===================

* ומותר במקצתן - עיין מ"ב מה שכתב יש שסוברים שהוא מדרבנן. הוא דעת הרמב"ם בפ"ז מהלכות יו"ט ור"ת וריב"א בתוס' חגיגה דף י"ח וסמ"ג [ומה שמביא הגהמי"י ושלטי גבורים שדעת הסמ"ג בשם בה"ג ג"כ הכי עיינתי בבה"ג ולא מוכח מידי ואדרבה משמע קצת יותר שהולך בשיטת שארי הראשונים דס"ל דהוא דאורייתא אלא שמסר הכתוב לחכמים להתיר מקצתן כדאיתא בגמרא ומה שכתב בסמ"ג דהוא דרבנן הוא דברי עצמו] וריא"ז המובא בשה"ג והרא"ש והמרדכי [ומה שכתב דהרא"ם ס"ל דהוא דאורייתא ר"ל הרא"מ בשם רבותיו עיין שם ביראים סימן ש"ד דהוא בעצמו מסתפק שם בזה ומצדד דהוא דרבנן ובסימן תי"ח כתב שם דהדבר אצלו בספק] והטור והרשב"ץ בח"ב סימן ר"י אולם לנגד זה יש הרבה ראשונים דס"ל דהוא דאורייתא הרי"ף שהביא הטור בשמו בסימן תקל"ו שס"ל דהוא דאורייתא [והיינו מדהעתיק בריש מו"ק בסתמא כל הברייתות שהובא בחגיגה דף י"ח שלמדו מקרא דאסור במלאכה מן התורה ולא העיר ע"ז כלום ועיין בב"י שאמר עליו שא"י מנין לו להטור זה דאפשר דאף דסבר דאסמכתות בעלמא נינהו כתבם ועיין בנהר שלום ובנחל אשכול שכתבו שדברי הטור בדעת הרי"ף הוא העיקר דאל"כ לא היה לו להביא הברייתות בסתמא] וכן נראה מן השאלתות פ' ברכה והאשכול והרי"ץ גיאות שכולם העתיקו הברייתות בסתמא והרשב"ם בפרק ערבי פסחים דף קי"ח שפירש המבזה את המועדות קאי על חוה"מ ומזה הוכיחו התוספות בחגיגה דף י"ח הנ"ל דס"ל דאסור מן התורה מלאכה בחוה"מ וממילא מוכח דגם רש"י סובר דאסור מן התורה דגם הוא פירש כרשב"ם במכות דף כ"ג ובסנהדרין דף צ"ט וכ"כ השב"ל סימן רכ"ג. היוצא מדברינו שהרי"ף והשאלתות והאשכול והרי"ץ גיאות ורש"י והרשב"ם והרא"ם בשם רבותיו והשב"ל כולהו ס"ל דמלאכה בחוה"מ אסור מן התורה לבד אותן שהתירו חז"ל לעשותם והרמב"ן הטיל פשרה שכל מלאכה שאינו לצורך המועד ואינו דבר האבד הוא מן התורה ושהיא לצורך המועד היא מותרת אף מלאכת אומן ואע"ג דאית ביה טירחא יתירא וכן כל דבר אבוד אע"פ שאינו לצורך המועד מותרת ואע"ג שהיא טרחא יתירה וחכמים מדבריהם אסרו קצת מלאכות ועיקר חוה"מ ודאי דבר תורה היא ולזה הסכים הרשב"א ספ"ק דע"ז והריטב"א במכילתין וכן הכריע הב"ח להלכה כשיטה זו והעתיקו המ"א וכן מדברי הגר"א בביאורו משמע ג"כ שהוא מצדד לשיטה זו ובתשובת הרשב"א שהובא באורחות חיים הלכות תפילין כתב שכן הוא ג"כ דעת חכמי צרפת לאסור מלאכה בחוה"מ מן התורה והשאגת ארי' באבני מלואים מצדד ג"כ להלכה דאסור מן התורה וכן בב"י בסימן זה. והנה לפי דעת כל הפוסקים האלו כשיזדמן איזה ספק במלאכת חוה"מ [לבד מהדברים שלדעת הרמב"ן והרשב"א הם דרבנן] צריך להחמיר דהוא ספק בשל תורה ועיין לקמן בסימן תקל"ז בבה"ל דיש חילוקים בענין זה ואף דמשו"ע לקמן בסימן תקל"ו בסופו דפסק כרב אמי להקל נגד ר"ה וכן בסימן תקל"ח ס"א ובסימן תקל"ט ס"ו משמע דלהלכה תפס כשיטת המקילין דעיקרו הוא דרבנן אפשר שלא ראה כל הני ראשונים שהבאתי ועכ"פ אין למהר להקל כ"א לצורך גדול:

====================

* אין מגלחין במועד - היינו אפילו ע"י עכו"מ וכל מה שכתוב לקמיה דמותר היינו אפילו ע"י ישראל [אחרונים]:

* ואלו מגלחין במועד וכו' - דע דאלו שהתירו לגלח אפילו כדרכו בלי שינוי דבמשנה שנה לה שם גילוח וכיבוס בחדא מחתא וכי היכי דבכיבוס שרינן אפילו בכדרכה כדאיתא בסימן תקל"ד ה"ה לענין גילוח ועוד מפסחים נ"ד ע"ב דאיתא שם החייטין שכן הדיוט תופר כדרכו בחוה"מ הספרין והכובסין שכן מותרין בחוה"מ בבא מן הים ולת"ק הרצענין אסור בי"ד אף שגם הם מותרין לשנות בחוה"מ כדאיתא בירושלמי וע"כ דאין למדין מן שינוי בחוה"מ להתיר משום זה בכדרכה בי"ד ולפ"ז מוכח בהדיא לענינינו דספרין וכובסין התירו להן בכדרכה (אח"כ מצאתי בחי' ריטב"א בפ"ב דסובר לדינא כמו שכתבנו) ולכאורה קשה הלא דבר שאינו אוכל נפש והוא לצורך המועד קי"ל דבעי שינוי ואולי מפני שהיו עד כה אנוסים בדבר עשאום חז"ל כדבר האבד דקי"ל דבדבר האבד א"צ שינוי. ועדיין צ"ע:

* כל אדם מותר ליטול שפה - עיין במ"א שהוכיח דמקום מכה שעל היד אפילו כשאינו נוגע לפיקוח נפש מותר להעביר השער ועיין במחה"ש ומשמע לכאורה מיניה דאם היה זה בראשו אסור להעביר השער ועיין בת"א שהביא ראיה מתוספתא פסחים פ"ג דאפילו בראשו מותר [דז"ל שם מי שעלתה לו מכה בראשו מותר להסתפר במועד] ולפי מה שמפרש שם במנחת ביכורים כונת בהרייתא הוא היכי דנתרפא במועד ולכן מותר מפני שלא היה יכול לגלח מקודם מחמת המכה וא"כ אין שום ראיה לדברי הח"א. ואגב אעיר קצת במה שהקשה המ"א על דברי הלקוטי פרדס דמשמע מיניה דכשאינו נוגע לפקוח נפש דאסור וזה אינו לפי מה דקי"ל דאפילו שפה שאינו מעכבת האכילה מותר ולענ"ד הלקוטי פרדס שכתב שער שבמקום הקזת דם כריבדא דכוסילתא מיירי בהקזת דם שקורין קע"פ זעצין דגם שם המנהג להעביר תחלה השער ממקום הזה ואח"כ מכה בזה המקום בריבדא דכוסילתא ולהכי מתיר רק משום דנוגע לפקו"נ ומהתוספתא שהביא הח"א ראיה להקל כבר דאינו דאפשר ביאורו כמו שמפרש במנחת ביכורים וכנ"ל. ועכ"פ היכי שהיה יכול להעביר השער קודם יו"ט אפשר שאין להקל בשחין שבראשו ומה שהבאנו בשם או"ח להקל לענין קע"פ זעצין אפשר דהוא מיירי באופן שאין צריך לגלח השער מקודם או דמיירי שנתהוה לו ההכרח לזה בחוה"מ או דסבר כלקוטי פרדס דנוגע זה לפקו"נ ולבד כל זה היכי שהוא צריך לזה כדי שלא יכבד עליו החולי כבר מבואר בסימן תקל"ב דכל רפואה מותר בחוה"מ ואפילו לחולה שאין בו סכנה כמבואר שם במ"ב וה"ה היכא שיש לו שחין בראשו ומצטער כל גופו עי"ז ג"כ חשוב כחולה כנ"ל בסימן שכ"ח ומותר לעשות לו רפואה:

====================

* בין דיד בין דרגל - ר"ל אפילו דרגל דלא מאיס אם יתגדל ג"כ מותר [נ"צ]:

====================

* עדיף בלא הערמה - עיין במ"ב שכתבנו ודע דיש פוסקים וכו' ואין למחות למי שרוצה לסמוך אסברה זו והיינו דעת המ"א וא"ר בשם הרמב"ם והראב"ן וע"כ יש להקל לצרף יי"ש בחוה"מ דהיינו שמשימין היי"ש ביורה ומסיקין תחתיה וירתיח היי"ש ועולה דרך קנים והקנים יצננו במים אשר ידלו בדלי מן הבור ועוד כמה מלאכות שיש בזה אפ"ה מותר כשישתו הישראלים קצת מהן בחוה"מ כיון דהמ"א סבירא ליה דגם בשכר מותר להערים כשיש לו שכר ישן ואף דבשכר אינו טוב לשתות כ"כ במהרה מחדש ולא שייך צורך המועד כ"כ וביי"ש יכול תיכף לשתות ואם נימא דמלאכת חוה"מ הוא מדרבנן בודאי מותר להערים ואף אם נימא דאסור מדאורייתא אפשר ג"כ דע"כ לא אסרו רק בהערמה הניכרת וכאן לא ניכר [תשובת שו"מ מהדורא ג' ח"א סימן י"ט] אכן בפמ"ג משמע דלמ"ד מלאכת חוה"מ אסור מדאורייתא אין להקל אף בהערמה שאין ניכרת ועיין לעיל בסימן תק"ל בבה"ל וע"כ הנכון להתנהג כמו שכתב בבה"ט בשם תשובת בית יעקב ע"ש:

* שרי - עיין במ"ב שכתבנו דאף לדעת הפוסקים המתירים בהערמה אסור בטוחן חטים ומערים לטחון יותר אלאחר יו"ט וכו' עיין בח"א שכתב וז"ל בשעת הדחק כגון שלא יוכל לאפות תיכף לאחר המועד יש לסמוך להתיר לאפות ע"י שצריך קצת לפת אחד אף שמערים ועושה בכונה יותר כיון שאין הערמה זו ניכר כ"כ [והנה לפי מה שכתבנו בפנים אין זה היתר אף לדעת המקילים אכן בנ"א ביאר הדברים יותר דיש לסמוך בזה אהאי מ"ד בסי' תק"ז ס"ו דגם בתנורים שלנו אופה אדם תנור פת אע"פ שא"צ אלא לככר אחד] וכ"ש כשעושה פת אחד [או לעקאך אחד] גדול שאין בו אלא טורח אחד דשרי לכו"ע:

* ואם לקטן לאכלן - כצ"ל וכן הוא בטור ובשו"ע דפוס ראשון:

* אסור ללקטם תחלה כדי לכבשם - עיין במ"א שכתב דכונת השו"ע הוא אפילו לא ימצא אחר המועד דליקוט הוא מלאכה גמורה ואינה מותרת אלא בדבר האבד ועבור רוחא לא מיקרי פסידא ולדידיה מיירי השו"ע כשהיו הפירות של הפקר או שרוצה לקנות מעכו"מ [פמ"ג] ור"ל דאלו אילן של ישראל ויתקלקלו לאחר המועד בודאי הוא דבר האבד ושרי ועיין לקמיה מש"כ בזה ולפלא על הח"א בכלל ק"ו ס"ו ובכלל ק"ח ס"ב שהעתיק דברי המ"א ולא העתיק דמיירי בפירות של הפקר או עכ"פ בקונה מעכו"מ:

* מותר לקנותו ולכבשו - עיין בביאור הגר"א דהוא רק לתירוץ קמא דהראב"ד שהובא ברא"ש ספ"ק דלא מצרכינן שיהיה ראוי דוקא למועד אלא למציאה ולחילוק זה בשארי דברים מותר אפילו לטרוח במלאכה כגון שצריך למלוח ולכבוש וכדומה [אבל לתירוץ בתרא דהראב"ד דפרקמטיא שאני דלאו מלאכה היא כלל אלא מעשה חול בעלמא אבל מלאכה לא התירו משום רווחא אא"כ איכא פסידא והשקאה היא מלאכה גמורה וכן במליחה ואיכא עוד במלאכה טרחא יתירא (עיין בר"ן) ולפ"ז בודאי אסור אפילו לקנות כדי לכבוש אף שלא ימצא לאחר המועד וכ"כ בחידושי רע"א ומתמה על השו"ע שלא נקט לדינא כתירוץ בתרא והר"ן לא הביא רק תירוץ בתרא] ולפ"ז אם אין בנמצא לאחר המועד מותר אפילו לקנותו קודם ליקוט וילקוט ויכבוש ומה דלא הזכיר המחבר אפשר כדי למעוטי דאם בנמצא לקנות אחר המועד אסור אפילו לקנות מלוקטים ומה שאוסר תחלה ללקטם מיירי כשהוא בנמצא לאחר המועד ועוד נוכל לומר דרישא מיירי בפירות של הפקר ומדמי ליה למציאה וכן משמע בדמשק אליעזר ע"ש והנה מפמ"ג הנ"ל משמע דאפילו לקנותו אצל עכו"ם קודם ליקוט וללקטם אח"כ אסור וכתב זה לדעת המ"א דמלאכה גמורה כגון ליקוט אסור אפילו לא ימצא לאחר המועד כ"כ דליכא פסידא והנה לפ"ז החזיק המ"א בתירוץ בתרא דהראב"ד ולפ"ז קשה מה דהתיר המחבר לכבשו וכבר הקשה זה הגרע"א בחידושיו ונשאר בקושיא. ואפשר לדחוק ולומר דסבר המחבר דמליחה קיל טפי מטעם דמעיקר הדין אין עיבוד באוכלין וכמו שכתב המ"א בסק"ז ולפיכך אע"פ שנקט כראב"ד בתירוץ שני מ"מ לענין מליחה מיקל טפי מראב"ד:

* של חיות ועופות וכו' - עיין מש"כ במ"ב דכמה פוסקים חולקין וכו' ונבאר בקצרה דזה לשון המרדכי הציידין ציידי עופות והדשושות והגרוסות מוכרין בצנעא לצורך המועד אבל ציידי דגים שהדבר ניכר שהוא לצורך המועד היה נראה להתיר אף בפרהסיא מדאמרינן לעיל ספ"ק שרי למיזל ולמיצד משמע בפרהסיא ויש לדמותו לתבלין שניכר שהוא לצורך המועד ושרינן בגמרא עכ"ל והנה אף דהוא התחיל בדבריו לענין מכירה מ"מ מסוף דבריו דאייתי מספ"ק משמע דמתיר אף לענין צידה באומנים וע"כ רמז הרמ"א בקצרה דדין זה של המחבר לא מיירי בדגים דבדידהו שרי לצוד אף באומנים ועיין בביאור הגר"א דע"כ להמרדכי לא היה לו הגירסא בגמרא דגים כ"א חיות ועופות אבל לדידן שהגירסא בגמרא חיות ועופות ודגים צדין בצנעא וכן בירושלמי נמי מוכח כן א"כ פשוט דגם דגים דינן שוה עם חיות ועופות דאומנין אסור לצודן במועד בפרהסיא ובאמת כן הוא הגרסא גם בהלכות פסוקות ובשיבולי לקט ובר"ן וברמב"ן בחידושיו על מו"ק וכן מצדד המ"א ג"כ דבאומנין אסור אף בדגים בפרהסיא וכונתו דאפילו אם לא נגרוס בהדיא בגמרא דגים ג"כ אין להתיר בדגים דהלא לדעת הרמב"ם אין אסור לצוד בפרהסיא לצורך מועד רק באומנים א"כ אין ראיה מספ"ק דשם מיירי שלא באומנים ע"ש אמנם לפי דבריו קשה לי מאוד דברי הב"י דמתחלה העתיק דברי הרמב"ם וכתב בשם המ"מ דכן כתב ג"כ הרמב"ן ועיקר ואח"כ העתיק דברי המרדכי הנ"ל משמע דהוא סובר ג"כ כוותיה. ועוד קשה הא ידוע דמוכרי פירות כסות וכלים המוזכר בגמרא מיירי ג"כ באלו שאומנתם בכך כל השנה ולפיכך בעי צנעא דבע"ה המוכר לצורך המועד לא בעי צנעה כמו שהביא המ"א בסימן תקל"ט סקי"א בשם פוסקים ובודאי בכה"ג מוכרי תבלין המוזכר בגמרא מיירי ג"כ באלו שאומנתם בכך כל השנה ואפ"ה נקטינן שם בס"י דמותר למוכרן בפרהסיא משום דהוא דבר שאינו מתקיים והכל יודעין שהוא לצורך המועד א"כ בענינינו גבי מכירת דגים נמי כה"ג הכל יודעין דמי שקונה בשוק דגים בחוה"מ אינו קונה להשהותם אלאחר המועד אלא לאכלם בחוה"מ או ביו"ט ולמה נאסרהו. ואולי יאמר מי דיש לחלק בין מוכרי תבלין שאומנתם בכך כל השנה ובין אומנין הציידין לענין מכירה אעתיק מה שמצאתי בעזהש"י בליקוטי הרמב"ן על מו"ק וז"ל ציידי עופות ודגים צריכין צנעא מפני שהן נראין כצדין אף לאחר המועד ועוד מפני שמלאכתן בכך שלא להתיר אומנות במועד שהרי נראין כעוסקין במלאכתן להשתכר כדרכן בשאר ימות השנה וכו' וזהו צנעא ששנינו בציידין ודשושין ובחנות הפתוח לסטיו והיא של מוכרי פירות כסות וכלים שכל מי שהוא נעשה מוכר לרבים נראין כעוסק במלאכתן בשאר ימות השנה עכ"ל הרי דסברא אחת הוא לענין ציידין ומוכרי פירות ואפ"ה כתב דלהכי לענין מכירת תבלין הקילו למכור בשוק משום שהדבר ניכר שלצורך יו"ט הם עושין שסתם לקיחת תבלין לקדרה של יום הוא וא"כ ה"נ בענינינו לענין מכירת דגים פשוט דאין להחמיר. היוצא מדברינו דאף דלענין צידה בודאי אסור אף בדגים באומנין הציידין בפרהסיא משום דנראה דבמלאכתו הוא עוסק כבשאר ימות השנה וכגרסתינו בגמרא חיות ועופות ודגים אבל לענין למוכרן בשוק אף הציידין מותרין למוכרן בפרהסיא דהכל יודעין דמי שקונה לצורך המועד הוא קונה ובזה ניחא מה שהב"י הביא דברי המרדכי דנ"מ לענין מכירה וגם בפסקי תוספות מביא בהדיא לענין מכירה דמותר אף בפרהסיא באומנין וכמו לענין תבלין. ונוכל לומר עוד דגם רש"י שהזכיר במשנה לענין מכירה ג"כ אין ראיה דפליג על המרדכי לענין דגים דנ"מ מפירושו רק לענין חיות ועופות ומה דהוזכר בגמרא גם דגים הלא לא הוזכר שם רק צידה:

====================

* לטייל - ואם הוא מא"י לחו"ל אסור לתקן צרכי רכיבה [מ"א וש"א]:

* ומותר לרכוב - עיין במ"ב והנה לפי טעם הב"י לכאורה דוקא ברכיבה דאפילו ביו"ט לא הוי רק שבות ולא גזרינן זה בחוה"מ אבל במחמר דיש בזה בשבת ל"ת גמורה דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך דקבלו חז"ל דזה קאי על פעולה שנעשה ע"י אדם ובהמה דהיינו מחמר לכאורה אין להקל כשהוא בחנם אכן כד מעיינינן יש להקל בזה מכח ס"ס אחד דשמא הלכה כהפוסקים דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט דלא איתקש יו"ט לשבת רק לענין ל"ט מלאכות ולא לענין עשה דשביתת בהמתו ולאו דמחמר וכדעת הג"ה לעיל רמ"ה ס"ג ע"ש במ"ב ומש"כ בסימן תצ"ה ס"ג אין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט הוא רק מדרבנן וכמ"ש במ"ב שם ואפילו אם נאמר כהפוסקים דס"ל דיו"ט ושבת שוין הן מן התורה גם לענין זה שמא הלכה כהר"ן בפ"ק דע"ז דס"ל דלאו דמחמר לא נאמר רק בר"ה שהאדם חייב עליה כשהוציא לזה אסרה התורה גם כשמוציא משא על הבהמה אבל לא בחצר [וחולק שם על הרשב"א דס"ל דלאו דמחמר שייך בכל גווני] וא"כ לפי מה דנהגו העולם לתפוס בכמה דברים שאין לנו בזה"ז ר"ה דאורייתא א"כ לא שייך לאו דמחמר מן התורה כלל רק מדרבנן וא"כ אין לנו לאסור בחוה"מ. אמנם בסימן שמ"ה הבאנו בבה"ל דעת כמה ראשונים דס"ל דיש ר"ה מן התורה גם בזמנינו מ"מ אין לנו למחות ביד המקילין בזה דיש להם על מי לסמוך:

* מתה הראשונה - הנה המעיין בב"י יראה דהאוסר בזה הוא הרמב"ם ולשיטתיה הא דאיתא במשנה ואם מתה מושיבין אחרת לא קאי רק איום י"ד שקודם פסח והנה בב"י מצדד דגם דעת הטור כן ולפיכך לא העתיק דין זה גבי ענינינו ומפני כל זה השמיט הב"י ג"כ קולא זו בהשו"ע בענינינו והעתיקו רק בסימן תס"ח לגבי ע"פ ונמשך הרב אחריו שהעתיקו בהדיא לאיסור אמנם בט"ז וכן בדרישה דעתם דדעת הטור להקל בזה גם בחוה"מ ועיין בש"ג דעתו דגם להרי"ף מותר להושיב אחרת אם מתה גם בחוה"מ וחפשתי ומצאתי לכמה ראשונים דהקילו בזה בהדיא הלא המה הר"ח בסוגיין וכן הרוקח ומהר"ם חלאוו"א בחידושיו. ולפי הנראה לא ראום הב"י והרמ"א דאל"ה לא היו סותמין להחמיר וע"כ נראה דבמקום הפסד מרובה יש לסמוך להקל:

====================

* דבר האבד וכו' - עיין במ"א דספק דבר האבד ג"כ מותר ועיין בפמ"ג ומחה"ש דלכאורה דין זה תלוי אם מלאכת חוה"מ בדבר שאינו אבד אסור מן התורה או מדרבנן ועיין בנ"א שהוכיח דדעת הב"י בסימן תקל"ט להחמיר בספק דבר האבד והיינו אפילו למאן דאית ליה דעיקר איסור מלאכת חוה"מ הוא מדרבנן שהרי הב"י כתב שם זה לדעת הרא"ש והרא"ש הוא מכת הסוברים בריש מו"ק דהוא דרבנן אמנם לכאורה יש סתירה לכל זה ממשנה דף י"ח ע"ב ואלו כותבין וכתבו שם התוספות נראה דכל הני הוי דבר האבד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד או ילכו למדינת הים וכן בחידושי ריטב"א נמי כה"ג על כל המשנה הרי דמקילינן מספיקא וכן משמע מהרשב"א שהובא בב"י בסימן תקמ"ה דלהכי מתיר התוספתא לכתוב חשבונותיו בחוה"מ שמא לא יזכרם עד אחר החג הרי דמתירין מספק וביותר מזה דידוע דהרשב"א הוא מכת הסוברין דמלאכת חוה"מ עיקרו הוא מן התורה כמו שהבאתי בסימן תק"ל בבה"ל עיי"ש. וע"כ נראה לענ"ד דעיקר תלוי זה בדבר המצוי דהיינו אם החשש שיהיה דבר האבד אם לא יעשה בחוה"מ הוא מצוי מקילינן אפילו למאן דאית ליה דמלאכת חוה"מ עיקרו הוא מן התורה ולהכי מקיל המשנה לכתוב בכל אלו הדברים שזכרם שם עיין בנ"י ובריטב"א (ומש"כ התוס' שמא ימות הנותן או העדים וכו'. ר"ל דע"י כל אלו ביחד הוא בודאי דבר המצוי) וכה"ג צריך לתרץ מה שכתב המ"א בסימן תקמ"ד סק"ב בשם הבדק הבית ע"ש. ואם אינו מצוי ההפסד יש להחמיר אפילו למאן דאית ליה דאיסור מלאכת חוה"מ הוא מדרבנן ולהכי א"ש הא דסימן תקל"ט שהביא הח"א מדברי הב"י ושם אינו מצוי כ"כ ההפסד דיכול להיות שבשבוע הבאה ג"כ יהיה ביוקר [ובלא"ה אין ראיה מדברי הרא"ש דהתם לא מיירי רק לענין עבורי רווחא שיהיה מיקרי דבר האבד משא"כ בחשש הפסד ממש והב"י גופא בריש הסימן כתב דרק הרשב"ם חשש קצת להחמיר בספק עי"ש היטב] וכן הא דכתב הב"י בסימן תקמ"ה על דברי הכל בו הוא ג"כ משום דס"ל להב"י דחשש שמא לא יהיה לו פנאי אחר יו"ט להגיה הוא דבר שאינו מצוי ולפ"ז הא דכתב המ"א דספק דבר האבד מותר הוא אם אותו החשש מצוי שיבא כנלע"ד אח"כ מצאתי בהרב המגיד פ"ז מהלכות יו"ט דין ג' בשם הרמב"ן שמתיר ג"כ בספק דבר האבד אך צריך לעשותם בצנעא. ועיין בסי' תקל"ח ס"ב דאם א"א בצנעא מותר בפרהסיא:

* שכיון שהתחיל וכו' - הנה מוכח בברייתא דף וי"ו ע"ב דאפילו בלא התחיל להשקותה קודם המועד אם היתה שדה מטוננת מותר והיינו שהיתה לחה ועתה נתייבשה ומטעם דכיון שהיתה לחה דינה כמו שהתחיל להשקותה דתפסד אם לא ישקנה (כעין זה פירש"י על מימרא דרב יהודא דקאי על שדה בית הבעל ובברייתא מוכח דה"ה בבית השלחין בזרעים שלא שתו לפני המועד) אכן להרמב"ם ההיתר בשדה לחה הוא דוקא בשעדיין היא לחה ומטעם דאינה צריכה להשקאה רבה ולית בה טרחא יתירא אף בזרעים שלא שתו לפני המועד ולהכי שרי ולפ"ז אם נתייבשה אין להקל לדעת הרמב"ם. והנה המחבר העתיק דין דשדה לחה בס"ז לענין שדה אילן ובאמת מן הברייתא מוכח דה"ה לענין זרעים שלא שתו:

* מאילן לאילן וכו' - עיין בחי' ריטב"א וברי"ץ גיאות שהעתיקו את דברי הירושלמי שכתב דדברי ראב"י שאוסר להשקות כל השדה כולה מיירי כשהיו נטועים האילנות עשרה לבית סאה אבל אם היו רצופות מותר להשקות כל השדה לכו"ע:

* וי"א וכו' - זה תלוי בגרסת הש"ס עיין בב"י ובביאור הגר"א והנה בשדה לבן הסמוכה לשדה אילן דעת רוב הראשונים דצד כדרכו הלא המה הרי"ף והרא"ש והאשכול והרי"ץ גיאות והראב"ד והובא בהרה"מ [לבד דעת הרמב"ם דצריך שינוי וכן נראה דעת הר"ח ושב"ל שהעתיקו הברייתא דת"ר בסתמא ולא חילקו בין סמוכה לאינה סמוכה]. וכן נראה ג"כ דעת השאלתות ודלא כהע"ש שם וכן בשדה לבן שאינה סמוכה מוכח בהדיא מהרי"ף והרא"ש והאשכול והראב"ד דמהני שינוי וכן משמע מהר"ח ושיבולי לקט אכן דעת הרמב"ם בזה להחמיר דלא מהני שינוי וכתב הרה"ם דכן משמע מהרי"ץ גיאות דלא העתיק היתר כ"א לשדה הלבן הסמוכה דמותר אפילו כדרכו ולא זכר שום היתר לאינה סמוכה [ולענ"ד אין זה ראיה מוכרחת] וע"כ תפס לדינא להחמיר בזה וראיתו מב"ח שכתב ג"כ דנקטינן להחמיר כהרמב"ם ולענ"ד בדין הראשון דהיינו בסמוכה לשדה אילן בודאי אין למחות ביד המיקל אחרי דרוב ראשונים מקילין בזה וכנ"ל ואפילו בדין האחרון אין לנו בהדיא מי שמחמיר בזה כ"א הרמב"ם לבד וכנ"ל וע"כ ע"י עכו"ם בודאי יש להקל:

* ובחוה"מ אפילו נותן לו שכר אחר מותר - ז"ל הנ"י אם בא העכו"מ מאליו לדייר אף כי דעתו ליטול שכר מותר להניחו וליתן לו השכר לאחר המועד עכ"ל ומשמע מלשונו דלשלם לו בתוך המועד אסור ונ"ל שהנ"י אזיל לשיטתיה דמפרש מה שאמרו בגמרא ביו"ט במזונות היינו שאחר יו"ט יתן לו מזונות [דמי מזונותיו] וממילא מה שאמרו במועד בשכר נמי כה"ג אבל לפי מה שהבאנו מר"ח ורש"י דיכול ליתן לו מזונות ביו"ט גופא אפשר דה"ה לענין שכר במועד אף דלכתחלה אסור לומר לו שיעשה וישלם לו מ"מ כשיעשה מעצמו מותר לשלם לו בסוף וצ"ע:

* לבצרו - עיין במ"ב ועיין בלבוש דדעתו דוקא בענינינו שאין יכול להשתמש ע"י עכו"מ מחמת איסור ניסוך הא בעלמא ישתמש ע"י עכו"מ. והנה לדידיה בכל דבר האבד אסור לשכור לזה ישראלים שיש להם לאכול אם לא שאין לו עכו"מ ותמה הא"ר דמנין לו זה ועכשיו מצאתי לו חבר הוא הריטב"א בחידושיו בפ"ב דף י"ב במעשה דרב חמא עיי"ש:

====================

* מי שהפך וכו' - עיין מ"ב ודעת הרמב"ם דמותר גם להפוך אותם לכתחלה וטעמו דכיון שנתנן במעטן והגיע זמנן להפוך אם לא יהפוך אותם הוי דבר האבד ועיין בחי' הריטב"א שכתב דהכל לפי המקום והזמן דבאתריה דהרמב"ם גם ההפיכה גופא הוי מכלל דבר האבד:

* ומזפת החביות וכו' - בגמרא איתא זופתין חביתא ועיין שם ברש"י ובנ"י ומשמע מינייהו דמפרשי בשל יין וכן משמע מהרמב"ם פ"ח מהלכות יו"ט ומדברי המחבר משמע דה"ה בחבית של שמן:

* בין קטנות ובין גדולות - עיין במ"א וכן הקשה הגר"א מפסחים ק"ח ולפ"ז אין להקל בשום חבית וכן מצאתי באמת לדברי הרוקח שמחמיר בין בגדולות ובין בקטנות ומ"מ לדינא אין לזוז מפסק השו"ע שכן מצאתי להרבה ראשונים שפסקו כן להדיא הרמב"ם בפ"ח מהלכות יו"ט וסמ"ג ורי"ו בשם התוס' וטור בשם הרא"ש [ומה שהקשה ב"י דסתם חבית גדולות הן עיין בנחל אשכול דלענין קטנות בודאי אין להחמיר דשמואל הוי מרא דתלמודא טפי מרב דימי ובודאי הלכה כמותו נגדו ולענין גדולות יש לנו לפסוק כרנב"י דבתרא הוא] וכן משמע בשאילתות בפרשה ברכה ס"ס ק"ע דהזכיר רק חביתא דחמרא ושיכרא להתירא ולא הזכיר שום חילוק בין קטנות לגדולות ואין לנו מחמירים בזה רק הרז"ה שפסק כרב דימי והרוקח שמחמיר בשניהם ולענין קושית המ"א עיין בפמ"ג ובנהר שלום ובבגדי ישע שתירצו קושיתו בטוב טעם:

* וכן שולה פשתנו וכו' - מקיצור פסקי הרא"ש וכן מן הטור משמע דאף בזה יעשה בצנעא כמו בס"ב:

* אם הוא דבר האבד - עיין במ"ב באם עשה מלאכה בדבר שאינו אבוד דדעת הנ"י ורי"ו בשם יש מפרשים דבזה קנסו גם לבנו וב"י משיג עליו דהלא מקילינן גם בצורם בכור דהתם בודאי איסור דאורייתא ואפ"ה מסקינן בבכורות דלא קנסו בנו אחריו והט"ז והדרישה תירצו דהכא גרע מפני דאיכא תרתי לריעותא דמה שכיון מתחילה להניח המלאכה על חוה"מ וגם מה שעשה אח"כ בחוה"מ והעתיק הא"ר תירוצם ובאמת הוא דוחק גדול לחשוב המחשבה והמעשה לתרי ענינים וגם ממו"ק י"ג ע"א בגמרא משמע דצורם בכור גרע מזה וכיון דמקילין שם כ"ש בענינינו ועיין במאמר מרדכי ובחמד משה שדחו ג"כ את תירוצם ונשארו על דברי רי"ו בצ"ע (דבשלמא בדבר האבד שייך לומר כיוון מלאכה במועד דהיה יודע שתפסיד אם לא יעשנה במועד והיה אפשר לעשותה קודם מועד ואפ"ה לא עשה והמתין לעשותה במועד משא"כ בדבר שאינו אבד איזו כונה שייך בזה לומר שכיוון לעשותה במועד כיון שלא תפסיד אם לא יעשנה ואם עשה הוא דעשה רעה וחדא ריעותא הוא דהוי) וע"כ נראה דברי הרב"י נכונים ומה שהמ"א רצה לתרץ דברי הרי"ו משום דהוי כעושה מלאכה בשבת דאסור שם גם לבנו כבר הקשה עליו בספר בית מאיר דמי הגיד לו דבר זה ששם אסור גם לבנו ואף אם נימא דאזיל לשיטתיה שם דה"ה למי שנתבשל בשבילו מנ"ל שכל מה שעושה או מבשל היינו לצורך בנו נמי מפני שידע שימות וירש בנו מלאכה זו וסיים ע"ז לכן העיקר לענ"ד כפסק השו"ע וכמו שכתב בב"י דלבנו תמיד לא קנסינן וגם בק"נ משמע דלדינא תפס דלא כנ"י הנ"ל:

====================

* בין לקנות וכו' - וכל מה שאסור הוא אפילו ע"י עכו"מ [ב"ח בסימן תקמ"ג והובא בפמ"ג]:

* בפרעון חובו - לכאורה משמע מלשון זה דדוקא בכה"ג שהסחורה עדיין לא היה קנויה לו עד עכשיו אבל אם היה קנוי לו מכבר ועתה רוצה להוליכו לביתו אין כאן איסור שאינו עושה סחורה במועד ומ"מ יש למנוע מזה מטעם אחר המבואר בסימן הקודם ס"ג שאסור להסיע ממונו מעיר לעיר וה"ה באותה העיר כמבואר שם במ"ב אכן אם הוא חושש שיבוא לידי הפסד כשישאר שם מותר:

* לילך ולתובעם - עיין ט"ז דמפרש כונת השו"ע דדוקא שצריך לילך ולתובעם בעיר אחרת או שצריך טרחא ליזל עמהם בדינא ודיינא אבל אם א"צ לתובעם בדין והם בעיר אחת ג"כ מותר לתבוע אותם במועד ועיין בחידושי רע"א שכתב דמדברי הרא"ש לא משמע הכי אלא בכל גווני אסור וכ"כ בספר נהר שלום דלא משמע כן מדברי הפוסקים ובאמת מדברי המחבר בס"ג ג"כ משמע להדיא דאפילו הם בעיר אחת אסור וכן בספר שולחן עצי שטים אינו מסכים לדברי הט"ז בזה דעיקר האיסור משום דע"י קבלת הסחורה נגמר עתה המקח במועד ומאי נ"מ אם הם בעיר אחת או לא וע"כ לא העתקתי דברי הט"ז בענינינו ורק סוף דבריו שכתב דהאידנא מתקלקלים החובות העתקתי בס"ג עי"ש:

* דכ"ז בכלל דבר האבד - מלשון זה משמע דקאי על שני הדינים אבל לפי מה שהתנה בעצמו בדין הראשון דדוקא בחובות המותרים לתבוע ובע"כ מיירי דתובע מישראל דאינו דבר האבד אם ימתין לאחר המועד [דמעכו"מ מבואר בס"ח דמותר לקבל אפילו סחורה מטעם דהכל בכלל דבר האבד הוא] וא"כ מה דמסיים דכל זה בכלל דבר האבד מגומגם הוא דבדבר האבד הלא מותרין כל החובות והאמת דשיגרא דלישנא הוא מלשון הנ"י והמ"מ ושם אינו נזכר כלל דין לקבול במשפט [ובד"מ הארוך לא העתיק דין דלקבול במשפט רק בסוף דבריו לדין בפ"ע] וקאי שם על מה דמסתפק בתחלה בדין הלואה לעכו"ם בריבית אם מותר במועד או אסור דהעברת ריוח לא מקרי פסידא וע"ז כתב דלפרוע ממנו וכן לזקוף חובו ודאי בכלל דבר האבד הוא ושרי לד"ה:

* יפסיד מהקרן - ואפילו אם ספק שמא יפסיד ג"כ מותר [עו"ש בשם מהרש"ל וא"ר] ונראה עוד דאם נצרך למעות לשלם חובותיו שהגיע זמנם בחוה"מ ואם לא ישלם יגיע לו הפסד ומוכרח בשביל זה למכור סחורתו במועד חשיב כדבר האבד:

* ויוציא יותר לשמחת יו"ט - ה"ה לחוה"מ כן מוכח בירושלמי שהובא בב"י מקור לדין הזה:

* אבל מי שיש לו מעות בריוח וכו' - דעת הט"ז דדוקא אם הוא מופלג בעשירות אבל בלא"ה אף שיש לו מעות בריוח חשוב הכל כדי חייו של אדם בזמנינו ומתירים לו למכור כדי שיוציא יותר לשמחת יו"ט ובספר נהר שלום מפקפק על דבריו עיי"ש:

* ומכרו בזול - דוקא באופן זה אבל לקנות מהם בערך השוה נראה דאפילו הוא לצורך תשמישו כל שאינו לצורך המועד אסור [מאמר מרדכי]:

* ואפילו מעיר לעיר וכו' - אע"ג דזהו בודאי הוי טרחא מרובה ובסימן תקל"ז מבואר דהרוחה אסור לטרוח בשבילה צ"ל דמיירי באיש שעסקו ומחייתו תמיד לנסוע על ירידים וכיון דחייו ופרנסתו תלוי בזה הכל הוא בכלל דבר האבד ושרי [עיין במחה"ש סק"ו בפירושו על המ"א]:

* אינו מותר וכו' ביום השוק - עיין ט"ז שהביא בשם רש"ל וז"ל שאר ימי השוק אין להתיר כלל לישב בחנות אם לא שהחנות סגורה ופתוחה במקצת כשבא ליקח וכ"ז כדי להוציא לשמחת יו"ט עכ"ל [ונראה דיצא לו ממה דמבואר בסי"א לענין פירות כסות וכלים דאפילו בצנעא אינו מותר כי אם לצורך המועד ועל כן התנה שיוציא לשמחת יום טוב דאית בזה התירא דריש ס"ד] וכתב מחצית השקל שהרבה מהאחרונים קראו תגר על קלות שנוהגין בעונ"ה בענין משא ומתן בחוה"מ ולא מצאתי להם תקנה [כי אפילו לדעת המ"א שמשוה דין חנוני לתגר אינו מותר כ"א כשהחנות סגורה ופתוחה במקצת כשבא הקונה ליקח] אלא שבספר א"ר כתב וז"ל ואפשר שחשבו לדבר האבוד דאם לא ישבו כ"כ זמן כל ימות החג בחנות יתמעט המו"מ מישראל [וגם כיון שא"א למחות שיסגרו הכל חנויותיהם וכ"ש כשיש סוחר נכרי בעיר א"כ אם הירא וחרד יסגור חנותו לבדו ירגילו קוניו לילך לסוחר אחר והוי דומיא קצת להלואה לאותן שרגילין אצלו שהתיר בסי"ב מהאי טעמא] וסיים הא"ר שעכ"פ אין ללמוד מלאכה מזה כי אינו דומה לפרקמטיא שיש צדדי קולות הרבה בפוסקים עכ"ל א"כ עדיין לא מצינו תקנה שפעמים עושה מלאכה גמורה בחנות כגון שמוכר איזה סחורה בחנות כגון חתיכת פשתן או שאר בגד ומחתך ממנו לפי מדתו הצריך להקונה דע"ז יש חיוב משום מחתך [כמו שכתב הח"א בכלל ל"ו וכן מוכח מהרמב"ם בפי"א מהלכות שבת הלכה ז'] אם לא לאדם שיש עליו נושים עם שט"ח [וועקסלין] שהגיע זמן פירעון שלהם ואם לא יפדם יהיה לו מזה ודאי הפסד וידוע דבשביל דבר האבד מותר לעשות מלאכה ג"כ. אכן לפי מה שכתב המ"א לעיל בסוף סימן תקל"ד דמי שאין לו מה יאכל אף שהותר לו לעשות מלאכה מ"מ לא יעשה בפרהסיא דמי יודע שאין לו מה יאכל וה"נ בענינינו או מה דאיתא בסימן תקל"ח מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים ומ"מ יכניסם בצנעא ומשום שלא יהיה אוושא מילתא כ"כ וה"נ בענינינו אין לך אוושא מילתא טפי ממה שהחנויות פתוחות להדיא כל היום בחוה"מ ויש בזה ביזוי מועד וע"כ בודאי טוב ליזהר שיהיה החנות סגורה ופתוחה במקצת כשבא הקונה ליקח וגם יוציא קצת מן הריוח יותר לשמחת יו"ט וכמו שכתב הט"ז בשם רש"ל:

* ומותר לקנות - עיין בב"י שיש הרבה פוסקים שמחמירין בקניית יין לצורך חול וע"כ נראה דיש לנהוג כמו שכתב הג"א בשם או"ז דאף לדעת המתירין הוא דוקא בצנעא וכ"כ בספר שולחן עצי שטים:

* ואם הוא דבר שאינו מצוי וכו' - האחרונים טרחו ליישב דברי הרמ"א והמחבר שלא יהיו סותרין זה את זה ולא לההיא דס"ה דכיון דהמחבר מיירי שאינו מוצא אחר המועד כמו שמוצא עתה והוא ממש הציור כדברי הרמ"א אמאי אוסר יותר מכדי צורך שתייה והלא בס"ה מתיר כגון זה וגם מב"י בעצמו מוכח שלפי דין השיירא המבואר למעלה צריך להתיר אפילו יותר מכדי שתיית כל השנה [דמאי הוי כקונה סחורה כדי להרויח דאפילו בזה שרי] והמא"מ מחלק בדוחק דבשיירא מינכר מילתא טפי דהוא ריוח שאינו מצוי תמיד. משא"כ בזה ועיין מש"כ בשם הח"א במ"ב ולדבריו אינו סותר הרמ"א לדברי המחבר. והב"ח סובר דהתירא דס"ה הוא דוקא בריוח מרובה שמגיע ע"י השיירא וכיו"ב ובאופן זה התיר הרמ"א והמחבר לא מיירי באופן זה. ועיין בא"ר שהוא מפרש דברי הרמ"א כפשטיה ודעתו דכיון דסבור בקנייתו כדי להרויח וריוח כזה לא ימצא אם יקנה אחר המועד שאחר המועד יוקיר המקח של היין בודאי שרי כההיא דסעיף ה' והמחבר דאוסר יותר מכדי שתייתו לשנה לא מיירי בקונה כדי להרויח ולכן אסור דטרחא יתירא בכדי הוא. ובמ"ב העתקנו דעת הח"א והב"ח ונראה דלמעשה יוכל לסמוך על דעת הב"ח והמקיל כא"ר ג"כ אין מוחין בידו:

* אין לוקחין וכו' - עיין מ"ב מש"כ דמן העכו"מ י"א דמותר לקנות בתים שדות וכרמים וכו'. מפני שהוא כמציל מידם כ"כ הש"ג בשם תוספתא והביאו המ"א וא"ר. ומש"כ הטעם מפני שהוא כמציל מידם אינו מוסכם לענ"ד מהפוסקים דבתוספתא סיימה וכותב ומעלה בערכאות של עכו"ם מפני שהוא כמציל מידם וממש בלשון זה איתא בע"ז דף י"ג לענין הולכין ליריד של עכו"ם ומבואר שם ברש"י דקאי על הערכאות דשרי משום שהוא כמציל מידם וכן מבואר במגיד משנה פרק ט' הי"ד והביא ג"כ הפרש"י אלו. וגם בש"ס שם ע"ב דשקיל וטרי בטעמא משמע נמי דלא קאי האי כמציל מידם על עצם היתר הלקיחה ורק על הערכאות [אכן בש"ג שם בשם רבינו יונה משמע קצת כדבריו כאן] וא"כ ה"נ צריך לפרש על הכתיבה והעלאה בערכאות דמותר במועד מפני שהוא כמציל מידם. א"כ צריך טעם אחר להיתר הלקיחה מעכו"ם ביו"ט. אכן גם עצם דין זה לענ"ד לא ברירא הוא דכל הראשונים לא העתיקו כלל תוספתא זו ומדהשמיטה הרמב"ם וכל הפוסקים לתוספתא זו נראה דלא ס"ל כן להלכה והרמב"ם סתם וכתב דין המשנה דאין לוקחין בתים וכו' רק לצורך המועד ולא חילק כלל דמעכו"ם מותר לקנות בתים בכל אופן והטעם י"ל כיון דהמשנה סתמא אין לוקחין וכו' אלא לצורך המועד ולא חילקה דמעכו"ם שרי וכן בש"ס לא הביאה לתוספתא זו לחלק בזה אלמא דלא ס"ל להלכה וביותר דהמשנה פרטה אלא לצורך המועד או לצורך המוכר אלמא דאין לנו עוד אופן היתר. ועוד אפשר לומר דהרמב"ם וש"פ שלא כתבו היתר זו מבארים התוספתא בפירוש אחר מהש"ג דהתוספתא לא באת לחדש דמעכו"ם שרי טפי מישראל ורק דמעכו"ם נמי שרי ומיירי נמי לצורך המועד דוקא ולא הצריכה לבאר זאת דקאי על המשנה והוסיפה רק זאת דמעכו"ם נמי שרי אף דדברים אלו צריך לכתוב ולהעלות בערכאות אפ"ה מותר דכיון דהלקיחה מותר לצורך המועד הכתיבה והערכאות נמי שרי משום שהוא כמציל מידם [וכנ"ל מרש"י והה"מ] [ולולא דמסתפינא הייתי אומר עוד דהתוספתא לא קאי כלל לענין מועד דכל לשון התוספתא נשנית בע"ז דף י"ג ובעירובין דף מ"ז לענין הולכין ליריד של עכו"ם וחסר כאן רק אלו התיבות הולכין ליריד של עכו"ם ולוקחין וכו'. ונשנית כאן דטעם התירא הוא. משום דכדבר האבד הוא שלא ימצא ביום אחר [ושם בברייתא הקודמת מיירי ג"כ במועד לדבר האבד] וכמו שהביאה כאן בש"ס דף י"א לענין דבר האבד ותניא גבי ע"ז כה"ג עיי"ש ועיין בע"ז ברא"ש ור"ן בשם הי"א דכל ההיתר הוא גבי ע"ז משום דכדבר האבד הוא דביריד משכח לקנותם וא"כ לפ"ז אין לנו שום תוספתא להתיר כאן אם לא דנימא דמטעם זה התירו גם בחוה"מ לילך ליריד ולקנות מהם דביום אחר אפשר שלא ישיגם אבל א"כ הי"ל לש"ג להזכיר דוקא יריד] ורק מ"מ לענין בתים ושדות בא"י אפשר דיש להקל מפני ישוב א"י אבל בא"א לענ"ד אין דין זה ברור כלל:

* שאין לו מה יאכל או לצורך השכיר וכו' - עיין במ"א סימן תקמ"ב וכן פסק לעיל בס"ד דאפילו יש לו מה לאכול אך רצונו כדי שירויח ויוציא יותר לשמחת יו"ט ממה שדרכו להוציא ג"כ שרי ועיין לעיל בס"ד במה שכתב ונ"ל וכו' ועיין לקמן בסוף סימן תקמ"ב דצריך לעשות בצנעא עיי"ש במ"ב:

===================

* וכן אם עשה מעקה וכו' - עיין בחידושי הריטב"א שכתב דמתני' מיירי בגג דלא רגילי להלוך בו שאינו חייב במעקה אלא שהוא בעצמו רוצה לעשות משום שמירה [ולפיכך אמרו בירושלמי דסגי בג' טפחים] דאי משום מצות מעקה למה לא יעשה כדרכו ע"ש. אבל שארי הפוסקים סתמו בזה ולא חילקו:

* בונה אותו מעשה הדיוט - דהיינו כנ"ל בריש הסעיף לענין גדר [גמרא]:

* וכן בשאר דברים דאיכא למיחש לסכנה - דהיינו אפילו בכותל חצר שבינו לחבירו שהוא רעוע ויש שם אנשים שחשודים גם על עסקי נפשות וכמו שכתבתי במ"ב:

* סדקים שבגג וכו' - עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הטור שהמים יורדים דרך שם ור"ל לענ"ד שיוכל לירד דרך שם אבל לא כשדולף הגשם בבית וכ"מ בריטב"א וז"ל שפין וכו' פי' כשעושין מפני חשש הגשמים אבל אם באו גשמים ממש ועדיין ידלוף בבית עושה כדרכו שאין אדם דר במועד בדירה סרוחה ועוד שאין לך דבר האבד גדול מזה עכ"ל:

* ופותחים להם עין - עיין בב"י דהרא"ש בשם הראב"ד אוסר בזה וכן סתם הטור ומ"מ לדינא העתיק בשו"ע להקל כדעת הרמב"ם משום דהה"מ הביא בשם הגאונים והרמב"ן להקל בזה וק"ק דהרי"ו הביא דדעת רוב הפוסקים כהראב"ד:

====================

* שרי לתקנם קצת לצורך המועד - הנה תיבת קצת לא נזכר בשום פוסק ואף בלבוש ועוד איזה אחרונים שהעתיקו דברי הרמ"א לא הזכירו דדוקא קצת וטעמם פשוט דכיון שהוא ע"י שינוי לא גרע זה ממי שעושה בגד מתחלה דמבואר בס"ה דכשהוא לצורך המועד מותר האומן לעשות ע"י שינוי ואפשר דכונת הרמ"א דכיון שרצונו לתקן הוא רק לצורך המועד לא יתקנם לגמרי רק שישתהא התיקון עד לאחר המועד ועדיין צ"ע:

* ואם היה אומן וכו' מעשה הדיוט - ועיין בש"ג שכתב בשם ריא"ז שהביא מירושלמי דה"ה לענין מנעלים. ונ"ל דלענין הדיוט תופר כדרכו לא התירו במנעלים (והטעם אפשר דשם בהדיוט שיצטרך לתפור אחת אחת ולא כמלא מחט כאומן זהו גופא הוא שינוי משא"כ במנעלים אף האומן צריך לתפור אחת אחת ממילא אין כאן שינוי) דאל"ה יאמר בפסחים נ"ד הרצענין מותרין לעשות מנעלין בי"ד שכן הדיוט תופר כדרכו וכמו שאמר שם גבי חייטין:

* אלא בעינן וכו' - עיין מ"ב מש"כ דכשעושה בשביל אחרים אף לצורך המועד אסור והנה ראיתי בשע"ת שהביא בשם הנו"ב מ"ת סי' ק"ד דמתיר אפילו בשכר לתפור לאומן ע"י שינוי והוא לפלא דהוא נגד פסק השו"ע בסימן תקמ"ב וחשבתי בנפשי אולי נקט לדינא כדעת הכל בו שהובא בב"י בסימן זה שהוא מתיר לצורך המועד אף בשכר [והריא"ז המובא בש"ג סבר ג"כ הכי] אף שהב"י כתב עליו שהוא טעות ונקט להלכה בסימן תקמ"ב כדעת הרבה ראשונים האוסרין בזה אכן אח"כ עיינתי בתשובתו ומצדד דדעת השו"ע הוא ג"כ הכי בזה כהריא"ז והא דאוסר בסימן תקמ"ב היינו במלאכה שאינה לצורך המועד והא דקרי ליה מלאכות המותרות היינו דבר שאינה מלאכה ממש אבל דבר שהוא מלאכה ממש וההיתר שלה הוא מחמת שהוא לצורך המועד בזה מותר לעשות אף לאחרים בשכר ומחמת זה מתיר לפועל אומן לתפור בשכר כשיני הכלב ופלא גדול הוא דהרי דברי הטור ושו"ע נובע מדברי הרא"ש שהובא בב"י ושם נזכר בהדיא במעשה דרב חמא דע"כ האי שמשין מלאכה המותרת במועד היו עושין כגון תיקון אצטבאות וכו' וידוע דתיקון אצטבאות ע"כ לצורך המועד התירו דאל"ה אף מעשה הדיוט אסור וכמבואר בטור ומרדכי וש"פ ואפ"ה כתב הרא"ש דבשכר אסור וגם בסוף סימן זה כתב בב"י בהדיא דבשכר אסור אף לצורך המועד והאמת הוא כמו שכתבו כל האחרונים [הח"מ והפמ"ג והמאמר מרדכי והנהר שלום] דמה שכתוב בשו"ע בריש סימן תקמ"ב אפילו מלאכות המותרות וכו' כולל בין מה שהדיוט תופר כדרכו ובין מה שאומן עושה מעשה הדיוט דהיינו כשיני הכלב וכל כה"ג מה שמבואר לעיל בסימן תק"מ שהתירו לעשות מעשה הדיוט לצורך המועד בכולם אסור לעשות בשביל אחרים בשכר. אכן בעיקר הענין ידוע מה שנהר שלום והא"ר צידדו דהכל בו לאו יחידאה הוא בזה דהריא"ז המובא בש"ג סבר ג"כ הכי וכן הנ"י שפירש פירוש אחר בדברי רב חמא וממילא אין מקור לדינו של הרא"ש וגם השכ"ג סבר שדעת הרי"ף ג"כ כהכל בו אבל בברכי יוסף דחה דבריו דמה שכתב מהנ"י אין ראיה דפליג על עיקר דינו דהרא"ש שהביא אסמכתא לדבריו ממקום אחר ממה דכותב תפילין ומזוזות לאחרים בטובה ולא בשכר ומשמע אף דאותו שכותב המזוזה בשבילו הוא לצורך המועד לקבוע בבית שרוצה לדור בו ואפ"ה בשכר אסור (ומה שדחה הא"ר דשם הכתיבה הוא מעשה אומן אינו דיחוי דהתם מה שמותר לעצמו מעשה אומן אסרו לאחרים בשכר וה"נ בענינינו מה שמותר לעצמו במעשה הדיוט אסור לאחרים בשכר) ותדע עוד דהרי"ו שהעתיק דינו דהנ"י שהוציא שם לפי פירושו ואפ"ה העתיק דינו של הרא"ש וכן הנ"י בעצמו בפ"ג בסוגי' דלאחרים בטובה ס"ל דשכירות חשיב מלאכה ומה דהביא הא"ר משכ"ג שדעת הרי"ף ג"כ הכי כבר מוכח מהשכ"ג לבסוף בעצמו שאין ראיה ברורה מדברי הרי"ף אלא שהוא מצדד כן וע"כ מסיק בברכי יוסף וכן במאמר מרדכי שאין לזוז מפסק השו"ע בסימן תקמ"ב שהוא דעת כמה ראשונים היינו הרא"ש והמרדכי והטור ורי"ו וכן מצאתי ג"כ באשכול ובחידושי ריטב"א בשם רבינו ידידיה אכן מצאתי שם דבר חידוש שחילק הריטב"א מדעתו בזה לדינא דה"מ בשאפשר לבעה"ב לעשות אותה מלאכה ע"י אחרים (היינו עכו"ם אפילו בשכר או לישראל בחנם) אבל אם אי אפשר לו להשיג אנשים אחרים אלא אלו והם רוצים דוקא בשכר מותר הן לדבר האבד או צורך המועד ולא מצאתי זה בפוסק אחר וגם לדידיה לצורך המועד שהתיר הוא דוקא ע"י שינוי דלא עדיף הפועל מעצמו כמו שכתב הנו"ב הנ"ל:

* שינוי הניכר - עיין בח"א שכתב דאם אינו מוצא אומן שיעשה באופן זה והוא צריך לצורך המועד מותר ליתן שכר לפועל שאין לו כ"א לחם לכו"ע כדי שיהיה לו צרכי יו"ט בריוח והנה באמת הוא אזיל לשיטתיה שמצדד שם בנ"א כהא"ר דאין לו מה יאכל היינו שאין לו צרכי יו"ט בריוח ולהכי פה דהבע"ב צריך להבגד למועד סומך על הא"ר ומ"מ אין ברור לדינא דלהמ"א שם בודאי אין להקל כ"א ע"י מי שאין לו מה יאכל ממש:

====================

* אפילו מלאכות המותרות וכו' - נלענ"ד דבדבר שהוא אוכל נפש מותר לפועל לעשות אפילו בשכר דאל"ה כל מה שנזכר בסימן תקל"ג דמותר לצורך המועד כגון הטחינה וקציצת עצים מן המחובר או להטיל שכר וכה"ג כל עניני אוכל נפש יצטרך הכל לעשות בעצמו דבודאי לא ימצא אנשים שירצו לעשות לו בחנם [ונוכל להסביר בטוב טעם דכמו שהתירו בדבר אבד לתת שכר כמבואר בהג"ה ה"ה לענין אוכל נפש ובעלמא אוכל נפש עדיף מדבר האבד דבדבר האבד אסור אם כיון מלאכתו ובאוכל נפש קי"ל דאפילו כיון מלאכתו מותר כדאיתא בסימן תקל"ג] אכן לפלא שלא העירו האחרונים בזה ולפי מה שהבאנו לעיל דברי הריטב"א דמתיר בכל דבר שהוא לצורך המועד בשכר אם לא נזדמן לו אנשים שירצו לעשות לו בחנם א"כ אפשר דאף דבר של אוכל נפש שוה לשאר הדברים שהוא לצורך המועד ועוד יותר משמע שם מלשונו דסובר דאף בדבר האבד דינו כן דאין להתיר ליתן שכר לישראל כ"א כשאין משיג אנשים אחרים עכו"ם או לישראל בחנם. היוצא מדברינו דבאוכל נפש אם אין מצוי לו אנשים שירצו לעשות לו בחנם יוכל להקל ליתן להם שכר. ודע עוד לענין ספריין וכובסין באופנים שהתירו להן לספר ולכבס וכמבואר לעיל בסימן תקל"א ותקל"ד ג"כ לא ברירא הדבר דדוקא בחנם דאפשר דכיון דהתירו להן לספר ולכבס כדרכן אף דבעלמא דבר שהוא לצורך המועד ואינו אוכל נפש קי"ל דבעי שינוי וכמו שכתבתי לעיל בבה"ל ריש סימן תקל"א אפשר משום דעשאום חז"ל כדבר האבד דלא בעי שינוי וא"כ מסתברא דמותר גם בשכר כמו בדבר האבד ואין להביא ראיה ממה שאמרו בפסחים נ"ד החייטין שכן החייט תופר כדרכו הספריין והכובסין שכן וכו' והתם בע"פ בודאי מותרין ליטול שכר ומסתמא בחוה"מ ג"כ מותר ליטול שכר דיש לדחות דהכונה דלכך התירום במלאכה משום דבחוה"מ ג"כ מותרים לפעמים במלאכה זו אבל לענין שכר אין שייך לדמותם דהא כתב הרא"ש דלכך אסור בחוה"מ ליטול שכר משום שהוא כעובדא דחול אבל בע"פ דהוא חול לא שייך זה. ודע עוד דבסימן תקמ"ד במ"א ומאמ"ר ונהר שלום מבואר דכל מלאכות המותרות אם הם גם לצורך מצוה מותר ליטול שכר וע"ש בפמ"ג שכתב לענין מכשירי אוכל נפש עם מצוה מותר ליטול שכר משמע מדבריו דבלא מצוה אסור ליטול שכר ולענ"ד יש לצדד להקל בזה וכנ"ל ועכ"פ אם לא נזדמן לו בחנם בודאי יוכל לסמוך על הריטב"א להקל:

* ודבר האבד מותר לעשות אפי' וכו' - הנה דין הזה מקורו מכל בו [ועיין בביאור הגר"א שנתן קצת מקור לזה מריש פ"ב והוא כעין קצת סמך אבל לא ראיה מוכרחת כמו שכתב בדמשק אליעזר עיי"ש] ולענ"ד אין דין זה ברור דבדברי רי"ו מבואר בהדיא בשם רמ"ה דבחנם ומשמע שם שגם דעתו נוטה לזה וכן משמע קצת בחידושי ריטב"א אכן אם א"א לו להשיג עכו"ם לזה או לישראל בחנם יוכל להקל לסמוך ע"ד ריטב"א הנ"ל שמתיר אפילו בשכר בזה:

* ע"י פועל וכו' - עיין בספר מור וקציעה שכתב דנ"ל אם יש לו אשה ובנים קטנים שחייב במזונותם עושה ג"כ כדי פרנסתם היום אבל לא לצורך אותם שאינו חייב לזונם אלא יחזרו עה"פ אם אינם יכולים לעשות בעצמם עכ"ל ולא נהירא כלל דהרי המצוה של שמחת החג קאי גם על חוה"מ כדאיתא ברמב"ם פ"ו מהלכות יו"ט ומה שמחה יהיה לו אם בניו יחזרו על הפתחים וגדולה מזו מוכח בשאלתות פרשה ברכה דאפילו אם יכול להשיג ללות מעות ולקנות התירו לו לעשות מלאכה דהיינו לקצור ולטחון את חטיו דכיון דבעי למיזף עציבא ליה דעתיה ולא מצי מקיים ושמחת בחגיך וכ"ש בענינינו. אכן בעצם הדין אם יכול להשיג מעות בהלואה בענינינו יש לעיין דהרמב"ם פסק שם דאפילו הוא עשיר שיש לו מעות ומוצא לקנות מן השוק ג"כ אינו מחוייב וכ"כ הרי"ץ גיאות וע"כ דטעם מפני ששמחת האדם הוא שנהנה משל עצמו ולא מתבואת אחרים ולפיכך התיר רב לקצור חטיו משא"כ בענינינו דבכל גווני יאכל תבואה של אחרים אפשר דע"י הלואה בעלמא לא אמרינן דעציבא דעתיה. ועכ"פ כשבניו יחזרו על הפתחים בודאי עציבא דעתיה ויתבטל אצלו שמחת החג בודאי שרי לעשות בעצמו כדי להרויח בשבילם:

* מה יאכל - ידוע דעת המ"א וגם איזה אחרונים שהעתיקו דבריו דדוקא שאין לו אפי' לחם ומים ודעת א"ר דאפילו יש לו אך אין לו כדי צרכו ליו"ט ג"כ שרי והנה לענ"ד מחולקים הבבלי והירושלמי בפירושיו דמתניתין בזה דבירושלמי איתא על ההיא משנה דאין כותבין שט"ח במועד ואם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל הרי זה יכתוב אמר ר' ירמיה אם אינו מאמינו ללוה או שאין לו מה יאכל ללבלר [והיינו כפירוש הבבלי בדף י"ב] אמר לו ר' יוסי אם אומר את כן נמצאת מתיר את האומנות במועד אלא אם אינו מאמינו למלוה שעברה או שאין מה יאכל למלוה זו ופירש הק"ע וז"ל א"ל ר' יוסי א"כ שאם אין ללבלר לאכול מותר לעשות מלאכתו אתה מתיר כל המלאכות במועד שרוב אומנים עושים כדי פרנסתם עכ"ל ואם יפרש כדעת המ"א שאין לו מה יאכל כלל אפילו לחם ומים ליכא קושיא כלל דהלא אנו רואין בחוש שרוב האומנים לא יחסר להם לחם ומים אפילו אם יזדמן איזה יום שאין לו מלאכה אע"כ דהוא מפרש שאין לו כדי צרכו ליו"ט דהיינו בשר ויין כנהוג ולהכי קמקשה א"כ מותרים כל הפועלים לעשות מלאכתם בחוה"מ שרוב בעלי אומנות הם מצומצמים וע"כ מוכרח לפרש פירוש אחר במשנה וגמרא שלנו סובר כדעת ר' ירמיה ולא חש לקושית ר' יוסי משום שהוא מפרש אין לו מה יאכל כפשטיה וליכא קושיא כלל וכנ"ל ונ"ל עוד טעם להירושלמי שלא רצה לפרש כן משום דבמשנה דף י"ב תנא שם אין לוקחין בתים וכו' או שאין לו מה יאכל וכו' ושם ע"כ היינו שאין לו כדי צרכו כמו שכתבו הרא"ש והמרדכי בפ"ק סימן כ"ג מההיא דירושלמי בפ"ב וע"כ דעת הירושלמי דגם כאן היינו שאין לו כדי צרכו ולהכי קמקשה שפיר וכנ"ל. היוצא מכל זה דבאין לו כדי צרכו ליו"ט לדעת הירושלמי אין להתיר בזה לפועל לעשות מלאכה בשביל זה דא"כ יהיו כל הבעלי מלאכות מותרים לעשות מלאכה ולא מצינו שיפלוג עליו הבבלי בהדיא בזה כנלענ"ד:

====================

* שיעשנה אחר המועד - עיין במ"ב פירוש שיאמר וכו'. והוא מהמ"א וכונתו שיתנה עמו שלא יעשנה במועד וכן מוכח ממחצית השקל והוא לאפוקי מדעת הא"ר שסובר שא"צ לומר לו בפירוש שלא יעשה במועד אלא במה שמדבר עמו שיעשה אחר המועד סגי. ופשטיות דברי הרמ"א שכתב הואיל והתנה עמו וכו' משמע ג"כ כהמ"א. ומה שמחלק בזה ממה שאמרו פוסק עמו לשבות דהכא קיל טפי המעיין בריטב"א יראה הסברא להיפך [ונהי דסמכינן על הפוסקים דמשוה ענינינו לענין דפוסק ושלא כהריטב"א עכ"פ שלא להקל יותר משם] גם מה דמשמע מניה שהלבוש כתב שני דיעות בענין זה לענ"ד לא ירד הלבוש לזה רק עקרו בא להביא דעת המקילין דכיון שהתנה שלא יעשה אף אם עושה ל"ל בה וכתב בשם י"א דכן הוא בנ"י בשם י"א ובאמת לא ברירא כ"כ דהריטב"א פליג ע"ז עיי"ש:

====================

* צרכי רבים וכו' - עיין סימן תקמ"ב ס"א דבמלאכות המותרות בעינן דוקא שיהיו בחנם ועיין במ"א ובמאמ"ר ונהר שלום בסימן זה שהסכימו כולם דאם הם לצורך מצוה מותר ליטול עבורם שכר ועיין במחה"ש שכתב דבצרכי רבים בלא מצוה אסור ליטול שכר אבל מפמ"ג משמע דבצרכי רבים לחוד ג"כ מותר ליטול שכר וטעמו דהוא ג"כ כצורך מצוה דמיא וכן נראה מפשטיות המשנה דכללה כל צרכי רבים בחדא מחתא עם דין דיוצאין על הכלאים ושם הלא מבואר בגמרא בהדיא דנוטלין שכר וגם מי ירצה לעשות כל צרכי רבים בלא שכר:

====================

* ואפילו להגיה - הנה אף שמקור דין זה הוא מהמשנה [דף י"ח] ושם מיירי לענין ס"ת באמת כלל המחבר בזה אף ספר אחר כגון ספרי מקרא וגמרא וכה"ג אם לא שהוא ספר שצריך עתה ללמוד בו ובלא הגהתו לא יוכל ללמוד בו וכדלקמיה בס"ב:

* ולצורך רבים יש אוסרים וכו' - עיין מ"ב מה שפירשנו דברי הרמ"א והוא ע"פ הט"ז ומ"א וש"א ועיין בביאור הגר"א שהוא מפרש ג"כ כאופן זה מתחלה אכן בסוף כתב מדכתב בהג"ה הדין זה כאן משמע דאכתיבת ספרים קאי והוא דברי כל בו והחולקים הוא הב"י דהכל בו כתב נראה שמותר להגיה ולכתוב ספרים בחנם שמא לאחר יו"ט לא יהיה לו פנאי ע"ז עכ"ל וכתב הב"י ונ"ל דלצורך רבים קאמר ושרו ליה מדין צרכי רבים דאפילו במכוין לעשותן במועד שרי כמו שנתבאר בסימן תקמ"ד אלא דהתם לא התירו שלא לצורך המועד אלא בדבר שאינו מעשה אומן עכ"ל ב"י וזש"כ ונהגו להקל כו' עכ"ל הגר"א והנה מלשון הרמ"א וכן מהב"י משמע דהכל בו מיקל אפילו במעשה אומן ולכאורה הוא תמוה מאד דאמאי התיר בכתיבת ספרים דהוא מעשה אומן וגם במאי מיירי הרמ"א שהקיל בכתב שלנו הלא כתיבת ס"ת הוא מעשה אומן. אכן עיינתי בכל בו בפנים וראיתי שהביא שם מתחלה דעת הראב"ד על המשנה דאין כותבין ספרים תו"מ דלאחרים בטובה [היינו בלא שכר] שרי מזה מוכח בפשיטות דדעת הראב"ד הוא כדעת הטור וש"פ לענין תו"מ דפסקו דלאחרים בטובה שרי והיינו כדעת ר"מ שם בגמרא וס"ל דר' יוסי לאקולי אתי ולא פליג על ר"מ בזה וה"ה בס"ת וזהו ג"כ דעת הכל בו אכן בזה מיקל הכל בו יותר מדעת הטור דלהטור אינו מותר רק בשביל מועד גופא וכמו שמוכח בדבריו ולהכל בו יהיה מותר גם בשביל אחר המועד [ולדידיה יהיה אתי שפיר טפי לשון הברייתא דכי היכי דמה דקאמר ר"מ כותב אדם תו"מ לעצמו היינו אף בשביל אחר המועד לדעת הרבה פוסקים כן מה שסיים אח"כ ולאחרים בטובה הוא ג"כ באופן זה] והיינו מטעם שמא לא יהיה לו אחר המועד פנאי ע"ז וס"ל דאף דבעלמא לא שרינן בצורכי רבים ואינו לצורך המועד במעשה אומן הכא בתו"מ וכן בס"ת דהוא דבר מצוה מקילינן אפילו מעשה אומן והב"י חולק עליו בזה ומה שסיים הרמ"א ונהגו להקל בכתב שלנו שאינו מעשה אומן ר"ל דמנהג העולם להחמיר כדעת הב"י ומקילים רק בכתב שלנו ור"ל שלא בכתיבת ס"ת רק בכתיבת שאר ספרים או בתיקונן לצורך רבים ובכתב משיט"א. ודע דאף לדברי הגר"א שמפרש דאכתיבת ספרים קאי מ"מ גם הוא מודה דאף בשאר צרכי רבים יש להקל בכתב שלנו כמו שכתב בעצמו שם עיי"ש:

* שאם אין להם ספר תורה כשר - נראה דה"ה אם יש בביהמ"ד ספר כשר אך שדרכם להתפלל תמיד בעזרה של ביהמ"ד במנין בפ"ע ונפסל הס"ת שלהם ע"י איזה קלקול ובביה"ד יש רק ספר אחד שנצרך לעצמם מותרים לתקנו בחוה"מ:

* דצורך המועד הוא וכו' - עיין בביאור הגר"א סימן תקמ"ד שכתב דלפי דברי הרשב"א שהובא שם בהג"ה נדחה זה הדין והפמ"ג באות ה' נתקשה ג"כ בזה ומיישב קצת. ונ"ל עוד לומר דגם להגר"א יהיה מותר ספרי מקרא וגמרא להגיהם כדי ללמוד בהם דהוי דבר האבד וכמו שכתב המחבר:

* לעצמו - ואפילו דיעבד אם כיון מלאכתו במועד אין לקנסו וכן באין לו מה יאכל שכותב בשביל אחר וכן לפי מה שהגיה הרמ"א שכותב במועד בשביל אחר כדי שיהיה לו הוצאותיו יותר בריוח בכלם אין לקנסו בכל גווני ושרי לכתוב כיון דדבר מצוה הוא [מ"א בסק"י ע"ש] וה"ה לענין טוייה כמש"כ בב"י:

* ואם אין לו מה יאכל - ל"ד בענין זה דה"ה בשאר מלאכות אם אין לפועל מה יאכל מותר לו לעשות כדי פרנסתו וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות יו"ט הלכה כ"ד ושם מודה הרא"ש והטור להרמב"ם דדוקא באין לו מה יאכל ועיין לעיל בסימן תקמ"ב בבה"ל ועיין שם במ"ב דדוקא בצנעא. ודע עוד דלדעת הסוברים לעיל בסימן תקמ"ב דאין לו מה יאכל היינו דאין לו כדי צרכו לשמחת יו"ט דהיינו בשר ויין ממילא ה"ה בענינינו אפילו לדעת הב"י שהעתיק לשון הרמב"ם לדינא היינו גם כן שאין לו כדי צרכו ליום טוב והרמ"א שהוסיף או שיהיה לו וכו' היינו אפילו יש לו בשר ויין אך הוא בצמצום מותר לו לכתוב כדי שישתכר ויהיה לו יותר בריוח לשמחת יו"ט [נ"א בכלל ק"ו אות ד']:

* או שיהיו לו הוצאותיו יותר בריוח וכו' - מפשטיות הענין משמע דקאי אלמעלה וא"כ כי היכי דבאין לו מה יאכל כלל בודאי שרינן לאחרים אפילו בשביל אחר המועד [ובפרט דשם העתיק המחבר כל לשון הרמב"ם והוא ס"ל לדעת הב"י דבחו"ה אין להניח תפילין] כן ה"ה מה דסיים הרמ"א הוא ג"כ באופן זה [ובזה אתי שפיר מה דסיים אח"כ ואם כתבן כדי להניחן במועד וכו'] וכן משמע מהמ"א סק"י אבל כי מעיינינן בטור שממנו לקח הרמ"א דינו מבואר בו בהדיא דמיירי שכותב לאחרים כדי שיקיימו בחוה"מ גופא מצות תפילין וכ"כ במאמר מרדכי וז"ל או שיהיה לו וכו' מבואר בב"י שדבר זה שנוי במחלוקת דלהרמב"ם והגאונים לא הותר כאן טפי ממה שהותר בשאר מלאכות דלא שרינן התם כ"א דוקא באין לו מה יאכל אבל לרש"י והרא"ש והטור וש"פ סברי דהכא שרי טפי דאפילו יש לו מה יאכל שרי כדי שיהיה לו יותר בריוח וא"כ הי"ל להרמ"א לכתוב בלשון י"א אלא שכן דרכו של מור"ם בהרבה מקומות לכתוב דבריו שלא בלשון מחלוקת [וכ"כ המ"א] מיהו מדברי הלבוש משמע דהרמ"א כתב כן לפי מנהגם שנוהגים להניח תפילין בחוה"מ ועפ"י מה שביאר מרן. בב"י טעם מחלוקת הרמב"ם והרא"ש דהרמב"ם יסבור דאין להניח תפילין בחוה"מ וכדקי"ל לעיל סימן ל"א והרא"ש אזיל לטעמיה דס"ל התם דמניחין תפילין בחוה"מ ולכן מקילינן טפי במלאכה זו ע"ש ולפ"ז י"ל דהרמ"א לא פליג אהמחבר דמרן ז"ל נמשך אחר מה שפסק לעיל סימן ל"א והרמ"א ז"ל כתב מה שכתב לפי מנהגם והכי מוכח מדברי הרב ב"ח ז"ל סוף אות ב' עכ"ל הרי לנו הלבוש והב"ח והמאמר מרדכי כולם סוברים דאין להתיר לכתוב לאחר בשביל הרוחה כ"א במועד בשביל קיום מצות תפילין וכן מוכח גם בהטור וכנ"ל ועפ"ז כתבתי דברי בפנים:

* ואפילו על דבר פרקמטיא שאינה אבודה - הנה ידוע דאפילו מעשה הדיוט אינו מותר כ"א לצורך המועד והכא מאי צורך המועד איכא ומצאתי בפמ"ג שהרגיש בזה וכתב אפשר דחשיב קצת צורך המועד וצע"ק עכ"ל ואולי כונתו דאל"ה יש לו צער ומונע שמחת הרגל והוא דוחק גדול דא"כ נתיר כל ענין סחורה עי"ז. ובאמת לא ידעתי מנ"ל להב"י להקל בכתיבה לענין פרקמטיא וחפשתי ומצאתי און לי בספר שבולי הלקט בסימן רכ"ה וז"ל ואגרות של רשות יש מפרשים דזו היא שאילת שלום דכיון שאינו כותב צרכיו כלל אלא שאילת שלום גרידא ליכא טרחא בהך כתיבה ולא דמיא למלאכה כלל הלכך מותר דלא הוי כ"א כמטייל בעלמא וכו' והרב ר' אבגדור כהן צדק השיב על דברי האגרת שכותבין במועד לשלח ממקום למקום אם הוא על עסק פרקמטיא שאינה אובדת או שאר משא ומתן שבין אדם לחבירו אין היתר במה שעושין דרך שינוי בעגול שהרי שנינו אין מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה וכאן אי אפשר שלא יכתוב אות אחת כדרכה וכ"כ תלמידי ריב"א ז"ל וכו' אבל באגרות של שלומים יש נוהגין היתר ואומרים דהיינו אגרות רשות דתנן ואלו כותבין במועד מיהו אם כיון מלאכתו במועד שהיה יכול לכתוב מקודם אוסר שם בתוספותיו עכ"ל הרי לך בהדיא דאפילו אם נתיר לענין שאילת שלום עכ"פ מכתבים לענין פרקמטיא שאינה אבודה בודאי יש להחמיר אם לא בכתיבת משיט"א וע"י שינוי וגם בזה ימעט כל מה שיוכל:

* ויש אוסרין בשאילת שלום - עיין בב"י דאפילו לדעת המחמירין מותר לכתוב אגרת של רשות דהיינו שטרי הממשלה כתבם וציוויים. ובשיבולי הלקט ראיתי בשם רב נחשון גאון ובשם ר' יצחק גאון איגרות רשות הוא כתב שכותב ריש גלותא ונותן לו רשות ללמד לישראל איסור והיתר ולהורות להן דברי תורה עכ"ל ולכאורה הוא כעין כתב סמיכה שנותנין היום:

* אפילו בכתיבה שלנו שהיא כתיבה משיט"א - עיין מ"ב והנה אף דלענין שבת קי"ל דהכותב בכל כתב ולשון של כל אומה חייב ומאי גריעא כתב עברית מהן צ"ל דאעפ"כ לענין חוה"מ לא אסרו כ"א כתב שהוא מעשה אומן וסתם כתב לבד כתב אשורית מקרי מעשה הדיוט. ובספר מור וקציעה מאריך בענין זה ודעתו שיש להחמיר גם במשיט"א עכ"פ בכתב ידי סופר וכמו שנהוג להיות לצבור לבלר נאה מיוחד לכתיבותיהם שהוא מעשה אומן לפיכך נכון שלא יכתוב כתיבה נאה באיזה כתב ולשון שהוא בין משיט"א בין בכתב העכו"ם כי הכל כתב הוא לכל אומה ככתבה וכלשונה עכ"ל ואף שהעולם נהגו להקל בזה ואין למחות בידן שיש להם על מי שיסמוכו מ"מ טוב לחוש לדבריו אם לא לצורך גדול ובפרט לענין פרקמטיא שאינה אבודה בודאי נכון למעט לכתוב אודות זה בחוה"מ כל מה שיוכל:

====================

* עושה אשה וכו' - בגמרא איתא דכל הני תכשיטין בין בילדה בין בזקנה שרי דאף זקנה רצונה בטבעה להתקשט ועיין בפמ"ג שכתב דאף בשאין לה בעל [מ"ז] אכן לענין סיד משמע בגמרא דלא שייך כ"א בילדה וכן נראה גם מפירוש המשנה להרמב"ם שם:

* כל תכשיטיה במועד - שזה צורך הגוף הוא וכעין אוכל נפש ולפיכך עושה כדרכה בלא שינוי ובטרחא רבה [הריטב"א]:

* והוא שתוכל לסלקה במועד - המחבר העתיק לדינא שיטת הרמב"ם וסמ"ג להחמיר מ"מ לאו דבר ברור הוא שמצאתי לכמה ראשונים דס"ל דר' יהודא פליג על רבנן והלכה כרבנן דאף אם לא תוכל לסלקה במועד ג"כ מותר והוא הרי"ץ גיאות המובא במגיד משנה והאו"ז המובא בהג"א וכן הוא דעת האשכול וכן מצדד בריטב"א להקל ועיין בהגר"א דמקור הרמב"ם הוא מירושלמי ושיטת הפוסקים המקילין הוא כפשטיה דתלמודא דילן ובפירוש המשנה להרמב"ם ג"כ פסק כרבנן להקל ורק בחיבורו חזר בו ונקט שיטת הירושלמי דלכו"ע דוקא באופן זה מותר:

====================

* על המת שמת לו לפני ל' יום קודם המועד - משמע מלשון זה דאפילו הוא עדיין תוך ל' יום למיתתו מ"מ כיון שמזמן ההספד עד הרגל הוא פחות משלשים יום אסור ועיין ביו"ד סימן שמ"ז בפתחי תשובה שם:

* שמותר לספדו אפילו מת ערב הרגל - ואם הוא אחר חצות וכן בע"ש צ"ע אי מותר להספידו דאפשר דכמו שא"א צדוק הדין בע"ש ועיו"ט אחר חצות כמבואר ביו"ד סימן ת"א כן הוא לענין הספד אם לא לת"ח שמספידין עליו בע"ש ועיו"ט וכן בע"פ אחר חצות דלא עדיף מחוה"מ דמספידין עליו [פמ"ג] ואף דאנו מחמירין בחוה"מ שלא להספיד אפילו על ת"ח כמ"ש הפוסקים מ"מ לענין ע"ש ועיו"ט בודאי אין להחמיר בזה:

====================

* בתוך ביתו - ועיין במש"כ בשם החכמ"א והנה אף דבא"ז משמע דמסקנתו למעשה כמו זקנו הגאון מהר"ש ולא כדעתו [וכמו שנעתיק לקמיה את לשונו] נקט החכמ"א כא"ר משום דאותו חבר באחרונה ושם לא זכר כ"א דעתו כמו שכתבנו במ"ב בשמו אכן מה דהקיל החכמ"א עוד יותר ממנו לא נהירא כלל ואעתיק לשון החכמ"א וז"ל ושותף של אבל שמת לו מת בחוה"מ מותר לעסוק בחנות מיד אחר יו"ט [א"ר בסימן תקמ"ח] (ומה דסיים א"ר כמו בשאר אבלות ר"ל כמו שם ביום השביעי מותר לפתוח את חנותו כן בזה אם מת ביום ראשון דחוה"מ מותר תיכף אחר יו"ט דהוא יום השביעי) ונ"ל לדידן דנוהגין לאסור רק ג' ימים ה"ה אם מת בעיו"ט אחרון מותר עכ"ל ובאמת לא דמי כלל דשם הלא ישב האבל עכ"פ ג' ימים באבלות משא"כ הכא דעדיין לא ישב כלום ודי לנו להקל בענינינו אם מת בחוה"מ ביום ראשון כדעת הא"ר דעכ"פ הוא עכשיו יום שביעי ממיתת המת ולא לתפוס שתי קולות דהיינו ג' ימים ובלא התנהגות אבילות כלל [ובפרט שהפמ"ג מפקפק גם על קולתו של הא"ר ודעתו להחמיר בזה כזקנו ודיינו אם נקיל כהא"ר ולא יותר] ואעתיק לשון הא"ז ויראה לעין כל שהאמת כדברינו וז"ל יראה לי דשותף אבל שמת לו מת בחו"ה ראשון מותר לעסוק בחנות תיכף אחר יו"ט כיון דמקילין בשאר אבלות אחר ג' ימים אבל שמעתי בשם זקני הגאון ז"ל שפסק לאיסור כמו בשאר אבלות עכ"ל הרי לך שגם דעת הא"ר לנהוג לענין שותף של אבל בעלמא רק ג' ימים וכדעת מהרש"ל בזה ואפ"ה בענינינו החמיר דוקא אם מת בחוה"מ ביום ראשון כדי שיהיה בס"ה עכ"פ פתיחת החנות ביום השביעי ממיתת המת וכנ"ל וע"כ הטעם כמו שכתבנו למעלה כנלענ"ד ברור. ודע דלענין שמועה קרובה פשוט דאע"פ ששלמו כבר שבעה ימים למיתת המת אסור בסחורה כל האבלות כשאר אבל וכמש"כ ביו"ד סימן ת"ב דשמועה קרובה דינו כיום קבורה וכ"כ הפמ"ג בסוף הסימן:

* ומותר לרחוץ סמוך לערב - לדעת רמ"א שהחמיר דוקא סמוך לערב ל"ד לענין רחיצה דה"ה לענין לספר ולכבס וכדאיתא ביו"ד סימן שצ"ט ס"ג בהג"ה עיי"ש. ודע דמש"כ הרמ"א סמוך לערב היינו לדעה הראשונה המובאה בס"י שס"ל שם עד הלילה כאן מותר סמוך לערב דאלו להיש מתירין שם כאן מותר אף קודם חצות כ"כ הגר"א ופשוט:

* ואצ"ל אם חל וכו' - נקט לישנא ואצ"ל משום דכששלמו לו שמנה ימים קודם הרגל בודאי פשיטא דהרגל מבטל גזירת שלשים ומותר להסתפר בו ביום וזה שחל יום שמיני שלו בשבת שא"א לו לספר ומוכרח לעשות זה בע"ש חשיב כאלו היום יום השמיני כ"מ בגמרא [מ"א]:

* שמותר לספר בע"ש - וכן לכבס ולרחוץ ונראה דבזה א"צ להמתין עד אחר תפלת המנחה ושאני לעיל דצריך שיהא ניכר שהוא משום כבוד הרגל משא"כ הכא:

* דהא הרגל לא בטל וכו' - עיין במ"ב דהמנהג להקל ולפ"ז מי שמת לו מת בע"ש ובשבת הוא ערב הרגל מותר לרחוץ בע"ש סמוך לחשיכה בחמין לכבוד הרגל [תה"ד סי' רפ"ז והעתיקו הש"ך ביו"ד סי' שצ"ט ומ"א בענינינו] ועיין בא"ר שהשיג עליהם דהא כתב שם בד"מ דהמנהג בזה להחמיר ועיין בפמ"ג שמסתפק ג"כ דאף דאנו מקילין בערב הרגל גופא משום כבוד הרגל אין ראיה מזה להקל גם בע"ש מטעם זה [ואין ראיה מהא דמקילין כשחל יום שמיני בשבת לרחוץ בע"ש דהתם כבר שלמו שבעת ימי אבילות] ומצדד להקל רק בצונן ע"ש וכן בחכמת אדם נוטה להחמיר בזה [ופשוט דלפ"ז אפי' אם חל יום שביעי שלו בשבת ערב הרגל יהיה ג"כ אסור לרחוץ בע"ש וכ"כ בחכ"א שם] אמנם בדה"ח בהלכות אבלות וכן בנו"ב מ"ק חיו"ד סי' צ"ט העתיקו דברי התה"ד להלכה [אמנם ק"ק דסותר עצמו למ"ש בדגמ"ר ליו"ד ששם תירץ דברי הרמ"א דאינו מתיר רק בצונן וכדעת הא"ר] היוצא מכל זה הרוצה לסמוך להקל בודאי אין מוחין בידו אחרי שהש"ך ומ"א ודה"ח העתיקו דברי תה"ד להלכה והשגת הא"ר הוא רק ממנהגא שכתב שם הד"מ דנוהגין להחמיר: