוהו האחרונים אולם לענין משרתו שלו העברית לא אדע דלסברת הרא"ש בפ"ב סי' וי"ו תלוי דין מי צריך עירוב לעצמו אותו איש שמזכין ע"י וכיון דקי"ל דע"י עבדו ושפחתו העברים יוכל לזכות לאחרים ממילא לכאורה צריכין עירוב לעצמן ואין נטפלים לו אם לא שנתן העירוב לידם או שזיכה להן ע"י אחר ולדברי המחה"ש באות י"א משמע דכיון שהם אוכלים מאכליו ותבשיליו ממילא נגרר העירוב שהכין מבע"י גם עלייהו ואפשר שגם הרא"ש מודה לסברא זו וצ"ע:

* אם עבר במזיד וכו' - הנה המחבר סתם ולא ביאר דדוקא באין לו תבשילין אחרים משמע דבכל גווני שרי והוא משום דסמך בזה אתשובת הרשב"א שהביא בסימן תק"ג בב"י שכתב שם דלפי מאי דמתרץ הש"ס [ביצה דף י"ז] לבסוף איסורא דשבת שאני חזר מתירוצא קמא דמתרץ ל"צ דאית ליה פירי אחריני אלא דבשבת אסור במזיד בכל גווני וביו"ט מותר בכל גווני אמנם לענ"ד לא ברירא דין זה דתלוי בפלוגתא דרבותא דלדעת הרמב"ם שפסק בפכ"ג מהלכות שבת דבין מעשר בשבת ובין מעשר ביו"ט בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וא"כ לדידיה ע"כ צריכין לתירוצא קמא דמיירי דאית ליה פירי אחריני ולהכי לא מקילינן במזיד וכאן שכתב הרמב"ם ג"כ להתיר במזיד ע"כ מיירי דאין לו תבשילין אחרים על שבת ועיין בלח"מ שם בפ"ו מהלכות יו"ט ולדבריו גם כן מוכח דאם היה לו תבשילין אחרים אסור להרמב"ם דלא גרע ד"ז ממה דמשני שם דאפשר בשאלה דקאי לדידיה על הכל עי"ש. וכן מדברי מהרש"ל המובא בט"ז סקי"ב מוכח דס"ל דדוקא באין לו תבשילין אחרים מותר ולפלא שכתב ד"ז בפשיטות כ"כ ולא זכר דלדעת הרשב"א בכל גווני לא קנסוהו בדיעבד וצ"ע:

* מותר לאכלן - ומיהו ראוי לקונסו לפי ראות עיני ב"ד על מה שעשה [שיטה מקובצת]:

* בשבת או בחול - עיין בלחם משנה בפ"א מהלכות יו"ט מש"כ בשם הרלב"ח:

ביאור הלכה סימן תקכט

====================

* ואל יצמצם בהוצאת יו"ט - אבל בשאר הימים צריך כל אדם לצמצם בהוצאותיו [טור] ומקורו מהא דאיתא בגמרא מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' ופירש"י ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו אלא מה שפסקו לו עכ"ל וזהו תוכחת מרובה על זמנינו שבעו"ה הרבה אנשים עוברין ע"ז ולא ישימו לב איך להתנהג בהוצאות ביתם להרחיק דברים המותרים ורבים חללים הפילה הנהגה הרעה הזו שמביאה את האדם לבסוף עי"ז לידי גזל וחמס וגם לחרפה וכלמה. והרבה סיבות יש שגורמים להנהגה רעה הזו. והסיבה הגדולה שבכולן הוא ע"י הנשים שדעתן קלות ואינן רואות הנולד ואשרי למי שיאמץ לבבו ולא ישגיח לפיתויים וינהל הוצאות ביתו בחשבון כפי ערך הרוחתו ולא יותר ועיין בקונטרס שפת תמים פרק ה' מה שכתבנו בזה:

* לכבדו ולענגו כמו בשבת - עיין במ"ב משום דכתיב לקדוש ה' מכובד ובימים טובים גם כן נאמר בהן מקרא קודש והנה כ"ז הוא לשון הרמב"ם בפ"ו מהלכות יו"ט ולפ"ז הא מסיים ע"ז הקרא (ישעיה נ"ח) וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר ומבואר כ"ז לעיל בסי' ש"ו וש"ז באיזה חפצים מותר לדבר בשבת ושלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול ע"ש וא"כ ה"ה ביו"ט דהקרא קאי על שניהם ע"ש:

* ממנחה ולמעלה - לאו דוקא דאף חצי שעה קודם זמן מנחה קטנה דהיינו מט' שעות ולמעלה. ועין בא"ר ובש"א שכתבו דאין לעשות מלאכה בעיו"ט מן המנחה ולמעלה כמו בע"ש עיין ריש סימן רנ"א:

* בעיו"ט כמו בשבת - עיין במ"א שכתב דה"ה ביו"ט ראשון יש למנוע מלקבוע סעודה מט' שעות ולמעלה [שהוא עיו"ט שני] כדי שיאכל בלילה לתיאבון והעתיקוהו האחרונים ולענ"ד אין דין זה ברור אחרי שבאמת העיקר הוא יו"ט ראשון דאנן בקיאין בקביעא דירחא ואף דבודאי אנו צריכין להחמיר בו מלעשות שום מלאכה וכן כל השבותין כמו ביו"ט ראשון (אם לא לצורך חולה וכדלעיל בריש סימן תצ"ו) היינו לענין עצם יו"ט כשכבר בא זמנו אבל שנחמיר מלאכול ביו"ט ראשון בעת שתאב לאכול כגון בחג השבועות שהיום גדול ונשויהו לספיקא שמא היום חול והוא עיו"ט וכדי שיאכל בלילה לתיאבון מנין לנו דבר זה:

* כיצד משמחן הקטנים וכו' והנשים וכו' - והאנשים בזמן שבהמ"ק היה קיים היו אוכלין בשר השלמים לשמחה וכדכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וגו' ועכשיו שאין בהמ"ק קיים אין יוצאין ידי חובת שמחה אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש אבל בשר אין חובה לאכול עכשיו כיון שאין לנו בשר שלמים ומ"מ מצוה יש גם באכילת בשר כיון שנאמר בו שמחה [כן מתבאר מדברי הב"ח וש"א] והמחבר שלא הזכיר בשר אזיל לשיטתיה בב"י ע"ש ולענין יין סמך על מה שהזכיר בס"א שצריך לקבוע סעודה על היין:

* כפי ממונו - ואם אין ידו משגת יקנה להם לכל הפחות מנעלים חדשים לכבוד יו"ט [א"ר בשם מהרי"ל]: