בס"ד - כל הזכויות שמורות (c) לספריית עם ישראל

משנה ברורה וביאור הלכה על שלחן ערוך - אורח חיים
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל החפץ חיים

משנה ברורה סימן תצה

===================

(א) האסורה בשבת - בין שאיסורה מן התורה ובין שאיסורה משום שבות וכן כל דבר שאסור לעשותו בעצמו אסור לומר גם לעכו"ם לעשותו כמו בשבת:

(ב) חוץ ממלאכת אוכל נפש - כדכתיב בקרא אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם:

(ג) וחוץ מהוצאה והבערה - ופרטי דיניהם יתבארו לקמן סימן תקי"א ותקי"ח:

(ד) וכן מכשירי אוכל נפש וכו' - ופרטי דין זה עיין לקמן סימן תק"ח ותק"ט:

(ה) שלא היה אפשר - דנתקלקל ביו"ט או שלא הספיק לו השעה ומשמע דבאוכל נפש גופיה מותר לדעת המחבר אפילו באפשר לעשותו מאתמול ומיהו בדבר שדרך לעשותו בפעם אחת לימים רבים גם להמחבר אסור בדבר שטוב מאתמול ולא יפיג טעמו וכדלקמן סימן תק"י ס"ג ע"ש וע"י שינוי משמע מהגר"א דשרי:

(ו) מאתמול - אבל אם אפשר לעשותו מאתמול הרי הוא כשאר מלאכות ואסור מן התורה:

(ז) ויש מחמירין וכו' - מדרבנן כדי שלא יעבור עליו כל היום במלאכות וימנע משמחת יו"ט:

(ח) כל שאינו מפיג - דלישה ואפיה ושחיטה ובישול אם עשאן בעיו"ט יש בהם חסרון טעם שאין לחם שנילוש ונאפה היום כלחם שנילוש ונאפה מאתמול ולא תבשיל שנתבשל היום כתבשיל שנתבשל מאתמול ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאתמול ולהכי לא גזרו בהם אבל דבר שאין בו קלקול טעם והפסד אם נעשה מאתמול ל"ל לעשותן ביו"ט וכתבו האחרונים דנקטינן למעשה כסברא זו. וכתבו עוד דלפי דעה זו אסור ללוש ביו"ט וורימזלי"ן (שקורין לאקשי"ן) שאפשר הנילושים מבע"י טובים ביותר וכן אסור לבשל פירות יבשים ביו"ט שהוא ידוע שהמבושלים מעיו"ט טובים הם יותר לאכילה אח"כ ביו"ט מיהו אם לא היה לו שהות מקודם לבשל וכש"כ כשלא היה לו הפירות מקודם בודאי מותר לבשלם ביו"ט וכן לענין לישה הנ"ל:

(ט) טעם כלל - משמע דאם מפיג טעם אפילו במקצת שרי לכו"ע ובמהרי"ל כתוב שאסור לדוך שקדים ביו"ט להוציא מהן חלב מדהיה אפשר ליה לדוך מאתמול אע"פ שמפיג טעם קצת וכתבו האחרונים דמשו"ה החמיר בזה דדמי קצת לסחיטת פירות דאסור. ומ"מ ע"י שינוי נראה דיש להתיר:

(י) מותר לעשותו ע"י שינוי - ואם לא עשאו מעיו"ט מפני איזה אונס מותר אפילו בלי שינוי. וכתב המ"א דאפילו לכתחלה מותר להמתין לעשותו ע"י שינוי ובספר בגדי ישע מפקפק ע"ז אכן אם אין לו שהות קודם יו"ט בודאי יש לסמוך ע"ז:

(יא) קצירה וכו' - וה"ה דישה והרקדה וכה"ג:

(יב) וסחיטה - ר"ל לסחוט הפירות להוציא מהן שמנן ויינן לאכילה ביו"ט:

(יג) אסרום חכמים - דמן התורה כל מלאכה שהוא באוכל נפש מותר אלא חכמים אסרו דברים שהם עבודה רבה כגון הני שהאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כאחד ולדרוך כל ענביו כאחד ולטחון הרבה בפ"א וא"כ יטרד כל היום בעבודתו וימנע משמחת יו"ט ולכן אסרו חכמים ואפילו ע"י שינוי אסור והניחו בהיתרן רק דברים שמסתמא הן רק לצורך אכילת יו"ט והרבה פוסקים חולקין וסוברין דמלאכת עבודה הנ"ל אסור מן התורה אפילו באוכל נפש ולא התירה התורה באוכל נפש אלא מה שהוא דרך לעשות ליום זה כגון מלישה ואפיה ואילך וכה"ג מלאכות שהם לצורך אכילה ביו"ט ופרטי דינים אלו יתבארו בסימנים הבאים כאו"א במקומו:

(יד) אין מוציאין משא וכו' - לפי דעת הג"ה לעיל סימן רמ"ו ס"ג דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו צ"ל דהכא אינו אלא איסורא דרבנן בעלמא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול עם בהמתו ואפילו לצורך יו"ט ואפילו ברשות אחד ממקום למקום נמי אסור ולפ"ז לשון אין מוציאין לאו דוקא ולעיל בסימן רמ"ו הבאנו דעת החולקים דאדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט כמו בשבת וכ"ש כשהוא מחמר אחר בהמתו ולדעה זו אתי שפיר כפשוטו ואיסורא דאורייתא קאמר המחבר. ודע אם נאמר דיש שביתת בהמה ביו"ט שייך בזה כל הדינים הנאמרים בענין זה לעיל בהלכות שבת סימן ש"ה:

(טו) מוקצה אף על פי שמותר וכו' - פי' דלעיל בסימן ש"י מתבאר דיש כמה מיני מוקצה המותרין בשבת כמו מוקצה מחמת שעומד לסחורה או בשהכניסו לאוצר ואין דעתו להסתפק ממנו עד אחר זמן או מוקצה מחמת מיאוס ועוד כמה גווני אך כ"ז הקילו דוקא בשבת דחמיר לאינשי ולא חיישינן אם נקל לו לטלטל דבר מוקצה יבוא להקל בשאר איסורי שבת אבל ביו"ט דקילי ליה שהרי הרבה מלאכות מותרים לו לצורך אוכל נפש ואם נקל לו במוקצה יבוא להקל גם בשאר איסורי יו"ט ולפיכך אסרו לו חכמים לטלטל ולאכלו ולפי סברא זו בהמה העומדת לחלבה ותרנגולת לביצתה ושור של חרישה אסור לשחטן ביו"ט עד שיכין אותם לכך מעיו"ט וכן כל כה"ג צריך הכנה מבע"י ודבר שהוא מוקצה מחמת נולד פשיטא דאסור לדעת המחבר ביו"ט:

(טז) ויש מתירין וכו' - דלא חמיר משבת וכתב מ"א דכן הוא ג"כ דעת הרש"ל וכן פסק גם הפר"ח:

(יז) לדבריהם וכו' - ואף דיש פוסקים שמתירין אף במוקצה דנולד הרמ"א לא רצה לתפוס כדעתם בזה אלא כאותן פוסקים דמחמירין עכ"פ במוקצה דנולד וכתבו האחרונים דאף שבשבת נקטינן לעיקר להתיר אפילו במוקצה דנולד דלא כבעלי סברא זו מ"מ ביו"ט אין להתיר עכ"פ במוקצה דנולד ולפ"ז אין לטלטל עצמות שנתפרקו מן הבשר ביו"ט אע"פ שהן ראויין לכלבים מפני שאתמול כשהיו מחוברין לבשר היו ראויין גם לאדם והוי נולד:

(יח) וכל מוקצה וכו' - קאי לסברא הראשונה דמוקצה אסור דלהמתירין מוקצה א"צ אמירה אלא בגרוגרות וצמוקים משום דמסתמא דחינהו בידים כשהעלן לגג ליבשן ואפילו בשבת אסור וכדלעיל בסימן ש"י ס"ב:

(יט) שאינו בע"ח - דבב"ח לא מהני בשיאמר מכאן אני נוטל אלא צריך לפרט זה וזה אני נוטל וכמבואר לקמן סי' תצ"ז ס"י:

(כ) כגון אוצר וכו' - ר"ל ודעתו היה מתחלה רק להסתפק ממנו לאחר זמן וה"ה בפירות העומדים לסחורה או במוקצה של גרוגרות וצמוקים שלא נתייבשו לגמרי:

(כא) סגי כשיאמר וכו' - דאותן שיקח למחר הרי הם כמו שהוברר למפרע דלהם כוון בהכנתו דבמלתא דרבנן קי"ל דיש ברירה:

(כב) וא"צ שירשום וכו' - ודע דיש כמה פוסקים דפליגי ע"ז ודעתם דלא סגי בשיאמר מכאן וכו' אלא צריך שירשום בסימן המקום שבדעתו לאכול וסברתם דכיון שהם מוקצים מחמת מעשה שעשה בהם להקצותם כגון גרוגרות וצמוקים שהעלם לגג ליבשן או אפילו פירות שהכניסם לאוצר הרי הקצם בידים למכירה לא סגי בהכנה כל דהו להוציאם ממוקצה עד שיברר יפה הפירות שבדעתו לאוכלם ויתן בהם סימן ולהלכה יש להחמיר כסברא האחרונה עכ"פ לענין גרוגרות וצימוקים שהעלן לגג ובפירות שמכניסם לאוצר אפשר דיש לסמוך אסברא קמא ועיין בה"ל:

(כג) ומותר להכין וכו' - ר"ל דבכגון זה של פירות ואוצר שא"צ לעשות מעשה ובאמירה בעלמא הוי הכנה מותר להכין אפילו ביו"ט גופיה מיום אחד לחבירו דממ"נ אם יום ב' קודם הרי היום חול ומותר להכין ואם היום קודש ומחר חול הרי א"צ הכנה כלל ונמצא שאינו מתקן שום דבר בהכנתו דליאסר עליו והיכי אסרינן הכנה מיו"ט לחבירו היכא שהוא עושה מעשה דחיישינן שמא מחר חול ונמצא שעשה מעשה ביו"ט לצורך חול וכההיא דסימן תק"ג עי"ש [וכן במוקצה דבע"ח כגון תרנגולת העומדת לגדל ביצים לא יכול להזמין מיו"ט לחבירו אא"כ זימן מעיו"ט] ולפ"ז לפי מה שכתבנו להחמיר במוקצה דאקצייה בידים כגון גרוגרות וצמוקים שצריך לרשום אם שכח לרשום בעיו"ט ונזכר ביו"ט אסור לעשות שום סימן להכין פירות ליו"ט שני דשמא מחר חול ונמצא שעשה סימן ביו"ט לצורך חול:

משנה ברורה סימן תצו

===================

(א) ומנדין וכו' - ואע"ג דעכשיו בקיאין אנו בקביעות החודש לפי החשבונות שבידינו מ"מ חששו חכמים שמא מרוב הצרות והטלטולים בגלותנו ישתכח החשבון ויבואו לעשות חסר מלא ומלא חסר ויאכלו חמץ בפסח וע"כ הניחו הדבר בחו"ל כמו שהיו בימים הראשונים:

(ב) למי שמזלזל בו - במזיד ואפילו זלזל בו בדבר שהוא משום שבות או בתחומים דרבנן נמי מנדין אותו וכתבו האחרונים דאפילו חיללו ע"י עכו"ם נמי הוא בנידוי דכל מה שאסור בראשון אסור בשני ונתבאר בפוסקים דיו"ט שני חמור בזה מיו"ט ראשון דביו"ט ראשון אין מנדין רק בעבר על איסור דאורייתא אבל על שבות דרבנן אין מנדין רק מלקין אותו מכת מרדות משא"כ ביו"ט שני והטעם משום דיו"ט שני כל עיקרו אינו אלא מדרבנן א"כ כי עבר בו על איזה דבר שהוא הרי הוא כעוקר את כולו ולהכי החמירו עליו משא"כ ביו"ט ראשון שאינו עוקרו במה שעבר על שבות שהרי באיסור דאורייתא שבו לא עקרו ויש פוסקים חולקים בזה ולדידהו אין חילוק כלל בין יו"ט א' לשני והדבר תלוי רק לפי ראות עיני הדיינים במה שרואין לפי הענין אם להקל עליו במלקות או להחמיר עליו בנידוי רק שהרשות בידם אפילו לנדותו. כתבו האחרונים דאם עשה הדבר ע"פ הוראת חכם שטעה אין לנדותו שהרי שוגג הוא:

(ג) אלא מלקין אותו - ושיעור מכת מרדות יש בזה דיעות בין הפוסקים עיין במ"א וא"ר:

(ד) אלא לענין מת - משום כבודו ויתבאר לקמן בסימן תקכ"ו. ולענין כיבוי דליקה עיין פר"ח ויתבאר לקמן בסימן תקי"ד ס"א:

(ה) וכן לכחול את העין - מיירי שחש בעינו קצת וכל גופו בריא ואינו מרגיש מיחוש בגופו מחמת העין דבכגון זה בשבת ויו"ט אסור לעשות שום רפואה ע"י עצמו אפילו בשינוי וכמו שנתבאר לעיל סימן שכ"ח סי"ז במ"ב ס"ק נ"ב והכא ביו"ט שני שרי לכתחלה ואפילו בלי שינוי:

(ו) או שאר חולי - וג"כ בשאינו כולל כל הגוף:

(ז) בשני מותר וכו' - שמיני הנאת הגוף לא החמירו בו ביו"ט שני בשבות דרבנן:

(ח) אסור לישראל וכו' - ואפילו חש בכל גופו נמי אסור ע"י עצמו. כתב באו"ה אדם הנופל או הנגוף ונצרר דם במקום נפילתו או נגיפתו אין חשיב חולי הפנימי ומאחר שאין מצטער כ"כ ויכול להמתין למחר בלי סכנה נראה דאסור להקיז דם שקורין קעפפ"ן [ובלשוננו באנקע"ס] אפילו ביו"ט שני של גליות ואפילו ע"י עכו"ם עכ"ל:

(ט) אסורים לעשות מלאכה - דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם ואפילו בצנעא אסור וכמו שנתבאר לעיל בסימן תס"ח ס"ד ומ"מ אם עשה מלאכה אין מנדין אותו:

(י) בישוב - לאפוקי אם יצא מן הישוב ובא לו למדבר אין צריך להתנהג כמנהג חו"ל כיון שאין דעתו להשתקע שם. כתבו הפוסקים דישוב נקרא ישוב של ישראל דוקא וכל זמן שלא הגיע לעיר של ישראל א"צ להתנהג כחומרי אותה המדינה. וכתבו עוד דתוך התחום הוי כתוך העיר וצריך להתנהג כחומרי אותו מקום:

(יא) אבל אם הגיע לישוב - אפילו לישוב נכרים דכיון שאין דעתו לחזור נמשך אחרי המדינה שבא לשם מכיון שהגיע לישוב של ב"א ויש מי שמקיל גם בזה כמו בדעתו לחזור ובעי שיגיע דוקא לישוב של ישראל:

(יב) בין במדבר - ר"ל אחר שנכנס לישוב אפילו יצא אח"כ למדבר לא נפקע חיובו:

(יג) וכל חוץ לתחום וכו' - ר"ל בין בדעתו לחזור בין באין דעתו לחזור כל שלא הגיע לתחום הישוב מקרי לא הגיע לישוב עדיין. כתבו הפוסקים בני א"י שבאו לח"ל ודעתו לחזור וחל יו"ט ב' בע"ש א"צ לערב עירובי תבשילין מפני שהוא דבר שבצנעא ולכן אין צריך לנהוג בזה כחומרי המקום שהלך לשם כיון שדעתו לחזור ומטעם זה צריכים הם להתפלל תפלת י"ח בלחש ביו"ט שני. וכן להניח תפילין בצנעא כיון שדעתו לחזור נותנין עליהם חומרי המקום שיצאו משם כמ"ש בסי' תס"ח אבל צריכים ללבוש מלבושי יו"ט מפני שהוא דבר של פרהסיא. ובן חו"ל שבא לא"י אם דעתו לחזור למקומו צריך לעשות שני ימים יו"ט ומ"מ תפלת יו"ט צריך להתפלל בביתו בצנעא אכן אם דעתו שלא לחזור למקומו לעולם יתנהג כבני א"י וכמו שמבואר לעיל בסימן תס"ח עי"ש במ"ב ובה"ל. כתבו האחרונים דמי שעוקר דירתו עם אשתו ובניו ממקום למקום לישא וליתן ולהרויח אע"פ שבשעת עקירתו היה דעתו לחזור למקומו כמי שאין דעתו לחזור דמי דסתמא דמילתא כיון דעקרינהו לאינשי ביתיה כל שמוצא פרנסתו מרווחת באותו מקום שהלך לשם אינו זז משם. וכתבו עוד דמי שאין דעתו לחזור אע"פ שאשתו נשארה במקומה הראשון אפ"ה אין דעתו לחזור מיקרי:

משנה ברורה סימן תצז

===================

(א) מן הביברים - היינו בריכות של מים מוקפים מד' רוחות. ובמן הנהר לא איצטריך ליה לאשמועינן דבודאי אסור דכולהו איתנהו ביה צידה גמורה דאסור כקצירה וטחינה ושארי מלאכות וכדלעיל סימן תצ"ה ס"ב וגם מוקצה:

(ב) אפילו במקום שאינם מחוסרים צידה - ר"ל שהיה הביבר קטן שא"צ לומר הבא מצודה ונצודנו ובחיה ועוף כה"ג חשיב אין מחוסר צידה כדלקמן בס"ז גבי דגים הואיל והם מכוסים מן העין והביבר רחב לעולם הם נשמטים לחורין ולסדקין ולכן לא חשיבי כניצודים הואיל ויש עכ"פ טורח לתפסם וכתב המ"א דאם המים צלולים ורואה הדגים מותר אם אין מחוסר צידה שהביבר קטן ויש מאחרונים שסוברין דעכ"פ מטעם מוקצה אסור לצודן:

(ג) והדגים נשמטים וכו' - ולענין אם נתנם מבע"י בתוך התיבה יבואר לקמיה בס"ה:

(ד) דגים ועופות וכו' שהם מוקצה - מדתלה הטעם במוקצה משמע דה"ה בהמה כגון בהמה מדברית המבואר לקמן בסימן תצ"ח ס"ג או כגון אווז ותרנגולת העומדת לגדל ביצים אף דלא שייך בהן צידה כיון דהם מוקצה אסור להשקותן וליתן לפניהם מזונות שמא יבוא לאכול מהן ביו"ט אבל לקמן בסעיף ז' סתם המחבר כדעת הפוסקים דתלוי הדבר בצידה דכל שאין מחוסרין צידה מותר ליתן לפניהם מזונות וכתב הפר"ח דכן נוהגין העולם וכן הוא העיקר עי"ש:

(ה) אין משקין וכו' ואין נותנין לפניהם - כתבו האחרונים דוקא לפניהם ממש אסור ליתן אבל אם נותן ברחוק קצת מהם והם באים ואוכלים לית לן בה כיון דעושה הכירא מדכר ולא אתי ליקח מהם:

(ו) שמא יבוא ליקח מהם - לאכלם ובבהמה טמאה דלא שייך זה מותר לכו"ע:

(ז) ספק צידה - ואע"ג דלכמה פוסקים עיקר צידה ביו"ט אינה מן התורה וכמו שסתם ג"כ המחבר בסימן תצ"ה ס"ב מ"מ החמירו כאן אפילו בספיקא משום דהוא דבר שיש לו מתירין שהרי אפשר לו לאוכלם אחר יו"ט ובדבר שיש לו מתירין החמירו חכמים אפילו בספק דרבנן:

(ח) אסורים - ואפילו בטלטול מיהו לערב מותר באכילה ואפילו בודאי ניצוד היום ולא בעינן בכדי שעושה כיון דלא ניצוד בידי אדם רק ממילא והסכימו הפוסקים דלאו דוקא ספק צידה אלא ה"ה כל ספק מוקצה וכ"ש ספק נולד דמחמרינן בהו כשל תורה ובספק אם בא מחוץ לתחום יש דעות בפוסקים ויתבאר לקמן בסי' תצ"ח ס"ג וד':

(ט) ואם מצא המצודות מקולקלות - כלומר שהמצודות פרוסות באורך רב וכשחיה נופלת בראשו א' מתוך שמתפרקת ומתנתקת לצאת מתקלקלות כולן וראשן השני ג"כ ניתק ממקום שנתקע וע"כ אף שבמקום זה לא ראה שום דבר ניצוד מ"מ סימן הוא שניצוד חיה או עוף בראש השני:

(י) ביו"ט שני - וביום טוב שני של ראש השנה אסור דב' ימים כיומא אריכתא הוא וכן ביו"ט שני הסמוך לשבת:

(יא) דהוי ס"ס - שמא אין היום יו"ט ושמא ניצוד מאתמול וכבר הוכן ולא מחמרינן משום יש לו מתירין למחר כיון דהוא ס"ס גמורה להיתרא אין כאן איסור כלל ויש חולקין בזה וסבירא להו דלדידן יו"ט שני לא מטעם ספק הוא שהרי בקיאין אנו בקביעא דירחי ויודעין אנו שהוא חול אלא שאנו מקיימין מנהג אבותינו והוי כיו"ט ודאי מדרבנן ואין כאן אלא ספק אחד ואסור וכמו בסעיף ג' ויש להחמיר כסברא זו אם לא במקום הפסד גדול:

(יב) בכניסה וביציאה - כדי שלא יכנסו חדשים ושלא יצאו הישנים:

(יג) מותר ליקח וכו' - ומוקצה אין כאן דמעשה הסכירה חשוב כמו שהזמין דגים ידועים. ואם מותר לו לברור כפי מה שצריך ולהחזיר השאר למים תלוי בזה אם בשעה שסכר חשב שאפשר שיצטרך ביו"ט לכל הדגים שימצא בהאמה א"כ הרי הוכנו כל הדגים ושפיר יכול להעלות כמו שירצה ולברור הגדולים המשובחים ולהחזיר השאר למים אבל אם בשעה שסתם אמת המים היה יודע בודאי שלא יצטרך ביו"ט רק איזה דגים א"כ הרי לא הוכנו כלום וכשבורר ומניח הקטן אגלאי מלתא דהאי לא הוכן א"כ טלטלם שלא לצורך כדלקמן סעיף יו"ד ולכן לא יברור ויניח השאר אלא צריך ליקח ולאכול כל מה שיעלה בידו בין טוב ובין רע ולא יחזיר מה שלא ייטב לו:

(יד) היא צרה - עיין בב"ח וש"א שכתבו דאם היא רחבה יותר מן ו' טפחים אסור ולענין ארכה מקילין הרבה אחרונים אפילו אם ארוכה כמה כיון שאינה רחבה בקל יש לתפוס הדגים. ואפילו באופן המותר ג"כ יש מחמירין שלא לצודן במצודה כדרך שעושין בחול אלא ביד ויש לחוש לסברא זו לכתחלה ולאו דוקא אמת המים אלא ה"ה אם הכניס דגים לתיבה מלאה נקבים והעמידה במים נמי שייכי כל הני דיני ויש מי שאומר דדוקא בביבר ובאמת המים שעכ"פ הדגים הם בקרקע מקום חיותם מה שא"כ כשהם מונחים בכלי לא שייך בהו כלל צידה ואפילו צריך להביא מצודה שרי וע"כ נראה שאין להחמיר בתיבה ליטול ביד אפילו אם רחבה התיבה יותר מן ו' טפחים הרבה. כתבו האחרונים דאם הכניס דגים מבע"י לבאר וצריך לצוד אותם ע"י כלי דוקא אסור לצודם ביו"ט ומ"מ אם הם בבור עמוק א"צ לירד למטה כדי לתופסן בידו אלא עומד למעלה ותופסן על ידי כלי:

(טו) שבבית וכו' - ר"ל שגדלין בבית:

(טז) העומדים לאכילה - לאפוקי אם הם עומדים לביצים אסור למאן דאוסר מוקצה ביו"ט. ואם קנה עופות אלו ולא חשב כלל לאיזה דבר יעמידם מותרים דסתמייהו לאכילה קיימי:

(יז) מותר לצודן - ואפילו מר"ה ואפילו צריך להביא מצודה דכיון דבאין לכלובן בערב וגם ניזונין תמיד בבית הרי הם כניצודים. וכ"ז אם תופסן כדי לשוחטן והתירו משום שמחת יו"ט הא לא"ה אסור לכמה פוסקים וכמו שהובא דעתם לעיל סימן שט"ז סעיף י"ב בהגה. וכתבו האחרונים עוף שקנה מחדש ועדיין לא הורגל בבית ואינו בא לכלובו בערב דבזה חייב בשבת אם צד וכדלעיל סימן שט"ז גם ביו"ט אסור לצודן אפילו הם בבית אא"כ נכנסו במקום צר. ובח"א כתב דבלילה כשהן יושבין על הקורה מותר לצודן דעיניהם מתעורות אז ואינן נשמטין מיד התופסן:

(יח) ואינו צריכין זימון - דמוכנים הם וכתבו הפוסקים דמ"מ ירא שמים יתן עיניו בתחלה בהעופות ויברור איזה שירצה כדי שלא יבא למחר ליטול ולהניח ואעפ"י שכולם מוכנים הם מ"מ טורח טרחא יתירה ביו"ט:

(יט) שצ"ל הבא מצודה וכו' - עיין לעיל סימן שט"ז מ"ב ס"ק א' ושם נתבאר דכל שאין יכולין לתופסו בריצה אחת אלא צריך להנפש קודם שיגיענו כמי שצ"ל הבא מצודה ונצודנו דמי. ולפי המבואר עוד שם בעוף אפילו היה במקום דחוק שאפשר לתופסו בשחיה אחת מ"מ אם החלון או הגג פתוח שיכול לברוח דרך שם אסור לצודו:

(כ) מותר לצודם וכו' - היינו אם הזמינם דלית בהו משום מוקצה הא לא"ה אסור לתופסן שהרי אסורים גם בטלטול:

(כא) בפרדס - גדור שהוא מקום המשתמר שאין הולד יכול לצאת משם וקל לצודו:

(כב) מותרים בלא זימון - דמסתמא דעתיה עלייהו לכל שעה שיצטרך:

(כג) בתוך ע' - וד' טפחים וכדלעיל בסי' שנ"ח:

(כד) דדעתיה עלייהו - דכיון שהמקום קרוב ורואה אותם תמיד לא אסח דעתיה מינייהו אפילו בסתמא אבל אם אינו סמוך אי זמין אין אי לא זמין לא:

(כה) כיון שמחוסרת צידה - ומיירי שהפרדס גדול שצ"ל הבא מצודה ונצודנו ואפילו תהא ניצודה מאליה ביו"ט ג"כ אסור משום מוקצה כיון שהזמנתו מבעוד יום לא חלתה:

(כו) יוני שובך וכו' - ר"ל יוני מדבריות שקננו בשובך שבחצירו או שקננו בעליתו:

(כז) וצפרים וכו' - מיירי גם כן כנ"ל שאינם מורגלים אצלו אלא פורחים כל היום בשדות ולערב באים שם ללון:

(כח) אסור לצודן - אפילו בכלובן כיון שיכולין לצאת משם ובשבת חייב חטאת ולא דמי ליונים שבבית שניזונים בבית. ובאין תדיר לאכול וכניצודין דמי וגם עי"ז בני תרבות הם ואינן בורחין ונשמטין כ"כ כשרוצים לאחוז אותם משא"כ ביונים אלו שניזונין מעלמא ואין מניחים עצמן ליתפס ביד:

(כט) שאינם מפריחים - אלא מדדין וה"ה אפילו יכולין לפרוח מעט כל שבקל לתופסו עד שא"צ לומר הבא מצודה שרי:

(ל) אבל זימון צריכים - ולא דמי לעפרים בס"ז שאפילו הזמנה א"צ שאני עוף שיכול לדדות ולהתרחק מחוץ לקן ולהכי כל שלא הזמינם אסור. ודע דאפילו מאן דמתיר מוקצה ביו"ט מודה הכא דאסור בלי הזמנה:

(לא) וא"צ לנענעם - לאפוקי מדעת ב"ש דלא הוי זימון אא"כ עביד מעשה דהיינו שינענע הקן וכ"ש אם יאחוז היונים שבורר בידים ולא קי"ל כן רק אפילו בעומד מרחוק ובראית עינו בורר איזה מהם סגי ומ"מ צריך שיסמן בדעתו או יטבע עיניו בטביעת עין גמור שלא יחליף למחר באחרת:

(לב) לא סגי - משום דלא פירש בהדיא איזה מהן יקח ולא אמרינן האי דלוקח למחר הוברר דאליו כוון בהזמנתו דחששו חכמים שמא כשיבוא ליקח אחד מהם ימשמשנו וימצאנו כחוש ויניחו ויקח אחר שמן ממנו ונמצא אותו קמא טלטל שלא לצורך ומוקצה הוא שהרי לא הזמין אלא אותו שיקח לבסוף ומשום זה אפילו אם ירצה אח"כ ליקח מן הבא בידו ג"כ אסור אמנם אם מזמין עוף פלוני בפירוש אפילו לא משמשו ולא מחזי כלל לא חיישינן שמא כשיקחנו למחר ימצאנו כחוש ויניחנו שכיון שבעיו"ט אפשר היה לו למשמשו היטב אם שמן הוא ולא עשה כן מסתמא נתרצה איך שיהיה:

(לג) אם זימן כל השובך - וה"ה לזימן זוג וא"צ אלא לאחד מהם:

(לד) אינו מועיל - דאדרבה כיון שהזמין יותר ממה שצריך מסתמא דעתו היה לברור למחר את השמן ביותר ואיכא חשש דטלטול מוקצה וכנ"ל:

(לה) נוטל מה שצריך - ומותר לו אפילו לטלטל ולהניח שכולם מזומנים הם:

(לו) זימן שנים וכו' - וא"כ איכא עכ"פ חד דאתי מעלמא שאינו מזומן ולא מיבטל דבע"ח חשיבי ולא בטלי גם הוא דבר שיש לו מתירין וכתבו האחרונים דכל זה בהניחן קשורים או מותרין ומצא גם השלישי קשור או מותר הא אם הניחן קשורין ומצאן כמו שהניחן רק מצא אצלן שלישי אינו מקושר אין לאסור השנים ואמרינן בודאי הן הם שהכינן וזה שאינו מקושר הוא דאתי מעלמא. עוד כתבו דאין האחד אוסר כולם רק באם היו כולם לפנינו הא אם נאכל אחד מהם או נפל לים שכבר אינו בעולם מותרים השאר דאמרינן איסורא נפל או נאכל וע"פ האופנים המבוארים ביו"ד סימן ק"י סעיף ז' ח' וע"ש בהג"ה:

(לז) בקינים המובדלים וכו' - כדרך כל שובכין עשויין עליות עליות הרבה וכל עליה יש בה מחיצות הרבה אבל זימן שחורים ולבנים בקן אחד ומצאן שלא במקומן מותרין דהני ודאי איתהפוכי איתהפך:

(לח) ומצא שחורים במקום וכו' - ובמשכח להו בדוכתייהו שהניחם אע"פ שיש עוד הרבה לבנים בשובך או שחורים שלא הזמין לא חיישינן שמא איתהפוכי איתהפך:

(לט) אסורין - דבזימן שנים ומצא וכו' בודאי עכ"פ חד אתי מעלמא ובזימן שחורים וכו' ג"כ חיישינן דהני שהזמין פרחו והני אחריני נינהו דאתו מעלמא ומיירי דאיכא שובכים בתוך חמשים אמה או שהיונים יכולים לפרוח קצת דאל"ה מוטב לנו לומר דאיתהפוכי איתהפך משנאמר דמעלמא אתי וכמו שכתב המחבר בסי"ד:

(מ) זימן שלשה ומצא שנים וכו' - דלא מחזקינן ריעותא ואמרינן דהשנים הן הם שהכינן רק אחת אזלא לעלמא:

(מא) מנתחי מהדדי - שדרך בע"ח להתפרק ולהנתק מקשירתם ואמרינן שהשלישי נתפרק מהם ואזל לעלמא וה"ה אם מצא גם השנים שמותרים מקשירתם דשרי ג"כ מטעם זה והנה הרב ט"ז חולק אדין זה ולדבריו כל שלא מצא כפי שהניחן אמרינן הני שהזמין אזלו לעלמא והנהו אחריני נינהו [מיהו בהזמין שנים ומצא שנים גם הוא מודה דאפילו הניחם מקושרין ומצאן מותרין לא מחזקינן ריעותא ואמרינן דניתקו קשירתם] אבל כמה אחרונים מסכימים לדברי הג"ה בכל גווני:

(מב) ומצא לפני הקן - פי' דרך כל השובכין להיות מעט מדף העליה בולט מחוץ המחיצה החיצונה של קן וקן ושם היונים יוצאין לשאוף אויר ונוחין שם וחוזרין לקן ואע"ג דאשכחינהו לפני הקן שרגילין לצאת בו מכיון דלא אשכחינהו בדוכתייהו חיישינן דלמא הני דאזמין אזלו והני מעלמא אתו מהשובכין שסביבות שובך זה:

(מג) סביבותיהם - היינו בתוך חמשים אמה שדרכם לדדות עד שיעור זה וכדלקמיה:

(מד) מותרים - דודאי אלו הן שהזמין בתוך הקן ובאו לפניה:

(מה) אבל אם הם מפריחים וכו' - ומיירי בהם מפריחים קצת דאם יכולין לפרוח כראוי אין בהם דין זימון כלל שהרי אסורים בצידה וכדלעיל בס"ט ואפ"ה חיישינן שיפרחו אפילו לחוץ מחמישים אמה:

(מו) ואפילו יש וכו' - ר"ל ובמדדין גופא ויש קן סביבותם בתוך נ' אמה אין לאסור אלא בשהשובך אחר עומד ביושר נגד שובך זה:

(מז) כיון שאין צריכים צידה - שהרי קטנים הם שאינם פורחין וכדלעיל בס"ט:

(מח) מותרים - אף למי שהביאם דשל ישראל בכה"ג אין איסורם רק משום שלא הזמינם ואקצי דעתיה מהם עיו"ט והכא שהם של נכרי הנכרי לא אקצי דעתיה מהם וממילא מוכנים הם לכל ואם הביאם הנכרי מחוץ לתחום אסורין למי שהביא ומותרין לאחר וכדלקמן סימן תקט"ו ס"ה:

(מט) עד שיפשיט - ולהפשיט עכ"פ מותר קודם שבדקה שאין חוששין שמא תטרף שרוב בהמות כשרות הן:

(נ) לא יהא רשאי להפשיטה - שהרי היא מלאכה שלא לצורך אכילה [וכן עוף שנטרפה בשחיטה אסור למרוט הנוצות] ואפילו להפשיט בדרך שאינו אסור אלא משום שבות גם כן אסור ולא שרינן ליה משום טעמא דלמא מימנע ולא שחיט ויתבטל משמחת יו"ט וכמו ההיא דתצ"ט ס"ג שהרי אפשר ליה להפשיט קודם בדיקה:

(נא) אסור לטלטלה - ואפילו עומדת בחמה ותסרח אסור להניחה במקום צל ולא התירו זה משום שמא מימנע ולא שחיט כיון שיוכל לשחטה במקום צל או להעמידה שם עכ"פ קודם הבדיקה ויש שכתבו דלהכי לא חששו לשמא מימנע ולא שחיט דמשום שמא ימצא טריפה לא מימנע דלא שכיחא טריפות ומשום זה יש שכתבו דהאידנא דמחמרינן בטריפות הריאה בכמה חומרות שכיחי טריפות ושפיר איכא למיחש שמא ימנע ולא שחיט כשלא נתיר לו עכ"פ להצניע הטריפה במקום מוצנע שלא יתקלקל וע"כ יש להתיר בזה"ז להצניע רק באווזין ותרנגולין דליכא בהו טריפות הריאה מוקמינן אדינא ואסורים בטלטול. וכל זה הוא לשיטת המחבר דמוקצה אסור ביו"ט וכדלעיל בסימן תצ"ה אבל לי"א שהביא הרמ"א שם דמוקצה שרי גם בעניננו שרי כן כתבו כמה פוסקים ויש מהן שסוברין דבהמה שנטרפה הוי נולד דמעיקרא הויא חזיא לאכילת אדם והשתא עומדת היא לאכילת כלבים וא"כ גם לי"א אסור שהרי כתב שם בהג"ה דמחמירין בנולד:

(נב) אבל מותר וכו' - וכתבו האחרונים דה"ה בבהמה כשרה מקום שאין מנקר לנקר האחוריים מותר למוכרו לנכרי בדרך המבואר כאן וכ"ז אם חושש שמא יסרח ויתקלקל עד אחר יו"ט אבל אם אפשר לו לשמרו לא שרינן מכירה ביו"ט בין בטריפה ובין באחוריים ואפילו בחושש שיסריח לא שרינן אלא א"כ שחטה ביו"ט או בעיו"ט סמוך לערב שלא היה לו שהות למכור קודם יו"ט הא אם היה לו שהות אסור בכל גווני:

משנה ברורה סימן תצח

===================

(א) אין מראין וכו' - אפילו אם כבר בדק הטבח לעצמו בעיו"ט ונמצאת יפה:

(ב) לראות וכו' - כמו שהיה המנהג בזמן חכמי הש"ס להראות הסכין אחר בדיקתו לחכם מפני כבודו:

(ג) שמא תהיה פגומה וכו' - ובדיעבד אם הראה לו ונמצאת יפה מותר לשחוט בה:

(ד) שראה סכין לעצמו - היינו בביתו ביו"ט כדי לשחוט בה ועיין בפר"ח שמצדד דאפילו לכתחלה יכול החכם לראות סכינו של עצמו כדי להשאילה לאחרים והטעם שהתירו לחכם דלגביה ל"ל שמא ישחיזנה דיודע שאסור להשחיז ומטעם זה מותר החכם גם כן כשאינו רוצה לסמוך על בדיקתו להראות סכינו לחכם אחר:

(ה) רואה סכין לעצמו - שסומכין על קבלה שיש לו:

(ו) יבדוק סכינו מערב יום טוב - ולא יחזיר הסכין לנדן שלו דאם החוד או צדדי הסכין נוגעין בקשיות הנדן לא מקרי תו סכין בדוק כמ"ש בתבו"ש סימן י"ח סק"ד. וכתבו האחרונים דנכון שיהא לכל טבח ב' או ג' סכינים בדוקים מעיו"ט:

(ז) ולא ביו"ט - היינו הבדיקה ראשונה אבל הבדיקה שצ"ל אחר השחיטה מותר דלא שייך גביה שמא ישחיזנה אם ימצאנה פגומה דלא יועיל ההשחזה להכשיר השחיטה ששחט מקודם:

(ח) יכול לבדקו ביו"ט - וכגון שאין בעיר סכין אחר שנבדק מעיו"ט:

(ט) סכין והבהמה אצל טבח - ואפי' דרך ר"ה ואין חוששין שמא ימלך ולא ישחט ונמצא דהוציא שלא לצורך:

(י) ואע"פ שהיה אפשר וכו' - דהוצאה באוכל נפש כתיקון אוכל נפש עצמו דמי [ולא כמכשירין] ולכך אין חילוק בין אפשר מבע"י או לא ואפילו לדעת היש מחמירין לעיל בסי' תצ"ה ס"א בהג"ה לענין הוצאה אין להחמיר:

(יא) וה"ה וכו' הסכין אצל הבהמה - ולא אמרינן דטוב יותר שהבהמה תלך ברגליה אצל הטבח:

(יב) ובאות ולנות - לאו דוקא בכל יום אלא אפילו שבאים לפרקים ללון נמי מוכנות הן מן הסתם וכדלקמיה:

(יג) ולוקחין מהם - ואפילו לא באו מבע"י אלא בלילה (אם רק לית בהו איסור תחומין כגון שבאו מאליהם וכדומה) דלא חשב עלייהן כלל ביה"ש נמי מותרין דכבהמות בייתיות דמי וא"צ לחשוב עליהם:

(יד) והלנות חוץ לתחום - היינו שדרכם להיות רועות כל הקיץ עד חודש חשון ואח"כ באות לביתם מ"מ כל ימי הקיץ אין דעת אנשי העיר עליהם והרי הן מוקצין וע"כ אם באו וכו':

(טו) אם באו ביו"ט - ומיירי דלית בהו איסור תחומין כגון שבאו מאליהם או עירבו לאותו צד או לענין להתיר אותם לישראל אחר דאל"כ בלא"ה אסורין שהרי באו מחוץ לתחום:

(טז) אין שוחטין וכו' - ולמאן דשרי מוקצה ביו"ט מותרים ויש מי שכתבו דלכו"ע אסור דכיון שאין נכנסות לתחום העיר כל ימי הקיץ הוי להו כגרוגרות וצמוקים שהעלם לגג ליבשן דלכו"ע אסוחי אסח דעתייהו מנייהו עד שיתייבשו וכמבואר לעיל בסי' ש"י:

(יז) דאין האינו יהודי צריך הכן - וכמו שפירשנו לעיל בסי' תצ"ז סט"ו ולהכי אפילו היו מהבהמות הלנות בכל ימות הקיץ שלא בבית לית לן בה:

(יח) שאז אסור - עכ"פ לישראל זה שהובא עבורו מטעם איסור תחומין ולישראל אחר מותר:

(יט) לפיכך וכו' אם ידוע וכו' - הלשון מגומגם קצת דאינו מסיים מענינא דרישא ובאמת המחבר מתחיל עתה מענין אחר וחסר כאן איזה תיבות כמו שביארתי בבה"ל וכצ"ל ודוקא כשידוע שלנו חוץ לתחום ולא בספק לפיכך וכו':

(כ) נכרי שהביא בהמה במקולין - שיש מקומות שהנכרים מביאין בהמות במקולין של ישראל וישראל שוחט ומוכרים הבשר ואם מסתפק לנו על בהמה זו אם הביאה העכו"ם ביו"ט מחוץ לתחום אין לאסור:

(כא) שלנות וכו' - צ"ל שלנו:

(כב) אסורות - היינו בעיר שאין רובה נכרים דאמרינן מסתמא לצורך ישראל הביאם:

(כג) שהמוקצה הולכים וכו' - ר"ל באיסור של חוץ לתחום וקרי ליה נמי מוקצה אבל בספק מוכן בודאי לחומרא אזלינן וכדלעיל סימן תצ"ז סעיף ג' וד' והמחבר בכאן החזיק בשיטת הפוסקים דתחומין קילא ולא מחמרינן בספיקה וכבר תמהו האחרונים דבכמה מקומות פסק כדעת הפוסקים להחמיר גם בספק תחומין [עיין בסימן שכ"ה ס"ט ובסימן תקט"ו] ובסעיף ד' יתבאר:

(כד) לצורך הנכרי - ר"ל ואז מותר אפילו היא עיר של ישראל:

(כה) בהמות הידועות וכו' - היינו הך דס"ג אלא דרבותא קמ"ל שאפילו הבהמות שרואים היום אצל עכו"ם ידועות לנו שדרכם ללון חוץ לתחום וגם בערב יו"ט לא היו עוד בעיר וסד"א דגם עתה היה כן אלא שהעכו"ם הביאם בעיר היום לצורך המקולין קמ"ל דגם בזה לא נפק מכלל ספיקא דשמא שפיר הביאם מאתמול רק היו חוץ לחומה ובבוקר הכניסם לעיר:

(כו) ביום שני - כתבו המפרשים דט"ס הוא וצ"ל ביו"ט:

(כז) השחוטות בבקר - ר"ל שמביאן הנכרי למקולין לשחוט אותן בבקר ואמרינן שבודאי מביאן מבע"י כדי שלא יאחר הזמן וגם שאין מצוי כ"כ לילך עם הבהמות בלילה. וכ"ז הוא כפי שיטתו בס"ג דבתחומין תלינן להקל כ"ז שאינו ברור לנו וכבר כתבנו דהמחבר בעצמו מחמיר בזה בכמה מקומות ודעת המ"א שלא להקל רק בשהעכו"ם שרוי בעיר ובהמות מצויות לו תוך התחום דבזה לא מחזקינן איסורא או ביו"ט שני ומטעם ס"ס וכדלעיל בסימן תצ"ז ס"ד:

(כח) עומדת לאכילה - ר"ל דאז מותר אפילו למאי דפסק לעיל בסימן תצ"ה ס"ד דמוקצה אסור ביו"ט ומטעם דכיון שאמו מוכנת לאכילה הרי הוא מוכן אגב אמו שאם היה רוצה היה שוחט האם קודם שנולד העגל ואוכל שניהם ביו"ט [ואפי' אם ידוע שהאם היא טרפה מ"מ אינה מוקצה ביו"ט שהרי היא מוכנת כבר לכלבים א"כ גם העגל ממילא אינו מוקצה] ולפי מנהג מדינותינו שאין אוסרין מוקצה ביו"ט אלא נולד [כמו שפסק הרמ"א שם בהג"ה] יש להתיר עגל שנולד ביו"ט אפילו אם אמו עומדת לגדל ולדות ואין לאסרו משום נולד כיון שהלידה לא עשתה שינוי בגופו כלל שהרי אף קודם לידתו היה ראוי לאכילה כמו אחר שנולד:

(כט) והוא דקים ליה וכו' - והאידנא אין אנו בקיאין בזה כדאיתא ביו"ד סימן י"ג סס"ג וע"כ אין שוחטין עגל שנולד ביו"ט או בשבת עיו"ט קודם יום שמיני שמא נפל הוא והיכא דצריך להמתין שבעה ימים כגון לדידן שאין אנו בקיאים אם כלו חדשיו וחל יום שמיני ביו"ט א' י"ל דאסור דאתקצאי בין השמשות וה"ה כשחל יום שמיני ביו"ט ב' [פמ"ג במשב"ז] אבל בספר ישועות יעקב מתיר בזה כיון דרוב הולדות ולד מעליא ילדן ובודאי יגיע לכלל היתר לא חשיב מוקצה:

(ל) חדשיו - בן ט' חדשים לגסה וחמשה לדקה:

(לא) ובעינן גם כן שהפריס וכו' - דעי"ז יצא מחשש שמא נתרסקו איבריו ביציאתו מן הרחם שהוא מקום צר:

(לב) דחיישינן וכו' - ר"ל אע"פ שאם נולד בחול היכי דידעינן שכלו לו חדשיו מותר לשוחטו בו ביום ואין חוששין שמא נתרסקו איבריו וא"צ בדיקה באיבריו הפנימים מ"מ ביו"ט חיישינן שמא בלא מתכוין יראה חשש טריפות באיבריו הפנימיים ונמצא ששחט ביו"ט שלא לצורך. ודעת הרש"ל וט"ז דא"צ להפריס ואין לחוש לכל הני חששות אך לדידן אין נ"מ בכל זה דאין אנו בקיאין בכלו חדשיו וכנ"ל:

(לג) נולד בזה מותר בזה - אעפ"י שהוא יו"ט ואין שבת מכינה ליו"ט לפי שאין לידה זו חשיבא הכנה כיון שהיה ראוי לאכילה קודם הלידה כמו אחר הלידה:

(לד) כדי לאכול ממנה - אחר שתצא נפשה כמ"ש ביו"ד סימן כ"ז ואף שאין בדעתו לאכול ממנה כלום והטעם דבאופן זה שיש שהות לאכול אין איסור מן התורה לשחטה ביו"ט דאלו היו מזדמני ליה אורחים שלא אכלו עדיין ורוצים עתה לאכול מבהמה זו היתה השחיטה מתרת להם א"כ שחיטה זו נקראת מלאכת אוכל נפש וע"כ אע"פ שלא נזדמנו אורחים אין בשחיטה זו איסור מן התורה אלא שחכמים אסרוה כל שאין בה צורך יו"ט ובמקום הפסד לא העמידו חכמים דבריהם משא"כ בבהמה בריאה אין לשחטה אא"כ צריך לה ביו"ט גופא:

(לה) כזית צלי - שזהו הקל בבישולין ודי בכזית משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה וא"כ הוי השחיטה כולה לצורך יו"ט:

(לו) ואפי' אין שהות וכו' - כיון דמן הדין מותר בלא בדיקת הריאה אלא שהחמירו לכתחלה לבדקה הכא משום הפסד ממונו א"צ להחמיר בזה:

(לז) תחלה - ודעת כמה אחרונים דבעינן שיהיה שהות כדי להפשיטה ולבודקה ובספר ישועות יעקב כתב דדוקא בגדיים וטלאים דלא שכיח בהו סירכא יש להקל אבל בבהמה גסה בעינן שיהיה ג"כ שהות כדי להפשיטה ולבודקה:

(לח) אינו נוטל עורה - ר"ל לטלטלו ולהניח על מקומו אחר שהפשיטו מן הבהמה וכדלעיל בסימן ש"ח סכ"ה ואע"ג דלקמן בסימן תצ"ט שרינן לטלטל העור אחר ששחטו הבהמה ביו"ט התם בבהמה בריאה ומשום דאי לא שרית ליה לא ישחוט ואתי לאימנועי משמחת יו"ט משא"כ הכא דמוכרח לשחוט שלא תמות:

(לט) אבר אחד - שאז בטל העור לגבי האבר ומותר לטלטלו עמו:

(מ) וי"א דאין וכו' - דהפשטה הוא ג"כ בכלל מלאכה ואסור כיון שהוא שלא לצורך אכילה ואע"ג דליכא בזה איסור דאורייתא דהואיל אי מזדמני ליה אורחים שהיו צריכין להבשר לאכול היה בודאי מותר להפשיט [אבל זהו רק בשיש שהות ביום כדי להפשיט ולהאכילם] השתא נמי מותר עכ"פ מדרבנן מיהו אסור ודעת המחבר דכשם שהתירו בשחיטה משם הפסד ממון כן התירו נמי בהפשטה משום הפסד ממון שלא יסריח הבשר ועיין במ"א וא"ר וש"א דהעיקר כדברי המחבר ורק לכתחלה יש ליזהר [אכן זהו דוקא באופן שיש לחוש שאם ימתין עד הערב תסרח הבשר אבל בלא"ה בודאי אסור עכ"פ מדרבנן להפשיט] וכתב הפמ"ג דכ"ז בשיש שהות הרבה אבל אם שחט סמוך לערב וא"א לאכול כ"א כזית אסור להפשיט העור מן התורה הואיל דליתא בזה הסברא דאי מזדמני ליה אורחים אחר דאין שהות לאכול יותר:

(מא) כלל - וכן השוחט עוף מפני שהוא מסוכן ואין דעתו לאכול ביו"ט אסור למרוט נוצתו:

(מב) להורות - ואפשר דאם יפשיט ע"י שינוי כגון בקוץ או בקנה דבעלמא ג"כ אין בזה אלא משום שבות אין להחמיר בזה אחרי דהרבה מסכימים עם דעת המחבר וכנ"ל:

(מג) אם שחט בהמה - מדסתם משמע דאף בבהמה בריאה דינא הכי:

(מד) יביאנה בידו - אע"ג דמפיש עי"ז בהלוכא מ"מ עדיף טפי כדי שלא יהא כעובדא דחול ועיין בפמ"ג שמוכיח מהר"ן דאפילו ע"י שינוי אין כדאי להביא על ידי מוט:

(מה) איברים איברים - ואם א"א לו לשנות להביא איברים איברים כגון שצריך למהר להביא לאורחים נראה דמותר להביא ע"י מוט ומוטה [או"ז וע"ש דמוכח דבמסוכנת יש להחמיר ללישנא קמא גם באופן זה ואין להקל אלא בבריאה]:

(מו) ולכן צריך שהייה מעת לעת - כדי שיצא מחשש ריסוק איברים וצריך ג"כ בדיקה דנהי דבודאי לא נתפרקו איבריו מדשהה מעל"ע מ"מ שמא אירע ריעותא באיברים הפנימים ונטרף עי"ז:

(מז) לשחטו ביו"ט - היינו אחר ששהה מעל"ע אף שהוא מחוסר בדיקה עדיין ולפי דעת הג"ה ביו"ד סי' נ"ח ס"ה דאין אנו בקיאין בבדיקת כל האיברים לא משכחת דין זה לדידן והרמ"א לא העיר בזה שסמך על מה שכתב ביו"ד שם:

(מח) ולא חיישינן וכו' - דאע"ג דצריך בדיקה מ"מ כיון שהיה לו מתחלה חזקה דכשרות דרוב בהמות ועופות כשרות הן מותר לשחטו דמעמידין אותו בחזקת היתר:

(מט) אע"ג דאיתיליד ביה ריעותא - וה"ה בספק נקובה בקוץ וכה"ג דמותר לשוחטו וכ"ש היכא דליכא ריעותא כלל רק שיש מקומות שמצויות טריפות הרבה כמו כשירות דאין לנו לחוש שמא ימצא טרפה דמעמידין אותה בחזקת היתר דרוב בהמות שבעולם כשרות הן ויש חולקים אעיקר דינא דמחבר וסוברין דאין לשחוט במקום דאיכא ריעותא וה"ה במקום שהטריפות מצויות כמו כשרות ועיין בשע"ת שכתב דמכ"ש אם רובן טריפות אפילו רק מחמת חומרות האחרונים דאסור לשחוט ביו"ט ולמעשה הכריעו האחרונים דיש לחוש לדעה זו ולהחמיר אפי' במחצה על מחצה והוא שהמחצה טריפות שמצוי הם טרפות גמורות מצד הדין אבל אם רק מחמת חומרות האחרונים מותר לשחוט ביו"ט אם הוא לצורך וה"ה במסוכנת מחמת הפסד ממון אבל בלא"ה המנהג שלא לשחוט שום בהמה ביו"ט אפי' היכא דלא שכיחי טריפות כ"כ שמא תמצא טרפה אבל עוף נוהגין לשחוט ביו"ט [ח"א]:

(נ) אין חכם יכול וכו' - בין שהומם ביו"ט בין שהומם מערב יו"ט משום דמיחזי כמתקן דאסור ביו"ט ולא דמי לשאר הוראה שאין האיסור וההיתר תלוי בהוראת פי המורה אלא בידיעת הדבר משא"כ בבכור אפילו יש בו מום גמור כל שלא התירו אותו חכם או ג' הדיוטות ושחטו אסור ולפיכך כשמתירו הרי הוא כמתקנו:

(נא) לראותו וכו' - ולהתירו אבל לראות בכור ולעיין בדינו לא להורות לאחרים למעשה הוי כלימוד תורה בעלמא ולא אסור:

(נב) אינו יכול לשוחטו - אע"ג דמשום דעבר חכם אהא דאין רואין אין סברא לאסור מ"מ אסור משום מוקצה לא מיבעי אם הומם ביו"ט דבודאי לא מיתחזי מערב יו"ט ואפילו בהומם מערב יו"ט די"ל דעתיה עליה למשאל לחכם ביו"ט ואם יתירנו יאכלנו מ"מ כיון שאסרו חכמים לראות מומין ביו"ט א"כ ע"כ אסח דעתיה מיניה דלא אסיק אדעתיה שימצא חכם או אפילו ג' הדיוטות שיעברו אאיסור דאין רואין מומין וכתבו הפוסקים דלכו"ע אסור בזה ואפילו למאן דשרי מוקצה בעלמא ביו"ט בהיסח הדעת כזה מודו דאסור:

(נג) אבל אם נולד במומו - היינו שנולד ביו"ט ומום עמו ליכא כאן משום מוקצה שהרי ביה"ש היה ראוי הולד לאכול אגב אמו אם היה שוחטה ולהכי אף שכשנולד אידחי שהרי נאסר כ"ז שלא התירו חכם מ"מ כשנמצא חכם והתירו אין לאסור משום מוקצה שהרי ביה"ש לא היה מוקצה ואם נולד תם והומם בו ביום עיין בה"ל איך דינו:

(נד) ואם ראה המום וכו' - ר"ל היכא שעיקר ראיית הבכור היה בעיו"ט דהיינו שעיין בדינו אם הוא מום קבוע והוסכם אצלו שהוא מום גמור רק שלא חקר ודרש עדיין אם לא פשע בעל הבכור בנפילת המום [שכל מום שלא נפל מעצמו אלא אחרים גרמו לו בכוונה אינו חשוב מום לישחט על פיו] בזה מותר לו לעשות חקירה ודרישה גם ביו"ט ואין זה בכלל אין רואין מומין ביו"ט:

(נה) אסור להעלותו - ואפילו הומם מחמת נפילתו וכדמסיים דהא וכו' וטלטול שלא לצורך שחיטה אסור:

(נו) אלא עושה לו פרנסה במקומו - ואע"ג דפסק המחבר לעיל בסימן תצ"ז ס"ב דכל דבר שהוא מוקצה אסור ליתן לו מזונות הכא התירו שלא ימות:

(נז) אותו ואת בנו וכו' - דבהמות בעלמא שנפלו בודאי מותר לו להעלותו אע"פ שאינו שוחט מהם כיון שראויין לשחיטה ואפשר יצטרך לו בתר הכי אבל אותו ואת בנו שע"כ חדא לא חזיא ומטלטל שלא לצורך וע"כ צריך להערים:

(נח) ואינו שוחטו - שמוצא לו עלילה שמא חבירו שמן ממנו והתירו לו להערים משום צעב"ח ומשום הפסד ממונו:

(נט) רצה זה שוחט - ומשמע דעכ"פ מחויב לשחוט אחד מהם אכן הרבה פוסקים הביאו בשם הירושלמי דאם רוצה אח"כ שלא לשחוט אחד מהם ג"כ הרשות בידו דעכ"פ העלאה היתה בהיתר ומ"מ כתב בעבודת הקודש להרשב"א דראוי לחוש ולהחמיר ולשחוט אחד מהם שלא יהא ניכר ההערמה:

(ס) יכולים לשחטה - כיון דא"א לכזית בשר בלי שחיטה אינו עושה הישראל בשביל עכו"ם כלום אלא לעצמו הוא עוסק:

(סא) ואפילו יש להם שתים - דהיה אפשר לומר עם העכו"ם מתרצה לחלקן יחלקו מחיים קמ"ל דאינו מחויב לחלוק לא מיבעיא אם אינו צריך רק חצי בהמה ליו"ט א"כ כשיחלוק ויצטרך לשחוט בהמתו בשביל מעט הבשר שצריך לו יופסד הבשר הנשאר אלא אפילו צריך לכולא בהמה ורוצה לשחוט שתיהן ועכו"ם נתרצה לחלוק ג"כ לא אמרינן ליה לחלוק ואפילו ב' הבהמות שוות במראה ובקומה ובדמיהן דאפשר אין הבשר של בהמה זו שמן ומוטעם כבשר בהמה אחרת וניחא ליה טפי שיאכל מבשר ב' הבהמות וי"א דאם העכו"ם מתרצה ליתן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט השניה אכן אם הישראל ששוחט אינו נוטל לעצמו כ"א חלק הפנימי וחלק אחורים מניח בעור לעכו"ם המשותף לכו"ע מותר לשחוט שתיהן בכל גווני דהא אין לו טרחא בחלק העכו"ם וא"א לכזית בשר בלא שחיטה:

(סב) לתלוש הצמר - דהוי עוקר דבר מגידולו ואף דהוא כלאחר יד דאין דרך להסיר הצמר ע"י תלישה רק ע"י גזיזה עכ"פ מדרבנן אסור:

(סג) בידו - ולא בכלי משום דנראה כגוזז [פמ"ג]:

(סד) ואם וכו' - ואין בו איסורא דה"ל דבר שאינו מתכוין שאינו מתכוין לתלוש אלא לפנות:

(סה) נתלש - ולא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך עם שאר צמר הצואר. ואם היה צמר מסובך על הצואר שא"א לפנותו ואין לשחוט כך כמבואר ביו"ד סימן כ"ח ס"ח בהג"ה ולא היה באפשרו מעיו"ט לזה י"ל דשרי לעשות כן ביו"ט [פמ"ג]:

(סו) לא ימרוט - דמריטת נוצה הוא תולדה דגוזז דעוף דרכו במריטה ואע"ג שאחר השחיטה מותר למרוט הנוצה ואיסור גוזז שייך אף לאחר מיתה וכמו שכתבנו בסימן ש"מ לא אמרינן מה לי מחיים מה לי לאחר השחיטה דלאחר שחיטה שאני שכיון שכבר הותרה בשחיטה לאכול וא"א לאוכלה בלי מריטת נוצה מותר למורטה כמו שמותר לצלותה ולבשלה וכן בבהמה מותר לאחר שחיטה להפשיט את עורה מטעם זה אע"ג דהפשט אב מלאכה הוא אבל בעוד שלא נשחטה כל מאי דעביד מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשות מאתמול הוא ואסור [הרא"ש]:

(סז) לעשות - ומ"מ לפנות בידו ולמשוך אילך ואילך וכנ"ל בסי"ב מותר גם בנוצות:

(סח) לסכין - הנה בב"י הביא דעת הרמב"ן שמיקל בזה והוא הסכים לדינא לאיסור כרוב הפוסקים החולקים עליו וכמו שסתם כאן ומ"מ נהגו עכשיו השוחטים למרוט מפני שאומרים שא"א לשחוט בלא זה וסומכין על דעת הרמב"ן ומ"מ בודאי אם אפשר לשחוט בלא מריטה רק שיפנה בידו יש להחמיר וכנ"ל:

(סט) חיה ועוף - שצריכין כיסוי הדם:

(ע) עפר מוכן וכו' - ויהיה העפר תיחוח שיוכל לכסות בו ולא יצטרך לכתשנה דכתישת רגבים הוא מלאכה גמורה דהוא תולדה דטוחן ולא הותרה ביו"ט וה"ה באפר של הסקה שהוסק מבעוד יום דמסתמא מוכן הוא לכל תשמיש וכדלקמיה בסט"ו וכשיש לו עפר מוכן או אפר יטלטלנו ויניח למטה במקום שישחוט ואחר השחיטה יכסנו בם גם למעלה דצריך כיסוי בתיחוח למטה ולמעלה כמבואר ביו"ד סימן כ"ח וע"ש ביו"ד דאם שחט ע"ג קרקע קשה ויש שם דם הרבה יטול קצת ממנו ויתנו בעפר תיחוח ויכסהו אכן אם נתייבש הדם קצת אסור לגוררו ביו"ט דשמא אתי לאשוויי גומות דהוי מלאכה דאורייתא:

(עא) מבע"י - דאם ירצה לחפור ביו"ט כדי לכסות יש בזה תרי איסורי אחד משום חפירת גומא ואחד משום טלטול העפר דהוא מוקצה. ומש"כ אם יש לו וכו' דאם אין לו לא יכסהו עד הערב:

(עב) דקר נעוץ מבעוד יום - דעל ידי זה שנעוץ הדקר בקרקע הו"ל הקרקע כחפור ועומד ודעת כמה פוסקים דבעינן שינעוץ בהדיא לשם הכנה לצורך מחר:

(עג) בעפר תיחוח - דבעפר קשה הלא צריך לכתוש כדי לכסות ואסור וכנ"ל ואע"ג דבתיחוח נמי הלא קעביד גומא עכשיו בהוצאת העפר אין בזה איסור דאורייתא דהוא מלאכה שא"צ לגופה וגם הוא מקלקל והתירו בדיעבד כששחט משום מצות כיסוי ומשמע מהפוסקים דחשש גומא אינו אלא כשהיה רק מעט עפר תיחוח באמצע וסביב קרקע קשה וכשנוטל העפר נשאר גומא אבל כשהיה עפר תיחוח הרבה סביב אין עושה גומא בנטילתו שמיד שנוטל העפר נשאר עפר אחר במקומו. ומ"מ לענין לשחוט לכתחלה אפילו על סמך עפר כזה אסור דנעיצת דקר אינה הכנה גמורה להוציא מידי מוקצה שהרי מ"מ לא נטלו להעפר ממקום חיבורו מבעוד יום ולא התירו ע"י נעיצת דקר אלא בדיעבד כשכבר שחט:

(עד) מכסהו בו - וכתבו האחרונים דאם העפר תיחוח היה הרבה עד שלא נעשה גומא ע"י נטילתו העפר יכול לכסות בדיעבד כשכבר שחט אפילו לא היה שם דקר נעוץ מבע"י:

(עה) לכמה דקירות - שכשנעץ הדקר להכנה מסתמא דעתו היה להכין מן העפר כפי השיעור שיצטרך לו לכיסוי ויש מאחרונים שסוברין דהכנה שהכין מאתמול לא מהני אלא לאותו דקר שנעץ שהזמינו לכך אבל לא לדקור מחדש בשביל זה וכ"ש להפוסקים שסוברין דהטעם דבעינן דקר נעוץ מבע"י כדי שלא יהא חשש חפירה ביו"ט פשיטא דאסור לדקור מחדש ביו"ט:

(עו) מותר לכסות בו - היינו אפילו לשחוט לכתחלה ע"ד זה דהו"ל מוכן דכיון שהיה אפר מאתמול דעתיה עלויה לכל מילי שיצטרך:

(עז) אסור - ואפילו להמתירין מוקצה ואפילו בנולד מ"מ בנולד גמור כזה דמעיקרא עצים והשתא אפר כו"ע מודים דאסור בטלטול. ואם הסיק עצים היום ע"ג אפר של אתמול ונתערב האפר באפר של אתמול [בענין שלא היה ניכר מעולם בפ"ע בלי תערובות דבזה ליכא כללא דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל] בטל ברוב:

(עח) אא"כ הוא חם שראוי וכו' - דאתמול בעודן עצים היו מוכנים להיסק ולבשל ולצלות ועודנו בתשמישו זה ואיידי דחזי לאפוכי ביה מידי לצליית ביצה שקיל ליה נמי ומכסה בו להדם:

(עט) אע"פ שאינו ראוי - דשרו רבנן מוקצה בדיעבד שלא לבטל מצות כיסוי:

(פ) ומיהו עדיף טפי וכו' - דדקר שהיה נעוץ מבע"י לכך אין בו איסור מוקצה ורק עשיית גומא דאינו אלא מקלקל במקום שא"צ להגומא וס"ל דזהו קילא מאיסור מוקצה אכן כמה אחרונים חולקים אהגה"ה זו וס"ל להיפך דמוטב לכסות באפר מוקצה דאינו אלא טלטול בעלמא ולא להגביה העפר עם הדקר שעושה גומא בידים:

(פא) לביתו לצורך גינתו - היינו שדעתו היה בפירוש לצורך גינתו לשוטחה שם ולכך דוקא אם הוא עפר הרבה ומשום דכ"ז שהוא צבור וכו' אבל אם רק מלא קופתו לא ואפי' הניחם בקרן זוית לא מהני משא"כ בסי"ז שהכניס לבית בסתם אפילו מלא קופתו מותר כשייחד לו קרן זוית וכדלקמי' ויש מן הפוסקים שסוברין דדוקא אם הכניס לגינתו ממש דאז אמרינן אם הוא מועט מלא קופה וכיוצא בטל לגבי קרקע הגינה משא"כ במכניסו לבית או לחצר אע"פ שלא הכניס אלא מלא קופה וייחד לו מקום אינו בטל:

(פב) והוא כנוס במקום אחד - ר"ל שלא שטחם עדיין ע"פ גינתו אלא מונחים לע"ע כמו שהכניסם בצבור אחד:

(פג) לכסות בו - ואפילו לשחוט לכתחלה ע"ד עפר זה וכמו שמסיים שכל זמן וכו'. וכתבו האחרונים דסעיף זה מיירי גם כן בשהיה העפר תיחוח כמו ההיא דסי"ד הלא"ה אסור לכסות בו ולענין לשחוט לכתחלה [או לשאר צרכים] צריך שיהיה תיחוח כ"כ עד שלא יעשה שום גומא בנטילתו:

(פד) לכל מה שיצטרך - ומשמע דלכל תשמיש מותר ויש פוסקים שכתבו שלא התירו אלא לענין כיסוי שהוא צורך מצוה אבל לשאר תשמישים לא ואפילו לענין כיסוי דוקא דיעבד אבל לא לשחוט לכתחלה ע"ד זה ולא דמי לסעיף י"ז דלקמיה דכאן אין הכנה גמורה כיון שעיקרו בא לצורך גינתו ויש להחמיר כסברא זו:

(פה) מלא קופתו וכו' - מעיו"ט ומערה אותו על הקרקע:

(פו) בסתם - ר"ל שלא חישב בהדיא לצורך גינה אלא בסתם וכנ"ל:

(פז) וע"ל סי' ש"ח וכו' - ר"ל שמבואר שם דמותר אף לכסות בו צואה אף דאפשר היה לומר דכונתו לא היה אלא לדבר שתשמישו תדיר ודאי אבל לא לזה דאפשר שלא יעשה התינוק צרכיו בבית ודוקא בזה שהכניסו לבית בסתמא דאז אמרינן דדעתו לכל מה שיצטרך אבל אם הכניסו לדבר שתשמישו ודאי כגון שהכניסו לכסות בו דם עוף שדעתו לשחטו ביו"ט אסור לכסות בו צואה ויש מקילין גם בזה:

(פח) אגב קרקע הבית - משום מיעוטו וכמו בסעיף הקודם:

(פט) שייחד לו קרן זוית - וגם צריך ליזהר ליטול ממנו בשוה ולא לעשות גומא או דמיירי שהוא תיחוח הרבה דתיכף כשנוטל החול נופל לתוך הגומא וסותמה [אחרונים]:

(צ) דכיון שלא שטחו וכו' - עיין לעיל בסי' ש"ח במ"ב ס"ק מ"ד דאם שטחו נתבטל אגב קרקע הבית אפילו אם הכניסו בפירוש לצרכיו:

(צא) ואם הוא עפר תיחוח וכו' - דאל"כ הלא צריך כתישה ואסור. ואם מיירי שלא שחט עדיין צריך שיהיה העפר תיחוח כ"כ כל סביביו שבלקיחתו לא יעשה גומא או שיטול ממנו בשוה [וכגון שהיה משופע וגבוה קצת] וכנ"ל דאל"כ אסור לכתחלה עכ"פ לשחוט ע"ד זה וכמבואר למעלה. וכתבו האחרונים דעשיית גומא שייך אפילו בקרקע תלוש כמו בכאן שהעפר כבר נתלש ונחפר וה"ה בעפר שבכלים ולפ"ז אין לתחוב נר בכלי מלא עפר אם העפר קשה קצת שנעשה גומא בתחיבתו [דאם העפר תיחוח דכשיוציאנו תחזור ותפול אין זה חשיב עושה גומא] ומ"מ להוציא נר מעפר זו אע"פ שנעשה גומא ממילא לית לן בה:

(צב) כוי פי' וכו' - ויש עוד מין כוי שהוא בריה בפ"ע והוא ספק חיה ספק בהמה ויהבינן להו חומרי שניהם דטעונין כיסוי כחיה וחלבן אסור כבהמה:

(צג) מתיש וצבי - ר"ל צבי הבא על התישה דאלו תיש הבא על הצביה אף דג"כ חלבו אסור מ"מ שוחטין אותו ביו"ט כמבואר ביו"ד סימן כ"ח ס"ג באחרונים שם:

(צד) אין שוחטין אותו ביו"ט - שהרי א"א לכסות דמו עד מוצאי יו"ט ושמא יתבלע בקרקע ולא יהא רשומו ניכר ויבטל מצות כיסוי:

(צה) עפר מוכן - ואפילו הכינו בהדיא לשם כיסוי כוי [מאירי] ועיין בצל"ח שדעתו דדוקא בכוי שהוא בריה בפ"ע אבל בנולד מצבי הבא על התישה אם הכינו בהדיא מעיו"ט לכיסויו מותר לשחוט אותו ביו"ט עי"ש טעמו:

(צו) מפני שהרואה וכו' - ר"ל כדי שלא יטעו לחשוב כי כוי חיה ודאית היא מדשרו טרחא ביו"ט ויש כח ביד חכמים לבטל מצוה בשב ואל תעשה כדי שלא יבוא לידי מכשול בספק כרת בקום ועשה:

(צז) ולערב אם רשומו וכו' - ולדידן דעושין שני ימים צריך להמתין בכיסוי עד מוצאי יו"ט שני:

(צח) אפי' דם בהמה - ומשמע דכ"ש דם כוי דמותר לכסות כיון דבלאו מצות כיסוי צריך הוא לכסות משום מיאוס ושוב לא יטעו להתיר חלבו דיאמרו מכסה הוא בשביל שלא יתלכלכו כליו ועיין במ"א שמצדד דאין להקל בזה לכסות רק היכא שמכוין באמת בשביל שלא יתלכלכו כליו אבל אם מכוין רק לשם מצות כיסוי אסור ועיין בה"ל:

(צט) אם יש לו עפר מוכן - כגון שהכניס מלא קופתו עפר בסתם כבסי"ז או שהכין לכסות בו צואה מוכן הוא גם לזה:

(ק) דהוה ליה כגרף של רעי וצריך לכסות - ר"ל שדרכו לכסות וכו':

(קא) שחט בהמה וחיה - וה"ה כוי וחיה:

(קב) ונתערב דמם - והיה דם החיה מרובים עד כדי שאם היה דם בהמה מים היה ניכר אדמומית דם החיה בזה בחול חייב בכיסוי וכמבואר ביו"ד סימן כ"ח:

(קג) בדקירה אחת - לאו דוקא והכונה שאין צריך להרבות בטלטול עפר בשביל דמי הבהמה שניתוספו וכדמסיים:

(קד) יכסנו - וה"ה אם היה לו דקר נעוץ מבע"י בעפר תיחוח נמי שרי בדקירה אחת דהא לא טרח טפי בשביל הבהמה. ודע עוד דלפי מה שנתבאר לעיל בסט"ו דבדיעבד אם שחט ואין לו עפר מוכן מותר לכסות אף באפר שאין מוכן ה"ה בעניננו נמי דינא הכי דמותר דהא לא טרח טפי בשביל הבהמה ולא העתיק המחבר עפר מוכן אלא משום סיפא דאם אינו יכול לכסותו בדקירה אחת אפילו בעפר מוכן לא יכסנו:

(קה) לא יכסנו - דטרח בשביל בהמה והסכימו האחרונים דאפילו דקירה אחת שהיה נוטל בשביל דמי החיה נמי אסור דכיון דמעורב בדם בהמה אם כן אפשר דבמקום שמכסה דם בהמה מרובים כ"כ עד כדי שדם החיה לא היה ניכר אם דם הבהמה היה מים ופטור אותו מקום מלכסות וא"כ טרח בשביל דם הבהמה שאינו חייב בכיסוי ואסור. וכתבו האחרונים דאם שחט באמצע החצר מותר לכסות בעפר מוכן אפילו בכמה דקירות כדי שלא יתלכלכו כליו וכדלעיל בהג"ה:

(קו) שחט צפור וכו' לא יכסנו - ואפילו יש לו עפר מוכן נמי לא שרי ליה למטרח כיון דהיה אפשר לו מעיו"ט ומימנע משמחת יו"ט ליכא כאן דאפילו לא מכסה ליה שרי הבשר באכילה. וימתין עד לערב ואם יהיה רשומן ניכר יכסנו ויש לכפות עליו כלי לשמרו כדי שיכסנו:

משנה ברורה סימן תצט

===================

(א) מרגל אחד וכו' - טורח גדול. משמע מלשון זה דאם מפשיט העור דרך שתי הרגלים [דהיינו שחותך מרגל האחד עד השני בין שני רגלים האחרונים ועי"ז מפשיט העור שלם] דשרי דלאו טרחא רבה היא כ"כ ויש מחמירין בכל גווני שלא להפשיט העור שלם דעכ"פ הוא טרחא יתירא שלא לצורך יו"ט:

(ב) למלוג גדי - דהיינו ליתנו ברותחין לאחר המליחה כדי להעביר השער:

(ג) אא"כ מולגו לאכול העור - דמתוך שעורו רך יש שאוכלין אותו ביחד עם הבשר והוי לצורך אוכל נפש וכמו שמותר למלוג הראש והרגלים [וכדלקמן בסימן ת"ק ס"ד] והרבה פוסקים חולקין בזה דלא התירו למלוג רק הראש והרגלים דנהיגי בכך אבל מליגת כל הגוף אינו אלא למפונקים ביותר ואינו צורך כל נפש וגם נראה יותר כמעשה חול ונכון להחמיר לכתחלה. כתבו הפוסקים דבעוף דלא שייך הפשט לכו"ע מותר למלוג ולהבהב כל הגוף:

(ד) להגביה עורה - ר"ל לטלטלה ולהניחה במקום משומר או מחמה לצל כדי שלא תפסד ואע"ג דבעלמא עור לח אסור לטלטלו וכדלעיל בסימן ש"ח סכ"ה הכא הקילו דאי לא שרית ליה לא ישחוט ואתי לאימנועי משמחת יו"ט:

(ה) וליתנה במקום וכו' - ר"ל וכן הקילו שמותר ליתנה במקום דריסת הרגלים שע"י הדריסה מתעבד העור קצת וכיון דלא מוכחא מילתא להדיא שעושה משום כן דאפשר שטחה כדי שישבו עליה (שעיקר ישיבתם באותו הזמן היה בדרך זו שוטחין עור או בגדים ע"ג קרקע ויושבין עליהן) הו"ל התיקון כלאחר יד ולא רצו לאסור עליו דא"כ מימנע ולא שחיט משום הפסד העור ואתי לאימנועי משמחת יו"ט. ומיהו דוקא ליתנה במקום הדורסין אבל לשוטחה ע"ג יתדות כדי שתתייבש אסור משום דמוכחא מלתא דלצורך העור קעביד ואם נתיר לו שיטוח לצורכה אתי למימלחה ג"כ:

(ו) כלל - דאי יש עליה כזית בשר בלא"ה מותר לטלטלה משום הבשר:

(ז) למלוח עליו - ר"ל שימלח בשר על הטור דעי"ז ממילא ימלח גם העור קצת:

(ח) כדרך שמולחים לצלי - ר"ל שרוצה לצלות אותה דבזה א"צ מליחה מרובה ולאפוקי אם ימלחנה מליחה מרובה אסור דעי"ז יהיה עיבוד יפה גם לעור:

(ט) כאן מעט וכו' - ר"ל כאן בשר מעט וכאן בשר מעט:

(י) אבל אם נשחטה מערב יום טוב וכו' - לא מיבעיא אם גם הופשטה קודם יו"ט בודאי דאסור ביו"ט להגביה אותה וליתנה במקום הדורסין ולמלוח עליה שהרי אפשר היה לעשות כל אלה מעיו"ט אלא אפילו הופשטה ביו"ט אסור דמשום זה לא ימנע מלשחוט דהא יכול להפשיטו מעיו"ט אם לא שלא היה לו שהות להפשיט מעיו"ט אז יש להקל. כתבו הפוסקים דאפילו שכח למלחו מעיו"ט אסור למלחו ביו"ט דאין לחלק בין מזיד לשוכח. בגליות שעושין שני ימים טובים מספק הרי יו"ט א' נחשב לחול לגבי יו"ט שני לפיכך אם נשחטה ביו"ט ראשון אפשר דדינה כאלו נשחטה בעיו"ט לענין טלטול העור ומליחתו כשיגיע יו"ט שני:

(יא) ונוצות של עוף - היינו שנשחטה ביו"ט דאי נשחטה מעיו"ט אע"ג דהוסרו הנוצות ביו"ט אסור לטלטלן כדלעיל גבי עור:

(יב) כדי להצניען - אבל בלא"ה אסור לטלטלן דלא חזו למידי. והפר"ח מחמיר בכ"ג והאחרונים מסכימים לפסק שו"ע ומיהו פלעדערו"ש מאווז שנשחטה לכו"ע שרי לטלטולי דראוי להשתמש בה:

(יג) אין מולחין וכו' - דדבר שאינו אוכל גמור אם מולח כדי שלא יסריח יש בו משום מעבד:

(יד) ולא מהפכין בהם - הוא ג"כ כעין תקון להחלבים ואסור מטעם הנ"ל:

(טו) אפילו לשוטחן וכו' - דמוכחא מילתא שעושה זה כדי שלא יסריחו וגזרינן דלמא אתי ג"כ למולחם. ולענין טלטול דעת הט"ז בשם הג"א להקל והמ"א העלה דלפי מאי דפסק הרמ"א בסימן תצ"ה דנולד אסור גם החלבים אסור לטלטלן כשנשחטה ביו"ט דהוי נולד ואע"ג דחזו להדלקה מאתמול לא היה עומד להדלקה ורק לטלטלן כדי להצניען או כדי שלא יסריחו מותר דשרינן סופן משום תחלתן וכנ"ל גבי נוצות אבל כשנשחטה מעיו"ט מותר לטלטל החלבים דחזו להדלקה וה"ה חתיכת שעוה מותר לטלטל דיכול להניח פתילה ע"ג וחזי להדלקה. עוד כתב מ"א דעור שהופשט מעיו"ט אם הוא לח אסור לטלטלו ואם הוא יבש מותר לטלטלו כמ"ש סימן ש"ח סכ"ה [וע"ש דהרמ"א הביא דעת החולקין ע"ז] אבל כשנשחט ביו"ט הו"ל נולד וע"כ אם הוא לח מותר לטלטלו כדי שלא יסריח וכנ"ל [ואם הוא מונח גם עתה במקום צל ויודע שלא יתקלקל אסור לטלטלו] ואם יבש אסור לטלטלו דהו"ל נולד:

(טז) אסור למלוח וכו' - כדי שיפול מן המלח על החלבים והטעם דחלבים מליחה מועטת סגי להו ואסור משום חששא דעיבוד וכנ"ל:

(יז) באויר - דעל החלבים ממש אי אפשר להניח בשר שבולע מן החלבים:

(יח) לכתוש בו הריפות - דאסור ביו"ט וכדלקמן סימן תק"ד ס"ג:

(יט) מותר לטלטלו - כדין כל כלי שמלאכתו לאיסור לעיל בסימן ש"ח סעיף ג' שמותר לטלטלו לצורך גופו (דהיינו לעשות בו מלאכה המותרת) או לצורך מקומו ודעת מג"א דאפילו היה העלי מוקצה מחמת חסרון כיס כגון שמקפיד על העלי מלהשתמש בו בדבר אחר שלא יתקלקל דבכגון זה אסור בכל מקום הכא שרי משום שמחת יו"ט ועיין ביאור הלכה:

(כ) מחמה לצל - או כדי שלא יגנב וכדלעיל בסימן ש"ח:

(כא) אבל לצורך וכו' - כדין כל כלי שמלאכתו לאיסור. וסדן העב שקוצבין עליו בשר מותר לטלטלו לאחר שקצב אפילו מחמה לצל וכה"ג דהא הוא כלי שמלאכתו להיתר:

משנה ברורה סימן תק

==================

(א) אין קונים בשר וכו' - אפילו ליקח בהקפה משום גזירת מקח וממכר:

(ב) הריני שותף וכו' - ר"ל אע"פ שאינו קונה ממנו אלא משתתף עמו בגוף הבהמה אפ"ה אסור כיון שמזכיר שם דמים:

(ג) אלא מחלק וכו' - עיין בה"ל:

(ד) להם - דוקא בלא גורל כגון שהם מוותרים זה לזה ואין מקפידין אם יקח חבירו מנה יפה אבל אם מקפידין וצריכין גורל אסור ועיין סוף סי' שכ"ב ואפילו גורל ע"י סכין כמו שעושין הקצבים [דהיינו שמניחין סכין בין שני החלקים ושואלים להקונים איזה צד רוצה אם החלק שמונח לצד החד או לצד הגב] גם זה מקרי גורל ואסור [אור זרוע הלכות יו"ט]:

(ה) ומביא וכו' - ר"ל וכדי שידעו אח"כ כמה צריך לפרוע שהרי יש בהמה שחלק ממנה שוה דינר ויש בהמה שנתח ממנה שוה שני דינרים לזה אמרו חכמים שקודם ששוחט לבהמה מביא בהמה אחרת ששויה כזו לעין הרואה ולמחר שמין דמיה וכן ישלמו. ונראה דאם הקונים סומכין על הטבח בדבר המקח שיאמר להם למחר א"צ להביא בהמה אחרת אח"כ מצאתי שכ"כ בא"ר בשם תניא וז"ל וה"ה שיוכל לילך לטבח ישראל או כותי ולומר לו תן לי רגל או חצי וכיו"ב בלא זכירת מקח וממכר ופיסוק דמים ולמחר פורע לו המעות כמו שיוכל וכעין זה משמע בטור סימן תקי"ז:

(ו) זו כזו - ומ"מ אסור לפרש ולומר מה שאתה נוטל למחר בעד זו ניתן לך בעד זו דהוי סכום מקח:

(ז) אפילו בכה"ג אסור - היינו אפילו בלא פיסוק דמים שאומר לעכו"ם הריני עמך בבהמה זו למחצה וכו' והטעם משום דאין ישראל רגיל להשתתף עם העכו"ם מחזי טפי כמקח וממכר ולא הקילו בזה ויש חולקין בזה דלא מפלגינן בין ישראל לעכו"ם וכל שאינו מזכיר דמים מותר ויש להחמיר כסברא ראשונה. בד"א בדבר שאין שיעור מקחו ידוע כמו בשר אבל דבר שמקחו ידוע כמו ביצים ואגוזים וכה"ג מותר ליקח חלק אצל נכרי אם אינו מזכיר לו סכום דמים. וכתב הלבוש דאסור לו לישראל למכור לעכו"ם ביו"ט אפילו בלי פיסוק דמים [אם לא דאיכא פסידא כגון בשר טריפה וכדלעיל בסוף סימן תצ"ז ע"ש] דלא התירו זה אלא כשישראל קונה ומשום שמחת יו"ט:

(ח) אסור לשקול - ואפילו אינו שוקל במשקל הרגיל אלא שמניח בכף כלי או סכין ודעתו למחר לשקלו אפ"ה אסור דעובדא דחול הוא כתבו האחרונים דאפילו אינו מדקדק במשקל כ"כ רק פוחת מעט או מוסיף ג"כ אסור דמ"מ נראה כשוקל:

(ט) ואפי' ליתנו וכו' - ר"ל ובכף השני מונח משקלות:

(י) שרגילין לשקול בה - דאז נראה כשוקל ועיין בבה"ל כתבו האחרונים דלא קאי רק אנותנו לשמור מן העכברים הא במקום ששוקל להדיא אפילו אינה תלויה במקומה אסור:

(יא) ואפילו לשקול מנה וכו' - מנה הוא חלק ור"ל כשיש להם בשר לחלק ומניחין חלק אחד בכף אחת והשני בכף שכנגד להשוותם:

(יב) שלוקח וכו' ומשער - דוקא בזה שהוא השערה בעלמא אבל אם לוקח משקל ביד אחת וביד השני בשר לשער נגד המשקל אסור:

(יג) אפילו זה אסור - מפני שהוא רגיל בזה יודע הוא לכוין המשקל בצמצום וכשוקל במאזנים דמי וכתבו האחרונים דלא מחמרינן בזה אלא בשעה שמוכר אבל לעצמו בביתו לית לן בה. אסור לשקול הבשר במים דהיינו כלי שיש בו שנתות [דהיינו חריצים] ונותן בו מים ומניח בו הבשר וכשהמים מגיעין עד השנתות יודע כמה ליטרא יש בבשר ג"ז אסור ואפילו פיחת מעט או הוסיף מעט שניכר שמכוין למשקל [גמרא]:

(יד) חותך כדרכו - כתב המ"א דמותר לומר לטבח תן לי ליטרא בשר דאינו מכוין למשקל אלא להודיע לו כמה הוא צריך וכמו שכתב הרמ"א לעיל סימן שכ"ג ס"ד וע"ש במ"ב סק"כ ובה"ל:

(טו) לתלותו בו - מלשון זה משמע דאפילו בעה"ב לעצמו אין לו לעשות נקב בבשר השחוט כדי שיוכל לתלותו על הכותל שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אבל יש מפרשים דאין הדברים אמורים אלא בקצב המוכר בשר שדרכו בחול לעשות נקב בסכין בהבשר כדי שיוכל הלוקח לאחוז שם בידו להוליכו לביתו וביו"ט צריך לשנות לעשות הנקב ביד כדי שיהיה היכר שאין מקח וממכר מותר בו ולעשות נקב בחתיכת האפיקומן בפסח לתלותו נראה דלכו"ע מותר אפילו בסכין ומ"מ לעשות בו נקב עיגול או משולש כמגן דוד יש להחמיר [פמ"ג]:

(טז) לעשות בו סימן - שלא יחליפנו אדם:

(יז) מותר אפילו בסכין - איתא בגמרא דרבה בר ר"ה =רב הונא= מחתך אתלת קרנתא [כשהיה משלח הבשר לביתו היה רגיל לעשות כל חתיכה בעלת שלש קרנות ובביתו היו יודעין שזה היה סימן שלו תמיד] אבל אותיות [וציורים] אסור לעשותן בבשר דרך סימן ביו"ט:

(יח) מולגין וכו' - ברותחין אחר המליחה כדי להשיר השיער וכן מהבהבין וכו' דהוי מלאכה לצורך אוכל נפש ופשוט דלדעת היש מחמירין לעיל בסימן תצ"ה דאף באו"נ גופא אם אפשר לו לעשות מעיו"ט אסור ביו"ט מיירי כאן בשלא היה לו פנאי למולגו מעיו"ט [דידוע שאינו מתקלקל אם היה מולגו מעיו"ט] או דמיירי ששחטו ביו"ט גופא:

(יט) באור - וה"ה דמותר להטמין אותו ברמץ:

(כ) בסיד וכו' - כדי להסיר השער:

(כא) בבת אחת - במפולת יד אחת כגון שיש כאן שלש חתיכות יניחם זו אצל זו ויקח מלח מלא חפניו כדי שיעור מליחה של כל החתיכות וזורה עליהם בבת אחת:

(כב) אע"פ שאינו צריך - ליו"ט אלא אחת והטעם שטורח אחד הוא טורח לכל הבשר שהרי מולחן ביחד ואע"פ שהוא מוסיף קצת טרחא שהרי צריך להפך כל חתיכה וחתיכה בפ"ע כדי למולחם בצד השני מ"מ כיון דמן התורה אין עיבוד באוכלין כמו שכתבנו לעיל בסימן שכ"א הקילו חכמים למלוח בבת אחת אם חושש שמא יסריח הבשר:

(כג) וי"א דלא שרי להערים וכו' - הלשון מגומגם דלא נזכר הערמה כלל בדברי המחבר וכתבו הרבה מפרשים שחסר כאן בדברי המחבר וכצ"ל ומותר להערים ולמלוח חתיכה ואח"כ ליטול אחרת ולומר בזה אני רוצה ור"ל דאפילו כשאינו מולח בבת אחת יש תקנה דהיינו ע"י הערמה שיאמר בזו האחרת אני רוצה עכשיו והתירו לו דבר זה כדי שלא ימנע מלשחוט אם ידע שלא יתירו לו למלוח כל הבשר ואתי למסרח [ויש שכתבו דאפילו נשחט מעיו"ט נמי מותר למלוח כולן ביו"ט ע"י הערמה] וע"ז הגיה רמ"א וי"א דלא שרי להערים וכו':

(כד) רק קודם אכילת וכו' - דבאמת צריך לאכול אז איזה חתיכה אבל אם כבר אכל ואין בדעתו לאכול עוד יותר היום אסור להערים ולמלוח אע"פ שיבשל ויטעום מעט כיון שאינו טועם רק כדי להתיר לו מליחת שאר החתיכות וכעין שנתבאר לקמן בסימן תק"ג ס"א ע"ש. ואפי' אם ירצה למלוח כל החתיכות ביחד נמי אסור בכגון זה דלא שייך בזה לומר טרחא אחת לכולם שהרי גם לאחת א"צ באמת. והסכימו האחרונים דכ"ז בשאינו ידוע לו בודאי שיסריח אם לא ימלחנו אבל בידוע לו בודאי מותר למולחו אפילו אחר אכילה ואפילו בזה אחר זה ע"י שיערים על כל חתיכה לומר מזו אוכל היום וצריך שיאכל כזית מאחת מהן ואפילו זה לא התירו אלא כששחט ביו"ט כדי שלא ימנע על להבא מלשחוט אבל כששחטה מעיו"ט כיון שהיה יכול למלחה מעיו"ט אסור למלוח בשר שא"צ לו ביו"ט אא"כ מולחו קודם אכילה:

(כה) ומותר למלוח וכו' - ר"ל כשמולחו להכשירו להוציא דמו [ומטעם דאם היה מולחו מעיו"ט היה צריך אחר הדחה שניה למולחו עוד פעם שני ולהשהותו במלח עד למחר [דאל"כ היה מתקלקל] ודבר ידוע הוא כשהבשר שוהה הרבה במלח מפיג טעם לפיכך מותר למלוח הבשר שרוצה לאכלו בו ביום ואגבן מותר למלוח שארי הבשר כיון שהוא בבת אחת או ע"י הערמה וכנ"ל] אבל אם כבר נמלח והודח משום דם אסור למולחו פעם שנית ביו"ט כדי שלא יפסיד ואפילו בשחרית קודם אכילה שהרי אין דרך למלוח בשר בשעת בישולו ואדרבה מדיחין אותו ממלחו בשעת בישולו ואם כן מוכחא מלתא שמולח רק לתקן הבשר ולכן אסור. אמנם בליל יו"ט ב' מותר לחזור ולמלחו ע"י שיערים על כל חתיכה לומר מזו אוכל למחר וכן יעשה שיאכל מהן מעט למחר:

(כו) אע"פ שהיה וכו' - ומ"מ דגים שהם משובחין כשמונחין במלח אסור למולחן ביו"ט כשהיה יכול למלחן מעיו"ט [ואין בכלל זה מה שנותנין מלח לתוך המחבת שמבשלין אותן בה דאין איסור במליחה אלא משום גזרת עיבוד או משום דטורח שלא לצורך יו"ט משא"כ בזה שנותן לתוך התבשיל] ומיני דגים הרכים המתקלקלים כשינוחו זמן רב במלח מותר למלחן ביו"ט אפילו אם קרען בעיו"ט ודינן כמליחת בשר לכל דבר:

(כז) אפילו נשחט מעיו"ט - וכנ"ל לענין מליחה וכ"ז כשמנקר הבשר שדעתו לאכלה ביו"ט אבל שאר בשר אסור לנקרו ואפילו נשחט ביו"ט שהרי טורח הוא לצורך חול אא"כ רוצה למלחו מפני שחושש שמא יסריח הבשר ולמלחו אסור קודם ניקור כמ"ש ביו"ד סימן ס"ה בזה מותר לו לנקר גם שאר בשר ע"י הערמה דהיינו לאחר שניקר חתיכה אחת לצורך היום אומר חתיכה זו אינה טובה בעיני כ"כ רק חתיכה אחרת ומנקרה וכן כולם. ודוקא כשנשחט ביו"ט אבל אם נשחטה בעיו"ט והיה לו פנאי לנקרה מבע"י אסור לו לנקר ביו"ט רק הבשר שצריך לו לאכילה ביו"ט שהרי הניקור אינו מפיג טעם הבשר כלל והיה לו לנקר קודם יו"ט:

(כח) וטוב לשנות קצת - דהיינו שינקרנו בקופיץ או בקרדום ואע"ג דלעיל גבי מליחה אף שהיה יכול למלחו מעיו"ט א"צ שינוי התם משום דבשר ששוהה הרבה במליחה מפיג טעם משא"כ הכא ע"י הניקור אינו מפיג טעם כלל והיה לו לנקרו מעיו"ט:

(כט) אם יוכל לשנות - ואם א"א לו לשנות מותר אפילו בלי שינוי ואע"ג דהיה יכול לעשות מעיו"ט משום דבניקור ליכא שום לתא דמלאכה אלא משום טרחא בעלמא וחלק אחוריים דא"א לנקר היטב ע"י שינוי יש להחמיר שלא לנקרו אם נשחט מעיו"ט והיה שהות לנקרו מעיו"ט ובמקום דחק יש להקל לצורך יו"ט. בשר מנוקר שהוא ביום ג' לשחיטתו ואם ישהה אחר יו"ט יהיה אסור לאכלו כ"א צלי כמבואר ביו"ד סי' מותר להדיחו ביו"ט הואיל וראוי לאכילה ואף דטרחא זו לצורך חול הוא אינו עושה מעשה רק ששופך עליו מים [ומ"מ ראוי לכתחלה שיאכלו הקצבים חתיכה ממנה ואם אפשר להניח ההדחה עד יו"ט ב' לא ידיחו ביו"ט ראשון] אבל בשבת דא"א לבשל ולאכול אסור [מ"א] ועיין לעיל בסימן שכ"א במ"ב סקכ"א מה שכתבנו בשם האחרונים דע"י עכו"ם בודאי יש להקל להדיח ואם א"א ע"י עכו"ם מותר גם ע"י ישראל. עוד כתב המ"א דאם אירע זה בבשר שאינו מנוקר גם ביו"ט אסור להדיחו משום דכיון דאסור לנקר מה שאינו לצורך יו"ט ע"י הערמה שיאמר אוכל ממנו כזית כיון דהיה יכול לנקרה מבע"י וכנ"ל ממילא לא חזי לאכילה וע"כ דינו כמו בשבת דאסור להדיחו והנה לפי מה שהקילו האחרונים גם בשבת במקום הדחק מטעם דכיון דחזי לטלטול ממילא מותר להדיחו ג"כ גם בבשר שאינו מנוקר אין להחמיר מטעם זה כמו שביארתי בבה"ל. ומ"מ אם אפשר ע"י עכו"ם טוב יותר ע"י עכו"ם או כשמונח הבשר בכלי טוב שירחוץ ידיו עליו עד שיהיה הבשר שרוי במים:

משנה ברורה סימן תקא

===================

(א) שעומדות לבנין - ומוקצה הם שאדם מקפיד עליהם מחמת חשיבותן ומיחד להם מקום ואפילו להמתירין מוקצה סתם במוקצה מחמת חסרון כיס מודו:

(ב) אפי' אם היתה רעועה וכו' - דיכול להיות דמצפה מע"ש שתשבר ולא אקצה מ"מ אסור משום דעכ"פ בין השמשות לא היתה שבורה ותקועה בבנין ונאסרה ושוב אינה ניתרת ועוד דהויא נולד דמעיקרא קורה והויא ככלי והשתא עצים בעלמא ומטעם זה לא הגיה הרמ"א כאן כמו בסימן תצ"ה דיש מתירים מוקצה משום דסמך עצמו על מה שמסיים שם דאפי' המקילין לא רצו להקל במוקצה דנולד:

(ג) אבל אם וכו' - ר"ל דינה כסתם עצים העומדים להסקה:

(ד) מבקעין ממנה וכו' - ואע"ג דמכשירין שאפשר לעשות מעיו"ט הוא כיון דא"א לאפות ולבשל בלא עצים עשו אותה כדיכת מלח שמותר ע"י שינוי וגם זה לא התירו אלא בחתיכות גדולות דלאו מלאכה היא אלא עובדא דחול אבל לא בחתיכות קטנות דיש בה משום חשש טוחן:

(ה) אלא בקופיץ - כדי לעשות שינוי:

(ו) אבל לא בצד הרחב - מפני שהוא כקרדום:

(ז) אלא בסכין - או לשברו ביד:

(ח) לא יבקע כלל - ר"ל לא מיבעיא לבקען לחתיכות דקות מאד דיש בזה חשש טוחן אלא אפילו לעשותן חתיכות שאינן דקות ג"כ אסור כיון שיכול לבשל קדרתו בלא ביקוע הו"ל טרחא ביו"ט שלא לצורך ואסור והמדקדקים נוהגים ליזהר אף בחוה"מ שמתקנים כל העצים הקטנים הצריכים לבישול דגים קודם יו"ט שהרי יכול לבערו בלא ביקוע [ואף לבקע בחוה"מ עצים גדולות שא"א לבשל בם כמות שהן כיון שאפשר להכין קודם יו"ט יש להכין קודם יו"ט אם לא שלא היה לו מקודם] אכן במקום שדמי עצים יקרים והוי הפסד ודבר האבוד אם יבערם כמות שהן מצוה לחתוך אותם לחתיכות דקות:

(ט) ואפילו לשברם ביד וכו' - דכיון שראוים להסקה בלא שבירה הו"ל בזה ג"כ טרחא שלא לצורך:

(י) יש מי שאוסר - וכן הסכימו כמה אחרונים:

(יא) מכונסים שם מבערב - מלשון זה משמע דאפילו הכינן מבערב אסור וטעמא אפשר משום דהוי עובדא דחול לילך לשדה להביא עצים לביתו ויש מפרשים משום דמיחלף במפוזר ומפוזר אסור משום דמיחזי כמגבב לצורך מחר והוי כמעמר ומטעם זה אפילו ברה"י אסור ללקטן כשהם מפוזרין וכדלקמיה:

(יב) בשדה משלפניו - היינו סמוך למקום בישול קדרתו דלא הוי עובדא דחול וגם לטעם השני הנ"ל ג"כ שרי דקדרתו מוכחת עליו שאינו מגבב לצורך מחר. ודעת מהרש"ל והב"ח וש"א לאסור לגבב בשדה אפילו באופן זה דמיחזי כמגבב במקום גידולו כיון שהוא בשדה דחייב משום מעמר:

(יג) לוקח מלפניו - ר"ל אפילו בחצר מגבב רק משלפניו לצורך בישול קדרתו עכשיו אבל לגבב מכל החצר להניח אסור ואין חילוק בין קסמים קטנים לגדולים:

(יד) מסגרת - דכשאין לו מסגרת אע"פ שמכונס מבערב הו"ל כשדה:

(טו) ותהיה בתוך תחום שבת - ומשמע דאפילו בסמוך לעיר נמי צריך מסגרת והרבה פוסקים חולקין ע"ז ולדידהו כל שהוא סמוך לעיר בתוך ע' אמה ושיריים לא בעינן מסגרת והיכי בעינן מסגרת משבעים אמה ואילך עד תוך התחום שהוא אלפים אמה וכן הלכה [אחרונים]:

(טז) אחת מכל אלו - דהיינו שלא היה מכונס או שחסר מסגרת או חוץ לתחום:

(יז) הרי הן מוקצה - לפי הטעמים שכתבנו לעיל דהוי כעובדא דחול או משום חשש עימור דין זה הוא לכו"ע אפילו להפוסקים דמתירין מוקצה ביו"ט בעלמא בזה עשו חכמים ד"ז למוקצה ויש מפרשים הלכה זו כפשוטו דאם חסר אחד מתנאים הללו מסתמא אסח דעתיה מינייהו מלאישתמושי ביו"ט והויא לה מוקצה ולפ"ז למאן דשרי מוקצה ביו"ט מותר גם בזה ולדינא נכון להחמיר:

(יח) כיון שהרוח מפזרת וכו' - ר"ל דכיון שדרכו של רוח לפזר לא סמכא דעתיה במה שכנס אותם מעיו"ט ואפילו מצא אותן מכונסין אסור משום מוקצה:

(יט) כלי כבד מעיו"ט - שלא יפזרם הרוח:

(כ) הרי אלו מוכנים - ואפילו מצאן ביו"ט מפוזרין מותרין שכבר הוכנו מאתמול. וכ"ז כתבנו למאן דמפרש הלכה זו משום מוקצה ולמאן דמפרש הלכה זו משום עימור טעמא דרישא דחיישינן שמא בשעה שיבא ליקח אותם יפזרם הרוח ויבוא ללקטם ביחד וכשמונח עליהם כלי כבד ליכא למיחש להכי ושרי ולפ"ז אם מצא אותן מפוזרין אסורין ללקטן:

(כא) אין מסיקין בהם - דהא היה מחובר מאתמול והו"ל מוקצה ועוד שמא יעלה ויתלוש ואפילו בטלטול אסורין:

(כב) שנשברו - היינו שנשברו כ"כ שאין ראוין לכעין מלאכתן הראשונה אבל אם ראוין לכעין מלאכתן הראשונה [דהיינו שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה (מאכל ערבו) ושברי זכוכית לצוק לתוכן שמן] ככלים שלמים הן ומסיקין בהן ועיין לעיל בסי' ש"ח ס"ו בט"ז ובה"ל שם:

(כג) שהם נולד - דמעיקרא כלי והשתא שבר כלי ואסורים בטלטול ולכך אסור להסיק בהם ואפילו אין מטלטלן כלל אלא שורפן במקומן שמונחין שם ג"כ אסור דמעשה הדלקה שעושה בכלי שנדלקת על ידו חשיב כטלטול:

(כד) ואם הסיק וכו' - הג"ה זו צריכה להיות אחר תיבת שלמים שבדברי המחבר:

(כה) לאחר שהודלקו במקצת - ר"ל שהודלקו כ"כ עד שאין ראוין לכעין מלאכתן הראשונה וכנ"ל:

(כו) שברי כלי - ובלא היפך באש אף שנהנה מן המוקצה שנתבשל שם תבשילו לית לן בה דמוקצה מותר בהנאה היכי שההנאה באה מאליה ואינו עושה מעשה בידים ויתבאר לקמן בסימן תק"ז במ"ב:

(כז) עצים מוכנים - ויתבאר לקמן בסימן תק"ז ס"ב:

(כח) בכלים שלמים - דאף דכלי אינו עומד להסקה מ"מ הלא קי"ל דכל הכלים ניטלין אפילו שלא לצורך תשמישן המיוחד להן ומיירי שאין לו עצים לצורך תבשילו דאל"כ עבר על בל תשחית. ולפעמים אסור להסיק אף בכלים שלמים כגון עכו"ם שלקח עצים של ישראל ועשה מהן כלי ביו"ט דהו"ל נולד דמעיקרא עצים והשתא כלי. עץ שמחתין בו האש כיון שהוא מיוחד לכך הרי הוא כלי ואם נשבר ביו"ט אסור להסיקו וכנ"ל:

(כט) שנשברו מבעוד יום - ואם ראוין לכעין מלאכתן הראשונה דינם כשלמין ואסור להפוך בהם לאחר שהודלקו במקצת וכנ"ל:

(ל) אין מסיקין בקליפיהן - וה"ה בתמרים כשאכלן ביו"ט אין מסיקין בגרעיניהן ואפילו הקליפין והגרעינין ראוין למאכל בהמה והטעם מפני שאתמול היו מחוברין וטפלין להאוכל ונחשבין כאוכל עצמו שהוא ראוי לאכילת אדם ועכשיו אין ראוין רק לאכילת בהמה והו"ל נולד. ודוקא תמרים חשובים שאין נשאר מהם על הגרעינין כלום אבל תמרים רעים הואיל ונשאר מעט מן האוכל על הגרעינין מותר לטלטל הגרעינין אגב האוכל [גמרא]:

(לא) עצמן - דאין מוכנים להסיק כלל שאין דרך כלל להניח אוכלין על האש משא"כ בכלים מפני צורך האוכלין ביו"ט אפשר להסיק לפעמים בכלים פחותים. ומיהו בירושלמי איתא דמותר להסיק באוכלין גופייהו וכן פסק הרשב"א [א"ר]:

(לב) הם עדיין בקליפה - דאז מוכנים קצת להיסק אגב קליפתן:

(לג) ולפידים שנשארו וכו' - וה"ה פתילה שנדלקה בשבת ונכבית:

(לד) מותר לחזור וכו' - ור"ל לאפוקי ממי שרוצה לאסור מטעם דעצים שנדלקו ונכבו וה"ה פתילה שנכבית נוחים אח"כ ביותר להדלקה מעצים ופתילות חדשות ונמצא שהכביה שנכבו בשבת הכשירתם למחר להיות נדלקים בטוב והוא דומה למאי דקי"ל ביצה שנולדה בשבת אסורה ביו"ט שלאחריה משום הכנה ובעלי סברא זו הוסיפו עוד יותר דאלו עצים או פתילות שנכבו ביום א' של ר"ה אסורים למחרתו דכיון דשני ימים של ר"ה אינו מספיקא הוי להו כשני ימים טובים בפ"ע וכשתי קדושות ואין קדושה אחת מכינה לחברתה וכמו ביו"ט אחר שבת ובעל הגה"ה חולק על סברת אלו הפוסקים וס"ל דזה לא מקרי הכנה כמו ביצה שנולדה שהרי גוף העצים או הפתילה היו בעולם מכבר אלא שנשתבחו. והנה אף דהרמ"א סתם כדעת המקילין מטעם דרבו המתירין מ"מ לכתחלה טוב ונכון לצאת ידי הכל דהיינו להכין מבעוד יום פתילות חדשות שיהיו על יום טוב ואם לא הכין יראה עכ"פ להדליק הפתילות מצד השני:

משנה ברורה סימן תקב

===================

(א) אין מוציאין וכו' - מפני שבכל אלו הוא מוליד אש ביו"ט והואיל ואפשר להמציא אש מעיו"ט שיהיה מוכן לו ביו"ט לא הותר להוליד ביו"ט דלא עדיף משארי מכשירין שאפשר לעשותן מבע"י דאסור:

(ב) לא מן העצים וכו' - כגון שחוככין זו בזו או מכין זו בזו עד שתצא האש:

(ג) ולא מן העפר - קרקע קשה כשחופרין אותה מוציאה האור וכן כה"ג כשיחכך רגבי אדמה אלו זו בזו יוציאו אור:

(ד) ולא מן המים - היינו שנותנין מים בכלי זכוכית לבנה ונותנין בחמה וכשהשמש חם מאד מקרבין אליו נעורת פשתן והיא בוערת. ובדיעבד אם עבר והוציא מותר להשתמש בהם ועיין בתשובת כתב סופר סימן ס"ז שאוסר להדליק צינדהאלץ (שקורין שוועבעלעך) ע"י שיתחוב אותו באפר כירה חם שאין בו אש רק חום אש דהלא ממציא דבר חדש וכן לחכך הצינדהאלץ בברזל חם מלובן כמו בתנור ברזל כתב ג"כ דלא נראה להתיר אבל אם יש שם גחלת בוערת מותר ליגע בה הצינדהאלץ שתדליק אף שאין בהגחלת שלהבת קשורה וגם מגחלים עוממות מצדד שם דשרי:

(ה) ואין עושים פחמים - הטעם דהוא כלי לצורפי זהב וגם דהוא מכבה:

(ו) ואין נופחין במפוח - משום שדומה למלאכת אומן ואין בכלל זה מה שנופפין על האש בבגד או בכלי העשוי לכך מנוצות דאין זה דומה כלל למפוח [ח"א]:

(ז) במפוח של בע"ב וכו' - אבל במפוח גדול של אומנין אפילו ע"י שינוי אסור:

(ח) לכסות האש - דהיינו שמכסהו בלילה כדי שיהא האש שמור לו למחר:

(ט) בעפר מוכן - לאפוקי אם הוסק בו ביום והוא צונן דהוא מוקצה:

(י) אם אינו מכבהו - ר"ל באופן שלא יהיה פסיק רישא דאז אסור ואף דכונתו בהכיבוי לצורך או"נ למחר וכיבוי לצורך או"נ ממש אין לאסור דהא צולין בשר ע"ג גחלים שאני התם דהכיבוי בשעת תיקון האוכל משא"כ הכא דהוא הרבה מקודם ויש מאחרונים שמקילין בכל גווני כיון שעכ"פ אינו מכוין לכבות רק שימצא עי"ז אש למחר לצורך אותו היום:

(יא) לצורך יו"ט שני - כגון ביו"ט ראשון בשחרית מכסה שיהא מוכן לערב בלילה אסור משום דאין להטריח מיו"ט א' לחבירו:

(יב) אינו מניח זה על זה וכו' - היינו כשעושה שתי שורות משני הצדדים ומניח עצים עליהם מלמעלה דאז נראה כאהל אבל שורה אחת להניח זה על זה מותר:

(יג) מפני שנראה כבונה - דוקא אם מסדר גם השורות שמן הצדדין ביו"ט אבל אם היו מסודרים מבע"י מותר להניח עצים עליהם מלמעלה:

(יד) ע"ג האבנים - היינו כשסדרן היום אבל אם היו מונחים שם מאתמול מותר להניח הקדרה עליהם וכנ"ל:

(טו) שורה ע"ג שורה - ומדברי האחרונים משמע דלפי מה שכתב הרמ"א לקמיה דאינו אסור אלא כשצריך לאויר שתחתיו ה"נ גבי ביצים אין לאסור אלא כשמניח אחת ע"ג שתים ויש אויר כדי להניח אש ביניהם לצלותן כולן יחד:

(טז) שיש לו דפנות וכו' - דאל"ה אין שם אהל ע"ז בלא מחיצות:

(יז) המגיעות לארץ - וכשמגיע פחות משלשה טפחים סמוך לארץ דעת הב"י דכלבוד דמי וכן מסיק המ"א להחמיר בזה:

(יח) וי"א דאפילו מגיע לארץ וכו' - עיין לעיל בסימן שט"ו ס"ג וס"ז ובמ"ב שם:

(יט) אגודה וכו' כל עץ שלא אחזה וכו' - אבל אם אחזה בו האש אסור לסלקו דבזה ממעט האש של אגודה כולה כיון שאגודין יחד אבל אם אין אגודין יחד אפילו אותן שאחזה בהן האש מותר לסלקן ודעת הרמ"א שלא לחלק בין אגודין לשאינן אגודין דכל שהם במדוכה אחת אם יקח עץ אחת הדולק מהן יש בו משום כיבוי שעי"ז שמפריד אותו מן המדורה יוכל להתמעט אורו אבל אין זה פסיק רישא ולכן תלוי בכונתו דאם שומטו כך כדי שיכבה אסור ואם מכוין כדי להניחו בצד אחר או במדורה אחרת שרי:

(כ) ולהניחו בצד אחר - וה"ה אם שומטו ולוקחו משם כדי להאיר לפניו גם כן שרי דהא אינו מכוין לכיבוי ויש מחמירין בזה ונכון להחמיר. וצריך להזהיר ב"ב כשמבשלין דגים שלאחר גמר הבישול לא יקחו האודים אלא יניחם לשרוף [ח"א]:

(כא) בבקעת - דעצים להסקה הן עומדין ולא לדבר אחר ולכן אפילו בבקעת יבשה שנכונה להסקה אסור לטלטלה לצורך דבר אחר ובכלל מוקצה הוא לזה. ודעת כמה אחרונים דהמחבר אזיל לשיטתו דפסק בסימן תצ"ה ס"ד דמוקצה אסור ביו"ט אבל לדעת הפוסקים המתירין מוקצה ביו"ט מותר לסמוך בבקעת יבשה שראויה להסקה אבל בלחה כיון שאינה ראויה להסקה אסור דדינו כאבנים וכתב בבית מאיר דבשעת הדחק יש לסמוך להקל בבקעת יבשה:

(כב) לצלות בו - היינו שתוחב בו הבשר לצליה ודוקא בעץ יבש שראויה להסקה ומטעם דאמרינן מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלים אבל בעץ לח אסור לצלות בשר. ודוקא אם ראוי לצלות עליו כך בלא תיקון אבל לתקנו ביו"ט שיהא ראוי לצלות עליו אסור כדלקמן בסימן תק"ט:

(כג) אע"ג שאינו ראוי וכו' - ר"ל ומטעם זה אסור להשתמש בו לשום דבר וכנ"ל מ"מ להיסק עם שאר עצים יבשים מותר. והנה אף דדין זה איירי בלחים ודינא דצליה איירי ביבשים דוקא וכנ"ל מ"מ שייך בזה כ"ש דיותר מסתבר להתיר בלח בהיסק גדול של שאר יבשים מלהתיר יבש לצלות בו:

(כד) לדידן מותר וכו' - היינו משום דיש אוסרים לבשל בקדירה חדשה ביו"ט כמו שכתב הרמ"א משום דבבישול הראשון מתחזקת הקדירה דקודם הבישול ניכר בה פליטת המים מבחוץ ויש בזה משום תיקון מנא ודעת המחבר כרבינו ירוחם דבקדרות שלנו נגמר בישולן כבר אצל היוצר ולכן מותר לדידן לבשל בקדרה חדשה:

(כה) וכן המנהג - ודעת המ"א לחלק דכלים המצופין שקורין גליזיר"ט מחזיקין מים בטוב אף קודם בישול ולכן מותר לבשל בהן ביו"ט אף בתחלה והמנהג להחמיר הוא רק בכלים שאינם גליזירט וכ"כ שארי אחרונים:

(כו) ע"י הדחק - כגון ששכח לבשל בהן קודם יו"ט ואין לו קדרה אחרת:

משנה ברורה סימן תקג

===================

(א) אסור לאפות וכו' - ואפילו דבר שאינו מלאכה רק טרחא בעלמא כגון הדחת קערות והבאת יין מיו"ט לחבירו ג"כ אסור כמו שנתבאר ס"ס תרס"ז וע"ש מש"כ בזה:

(ב) אפילו הוא שבת - דאין יו"ט מכין לשבת כדיליף בגמרא מקרא וכ"ש דמיו"ט לחול אסור ועיין סימן תקכ"ז:

(ג) או יו"ט - ר"ל יו"ט שני של גליות דספק חול הוא ונמצא מכין מיו"ט לחול:

(ד) ואפילו בשני ימים של ראש השנה - דלהחמיר אמרינן קדושה אחת הן ולא להקל:

(ה) אבל ממלאה וכו' - ואפילו אחר שהניחה הקדרה על האש מותרת להוסיף בשר מפני שהתבשיל מתוקן יותר כשיש שם בשר הרבה ואפילו הוא בקדרה קטנה מותר ליתנו בקדרה גדולה ולהוסיף עליו כדי שיהיה שמן ביותר וכ"ז שייך דוקא כשמבשל בשר ודגים בקדרה אבל בשאר תבשילין אינה רשאה להוסיף בשביל לילה כשעומדת כבר הקדרה על האש דאינו מוסיף שבח עי"ז בהתבשיל וכן כשצולין בשר על השפוד אינו רשאי להוסיף בשביל לילה כשעומד כבר השפוד על האש אבל בתחלה יכול להוסיף על השפוד כמה שירצה כיון שהוא בטרחא אחת וכן בתבשיל כה"ג וכמו בס"ב:

(ו) אף על פי שאינה צריכה וכו' - היינו אף אם כונתה בהוספת הבשר בשביל לילה שהוא חול אעפ"כ מותר כיון שעכ"פ צריכה לחתיכה אחת לאכול ביו"ט והסכימו הרבה אחרונים דמ"מ תזהר שלא תאמר בפיה שמבשלת לצורך לילה ומ"מ בדיעבד אינו נאסר עי"ז:

(ז) אלא לחתיכה וכו' - וה"ה אם אינה צריכה רק להתבשיל או להרוטב בלבד ג"כ שרי דכ"ז משתבח ע"י הוספת הבשר. ואם א"צ לסעודת היום כלל ועיקר בישולו רק לצורך הלילה ואוכל קצת ממנה כי היכי דלא ליתסר עליה לבשל יש דיעות בין הפוסקים דיש אוסרין דהוא בכלל הערמה ויש מתירין כיון שעכ"פ אוכל קצת ממנה וגם הוא קודם אכילה וכדלקמיה והעולם נהגו להקל כדעה זו שמבשלין בשחרית לצורך הלילה וטועמין קצת מהן ואין למחות בידם כי יש להם על מי שיסמוכו [ודוקא מיו"ט א' ליו"ט ב' אבל מיו"ט לחול יש ליזהר בזה]. והמחמיר כדעה ראשונה שלא לבשל לצורך הלילה בקדרה בפני עצמה אלא באותה קדרה עצמה שמבשל לצורך סעודת שחרית הוא מרבה בה לצורך הלילה תבוא עליו ברכה ועיין לקמיה בסק"י:

(ח) אחת - ודוקא בזה שיש תועלת גם לצורך היום ע"י הריבוי אבל אסור לעשות חרעמזלא"ך או קרעפלא"ך וכיו"ב יותר ממה שצריך לבו ביום שאין אחד משביח מחבירו וצריך לטרוח בכל אחד ואחד בפ"ע:

(ט) וכ"ש שיכול לשחוט וכו' - קאמר כ"ש משום שא"א לשחוט בשביל כזית א' אא"כ ישחוט כל הבהמה ודוקא אם יש עדיין שהות עד זמן אכילה להפשיטו ולמולחו ולבשלו או עכ"פ לצלותו אבל אם לא יספיק כ"כ עד אחר זמן אכילה אסור וכדלקמיה:

(י) וכן יכולה לבשל הרבה קדרות וכו' - ר"ל אפילו כונתו לצורך הלילה כיון שרוצה לאכול מכל אחת בסעודת שחרית ומיירי שכל קדרה היה מבשל מין בפ"ע אבל מין אחד בשתי קדרות אין להתיר כיון שטעם שתי הקדרות הוא שוה א"כ כל מה שטועם משתיהן יכול לטעום מאחת ונמצא שהקדרה השניה אינה מתבשלת כ"א לצורך לילה לבד:

(יא) ולאכול מכ"א מעט - מסתימת לשונו משמע דאפילו א"צ לאכול ורק שטועם מעט מכל קדרה כדי שיהיה לו היתר לבשל והיינו כדעת המקילין לעיל בסק"ז ולדעת האוסרין שם אין היתר רק למי שדעתו באמת לאכול מיני מטעמים חלוקין בסעודת שחרית ומכוין להרבות בכל מין כדי שישאר ללילה אבל לא כשטועם רק דרך הערמה וכבר כתבנו דהעולם נהגו כדעת המקילין:

(יב) דהוי הערמה - ובזה לכו"ע אסור אף שאוכלת אח"כ מעט דהוי הערמה הניכרת לכל כיון שכבר סעדה:

(יג) מיהו אם עברה ובישלה וכו' - יש מן האחרונים שמפרשי דאריש הסעיף קאי דהיינו אם עבר במזיד ובישל מיו"ט לחבירו ולא קאי כלל אדסמיך ליה דמיירי בדין הערמה דשם אפשר דאף בדיעבד אסור דהערמה חמירא ממזיד כדלקמן בסימן תקכ"ז סעיף כ"ד אבל כמה אחרונים כתבו דאדסמיך ליה קאי דהערמה זו קילא להתיר בדיעבד כיון שעכ"פ אכל ממנה קצת מבע"י:

(יד) אף על פי שאינו צריך וכו' - ר"ל והמותר מכוין שיהיה לצורך הלילה אפ"ה שרי דחד טרחא הוא וכתבו האחרונים דהיינו דוקא היכי דממלא פעם אחת מהדלי ולא פעמים רבות ע"י כלים:

(טו) אלא לקיתון אחד - וגם בזה צריך ליזהר שלא יאמר בפירוש שהוא רוצה המותר לצורך מחר ובדיעבד אינו נאסר בכך דמ"מ חד טרחא היה:

(טז) אסור להוסיף וכו' - דלא דמי לבשר שכתבנו בס"א דמותר אף להוסיף אח"כ דהתם ההוספה משביח בהתבשיל משא"כ הכא אין המים משביחין בכך. ואם עושה כן כדי שלא תבקע הקדירה שרי דהרי זה לצורך יו"ט:

משנה ברורה סימן תקד

===================

(א) דכין את התבלין וכו' - ר"ל אף דטחינה לכו"ע אסור ביו"ט וכדלעיל בסי' תצ"ה ס"ב ולכמה פוסקים יש בזה איסור תורה אף שכונתו לצורך או"נ באותו יום מ"מ דיכת תבלין מותר וכ"ש שום ובצל ושחליים וכדומה:

(ב) כדרכן - במדוך ובמדוכה שכותשין בו בחול בלי שום שינוי:

(ג) שאם ידוך וכו' - ר"ל אפילו ידע מאתמול שצריך לו למחר ג"כ לא אמרינן דהו"ל להכין מאתמול שאם ידוך וכו':

(ד) יפיג טעמן - ופלפלין וחרדל בכלל תבלין הם וג"כ מפיגין טעמן כששוהין הרבה כתושין:

(ה) אבל מלח וכו' - כגון מלח גסה שצריך כתישה ונתבאר לעיל סימן שכ"א ס"ח דאיסור כתישה במלח אינו אלא במלח ים שהיא גסה מתחלתה משא"כ מלח שקורין שליני"ש שנעשה דק מתחלתו ואח"כ נתבשל ועושין ממנו פתיתין גדולים אין בו איסור כתישה מן הדין ורק מפני מראית העין יש שמחמירין בזה:

(ו) אינו נידוך וכו' - ואם מעורב המלח עם התבלין דך כדרכו ואינו חושש הואיל ואינו טורח בה בפני עצמה:

(ז) וכיוצא בה - דהיינו שידוך במדוך של עץ:

(ח) שאם שחק המלח וכו' - ויש פוסקים שכתבו דה"ה במיני תבלין שאין מפיגין טעם כגון כרכום שקורין זאפרע"ן דידוע שאינו מפיג טעם ובפרט היכא שידע מאתמול שיהיה צריך לו למחר כרכום לקדרתו שאסור לו לכתוש בלי שינוי ויש להחמיר ולחוש לסברא זו:

(ט) משום דהוי כעובדין דחול - טפי ויש שכתבו משום דהוי עי"ז טוחן גמור דאסור ביו"ט לכו"ע וכדלעיל בסימן תצ"ה ואפילו רוצה לעשות שינוי כגון לטחון חדא חדא וכה"ג נמי אסור בריחיים. וה"ה לטחון קאוו"י בריחיים שלהן נמי אסור אלא יכתוש במכתשת ועיין בה"ל:

(י) אלא דך אותם וכו' - מיהו צריך ליזהר שלא ידוך אותם אלא מה שצריך ליום זה ואפילו להכין ליו"ט שני נמי אסור:

(יא) ומיהו נוהגין וכו' - הטעם משום דיש פוסקין המחמירין ואומרים דגם בתבלין המפיגין טעם אין מותר לדוכן ביו"ט כדרכן אא"כ לא ידע מאתמול שיצטרך להם ביו"ט וחוששין אנו לדבריהם לכתחלה מיהו גם הם לא אמרו אלא בתבלין אבל בשום ובצל ושחליים לכו"ע אין לו לדוכם מעיו"ט אפילו ידע שיצטרך להם למחר שמפיגין טעמם לגמרי ומתקלקלים ויש שכתבו דלפי המנהג אין חילוק בין ידע מאתמול ללא ידע ובכל גווני אין נוהגים לדוך ביו"ט אא"כ ע"י איזה שינוי שמתוך כך יהיו העם זכורים שאסור לדוך רק מה שצריך לאותו היום:

(יב) ומדוך אצל מדוכה - מדוך היינו הבוכנא שמכין בו בתוך המדוכה:

(יג) אפילו דרך ר"ה - ולא חיישינן דלמא מימלך ולא ידוך ונמצא שהוציא שלא לצורך וכדלעיל סימן תצ"ח ס"ב עי"ש:

(יד) אין כותשין הריפות וכו' - שזהו כמו טחינה גמורה שאסור ביו"ט וכמו פלפלין בריחיים שלהם. ואם כיתש משמע בגמרא שאסור לאכול מזה:

(טו) שזה השינוי שלה - דבחול אין דרך לכתוש בקטנה מפני שאין נכתש דק היטב:

(טז) ובארץ ישראל וכו' - כמה פירושים יש בזה יש מפרשים דאסרו בא"י משום דהיו רגילים להחזיק עבדים ומזלזלי בזה שעושין כדרכן בחול ואומרים בקטנה עשינו לפיכך אסרו חכמים לגמרי וא"כ לדינא בזמנינו תלוי בזה היכי שמחזיקים עבדים כנענים אסור בכל גווני ויש שכתבו דבא"י היו החטים משובחים שאין מתקלקלים ולא נשתנה מראיתם אם יכתשם מעיו"ט ולפיכך לא התירו להם חכמים לכתוש ביו"ט וא"כ ה"ה בכל מקום ומקום שהחטים טובים ואינם נפגמים אם יהיו נידוכים מלפני יו"ט אסור ויש שכתבו דבבבל היו רגילים לאכול תדיר דייסא ומתוך שהיה צרכיהן מרובה לזה לא כתשו במכתשות קטנות וכשכותש ביו"ט בקטנה הוי שינוי משא"כ בא"י שלא היו רגילין הרבה בזה גם בימות החול מצוי שכותשים במכתשת קטנה וליכא שום שינוי ביו"ט ולהכי אסור וה"ה בזמנינו תלוי ג"כ בזה אם אין דרך לכתוש בקטנה בחול שרי ויש להחמיר ככל הפירושים:

(יז) וכיון שאין וכו' - עיין בה"ל:

(יח) ומותר לגרור וכו' - ולא דמי לפלפלין וחרדל בריחיים דבריחיים הוי עובדא דחול טפי:

(יט) מיהו צריך שינוי - דע"פ רוב אין מפיג טעם ומיהו אם מפיג טעם מותר אפילו בלי שינוי מן הדין אלא דליש נוהגין דלעיל בכל גווני משני. ותמכא שקורין חריי"ן אע"ג שכמה פעמים טוחנין התמכא בשיעור מרובה לב' או לג' ימים אעפ"כ יש לצדד ולומר דלא גזרו חכמים בזה לאסור אפילו בטוחן ליומו דלא גזרו אלא בריחיים שהוא מעשה חול גמור וכדרך כל טחינה. ומיהו עכ"פ יש לשנות קצת. וכשטוחן התמכא שלא ע"ג קערה אלא על המפה או על השולחן מקרי שינוי. מותר לחתוך ביו"ט ירקות דק דק בלי שינוי אכן כל אלה אינו מותר רק בכדי שיעור שצריך לאותו היום:

(כ) וה"ה מצות בלא שינוי - ר"ל דה"ה מצות דמותר לכתוש בכלי המיוחד כמו שנהגו ולטחון אותם על מורג אכן בזה קיל יותר דמותר אפילו בלא שינוי כלל משום דאין טחינה אחר טחינה. ולאחר הטחינה נכון ליזהר שלא יברור פרורי מצות שלא נכתשו עדיין היטב מתוך הקמח אף ביד דהוי כמו פסולת מתוך אוכל דאסור גם ביו"ט לחד מאן דאמר וכמו שיתבאר לקמן סימן תק"ו ס"ב בהג"ה [מ"א בשם מהרי"ל] ואם ירצה ליקחם יקחם עם מעט קמח דליכא חששא דברירה וכמו שנתבאר בהלכות שבת סימן שי"ט ועיין בה"ל:

(כא) למדוד תבלין וכו' - אע"ג דקמח אסור למדוד וכדלקמן ר"ס תק"ו הכא שיקדיח תבשילו התירו וכדמסיים:

(כב) בשביל שלא יקדיח - דיפסיד כשיתן תבלין יותר מדאי ואם דרכו גם בחול ליקח בלי מדידה אלא באומד הדעת אסור לו למדוד ביו"ט:

משנה ברורה סימן תקה

===================

אקדים לזה הסימן הקדמה קצרה. והיא. אסור לחלוב בהמה שעומדת לחליבה או לגדל ולדות ביו"ט אפילו דעתו לאכול מיד משום מפרק דהוא תולדה דדש דכיון שאינה עומדת לאכילה יש עליה שם פסולת ודומה לדש שמפריד התבואה מקשין שלה ובזה אין חילוק בין אם חולב אותה לתוך כלי שיש בה אוכלין או לתוך כלי ריק אבל אם היא עומדת לאכילה דהיינו לשחטה אין עליה שם פסולת ואין דומה לדש דכולה אוכל היא וע"כ אם חולב לתוך קדרה שיש בה אוכלין שרי דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי והוי כמפריד אוכל מאוכל אבל אם חולב לתוך כלי ריק גם בזה אסור החלב משום נולד דמעיקרא אוכל והשתא משקה ודעת הגר"א דגם בזה עיקר האיסור משום מפרק כיון דנעשה משקה זו היא דעת השו"ע ויש מן הראשונים שסוברין דאפילו בהמה העומדת לחלבה מותר לחלוב אותה לתוך הקדרה שיש בה אוכלין ויתבאר לקמיה:

(א) עומדת לאכילה - אבל בהמה שעומדת לגדל ולדות או לחליבה אסור לחלוב אפילו לתוך אוכלין וכנ"ל ואף החלב שנטף מדדיה ממילא אסור משום נולד:

(ב) לאכול החלב - ר"ל בו ביום דלצורך מחר בכל גווני אסור:

(ג) אם לקדרה וכו' - היינו אף דדעתו ליתן אח"כ החלב לתוך אוכל מ"מ כיון דהשתא אין בהקדרה אוכל יש על החלב שם משקה וממילא יש עליה שם נולד דמעיקרא כשהיתה בדדי בהמה היה על החלב שם אוכל ככל הבהמה שהיתה עומדת לאכילה והשתא משקה:

(ד) מותר - דבזה לא הוי על החלב שם נולד דיש עליה שם אוכל כיון דבאה לאוכל ומעיקרא ג"כ אוכל כיון דהבהמה עומדת לאכילה. ודע דיש מן הראשונים שמקילין אפילו בבהמה העומדת לחליבה או לגדל ולדות ונראה דבמקום מניעת שמחת יו"ט שאין לו מה יאכל כ"א מאכלי חלב יש לסמוך ע"ז להקל [ח"א] ויותר טוב אם אפשר לו לעשות החליבה לאוכלין ע"י עכו"ם:

(ה) שבא החלב לתקנו - שיש בקדרה כ"כ אוכלין כפי צורך החלב לתיקונו או עכ"פ שרוב החלב יהיה נצרך להאוכל ועי"ז שרי אף מיעוט החלב הנשאר שאינו צריך להתבשיל:

(ו) או שיש בה פירורין וכו' - היינו נמי שעכ"פ רוב החלב נבלע בהפירורין:

(ז) כל צאנו וכו' - מילתא דפשיטא נקט והעיקר דאין ניתר החלב ע"י מעט לחם שנותן בתחתית הכלי כל כמה דאין רוב חלב נבלע בו ויש למחות בהמון שעוברין ע"ז [אחרונים]:

(ח) וא"י החולב בהמה וכו' - היינו בעומדת לאכילה או שחולב בהמה שלו דלית ביה משום מוקצה [וכדלעיל בסימן ש"י] ואפילו בעומדת לחליבה כעומדת לאכילה דמי:

(ט) וישראל רואהו - דאם אין רואהו אסור לישראל לעולם לשתותם כדאיתא ביו"ד סימן קט"ו ס"א:

(י) יש להקל - היינו אפילו אם חלבו לקדרה ריקנית דלא מקרי נולד מפני שהישראל עצמו היה מותר לחלוב אותה לקדרה שיש בה אוכלין וע"כ בכלל מוכן הוא [מ"א וש"א] ובבית מאיר כתב דאף לדעה זו אין להקל כ"א בחולב לתוך אוכלין ולא בא לחדש לדעה זו כ"א דבנכרי החולב בהמה שלו מותר אפילו בעומדת לחליבה דאין מוקצה בשל עכו"ם וכנ"ל:

(יא) אך נהגו בו איסור - היינו דבקדרה ריקנית אסור אף לעכו"ם החולב אבל אם הוא חולב לתוך אוכלין מבהמה שלו אף אם היא עומדת לחליבה שרי וכנ"ל בסק"ח וכן ישראל מותר לחלוב מבהמת עכו"ם אפי' עומדת לחליבה לתוך אוכלין דאין מוקצה בשל עכו"ם וכנ"ל:

(יב) מותר ביו"ט שני - ר"ל אפילו נחלב לתוך קדרה ריקנית ובהמה העומדת לחליבה שאחד מהם ודאי חול אכן אם נחלב בשבת אפילו לתוך אוכלין ומבהמה העומדת לאכילה אסור ביו"ט ראשון שחל אחריו ביום א' משום הכנה אבל ביום ב' שרי אבל ביו"ט של ר"ה חשוב שני הימים כיום אחד וכל היכא דאסור ביום א' אסור ביום ב'. ונכרי שמסיח לפי תומו שאותו החלב נחלב ביו"ט א' של גליות נאמן ומותר ביום שני. ודין סחיטת בוסר הוא כמו בשבת דנקטינן דאסור לסוחטו אפילו לתוך האוכלין וכנ"ל בסימן ש"כ ס"ה וע"ש בבה"ל ד"ה לאכול דהכרענו שם דאפילו ע"מ לאכול לאלתר אסור:

משנה ברורה סימן תקו

===================

(א) אין מודדין קמח וכו' - דכיון דלא צורך פת הוא ולא יתקלקל אם לא ימדוד לא התירו חכמים דנראה כמודד למכור:

(ב) כדי ללוש - ואם לוקח קמח לליפתן וכדומה שצריך לזה מדה י"ל דשרי [פמ"ג]:

(ג) אלא יקח באומד הדעת - ואם נוטל במדה שמודד בחול צריך לפחות מעט או להוסיף מעט:

(ד) ומותר ליקח וכו' - ר"ל שאינו צריך להערות מן כלי הקמח לתוך עריבתו אלא יכול לתחוב ידו לתוך השק של קמח אף ע"ג שנעשה גומא שם דדוקא גבי עפר חיישינן לגומא [לעיל בסימן תצ"ח סט"ז] ולא בפירות ובדבר מאכל:

(ה) אין מרקדין וכו' - דכל מלאכות שקודם לישה אסרום חכמים מפני שדרך לעשותם לזמן מרובה ולכמה פוסקים מדאורייתא אסורים וכמו שנתבאר לעיל בסימן תצ"ה ואפילו לא היה אפשר לו לרקד מעיו"ט:

(ו) אפילו ע"י שינוי - וכמו בכל מלאכות האסורות ביו"ט דאפילו בשינוי אסור וכמו שנתבאר לעיל בסימן תצ"ה במ"ב:

(ז) ונפל בו צרור וכו' - היינו ביו"ט דאי מעיו"ט היה לו לרקד מאתמול ואינו מותר כ"א ע"י שינוי [עו"ש]:

(ח) מותר - שהרי אין כונתו לרקד כדי ליפות הקמח אלא כדי לברור עי"ז הצרורות והקיסמין שישארו בכברה אחר נפילת הקמח דרך הנקבים וזה לא אסרו חכמים שהרי נפל ביו"ט גופא וכנ"ל ואינו דומה להא דמבואר לקמן בסי' תק"י ס"ב דאסור לברור קטניות מתוך פסולת שלהן בנפה וכברה [וזה בודאי אסור אפילו בלקחן מתוך החנוני המכירו ביו"ט גופא ולא היה יכול לבררן מעיו"ט] דהתם דרך המלאכה לעשותה לזמן מרובה משא"כ הכא שהקמח כבר מבע"י נברר מהסובין ואירע שנפל בם צרור או קיסם מינכר לכל שהוא לצורך שעה לאפותה ביו"ט ושרי:

(ט) אף בלי שינוי - ויש מחמירין דגם בזה בעי שינוי [ב"ח והביאו הא"ר ועיין בח"א שדעתו דצריך בזה שינוי גמור כגון לרקד באחורי הנפה או ע"י עכו"ם] וכן הדך מצות ביו"ט וצריך לרקד הקמח הנטחן מן הפרורין ירקד ע"י שינוי [דהיינו אחורי הנפה לדעת הח"א]:

(י) וי"א דמותר וכו' - ר"ל אף זה מותר וה"ה דמותר ע"י ריקוד וכדעת המחבר:

(יא) אבל יש מחמירין - דכיון דגם בחול דרך ליטול צרור ביד הו"ל כבורר. ולדעה זו ה"ה דאין ליטול ביד הפירורין הגדולים מתוך הקמח הנטחן כשדך מצות ביו"ט [ח"א]:

(יב) ואוסרים - היינו לענין ליטול צרור ביד אבל על ידי הרקדה גם הם מודים לדעת המחבר דשרי ועיין מה שכתבנו בסק"ט דעת הב"ח. ונכון לנהוג כדעה זו [פר"ח] וה"ה אם נפלו זבובים לתוך הכוס לא יסיר אותם לחוד אלא צריך שיקח מן המשקה ג"כ עמהם [ט"ז] וה"ה השותה שכר ובתחתיתו יש שמרים יניח מעט שכר על השמרים [פמ"ג]:

(יג) צריך שינוי קצת - אף דהוא באוכל נפש הרי אפשר היה לו לרקד מאתמול וגם דזה מיחליף ברקידה ראשונה משא"כ בנפל צרור או קיסם הנ"ל יודעין הכל שהריקוד הוא רק לצורך שעה שיפול הצרור והקיסם וגם דלא סגי בלא"ה ומימנע משמחת יו"ט [חי' הרא"ה]:

(יד) כגון ע"ג השולחן - דבחול הדרך לנפות ע"ג תיבה או עריבה ואם דרכו של אדם זה לנפות גם בחול על שולחן יעשה שינוי אחר וכ"ש אם ינפה על גב הנפה מצד השני דשרי. וכתבו האחרונים דכ"ז אם הנפה השניה אין נקביה קטנים מנפה ראשונה וכל מה שיצא בראשונה יצא בשניה אבל בהיתה הנפה השניה עם נקבים דקים בודאי אסור שהרי ישאר הקמח העב בנפה ויצא הדק וכהרקדה הראשונה דמי. וכתב במחצית השקל דלפ"ז אפילו בזמנינו שהקמחים נרקדים בבית הריחיים מ"מ אין להרקידם עוד הפעם בבית אפילו ע"י שינוי שהרי אנו רואין שהריקוד בבית הריחיים אינו מוציא כל הפסולת והנפה שבבית מוציא וכהרקדה ראשונה דמי:

(טו) אם ישנה וכו' - לפי שיש מי שאומר שאפילו ישראל מותר לרקד ע"י שינוי אף שרוב הפוסקים חולקין עליו עכ"פ יש לסמוך על דבריו להקל בשינוי על ידי נכרי:

(טז) קצת - והפר"ח מחמיר אפילו ע"י עכו"ם ואפשר דבשינוי גמור כגון אחורי נפה מודה דשרי ע"י עכו"ם [פמ"ג]:

(יז) יכול להפריש וכו' - אע"ג דאין מגביהין תרומות וכו' ביו"ט משום דנראה כמתקן או כמקדיש בלש ביו"ט לא גזרו ואפילו באין לפניו כהן או במקום שהחלה נשרפת דכיון דמותר ללוש לכתחלה ביו"ט משום דפת חמה עדיף טפי התירו לו ג"כ לתקן עיסתו ולהוציאה מידי טבל:

(יח) אפילו הפרישה מאתמול - ולא אמרינן היה לו להוליכה מאתמול. ואפילו צריך להעבירה דרך ר"ה ג"כ שרי דהוצאה מותר ביו"ט ודע דגם בשבת מותר לו להוליכה לכהן במקום שיש עירוב ובאופן אם היה אפוי מאתמול דעיסה אינה ראויה למידי בשבת ובמקום שאין עירוב אם מותר לבא הכהן לביתו של ישראל בשבת ולאכול שם עיין בה"ל:

(יט) שנילושה בעיו"ט - ומיירי שגמר כל הלישה מעיו"ט דכבר נתחייב בהפרשת חלה אבל אם היה לו לעסוק ביו"ט בגמר לישתה א"כ מעיו"ט לא נתחייב עדיין בחלה וכהתחיל ללוש ביו"ט דמי:

(כ) אסור להפריש וכו' - דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת ויו"ט היכי דטבילי מאתמול וכנ"ל בס"ק י"ז וכן בהיה אפוי מאתמול דאסור להפריש היום. ואפילו בחלת חוץ לארץ הדין כן ואפילו לא הפריש מחמת שכחה נמי אסור לו להפרישה ואם עבר והפריש אם במזיד אסור לו ולאחרים עד מוצ"ש ואם בשוגג מותר מיד וכדלעיל סימן של"ט במ"ב ס"ק כ"ה:

(כא) אלא אוכל וכו' - היינו לדידן בחו"ל דחיובה אינה מן התורה ובחלת א"י ליכא תקנה אלא א"כ ילוש עוד עיסה וכבסוף הסעיף:

(כב) ומשייר קצת - היינו יותר מכדי שיעור שרוצה להפריש כדי שיפריש חלה מאותו השיור דבעינן שיהיה שיריה ניכר ועוד דאם לא יניח רק שיעור חלה דמי כמאן דמפריש ביו"ט:

(כג) ולמחר מפריש וכו' - ובע"פ שחל להיות בשבת שאפה לחם חמץ על שבת שאי אפשר לאכול ולשייר ולהניח עד למחר אם לא הפריש חלה מע"ש הסכימו כמה אחרונים דסמכינן בדיעבד אהני פוסקים דבחלת חו"ל שרי להפריש אפילו בשבת ויו"ט ויפריש ויתננה לכהן קטן פחות מט' או אפילו לגדול שטבל ואף דיש אחרונים שסוברין דאין לו תקנה לפת זה לאכילה מ"מ במקום הדחק שאין לו פת אחר לשבת יש לסמוך להקל:

(כד) ומותר לאפות הפת ע"י שיאכל וכו' - ואע"ג דעוסק גם בשביל חלק החלה שיש בו וחלק זה לא יאכל ביו"ט לכהן ובכעין זה אסרינן לקמן בסעיף ו' שאני הכא דא"א לחלק החלה מן העיסה שהרי אסור לו להפריש ועוד שחלק החלה בזה"ז הוא דבר מועט וליכא תוספת טרחא בשבילו ויש מחמירים ואומרים דכיון דלש מאתמול ואתמול היה אפשר לחלקו ולהפריש חלק החלה לא שרינן ליה ביו"ט לאפות כל העיסה משום חלק החלה שיש בו שנאפית שלא לצורך יו"ט ויש לחוש לזה לכתחלה שלא לאפות כל העיסה ורק שישאיר קצת עיסה שלא לאפותה עד אחר יו"ט וממנה יפריש חלה גם בעד עיסה הראשונה. מיהו אם עבר ואפה בודאי מותר לו לאכול ולהניח מעט שיפריש מזה חלה למוצאי יו"ט:

(כה) ואם רוצה יוכל וכו' - ומיירי שצריך לה או שרוצה לאכול פת חמה ולהכי לא איכפת לן אם אגבה מתוקן גם עיסה הראשונה ואפילו בחלת א"י יכול לעשות עצה זו:

(כו) עוד עיסה - ודוקא ביש בה שיעור חלה אבל באין בה כשיעור אלא דמצרפה עם הראשונה שיש בה אסור דדמי כמאן דמפריש חלה מעיסה שנילושה מעיו"ט [מחה"ש ופמ"ג ויד אפרים] ויש מקילין דאפילו אין בה כשיעור וע"י צירוף סל ובמקום הדחק יש להקל:

(כז) ויצרפם יחד - לפי מה שפסק המחבר ביו"ד ס"ס שכ"ה ב' עיסות שיש בהם בכל אחת שיעור חלה א"צ לא צירוף כלי ולא נגיעה אלא מניח שתיהן לפניו ומפריש מזה ע"ז והכא נמי כן אם היה בכל אחת כשיעור:

(כח) והיא טמאה - וה"ה תרומה וחלה בזה"ז שכולנו טמאי מתים:

(כט) לא יאפה אותה - משום דהיא אסורה באכילה וה"ה שאסורה היא בטלטול מטעם זה ואעפ"כ מיד כשקרא לה שם חלה ועדיין היא בידו קודם שהניחה רשאי לטלטלה לכל מקום שירצה ומניחה שם עד חול המועד ואז שורפה:

(ל) שאין שורפין וכו' - ואע"ג דשריפת חלה טמאה מצוה מ"מ אינו דוחה יו"ט שהוא עשה ולא תעשה:

(לא) מניחה עד הערב ושורפה - ומשמע לכאורה דשורפה בלילה ועיין בביאור הלכה מ"ש בזה וכ"ז בחלת א"י שהיא אסורה לטמאים או בחו"ל במקומות שאין נוהגים להאכילה לכהן טהור מטומאת קרי [דהיינו גדול שטבל או קטן פחות מבן ט'] או במקום שאין כהן לפנינו אבל אם נוהגין לתת לכהן ויש שם כהן מותר לו לאפותה ונתבאר לעיל סימן תנ"ז:

(לב) ולא חיישינן שמתוך כך וכו' - ר"ל הואיל ואין בה טורח כ"כ כמו שיש בפת קטן בעריכת כ"א מהן וע"כ הו"א שיש לחוש שיאפה יותר ממה שצריך והיינו באופן שאסור וכגון בתנור גדול או בכמה פעמים דבתנור קטן ובפעם אחת אפילו לאפות יותר ממה שצריך לית לן בה מפני שהפת משתבח על ידי זה וכדלקמן סימן תק"ז ס"ו. וה"ה שמותר לו לאפות חררין דקים מאד אע"ג דטרח הרבה בעריכת ובלישת כל אחת ואחת:

(לג) אסור לאפותה - היינו בעיסה ובקמח אסור אפילו ללוש ולא דמי לבהמה שחציה של ישראל וחציה של עכו"ם דמותר לשחטה ביו"ט כנ"ל בסי' תצ"ח סי"א דשאני התם דא"א לכזית בשר בלא שחיטה אבל הכא הא אפשר לחלק מקודם ויטריח בחלקו לבד:

(לד) ביו"ט - היינו אפילו בתנור אחד ואפילו בתנור קטן דפסק המחבר לקמן בסי' תק"ז ס"ו דמותר לאפות תנור מלא פת אע"פ שא"צ אלא לפת א' והיותר ישאר לחול מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא דשאני התם שכל הפת של ישראל ורשות בידו לאכול כל אחד ואחד או זה או זה ועוד דלמא מקלעי ליה אורחים וחזו כולהו ליו"ט אבל הכא דחציו של עכו"ם דמוכרח להשאיר חלקו ואם כן הוא טורח בלישה ואפייה של עיסת העכו"ם בשביל הוספת שבח הפת שלו בעלמא ואסור:

(לה) הרבה פת נקיה - שמספיק לו לכל היום:

(לו) אינו אופה וכו' - בין פת נקיה ובין פת הדראה [היינו פת קיבר] דהא יש לו פת נקיה שטוב לו יותר לאכילתו ונראה לי דדוקא אם הפת האחר הוא מאותו המין אבל אם הוא מין אחר אפילו גרוע מזה כגון שהפת שלו הוא פת חטים והוא רוצה לאפות פת דגן שרי:

(לז) פת אחרת - ואם ניחא ליה בפת חמה והפת נקיה נאפה מאתמול שרי לאפות אפילו פת הדראה:

(לח) ב"ב שרגיל וכו' - ומשמע דבאינם רגילים אלא שבפעם הזאת רוצה להאכילם אסור:

(לט) אבל אם יש לו וכו' - עיין במ"א דמותר לכתחלה לאפות פת הדראה ואח"כ פת נקיה. ודוקא אם רוצה לאכול הפת הדראה אבל אם כונתו להערים שיותר לחול בודאי אסור:

(מ) אסור לעשות שאור - להחמיץ העיסה:

(מא) מפני שהיה אפשר וכו' - שכל כך יפה הפת שנעשה שאור שלו מבע"י כמו כשנעשה ביומו ודע דסברא זו הוא לכאורה כפי דעה ב' בסימן תצ"ה בהג"ה דגם באוכל נפש גופיה מחמרינן באינו מפיג טעם כלל אם עושהו מעיו"ט ועיין מ"ש שם בבה"ל לחלק קצת בזה:

(מב) מותר להפריש המתנות ביו"ט - משום דאינו מתקן דגם קודם הפרשה לא טבלן ועוד דמפורשות ועומדות בגוף הבהמה:

משנה ברורה סימן תקז

===================

(א) אופין בפורני וכו' - ואע"פ שצריכה היסק גדול ונפיש טרחא ולא חיישינן ג"כ שיאמרו לצורך חול הוא אופה והוא שצריך לפת הרבה שנזדמנו לו אורחים רבים וכדומה או שאין לו תנור קטן:

(ב) ובלבד שלא תהא חדשה - היינו שלא הסיקו אותה קודם היסק של אפיה זו ואפילו היה ההיסק מבעוד יום ג"כ אסור לאפות וכדמסיים טעמא דחיישינן וכו':

(ג) שמא תפחת וכו' - מעזיבת התנור ותפול על הפת. ונתבאר בפוסקים דדוקא בפורני שהיא גדולה חיישינן שמא תפחת אבל בתנורים לא חיישינן לזה וכדמשמע לקמן סעיף ה' ומשמע ממחבר דתנורי פת שלנו הוי כפורני שבזמן הש"ס וא"כ יש לנו לאסור לאפות בתנור חדש אכן האחרונים צדדו להקל בזמננו שהתנורים נעשים מלבנים ונותן טיט בין לבנה לחברתה להדביקן יחד והם חזקים ואין מצוי כלל לפחת אלא שיש מצדדים לאיסור בתנורים שלנו מצד היסק ראשון שמיבש התנור ומחזקו והוא תיקון מנא אם לא שהוסק מבעוד יום וכנ"ל בס"ק ב' ויש מקילים בכל גווני ואם נעשה מכמה ימים ונתייבש אף שלא הוסק עדיין לית לן בה אף לדעת המחמירים [ח"א]:

(ד) ומחמין חמין וכו' - והרבותא הוא כנ"ל לענין פורני ומיירי ג"כ שצריך להרבה חמים או שאין מוצא מיחם קטן וכנ"ל:

(ה) אע"פ שעצים שנשרו וכו' - משום מוקצה שהרי הם מחוברין ביה"ש ועוד משום שמא יעלה ויתלוש וכמו שנתבאר לעיל סימן תק"א ס"ה:

(ו) בשבת שלפניו - משום דאין שבת מכין ליו"ט וכמו שיבואר לקמן סימן תקי"ג ס"ה:

(ז) אם נשרו ביו"ט - וה"ה בהניחם עכו"ם בתנור שלא לדעת ישראל. ומיירי שהיו עוד עצים בתנור אלא שלא היה שם רוב כנגד העצים שנשרו דבכה"ג מוסיפין ומבטלים איסור דרבנן וכדמבואר ביו"ד סימן צ"ט ס"ה עיי"ש ואפילו להרמ"א שם שמחמיר מלבטל איסור לכתחלה אפילו בכה"ג מודה הכא משום דהאיסור נשרף וכדלקמיה:

(ח) מרבה עליהם עצים מוכנים וכו' - ואע"ג דעצים אלו יש להם מתירין למחר ודבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ואפילו באיסורי דרבנן איסור זה קילא טפי שהרי עיקר הנאת העצים בא לאחר הסקה שאופה בו [אם מחמם ביתו] ואז האיסור כבר אינו בעין ובכגון זה לא החמירו חכמים בשביל שהוא דבר שיש לו מתירין וגם אם ירצה אחר הסקה להעמיד קדירה לבשל נגד האש [או לחמם גופו או אפילו ליהנות לאור האש] בשעה שהעצים דולקים שרי דמוקצה אינו אסור בהנאה הבא מאליה רק דאסור לטלטל מוקצה או להשתמש בה אפילו בלי טלטול וכדלעיל בסימן תק"א במ"ב ס"ק כ"ג וכ"ד והכא שמשתמש בה בהיתרא בשביל אפיית פת מותר ממילא ליהנות גם בשאר הנאות אף על פי דלולא הנאות העצים מוקצים הם ויש מקילין גם להסיק לכתחלה בשביל להעמיד קדירה אז להתחמם כנגד המדורה דאע"פ שהעצים דולקים עדיין מ"מ עיקר הנאה הוא האכילה ובשעה שאוכל אינו נהנה אלא מחום שבתבשיל וחום זה כבר מופרד מהאש שבעצים שהם בעין וכן במחמם כנגד המדורה עיקר ההנאה בא לו מן החום וכבר כלה האיסור מיהו להסיק כדי ליהנות לאורה בודאי אסור שהרי הוא נהנה מהאש שהוא בעין וכדלקמן סימן תרע"ז ס"ד לענין נר חנוכה ועיין ביאור הלכה:

(ט) שלא יהיו עצי איסור ניכרים - דבניכרים לא שייך ביטול:

(י) ובלבד שלא יגע בהן - ואע"ג דבשעה שמרבה עליהם עצים ומערב אותם העצים הקודמים מתנודדים ל"ח לזה דהוא כטלטול מן הצד:

(יא) עד שיתבטלו ברוב - ואז כשמהפך בהם בעת הדלקתם מזוית לזוית בהיתרא קמהפך ומשמע דתיכף משעה שנתבטלו מותר להפוך בהם אע"פ שלא הדליקם עדיין. ודע דיש פוסקים המקילים בדין זה ביותר ולדידהו אפילו לא היה בתנור עצים כלל רק אלו שנשרו מן הדקל מותר ג"כ לערב ואפילו אם יהיו עצי איסור ניכרים לאחר עירוב ברוב ג"כ ל"ח רק שלא יזיז בעצי האיסור כשרואה אותן והכל מטעם הנ"ל שהאיסור נשרף והנאה באה לאחר שהאיסור אינו בעין ועיין בה"ל מה שכתבנו בזה:

(יב) אסור להסיקן ביו"ט שלאחריו - לפי שתלישה זו מכינה אותם להסקה וכיון דבשבת אינם ראוים להסקה א"כ השבת מכינה אותם לצורך מחר שהוא יו"ט ואין שבת מכין ליו"ט:

(יג) אפילו ע"י ביטול ברוב - דאיסור הכנה הוא מדאורייתא ובדאורייתא אין מבטלין איסור:

(יד) אסור ליקח עץ וכו' - בין לח ובין יבש אף שראוי הוא להסקה ודוקא אם לא הכינו מעיו"ט:

(טו) דהוי ליה מתקן מנא - ואפילו אינו מתקנו כלל מ"מ הרי עושהו לכלי ביו"ט. וה"ה דאסור ליקח עץ לעשות ממנו בריח להבריח הדלת מטעם זה אא"כ הכינו מעיו"ט וכן כל כה"ג ועיין בסימן תקי"ח ס"ז:

(טז) תנור שנפל וכו' - מיירי בתנורים שבימי חכמי הש"ס וכדמסיים לקמיה שהיו כמו קדרה והפת היו טוחין בכותלי התנור וא"כ הגחלים שבקרקע התנור אין יכולים להפסיד לפת רק טיח טיט או לבנה שנופל והוא מגיע לפעמים עד מקום שהעיסה טוחה בכותל וחורך:

(יז) מפני שהוא מטלטלו וכו' - והרי הוא מוקצה דהא אינו ראוי לשום דבר:

(יח) האש והאפר - מפני שכל זמן שהוא חם אין עליו שם מוקצה וכדלעיל בסימן תצ"ח סט"ו. ולכאורה לפ"ז א"כ גם להוציא לגמרי את האפר מן התנור שרי ומ"ש משכיבין דנקט וכ"מ בסמ"ג ואפשר משום דיש אש באפר ובגריפת האפר יכבה האש אכן בהשכבה אפשר ליזהר שלא יכבה האש וכההיא דלעיל סימן תק"ב ס"א בהג"ה [אכן אח"כ מצאתי בפירוש המשניות להר"מ ומוכח דסובר דאפי' אפר לבד אסור להוציא ואפשר דשיטתו דגם זה חשיב כתיקון התנור או משום דהוא טרחא יתירה אחרי דאפשר לאפות בלא"ה]:

(יט) אף על פי וכו' לא היה בו כדי לחרכו - דאם יוכל לחרוך הפת אפילו גריפת הטיט מותר וכדלקמיה:

(כ) היה אפשר לאפות ולצלות - ר"ל שלא היה נשרף:

(כא) דחשיב טלטול לצורך - וכפי שיבואר לקמן ס"ס תק"ט בהג"ה דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש וכתבו הפוסקים דכ"ז בשנפל הטיח היום או אפילו אתמול ולא ידע מזה או שלא היה לו שהות לתקנו אבל בהיה יכול לתקן מאתמול ולא תיקן מחמת שכחה אסור לגרוף ככל מכשירין שאפשר לעשות מבע"י שאסור לעשות ביו"ט ועיין בה"ל:

(כב) ודוקא בתנורים וכו' - הלשון מגומגם קצת וברא"ש שממנו נובע דברים אלו איתא כן דלא התירו חכמים לגרף אלא טיח של תנור דהוא רק טלטול מוקצה אבל לגרף גחלים דבא לידי כיבוי עי"ז לא התירו וכ"ז בתנורים שלהם שהיו מדבקים הפת בכותלי התנור וא"כ אין הגחלים שבתחתיתו יכולין לשרוף הפת אלא לחרך מעט ולא יהיה הפת יפה ומשום זה לא התירו גריפת גחלים שבא לידי כיבוי אבל בתנורים שלנו שאופים בתחתית התנור אפילו גחלים מותר לגרוף מפני שא"א כלל לאפות זהו תוכן דברי הרא"ש וכן הוא כונת המחבר:

(כג) כיון שאי אפשר וכו' - היינו שתשרף. ואם התנור גדול והגחלים מונחים במקום אחד בתנור ושאר התנור פנוי שיכול לאפות הפת בלי גירוף אלא דאתא לגרף הגחלים כדי שלא יהיו סמוכין לפת ושמא יהא נחרך בקצתו אסור. וכן אם גרף התנור מהגחלים הגדולים ונשארו גחלים קטנים וניצוצות באופן שלא ישרף הפת רק אפשר שיהא נחרך קצת במקום שיגעו אסור לגרפם פעם שניה משום כיבוי:

(כד) מותר לגרפן מהאפר והגחלים - ואפילו במכבדת טבולה במים אם צריך לזה וכדלקמיה בס"ה:

(כה) והרי זה כמניח בשר ע"ג גחלים - לצלותו שאע"פ שמכבה הגחלים בתחלתו מותר מפני שהוא לצורך או"נ. ואין זה כמיתוק החרדל בגחלת של עץ בתוכו דאסור (כדלקמן בסי' תק"י ס"ג) מפני שהחרדל ראוי לאכול בלי כיבוי גחלת בו אלא מפונקים מכבים גחלת בתוכו ועוד שאפשר זה ע"י כיבוי גחלת של מתכת והוא ראוי ומצוי יותר [עבודת הקדש]:

(כו) אין סכין אותם בשמן וכו' - שדרכן היה לסוך לתנורים בעודן חדשים בשמן ולשפשף אותן כדי להחליקן ולצחצחן ואסור משום תקון כלי:

(כז) אבל מותר להסיקן וכו' - ול"ד למלבן את הרעפים כדי לצלות עליהן שאסור כדלקמן בסימן תק"ח וכמו כן למבשל בקדרה חדשה שאסור לכמה פוסקים וכדלעיל בס"ס תק"ב ומשום דמתחסמת [מתחזקת] בליבון ובהיסק זה וכגומר כלי ביו"ט דמי צ"ל דתנור אינו נתחסם בהיסק שמסיקין בו בפנים ודעת מ"א דתנורים שבזמנינו מתחסמין שפיר ע"י היסק ראשון ואסור ויש חולקין עליו וכמו שכתבנו בס"א:

(כח) ובלבד שלא יפיגם בצונן וכו' - שע"י הצונן הבא להם אחר היסק בעוד שהם חמין מתחזקין יותר והו"ל מתקן מנא:

(כט) כדי לאפות בהם - שלא ישרף הפת:

(ל) מותר - אע"פ שממילא מתחסם לית לן בה ואע"ג דגבי ליבון רעפים לא משגחינן במה שכונתו כדי לצלות עליהם ואסור שאני התם שתיקונו של רעפים הם קודם לתשמיש שישתמש בהם אח"כ לצורך יו"ט אבל הכא הרי הפת מוכן להניחו בתנור אלא שצריך לקרר מעט התנור וא"כ בתיקונו הוא מתקן הפת ושרי ויש שכתבו דהפגת צונן אינו עושה רק חיסום כל דהו ולהכי שרו חכמים כל שאינו מכוין להדיא לחסמה:

(לא) לפיכך וכו' - ר"ל אם הוסק התנור יותר מדאי וחושש שלא ישרף הפת שורה המכבדת במים כדי לצנן בו את התנור וגם כדי לגרוף בו עוד הגחלים הדקים שנשארו אחר הגריפה הראשונה וכ"ז שרי אע"פ שמכבה כיון שהוא צורך אוכל נפש וכבר כתבנו דבזה וכן בההיא דמפיג התנור הוא דוקא אם בלא זה יתקלקל הפת אבל אם לא יתקלקל רק שיהיה מתחרך מעט ולא יהיה נאה אסור מאחר שהוא מכבה וכתבו הפוסקים דלאחר שכיבד התנור אסור לטבול המכבדת במים שלא תשרף מפני ניצוצי אש שיש בה שהרי הוא כיבוי שלא לצורך אוכל נפש ואפילו אם הוא צריך לה עוד לאפיה ביום זה:

(לב) תנור מלא פת אף על פי שאינו צריך וכו' - יש מן הפוסקים שסוברין דוקא במתכוין שעי"ז יושבח הפת אבל במתכוין לצורך חול אסור ואף דלעיל בסימן תק"ג לענין מילוי קדרה בשר אפילו עושה לצורך חול שרי מפני שעי"ז משתבח הבשר שצריך ליו"ט שאני התם דחד טרחא הוא אבל הכא כל כיכר צריך טרחא בפ"ע:

(לג) והיו מדבקים הפת בדפנותיהם - ובמקומות שאין דרכן לדבק גדול וקטן שוה לאיסור:

(לד) אבל בתנורים שלנו וכו' - הטעם משום שבכל ככר וככר איכא טרחא בעריכה ואפיה ולכן לא שרי לאפות יותר כל שאין הפת נאפה יותר יפה מצד מילוי התנור. ואפילו ע"י עכו"ם אסור:

(לה) אין לאפות יותר וכו' - ויש פוסקים שמתירין אף בתנור שלנו ודוקא כשצריך באמת עכ"פ פת אחד ליו"ט אבל אם אינו צריך רק שמערים לאכול מעט ממנו כדי להתיר לו האפיה אסור. ובשעת הדחק כגון מי שלא הניח ערובי תבשילין וצריך לו פת לשבת יש לסמוך על דעה זו לאפות קודם אכילת שחרית אם צריך עכ"פ לפת אחד בו ביום עצמו אבל אם אינו צריך רק שמערים לאכול מעט כדי להתיר לו האפיה אסור אף שעושה זה בשביל שבת. והאופים שמכוונים לעשות מלאכתם ע"י עכו"ם ביו"ט כדי שיהיה מוכן להם הפת תיכף למוצאי יו"ט ומערימין לאכול מהם פת אחד בו ביום עושין איסור לכו"ע:

(לו) מותר לסתום פי התנור - כגון ע"ש שחל ביו"ט שצריך להטמין התבשילין למחר או ביום טוב גופא שיצטמק המאכל יותר:

(לז) בטיט ורפש שעל שפת הנהר - שמפני רוב המים מצוי שהם מרוככים ואינם צריכין גיבול ואע"ג דמ"מ צריך למרח אותם ע"ג התנור בשעת סתימה וממרח ג"כ אב מלאכה היא מירוח שאני שא"א לעשותה מעיו"ט ומותר לצורך אכילה:

(לח) והוא שרככו מאמש - הלשון מגומגם דהא איירינן במרוכך. ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:

(לט) או עשה בו סימן - משום הכנה:

(מ) ונתקו לצד אחר - דאל"ה עושה גומא בנטילתו [ב"ח] וברפש או טיט מרוכך שברחוב שתלושים הם מן הקרקע דעת מ"א שא"צ שום סימן וניתוק רק שיהיה דעתו עלייהו מעיו"ט לסתום בהם פי התנור ומהלבוש משמע שאין לחלק בזה ועיין בבה"ל שהבאנו ראיה לדברי הלבוש:

(מא) אבל לגבל וכו' - יש שכתבו הטעם דגיבול זה לסתום התנור הוא רק מכשירי אוכל נפש שאינו מותר רק בא"א לעשותו מעיו"ט והכא הלא אפשר היה לגבלו מקודם ולפי טעם זה יש בזה איסור תורה ויש שכתבו דלסתום התנור כדי שיתבשל או כדי שיצטמק המאכל מיקרי אוכל נפש גופיה כהבערה ואפ"ה אסור חכמים משום דיאמרו דמגבל לבנין:

(מב) טיט - וה"ה עפר דבר גיבול הוא:

(מג) ומותר לגבל אפר - לא מיבעיא למ"ד שאין חייבין בשבת על גיבול אפר משום דאין מתדבק ע"י הגיבול בודאי שרי אלא אפילו למ"ד בגמרא דבדבר שאינו בר גיבול כגון באפר משעה שנתן בו מים חייב מ"מ הכא מותר דהא לצורך אוכל נפש הוא ושני הטעמים דלעיל לא שייכי גבי אפר שהרי מעיו"ט לא היה אפשר לו לגבל שאפר אינו מחזיק מים ומתייבש וטעם שני דמחזי כמגבל לבנין ג"כ לא שייכי באפר שאין מגבלין אפר לבנין וכו"ע ידעי דלצורך התנור מכין לה ומ"מ אם יש לו טיט מגובל אסור לגבל אפר ביו"ט ויש שכתבו להחמיר בגיבול אפר ביו"ט. ואע"פ שאינו כן מעיקר הדין מ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה. וכ"ז מיירי באפר שהסיקו מעיו"ט דאינו מוקצה וכדלעיל סימן תצ"ח סט"ו:

משנה ברורה סימן תקח

===================

(א) האבנים - והאחרונים כתבו דנוסחא האמיתית הוא הרעפים [והוא לבנים שמכסין בהם הגג] אבל אבנים מותר ללבן דלא שייך בהן חיסום:

(ב) מפני שמחסמן - פי' שבליבון זה הם מתחזקים והו"ל כמתקן מנא ומדלא חילק המחבר בין ישנים לחדשים ש"מ דס"ל דאפילו בישנים אסור מפני שבשעה שמלבנן מתחזקין יותר ויש מן הפוסקים שס"ל דדוקא בחדשים שצריכין לחיזוק אסור אבל לא בישנים:

(ג) ואין שוברין וכו' - שכשצולין דגים על האסכלא שוברין חרס או חותכין נייר ושורין אותו במים וסודרן ע"ג האסכלא שלא ישרף הדג וביו"ט אסור משום תיקון מנא:

(ד) את הקנה לעשותו וכו' - וה"ה דאין פוצעין אותו לחצאין לתתו תחת הדג על האסכלא דכל מידי דעביד להשתמש בו הוי תקון כלי:

(ה) במטלית - ומכה על המטלית כדי לשבור הרבה אגוזים בבת אחת [ר"ן]:

(ו) ולא חיישינן שמא תקרע - דאפילו תקרע לא איכפת לן דאינו חייב אלא בקורע ע"מ לתפור וגם הוא דבר שאינו מתכוין:

משנה ברורה סימן תקט

===================

הנה קודם שנתחיל לבאר זה הסימן אקדים הקדמה קצרה. והוא. דבמכשירי אוכל נפש פליגי בגמרא ר' יהודה ורבנן דרבנן סברי מדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין ור"י סבר דזה קאי רק על מכשירין שאפשר לעשותן מבעוד יום אבל אם א"א שרי כמו אוכל נפש עצמו ופסקו רוב הפוסקים כר' יהודה ואעפ"כ לעשות כלי לצורך אוכל נפש גם ר"י מודה דאסור ולא פליגי כ"א בתקוני הכלי שהוא לצורך אוכל נפש דלר"י שרי אם א"א לעשותו מבעוד יום כגון שנתקלקל ביו"ט או שלא היה לו שהות לתקנו מבעוד יום וכ"ש אם לא ידע כלל מבע"י שנתקלקל אבל אם היה לו שהות לתקנו מבעוד יום אף ששכח אח"כ לכו"ע אסור מן התורה דע"ז קאי המיעוט הוא ולא מכשיריו. ודע עוד דאפי' אותן הפוסקים דס"ל כר"י היינו לעשות כן לעצמו משום דמעיקר הלכה הוא מותר אבל יש דברים שאין מורין כן לאחרים שלא יבואו להקל יותר וכמו שיבואר לקמיה:

(א) שפוד שנרצף - היינו שנעקם ביו"ט והמחבר סתם דבריו ולא חילק בין נעקם מעט או הרבה עד שאין יכול לצלות כלל בלי תיקון משום דאזיל לטעמיה שביאר בב"י דבכל גווני אסור משום דהוא תקון מנא ודעת הרמ"א הוא שיטה אחרת כמו שביארנו בבה"ל ע"ש:

(ב) אע"פ שהוא יכול וכו' - ר"ל ואין צריך להכות עליו בפטיש:

(ג) שיוכל לצלות בו - היינו ע"פ הדחק ומ"מ חשיב התקון טרחא יתירא:

(ד) אבל אם אינו יכול וכו' - היינו כגון שנעקם השפוד הרבה ומה שכתב ונשבר ר"ל או שנשבר ראש השפוד ומחמת זה אינו יכול לצלות בו:

(ה) ביו"ט - אבל אם נעקם או נשבר בעיו"ט שהיה באפשר לתקנו מבעוד יום אסור מדינא לתקנו דהרי הם מכשירי אוכל נפש שאפשר לתקנם מבע"י דאסור לכו"ע. כתב המ"א בשם מהרי"ל דאם נשבר ביו"ט ראשון אסור לתקנו ביו"ט שני דלגבי יו"ט שני הוי יו"ט ראשון כערב יו"ט דהרי אנו עושין יום שני מחמת ספק שמא יום ראשון הוא חול ובספר בגדי ישע כתב דאם לא היה צריך להשפוד ביו"ט ראשון מותר לדעת הרמ"א לתקן ביו"ט שני כשצריך לו וכן בחידושי רע"א מפקפק על דברי מהרי"ל ע"ש:

(ו) מותר וכו' - עיין בביאור הלכה שכתבנו בשם האחרונים דיש להחמיר בזה כדעת המאור והר"ן דס"ל דזהו בכלל תיקון כלי גמור דאסור אף למאן דמתיר במכשירי אוכל נפש. ואם יכול להשיג לשאול מאחרים לכו"ע אסור [מ"א]:

(ז) לתקנו - עיין בפמ"ג שכתב דהיינו לחדדו מעט שיהיה יכול לתחוב עליו הבשר אבל לתקנו תיקון גמור לכו"ע אסור ודמיא להא דפסק השו"ע לקמיה בס"ב דלחדד הסכין במשחזת של אבן אסור מצד הדין משום דהוא תקון כלי גמור ואסור אפילו לדעת המתירין מכשירי אוכל נפש. ודע עוד דדברי הרמ"א הוא דוקא לענין שפוד שהוא מכשירי אוכל נפש אבל שאר כלי שנתקלקל כגון מחט שנתעקמה אפילו מעט אין לפושטה לכו"ע [אחרונים]:

(ח) ואין מורין כן לרבים - וה"ה לתלמידיו:

(ט) אסור לחתכו ולא לשרפו - דעי"ז עושה אותה לכלי:

(י) במשחזת שלה - היינו של אבן ואפילו נתקלקל חידודה ביו"ט דהוי בכלל תיקון כלי:

(יא) ע"ג העץ - ר"ל אפילו על משחזת של עץ דבזה לא יהיה תקון גמור וה"ה שיכול להשיאה ע"ג סכין אחר כדי לחדדה:

(יב) או אבן - ר"ל אבן דעלמא שאיננה משחזת:

(יג) ואין מורים דבר זה לרבים - אבל להעביר שמנונית של סכין ע"ג משחזת של עץ או חרס או אבן או ע"ג חברתה מורין ברבים להתיר:

(יד) כשיכולה לחתוך בדוחק - דאז לא גזרינן שיבוא לאהדורי אמשחזת של אבן:

(טו) לתפרם ביו"ט - דמכשירין שא"א לעשות מבעוד יום הוא:

(טז) וישימנו במחט - ר"ל מבעוד יום דאם ישימנו ביו"ט גזרינן שמא יחתוך החוט ג"כ וזה בודאי אסור דהא אפשר לעשותו מבע"י. ואם לא שמוהו במחט מבע"י אסור ליתנו במחט ביו"ט אם לא ששם מעיו"ט ונלקח ממנו החוט ביו"ט דאז מותר ליתן החוט במחט ביום טוב ויחתוך הנשאר אחר תפירתו וכדלקמיה:

(יז) ויזהר שלא יחתוך החוט ביום טוב - היינו קודם התפירה לעשות אותו כדי מדתו דהוא בכלל תקון כלי אבל לאחר התפירה מה שנשאר מן החוט מותר לחתוך:

(יח) וכן נהגו לשרוף החוט - פי' דהחוט שנשאר לאחר התפירה מותר אף לחתוך דזה א"א מעיו"ט אלא שנהגו לשרוף:

(יט) לאחר שתפרו בו - אבל קודם התפירה אסור אף לשרוף דלשרוף ולחתוך דין אחד להם [אחרונים]:

(כ) לחתוך ביו"ט אגד וכו' - ואף דכתב מתחלה דיזהר שלא לחתוך החוט היינו קודם התפירה משום דעי"ז מתקנו לתפירה וחשיב כמתקן כלי משא"כ הכא דהוא אחר התפירה ואין כאן תקון ואף בשבת מותר כדלעיל בסימן שי"ד ס"ט ע"ש הטעם במ"ב:

(כא) מקולסין - צלויין ראשו על כרעיו ועל קרבו נקרא מקולס [עיין רש"י פסחים נ"ג ד"ה מקולסין]:

(כב) וחוטים תפורים - ר"ל שהיו תפורים זה לזה בעת הצליה:

(כג) וכן יכולים לשרוף - שאין בזה תקון כלי:

(כד) פשטיד"א של בשר - דכיון דהתירא בלע אין צריך ליבון גמור שתשרף קליפתה אלא סגי בליבון קצת עד שקש נשרף עליו מבחוץ לפיכך מותר דבליבון כזה אין נראה כמתקן כלי אלא כמחממה לאפות בה משא"כ בבלוע מנבילה שצריך ליבון גמור עד שיהא ניצוצות נתזין הימנה ונראה כמתקן כלי ואף אם לא היה אפשר לו ללבן מעיו"ט כגון שנטרפה ביו"ט גופא ג"כ אסור מטעם זה ויש מאחרונים שמקילים כשאי אפשר לו ללבן מעיו"ט מיהו עכ"פ לכו"ע אין להורות כן לאחרים וכדלעיל בס"א בהג"ה:

(כה) מיד - ואז אפי' היה אפשר לו ללבן הכלי מעיו"ט ג"כ שרי דהרי צריך לו עכשיו חמום הכלי בשביל אפיית המאכל אבל אם ימתין מלאפות עד שיצטנן ויחממה מחדש נמצא דהליבון הראשון היה רק כדי להכשיר הכלי ונראה כמתקן ואף אם לא היה אפשר לו ללבן מעיו"ט ג"כ אסור ולדעת היש מקילין דלעיל גם בזה שרי מצד הדין אך אין להורות כן לאחרים וכנ"ל. כתב מ"א מכאן משמע שבחול מותר להגעיל כלי מחלב לבשר או איפכא והעולם נוהגין איסור בדבר עי"ש הטעם והפמ"ג כתב דהמנהג להטריף מקודם ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן תנ"א במ"ב ס"ק י"ט בשם החתם סופר:

(כו) דאסור להגעיל כלי ביו"ט - אפילו אם רוצה להשתמש בהכלי אח"כ לצורך יו"ט דבישול מי ההגעלה הלא לא הוי לצורך אוכל נפש כ"א להכשיר הכלי להשתמש בו אח"כ וזה היה אפשר לעשותו בעיו"ט ואם לא היה אפשר להכשיר הכלי מעיו"ט כגון שנטרפה היום וכה"ג רבים מהאחרונים מקילים מצד הדין אך אין להורות כן לאחרים וכנ"ל אכן אם היה לו מים רותחין שהרתיחן לצורך אוכל נפש מותר להורות לאחרים להגעיל בהן:

(כז) ללבן שפוד ובו' - דכיון דמדינא א"צ ליבון והגעלה רק שנהגו ללבנו לא חשיב תקון כלי ע"י הליבון ומותר אפילו היה באפשרו ללבנו קודם יו"ט [מ"א וש"א]:

(כח) אין נוקבין וכו' - אפילו לצורך שתיה שהרי אפשר לנקבה מעיו"ט ואם לא היה אפשר לו לנקבה מעיו"ט מותר לו לנקבה ביום טוב כדין מכשירי אוכל נפש אכן אין מורין כן וכנ"ל בס"א בהג"ה:

(כט) נקב חדש - וכל דינו כמו בשבת לעיל בסימן שי"ד ע"ש:

(ל) להטביל כלי חדש ביו"ט וכו' - ר"ל דבשבת איתא לעיל דיש מחמירים מפני שאסור להשתמש בו בלי טבילה נראה כמתקן כלי ע"י הטבילה וה"נ ביו"ט ורק אם לא היה אפשר לו להטביל מעיו"ט מותר לו להטביל ביו"ט לד"ה לצורך תשמישו היום דהרי הוא מכשירי אוכל נפש אך אין מורין כן לאחרים וכנ"ל בס"א אכן אם היה הכלי הזה כלי זכוכית דחיוב טבילתו הוא רק מדרבנן מצדד הפמ"ג דיכולין אף להורות כן לאחרים לטבלו לצורך היום אם לא היה אפשר לו לטבלו מעיו"ט:

(לא) לצורך אוכל נפש - כגון לטלטל האפר כדי לאפות במקומו או לטלטל האבנים המונחים על הפירות כדי לאכול הפירות אבל לאכול או ליהנות מדבר המוקצה גופא כגון להסיק במוקצה וכה"ג אסור:

משנה ברורה סימן תקי

===================

(א) מוללין מלילות - פי' שבידו ימלול החטים כשהם רכים דהוי דש כלאחר יד ובשבת צריך שינוי במלילה דהיינו בראשי אצבעותיו כמ"ש סי' שי"ט וביו"ט כשהוא רוצה לאכלן לא גזרו וזהו שכתב כדרכן ביו"ט:

(ב) ומפרכין קטניות - היינו השרביטין ומוציא הזרע מהן:

(ג) כדרכן ביו"ט - ויש מחמירין דוקא בשינוי בראשי אצבעותיו:

(ד) ואפילו בקנון ותמחוי - מבואר לעיל בסימן שי"ט ס"ו ע"ש וביו"ט הקילו:

(ה) אבל לא בטבלא וכו' - דמחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה:

(ו) בורר כדרכו - הפסולת מן האוכל וא"צ לשנות לברור האוכל מן הפסולת דכיון שהאוכל מרובה וכדלקמיה טוב למעט בטרחא ולברור הפסולת שהוא המועט:

(ז) אם רוצה לאוכלו בו ביום - לא אתי לאפוקי אם דעתו לאכול למחר דבזה פשיטא דאסור לעשות שום הכנה מיו"ט לחבירו אלא אשמועינן דאפילו אין דעתו לאכול לאלתר כ"א לאחר זמן דבשבת כה"ג חייב חטאת אפילו בורר אוכל מן הפסולת וכ"ש בפסולת מן האוכל קמ"ל דשרי דאין איסור בורר ביו"ט בזה מן התורה כיון שהוא צורך אוכל נפש בו ביום וכאופה ומבשל דמי רק בנפה וכברה אסרו חכמים משום דמחזי כמאן דעביד לצורך מחר דדרך ברירה בכלים הללו לעשות לימים הרבה וכמו שכתבנו לעיל בס"א [מ"א וש"א]:

(ח) כשהאוכל מרובה - דאז טוב יותר לברור הפסולת שטרחתו מעוטה ואם הם שוין בכמותן בורר איזה מהם שירצה אכן אם האוכל הוא דק יברור הפסולת:

(ט) טורח וכו' יותר - כגון שהפסולת הוא דק מאוד ויש טורח רב לבררם:

(י) לא מיקרי הקליפה פסולת - וכמין אחד דמי ובאיזה ענין שמתקן האוכל מתוך השומר תיקון אוכל בעלמא הוא ויכול לברור אחד מחבירו איזה שירצה ועיין באחרונים שהסכימו דמ"מ אף בכאן יברור איזה שקל יותר לו לברור:

(יא) אין מסננים החרדל וכו' - דמיחזי כבורר שמשליך עי"ז הסובין שלו אבל בורר ממש לא הוי שגם הפסולת ראוי לאכילה:

(יב) במסננת שלו - לכאורה משמע מזה דאם מסנן על ד"א שלא כדרכו מותר ודומיא דס"ב דלא החמירו אלא בנפה וכברה משום שכן דרך ברירתו בחול. כתב המ"א דאם לא היה אפשר לסנן מעיו"ט מותר לסנן אפי' במסננת ועיין בבה"ל מה שהערנו בזה:

(יג) ואין ממתקין אותו בגחלת - כדרך שרגילין בחול להניח בתוכו גחלת וע"י כן מתמתק:

(יד) של עץ - משום כיבוי ואע"ג דהוי לצורך אוכל נפש הא אפשר לעשותו מאתמול ואסרוהו מדרבנן ולפ"ז אם אי אפשר לעשותו מאתמול שרי ויש מחמירין שאפילו באופן זה אין לעשות כ"א ע"י שינוי:

(טו) בשל מתכות מותר - דאיננו בוער וליכא כיבוי מדאורייתא ואע"ג דיש בו איסור כיבוי מדרבנן התירו משום שמחת יו"ט [אחרונים] ואם מותר ע"י אבנים עיין במחה"ש וכתב המ"א דמהאי טעמא מותר ליתן שפוד של מתכות מלובן לתוך משקה כדי שיתחמץ אם ראוי לשתותו בו ביום ועיין בביאור הלכה דלהפוסקים שסוברין דצירוף הוא דאורייתא אין להקל בזה:

(טז) אין תולין - היינו שמותח פי המשמרת ע"ג כלי בעיגול ונעשה כאוהל על חלל הכלי ומשו"ה אסרו דהוי כעובדא דחול:

(יז) לסננן - ומיירי באופן שאם היה עושהו מאתמול לא היה טוב כ"כ דאל"ה אסור משום בורר וכמו גבי חרדל לעיל בס"ג וכתב הפמ"ג דע"י שינוי מותר בכל גווני:

(יח) ומערים ותולה וכו' - פי' אף אם לא היתה תלויה מבע"י יכול להערים ולתלותה ליתן בה מתחלה רמונים:

(יט) ליתן וכו' - ונותן בה רמונים מתחלה אבל כשאינו נותן בה רמונים מוכחא מילתא שעושה משום שמרים ואסור:

(כ) ביו"ט כמו בשבת - רמז בזה מה שמבואר לעיל שם בס"י דאסור לסנן מים בסודר משום ליבון וע"ש במ"ב וה"ה כאן:

(כא) אין עושין גבינה ביו"ט - דגבינה מעלי טפי כשהיא ישנה וא"כ הו"ל למעבד קודם יו"ט ואפילו לאותן הפוסקים דסוברין בסימן תצ"ה דאוכל נפש עצמו מותר אפילו היה אפשר לעשותה קודם יו"ט הכא אסור מפני שדרך לעשותו לימים הרבה והוי עובדא דחול ולפ"ז אפילו אי אפשר לו לעשותה קודם יו"ט י"ל דאסור מיהו ע"י שינוי יש להקל:

(כב) ואין מעמידין וכו' - דהיינו ע"י קיבה או שארי דברים שיתקבץ החלב ויקפא ויתברר הקום [וכן אסור לעשות סיראוויטקע דהיינו שנותן מעט חומץ בחלב כדי שיתברר המי חלב] דזה הוא בורר ממש ודרך לעשותו לימים הרבה ועיין בפמ"ג שמסתפק אם מותר לעשות ד"ז בעצמו לחולה שאין בו סכנה:

(כג) וה"ה דאין עושין חמאה וכו' - הטעם גם כן משום בורר וכנ"ל ואפילו ע"י עכו"ם יש להחמיר ויש מקילין בזה אם הוא לצורך שמחת יו"ט ואין להקל אלא לצורך גדול. ומותר לקלוט בעצמו שומן הצף על פני החלב שקורין סמעטענע אפילו בשבת ורק כשיגיע סמוך לחלב יזהר להניח קצת מהסמעטענע עם החלב שלמטה וכמש"כ בסימן שי"ט סי"ד ודוקא כשצריך לאכלו בו ביום דאל"ה אסור משום הכנה מיו"ט לחול ואם א"צ לו רק שחושש שיפסיד ויתקלקל מותר לעשותו ע"י עכו"ם כמש"כ סימן ש"ז ס"ה. ובספר מו"ק כתב דגם בעשיית חמאה הנ"ל ג"כ מותר ע"י עכו"ם אם הוא חושש שיתקלקל הסמעטענע אם לא יעשנה חמאה:

(כד) את הירק - פי' התלוש שיש בו ראשי עלין נרקבין אין גוזזין בתספורת שלהם. דמאן דחזי סבר שחתכו היום מן המחובר:

(כה) קונדס ועכביות - שיש טורח בתיקונן ושרי דהוי הכל צורך אוכל נפש. וה"ה שאלאטי"ן ירק מר מותר להוציא מימיו [פמ"ג]:

(כו) אע"פ שאסור בשבת - כדלעיל בסימן שכ"א ס"ג ביו"ט מותר דא"א לעשותן מעיו"ט:

(כז) ויש מחמירין - טעמם דאפשר למלוח כל חתיכה בפני עצמה. וטוב לחוש לדבריהם לכתחלה:

(כח) לא יביאם בסל וכו' - אפילו לצורך שתיית היום. ומשמע מעבודת הקדש דאפילו אם ירצה ליתן בתוך הסל רק שנים גם כן אסור דהוא עובדא דחול ואפשר דהשו"ע סבר ג"כ הכי אלא נקט דבר ההוה:

(כט) ממקום למקום - היינו במבואות דשכיחי בה רבים ומחזי כעובדא דחול:

(ל) שרי בכל ענין - אפילו יותר מארבעה וחמשה כדים. ואדרבה יותר טוב הוא להוליך הרבה ביחד משיוליך מעט מעט ויצטרך להרבות בהילוך:

(לא) לאחוריו - ג"כ מטעם דהוי כעובדא דחול:

(לב) וכן משאות שדרכן וכו' - כ"ז כדי לשנות מדרך חול:

(לג) יפרוש עליהן בגד וכו' - ומיירי במשאות יבשות כגון פירות וכה"ג או ביין דלא שייך למגזר שמא יסחוט דאין בסחיטתו משום ליבון כמבואר בסימן שי"ט ס"י אבל במים אין לפרוס בגד מלמעלה דלא יפול במים ויבוא לידי סחיטה:

(לד) ואם א"א כגון וכו' - וה"ה אם א"א לו לשנות מפני סיבה אחרת כגון שאין לו בגד לכסות וכה"ג:

(לה) וצריך למהר וכו' - ר"ל וכשעושה כדרכו יובא לפניהם במהרה יותר וכן הא דס"ח לענין קופות ג"כ דינא הכי דאם זימן הרבה אורחים וצריך להביא במהרה לכולם ביחד מותר לשאת בקופות ד' וה' קבין. ואורחים נקרא לענין זה אפילו מאותה העיר:

(לו) לא יביא כלל - הטעם עיין לעיל בסימן תצ"ה ס"ג ובמ"ב שם:

(לז) אין מביאין עצים וכו' - ר"ל אפילו ממקומות המותרין להביא וכנ"ל בסימן תק"א ס"ג אפ"ה לא יביאם כרוכים בחבל וכו' שלא יעשה כדרכו בחול:

משנה ברורה סימן תקיא

====================

(א) מותר לעשות מדורה - דאף דכתיב בתורה אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם קי"ל דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותר אף שלא לצורך אוכל נפש ובלבד שיהא שוה לכל נפש וצורך יו"ט וי"א דכל מידי דהנאת הגוף בכלל אך אשר יאכל לכל נפש הוא ורק שיהא שוה לכל נפש:

(ב) י"א דאסור - ודוקא על ידי ישראל אבל ע"י עכו"ם לכו"ע שרי והמנהג להקל אף ע"י ישראל וכדלקמיה:

(ג) להחם בית החורף וכו' - היינו שאין מבשל שם שום תבשיל רק להחם בלבד:

(ד) דלפעמים אין הקור גדול - פי' בזמן שאין הקור גדול שאין דרך סתם בני אדם להקפיד על צינה זו דאם נזדמן ביו"ט שהיה קור גדול כמו שמצוי לפעמים בפסח וסוכות מותר לכו"ע ואף אם לא היה קור כ"כ שצריך להבעיר מפני צינה ורק שהמאכלים השמנים [שבשלם בכירה] יקרשו מחמת קור מותר לו לכו"ע להבעיר תנור בית החורף להעמידם שם כדי שלא יקרשו דהוא צורך אוכל נפש ממש:

(ה) אלא למפונקין - דכיון דאינו אלא למפונקין לא הוי שוה בכל נפש:

(ו) כמרחץ ומוגמר - היינו דין דלהחם מים לצורך רחיצת כל גופו דס"ב דאסור מטעם זה ודין דמוגמר בס"ד לקמיה דאיסורו הוא גם כן מטעם זה:

(ז) ונהגו להקל - כיון דעיקר מלאכת ההבערה בשביל קור הוא מלאכה המותרת דהוא שוה בכל נפש לא קפדינן אם הקור גדול או קטן:

(ח) מים - אף שאינן ראוין לשתיה רק לרחיצה:

(ט) ידיו - וה"ה פניו ורגליו דרחיצת פניו ידיו ורגליו הוא דבר השוה לכל נפש ומ"מ לא ירחצם במרחץ שמא יבוא לרחוץ שם כל גופו [ב"י]:

(י) אבל לא כל גופו - פי' להחם מים כדי רחיצת כל גופו דרחיצת כל גופו הוא דבר שאין שוה לכל נפש רק למעונגין הרגילין בזה:

(יא) אפילו אינו רוחצו בבת אחת - אלא אבר אבר דבמים שהוחמו ביו"ט אסור לרחוץ בכל גווני:

(יב) אבל מותר וכו' ע"י ישראל ביו"ט - פי' כגון שעבר וחממו או שהוחם לצורך שתיה או פניו ידיו ורגליו דשרי ולגדול אסור אף בכה"ג לרחוץ ביו"ט [אף להמתירין רחיצה בחמין שהוחמו מעיו"ט] כיון שעכ"פ הוחמו ביו"ט אבל לקטן מותר דהיינו רביתיה ולא גזרו בו. ודוקא בקטן שרגילין לרחצו בכל יום אז אמרינן היינו רביתיה אבל כל שרגילין שלא לרחצו ב' או ג' ימים אז לאו היינו רביתיה ואסור:

(יג) אפילו ע"י נכרי - דלכמה פוסקים הוא איסור דאורייתא דרחיצת כל הגוף אינו שוה לכל נפש וע"י עכו"ם הוא שבות ואפילו לדעת הסוברים דהוא איסור דרבנן עכ"פ הוי שבות דשבות מיהו במקום חולי קצת יש להתיר:

(יד) מותר להרבות בשבילו - כדי שישאר גם לקטן לרחיצה ובלבד שלא יוסיף מים בקדרה לאחר שהעמיד אותה על האש רק שיקח מתחלה כלי גדול. ולענין מה שנוהגין ליתן מטפחת (ווינדלי"ן) בעריבה תחת הקטן בעת הרחיצה והנה יש בזה איסור כיבוס דשורה אותם במים וע"כ יש ליזהר עכ"פ שיהיו הווינדלי"ן נקיים מכובסים מכבר דבלא"ה אין להקל ליתנם לתוך המים כ"א ע"י עכו"ם. ואפילו אם הם נקיים ומכובסים טוב שיתנן לתוך המים ע"י עכו"ם אם באפשר כ"ז ביארתי לעיל בסימן ש"ב ס"י בבה"ל ע"ש:

(טו) מעיו"ט מותר - אף דבשבת אסור אף אבר אבר וכ"ש כל גופו כאחד כדאיתא בסי' שכ"ו ביו"ט קיל טפי:

(טז) אבל במרחץ וכו' - היינו אפילו בבית החיצון של מרחץ אסור לרחוץ בחמין ולא הותר שם אלא להשתטף בהם:

(יז) אסור - דאסרו חכמים רחיצה במרחץ משום גזירת הבלנין שהיו מזלזלין בזה לעשות באיסור כמבואר בשבת דף מ':

(יח) ויש אוסרין בכל ענין - דס"ל דאין חילוק בין שבת ליו"ט ואסרו רחיצה ביו"ט כמו בשבת. [ודוקא כל גופו כאחד אבל אבר אבר לכו"ע מותר לרחוץ] ואפילו להשתטף באותן חמין אסור לדעה זו. מיהו לענין תינוק גם לדידהו מקילינן ביו"ט יותר מבשבת ומותר לרחצו אפילו בחמין שהוחמו ביו"ט וכנ"ל וכ"ש בחמין שהוחמו מעיו"ט. אכן בתינוק שאין מורגל כ"כ אף בימי החול ברחיצת כל הגוף אפשר דאף בהוחמו מעיו"ט יש להחמיר ולעת הצורך בודאי יש להקל. ועיין בא"ר שכתב דרוב הפוסקים ס"ל כדעה ראשונה אלא שנוהגין לאסור ואין לשנות המנהג:

(יט) וכן נוהגין - ולענין אשה שחל טבילתה ביו"ט הסכימו כמה אחרונים שצריך ליזהר שלא יהיה במקוה רק פושרין דאל"כ אסור לטבול בה וכ"ז אם הוחמו המים מעיו"ט אבל ביו"ט אסור להחם ע"י ישראל וע"י עכו"ם יש להקל וכ"ז להחם בליל יו"ט ב' אבל להחם ביו"ט א' לצורך ליל ב' אין להקל כלל אם לא שהישראל יקח מהמים לשתות מהם קאפע או להדיח כליו דבזה מותר מדינא כדין ממלא חבית מים המבואר בסוף סי' תק"ג ורק שצריך ליזהר בכל זה שלא להוסיף אח"כ מים להיורה אלא בתחלה ימלא כל היורה מים כפי השיעור הצריך לו:

(כ) אדם מותר לטבול וכו' - ר"ל אע"ג דכלי אסור להטבילו ולטהרו מטומאתו ביו"ט מפני שנראה כמתקן הכלי עי"ז אדם שאני מפני שהוא נראה כמצנן עצמו במים [גמרא] ועיין לעיל סימן שכ"ו ס"ח במ"ב ובה"ל שם ביארנו כל פרטי דין זה:

(כא) מוגמר - דהוא דבר שאינו שוה לכל נפש אלא למעונגים ולא הותר ביום טוב ולענין שתיית טיטו"ן ביום טוב עיין בבה"ל:

(כב) על הגחלים - בגחלים של עץ אפילו אם הובערו לצורך אוכל נפש דיש בזה משום מכבה [הגחלים בתחלת נתינתן] ומבעיר שמבעיר הבשמים וכ"ש אם הבעיר הגחלים בשביל זה ואף בגחלת של חרס [פי' חרס שניסק לצלות עליו בשר] משמע בש"ס דאסור:

(כג) לגמר הבית - דוקא כשעושה זה ביום טוב אבל מותר ליקח מעיו"ט כלי של ברזל מלא נקבים ומעשנין אותה בבשמים ופוקקין הנקבים ולמחר פותחין הנקבים ונמצא הבית מתגמר מאליו ושרי לעשות כן אפילו בשבת [גמרא]:

(כד) למתקן לאכילה - ואפילו טובים כך אלא שרוצה למתקן יותר שרי:

(כה) של עץ - אף דיש בזה משום מכבה ומבעיר כנ"ל שרי דדבר זה שוה לכל נפש הוא דאף עניים מתאוין למתק אכילתן אלא שאינו מצוי להם ואף דבחרדל בסימן תק"י אסור בכה"ג התם משום דאפשר מבע"י שכן דרכו. ודע דיש מן הפוסקים שסוברין דדוקא אם הגחלים הובערו מכבר לצורך או"נ לקדרה וכה"ג אבל אסור להבעיר עצים לכתחלה כדי לפזר מיני בשמים תחת הפירות ע"ג גחלתן:

(כו) ואסור וכו' על הבגדים - ואפילו בגד שמריח כבר אין ליתן עליו כדי שיריח יותר ומ"מ אתרוג שהיה מונח מעיו"ט על הבגד ונטלו ממנו מותר להחזירו דאינו מריח יותר בשביל כך:

(כז) משום דמוליד וכו' - ואסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה:

(כח) ריחא - וה"ה דאסור ליתן ביו"ט דבר המריח לתוך המים כדי שיריחו:

משנה ברורה סימן תקיב

====================

(א) אין מבשלין וכו' - וה"ה כל מלאכות שמותר לעשות בשביל ישראל בשביל נכרי אסור:

(ב) לצורך כותים - דכתיב אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ודרשו חז"ל לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים. ולצורך קראי"ם בתשובת ר' בצלאל סי' ס"ג אוסר ויש מתירין דטועים הם ומנהג אבותיהם בידיהם. ומומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם:

(ג) להזמינו - ואינו מועיל מה שכבר הכינו כל צרכי סעודה דיש לחוש שמא יבשל עוד בקדרה אחרת בשבילו אחרי שמזמינו ורוצה לכבדו:

(ד) שמא ירבה בשבילו - פי' שמא יבשל קדירה לבדה שלא היה מבשל אם לא בשביל העכו"ם ומשו"ה יש היתר לקמיה בעבדו דאין לחוש שמא יבשל בקדרה אחרת בשבילו:

(ה) ודוקא להזמינו לביתו וכו' - ר"ל דכיון שרוצה לכבדו ואוכל על שלחנו חיישינן שיבוא לבשל בקדרה אחרת בשבילו אבל לא בששולח לו לביתו:

(ו) אבל לשלוח לו לביתו וכו' - עיין במאמר מרדכי ועוד כמה אחרונים שהסכימו דדוקא אם שולח לו ממה שהכין לעצמו אבל אם הרבה בשבילו אפילו באותה קדרה שבישל ג"כ לעצמו אסור דכיון שמרבה בשבילו חיישינן שיבוא לבשל עבורו בקדרה אחרת ומזה תראה דמה שנוהגין רבים לשלוח ביו"ט דורון לנכרי שרוצה לכבדו ומוסיפין בשבילו שלא כדין הם עושין ולא מבעיא שאסור לאפות בשבילו חלה אחת כמו שנוהגין או לעשות בשבילו חרעמזי"ל ובלינצע"ס דכל אחד ואחד צריך טרחא לעצמו וגם אין אחד משביח מחמת הריבוי אלא אפילו מה שמרבין לבשל בשבילו דגים כשמבשל ביחד גם לצורך עצמו אסור וכנ"ל ויש מאחרונים שמקילין כשמבשל ביחד גם לצורך עצמו ובמקום איבה או הפסד ממון אפשר שיש לסמוך ע"ז:

(ז) על ידי עכו"ם - אבל לא ע"י ישראל ומיירי שיש איסור טלטול לבית העכו"ם אפילו אם הוא רק כרמלית אבל אם העכו"ם דר תוך הרחוב שהוא מותר לטלטל שם גם על ידי שליח ישראל מותר:

(ח) שרי - היכא דאיכא משום דרכי שלום ואפילו דרך ר"ה וכדלעיל סי' שכ"ה ס"ב עי"ש במ"ב:

(ט) עבדו ושפחתו וכן שליח וכו' וכן עכו"ם וכו' - דדוקא כשמזמן העכו"ם אצלו דחפץ ביקרו חיישינן שמא ירבה בשבילו לבשל בקדרה לבדה משא"כ בעבדו ושפחתו וכן כל אלו שבאו מאליו לא חיישינן לזה:

(י) שבא מאליו וכו' - אף אם הוא אדם חשוב כיון שלא הזמינו לבוא ודוקא שבא אחר שכבר הכין סעודתו ויש חולקין דאכתי אם הוא אדם חשוב וראוי לכבוד חוששין שמא ירבה בשבילו אלא צריך שיאמר לו הישראל קודם שמאכילו אם יספיק לך במה שהכינו לעצמנו בא ואכול והט"ז מכריע להלכה דאם בא מאליו והישראל נותן לו לאכול בלי הזמנה והפצרה שיאכל אצלו מותר דבזה אין חשש שמא ירבה אבל אם מפציר בו שיאכל אצלו אע"פ שבא מאליו מ"מ כיון שחביב לו שיאכל אצלו חיישינן שמא יבשל לו קדרה אחרת עוד דמה לי שמזמינו דרך שליחות לביתו או שמזמינו אחר שבא אליו:

(יא) ומותר להרבות - הנה המחבר כלל דין עבדו ושפחתו הכנענים ועכו"ם שבא מאליו בחדא מחתא ובא הרמ"א לפרש שיש חילוק ביניהם דבעבדו ושפחתו אפילו אם מרבה בקדירתו לכתחלה בשבילם שרי כיון דחד טרחא הוא ולא חיישינן בדידהו שמא יבשל קדירה אחרת בשבילם [אך צריך ליזהר שלא יאמר בפירוש שמבשל בשבילם] אבל בעכו"ם הבא מאליו שהוא מכובד אצלו דוקא כשנותנו ממה שהכין עבור עצמו אבל להרבות בשבילו אפילו בקדירה אחת אסור דחיישינן שמא יבשל עבורו לבד עוד בקדירה אחרת:

(יב) באותה קדרה - ודוקא בב"א דחד טרחא הוא אבל להוסיף אח"כ בשר בשבילם אסור אלא א"כ יש לו מאכלים אחרים שיוכל לפייסם בם ונמצא שכל הבשר היה ראוי בשביל ישראל ואז מותר ליתן להם לאכול מזה. ולענין פת מסקי האחרונים דכיון שיש על כל ככר וככר טרחא בפ"ע ע"כ אין להתיר אפילו אופה בתנור אחד אא"כ יוכל לפייסן בדברים אחרים ונמצא שכל הפת ראוי בשביל ישראל ואז מותר ליתן גם להם לאכול ממנו ולפי המבואר לעיל בסימן תק"ז ס"י כל היתר הפת אינו כ"א בתנורים שלהם אבל בתנורים שלנו אפילו בשביל ישראל אין לאפות יותר ממה שצריך לו אכן לעת הצורך יש להקל גם בתנורים שלנו:

(יג) נותן ממנו לתינוק - יש מאחרונים שכתבו דלא שרי אא"כ נותן ממש לאכול ולא ע"י שיכול ליתן:

(יד) מותר לאפות וכו' - שהרי אם לא יאפה כל הפת לא יוכל ליתן לתינוק אף פת אחד וא"כ נחשבת כל האפיה בשביל פת זה שנותן לתינוק וכיון שאינו מיוחד איזה פת יתנו לתינוק מצינו למימר על כל אחד ואחד זהו שיתננו לתינוק. וכתבו האחרונים דה"ה אם הישראל נותן להם הקמח מחוק המלכות אלא שאין הישראל רשאי לאפות מקמח פת אחת לתינוק אא"כ יאפה להם כל הפת מותר לאפות להם ביו"ט ע"י שיתן פת אחד מהם לתינוק:

(טו) להם - עיין בט"ז שכתב דאין לסמוך על קולא זו דנתינת פת אחת אלא בכגון זה שהוא שעת הדחק:

(טז) לצורך כלבים - אפילו כלבים דמזונותיהם עליו ומכ"ש כלבים של הפקר ולאו דוקא כלבים אלא ה"ה שאר בהמה חיה ועוף אסור לעשות שום מלאכה עבורם דקרא דלכם ממעט עובד גלולים ובהמה:

(יז) לטלטל מזונות וכו' - עיין לעיל בהלכות שבת סימן שכ"ד שנתבארו שם כל הדינים השייכים לענין הכנת מאכל לבהמה וה"ה כאן:

(יח) אבל אסור להוציא וכו' - דלא הותר הוצאה ביו"ט כ"א לצורך האדם אבל לא לצורך בהמה:

(יט) מרשות לרשות - היינו אפילו להוציא מרה"י לכרמלית. וע"י עכו"ם נראה דשרי:

(כ) כ"א ע"י שינוי - שבכה"ג אף בשבת מותר כמבואר לעיל בסי' שכ"ד. ואופן השינוי מבואר שם בס"ג עי"ש:

(כא) בשביל הכלבים - וה"ה שאר בהמה וחיה אפילו לא היו מזונותיהן עליו:

(כב) אפילו אם יש לו דבר אחר וכו' - ט"ס וצ"ל אפילו אין לו ד"א וכו'. ועיין בביאור הגר"א שמפרש דברי הרמ"א דר"ל דאם היה לו ד"א במה לפייסן אפילו קדרה אחרת שרי להרבות בשבילן אם המאכל הזה ראוי לעצמו דאז חשבינן כאלו מבשל לצורך עצמו וכן מפרש המ"א בסק"ג את דעת הרמ"א וכן מבואר בד"מ אמנם במ"א סק"ג מוכח דלדינא דעתו כדעת המהרש"ל דבקדירה אחרת בשבילן אסור בכל ענין דבזה מוכח דהבישול שלא לצרכו הוא והעתיקו כמה אחרונים את דבריו ועיין בא"ר:

משנה ברורה סימן תקיג

====================

(א) ביצה שנולדה ביו"ט וכו' - אפילו מתרנגולת העומדת לאכילה דליכא בה מוקצה דאי בעי שחיט לה מ"מ הביצה אסורה באכילה דביו"ט שחל להיות באחד בשבת אסורה מדאורייתא דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה במעיה ואין שבת מכין ליו"ט וגזרינן יו"ט דעלמא משום יו"ט אחר השבת וכיון דאסורה באכילה ממילא אסורה בטלטול ועיין בריש סימן תקט"ו מה שכתבנו שם בזה:

(ב) אסור ליגע בה - אע"ג דאין איסור בנגיעת דבר המוקצה וכדלעיל בסימן ש"ח ביצה שאני כיון שהוא דבר המתגלגל חיישינן שמא ינענענה ע"י הנגיעה:

(ג) דהיינו לטלטלה - משמע מלשון זה שהוא חולק על המחבר וס"ל דגם בביצה דוקא טלטול אסור אבל נגיעה בעלמא שרי אבל מכמה אחרונים משמע דס"ל דאפילו בנגיעה אסור דמפני שהיא מתגלגלת מצוי להתנענע על ידי הנגיעה:

(ד) כולן אסורות - באכילה ובטלטול שהרי למחר היא מותרת בלא ביטול וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל ומזה הטעם אסר גם בס"ב בספק אף דבעלמא ספיקא דרבנן לקולא:

(ה) אסורה - ואם נתערבה באחרות יש דעות בין הפוסקים אם גם בזה אמרינן דאינה בטלה משום דהוי דבר שיש לו מתירין ומצדד המ"א בזה להחמיר ויש מאחרונים שחולקין עליו וסוברין דכיון דהוא מלתא דרבנן כדאים המקילין לסמוך עלייהו להקל ואפילו נתערב זה הספק חד בתרי בטל. ובמקום הפסד יש לסמוך עלייהו:

(ו) בשוגג - דאם היה במזיד לא היה מהני ליה הבטול אף דהוא איסור דרבנן כמבואר ביו"ד סי' צ"ט ס"ו:

(ז) הכל מותר - בין שהיתה הביצה שלמה וקלופה [דאם לא היתה קלופה היה מותר אפילו בדליכא ס' כנגדה בין שנתבשל עם בשר ותבשיל ובין שנתבשלה עם ביצים אחרות דלא יהיבא טעמא כשהיא בקליפתא כמבואר ביו"ד סי' פ"ו] ובין שנטרפה ונתערבה עם התבשיל דהא דקי"ל דדבר שיש לו מתירין לא בטיל הוא דוקא כשהוא מין במינו אבל לא זה שהוא מין בשאינו מינו:

(ח) חוץ מן הביצה - משמע שהביצה עדיין שלמה ואפ"ה דוקא כשנתבשלה עם בשר שרי אבל עם ביצים אחרים אף שהוא מכיר אותה ביצה מ"מ אסורים כל הביצים דמין במינו הוא ולא בטיל בדבר שיש לו מתירין אבל דעת רמ"א ביו"ד סימן ק"ב ס"ד בהג"ה דכיון שהוא רק טעמו בלבד ולא ממשו של איסור בטיל אפילו בדבר שיש לו מתירין ובמקום מניעת שמחת יו"ט יש לסמוך ע"ז:

(ט) מידי דלחזותא וטעמא וכו' - המ"א מפרש דבעינן דוקא תרוייהו חזותא וטעמא אבל בש"ך ביו"ד סי' ק"ב סקה"ו וכן בביאור הגר"א שם מפרשים דהכונה לחזותא או לטעמא:

(י) לא בטיל - דנחשב עי"ז כמין במינו לא בטיל בדבר שיש לו מתירין:

(יא) לכפות עליה וכו' - אבל אסור ליתן תחתיה כלי [בעת שהתרנגולת מטילתה] שתפול בו דהרי היא מוקצה ונמצא מבטל עי"ז הכלי מהיכנו [לעיל בסימן ש"י ס"ו]:

(יב) הכלי - דמצוי להתנענע הביצה ע"י נגיעה כל שהוא מפני שהיא עגולה:

(יג) מותרת ביו"ט שני - היינו בליל יו"ט שני שהרי ממ"נ אחד מהם הוא חול:

(יד) של ראש השנה - מפני ששני הימים הם קודש וכיום אחד ארוך הן חשובים ובספק אם נולדה ביו"ט ראשון מותר אף ביו"ט שני של ר"ה כ"כ הכנה"ג והעו"ש מחמיר:

(טו) הסמוכים זה לזה - בין שהוא יו"ט אחר שבת או שבת אחר יום טוב:

(טז) אסורה בזה - עד הערב שע"י לידה זו נעשית הביצה מוכנת לאכילה ואם נתירה נמצא שאחד הכין לחבירו ואנן קי"ל דאין שבת מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת:

(יז) ביום א' ב' - לאפוקי אם יו"ט היה ביום ש"ק וביום א' אסור ביום ראשון אף שהוא יום שני של יו"ט דשמא היום קודש:

(יח) מותר ביום ב' - דממ"נ אם היום ראשון היה קודש היום חול ואם היום קודש אתמול כשנולדה היה חול:

(יט) של גליות - ולאפוקי של ר"ה דשניהם הם כיום אחד ארוך אף ביום שני אסור וה"ה אם חל ר"ה ביום ה' וי"ו ונולדה ביום ה' אסור מהאי טעמא אף בשבת:

(כ) מותרת - דכיון שיצתה רובה הרי היא כילודה:

(כא) ולמחר השכים - היינו קודם עלות השחר דאם לאח"כ תלינן שהיום ילדה דיצתה רובה וחזרה לא שכיח:

(כב) אינה יולדת בלילה - דכל שתשמישו ביום נולד רק ביום ותרנגול תשמישו ביום הוא ואף דאם התרנגולת מתחממת מן הקרקע תוכל לילד לפעמים אף בלילה לא תלינן בזה דכיון דאיכא זכר אפילו בבית אחר רחוק ממנה [היינו עד ס' בתים] ושומעת קול קריאתו אינה רוצה להתחמם מן הקרקע ונזקקת להתרנגול ומש"כ שאין בו גשר שאם יש בו גשר תעבור על הגשר:

(כג) אפשר שתלד בלילה - ואע"פ שרובן אפי' מתחממות מן הקרקע אינן יולדות בלילה כאן אזלינן בתר המיעוט כיון שבדק אתמול ולא היה שם ביצה והיום השכים קודם עמוד השחר ומצא ולא תלינן דיצתה רובה מאתמול וחזרה דזה הוי מיעוטא דמיעוטא וניחא לן טפי למיתלי דילדה בלילה:

(כד) אבל אם לא בדק וכו' - פי' והשכים קודם עמוד השחר ומצא אבל אם לאחר עמוד השחר מצא אסור מספק ואף דהוא ספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין מחמרינן אפילו בספיקא וכנ"ל:

(כה) ובלא זכר רובן וכו' - ר"ל אפילו בלא זכר עכ"פ רובן יולדות ביום ולא הוי ספק השקול:

(כו) וכן בליל שני וכו' - דאפילו אם נאמר שנולדה ביו"ט ראשון הרי נולדה בזה מותרת בזה וכנ"ל בס"ה אבל אם הביא ביום אפילו ביו"ט שני של גליות אסורה דשמא היום נולדה:

(כז) של ראש השנה וכו' שאחר השבת - דאפילו אם נאמר שנולדה ביום ראשון של ר"ה או בשבת הרי ג"כ אסורה וכנ"ל בס"ה ואפילו אם חל יו"ט שני אחר השבת ומיירי שאין העכו"ם מספר כלל אימתי נולדה או שמספר שנולדה קודם ואינו לפי תומו כגון לאחר ששאלו ישראל אימתי נולדה משיבו שקודם ר"ה או קודם שבת:

(כח) ומסיח לפי תומו וכו' - ומיירי דלא ידע הנכרי דביצה שנולדה היום אסורה לישראל דאם ידע אף שהוא מסל"ת אינו נאמן דמתכוין להשביח מקחו שיקחו ממנו כיון שהביצים הם שלו אבל אם הביצים הם של ישראל והעכו"ם מסיח לפי תומו שנולדו מעיו"ט אע"פ שהוא יודע שביצה שנולדה היום אסורה לישראל מ"מ כיון שלהגוי עצמו אין מגיע שום תועלת ממה שמשקר לומר שנולד מקודם מותר לסמוך עליו כיון שמסיח לפי תומו:

(כט) מותר לסמוך עליו - כיון שהוא מילתא דרבנן וגם לא איתחזק איסורא:

(ל) שמא נולדה בשבת - ודעת המ"א דאפילו נולדה בשבת ליכא איסור דאורייתא לאכלה אלא עיקר החשש שמא נולדה היום וא"כ נגמרה מאתמול במעיה דכל ביצה דמתיילדא האידנא מאתמול גמרה לה ונמצא דשבת הכין ליו"ט ואסור מן התורה ולפ"ז אם הביאה ביום א' קודם עמוד השחר דליכא למיחש שמא נולד בלילה ועכו"ם מסל"ת דנולד מע"ש שרי דאף את"ל שנולדה בשבת אין איסורה אלא מדרבנן ובדרבנן מסל"ת נאמן:

(לא) אין עכו"ם מסל"ת נאמן - ובמדינותינו ששכיחי הרבה ביצים ומביאים הרבה בבת אחת ודאי רוב מהביצים שמביאים למכור הם מהנולדים מכבר וע"כ נאמן הנכרי כשמסל"ת ואומר שנולדו קודם שבת וכ"ז כשמביא העכו"ם הביצים לבית ישראל ואם הולך הישראל לבית העכו"ם ליקח ביצים עיין בר"ן ובמחה"ש במה שהביא בשם השיטה מקובצת:

(לב) ביו"ט שני אפילו ראש השנה - ר"ל שחל ר"ה ביום השבת וביום א' והביא העכו"ם ביום א' נאמן במסל"ת דגם הוא אינו אלא מדרבנן דאנן בקיאין בקביעא דירחא והעיקר הוא יום הראשון ובדרבנן נאמן העכו"ם במסל"ת:

(לג) ביצים גמורות - היינו אפילו בקליפתן:

(לד) מותרות - דכל זמן שלא נולדה חשבינן זה כגופה:

(לה) שלאחר השבת - ולא אמרינן שמא אם לא היה שוחטה היו נולדין היום ונמצא שכבר נגמרו מאתמול בשבת והוי הכנה משבת ליו"ט דאף אם נגמרה בשבת אינה חשיבא הכנה אא"כ נולדה ע"י גמר זה אבל כ"ז שלא נולדה אין גמר זה נקרא הכנה שטעמה משובח יותר כשנולדה:

(לו) אסור - באכילה ובטלטול עד הערב מפני שהוא מוקצה ואף המתירין מוקצה ביו"ט מודים במוקצה כזה שעד שיצא האפרוח לאויר העולם לא היה ראוי לכלום דאף הכלבים לא היו אוכלין אותו כשהוא בקליפתו:

(לז) אסור ביו"ט שלאחריו - י"א דהוא מן התורה לפי שע"י לידה זו הוכן לאכילה וכיון שבשבת א"א לשחטו ולאכלו נמצא שהוכן בשבת לאכלו ביו"ט שלאחריו וכבר נתבאר דאין שבת מכינה ליו"ט. וי"א דהוא רק מדרבנן לפי שבשבת גופא הוא מוקצה ואין יכול לאכול ולטלטלם באותו יום כלל ואם נתירו ביו"ט נמצא ששבת הכין ליו"ט:

משנה ברורה סימן תקיד

====================

(א) לכבות דליקה ביו"ט - דמשום הפסד ממון לא הותר כיבוי ביו"ט:

(ב) ביתו שנשרף - היינו אפילו אין לו בית אחר לדור שם וימנע משמחת יו"ט אסור לדעה זו דמ"מ לא חשיב זה צורך אוכל נפש:

(ג) אפילו כדי וכו' - ר"ל וכ"ש אם כונתו לכבות בשביל שחס עליו שלא ישרף כולו אף שדעתו שישאר לבשל בו עוד הפעם באותו היום דאסור:

(ד) או הקדירה - ולא חשיב כיבוי זה אוכל נפש אף שאין לו מקום אחר להעמיד הקדרה שם מפני שאין כיבוי הבקעת מסייע כלום לאוכל נפש אלא שמונע ההיזק ע"י כיבויה ואף דעכ"פ לא גריעא דבר זה ממכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מבעוד יום דקי"ל דשרי כדלקמן בסימן תק"ט בהג"ה ס"ל לדעה זו דלאו כל מכשירי אוכל נפש התירו אלא דוקא אותן שהן קרובין יותר לתיקון האוכל:

(ה) או כדי לשמש וכו' - דאסור לשמש בפני הנר ואיתא בגמרא דאפילו אין לו בית אחר להוציא שם הנר ולא כלי לכפות על הנר אפ"ה אסור ואפילו היא בעילת מצוה ועיין בה"ל:

(ו) אם אפשר להציל הקדרה - מעישון כגון שיכול לעשות אש במקום אחר ולהעמידה שם או שיש לו עכ"פ מקום להשליך הבקעת לחוץ ולא לכבותה ממש:

(ז) מותר לכבות - ס"ל דזהו צורך אוכל נפש ממש ומותר הכיבוי כמו שהתירה התורה לאפות ולבשל ועיין ט"ז סי' תק"ב דאם האש גדול ומקדיח להתבשיל וצריך להסיר משם קצת אף שעי"ז בודאי יכבה האש מהן שרי:

(ח) וכן נראה לי - וכן העתיקו האחרונים וגם בדין שאח"ז העתיקו כהרמ"א:

(ט) אם ישרף הבית - מדדילג הרמ"א ולא כתב דינו גם לענין עישון הבית משמע דבזה מודה להמחבר דאף אם אין לו בית אחר אסור לכבות:

(י) לא יהיה לו מקום - אבל אם ימצא מקום לאכול אפילו בבית עכו"ם אסור לכבות [מ"א] ובא"ר מסתפק בזה:

(יא) ויפסיד סעודתו - אין ר"ל שיתקלקל סעודתו המוכנת ע"י השריפה דבזה אפילו היה מוצא אח"כ מקום לאכול ג"כ שרי לכבות בשביל הסעודה גופא אלא מיירי שעצם הסעודה יכול להציל בלי כיבוי הדליקה כלל ורק שבשביל שלא יהיה לו מקום לאכול יתבטל אצלו סעודת יו"ט ואפ"ה שרי דזהו בכלל כיבוי לצורך אוכל נפש וה"ה כשישרפו כלי אכילה ולא יכול להשיג כלים אחרים לסעודתו ג"כ מותר לכבות:

(יב) אסור לכבות - ועיין לעיל בסימן של"ד סכ"ו דבזה"ז שאנו שרויים בין הנכרים דיש חשש סכנת נפשות מותר לכבות אפילו בשבת:

(יג) כדי להרחיק - ר"ל ויכבה מהר:

(יד) חשיב כיבוי - ואצ"ל שאסור להסתפק מן השמן שבנר בשעה שהוא דולק דכיון שמסיר שמן מעט מהנר עי"ז כהה אורו קצת והרי זה כמכבה:

(טו) ואסור - וחתיכות חלב או שעוה המונחות בנר מותר ליקח אחת מן החתיכות הרחוקות מן הפתילות אחרי שאין הפתילה יונק עדיין מהם כלל [מ"א וש"א]:

(טז) מיד הוא מכבה - ר"ל שמתמעט אורה עכ"פ וחשיב כיבוי ומה מועיל שידליקנה אח"כ. בד"א כשמוציאה לגמרי מן השמן אבל מותר להוציא מקצתה העליון חוץ לשמן כדי שתאחוז האור בזה המקצת שהוציא מן השמן ותהא הפתילה דולקת יפה ואם אינו יכול לאחוז בפתילה להוציא מקצתה חוץ לשמן מחמת שהשמן סמוך מאד לאש הדולק מותר להגביה הנר מעט כדי שיסתלק השמן מעט לאחוריו ויוכל לאחוז בפתילה ולהוציא מקצתה כדי שתאחוז בו האור ואח"כ יחזור ויקרב השמן אל האש כמו שהיה:

(יז) להוסיף פתילות - וה"ה דמותר לכפול נר שעוה הדלוק ולהדליק גם ראש התחתון כדי שישרף במהרה:

(יח) ויכבה במהרה - עיין בבה"ל דאם מכוין שיכבה אורה לאו לכו"ע הוא ואינו אלא רק לדעת היש מתירין לקמן בס"ג ולפמש"כ שם דראוי להחמיר בזה ה"ה כאן. אסור לחמם נר של שעוה ולדבקו בכותל או במנורה גזירה שמא ימרח דהיינו שישפשפנו להחליקו ע"פ שטח הכותל והוא תולדה דממחק:

(יט) ליתן סביבו וכו' - דלחתכו בסכין אסור דמה שחותכה לשתים ועושה לכל אחת נר בפ"ע הוא בכלל תיקון מנא ולחתכה ע"י אור קודם הדלקה דמותר לכו"ע וכדלקמן בס"ח אינו רוצה כי כונתו שישאר לו חתיכת נר להדליק עוד פעם אחרת ואם ידליקנה באור ידלקו שתיהם ולא ישאר מאומה:

(כ) קודם שידליקנו - דאע"ג דקיי"ל בסימן של"ד סכ"ב דגרם כיבוי שרי היינו שם שאינו נוגע בדבר הדולק עיין שם אבל כאן נוגע בשעוה שמוכנת כולה להדלקה ולכן בין שחותך אותה ומקצרה ובין שעושה איזה דבר סביבה שיכבה הפתילה כשתגיע לשם אסור זהו סברת המחבר אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז וס"ל דאפילו לאחר שהדליקה ג"כ מותר ליתן דבר המונע מלישרף מאחר שאינו עושה מעשה בגוף דבר הנדלק:

(כא) דבר המונע מלישרף - כגון שיתן סביבו חול וכה"ג וה"ה דמותר לתחוב אותו לתוך חול תיחוח בענין שאין בו משום עשיית גומא כמו שכתבנו בסימן תצ"ח סט"ז במ"ב כדי שכשיגיע לחול יכבה ולפי מה שביארנו בשם כמה אחרונים דדבר המונע מותר ליתן אפילו אחר הדלקה יהיה מותר לתחוב אותו בחול אפי' אחר הדלקה אבל לא יניח הנר בצוויינגי"ל אחר הדלקה או להדביק הנר בכותל בענין שיכבה כשיגיע לשם דהוי כאלו חותך מן הנר וזה אסור לכו"ע לדעה ראשונה מאחר שעושה מעשה בגוף דבר הנדלק כדי למהר כיבויו הוי בכלל מכבה:

(כב) ויש מתירין לחתוך וכו' - היינו אפילו אחר הדלקה וטעמם דעד כאן לא אסרו משום מכבה אלא במסתפק מן השמן שבנר בשעה שהוא דולק ומשום שבשעה שמסתפק מכהה אורו קצת משא"כ בנר של שעוה דבשעה שחותך למטה אינו נוגע זה להאור כלל ורק שאח"כ ימהר ליכבות וזהו רק בכלל גרם כיבוי ושרי:

(כג) וכן נוהגין - וכמה אחרונים כתבו דנכון להחמיר כדעה ראשונה שאוסר בזה:

(כד) ע"י סכין אסור - שעל ידי חיתוכו עושה עוד פתילה להאיר והוי בכלל תיקון מנא אע"פ שאינו מכוין לכך:

(כה) במקום שהרוח שולט - ר"ל שיכול לשלוט כשיבא וטעם ההיתר משום דאינו אלא גרם כיבוי בעלמא ויש מאחרונים שמחמירין בזה דבכל רגע ורגע הרוח מנשב ומטעם זה המנהג בליל יו"ט שאין לוקחין הנרות מביהכ"נ לביתם כדרך שעושין במו"ש אלא תוחבו בחול וכנ"ל בסקכ"א:

(כו) הרוח מנשב - אפילו הוא רק רוח מצויה דאז חשיב כמכבה ממש:

(כז) בו ביום - דאם רוצה להכין על יום אחר אפילו על יו"ט שני אסור:

(כח) לחתוך ראש הפתילה - כלומר הפתילה הנשרפת ולא חשיב בזה תיקון מנא במה שמסיר הגחלת אבל לחתוך בכלי מגוף הפתילה מסתברא דאסור וכמו שסתם המחבר לקמן בס"י:

(כט) ושיורי שמן ופתילה וכו' - ור"ל לאפוקי מדעת הפוסקים שס"ל דאם כבו בשבת אסור להדליקן אח"כ ביו"ט וכן אם כבו ביו"ט ראשון של ר"ה אסור להדליקן ביום שני קמ"ל דשרי ועיין לעיל בסוף סימן תק"א במ"ב מה שכתבנו בזה בשם האחרונים דלכתחלה טוב להחמיר. ועכ"פ יראה להדליק הפתילות מצד השני:

(ל) דהיינו שאינו צריך לו - ולא מיבעי אם אין לו בהבערתו צורך כלל דאסור [ולכמה פוסקים איכא בזה חיוב מלקות עיין סי' תקי"ח] אלא אפילו עושה זה לאיזה צורך כגון להראות עשרו ופזרונותיו כיון שאין מתכוין בזה לצורך יו"ט או לצורך גופו כלל אסור אכן אם עושה זה לכבוד יו"ט פשוט דמותר וגם מצוה איכא ואע"ג שכבר הדליק נרות של ברכה כשמוסיף נרות להרבות אור בביתו איכא שמחת יו"ט ודוקא בלילה אבל ביום בודאי אסור בביתו ואם יש ברית מילה בבית שנוהגין להדליק נרות מסתברא דמותר דכל זה כבוד וחיבוב מצוה הוא:

(לא) אבל של בהכ"נ לא חשיב וכו' - ולא מיבעי בלילה שהרי יש כאן צורך מצות היום שאם אין נרות דולקים לא יתאספו שם העם להתפלל אלא אפילו ביום נמי מותר שהוא כבוד המקום כמו שנאמר כבדו ה' באורים:

(לב) אחר מנחה - וכ"ש קודם מנחה דמותר שהוא ג"כ לכבוד התפלה:

(לג) יש מצוה וכו' - ר"ל אפילו א"צ להאור שעוד היום גדול אפ"ה איכא מצוה להדליק משום כבוד בית הכנסת ואם הוא כבר סמוך לחשיכה אפילו בביתו שרי להדליק דהרי צריך הוא לו באותה שעה:

(לד) לאותה שעה - ומשמע אפילו אין שם אדם בביהכ"נ שרי מהאי טעמא ועיין בבה"ל:

(לה) ולתקן הפתילות וכו' - ואפילו להעמיד נרות של שעוה לצורך הלילה אסור דגם טרחא בעלמא אסור משום הכנה ואפילו מיו"ט ראשון לשני:

(לו) נר וכו' מעיו"ט - דביו"ט פשיטא דאסור דהנחה בכלל שימוש הוא אלא אפילו אם הניח מעיו"ט ע"ד שיהיה מונח שם ביו"ט אסור דכיון דביו"ט מותר לטלטל הנר חיישינן שיבוא ליטול משם וגם זהו בכלל שימוש דאסרו חכמים וכנ"ל בסימן של"ו ס"ב בהג"ה וזהו מה שסיים המחבר שמא יבואו וכו' וכבר נשנה הדין הזה לעיל בסימן רע"ז ס"ד:

(לז) עושה כלי - וה"ה לפעמים כשעדיין הוא רך משימין קש או שאר דבר באוירו מדופן לדופן כדי שלא יפלו הדפנות יחד אסור ליטול הקש מתוכו ביו"ט מהאי טעמא וכן שני כלים שהם מחוברין יחד בתחלת עשייתן כגון שני נרות או כוסות וכה"ג אין פוחתין אותן לשנים שהוא כמתקן כלי ואם נדבקו ממילא אח"כ דרך עראי מותר לפותחן [אחרונים]:

(לח) אין חותכין - על ידי סכין ואם רוצה לנתק ביד עיין בבה"ל:

(לט) הפתילה לשנים - דהוא בכלל תיקון מנא שמתקן ועושה מפתילה אחת שתים וה"ה אם היתה ארוכה ביותר ואין נאה לו וחותך ממנה כדי לקצרה ג"כ אסור דהוא ג"כ בכלל תיקון מנא:

(מ) ומדליקה באמצע - ויהיו שני נרות דולקות ולא מוכח אז דלתקוני מנא קמכוין אלא להדלקה בעלמא קמכוין:

(מא) לשתיהן - דאם אינו צריך א"כ מוכח דלתקון מנא קמכוין. ודע דדין זה ה"ה בנר של שעוה או של חלב שלא היה דלוק עדיין ורוצה לחתכו לשנים בסכין אסור אך להדליק באור באמצע שיעשו מהם שני נרות דולקות שרי [אחרונים]:

(מב) אין גודלין וכו' - פי' כששוזרה עביד כלי ביו"ט ועיין באחרונים דה"ה דאסור להתיר קליעת הפתילה או להתיר נר של שעוה הקלועה ואפילו אם מכוין לצורך הדלקה:

(מג) ולא מהבהבין - להסיר הנימין כדי שתדלק יפה וגם בזה משום תיקון מנא:

(מד) בידו - דתקון כלאחר יד הוא:

(מה) לשרותה בשמן - כדי שתדלק אח"כ יפה בו ביום:

(מו) שאין בו נר דלוק - דכשנר דולק ושורה בתוכו נתמעט השמן קצת ואמרינן בעלמא המסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה:

(מז) להסיר הפחם - היינו מה שכבר נשרף ונעשה פחם ועי"ז מחשיך הנר מותר להסירו ומדסתם המחבר משמע דאפילו בכלי מותר ומה שסיים אבל אינו חותך ראש הפתילה שם שאני שהוא מגוף הפתילה והוא בכלל תיקון מנא וי"א דכונת המחבר להחמיר בסוף דבריו גם לענין פחם דאסור להסירו בכלי וכ"ז מדינא אבל אנו במדינתנו נהגו להחמיר בין בנר של שמן ובין בנר של שעוה וחלב שלא למחוט כל עיקר אפילו פחם בין ביד בין בכלי ואין היתר אלא לנפץ הפחם באצבעו שאינו מכבהו בידים ואצ"ל שמותר להטות באצבעו את ראש הפתילה כדי שתדלק יפה:

(מח) צריך לברך אקב"ו וכו' - שהדלקת נר ביו"ט ג"כ מצוה היא כמו בשבת. ואם חל בשבת אומר של שבת ושל יו"ט. וגם ביו"ט שני של גליות צריך לברך:

משנה ברורה סימן תקטו

====================

הנה קודם שנכנס בביאור זה הסימן אעתיק לשון הגמרא וביאורו בדרך קצרה. איתא [ביצה כ"ד ע"ב] אמר רב פפא הלכתא נכרי שהביא דורון לישראל ביו"ט אם יש מאותו המין במחובר אסור ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו ופירש רש"י דהאי אסורין היינו משום מוקצה מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה ואפילו לר"ש דלית ליה מוקצה בעלמא מודה בזה עי"ש. ומאי דקאמר ולערב אסורין בכדי שיעשו פירש רש"י כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב ומה דקאמר בכדי שיעשו אסורים ומשמע דלאחר כן מותרים היינו אפילו לערב ראשון נמי אע"ג דליל י"ט שני הוא ממתין רק בכדי שיעשו ומותר אח"כ ממ"נ אם הלילה חול הוא הרי המתין בכדי שיעשו ואם קודש הוא נמצא שנלקטו בחול ולזו השיטה הסכימו רוב ראשונים ויש מן הראשונים שפירשו מדקאמר כדי שיעשו משמע דבעינן זמן הראוי לעשייה דהיינו לערב יו"ט שני בכדי שיעשה דאז הוא זמן חול וראוי לעשייה וטעמם דלפיכך החמירו חכמים לאסור כל היום שני וגם אח"כ בכדי עשייה דאי אמרת דמותרין במוצאי יו"ט ראשון חיישינן שמא יאמר לנכרי ביום טוב ראשון לך ולקוט לי כדי שיוכל לאכול מהן בשני ויש עוד נ"מ בין אלו השיטות דלרש"י וסייעתא שלו דפירשו דהטעם שהחמירו בכדי שיעשה כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט שייך דין זה בין למי שהובא בשבילו ובין לאחרים אבל לדעה האחרונה דהטעם שהחמירו כדי שיעשה הוא כדי שלא יבוא לומר לכתחלה לעכו"ם לך ולקוט לי יש מן הפוסקים דס"ל דזה הטעם אינו שייך רק לענין לאסור בכדי שיעשה למי שהובא בשבילו אבל לא לאחרים דבודאי לא יאמר לעכו"ם לך ולקוט לי כדי להנות לאחרים דאין אדם חוטא ולא לו. וממילא לשיטה זו יש קולא לענין אחרים דאינו אסור לאחרים רק יום הראשון בלבד משום מוקצה ולאח"כ מותר מיד וא"צ להמתין אפילו כדי שיעשה ויש מן הפוסקים שסוברין דגם לשיטה זו האיסור דכדי שיעשה כולל בין לו בין לאחרים. עוד איתא שם בגמרא אם אין מאותו המין במחובר תוך התחום מותר חוץ לתחום אסור. והאי אסור הסכימו הפוסקים דהוא רק לאכול ולהנות מזה אבל בטלטול מותר [והנה מדלא הזכיר הגמרא דצריך להמתין אח"כ בכדי שיעשה ש"מ דבתחומין הקילו דא"צ להמתין לערב בכדי שיעשו אבל רוב הראשונים הסכימו דגם בזה צריך להמתין לערב בכדי שיעשו אך בזה אפילו אותן הנוהגין להחמיר לענין מחובר כדעה השניה לענין תחומין נהגינן להקל כדעה ראשונה דדי להמתין כדי שיעשו לערב יו"ט ראשון בלבד] עוד יש קולא לענין תחומין דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר לאכול אותו הדבר אפילו בו ביום [ומ"מ אין לטלטל חוץ לד"א ממקום שהניח הנכרי את הדבר לבד אם הניח בבית או בעיר המתוקנת בעירובין דחשיב כולה כארבע אמות], ועתה נבוא לבאר את הסימן הזה בעזה"י:

(א) דורון לישראל - וה"ה בהביא למכור בעיר שרוב ישראל דרים בה דמן הסתם למכור לישראל הביאו וכן בקצץ להעכו"ם מעות להביא לו פירות או דגים מעיו"ט והביאן ביו"ט בכולהו אסור ולא אמרינן בעכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד כדי להרויח או להשליך פעולתו כיון דעכ"פ עושה מלאכתו כדי שיהנה הישראל ביו"ט ועיין בה"ל:

(ב) אם יש ממינו במחובר וכו' - דמחמרינן מספיקא אולי תלשן או צדן ביו"ט על דעת להביאן לישראל ויש שסוברין דלהכי אין תולין דנתלשו וניצודו מבערב דאין דרך רוב אנשים לתלוש מבערב לצורך מחר אלא ביומן אם לא דניכר בהן דכמישי כמו בס"ג:

(ג) אסור וכו' - כדין כל מלאכה האסורה שעשה הנכרי בשביל ישראל דאסור לכל ישראל עד לערב בכדי שיעשו ובו ביום בלא"ה אסור בזה דבמחובר ומחוסר צידה יש בו משום מוקצה לכו"ע מדלא לקטן מאתמול מסתמא אקצינהו מדעתיה כגרוגרות וצמוקין שלא נתייבשו לגמרי [וגם בפירות שקלין לתלוש ואדם מתאוה להן יש בו משום גזירה שמא יעלה ויתלוש כמו פירות הנושרין] ואפילו לקטן וצדן העכו"ם לעצמו שייך טעם זה אלא דמטעם זה אינו אסור אלא ביומו אבל לערב היה מותר מיד כמבואר בס"ב:

(ד) לאכלו - וה"ה להנות בו כגון הדס שנקצץ אסור להריח בו וכן שאר הנאות:

(ה) ואפילו עבר ונתן וכו' - וה"ה אם בשוגג נתן לתוך פיו ומשמע מסתימת הפוסקים דאפילו אם כבר בירך ע"ז אסור לבלוע דמוקצה הוא כשאר אכילת איסור:

(ו) ואפילו לטלטלן - דמוקצה הוא וכנ"ל וגם דכיון דאסור באכילה ממילא אסור נמי בטלטול דומיא דטבל [ולא דמי לנבילה דאסורה באכילה ושריא בטלטול התם חזייה לכלבים אבל הכא לאו דעתיה להשליכה לכלבים וגם דנבילה אין איסורה מחמת איסור היום] ומטעם זה אפילו לערב שהוא תחלת יום אחר כיון שאסור באכילה עד כדי שיעשה ממילא נמי אסור בטלטול ועיין בסוף ס"ד בהג"ה ובמש"כ שם במ"ב:

(ז) בכדי שיעשו - כדי שלא יהנה ממלאכה שנעשית בשביל ישראל ביו"ט וכיון שממתין שיעור כדי שיהנה בחול שוב אינו נהנה ממלאכת יו"ט:

(ח) ובשני י"ט של גליות - דמעיקרא מיירי בארץ ישראל שהוא רק יום אחד או בחו"ל ונעשה המלאכה ביו"ט ב' דממתין עד לערב שהוא חול וכאן הוסיף אף בשני י"ט של גליות שלערב יום ראשון יו"ט הוא אפ"ה א"צ להמתין לערב יו"ט ראשון אף למי שהובא בשבילו רק כדי שיעשו אז דממ"נ יום אחד חול הוא דאם יום הראשון קודש הלא עכשיו חול ודי בכדי שיעשו ואם הראשון חול הלא נעשית המלאכה בהיתר וא"צ לשהות כלל:

(ט) יש מחמירין - דס"ל דעיקר האיסור הוא דאי שרית ליה שמא יאמר להעכו"ם לעשות ולכן אף ביו"ט שני אסור עד לערב בשעה הראויה לעשייה דאל"ה אכתי יש לגזור שיאמר לעכו"ם לעשות ביום ראשון כדי להכין ליו"ט שני [מפני שיודע דאם יאמר לו לעכו"ם ביו"ט שני גופא יהא אסור ליהנות בו ביום עד לערב בכדי שיעשו] אכן י"א דיש קולא ג"כ לדעה זו דלדידהו אינו אסור כל יום ב' אלא לאותו ישראל שהובא בשבילו אבל לשאר ישראל מותר מיד בערב יום ראשון וא"צ להמתין אף בכדי שיעשו:

(י) עד מוצאי יו"ט שני - והיינו ג"כ בכדי שיעשה:

(יא) טור בשם ר"ת ורש"י - ט"ס דרש"י הוא עיקר דעה ראשונה וצ"ל והרא"ש [כ"כ בד"מ הארוך]:

(יב) לצורך אורחים וכו' שלא הובא וכו' - פי' הוא דהטעם כיון שלא הובא בשבילן, והיינו דלצורך אורחים שהוא מצוה סומכין על המקילין לדעה זו לאחרים ביו"ט שני אחר בכדי שיעשה אבל בלא"ה אין להקל אף לאחרים דהפוסקים אין מחלקין בזה. ודע דמה דמחשבינן אורחים כאחרים יש מפרשים דהיינו דוקא כשהזמינן אחר שהביאו הדורון דאז לאו אדעתיה דידהו הביאו דאלו אורחים שהזמינן מקודם י"ל דחשיבא כבני ביתו ואסור ועוד כתבו האחרונים להקל לאורחים מעיר אחרת אף אם הזמינן מקודם ואף הוא בעצמו אוכל עמהן מפני כבודם שזהו בכלל מצות הכנסת אורחים וסמכינן בזה אדעה ראשונה דמתיר ביו"ט שני של גליות אחר בכדי שיעשו וקודם כדי שיעשו אין להקל בכל גווני אף לאחרים:

(יג) בשבילן - ואם קצץ עם העכו"ם מערב יו"ט שיביאו לו בזמן היתר והם הביאו לו ביו"ט ראשון יש להקל ביו"ט שני לאחר כדי שיעשה אף לאותו ישראל בעצמו שהובא בשבילו. כתב הט"ז דכשיש לו דוחק גדול וצורך באכילה יש לסמוך לגמרי על דעה ראשונה להתיר אף לאותו ישראל עצמו שהובא בשבילו ביום א' אחר שיעור כדי שיעשה בתחילת ליל ב':

(יד) וכן אם הובא ביו"ט שני וכו' - ובזה אין חילוק לכו"ע בין הוא לאחרים כיון שהובא ביום זה אכן אם הביא בתחלת הלילה דאין פנאי לצוד היום ובע"כ ניצודו ביום ראשון יש לו דין הביא ביו"ט ראשון וכן אם הביא העכו"ם בתחלת ליל ראשון יש לו דין ניצוד מעיו"ט ואם הביא מתוך התחום שרי:

(טו) אבל בשני י"ט של ראש השנה - דלא שייך בהו ממ"נ דקדושה אחת היא וכיומא אריכתא דמי:

(טז) או ביו"ט הסמוך לשבת וכו' - כגון שהיה יו"ט ביום ע"ש והביאן ביו"ט או שהיה ביום א' והביאן בשבת שלפני יו"ט:

(יז) עד מוי"ט ושבת - שיעור זה צריך להמתין אף אם נלקטו או ניצודו מאליהן דאף דשתי קדושות הן מ"מ אסור מזה לזה משום הכנה דאין יו"ט מכין לשבת ולא שבת מכינה ליו"ט [והיינו כיון דביום זה אסור לאוכלו נראה כאלו מכין רק לחבירו] וכדלעיל בסימן תקי"ג ס"ה גבי ביצה אכן בזה במו"ש מותר מיד ולא היו צריכין להמתין אחר מו"ש ויו"ט בכדי שיעשו:

(יח) בכדי שיעשו - שאם לא ימתין ויאכל מיד הרי נהנה ממלאכת יו"ט דאם לא היה מביא לו ביו"ט לא היה יכול ליהנות מהן בהיתר אא"כ היה מביא לו במו"ש וכן ביו"ט שחל להיות אחר השבת כדי שלא יהנה ממלאכת שבת:

(יט) ושיעור כדי שיעשו וכו' - אכל הסעיף קאי המחבר:

(כ) כדי שילך - ואם הביאן עכו"ם ע"י רכיבה בסוס א"צ להמתין אלא בכדי רכיבה לשם [אחרונים]:

(כא) למקום שליקט - היינו אם יודע מאיזה מקום ליקט הן רחוק או קרוב משערינן בו:

(כב) שיעורן וכו' - ר"ל בין לחומרא דהיינו אם ספק שמא בתוך התחום או חוץ לתחום צריך להמתין עד כדי שיביאו מחוץ לתחום וכן לקולא כגון אם ידוע לו שבודאי מחוץ לתחום אלא שאינו ידוע אם בסמוך לתחום או רחוק הרבה אין להחמיר להמתין אלא בכדי שיעור מחוץ לתחום:

(כג) אסור לאכלו וכו' - משום מוקצה כיון שהיה מחובר מעיו"ט בין השמשות ומוקצה דמחובר או מפני שהיה מחוסר צידה אסור לכו"ע ובפירות יש בו עוד איסור משום שמא יעלה ויתלוש לכך אסרו באכילה ובטלטול:

(כד) אף למי שלא הובאו בשבילו - פי' דמתחלה תלשן או צדן לעצמו ואח"כ נמלך להביא לישראל אסור באותו היום בין לישראל זה בין לאחר כיון דהאיסור בזה משום מוקצה אין נ"מ מזה לזה:

(כה) לערב מותרין מיד - ואפילו לערב היה יו"ט כגון שני יו"ט של גליות דהאסור בראשון משום מוקצה מותר בשני לכו"ע ורק בשני י"ט של ר"ה דאסור גם בשני דכיומא אריכתא דמי וגם בשבת הסמוך ליו"ט אסור משום הכנה כנ"ל:

(כו) שהובאו בשבילו - ודוקא אם הביאן מתוך התחום אבל אם הביאן מחוץ לתחום אף דהתלישה היה לעצמו אסור עכ"פ משום תחומין למי שהובא בשבילו בכדי שיעשו כמבואר בס"ה:

(כז) אפילו אם הוא ספק - זה נמי קאי בעכו"ם שליקט לעצמו דאין בו אלא איסור מוקצה מ"מ גם בספק אסור דספק מוכן אסור כמבואר בסימן תצ"ז ס"ג ולהכי לא הזכיר כאן המחבר לענין כדי שיעשו דכשלקטן לעצמו א"צ כדי שיעשו כנ"ל בסעיף הקודם אכן אם ודאי לקטן או צדן היום ורק ספק אם לקטן וצדן בשביל ישראל אם צריך להמתין בכדי שיעשו תלוי במחלוקת המבואר בסימן שכ"ה ס"ז ומתבאר בדברי האחרונים שם דיש להקל לצורך מצוה. עוד מבואר שם דאם היו שני הספיקות יחד אם נלקטו היום ואם נלקטו בשביל ישראל ביומן אסורים דאפילו ודאי לא בשביל ישראל לקטן אסור משום ספק מוכן כנ"ל אלא דבערב מותרין מיד משום ס"ס ואפילו היה יו"ט בערב כגון שני יו"ט של גליות אכן בנכרי שהביא דורון לישראל [או הביא למכור בעיר שרובה ישראל] אסור בכדי שיעשו כמבואר בס"א דחשבינן להו כודאי נלקטו היום ובשביל ישראל:

(כח) אסורים - עיין בט"ז ובאר הגולה דאפילו ביו"ט שני יש לאסור ובמאמר מרדכי מפקפק ע"ז והפ"ח בסימן תצ"ז מכריע דלענין ליקוט יש לאסור משום דיש פוסקין שסוברין דכל שיש מאותן המינין במחובר דרכן של בני אדם ללקוט אותן ביומן שמביאין אבל לענין צידה מותר ביו"ט שני דלא שייך טעם הנ"ל והו"ל ספיקא דרבנן:

(כט) אם ניכר בהם - שהיו הפירות כמושין וה"ה לענין דגים שניכרים שניצודו מעיו"ט כגון שנס ליחן ואדמומית שתחת לחייהן שבודקין אותן שם:

(ל) למי שלא הובאו בשבילו - דקי"ל לקמן בס"ה דהבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אפילו בו ביום:

(לא) נכרי מסל"ת וכו' - הטעם לפי שהוא אינו משביח בדבריו ואדרבה מגרע כי יותר טובים הניצודים והנלקטים היום ומיירי שאין הנכרי יודע שאסור לישראל מה שנילקט וניצוד היום דאל"ה אמרינן דמתכוון להשביח מקחו:

(לב) נאמן - ואפילו אם העכו"ם הביא ביו"ט אחר שבת והסיח לפי תומו שנלקט בערב שבת [או שהביא בר"ה והסיח לפי תומו שנילקט בערב ר"ה] ג"כ נאמן מיהו אם היה פירות שאין נאכלין חיין והביאן ביו"ט שאחר שבת או שהביאן בשבת והוא מסל"ת שנלקטו מע"ש אסור לאכלן ביו"ט דדלמא נלקטו בשבת ויש בהו איסור דאורייתא לדעת איזה פוסקים ואינו נאמן במסל"ת באיסור דאורייתא [אחרונים]:

(לג) מדברים שיש במינם במחובר - וה"ה מדברים שמחוסרין צידה:

(לד) ביום טוב ראשון - ולא נקט יו"ט של גליות דאזיל לשיטתיה בס"א דהותר אפילו ביום שני:

(לה) יש מתירים לאכלם בשבת - דלא אמרינן הכנה משני ימים מקודם כ"א מיום אחד:

(לו) בכדי שיעשו - הגם דבשבת לא שייך עשייה מ"מ לא עדיף מאלו אקלע יום חול אחר ר"ה דהיה צריך להמתין במוצאי ר"ה בכדי שיעשו [ב"י]:

(לז) ויש אוסרים - טעמם דכיון דקי"ל בעלמא דשני ימים של ר"ה כיומא אריכתא דמיא הוי כיום אחד לפני שבת וממילא צריך להמתין במו"ש בכדי שיעשו ולדעה זו אפילו נשרו או ניצודו מאליהן ג"כ אסור ביום השבת ולמו"ש מותר בזה מיד:

(לח) דינא הכי - ר"ל דיש בזה ג"כ שני דעות הנ"ל ורק יש בזה נ"מ דבשני ימים של ר"ה אסור בשבת לדעת האוסרין אפילו נשרו מאליהן משום איסור הכנה משא"כ בשני יו"ט של גליות בנשרו מאליהן ביום א' או לקטן הגוי לעצמו מותר במוצאי יו"ט ראשון מיד כנ"ל בס"ב:

(לט) יש להחמיר בשבת - ר"ל כדעת האוסרין למעלה ועיין בט"ז שכתב בשם רש"ל דבמוצאי שבת מותר מיד וא"צ בכדי שיעשה [אם לא דהובא ביום וי"ו] אבל בחידושי רע"א השיג עליו דמהרש"ל לא איירי כלל בשני ימים של ר"ה ודעתו דבשני ימים של ר"ה צריך להמתין במו"ש בכדי שיעשו:

(מ) יש להקל בשבת שהוא לאחריהן - דלא גזרינן שמא יאמר לעכו"ם ביו"ט א' שהוא שני ימים קודם שבת להביאן בשבת וע"כ מותר בליל שבת לאחר כדי שיעשו וה"ה אם חל שני י"ט של גליות ביום א' וב' והעכו"ם הביא לו בשבת שמותר לאכול ביו"ט א' בערב אחר כדי שיעשו:

(מא) שצריך להכין וכו' - פי' כגון דגים שצריכין בישול ובשבת אסור לבשלם וביו"ט שני נמי א"א לבשלם שהרי מוקצין הם ואסורין אפי' לישראל אחר אם לא שנזדמנו לו אורחים וכנ"ל. ואף דלצורך אורחים מקילינן מ"מ חל עלייהו שם מוקצה כ"ז דלא נזדמנו לו אורחים:

(מב) אסור - ומ"מ מותר לבשל ע"י עכו"ם (בענין שאין בו משום בשולי עכו"ם וע"ד שנתבאר ביו"ד סי' קי"ג ע"ש) בע"ש לצורך אכילת שבת לאחר שימתין בליל שבת בכדי שיעשה כיון שאיסור הטלטול ביום ב' אינו אלא חומרא בעלמא. וכל זה כשיש לו ממין זה בתוך ביתו לכבוד שבת אבל אם אין לו ממין זה בתוך ביתו והוא צריך לו לכבוד השבת מותר לטלטלו ולבשלו בעצמו לכבוד השבת רק שיזהר מלטעום ממנו עד שימתין בליל שבת בכדי שיעשו:

(מג) דבר שאין במינו וכו' - או כגון שהביא הנכרי פירות יבשים וכנ"ל בס"ג:

(מד) ואינו מחוסר צידה - כגון אווזים ותרנגולים וכה"ג:

(מה) מחוץ לתחום - דהיינו שבתחלת כניסת יו"ט היו עדיין חוץ לתחום:

(מו) למי שהובאו בשבילו - ובנכרי שהביא פירות לעיר שרובה ישראל אפילו מסתמא אסור לכולם דאדעתא דכולם הביא וכדלקמן ס"ו:

(מז) ולכל בני ביתו - דמסתמא אדעתא דכולם הביא שיודע שאין בעה"ב אוכל לבדו. ולענין אורחים אם הם סמוכים תדיר על שולחנו לכו"ע הם כב"ב ואפילו אם זימנן במקרה ג"כ יש מחמירין ואוסרין אכן אם זימנן אחר שהביאן הנכרי הדברים לביתו יש להקל:

(מח) אבל מותר לטלטלן - מאחר דלאחרים מותרין כדלקמיה אין עלייהו שם מוקצה:

(מט) בתוך ד"א - ממקום שהניח הנכרי ולא יותר שהרי עכ"פ חוץ לתחום הם וקנו שביתה שם ואפילו הביאן הנכרי לעצמו ג"כ דינא הכי וכדמפורש לעיל סימן שכ"ה ס"ח:

(נ) או בתוך העיר וכו' - דמסתמא הוקפה לדירה וה"ה בתוך העיר שיש בה תיקון עירובין שרי דכארבע אמות דמיא:

(נא) או מבצר שידוע וכו' - דמבצר מסתמא לא הוקף לדירה:

(נב) ואחרים מותרים - דגבי איסור תחומין שהוא מדרבנן לא אחמור רבנן לאוסרה אף על אחרים כמו בס"א שהשוו שם חכמים מדותיהם וגם דבלא"ה אין האיסור של תחומין שוה לכל אדם שלזה הוא חוץ לתחום ולזה הוא בתוך התחום ואפילו בהובא מחוץ לשלשה פרסאות דלכמה פוסקים יש ע"ז איסור דאורייתא ג"כ לא החמירו אלא למי שהובא בשבילו [אחרונים]. עוד כתבו דאם היה בהמה והאחר אוכל מעט ממנה מותר לשחטה מיד ומ"מ גם אחר השחיטה אסור למי שהובא בשבילו דהא אפילו דבר שא"צ שחיטה אסור למי שהובא בשבילו:

(נג) אף לאכלם - וכ"ש לטלטלם ומ"מ חוץ לד"א אסור לטלטל גם לאחרים מחמת שקנו שביתה במקומן וע"כ אפילו א"א להם לתקנן או לבשלן אא"כ יטלטלן חוץ לד"א אסור אם לא שהוא לצורך יו"ט דאז יש להתיר להוציאן ע"י נכרי דאינו אלא שבות דשבות במקום מצוה. ועיין מש"כ בענין זה לעיל בסימן שכ"ה במ"ב סקל"ז דשייך גם לכאן:

(נד) יו"ט ראשון - אין ר"ל דוקא אם הביא בראשון דה"ה אם הביא בשני גם כן צריך להמתין לערב בכדי שיעשו אלא דבא להשמיענו דאם הביא בראשון א"צ להמתין רק בלילה בכדי שיעשה ואפילו לדידן דנוהגין כדעת היש מחמירין דלעיל ס"א בהג"ה לענין צידה ומחובר דצריך להמתין עד מוצאי יו"ט שני בכדי שיעשו הכא לענין תחומין סגי בהמתנה בכדי שיעשה בתחלת ליל שני ומותר אח"כ וכמו שמסיים הרמ"א בעצמו לבסוף:

(נה) בכדי שיעשו - לפי ערך הזמן שנשתהא כמה המביא. ואם א"י משערינן רק בכשיעור הבאה מחוץ לאלפים אמה ועיין לעיל סימן שכ"ה לענין שבת שיש מחמירין להמתין האי שיעורא ביום שלאחריו ולא בכניסת לילה שאין דרך להביא בלילה מחוץ לתחום ושפיר מתהני מזה אכתי כשהביא לו הנכרי ביום וכתבו האחרונים דמדהשמיט הרמ"א להביא סברא זו גם בסימן זה מסתמא ס"ל להקל ביו"ט ודי בכניסת ליל שני מ"מ אפשר דדוקא לענין תחומין לא רצה להחמיר אבל אם היה בו גם איסור דאורייתא שלקט ממחובר חוץ לתחום יש להחמיר. ולדבר מצוה או בשעת הדחק יש להקל בכל גווני:

(נו) בשאר דברים - ר"ל בצידה ומחובר והטעם דבתחומין סמכינן אדעה קמייתא שבס"א:

(נז) בעיר שרובה נכרים - עד עתה כתב דיני דורון ועתה איירי בהביא עכו"ם למכור סחורתו בשוק:

(נח) מן הסתם וכו' - הא בידעינן שהביא בשביל ישראל או אפילו שכוון גם בשביל ישראל אסור אפילו ברוב עכו"ם לפי מה שמפרש לקמיה בהג"ה:

(נט) לצורך הרוב וכו' - וא"כ אם הוא דבר שאין במינו במחובר שרי לאלתר לאכול ובלבד שלא יזכיר לו סכום דמים רק יקח ממנו בהקפה ולא ישא ויתן עמו ע"ד המקח ולא יטלטלם חוץ לד"א כיון שהובא מחוץ לתחום וכנ"ל בס"ה. ואם הוא דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה אסור באותו יום משום מוקצה ולערב מותר באכילה וא"צ להמתין בכדי שיעשו. וכתבו הפוסקים דאם אנו רואין שעי"ז שאנו מתירין לקנות מהם הם מרבין להביא אסרינן להו לקנות מהם אבל מן הסתם אין חוששין שמא ירבה להביא גם בשביל ישראל ומותר ליקח ממנו בעיר שרובה עכו"ם. ומ"מ עכו"ם המביא דגים למכור בעיר שרובה עכו"ם אף בסתם יש לחוש שירבה להביא בשביל ישראל אם נתיר ליקח ממנו כיון שדרך ישראל לקנות דגים לכבוד יו"ט וזה תלוי לפי הענין לפי ראות עיני המורה דאם העיר כולה עכו"ם רק אנשים יחידים ישראלים נמצאים שם אין לחוש לזה:

(ס) מביא - ובעיר שרובה ישראל כל כמה דלא ידעינן דהביא בשביל עכו"ם מן הסתם תלינן שבשביל ישראל הביא שהם רובא ואם הוא דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה אמרינן דליקט וצד בשביל ישראלים למכור להם וצריך להמתין עד בכדי שיעשו וכנ"ל בס"א וצדדו האחרונים דכ"ז בהיה הנכרי בן עיר ויצא חוץ לעיר לצוד וללקוט הא בנכרי כפרי שהביא סחורתו לעיר נראה דלא שייך כלל לשער בעיר שהביא לתוכה אם הוא רוב נכרים או ישראלים אלא אפילו הם ישראלים אזלינן בתר רוב עלמא ורוב נכרים הם ואדעתייהו ליקט וצד ואף שהביא אותם למכור לעיר אמרינן שאח"כ נמלך והביאן לכאן [ולפ"ז אין להם דין צידה בשביל ישראל ואסורים רק ביו"ט א' משום מוקצה ובליל שני מותרין מיד ואם הובא מחוץ לתחום אף דההבאה היה בודאי בשביל ישראל עכ"פ די אם ממתין בליל מוצאי יו"ט א' כדי שיעשה] ובספר מור וקציעה מפקפק ע"ז דסוף מעשה במחשבה תחלה ובודאי אדעתא דעיר זו ליקט וצד אכן אם היה העכו"ם ידוע שמביא תמיד סחורתו לעיר זו למכור פשוט דלכו"ע אמרינן דאדעתא דעיר זו ליקט וצד:

(סא) מחצה על מחצה - דמסתמא לצורך שניהם נעשה וע"כ צריך גם בזה להמתין עד כדי שיעשה וי"א דהוי ספק אם בשביל ישראל או בשביל עכו"ם:

(סב) או שידוע וכו' - ר"ל דבזה אפילו אם רוב עכו"ם כיון שמכוין בפירוש גם בשביל ישראל אסור ועיין לעיל בסימן רע"ו בבה"ל מה שכתבנו בזה:

(סג) שליקט - וה"ה בהביא מחוץ לתחום לצורך שניהן:

(סד) בעיר - היינו בתוך התחום דכיון שהוא שרוי בתחום וגם הפירות מצויין הם בתוך התחום אין חוששין שאלו הפירות הביאן מחוץ לתחום דאדרבה אמרינן כאן נמצאו וכאן היו אבל אם הוא שרוי חוץ לתחום אף דפירות מצויין בתוך התחום תלינן שהביאן ממקומו מחוץ לתחום וכן להיפך אף שהוא בתוך התחום כיון שאין פירות מצויין שם חיישינן שהביאן מחוץ לתחום:

(סה) ואם לאו אסור - ואף דספיקא דרבנן לקולא אסור בזה משום דהוי דבר שיש לו מתירין לאחר יו"ט וכבר כתבנו לעיל בסי' שכ"ה במ"ב בסקמ"ח בשם האחרונים להקל בזה בערב מיד ויש שמקילין בעיקר דבר זה ולדידהו בספק חוץ לתחום לקולא אזלינן וגם ביו"ט גופא שרי. ולדינא עיקר כסברא א' ויש שצדדו להקל בזו ביו"ט שני משום דהוי ס"ס ועיין לעיל סימן תצ"ז סמ"ג מה שכתבנו בזה ועיין לעיל סימן שכ"ה ביאר המחבר פרטי דינים בסעיף זה וכאן קצר:

(סו) מותר בשני - בכדי שיעשו. אע"ג דלענין מחובר מחמרינן בזה לכו"ע וחשבינן ליה כיומא אריכתא וכדלעיל בס"א בתחומין דקילא לא מחמרינן בזה:

(סז) וה"ה לשבת ויו"ט הסמוכין וכו' - פי' אם הובא בשבת מותר במו"ש בכדי שיעשו ואע"ג שחל אז יום א' של יו"ט וה"ה בחל שבת אחר יו"ט ולא שייך כאן הכנה:

(סח) למי שהובא בשבילו - ולא שייך הכא למיגזר שמא יאמר לו לעכו"ם להביא דכ"ז במביא העכו"ם פירותיו בשביל ישראל אבל הכא אין לעכו"ם זה שום שייכות והיכרות לישראל המקבל ורק שליחותיה דישראל קמא הוא דעביד. וכתבו הפוסקים דכ"ז דוקא בנתעכב העכו"ם בדרך אבל אם המשלח היה יודע שלא יגיע עד יו"ט להמקבל ה"ז אסור באכילה למי שהובא בשבילו ולערב בכדי שיעשו כיון שנעשה איסור בשבילו. וכתבו עוד דאפילו בנתעכב דמותר מ"מ אם הדורון הוא דבר שיש במינו מחובר או דגים שיש במינו מה שניצוד היום יש לחוש שמא החליף עכו"ם בגרוע ממנו שנלקטו או שניצודו אצלו היום ביו"ט ואין לקבל ממנו אא"כ חתום בחותם וע"ד שנתבאר ביו"ד סימן קי"ח:

(סט) אבל אסור לכל ישראל וכו' - כנ"ל בסעיף ה':

(ע) ודוקא שהיה דעתו וכו' - ר"ל שהמקבל ידע שיגיע לו דורון מפלוני וסמך ע"ז:

(עא) אע"ג דלית ביה וכו' - פי' דליכא למיסר משום בא מחוץ לתחום כיון דאין להנכרי שום שייכות לישראל המקבל וכנ"ל:

(עב) אסור משום מוקצה - ודעת כמה אחרונים להקל בזה דלא שייך בזה מוקצה דהבעלים לא הקצום דדעת הבעלים היה להקנותם בזה להאכילם לו ומצד המקבל ליכא מוקצה דלא יהא אלא פירות הפקר שבאו מחוץ לתחום שמותר לאכלן אע"פ שלא היה דעתו עליו ואין לאסור אלא בהיה לו לישראל עצמו פירות חוץ לתחום והביאם לו הנכרי ביו"ט דכיון דידעו בהן הבעלים מבע"י ואסחו דעתא מינייהו כיון שלא הביאם לתוך התחום מעיו"ט הוו להו מוקצה ויש מקילין גם בזה שהרי בעיקרו לא הסתלק מהם ולא הכניסם לאוצר וכדומה אלא שריחוק המקום עיכבו מלהשתמש בהם ולא שייך בזה איסור מוקצה ודינו כמו שכתב המחבר בס"ה עי"ש וכתב הא"ר דיש לסמוך עלייהו בשעת הדחק וכ"ז למאן דאית ליה איסור מוקצה ביו"ט אבל למאן דלית ליה איסור מוקצה ביו"ט לא שייכא כלל כל עיקר הגה זו:

משנה ברורה סימן תקטז

====================

(א) לשלוח לחבירו ביו"ט וכו' - היינו לדורון ואפילו דרך ר"ה כדמסיים הרמ"א לבסוף כיון שיכול חבירו ליהנות מהן כגון ששולח לו מיני מאכל וכלים ובגדים שראוי להשתמש בהם וכדלקמיה ואפילו אם שולח לו בע"ח הרי יכול לשוחטם לצורך יו"ט ואפי' אם הוא יודע שחבירו לא ישחטם מ"מ כיון שאלו היה רוצה היה יכול לשוחטם ולאוכלם מותר לשלוח לו:

(ב) בהמה חיה ועוף - לפי דעת המחבר לעיל בסימן תצ"ה דאוסר מוקצה ביום טוב מיירי הכא בבהמה שאינה עומדת לגדל ולדות וכן בעוף סתמי דאלו בבהמה העומדת לגדל ולדות וכן בעוף שעומד לגדל ביצים הוא מוקצה ואסור לשוחטן ביו"ט:

(ג) וקטניות - לפי שדרך לבשלן שלמים בלא טחינה והרי הן ראויין אפילו לבו ביום:

(ד) אבל לא תבואה - בין חטים או שאר מיני תבואה ואע"ג דחטים ראוין לעשות מהן קליות או איזה מיני תבשיל מ"מ כיון דסתמן עומדות לטחינה וטחינה אסורה ביו"ט נראה בהולכתו שהוא לצורך חול ומחזי כמתעסק ביו"ט לצורך חול ואסור ומטעם זה הסכימו כמה אחרונים דאסור לשלוח אפילו במקום שיש עירוב:

(ה) לפי שמחוסרת טחינה - ואע"ג דשעורים חזיין לבהמה בלי טחינה מ"מ רובן עומדות לטחינה למאכל אדם. אכן אם חבירו צריך היום ליתן תבואה לבהמתו מותר לשלוח לו במקום שיש עירוב [כדי שלא יהא בו משום איסור הוצאה דהא בשביל בהמה אסור להוציא כדלעיל בסימן תקי"ב ס"ג בהג"ה] ויש מחמירין גם בזה:

(ו) בשורה - דאוושא מילתא ונראה כמוליכו למכור בשוק. ואפילו דרך מבוי המעורבת אסור לשלוח:

(ז) זה אחר זה - לאפוקי כשהיא בערבוביא דלא מקרי כשורה ויש מן הפוסקים דס"ל דבכל גווני אסור:

(ח) מותר - דעכ"פ לא הוי לכל מין כ"א איש אחד:

(ט) כלים אע"פ שאינם תפורים - דהיינו בגדים אבל לא מנעל שאינו תפור שאין נאותין בו בחול כמו שהוא בלי תפירה:

(י) אם הם קשים - בענין שמותר לישען עליו כמ"ש ביו"ד סימן ש"א ע"ש:

(יא) ומשלחין תפילין - ר"ל כשהן תפורין ומתוקנין כל צרכן שהן ראוין להיות נאות בהן בחול:

(יב) כיון שראויים וכו' - ואע"פ שאסור להוציא שום דבר ביו"ט כל שאינו צריך לו ואינו מוציאו אלא לצורך חול כמו שיתבאר בסימן תקי"ח מ"מ כיון שהוא נהנה ושמח במה שמשלח דורונות לחבירו ה"ז צורך שמחת יו"ט:

(יג) בחול - לאפוקי תבואה שמבואר למעלה לאיסור משום דאפילו בחול אינה ראויה ליהנות בלא טחינה:

(יד) דרך ר"ה - כדלקמן בסימן תקי"ח דהותר הוצאה ביו"ט כשהיא צורך קצת לכו"ע:

(טו) מותר לשלחן - המאירי הביא בשם ירושלמי דאין לשלוח תכשיטין של זהב ביו"ט ואפילו בשל כסף מגמגם שם אבל בשיטה מקובצת בשם הריטב"א ובאור זרוע הסכימו שמותר לשלוח תכשיטין כיון שראוין להתלבש בהן:

משנה ברורה סימן תקיז

====================

(א) כמו שנתבאר לעיל וכו' - וע"ש במ"ב כל פרטי הדינים למעשה:

(ב) אפילו הובא היום מחוץ לתחום - ר"ל שהובא לעכו"ם החנוני ודוקא בעיר שרובה עכו"ם דמסתמא בשביל עכו"ם הובא לו כנ"ל בסימן תקט"ו ס"ו אבל בעיר שרובה ישראל או חציה אסור ליקח ממנו דמסתמא בשביל ישראל הובאו וצריך להמתין עד לערב יו"ט ראשון ובכדי שיעשו וכדלעיל בסימן תקט"ו ס"ה:

(ג) בעיר שרובה נכרים - היינו שרוב הלוקחים פת וקמח הם נכרים אבל אם רוב לוקחים פת וקמח הם ישראל ודאי אסור ליקח קמח דמסתמא אדעתם נטחנו אא"כ ידוע שנטחן מאתמול:

(ד) מותר ליקח וכו' - דמשום מוקצה ליכא דחטים נמי חזי לכוס בין השמשות או לעשות מהן קליות ודייסא וה"ה שיפון ושעורים:

(ה) ליקח ממנו פת וכו' - ר"ל אפילו ידוע שהקמח נטחן היום כיון שהוא בעיר שרוב הלוקחים הם עכו"ם מסתמא אדעתם היה הטחינה וההרקדה ואם היה ידוע לו שהטחינה וההרקדה היה מעיו"ט אז מותר אפילו בעיר שרובה ישראל דהאפיה הלא היא מלאכה המותרת ביו"ט. וכתבו האחרונים דכ"ז מיירי ששומת הלחם היה ידוע וא"צ עתה לישא וליתן עמו בעד דמי המקח דאל"ה גם גבי ישראל אסור כדלעיל בסימן שכ"ג וע"ש יתר הפרטים שצריך ליזהר גבי ישראל וה"ה גבי עכו"ם. עוד כתבו דאם אינו מאמינו העכו"ם בלי נתינת המעות מותר להניח לו משכון ע"ז אבל אסור לקרוא העכו"ם לביתו ולהראות לו המעות שיקח בעצמו דהוי עכ"פ עובדא דחול. ואפילו ע"י עכו"ם אסור לקנות:

(ו) שאפה בו ביום - עיין ב"י וד"מ שיש שמחמירין בזה ובשו"ע סתם להקל כדעת המתירין וכתב הח"א דאין להקל כ"א בעת הצורך:

(ז) וכן אם נאפה בשבת שלפניו - ר"ל דלא אסרינן ליה משום הכנה שמכין משבת ליו"ט הואיל דמעיקר הדין אף בשבת גופא מותר לאכול (דאף דמשום חומרא דשבת מחמירין לעיל בסימן שכ"ה ס"ד שלא בשעת הדחק עכ"פ ביום טוב שלאחריו אין להחמיר):

(ח) למחר - ר"ל לצורך יום טוב:

(ט) לא יפה עשה - פי' בין שנתן לו מעות לקנות לו למחר ובין שאמר לו קנה ממעות שלך ואני אחזיר לך בכל ענין אסור ואפילו אם הגוי קונה בלא מעות אפ"ה אסור כיון שהעכו"ם פוסק סכום המעות ביו"ט והטעם דכל מה שאסור לעשות על ידי ישראל בעצמו אסור לומר לעכו"ם לעשותו ביו"ט אפילו אם מצוהו מעיו"ט לזה:

(י) והוא שלא יהיו מפריחין - פי' דאז ליכא בהם משום צידה [דכיון שאינם יכולים לפרוח הו"ל כניצודין ועומדין אבל אם הם מפריחין איכא למיחש שמא ניצודו היום ואע"פ שניצודו בשביל גוים או אפילו ניצודו ממילא מ"מ ידוע דכל דבר שמחוסר צידה מבע"י אסור משום מוקצה וכדלעיל בס"א] והזמנה כשאר יוני ישראל אינם צריכין דשל עכו"ם א"צ הכנה וכדלעיל בסימן תצ"ז סט"ו. וכל זה כשהובא מתוך התחום או אפי' מחוץ לתחום ובעיר שרובה עכו"ם דאדעתם הובאו אבל בעיר שרובה ישראל ומחוץ לתחום אסור לאכלם עד לערב בכדי שיעשו וכנ"ל בסי' תקט"ו:

(יא) אסור לאכול מהם - היינו עד לערב ובכדי שיעשה כדי שלא יהנה ממה שקנו עבורו ביו"ט:

(יב) לא ימדוד וכו' - מפני שנראה כאלו הוא מודד למכור ועיין לעיל בסימן שכ"ד ס"ב במ"ב וה"ה לענין יו"ט:

משנה ברורה סימן תקיח

====================

(א) מתוך שהותרה הוצאה וכו' - וכן הדין בהבערה ושחיטה ואפיה ובשול שהם מלאכות השייכות לאוכל נפש אמרינן בהו מתוך וכו'. דאף דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם קיבלו חז"ל דהכונה הוא אותן מלאכות הרגילות להעשות לצורך אוכל נפש אפילו אם עתה אין כונתו לצורך אכילה התירה התורה ועיין לקמיה במה שסיים הרמ"א לענין הוצאה דאיירינן בה דבעינן שיהא עכ"פ צורך קצת וה"ה בכל הנ"ל:

(ב) הותרה שלא לצורך - אפילו להוציא אותו לרשות הרבים וכ"ש לכרמלית:

(ג) כגון קטן - לא מיבעיא דאם לא יוציאו יבכה ויצטער האב עי"ז בודאי מותר אלא אפילו אם יכול להניחו אצל אמו ולא יבכה מ"מ אם יש לאב געגועים על בנו וישמח האב לטייל עמו ג"כ מותר דהוא שמחת יו"ט ומקרי צורך היום:

(ד) ולולב וס"ת - לולב לצאת בו וס"ת לקרות בו היום דהוא צורך מצוה:

(ה) הצריכין לו קצת - ליו"ט ואכלים קאי ואפילו אין צריך להן רק לשם תכשיט להתקשט בהן אבל שלא לצורך כלל הו"ל כאבנים. וכתבו הפוסקים דה"ה דמותר להוציא המפתח שסוגר בו האוכלין או הכלים שצריך לאותו היום אם ירא להניחו בביתו:

(ו) שלא יגנובו - אם ישאירם במקומן אף שאינם כלים הראוים לאוכל נפש ומטעם זה מותר ג"כ להוציא מפתח של התיבה שמונח שם מעותיו אם ירא להניחו שם בביתו דכיון דלבו דואג ומצטער ע"ז חשוב הוצאת המפתח צורך עונג יו"ט. ודע דיש כמה פוסקים שחולקין ע"ז וסוברין דלא הותר הוצאה אלא לצורך אוכל נפש ממש או צורך מצוה ושאר דברים השייכים לאותו יום וכנ"ל אבל לא בשביל הפסד ממון ונכון להחמיר לנהוג כמותם [ובפרט במקום שיוכל למסור הכלים או המפתח למי שהוא נאמן לו בביתו דאז אסור לד"ה] ומ"מ המחזורים שהביאם ביו"ט לבהכ"נ ומתירא מגנבה אע"פ שא"צ להם עוד ביו"ט מותר להביאן לביתו לד"ה דהתירו סופן משום תחלתן דאל"כ לא יביאם בתחלה לבהכ"נ אך המחזורים שמונחים מכבר בבהכ"נ כשאין צריך להם עוד ביו"ט נכון להחמיר שלא להחזירם לביתו ביו"ט אפילו אם יש שם חשש גנבה:

(ז) אבל אבנים וכו' - ר"ל סתם אבנים שאינם מיוחדים להשתמש דאם מיוחדים הו"ל כמו כלים:

(ח) אסור - אפילו בטלטול וכ"ש להוציא דלית בהו צורך היום כלל ולכמה פוסקים חייב מלקות על הוצאתו לר"ה ואף לכרמלית יש עכ"פ איסור דרבנן:

(ט) בכדור אפילו בר"ה - ר"ל אע"ג דעי"ז רגיל להעביר ד"א ממקום למקום אפ"ה מותר דהוא בכלל טיול ושמחת יו"ט ורש"ל כתב דדבר תימה הוא להתיר זה דאין בו צורך היום כלל אלא שחוק של ילדים והנח להם אבל לגדולים שנוהגין כן מנהג רע הוא דאין זה שמחה וטיול אלא שיחת ילדים וקלות ראש ובלא"ה אין דין זה מוסכם לכו"ע דדעת המחבר לאסור כמבואר לעיל בסימן ש"ח סעיף מ"ה. ולענין שאר מיני שחוק דינן כמו בשבת ומבואר לעיל בסימן של"ח סעיף ה':

(י) ואם הניח עירוב וכו' - ר"ל שהניח עירובי חצרות מלבד מה שעשה תיקון מבואות בעיר דאז מותר לטלטל ולהוציא מחצר לחצר אפילו דרך המבוי ומשמע דאם לא הניח עירובי חצירות אסור להוציא דבר שאין בו צורך היום כלל אפילו מחצר לחצר או מבית לחצר ועיין לעיל סימן תט"ז בסופו ולקמן בסימן תקכ"ח דסתם המחבר כדעת הפוסקים דלא תקנו עירובי חצרות כלל ביו"ט ומותר להוציא מחצר לחצר או מבית לחצר אפילו דבר שאין בו צורך היום כלל והרמ"א בעניננו סתם כדעת המחמירין בזה ולפלא שלא הגיה שם כלום. ורש"ל כתב שנוהגין שלא לעשות עירובי חצרות בעיו"ט וכדעת המחבר ואין לשנות המנהג ומ"מ לכתחלה כשמערב ע"ח בע"פ לכל שבתות השנה יכלול גם יו"ט ויאמר ולכל יו"ט כדי לצאת גם דעת המחמירין. ודע דאף הכלים ששייכים לאוכל נפש כגון סכינים וכה"ג אם כבר גמר סעודתו ולא יצטרך עוד אליהן אסור להוליכן עמו בר"ה או בכרמלית ויש מקילין בסכינים שמא יזדמן לו איזה פרי לחתוך בו מיהו אם ידוע לו בודאי שלא יצטרך לסכין בהליכה זו כגון שהולך לביהכ"נ וכה"ג אסור להוליכו עמו לד"ה:

(יא) כל שיש לו תורת כלי - אבל אבנים וכה"ג אסור משום מוקצה:

(יב) שום דבר וכו' - ר"ל אפילו של אוכל נפש דלא עדיפא מבישול דאסור גם כן לצורך עכו"ם כדאיתא לעיל בסימן תקי"ב:

(יג) לשלוח לו וכו' - אף דאמירה לעכו"ם שבות במקום צורך כהאי גוונא סמכינן אפוסקים דר"ה שלנו כרמלית הוא והוי שבות דשבות במקום צורך ושרי וכמבואר בסימן שכ"ה ס"ב:

(יד) לנכרי אלם - ואפילו לית ביה חשש סכנה:

(טו) וכדומה לזה - כגון מפני דרכי שלום וכנ"ל שם:

(טז) שאינו מיוחד וכו' - ולא הכינו מבערב לכך ומ"מ מותר להשתמש בו לצורך זה וכדלעיל בסימן תק"ב ס"ג בהג"ה ומיירי שהיה עץ יבש שראוי להסקה וכמו שנתבאר שם במ"ב ס"ק כ"ב:

(יז) אסור וכו' - דע"י הצליה נעשה השפוד מאוס ומוקצה ואף להמתירין מוקצה ביו"ט דעת כמה אחרונים דהכא אסור משום שאין עליו תורת כלי:

(יח) לטלטלו - אם אינו צריך עוד לצלות בו או להסיק בו תנורו דעצים לא ניתנו אלא להסקה וכה"ג:

(יט) שאינו כלי - ר"ל דעי"ז שעושה בו מעשה שפוד לא נעשה כלי:

(כ) אלא שומטו - ר"ל שאינו רשאי ליטלו אחר צליתו ולהניחו כדרכו אלא שומטו מהר בגרירה וטלטול מן הצד עד שיעבירו מלפניו לקרן זוית:

(כא) כדי שלא יזוקו בו - וכההיא דלעיל סימן ש"ח סי"ח לענין קוץ בר"ה. ומיהו התם לא הצריכו טלטול מן הצד משום דהוא הזיקא דרבים:

(כב) אפילו אין עליו בשר כלל - וכ"ז במונח במקום שעוברין ב"ב שם וכמו שכתב המחבר כדי שלא יזוקו הא אם מונח מן הצד אסור לזוז אותו:

(כג) ולצורך אוכל נפש וכו' - כגון אבנים או עפר המונחים לפני פירות מותר לטלטלם ולהסירם כדי לבוא אל הפירות וכמו שנתבאר לעיל סוף סימן תק"ט וה"ה בעניננו מותר לטלטל העץ ולהסירו ממקומו שמונח אם צריך להעמיד שם אוכל נפש וכדומה בשביל שמחת יו"ט. וכ"ז בשביל אוכל נפש ושמחת יו"ט הא לצורך גופו ומקומו בעלמא אסור וכדלעיל בסימן תק"ב ס"ג והנה לפי מה שכתבנו שם במ"ב סקכ"א דעת כמה אחרונים דהוא רק למאן דאסר מוקצה אבל לי"א בסימן תצ"ה מוקצה שרי ביו"ט עצים שעומדים להסקה מותרים גם לשאר תשמיש אכן בעניננו דעת כמה אחרונים דבעץ שצלו בו הוא מוקצה לכו"ע וכנ"ל:

(כד) אפילו מוקצה - כתב הח"א אם היה מונח מפתח של אוכלין בתיבה המיוחדת למעות ומונח בו מעות מותר להוציא התיבה כדי ליקח ממנו המפתח ומותר ג"כ להחזירו אם חושש לגנבה (דהתירו סופן משום תחלתן):

(כה) מותר לטלטל לטלטל - כדי ליטול גוזלות לצורך יו"ט ואפילו היה אפשר לו מאתמול:

(כו) משובך לשובך - וה"ה אם עומד במקום אחר שמותר להעמידו לשובך:

(כז) אפילו בר"ה - ר"ל שהשובכין היו בר"ה או שמעביר הסולם דרך ר"ה ולא חיישינן שמא יאמרו שמטלטל הסולם לצורך עשיית מלאכה דסולמות של שובכין נכרין ומיוחדין וידעי דלשובכו הוא מוליכו ומיירי שהכין היונים מבע"י וביונים דמהני הכנה ע"פ האופנים המבוארין לעיל סימן תצ"ז ס"ט:

(כח) אבל סולם של עלייה אסור וכו' - דהרואה יאמר דלהטיח גגו הוא מטלטל סולם זה וכדרכו תמיד בחול ואפילו לטלטלו רק ברה"י נמי אסור דכל מקום שאסור משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור וכתבו הפוסקים דאפילו בלא טלטול לשובך אחר רק להטותו מקן זה לקן אחר באותו שובך גופא ג"כ אסור וסולמות שמיוחדות לתשמיש שבפנים הבית ומטלטלים אותם תמיד מזוית זו לזוית שכנגדו אם מוליכים אותם יש דעות בין הפוסקים י"א דשרי דדוקא סולם של עליה שהוא גדול וחזי לעלות עליו לגג לתקנו חיישינן שיאמרו להטיח גגו הוא צריך משא"כ סולם שבבית שאינם ראוים לעלות עליהם לגג דינו כסולם של שובך ויש מחמירים בזה ודעתם דלא הקילו אלא בסולם של שובך שניכרים הם בצורתם וכו"ע ידעי דלשובך ממטי להו אבל לא בסתם סולם דאפילו כשהם קטנים זימנין דמסמיך להו לזיזים היוצאים מן הכתלים ועולה לגג. ולענין הלכה ברה"י יש לסמוך להקל לטלטל סולם שבבית ובר"ה נכון לכתחלה להחמיר:

(כט) בטלטול - אבל בלי טלטול שרי לעלות עליו לעליתו או לשובכו. ודע דמלשון המחבר משמע לכאורה דסולם של עליה דין מוקצה יש לו אבל הגר"א בביאורו מצדד דאינו מוקצה ולא אסור בסתם טלטול והזזה ממקומו אלא טלטול של הולכה לאיזה תשמיש או אפילו הטיה לתכלית זה:

(ל) סעיף ל"ה - וכן מה שמבואר שם בענין זה בסעיף ל"ד ובסעיף ל"ו ג"כ שייך בעניננו לענין יום טוב:

(לא) מסוכנת וכו' - דמעיו"ט דעתיה עלה כיון שהיא קרובה למיתה:

(לב) הרי זה מחתכה - ודוקא שקשה להם לאכול בלי חתיכה הא יכולים לאכול כך לא מטרחינן בכדי וכדלעיל בסימן שכ"ד ס"ז [אחרונים]:

(לג) ולא יזיזנה ממקומה - ולי"א בסימן תצ"ה דמוקצה שרי ביו"ט אפילו בבריאה שמתה ג"כ שרי כ"כ המ"א והוא לפי דברי המחבר לעיל בסימן שכ"ד ס"ז וכבר כתבנו שם במ"ב דעת החולקים דבבריאה שלא היה ליה לאסוקי אדעתיה לכו"ע אסור דכגרוגרות וצמוקין דמי דמוקצה הם לכו"ע ודוקא בהיתה חולה שרי למאן דל"ל מוקצה ועיין בה"ל:

(לד) מתחילין וכו' - המחבר קיצר בזה וביאור הענין כך הוא דלמאן דאית ליה איסור מוקצה ביו"ט אין מתחילין להשתמש באוצר ביו"ט אם לא הזמין מעיו"ט כגון אם היה לו ערימה של תבן שאצר שם למאכל בהמותיו להסתפק מהם לאחר זמן או שכנס עצים לאוצר להסתפק מהן לימות החורף אסור לו להסתפק מהן ביו"ט בין להסקה בין להאכיל מהתבן לבהמותיו וקאמר המחבר דלפעמים יש להתיר להסקה אף דברים שהכניסם לאוצר כגון תבן שהכניסם לאוצר ועשאם ערימה ונתקלקלו שאינם ראוים כעת למאכל בהמה מותר לו להסיק בהם אף דמתחלה אקצי אותם מדעתו מ"מ משעה שנתקלקלו עומדין להסקה בכל יום אפי' בלי הזמנה מבעוד יום:

(לה) אם היא וכו' - ותבן שלא הכניסם לאוצר להשתמש בהן לאחר זמן מותר להסיק בהן אפילו יפה אפילו עומד להאכיל לבהמתו או לעשות בהן שאר תשמיש דאין שם מוקצה עליהן:

(לו) תיבנא סריא - היינו כשהוא מוסרח מאד דאפילו ע"י פירוך לא חזיא לבהמה. וכתב הט"ז דאפ"ה אסור לקשור אותם לעשותן חבילות חבילות כדרך שעושין להסקה אלא א"כ היו קשורין מערב יו"ט. וכ"ז כשהתבן הוא יבש אבל אם התבן הוא לח אינו רשאי להיסק בה אף דחזי להיסק גדול [מ"א] ובחמד משה מפקפק בזה עי"ש:

(לז) ואית ביה קוצים - דאל"ה חזי התבן לגבל בהם טיט ולא בטל שם מוקצה מינייהו, ודע דכ"ז הסעיף הוא רק כפי דעת המחבר לעיל בסימן תצ"ה דמוקצה אסור ביו"ט אבל לדעת היש מתירין שהובא שם בהג"ה מותר להסתפק ביו"ט בין בתבן ובין בעצים אפילו הכניסן לאוצר ורמ"א שלא הגיה כאן סמך אדלעיל:

(לח) נוטלים וכו' - זה הסעיף מיירי בסוכה דעלמא העשויה לצל אבל ה"ה בסוכת החג וכמבואר לקמן סימן תרל"ח ס"א בהג"ה:

(לט) הסמוכים וכו' - ר"ל דעצים של סוכה עצמן או סכך שלה בודאי אסור ליטלן לצורך קדרתו מטעם סתירת בנין ורק קנים שסמכן סביבות הדפנות כיון שלא נארגו עם הדופן לא בטלי לגביה ואין בהם משום סתירה ומשום מוקצה ג"כ לא נאסרו דדעתיה עלייהו מאתמול אם יצטרך להם שהרי אינו סותר אהלו בזה ומיירי בשאינם קבועים ומחוברים בקרקע. ונתבאר בפוסקים דכ"ז בשלא הסמיך הקנים כדי לעבות את דופני הסוכה שיהיו חזקים אבל בשהסמיכן להדיא כדי לעבות אע"פ שלא נסבכו עם הדופן וקיימי באפי נפשייהו אפ"ה מתבטלי לדופן ואסור ליקח מהם ואפילו העמידן אחר שכבר עמד הדופן ג"כ מתבטלי אגב הדופן:

(מ) אם זרק חבילות - היינו קנים אגודים ביחד:

(מא) דאינם בטלות - דמדלא התיר אגודתן בשעה שהניחם על הסכך לא בטלינהו לגבי סכך אלא להצניעם חשב אבל אם הניח קנים שאינם אגודים על הסכך אף שכבר סיכך כל צרכו בטלים הקנים אגב עיקר הסכך ולא דמי לעצים הסמוכים לדופני הסוכה שאינם מתבטלים כיון שאינם עבותים עם הדפנות משא"כ בסכך שאינם עבותים כל עיקר ולהכי כשמצטרף להם עוד קנים מתערבים ונעשים סכך אחד ומבואר בפוסקים דאפילו בקנים אגודים אם נתכוין להעבות בהם הסכך להדיא בטלים לגבי סכך אע"פ שלא התיר אגודתן ואסור ליקח מהם משום סותר ועיין בה"ל:

(מב) אם דעתו להסיקן - פי' אם רוצה עתה להסיקן אבל לא בעינן שיהא דעתו עליהם מאתמול דלאו מוקצה הן וכמו שכתבנו לעיל לענין עצים הסמוכים לדפנות. ודע דכל עצים שאסור ליטלן מן הסוכה בין עצי סכך ודפנות עצמם ובין אותן שניתוספו עליהן ונתבטלו עמהן אפילו אם נפלה הסוכה ביו"ט ג"כ אסור לטלטלן וליטלן וה"ה לשורפן במקומן משום מוקצה ואפילו היתה הסוכה רעועה מעיו"ט ועומדת ליפול מ"מ בכניסת יו"ט א"א היה לו ללקחן מחמת סתירת בנין ומתוך שנאסרו אז נאסרו לכל היום. ואם מהני תנאי עיין בבה"ל:

(מג) בית שהוא מלא פירות - ר"ל והיה סתום מכל צד:

(מד) מוכנים - ר"ל לאפוקי אם הכניסם שם לאוצר לזמן רב דהו"ל מוקצה:

(מה) ונפחת - אפילו ביו"ט ולא אמרינן דכיון שהיה בין השמשות סתום ולא היה אפשר ליטול מהם מחמת איסור סתירת בנין איתקצאי לכולי יומא דאין זה בכלל מוקצה כיון שלא היו מוקצין מחמת איסור עצמן רק שהיו במקום שאין יכולין לילך ליטלן ולפי טעם זה אפילו היה הבית בריא מקודם שאין רגילות שיפחת מאליו ג"כ מותר ליטול הפירות וכן ה"ה במי שיש לו לפתות טמונים בבור ופתחן העכו"ם ביו"ט או בשבת דאין בהם משום מוקצה אכן אם עשה העכו"ם לצורך ישראל אפילו אם הפירות היו של עכו"ם אסור באכילה ובטלטול עד מוצאי שבת ויו"ט בכדי שיעשה [וצריך ליזהר בזה בימי הפסח כשעכו"ם מביא לפתות לישראל אם יודע שהגוי פתח הבור היום אוסר ליקח ממנו] ועיין בבה"ל דאין להקל בכל זה כ"א בשעת הדחק:

(מו) נוטל ממקום הפחת - אבל לא יפחות מן הבית יתר כדי ליטול יותר:

משנה ברורה סימן תקיט

====================

(א) תריסי חנויות - היינו חנויות שאין מחוברין בקרקע אלא עשויות כמין תיבה או מגדל של עץ [וסוגר אותו וכשרוצה לפתחו מסלק הדלת מן הציר ונותנו לפני החנויות ומסדר עליו צרורות רוכלין למכור ולבסוף מצניע את הנשאר בחנות ומחזיר הדלתות למקומן והולך לו] אבל חנויות המחוברין לקרקע יש בהו בנין וסתירה מן התורה כמ"ש סימן שי"ג ואסור לסלק הדלת מן הציר ולהחזירו כמו בשבת:

(ב) כדי שיוציא וכו' - קאי אדלעיל מה שהתירו לסלק הוא כדי שיוציא וכו' ולהחזירן דשרו משום דאם לא נתיר לו להחזירן לא ירצה לפותחן דיחוש שמא יגנובו מהנשאר בחנות ואתי לאימנועי משמחת יו"ט וכ"ז כשעומדין החנויות מבחוץ [אך צריך ליזהר שלא יזכור סכום המקח בעת הקניה וכדלעיל בסימן תקי"ז וסימן שכ"ג עי"ש] אבל כשעומדין החנויות בבית אסור להחזירן דלא חייש שם לגנבה:

(ג) ציר באמצע - פי' באמצע הדופן יש חור ויש לדלת שם בליטה כנגדו שתוחבין אותו בחור ואינו נראה כבונה כ"כ ומותר אפילו להחזיר כל צרכו ובלבד שלא יתקע ביתד בחוזק ואם תקע הוי מלאכה גמורה:

(ד) ציר מן הצד - היינו שבולט ראש אחד מהדלת למעלה כמו יתד וראש אחד כנגדו מלמטה ובמפתן יש חור שתחוב לתוכו ומלמעלה כנגדו יש ג"כ חור:

(ה) אסור - היינו להחזירו כל צרכו [אחר שנשמט הקרש מהחנות דאלו בפותח ונועל בעוד שהוא קבוע בו ודאי שרי דאל"כ יהא אסור לפתוח ולנעול הבית בשבת] אבל להחזיר מקצתו מותר וכן לסלק מותר:

(ו) ושאין להם ציר - ושאין להם ציר כל עיקר כצ"ל:

(ז) אפילו בבית מותר להחזיר - דאף שבבית אין לחוש לגנבה מ"מ מותר שלא אסרו אלא כשיש לו ציר באמצע גזירה משום יש לו ציר למעלה ולמטה שיש לחוש שמא יתקע אבל כשאין לו ציר כל עיקר לא גזרו כלל:

(ח) ושלחן וכו' - וה"ה כוס של פרקים:

(ט) מעמידין וכו' - דאין בנין וסתירה בכלים ולא גזרו בזה שמא יתקע כמו לעיל בסעיף א' גבי חנויות ביש להם ציר מן הצד משום מניעת שמחת יו"ט [הגר"א]:

(י) אותם ביו"ט - מדסתם משמע דאפילו נתפרקו מבע"י נמי שרי:

(יא) והוא שלא יתקע - פי' בחוזק ובגבורה. כתב המ"א בשם מהרי"ל עכו"ם שהביא כתב חתום מותר לפתחו ביו"ט אך אם כתוב עליו אותיות או צורות אסור משום מוחק אכן בביאור הגר"א מצדד דבכל גווני אין לפותחו ע"ש:

(יב) סעיף זיין - וסעיף יו"ד ששם מבואר הדין בכל פרטיהם:

(יג) בבתי זרועותיהן וכו' - וה"ה דאסור לעשות קמטים בענק שבצואר שקורין קאלנע"ר בעצים המיוחדים לכך. ואפי' בחה"מ אסור לעשות כל זה כמבואר לקמן בסימן תקמ"א ס"ג:

משנה ברורה סימן תקכ

===================

(א) וע"ל סימן של"ז - שם מבואר הדין אם הקרקע היה מרוצף ושאר פרטים:

משנה ברורה סימן תקכא

====================

(א) משילין וכו' - פי' שיש לו פירות על הגג וראה גשמים ממשמשים ובאים ואפשר שיבוא לידי הפסד התירו לו חכמים לטרוח ביו"ט ולהורידם לבית דרך ארובה שבגג על ידי חבל או להשליכם דכיון שאין בזה טורח כ"כ התירו לו מפני הפסד ממונו אבל בלא הפסד לא:

(ב) פירות - ואפילו היה לו פירות הרבה שם מותר לו לסלק כולם משם:

(ג) ארובה - הוא חלון העשוי בתקרת הגג:

(ד) ולא ישלשלם בחלונות - ר"ל אם היה הגג מוקף במחיצות ובאחד מן המחיצות היה חלון אסור להורידם דרך שם בחבל דאיכא טרחא יתירה להעלותם עד החלון ולהורידם ואפילו אם ירצה רק להגביהם עד החלון ולהשליכם דרך שם ארצה ג"כ אסור דהיה בזה עכ"פ טרחא להעלותם אמנם אם היה החלון נמוך שוה לגג דליכא טרחא יתירה מסתברא דמותר כמו דרך ארובה:

(ה) בסולמות - ר"ל אם היו מונחים בשקים ליקח השקים ולהורידם למטה דרך הסולם וה"ה במדרגות שלנו אסור דהוי טרחא יתירה:

(ו) ולא יטלטלם מגג לגג - היינו שאין ארובה בגג זה ורוצה להוליכם לגג הסמוך לו שיש בו ארובה להפילם דרך שם אסור דנחשב טרחא יתירה וכש"כ שלא במקום הפסד בודאי אסור לטלטלם מגג לגג:

(ז) אעפ"י שהן שוין - שאין אחד גבוה מחבירו:

(ח) או לבנים - אפילו הם מוקצה כגון שהן סדורות ועומדות לבנין וכנ"ל בסימן ש"ח סעיף י"ז מותר לכסות אותם שלא ימחו:

(ט) ליתן כלי תחת הדלף - שדולף דרך התקרה כדי שלא יטנף את הבית:

משנה ברורה סימן תקכב

====================

(א) אין הסומא - וה"ה זקן:

(ב) יוצא במקלו - היינו לר"ה או לכרמלית מפני שהוא דרך חול וזלזול ליו"ט כיון שאפשר לו לילך בלא מקל זה ואינו נוטלו אלא לתקן ולישר פסיעותיו. ומש"כ ולא הרועה בתרמילו. היינו גם כן לר"ה או לכרמלית ומטעם זילותא ליו"ט:

(ג) ודין חיגר וכו' - וה"ה לענין חולה שעמד מחליו וכנ"ל בסימן ש"א סי"ז:

(ד) אין יוצאין בכסא - שהיה דרכם להוציא את הנכבד בכסא שהיה הוא יושב בקתדרא ואחרים היו נושאין את הקתדרא על כתפם כדי שלא ידחקוהו אנשים או כדי שלא יטנפו בגדיו וכתבו הפוסקים דדוקא בכסא אסור משום דהוא עובדא דחול אבל אם נושאו על כתפיו שלא בכסא מותר:

(ה) שהיו רבים צריכים לו - לבית המדרש לדרשה:

(ו) מותר - ואפילו יכול לילך ברגליו מותר אם יש בזה איזה צורך כגון שלא יטנף בגדיו או כדי שלא ידחקוהו אנשים וכ"ש אם היה זקן או טורח ההליכה מחמת חולשתו:

(ז) על הכתף - פי' אפילו על הכתף שמשים כל אחד ידו על כתף חבירו והכסא שהאדם יושב עליו על זרועותיהם וכ"ש אם נושאים הכסא בין ידיהם:

(ח) יכול לצאת במקל - אפילו לר"ה. דנחשב לו כמנעל כיון שאין יכול לילך בלתו:

(ט) אין מנהיגין בהמה במקל - אפילו אזמניה להמקל מאתמול לכך דשוב לית ביה משום מוקצה אסור דמחזי כמאן דאזיל לשוק למוכרה:

משנה ברורה סימן תקכג

====================

(א) מסירים זבובים וכו' - ר"ל ביד או במגרדת של עץ שאינו מוכרח שיתלש שער עי"ז משא"כ בשל ברזל וכדלקמיה:

(ב) שהן עושין חבורה - ר"ל שלפעמים נעשה חבורה עי"ז כיון שהוא אינו מתכוין לזה:

(ג) במגרדת - היינו של ברזל שבודאי יתלש שער עי"ז ואף שאינו מכוין לזה וגם לא ניחא ליה בתלישת השער קי"ל דהיכא דהוי פסיק רישא אף דלא ניחא ליה אסור וכנ"ל בסימן ש"כ סעיף י"ח:

(ד) אין מילדין וכו' - דהיינו למשוך הולד מן הרחם דאיכא טרחא יתירא:

(ה) ונופח לו בחוטמו - שנחיריו סתומין לו ברירין:

(ו) עליו - על הולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו [גמרא]:

(ז) ברחמה - כדי שיכאוב לה ותזכור צער לידה ותרחם עליו [שם]:

(ח) הטמאה אסור - שאינה מקרבתו לעולם אחר שריחקתו [שם]:

(ט) אם אדם מצווה וכו' - עיין לעיל בסימן תצ"ה סקי"ד במ"ב:

משנה ברורה סימן תקכד

====================

(א) אין עולין על גבי אילן - עיין לעיל בסימן של"ו שם מבואר פרטי הדין וטעמיהן:

(ב) ולא רוכבין על גבי בהמה - עיין לעיל בסימן ש"ה סי"ח ויתר דברי הסימן עד סופו מבואר לעיל בהלכות שבת בסימן של"ט סעיף א' עד ס"ה עי"ש במ"ב ובה"ל טעם כל אלו הדברים ופרטיהן ושייך גם לענין יו"ט:

(ג) ולא מפרישין תרומה ומעשרות - וה"ה חלה ועיין לעיל בסימן תק"ו סעיף ג' וד' שם מבואר פרטי הדין:

(ד) וע"ל סי' של"ט ס"ד - ר"ל דשם מבואר דבדיעבד מה שעשה עשוי:

משנה ברורה סימן תקכה

====================

(א) הלואת יו"ט - היינו שהקיף לו החנוני מיני מאכל ומשתה:

(ב) ניתנה ליתבע וכו' - ר"ל שנזקקים לו בב"ד אחר היו"ט אם מסרב לפרוע (והרבותא הוא משום דאיכא מ"ד בגמרא דס"ל דבדין אינו יכול לתבוע אלא בינו לבין עצמו דאם יהיה ניתן ליתבע אתי למכתב קמ"ל דלא קי"ל הכי אלא כאידך מ"ד דאם לא יכול לתבוע לא יתן לו מתחלה וימנע עי"ז משמחת יו"ט):

(ג) סעיף י"א - ר"ל דשם מבואר לענין שבת דיזהר מלומר לשון הלואה אלא יאמר תן לי וה"ה לענין יו"ט וע"ש בהג"ה ובמ"ב דכל הדינים שייך גם לכאן וכן מה שפסק השו"ע דהלואת יו"ט ניתנה ליתבע ה"ה דהלואת שבת ניתנה אח"כ ליתבע:

(ד) גובים וכו' - היינו מיני מאכל ומשקה:

(ה) לא יכריזו וכו' - דאף דמותר להכריז ע"ד מצוה כנ"ל בסימן ש"ו סי"ב שאני הכא דאפשר בצינעא:

משנה ברורה סימן תקכו

====================

(א) לא יתעסקו בו ישראל - דאין מצוה של קבורה דוחה עשה ול"ת דיו"ט. וגם ע"י קראי"ם ואפילו אם נעשה עובד כוכבים אסור דהא ישראלים הם ומצווים ואיכא משום לפני עור לא תתן מכשול:

(ב) ואפילו יסריח - כגון שמונח מעיו"ט או שהוא ימות החמה ואפילו היה יו"ט ראשון ע"ש שעד יום א' א"א לקוברו ובמקום שאין העובדי כוכבים מניחים לעשות מלאכה ביום אידם שע"כ יהא מונח עד יום ב' אסור גם כן על ידי ישראל:

(ג) אבל יתעסקו בו עממין - ואם חל יו"ט ראשון בע"ש וביה"ק רחוק מן העיר יותר ממהלך יום ולא יגיעו העכו"ם שם עד למחר ביום השבת אסור וכדלקמן בס"ג אלא יקברוהו על ידי עכו"ם בעירו ולאחר שבת יוציאוהו ויוליכוהו לבית הקברות או יניחוהו בארון ויחמרו בחמר ובזפת ע"י עכו"ם כדי שלא יהא ריחו נודף ולאחר שבת יוציאוהו ויקברוהו:

(ד) וע"ל סימן ש"ד - לענין עבדים אם מתעסקין על ידיהם:

(ה) ואפילו אם יכולין להשהותו וכו' - עיין בה"ל:

(ו) וכ"ז בעשיית קבר וכו' - שהם מלאכות גמורות מדאורייתא וה"ה דאסור לחתך בעצמו בגד פשתן בין מה שחותכין במדה מן החתיכה הגדולה או מה שמחתכין לחתיכות קטנות כדי לתפרם אח"כ יחד כדרך שעושין בבגד דכל זה הוא בכלל מחתך [חכמת אדם] וכתבו הפוסקים דאפילו יש איזה חפירה בבה"ק שאפשר להניחו שם עד אחר יו"ט או אפילו קבר גמור רק שאיננו שלו ויצטרך לפנותו מותר לחפור ביו"ט ע"י עממים שאין זה כבוד למת לטלטל עצמותיו ולפנותו:

(ז) ותכריכים - ומ"מ אם אפשר ליקח תכריכים מוכנים מאחד והם לפי ערך מדתו בודאי אין עושין אפילו על ידי עממין:

(ח) אבל להלבישו - שאינו אלא טלטול בעלמא:

(ט) ולחמם וכו' - דאין בכל זה איסור דאורייתא דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך וה"ה בהוצאה ואפילו למ"ד דשלא לצורך כלל מדאורייתא אסור בכגון זה דאיכא צורך קצת ומצוה דזילא ביה מלתא דלתעסקי עכו"ם בטהרתו וכה"ג שרי משום כבוד המת:

(י) ולהוציאו - פי' לקוברו אבל לטלטלו מן המטה לארץ כמו שנוהגין תיכף לאחר מיתה לא שרי רק ע"י ככר ותינוק וכמו בשבת דטלטול זה אינו צורך קבורה:

(יא) ולשומו בקבר - אבל לכסותו אח"כ בעפר לא שרי לכו"ע רק ע"י עממין דמילוי גומא הוי כבונה:

(יב) מותר ע"י ישראל - ומ"מ ללות חוץ לתחום אסור אף דתחומין גם כן אינן אלא מדרבנן כדלקמן בס"ו ושם יתבאר. ודע דאף שהמחבר העתיק לסעיף זה בלא פלוגתא יש כמה ראשונים שחולקים בזה ואומרים דלא התירו חכמים לישראל בזה בשום דבר כיון דסוף סוף צריכין אנו לעכו"ם לעיקר עסק הקבורה יעשה גם שארי דברים וכן הוא דעת רדב"ז בתשובה וכן נוטה ג"כ דעת הגר"א בביאורו ומ"מ מי שרוצה לנהוג כדעת השו"ע בודאי אין למחות בידו כי יש כמה פוסקים העומדים בשיטה זו:

(יג) ע"י קש וכו' - כלומר לטהרו ע"ג עור או נסר ולא ע"ג בגדים ובמה ירחצו בקש וה"ה בידו אבל לא בסדינין:

(יד) שלא יבא לידי סחיטה - אע"ג דמשעה ששורה אותו במים יש בו משום כיבוס וכדלעיל בסימן ש"ב ולא הוי ליה לנקוט חשש דסחיטה שאח"כ י"ל דמסתמא רוחצין המת בסדינים נקיים ולבנים ולהרבה פוסקים לא אמרינן בזה שרייתו זהו כיבוסו וכדלעיל בסימן ש"ב ס"ט אבל משום סחיטה יש כאן ובפרט דלאחר הרחיצה מלוכלך הסדין מזיעת המת וכה"ג ויבא לסחוט אותו והוא כיבוס גמור:

(טו) אסור להלינו - דמוטב שיקברוהו עכו"ם ביום א' והוא שבות שאין בו מעשה משיקברוהו ישראלים ויעברו אשבות בידים:

(טז) כדי שיתעסקו בו ישראל - או כדי שילוו אותו אשתו ובניו חוץ לתחום ומשמע דאפילו בת"ח שכבודו ביותר להקבר ע"י ישראלים ג"כ לא משהינן ליה. ויש מן האחרונים שכתבו דאם השהו אותו ליום ב' לא יקבר על ידי ישראל אלא ע"י עכו"ם ועיין בבה"ל שפקפקנו בזה:

(יז) אפילו להוציאו על ידיהם ולהניחו בכוך - אע"ג דאינו אלא טלטול על ידי נכרי לא רצו להתיר משום כבוד המת דאדרבא כבוד המת הוא שלא יתחלל שבת ויוהכ"פ דחמירי על ידו וכל פרטי דין זה מבואר לעיל בסימן שי"א עיי"ש:

(יח) אפילו לחתוך לו הדס - במקומות שנוהגין להניח הדס על מטת המת ואע"פ שאין זה מעיקרי צרכי הקבורה אלא בשביל כבוד:

(יט) ולעשות לו תכריכין - לחתוך ולתפור ואע"פ שאפשר לכרוך את המת בסדין שלא בתפירה. ומ"מ אם יכול למצוא תכריכים מוכנים כמדתו אין לעשות חדשים וכמו שכתבנו לעיל בס"א ואם מטונפים הם מותר לכבסם:

(כ) וארון - אם אין לו נסרים מוכנים מותר לנסור ביום טוב ועיין בסימן תקמ"ז:

(כא) לחצוב לו קבר - יש שכתבו דמ"מ כל מה שאפשר למעט בחלול ממעטין וע"כ כתבו דבמקום שיש בני חבורה שרגילין לחפור ולתפור ולעסוק אין רשאין אחרים זולת בני החברה לעסוק בקבורת המת אם לא שהוא ע"ש סמוך לחשיכה דאז כל הזריז לסייעו שלא יבאו לידי חילול שבת הרי זה משובח וכמה אחרונים מקילין בזה משום דיו"ט שני לגבי מת כחול הוא:

(כב) ואם אין באותה העיר וכו' - אבל אם יש ביה"ק אלא שהוא צוה לפני מותו להוליכו לקברות אבותיו אין לחלל יו"ט בשביל זה ומאחר שעכ"פ מצוה לקיים דברי המת מלינים אותו עד אחר יו"ט ואח"כ יוליכוהו למקום אבותיו ואם יש לחוש שיסריח קוברין אותו ביו"ט בעירו:

(כג) ומשכירין לו ספינה וכו' - או עגלה להוליכו עד מקום הקבורה ומותר גם להוליכו על בהמת ישראל. ודוקא האנשים הקברנים מותרים ליכנס לספינה אבל אנשים אחרים כדי ללוותו אסורים ויבואר עוד לקמן בסעיף ז':

(כד) כחול שויוה רבנן - ומ"מ אינו כחול ממש וכל דבר שאסור בחוה"מ אסור ביו"ט שני במכש"כ כגון לחצוב אבנים לקבר וכן לקצץ עצים מיער כדי לעשות מהם ארון דאסור בחוה"מ וכמבואר בסימן תקמ"ז וה"ה הכא וגם מבואר שם דלנסור עצים לקרשים לעשות מהן ארון ולקצוץ הדסים ולתפור תכריכין וכה"ג אינו מותר רק בחצירו של מת וכה"ג כדי שיראו הכל שבשביל מת הוא עושה ובאדם מפורסם שמת מותר לעשות אפילו בשוק שהכל יודעים שבשבילו הוא ומבואר שם עוד דבמקומות שאין יהודים הרבה דרים בעיר אפילו באדם דעלמא מותר לעשות כל המלאכות שלא במקומו של מת דכיון שישראלים מועטים כשמת אחד הכל יודעים ואם מותר לילך חוץ לתחום להביא משם מת לקוברו או להביא תכריכין וארון למת יתבאר לקמן בסעיף ח':

(כה) אלא כל היכא דאפשר בעממין - ודוקא שיש עממין לפנינו אבל אם צריך להמתין הרבה שעות עד שיבאו עכו"ם ומתוך כך יבא המת לידי בזיון לנפוח וכיו"ב א"צ להמתין ויתעסקו בו ישראל:

(כו) כמו ביו"ט ראשון - ומ"מ כתבו האחרונים דמותר לטהרו בסדין כדרכו ול"ג שמא יבא לסחיטה רק שיזהר שלא יעשה סחיטה בידים ונ"ל שידקדקו שיהיו הסדינים נקיים דאי לא שרייתו הוא כיבוסו וכדלעיל בס"ק י"ד. ומותר ללותו חוץ לתחום וכדלקמן בס"ו אע"ג דביו"ט ראשון אסור דמ"מ לא הוי מלאכה:

(כז) חוץ מן הכיפה וכו' - היינו שהיה דרכם לבנות בנין וזהו אסור כיון שכבר נקבר למה לנו לחלל יו"ט:

(כח) אבל מותר לכסותו בעפר - היינו אפילו כמו שנוהגין לצבור עפר על הקבר עד שנעשה כמו תל דגמר קבורה הוא. ומשמע מסתימת רמ"א דאפילו למנהגנו דמחמרינן במלאכות גמורות לעשות ע"י עכו"ם מ"מ בזה לא נהגו להחמיר:

(כט) אבל אם אין רוצים - כגון שמלינים אותו לכבודו. וה"ה אם היה סמוך לערב ואין שהות לקוברו ועיין לקמן בס"ח דלפעמים מותר להתחיל לעסוק לצורך המת ביו"ט כדי למהר קבורתו בחול ושם יתבאר:

(ל) אבל טילטול מותר - אפילו ע"י ישראל ואין בכלל זה הוצאה ואפילו לכרמלית אסור [אחרונים] ומסקנת רוב האחרונים דאפילו טלטול אינו מותר לצורך החיים כגון לפנותו מן הבית כדי שהכהנים יכנסו לבית או מפני עגמת נפש אלא א"כ שהוא צורך המת כמו מחמה לצל וכה"ג ואף בזה מחמירים שאינו מותר רק ע"י ככר ותינוק וע"פ המבואר לעיל סימן שי"א:

(לא) החופר וכו' - וה"ה הנותן בד לתכריכין וכדומה:

(לב) מותר לו ליטול שכר - ובלבד שלא יזכרו סכום המקח וכש"כ שלא ליקח מעות אלא אחר יום טוב יבאו לחשבון וגם בזה איכא מ"ד דאסור דאין ליקח שכר שבת אלא דיש שמתיר במקום מצוה וכדמבואר לעיל בסימן ש"ו סעיף ה' מיהו אם אין החופר רוצה לחפור אלא אם כן יקצצו עמו דמים או יתנו לו כסף מזומן ביו"ט אע"ג שעבירה הוא בידו מ"מ יש לקרובי המת ליתן לו דיו"ט שני לגבי מת כחול שויוהו:

(לג) תוך התחום - ר"ל עד אלפים אמה ולא יותר אע"ג דעד ג' פרסאות לכו"ע אינו אלא מדרבנן לא התירו משום לויה גרידא:

(לד) חוץ לתחום - אפילו חוץ לתחום ג' פרסאות ואע"ג שאין בהם צורך למת אלא מלוין אותן מפני הכבוד בלבד אפ"ה שרי דכחול שויוה רבנן [אחרונים]:

(לה) וחוזרין למקומם בו ביום - ואפילו יצאו חוץ לכמה מילין מותרין ג"כ לחזור לביתם שאם יאסרו אותם יהיו נכשלים לעתיד לבא שלא ירצו לילך ולהתעסק בצרכי המת ובהלויתו. ומסתברא דכ"ז אם אין שם במקום הקברות מושב יהודים בתוך התחום הא אם יש שם ושיכולים שם לאכול ולישב לא נתיר להם לחזור דבשביל זה שאי אפשר להם לחזור לאכול ולשוב לביתם פעם אחד לא ימנעו ללות המת ועיין בה"ל. ונתבאר בהפוסקים דמ"מ אם יכול לקצר דרכו לא נתיר לו לחזור בדרך ארוכה [עיין במג"א ובמחה"ש]:

(לו) וכן מותר להחזיר כלי הקבורה - ומוקצה אינם דהרי כלים שמלאכתם להיתר הם דשמא יצטרך להם למת אחר בו ביום וא"כ מותר לטלטלם אפילו לא יצטרך להם רק לשמרם שלא יגנבו וכדלעיל בסימן ש"ח ס"ד וכיון שכבר מטלטלם אפילו ימצא סמוך לחומת העיר מקום שמור להניחם ג"כ אינו צריך אלא מותר לישאם עד ביתו וכדלעיל בסימן ש"ח ס"ג:

(לז) אסורים לרכוב וכו' - וה"ה לילך בספינה ואפילו בתוך התחום נמי אסור ואע"ג דמתירין ללות חוץ לתחום שאני רכיבה דאיכא חשש חתיכת זמורה שהיא מלאכה דאורייתא ולא ניתר בשביל לויה שאינה מעיקרי צרכי הקבורה ועוד דברכיבה איכא זילותא דיו"ט טפי מהליכה ברגליו:

(לח) ואפילו האבלים - ומשמע דאפילו א"א במקום הזה לילך ברגליו וישאר בלי לויה ג"כ אסור:

(לט) מתירין להם - ומיהו לא ירכבו בעיר מפני האומות שלא יאמרו עליהן שמחללין יו"ט:

(מ) לרכוב ע"ג בהמה - וה"ה דמותרין הקוברין לילך בספינה:

(מא) ולא ניתן לקבורה - והיה מונח בין העכו"ם:

(מב) למהר קבורתו - ואע"ג דלא התיר המחבר לעיל בסעיף ד' לעשות שום מלאכה בשאין בדעתו לקוברו בו ביום שא"ה דהיה מוטל כבר כמה ימים בין העכו"ם והוא מת מצוה וצריך למהר כל מה דאפשר כדי שלא יתנוול וכתב המג"א ומיהו אם מונח שמה בבית אין להקל ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:

(מג) ומותר להביא וכו' מחו"ל - כבר כתב כן המחבר בס"ד ולא חזר הרמ"א וכתבו אלא משום חידושו דאפילו אין המת כאן אלא שנודע להם שיש מת מחו"ל מותרים לילך לחוץ לתחום להביאו משם לעירם לקוברו באותו יום בקברות ישראל ועיין בביאור הלכה שאין להקל בזה אא"כ השתהה שם:

(מד) תינוק שמת וכו' - פי' דנפלים אין קוברין אותן ביו"ט ואפי' ע"י עממין שהרי הם כאבן ואסורים אף בטלטול:

(מה) אם גמרו שערו וכו' - ובלא גמרו אפילו מת ביום ל' גופא אינו בחזקת בן קיימא ודינו כנפל:

(מו) ודינו כמת גדול - ונקבר ביום א' ע"י עכו"ם וביום ב' ע"י ישראל:

(מז) דרוב נשים יולדות ולד קיימא - ומיתתו תלינן באיזה סיבה ויש חולקין בזה דכיון דמת איתרע רובא דהא רוב בני קיימא אינם מתים בתוך ל' ומסתמא נפל היה ויש להחמיר לקוברו ע"י עכו"ם ומיהו ע"י עכו"ם אפשר להתיר אפילו בלא גמרו שערו וכו' דעכ"פ הוא ספק בן קיימא:

(מח) נפלים וכו' - נראה דלאו בנפלים ודאים קאמר דהא אינהו אסור לקוברם ביו"ט וא"כ בלאו הכי לא שייך למוהלן דהא מלין אותן על קברן וכמו שכתב המחבר ביו"ד בסימן רס"ג סעיף ה' אלא אנפלים דסעיף ט' קאי שמחזקינן להו לענין קבורה בחזקת בני קיימא ומטפלין בקבורתם ביום טוב ואפילו הכי לקיים המנהג למולן אין להתיר שאין זה מצרכי קבורה:

(מט) ואסור לקוברו - לפי מה שבארנו דברי המחבר אין דברי הרמ"א מדוקדקין כ"כ שהרי אהא דסעיף ט' לא פליג רמ"א אם לא משום דהמחבר סתם וקאמר נפלים ושלא לטעות דדוקא הערלה אין מסירין קמ"ל דמי שהוא בחזקת נפל גם לקוברו אסור. ועוד י"ל דגם בספק נפל כההיא דסעיף ט' דעת רמ"א שמוטב להניח קבורתו עד אחר יו"ט כדי שיסיר ערלתו לפני הקבורה ולא קוברין ספק נפל אלא במת לאחר שמלו אותו או בנפל נקבה וכן כתבו איזה אחרונים. מיהו בתינוק שלא מלו אותו מחמת חולי וכה"ג ומת לאחר שלשים בודאי קוברין אותו ביו"ט ומסירין אז גם ערלתו. ודע דיש מן אחרונים שחולקין אעיקר דיני דנפלים ולדידהו קבורת נפלים נמי מצוה ואם כן אפשר שיש עכ"פ להתיר ביו"ט שני על ידי עכו"ם ועיין בחכמת אדם כלל ק"ע ס"ז:

(נ) אין קורעין וכו' - דאין זה מצרכי המת ומיהו לערב צריכין לקרוע:

(נא) כשמת בליל יום טוב וכו' - וביו"ט ראשון שהוא על ידי עממין אפילו מת בלילה קוברין אחר האכילה או אחר התפלה וכ"ז למחבר דיו"ט ב' הוא ע"י ישראל אמנם לדידן דנוהגין אפילו ביו"ט ב' ע"י עממין א"כ יו"ט ראשון ושני שוין:

(נב) אחר האכילה - ויש שכתבו דמוטב לקברו בשעה שאומרים פיוטים ויזמינו עשרה בני אדם עכ"פ לקבורתו ואם הוא אדם חשוב שחייבים כולם ללוותו יוציאוהו לאחר התפלה וילווהו עד ביה"ק ויניחוהו שם וילכו לאכול ואח"כ יקברוהו ומ"מ אם הכל מוכן דהיינו הקבר והתכריכין ואפשר לקוברו קודם אכילה בענין שלא ימנעו עי"ז משמחת יו"ט עדיף טפי לקוברו קודם אכילה דבמדרש סמכו על קרא דלא תאכלו על הדם שאסור לאכול סעודה קבוע קודם שנקבר המת:

משנה ברורה סימן תקכז

====================

(א) יו"ט שחל להיות בע"ש - ואין נ"מ בין יו"ט ראשון בין יו"ט ב' של גליות דאם חל יו"ט ב' בע"ש ג"כ אסור לבשל לשבת אם לא ע"י עירוב שיערב מעיו"ט הראשון:

(ב) כמה קדירות ליו"ט ואם הותיר - ואפילו ניתותר קדירה שלימה כולה כיון שמתחלה חשב שיצטרך ליו"ט ובלבד שלא יערים בזה וכמבואר בסעיף כ"ד עי"ש ועיין בסעיף כ"ג ובסימן תק"ג:

(ג) וע"י עירוב מבשל בתחלה - כתבו הפוסקים דהיתר העירוב הוא אף למ"ד דמלאכות שבת אין נעשין ביו"ט מדאורייתא מ"מ מהני העירוב דמ"מ אין כאן אלא איסור מד"ס דמדאורייתא אמרינן הואיל ואלו מקלעי אורחים וחזי ליה ליו"ט גופא א"כ אין עושה איסור בזה ורק מדרבנן אסרו ובשביל שבת שהוא שעת הדחק התירו ע"י עירוב שנחשב בזה כאלו כבר התחיל להכין מעיו"ט לשבת ורק שגומר ביו"ט וכדלקמיה בהג"ה. וכתבו האחרונים דביו"ט שחל להיות בע"ש יזהר להקדים הכנת מאכליו לשבת בכדי שיגמר מלאכתו בעוד יום גדול דסמוך לחשיכה בזמן דלא שייך שיצטרך לו ביו"ט גופא הלא יש כאן לתא דמלאכה דאורייתא [וכן יש ליזהר בהמאכלים שמטמין לשבת שיטמינן בזמן שאפשר שיתבשלו שליש בישול מבעו"י] וכתבו דמטעם זה נהגו להקדים תפלת ערבית בליל שבת כשחל סמוך ליו"ט כדי שלא יתאחר מלאכת בישולו ביום טוב עד סמוך לחשיכה. ועיין בה"ל דבשעת הדחק יש להקל ביו"ט שני שחל בע"ש אם נתאחר בישולו לשבת עד סמוך לשבת ואף ביו"ט ראשון אפשר דיש להקל בשעת הדחק ולכתחלה בודאי צריך ליזהר בזה ובפרט ביו"ט ראשון שהוא דאורייתא:

(ד) אפילו ספק חשיכה - זמן ספק חשיכה נתבאר בסימן רס"א ומבואר שם דכשנראין ג' כוכבים בינונים הוא ודאי לילה וכתבו האחרונים דאם קיבל עליו יו"ט באמירת ברכו שוב אין יכול לערב דבקבלת יו"ט נחשב הזמן כיו"ט ודאי ודוקא בקבלת ברכו שהוא קבלת ציבור ואף אם הוא לא אמר ברכו נגרר אחר הציבור כמבואר בסימן רס"ג סי"ד אבל קבלת עצמו אף שקיבל בפירוש אפשר דלא מהני לענין זה ויכול עדיין לערב אם עוד לא חשכה ובשעת הדחק אף אחר ברכו כ"ז שלא התפללו הציבור מעריב יוכל לערב אם לא חשכה עדיין אם בא להתפלל מנחה ונזכר שלא עשה עירוב תבשילין ואם יחזור לביתו לערב יאחר זמן מנחה יתפלל מנחה ולענין עירוב יקנה קמחו לאחרים ומיהו אם יכול לעשות עירובו ע"י שליח ישלח שליח לעשות עירוב קודם שיתפלל מנחה:

(ה) בפת ותבשיל - דצריך לאפות ולבשל מיו"ט לשבת ולכן עושין העירוב מפת ותבשיל מעיו"ט שעל סמך זה אופין ומבשלין אח"כ:

(ו) ואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד - דמעיקר הדין א"צ אלא מתבשיל לבד ומהני בין לפת בין לתבשיל שכן הוא דעת רוב הפוסקים אלא שנהגו כדעת הפוסקים המחמירין להצריך פת ותבשיל ולכן בדיעבד מותר ואם א"צ לאפות ביו"ט ורק לבשל אף לכתחלה סגי בתבשיל לחוד לכו"ע:

(ז) מותר - לאפות ולבשל ביו"ט בשביל שבת ומ"מ אם נזכר קודם שחשכה צריך להוסיף להניח גם פת ויאמר בהדין עירובא אבל לא יברך שנית. ואם עשה מפת לבד לתבשיל בודאי לא מהני ואם מהני לפת לחוד יש דעות בין הפוסקים והאחרונים הסכימו דלא מהני אף לפת דעיקר העירוב נתקן מתבשיל:

(ח) כזית - ומשום הידור מצוה יקח לחם שלם וחתיכת בשר או דגים חשובה:

(ט) בין בסופו - לכאורה ק"ו הוא אם בתחלתו סגי בכזית כ"ש אם היה יותר ונשאר כזית אלא בא לאשמעינן דאף בסופו לא סגי בפחות מכזית [עו"ת]:

(י) לכתחלה - האי לכתחלה הוא רק קודם שעושה העירוב אבל אם כבר עשה א"צ לחזור ולעשות [חמד משה]:

(יא) ללפת - כגון בשר ודגים וביצים ושארי מיני לפתן מבושלים שדרכן ללפת בהן את הפת. מהרי"ל היה מניח הבשר על טעלער ולא על הגלוסקא משום מיאוס וגם לקח לחם שלם והיה לוקח אותו אח"כ ללחם משנה ובוצע עליו בסעודה שלישית דכיון דאיתעביד ביה מצוה חדא ליתעבד ביה מצוה אחרינא:

(יב) לאפוקי דייסא - היינו ריפות של שעורים שקורין גאגעלאך שאין דרכן של בני אדם ללפת בהן את הפת אלא אוכלין אותן בעצמן כדי לשבוע כמו פת. ואפילו במקומות שנוהגין ללפת בהן את הפת בטלה דעתן אצל כל אדם ושארי מיני קטניות תלוי במנהג המקומות שבמקום שאין מלפתין בהן את הפת אסור לערב בהן:

(יג) צלי - ודוקא צלי ממש אבל מליח אף שהוא חשיב כרותח דצלי אפ"ה אין מערבין וגרע מכבוש דלקמיה ולכן אין מערבין בדגים מלוחים שקורין הערינ"ג אף שהוא ראוי לאכילה כמו שהוא חי אכן אלו המונחים בשולי החביות שכבושין הן בציר יש להם דין כבוש ומערבין בהן:

(יד) שלוק - מבושל הרבה יותר מכפי צרכו:

(טו) כבוש - דכבוש כמבושל חשיבי ושיעור כבישה במים ושאר משקין הוא מעל"ע ובחומץ וציר אם רק נשרה כדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח חשוב כמבושל וכ"ז אם ראוי לאכילה ע"י הכבישה:

(טז) או מעושן - וזה נמי כשראוי לאוכלו בזה:

(יז) מין דגים קטנים - היינו קולי"ס האיספנין שבש"ס שרכין הן ובמים חמין נגמרין לאכילה וחשיבי בישול לדידהו:

(יח) תפוחים מבושלים וכו' - וכ"ז דוקא אם דרך אותו המקום ללפת בהן את הפת [מ"א וש"א]:

(יט) שבישלן - או צלאן [גמרא] והיינו אפילו היו מלוחים בתחלה דראויין היו לאכלן חיים ואין צריכין בישול הו"א דלא נחשב בישולן לכלום קמ"ל ורבותא זו היא גם כן לענין תפוחים מבושלין אף דראוי היה לאכלן חיים:

(כ) סומך מעיו"ט אפילו וכו' - ר"ל אע"פ שנשארו שם בלא מתכוין הואיל ומבעוד יום סמך עליהן ולא אמרינן דמיגו דלא חשיבי בטלי אגב קידרא אלא גוררן מעיו"ט ומחשבן לכך ואומר עליהן בהדין עירובא וכו' וכן שמנונית שעל הסכין וכ"ז דוקא אם אין לו תבשיל אחר [אחרונים] ופשוט דזה דוקא לענין עדשים שבשולי קדרה דהוא קצת ביזוי מצוה אבל תבשיל גמור של עדשים לא גריעא משאר תבשיל. ואפילו לא נתבשלו מתחלה לשם כך. וכ"ז דוקא אם דרך באותו מקום ללפת הפת עם עדשים [מ"א]:

(כא) ומצוה על כל גדול וכו' - וכן מצינו בש"ס שכמה גדולי האמוראים היו מדקדקים בזה:

(כב) מי ששכח - וכ"ז בפעם ראשון אבל אם ברגל השני שכח עוד פעם הוי כפושע שניכר שאינו חרד לדבר מצוה ודינו מבואר בסוף הסעיף:

(כג) או שהניח וכו' - ולא אמרינן שבזה שעירב גילה בדעתו שאינו רוצה לצאת בעירוב של גדול העיר:

(כד) שאינו יודע לערב - וה"ה אם חשב שיכולין לצאת בעירוב של גדול אפילו לכתחלה:

(כה) נקרא פושע וכו' - מפני שתקנת חכמים היה שכל אחד ואחד יעשה ע"ת בעצמו וכדי שיהיה זכור שאם מיו"ט לשבת אסור לבשל מכש"כ מיו"ט לחול. ומיהו לאו דוקא הוא בעצמו דה"ה אם ממנה שליח נמי דשלוחו של אדם כמותו ולא בא אלא לאפוקי עירוב של גדול שמכין מתבשילו ואינו נמלך בהם בשעת עשייתו אלא מודיע להם ביו"ט שעשה עירוב ויכולין לסמוך עליו:

(כו) ואינו יוצא בו - שאין החכמים מקנים עירובם למי שהוא יכול לעשות בעצמו ומתעצל. ודע דהרבה פוסקים חולקים על זה ולדידהו יכול כל אדם לסמוך לכתחלה על עירוב של גדול העיר ואף הגדולים מכוונים בעירובם להקנות לכל אדם בכל אופן ואיזהו שאינו יוצא בעירובם זה שכל פעם עושה בעצמו ואינו רוצה לסמוך על עירוב של הגדול ואח"כ קרה ששכח כמה פעמים ולא עשה בזה אין הגדול מוציאו שהרי לא היה דרכו לסמוך על הגדול ואפשר בדיעבד יש לסמוך אפוסקים אלו ולהקל משום שמחת יום טוב:

(כז) אינו צריך לפרט - בשעה שמזכה ע"י אחר וה"ה באמירת הנוסח יאמר לי ולכל מי שלא עשה עירוב:

(כח) אפילו הניח ע"ת - דמן הסתם אין דעתו של אדם להקנות אלא למי שהוא בעירו או בתחום אלפים:

(כט) אא"כ התנה - ומיהו אם לא הניח ע"ת לא מהני תנאו שהרי אינו יכול לבא וליקח:

(ל) דעת מניח וכו' - לכאורה מילתא דפשיטא הוא שהרי אינו מוציא עד שיזכה ע"י אחר ואפשר דמשום סיפא דאבל דעת וכו' נקט לה ועוד אפשר לומר דנקט לה להיכא שמוציא בסתם דלא מהני אלא לב"א הנכללים מסתמא בלשונו דהיינו מי שהוא בתוך תחום העיר וכעין ההיא דסעיף הקודם:

(לא) רק שיודיעוהו וכו' - כלומר אם נודע לו ביו"ט שהניחו עירוב בעדו מותר לו לבשל אע"ג שלא נמלכו עמו בעת הנחה דאין צריך דעתו כלל ולשון רק שיודיעוהו דקאמר הוא כדי שידעו שיכולים לבשל לשבת:

(לב) סומכין עליו מסתמא - אותן ששכחו או נאנסו דבודאי עירבו בעד כולם ואע"ג שלא הוכרז ויש מהאחרונים שרצו לומר לדידן שבנוסח ברכת ע"ת הוא לנו ולכל הדרים בעיר הזאת כל מי ששכח יכול לסמוך דודאי עירבו בעדו וחלקו עליהם שאין הנוסח מועיל כלום כ"ז שלא זיכו להם על ידי אחר בתבשיל וכדלקמן בס"י ואין רוב ב"א יודעים זאת ואינם מקנים כלל וע"כ א"א לסמוך ע"ז על סתם ב"א אא"כ יודעים בבירור שהקנו להם:

(לג) צריך לזכות להם - כדי שיהיה להם חלק בתבשילין ושיוכלו לסמוך ע"ז לבשל:

(לד) מזכין על ידו בע"ת - ובהני דאיכא פלוגתא שם כגון באשתו שמעלה לה מזונות או בבנו גדול שסמוך ע"ש שמסקינן שם דבדיעבד סומכין לקולא ה"ה הכא וכתבו האחרונים דכ"ז באשתו שאוכלת עמו אבל אם מעלה לה מזונות והיא מבשלת בפ"ע א"כ אינה נטפלת בתר קדירת הבעל וצריכה עירוב באפי נפשה ומיגו דזכיא לנפשה יכול לזכות ע"י גם לאחרים:

(לה) מן הקרקע - וה"ה אם היה העירוב מונח על איזה דבר שצריך להגביהו טפח ועיין לעיל סימן שס"ו ס"ט ובמ"ש שם:

(לו) ואומר בדין יהא שרי לן וכו' - ומוכח דעת הרמ"א לקמן בסעיף כ' דאמירה זו מעכב ויש חולקין בזה ואומרים שאין זה אלא לכתחלה הא אם שכח ל"ל בה כיון שהכין תבשיל להתיר לו הבישול ויתבאר לקמן בסעיף כ':

(לז) לאדלוקי שרגא - ויש שכתבו גם לאפוקי [והיינו הוצאה] מיהו בדיעבד אם לא הזכירן להני תרתי לכו"ע אין להחמיר דנכללים בלמעבד כל צרכנא:

(לח) למעבד כל צרכנא - ושוב מותרין כל המלאכות וכתבו האחרונים דגם שחיטה נכללת בזה ומ"מ לכתחלה טוב לפרט בבהדין גם שחיטה:

(לט) ומי שא"י בלה"ק וכו' - שהרי צריך לומר שסומך ע"ז ואם אינו מבין מה שאומר א"כ לא סמך עליהם בפיו:

(מ) יכול וכו' - כלומר צריך לומר:

(מא) מיו"ט ראשון - פי' כשחל יו"ט ראשון ביום ה' דהא יכול לבשל ביום וי"ו שהוא יו"ט שני ואפילו אם יודע שיהיה לו אונס ביו"ט שני שלא יוכל לבשל בו ועירב מתחלה על מנת כן שיבשל ביום ראשון לא מהני דלא תקנו עירוב אלא מיום הסמוך לשבת ולא מיום שלפניו ובפרט בזמנינו שיום טוב שני כחול מדאורייתא שאלו היה יום חול בינתים בודאי לא מהני עירוב לבשל מיו"ט לשבת:

(מב) לשבת - ובדיעבד אם עבר ובישל או שגג ובישל דעת הט"ז להתיר כדלקמן סעיף כ"ג וכ"ש אם לא בישל מאכלים אחרים לשבת:

(מג) שיהיה קיים - כגון מעושן שמתקיים ימים הרבה:

(מד) לכתחלה לא יסמוך וכו' - דיש דעות בזה בין הפוסקים י"א דלטעם העירוב המובא בס"א יכול לערב בעיו"ט ולהתנות שיהיה לעירוב אף ליו"ט אחר אם יתקיים דאף דנמצא שהניח העירוב זמן רב קודם יו"ט ההוא לא איכפת לן כיון דעכ"פ כבר התחיל להכין לשבת ההוא מזמן קודם בימות החול וי"א דמצותו להניחו דוקא בערב אותו יו"ט שבא להתיר לבשל בו ואפילו אם הניח ב' או ג' ימים מקודם לא מהני והכריע המחבר דלכתחלה צריך להחמיר כדעה זו ובדיעבד סומכין על המקילין באיסור דרבנן:

(מה) יכול לסמוך - היינו כשהניח העירוב על יו"ט אחר ולא נזכר לערב שנית בעיו"ט סומך על עירוב זה לאפות ולבשל אבל אם נזכר קודם יום טוב צריך לערב שנית ולומר בהדין עירובא אבל לא יברך שנית:

(מו) נאכל העירוב - היינו התבשיל אבל נאכל הפת אין בכך כלום ואפילו אם חל יו"ט ביום ה' ויום וי"ו ונזכר בראשון שאבד הפת א"צ לערב על תנאי אלא סומך על התבשיל לחוד שהוא עיקר העירוב כדלעיל בס"ב:

(מז) כזית - דזהו שיעור עירוב כדלעיל בס"ג:

(מח) יכול לאוכלו - מ"מ לכתחלה נכון שיניח אותו ללחם משנה בערבית ושחרית ובמנחה יבצע עליו דכיון דאיתעביד בו מצוה חדא ליתעביד בו מצוה אחריתא:

(מט) התחיל בעיסתו - רק ללוש גומר לאפותה:

(נ) אותו התבשיל - ואפילו לא הניחה עדיין אצל האש ורק שהתחיל בה כגון שחתך ראשי הלפתות וכדומה גומר אותה לבשלה:

(נא) אפה ולא בישל וכו' - כאן בא להשמיענו דין חדש דכשנאבד העירוב קודם סעודת יו"ט יכול להשאיר מה שבישל ביו"ט לצורך יו"ט עצמו לשבת דכיון דבשלם בשעה שהיה העירוב קיים והיה יכול לבשלם לשבת מה שכוון בהם לצורך יו"ט לא הפסיד בזה ויכול להשאירם לשבת ולבשל אחרים לצורך יו"ט אבל מה שבישל ליו"ט אחר שנאבד עירובו אינו יכול להשאיר לשבת ולבשל אחרים לצורך יו"ט דהערמה הוא דהא יש לו תבשילין ליו"ט:

(נב) או בישל ולא אפה - הלשון אינו מדוקדק דה"ה אם אפה ובישל ורק שלא לצורך שבת:

(נג) להניחו לשבת - אבל להניחו לחול בכה"ג ולבשל אחרים לצורך יו"ט אסור וכנ"ל:

(נד) מותר להדליק - דלהדלקת הנר א"צ עירוב ולדעה זו אין אומרין בנוסח בהדין עירובא ולאדלוקי שרגא:

(נה) ויש אוסרין - הרבה אחרונים הסכימו דעיקר כדעה זו ולכך אנו אומרין בנוסח בהדין עירובא גם לאדלוקי שרגא דגם זה ניתר על ידי העירוב אלא דאם הניח העירוב ולא אמר אין אסור בדיעבד דממילא נגרר גם זה אבל אם לא הניח כלל אסור ורק נר אחד מותר להדליק בכל אופן ויש מקילין כדעה ראשונה להדליק כל מה שרוצה ולכתחלה נכון שיקנה לאחרים והם ידליקו לו או יסתפק בנר אחד:

(נו) מי שלא עירב וכו' - ודוקא אחד מאנשי העיר שאינו נטפל לעיסתו ולתבשילו של חבירו אבל אשתו ובני ביתו של אדם כיון שעירב הבעה"ב הם נטפלין לו ומותרין לבשל אע"פ שלא עירבו לעצמן כלל וגם הוא לא זיכה להם על ידי אחר:

(נז) לאחרים ואפילו בביתם - קמ"ל דלא אמרינן כיון שהם עירבו ויכולים לבשל לעצמן יכולין לעשות שליח עבורן דכיון שהוא לא עירב איסורא רמי עליה לבשל:

(נח) וגם אחרים וכו' - ר"ל אפילו בביתם:

(נט) לבשל לו - היינו מקמחו דאף שהם עירבו לא הותר להם ליקח קמח שלו דגם קמחו נאסר כל זמן שהוא שלו:

(ס) לאחרים שעירבו במתנה - היינו במשיכה לרשותם או בהגבהה בכל מקום דאלו בקנין סודר אסור [אחרונים]:

(סא) ואם אין שם אחרים וכו' - והאחרונים הסכימו דאפילו יש שם אחרים אלא שאינו רוצה להקנות להם מאיזה טעם גם כן מותר לו לאפות פת אחת וכו' אכן באמת נכון מאד שיקנה קמחו לאחרים כדי שיוכלו לאפות עבורו ללחם משנה:

(סב) בצמצום פת אחד - היינו אפילו פת גדול שיהיה די לו לכל השבת והתירו לו בכל זה כדי חייו משום כבוד שבת. ופשוט דאם יש לו פת אחד שנשאר לו מיו"ט אסור לו לאפות משום לחם משנה:

(סג) הוי כמי שלא עירב וכו' - דכן תקנו חכמים שיפרט עיקרי המלאכות ואם פרט רק מקצתו כגון שאמר רק לאפויי ולא הזכיר בישול והטמנה אסור בהם ויש חולקין על עיקר דין זה וס"ל דהאמירה של בהדין אינו רק למצוה לכתחלה אבל בדיעבד כיון שהניח התבשיל לשם עירוב אפילו לא אמר כלל נוסח של בהדין וכו' אינו מעכב ומותר לסמוך עליו לעשות כל המלאכות מיו"ט לשבת ולענין הלכה לכתחלה יש להחמיר כסברא הראשונה וע"כ אם נזכר קודם כניסת ליל יום טוב יחזור ויטלו להעירוב בידו ויאמר נוסח בהדין וכו' ולא יחזור ויברך שנית אם כבר בירך בתחלה ואם נזכר בע"ש יקנה קמחו לאחרים והם יבשלו ויתנו לו ואם אין לו למי להקנות יוכל לסמוך על סברא האחרונה:

(סד) כלל - ואם אמר נוסח בהדין אך שלא בירך בתחלה אינו מעכב דברכות אין מעכבות:

(סה) דהוי כמי שלא הניח עירוב וכו' - ר"ל כמו דקי"ל דאותו איש שלא עירב אסור לבשל מיו"ט לשבת אפילו בשביל אחרים כיון שאסור לבשל בשביל עצמו כן ה"ה ביו"ט גופא מי שמתענה דאסור לבשל בשביל עצמו כיון שא"צ לה ממילא לא הותר לו לבשל גם בשביל אחרים וכתב המ"א דממילא אם איקלע זה ביו"ט הסמוך לשבת אסור לבשל בעצמו לכתחלה על שבת אף שהניח עירוב אבל בני ביתו או אחרים אופין ומבשלין לו משלו דאין קמחו נאסר הואיל והניח עירוב תבשילין. ועיין באחרונים שמפקפקים על עיקר דינו דרמ"א וע"כ ביו"ט הסמוך לשבת אם אין לו אחרים שיבשלו בעבורו מותר לו לבשל בעצמו וכן אשה משרתת שמתענה ביו"ט ג"כ יכולה לבשל לצורך בעה"ב:

(סו) אם נזכר שלא עירב וכו' - ומיירי שלא היה שם בכל העיר גדול שזיכה בעירובו לכל אנשי העיר:

(סז) ויניחנו דולק - ויכול אח"כ לטלטלו ולהניחו באיזה מקום שירצה:

(סח) וי"א דאפילו וכו' - וכן נוהגין העולם להקל כדעה זו ועיין לעיל בסימן תק"ג ס"א בהג"ה ובמ"ב שנתבאר שם דין זה באורך:

(סט) כמה קדרות וכו' - אין ר"ל שמבשל מינים חלוקים בכמה קדרות לצורך יו"ט ומרבה בכל אחת בשביל שבת דזה אפילו לדעה ראשונה שרי אלא דבא להוסיף שאף אם אינו מבשלם אלא בשביל שבת ורק כדי להתיר לבשל אוכל קצת מכל אחת ביו"ט ג"כ שרי:

(ע) מותר - היינו שבכל אחד יהיה מין חלוק בפ"ע דאל"ה מינכר הערמה דמה שיאכל קצת מכל קדרה הלא יכול לטעום מאחת:

(עא) והוא שיאכל וכו' - כתב הט"ז דהיינו לכתחלה אבל אם אירע שלא אכל כלל ממין אחד אינו אסור לשבת כיון שעכ"פ בשעת הבישול נתכוין לאוכלו היום הרי היה המעשה שלו בהיתר ובבית מאיר חולק ע"ז דכיון דעיקר בישולו הוא לצורך מחר וא"צ ליו"ט וכל ההיתר הוא רק מה שעכ"פ אוכל ממנו קצת ביום טוב דעי"ז לא הוי הערמה הניכרת ואם אח"כ לא יאכל הלא מינכר ההערמה לכל דנמצא כל בישולו לצורך מחר לחוד. וכן נראה להחמיר בזה אחרי שכמה אחרונים ס"ל דהעיקר כדעה הראשונה שאין להתיר לבשל אלא באותה קדירה שמבשל באמת לצורך יו"ט אלא שמרבה בה גם בשביל שבת אלא שנהגו העולם להקל כדעה אחרונה וכנ"ל עכ"פ אין להוסיף קולא על קולא:

(עב) אינו יכול לערב ע"ת - לפי ששני ימים של ר"ה הם כיום אחד ארוך ולא משום ספיקא כשאר ב' יו"ט של גליות:

(עג) אינו צריך לערב - דהא למחר יהיה יום חול וממילא יהא מותר לבשל:

(עד) בעירוב זה יהא שרא וכו' - ומברך בתחלה [מ"א בשם ש"ג] ובחי' רע"א הביא בשם ס' לחם סתרים דאין לברך וכ"כ בשמק"ו:

(עה) וי"א דאי לית ליה וכו' - ונקטינן כסברא הראשונה:

(עו) או בשוגג - אשמועינן דלא תימא דוקא מזיד שלא ילמדו ממנו לעשות כן דהכל יודעים שהוא רשע אבל בשוגג אם נתירו יבואו אחרים להקל ולהערים:

(עז) אם הערים וכו' לצורך היום - ר"ל שבאמת א"צ אלא לקדרה אחת ומבשל שניה בדרך הערמה שאומר שמא יזדמנו לו אורחים או שבישל לצורך היום וחזר ובישל לצורך היום ואמר שקדרה הראשונה ישאר למחר אבל כשמבשל בדרך הערמה שיאכל מן השניה כזית מבואר לעיל בסכ"א:

(עח) והותיר אחת וכו' - דבהערמה חיישינן שילמדו אחרים לעשות כן וגם הוא יעשה כן פעם אחרת משא"כ במזיד:

(עט) אסור לאכלה - היינו לו ולב"ב דקנסוהו רבנן אבל לאחרים מותר למויו"ט מיד [לבוש] כתב בחמד משה דאף לו אינו אסור רק עד מוצאי יו"ט:

משנה ברורה סימן תקכח

====================

(א) יו"ט א"צ עירובי חצרות וכו' - דכל אלו ניתקן משום גדר הוצאה וביו"ט קי"ל דמתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך וכדלעיל בסימן תקי"ח ומשמע מסתימת לשונו דלא תקנו כלל עירובי חצרות ליו"ט וכן סתם לעיל בסימן תט"ז ס"ה אכן מדברי רמ"א לעיל בסי' תקי"ח ס"א בהג"ה מוכח דסבירא ליה דדברים שאין בהם צורך כלל אסור להוציא מבית לחצר בלא עירובי חצרות וע"כ כתבו האחרונים דכשמערב עירובי חצרות בע"פ בשביל שבתות השנה יכלול גם יו"ט [כדי שיהיה יכול להוציא עי"ז אף דברים שאין צורך היום כלל] ויאמר לכל שבתות ויו"ט של שנה זו ומי שמניח בכל ע"ש ואיקלע יום טוב סמוך לו יאמר לשבת זה ויו"ט הבע"ל [אחרונים]:

(ב) אין מערבין וכו' - דמחזי כמתקן לצורך מחר ואם הניח עירובי חצרות מערב יום טוב לשם יו"ט ועדיין העירוב קיים סומך עליו גם לשבת:

(ג) אפילו וכו' ע"ת - דעירובי תבשילין אינו מתיר אלא לתקן צרכי סעודה לצורך מחר:

(ד) של גליות - לאפוקי שני ימים של ראש השנה דכיום אחד אריכתא דמיא:

(ה) בתנאי - דהיינו שיאמר אם היום חול אני מניחו בשביל ע"ח לשבת ואם היום קודש איני אומר כלום ולמחר יאמר אם היום קודש הרי עירבתי אתמול ואם היום חול אני מניחו לשם עירובי חצרות. ועיין בסי' שצ"ג במשנה ברורה:

(ו) אבל עירובי תחומין אין מניחין וכו' - דקנין שביתה הוא כקנין בית ובית לא קנינן ביום טוב אפילו בתנאי וכתב בא"ר דהיינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד כשכבר עירב מהני בשני יו"ט של גליות והביאו הפמ"ג גם כן לעיל בסימן תט"ז וע"ש בבה"ל ד"ה מפני:

משנה ברורה סימן תקכט

====================

(א) מצות יו"ט לחלקו וכו' - דבחד קרא כתיב עצרת תהיה לכם ובחד קרא כתיב עצרת לה' אלהיך וע"כ אחז"ל דצריך לחלקו חציו לה' דהיינו לתורה ותפלה וחציו לכם דהיינו לאכילה ושתיה בשביל עונג יו"ט וע"כ יש לגעור בחזנים המאריכים יותר מחציו של יום וכתבו הפוסקים דכך הוא הדרך הנכון בבוקר מקדימין לילך לבה"כ ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענינו של יום ומתפללין מוסף וחוזרין לבתיהם ואוכלין והולכין לבתי מדרשות ושונין עד חצי היום ואח"כ כשבא זמן מנחה מתפללין תפלה המנחה להתענג בשמחת יו"ט שאר היום עד הלילה כדי לקיים חציו לכם ועיין לקמיה בסעיף ג':

(ב) ואל יצמצם וכו' - שכל מזונותיו ויציאותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט שאם פיחת פוחתין לו ואם מוסיף מוסיפין לו [גמרא]:

(ג) וצריך לכבדו - דהיינו רחיצה בחמין בעיו"ט כמו בע"ש עיין לעיל סי' ר"ס וכן שילבש כסות נקיה ולא ילבש מלבושי חול וכמו לענין שבת עיין לעיל סי' רס"ב ס"א וב' וה"ה לענין יו"ט ועיין סימן ר"נ שצריך כל אדם להשתדל בעצמו להכין שום דבר לצורך שבת אע"פ שיש לו משרתים וה"ה לענין יו"ט:

(ד) כמו בשבת - דכתיב וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וימים טובים נאמר בהן מקרא קודש וגם בתורת כהנים איתא מקרא קודש קדשהו ובמה אתה מקדשו במאכל ומשתה וכסות נקיה:

(ה) ואסור לאכול וכו' - האי לישנא לאו דוקא דגם בע"ש אינו איסור אלא מצוה להמנע מלקבוע סעודה מתשע שעות ולמעלה וכנ"ל בסימן רמ"ט ע"ש:

(ו) ממנחה ולמעלה - היינו מזמן מנחה קטנה וכמ"ש מקודם:

(ז) שזהו מכלל הכבוד - כדי שיאכל בליל יו"ט לתיאבון:

(ח) יכול לקיים - ר"ל אפילו אם שכח או עבר ולא קיים סעודה שלישית קודם זמן מנחה קטנה יכול לקיים אח"כ אך אז מצוה לכתחלה ליזהר שיאכל רק מעט פת כדי שיאכל בלילה לתיאבון וה"ה כשחל יו"ט ראשון בשבת שייך כל אלו הדברים:

(ט) וחייב לבצוע - בשתי הסעודות שאוכל ביו"ט וכדלקמיה:

(י) על שתי ככרות - שגם ביו"ט לא היה יורד המן כמו בשבת והיה יורד בעיו"ט כפלים:

(יא) על היין - היינו גם באמצע סעודה מלבד מה שקידש על היין מתחלה וכמו לענין שבת וכנ"ל בסוף סי' ר"נ וגם מצוה לאכול בשר וכל זה אם ידו משגת ועיין לעיל בסימן רמ"ב. ואיתא בע"ג דף ה' שתקנו להרבות בסעודה ביו"ט הראשון של פסח ובעצרת ובר"ה וביו"ט האחרון של חג:

(יב) ובגדי יו"ט וכו' - משום דחייב בשמחה וזהו ג"כ בכלל שמחה ופשוט דכל זה ג"כ בידו משגת:

(יג) ולא נהגו וכו' שלישית - כ"א שתי סעודות ערבית ושחרית וחייב לאכול בהן פת ואם לא אכל בליל יום טוב יאכל ביום שני פעמים ויקדש בשחרית הקידוש של לילה וכמו לענין שבת בסימן רע"א ס"ח וסימן רצ"א ס"א. והנה יש מאחרונים שכתבו דאף דאין נוהגין לעשות סעודה ג' בפת מ"מ טוב שיאכל פירות ויש שכתבו שמזה נתפשט המנהג לאכול ביו"ט תבשיל אחד יותר בשחרית שיחשב במקום סעודה ואע"ג דבשבת אין מועיל זה לענין סעודה ג':

(יד) מאחרין לבוא וכו' - כדי לטרוח בסעודת יו"ט קודם שילכו לבהכ"נ והאידנא שמאריכין בפיוטים ובניגונים בין יוצר אור וק"ש וקרוב לודאי שיעבור זמן ק"ש צריך להשכים בכל יום טוב כדי לקרות ק"ש בזמן הראוי:

(טו) חייב אדם להיות שמח וכו' - והוא מ"ע מן התורה דכתיב ושמחת בחגך ונוהגת גם בנשים [שע"ת בשם הש"א]:

(טז) במועד - עיין ברמב"ם פ"ו מהלכות יו"ט דגם חוה"מ הוא בכלל מועד לענין שמחה אבל לענין כבוד ועונג אין חייב בחוה"מ דלא נאמר בהן מקרא קודש:

(יז) וחייב להאכיל לגר ליתום וכו' - שנאמר (דברים ט"ז) והלוי והגר והיתום וגו' אבל מי שנועל דלתי חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם טמא הוא ושמחה כזו קלון הוא להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם [רמב"ם] וגם בזוה"ק מפליג מאוד בעונש מי שאינו נותן לעני מסעודתו ביו"ט ר"ל והעתיקו ד"ז כל האחרונים ונתפרסם גודל החיוב לכל ישראל וע"כ אינו מצוי שישאר עני ביום טוב בלי סעודה אבל מה נעשה עם האומללים והנדכאים בעיר שמתביישין לפשוט יד ולבקש וע"כ נהגו באיזה מקומות שקודם יו"ט הולכין נבוני לב לבתי העשירים לקבץ עבור אלו המרי נפש ואשרי האנשים שמשימין עין ע"ז שמזכין לעצמן ומזכין לכל אנשי העיר:

(יח) דין תענית וכו' - משמע מהרמ"א דדעתו לענין תענית חלום דצריך להתענות ביו"ט. ועיין בא"ר שהביא בשם דרשות מהר"ש שלא להתענות ביום שעולין לדוכן מפני שאמר הש"ס דליקום מקמי כהני דפרסי ידייהו ולימא וכו' ומאריך בענין זה ולבסוף מביא בשם אחרונים דהמנהג פשוט להתענות ומ"מ מסיק לבסוף דהיכי דיש עוד צד להקל יש להקל בזה יותר מבשבת:

(יט) ביו"ט כמו בשבת - יש שכתבו דמי שמתענה ת"ח כיון שאינו מקיים חציו לכם צריך להיות כולו לה' דהיינו ללמוד או לומר תפלות ובקשות אבל בד"מ חלק ע"ז דכיון דמתענה מקרי כולו לה' ועוד דהטעם שהתירו להתענות משום דכיון דנפשו מרה לו התענית עונג הוא לו אם כן מקרי לכם:

(כ) אוכל ושותה וכו' - ואפילו הוא מסגף עצמו מפני תשובה בכל ימות השנה שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבתות ויום טוב וחנוכה ופורים חייב לאכול ולשתות [בית יעקב סי' ע"ג ועיין במאירי מש"כ בענין זה בריש פ"ב דביצה]:

(כא) שיש בה עבודת היוצר - ומדת החסידים אשר השם לנגדם תמיד ובכל דרכיהם ידעוהו בעת שמחתם אז יותר ויותר משבחין להקב"ה אשר שימחם [טור ע"ש]:

(כב) וכן יזהירו בדבר זה לכל העם וכו' - הנה באמת ד"ז החיוב תמיד להזהיר ולמחות מי שיש בידו אלא שברגל מצוי הקלקול ביותר. ועיין בסי' של"ט בבה"ל ד"ה להקל: