בס"ד - כל הזכויות שמורות (c) לספריית עם ישראל

משנה ברורה וביאור הלכה על שלחן ערוך - אורח חיים
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל החפץ חיים

משנה ברורה סימן תרד

===================

(א) מצוה לאכול וכו' - דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב היה לו לכתוב בתשעה לחודש בערב תענו את נפשותיכם עד ערב וכו' ומדכתיב ועניתם וכו' בתשעה לחודש משמע שיתענו בתשעה ובאמת יוה"כ אינו אלא בעשרה לחודש וקבלו חז"ל דאדרבא מצוה מן התורה לאכול בעיו"כ ורצה הקב"ה ליתן שכר בעד האכילה כאלו התענו שאינו דומה מצוה שיש בו צער כמו שאמרו לפום צערא אגרא אילו כתב בט' לחודש תאכלו לא היה לנו שכר אלא כמקיים מצותו ע"י אכילה ולכן שינה הכתוב וכתב מצות אכילה בלשון תענית שיהיה נחשב אכילה זו לפני הקב"ה כאילו היה תענית כדי ליתן שכר כמקיים מצוה בצער עינוי ויש לאדם למעט בלימודו בעיה"כ כדי לאכול ולשתות:

(ב) אפילו תענית חלום - אכן אם מתירא לנפשו ורוצה להתענות יתענה עד סעודה המפסקת דודאי מן הדין סגי כשיאכל פ"א. ואם אינו מתענה היום כלל טוב שיתענה איזה יום אחר יוה"כ ואם חל עיו"כ באחד בשבת ובשבת שלפניו התענה תענית חלום שצריך למיתב תענית לתעניתו אחר השבת אין לו להתענות עיוה"כ אלא ידחה עד אחר עבור המועד ולפי דעת הט"ז לעיל בסימן רפ"ח סק"ג א"צ שוב להתענות אחר יו"כ דיוה"כ כיפר גם על זה ומי שקשה לו התענית יכול לסמוך ע"ז. מי שנדר שלא לאכול בשר חוץ מיו"ט נתבאר בסימן תק"ע שמותר לאכול בעיו"כ דבלשון ב"א מקרי יו"ט ולא מיבעי בסעודה המפסקת אלא אף גם בשחרית דאנן רגילין לאכול בשר גם בשחרית וכל הנודר אדעתא דמנהגא נדר אבל בלילה של עיו"כ אסור. ודוקא בנודר ממש אבל מי שלא נדר בהדיא אלא שנוהג כך שלא לאכול בשר כ"א בימים שא"א בהם תחנון אזי אפילו בלילה של עיוה"כ מותר לאכול ודוקא בלילה ממש אבל לא מקודם לזה אע"פ שהתפלל ערבית:

(ג) אין נופלים על פניהם - דנוהגין לעשותו קצת כמו יו"ט:

(ד) למנצח ומזמור לתודה - למנצח משום דכתיב ביה ביום צרה ומזמור לתודה דבזמן הבית היה אסור להקריב שום קרבן הנאכל בעיוה"כ דממעט זמן אכילתו שהרי עכ"פ כל הקרבנות נאכלין ליום ולילה שלאחריו וביוה"כ א"א לאכול ונמצא מביא לידי פסול:

(ה) ערב יום כפור שחרית - אבל במנחה אין אומרים אותו בכל גווני:

משנה ברורה סימן תרה

===================

(א) יש למנוע המנהג - משום חשש דרכי האמורי:

(ב) מנהג וותיקין - ויחשוב שכל מה שעושין לעוף הזה הכל היה ראוי לבוא עליו וע"י תשובתו הקב"ה מסלק הגזירה מעליו ונתקיים דוגמתו בעוף הזה וכן כתבו הראשונים טעם הקרבן הבא על השוגג. וטוב לשחטו באשמורת אחר הסליחות כי אז הרחמים גוברים ולכן יש לבעה"ב להזמין אבוקה לפי שאין שוחטין בלילה כ"א לאור האבוקה. ויש ששוחטין אותו אחר תפילת שחרית [עיין א"ר]. ובמקום שמתקבצים הרבה ביחד ודוחקין זה את זה והשוחטים נעורים כל הלילה בפנים זעופים ואינם מרגישים בסכין מפני רוב העבודה. ויוכל לבוא לידי איסור נבילה טוב יותר לשחוט הכפרות יום או יומים קודם יוה"כ כי כל עשי"ת הוא זמן לכפרות [פמ"ג ע"ש]. או שיסבבו על ראשיהם במעות ותחשב להם לצדקה שלא יהיו נכשלין באיסור נבילה ח"ו. [ומי שיכול ורוצה מן המובחר יקרא השוחט לביתו באשמורת הבוקר וכהיום המנהג בכמה מקומות שהשוחטין נעורים והולכין לבית כל אחד אחר חצות הלילה עד אור היום ולכן מן הנכון שישנו השוחטים מקודם כדי שלא יתעלפו. וכן צריכים להכין כמה סכינים בדוקים ובשעת שחיטה יראה לבדוק בכל פעם ולא יסמוך על מה שבדק תחילה. והנה אף כששוחט בבית בעה"ב הדרך הוא שבאים ג"כ מבע"ב הסמוכים ובפרט כששוחט בביתו באים הרבה שלוחים ביחד עם כפרות ומחמת שצריך לשחוט כפרות הרבה אין הזמן מספיק לבדוק בכונת הלב כדין י"ב בדיקות וקרוב הדבר שמחמת הנחיצה לא ידקדק היטב בבדיקה לכן העצה היעוצה שעכ"פ אחר שחיטת כל העופות של בעה"ב אחד יבדוק טרם ילך השליח עם העופות כדי שיתברר לו אם נמצא סכינו יפה שאסור לאכול קודם הבירור ואם נמצא פגום יטרוף כל העופות של בעה"ב זה]:

(ג) ב' תרנגולים - דהיינו תרנגול ותרנגולת תרנגול שמא הולד זכר ותרנגולת שאפילו אם הולד נקבה יתכפרו שניהם היא עצמה והולד באחת. ואפילו שני בני אדם יכולין ליקח כפרה אחת אם אין ידם משגת. ויש שלוקחין למעוברת שני תרנגולות ותרנגול אחד ובשעה שמסבב על ראשו יאמר זה חליפתי תמורתי כפרתי ר"ת חת"ך שם מלאך הממונה על החיים:

(ד) בתרנגולים לבנים - ומ"מ אין לחזור אחרי לבנים דוקא כמו שנוהגין אנשים שמהדרין אחריהם ביותר ונותנין ביוקר והוא מדרכי האמורי וחוק עכו"ם אלא אם יבא ממילא לקנות במקח שאר תרנגולים יקנה אותו ולא יאמר כלום [אחרונים]. כתבו האחרונים אם אין לו תרנגול יקח אווז או שאר ב"ח שאינם ראוים להקרבה למזבח וי"א אפילו דגים:

(ה) ונהגו ליתן - כמש"כ וחטאיך בצדקה פרוק וכו' ובאמת לפדותן טוב יותר שלא יתביישו העניים שיאמר זה נתן עוונותיו על ראשו ושלחו אלי ואם יודע בו שלא יתבייש יכול ליתן לו העופות עצמם שלפעמים נהנה יותר שהוא הנאה שא"צ לטרוח:

(ו) בממון שנותנין וכו' - ר"ל שיעריך דמי שיווי הכפרות ששחטן ויחלק דמי השיווי לעניים והיינו אם היכולת בידו. וכתבו האחרונים דמי שפודה אותו ויש בידו מעות מעשר שלו לא יפדה בהם רק במעות של חולין:

(ז) על הקברות ולהרבות - ויוכל ליתן זה ממעות פדיון הכפרות ואין להרבות שם בתחינות רק מה שמיוסד מהקדמונים שהרי א"א היום תחנון:

(ח) וסמך ידיו עליו - ויש שכתבו שיש למנוע דבר זה דנראה כמקדיש קדשים ושוחטן בחוץ ואחרים כתבו שאין לחוש לזה כיון שהתרנגול אינו ראוי למזבח:

(ט) וזורקין - שדרך התרנגולים ליזון מן הגזל ובני המעיים הם הכלים הראשונים שמקבלים הגזל לכן מרחיקין עצמם מלאכלם כדי ליתן אל לבו להרחיק מן הגזל וגם משום רחמניות כשם שמרחם על הבריות לפרנסן ירחמו עליו מן השמים:

משנה ברורה סימן תרו

===================

(א) צריך לפייסו - דגם בזה עבר על איסור דאונאת דברים והנה אע"פ שגם בשאר ימות השנה מחוייב לפייס למי שפשע כנגדו מ"מ אם אין לו פנאי הוא ממתין לפייסו על יום אחר אבל בעיוה"כ מחוייב לתקן הכל כדי שיטהר מכל עונותיו כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם וגו' וכ"ש אם יש בידו מן הגזל ואונאה וכל דבר הנוגע בממון יראה לתקן. [דזהו המקטרג הגדול על האדם כמו שאחז"ל סאה מלא עונות מי מקטרג גזל מקטרג בראש] ואם יש לחבירו בידו ממון שיש לו תביעה עליהם יודיענו אע"פ שחבירו לא ידע מזה כלל ועכ"פ יסדר לפני הרב ומ"ץ הענין בשלימות ובאמת בלא שקר ולשאול האיך להתנהג. כללו של דבר כל דבר שבממון לא יסמוך על הוראתו כי היצה"ר יש לו התירים הרבה [ח"א]:

(ב) לפייסו - ונכון שילך בעצמו אליו ולא ישלח תחלה אמצעי שירצה לקבל פיוסים ואם קשה עליו לילך בעצמו תחלה או שיודע שיותר קרוב הפיוס ע"י איש אמצעי שיתווך ביניהם יכול לעשות ע"י אמצעי:

(ג) יחזור וילך - ויפייסנו בכל פעם במין ריצוי אחר ובשעת בקשת מחילה צריך לפרט מה שחטא לחבירו אם לא כשיודע שחבירו יתבייש מזה כשיפרט החטא אזי לא יפרט אותו ומי שהוא מבקש מחילה מרבים בכלל אינו יוצא אם יודע שעשה לאיזה יחיד בפרט:

(ד) ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים - ר"ל באופן זה ע"י ריבוי אנשים:

(ה) אינו זקוק לו - ואם רצה לפייסו יותר רשאי אם אין שם בזיון התורה:

(ו) לפני עשרה - כדי לפרסם הדבר שמצדו לא יבצר:

(ז) רבו - אפילו אינו רבו מובהק אלא ששמע ממנו ד"ת:

(ח) לא יהיה אכזרי מלמחול - דכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ואם הוא לא ירצה למחול גם לא ימחלו לו:

(ט) לטובת המבקש וכו' - כדי שיהא נכנע לבו הערל ולא ירגיל בכך ומ"מ נראה דמלבו צריך להסיר השנאה ממנו אחרי דבאמת ביקש ממנו מחילה:

(י) מחילה - וה"ה אם מכוין לטובת עצמו שמתירא שיגיע לו היזק כשימחול:

(יא) א"צ למחול לו - דאיכא דשמע בחשדא ולא שמע בפיוס ונשאר הש"ר ומ"מ מדת ענוה למחול גם בזה:

(יב) אם מת וכו' - זה קאי גם אמוש"ר דאמרינן אילו היה חי היה מוחל לו:

(יג) אשר חטא לו - ואם קרא לאחד ממזר י"א דפגם בכבוד אבותיו ג"כ וצריך לילך על קברם אבל רבים חולקין ע"ז דיכול לומר לאו אדעתאי שיהיה הדבר נוגע לאבותיו אא"כ קראו ממזר בן ממזר. ועיין בחו"מ סימן ת"כ לענין אם קראו רשע בן רשע או גנב בן גנב:

(יד) על קברו - וצריך לילך לשם יחף. ואם הוא חוץ לשלשה פרסאות ישלח שלוחו לשם והשליח יקח עשרה אנשים וילך על קברו ויבקש מחילה בשם המחרף ויאמר הנני שליח פלוני מודה ברבים ששלחני פלוני לאמר שחטא לאלקי ישראל וכו'. ואם חירפו לאחר מיתה א"צ לילך על קברו אלא מבקש ממנו מחילה במקום שביישו:

(טו) שחטאתי לו - בחטא פלוני כי צריך בזה לפרט החטא והם ישיבו לו מחול לך מחול לך ג"פ:

(טז) שלא להוציא ש"ר וכו' - ולכן צריך לעשות תשובה על שעבר החרם:

(יז) יכול לטבול - המחבר קיצר דמקודם היה לו לכתוב דמנהג לטבול וללקות בעיו"כ ואפילו נערים ובתולות מכיון שהם בני מצות טובלות:

(יח) קודם הלילה - וטוב שיטבול קודם תפלת המנחה ששם מתודה וכן נוהגין ומקצתן נוהגין לטבול אחר סעודה המפסקת כדי שיהיה סמוך ליוה"כ:

(יט) ואינו מברך - דטבילה זו אינו רק משום מנהג:

(כ) בלא וידוי - לאפוקי מאותן הרגילין להתודות בשעת טבילה:

(כא) משום קרי - ולכן די בפ"א וגם א"צ לוידוי [ואשה ששמשה בתוך ג' ימים צריכה לכבד ביתה בחמין קודם טבילה שלא תפלוט ש"ז ותחזיר לטומאת קרי אם לא שהיא סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה שאז רגילות להתעבר ואם תכבד יש לחוש להשחתת זרע כ"כ מ"א ובתשובת רע"א מפקפק ומצדד דלעולם לא תכבד] וי"א דטעם הטבילה משום תשובה ולפ"ז יש לטבול ג"פ וכ"כ הרוקח ועיין במ"א דאף למאן דס"ל דטעם הטבילה משום קרי אפ"ה צריך תמיד לטבול בעי"כ אפילו אם כבר טבל ער"ה ולא ראה עוד קרי:

(כב) נמי מהני - אם הוא מצטער בטבילה [מהרי"ו] ופרטי דיני ט' קבין עיין לעיל בסימן פ"ח במ"ב:

(כג) בין ראש השנה ליום הכיפורים - וה"ה אפילו בעיו"כ:

(כד) מותר לרחוץ - היינו אפילו בחמין וכן הטבילה במקוה מותר אפילו היתה של חמין:

(כה) דיוה"כ מבטל שבעה - ר"ל דדינו כמו שאר רגל שפגע באבילות שהוא מבטל שבעה ומותר מחמת זה לרחוץ אחר המנחה סמוך לחשיכה לדעת היש מתירין לעיל בסימן תקמ"ח ס"י ועיין במ"א דגם בענינינו אין להקל רק שעה או שתים קודם הלילה ולא קודם:

(כו) אע"פ שנהגו וכו' - ר"ל אף דגזירת שבעה נתבטל ע"י יוה"כ היה לנו לאסור רחיצה וטבילה משום גזירת שלשים וע"ז תירץ דטבילה זו היא מצוה ומחמת זה ממילא מותר גם רחיצה כדי שלא יהא חציצה לטבילה:

(כז) טבילת מצוה מותר - ואף דאיננה חיובא וכנ"ל מ"מ איסור רחיצה כל ל' ג"כ אינו אלא מנהגא:

משנה ברורה סימן תרז

===================

(א) קודם סעודה המפסקת - שמא יארע לו דבר קלקלה בסעודה שיחנק או שתטרף דעתו ולא יוכל להתודות אח"כ ויש פוסקים שסוברין שצריך להתודות גם אחר אכילה קודם חשיכה וראוי להחמיר כדעה זו (של"ה) וכן נהגו בזמנינו שאומרים אז תפלה זכה:

(ב) ויחיד אומרו אחר שגמר תפלתו - ר"ל בין עיו"כ במנחה ובין ביוה"כ בך אימתי שמתודה אומרו אחר שגמר תפלתו קודם אלהי נצור:

(ג) אומרו ביום כיפור - אבל במנחה כשחוזר התפלה אינו אומר כלל הוידוי כדלקמן בס"ה בהג"ה:

(ד) בתוך התפלה - ר"ל שכוללו בתוך הברכה האמצעית:

(ה) א"צ לפרט - אלא כשיאמר סתם חטאתי יצא ידי מצות וידוי:

(ו) הרשות בידו - הנה מדכתב אח"כ ואם מתודה בלחש משמע דרישא איירי במתודה בקול רם ואף דהרמ"א כתב בהג"ה דבקול רם אין לפרט החטא משמע דאיסורא נמי איכא התם מיירי בחטא שאינו מפורסם לרבים ומפני שאין זה כבוד המקום שמגלה לרבים שחטא כנגדו אבל בחטא המפורסם לרבים רשות בידו לפרטו ברבים אפילו בקול רם:

(ז) בלחש נכון לפרט - ובזה אין חילוק בין מפורסם לשאינו מפורסם דהכל גלוי לפני המקום:

(ח) החטא - כדי שיתבייש יותר כשמזכיר חטאיו ואכתי מקרי כסוי חטאה כיון שאינו נשמע לבני אדם:

(ט) אין לפרט החטא - מדסתם משמע דאפילו בעון שבין אדם לחבירו ג"כ אסור:

(י) מעומד - דהכי הוי דרך הכנעה טפי ומתודה בלב שלם וטוב שישחה כמו במודים ולא יסמוך על דבר שאם ינטל אותו דבר יפול ואם סמך צ"ע אם יחזור ויתודה [פמ"ג] והעמידה צ"ל עד אחר על חטא שאנו חייבים עליהם ארבע מיתות ב"ד:

(יא) והוא התודה כבר - מלשונו משמע דדעתו דכיון שהתודה כבר בעצמו א"צ פעם שני לחזור ולהתודות אלא לשמוע מש"ץ כשאר חזרת הש"ץ והרמ"א בשם הר"ן פליג ע"ז וס"ל דצריך לחזור ולהתודות וכן פסק בעיטור ומאירי וכן המנהג בזמנינו. בעל חטא צריך לומר בסתר ובגלוי בשגגה ובזדון [דה"ח] משום דיש להקדים הקל לחמור ובמטה אפרים מסיק דאין לשנות מן הנוסח הכתוב בסידורים דאין כדאי להוציא עצמו מן הכלל בשביל זה וכ"א לא ישנה ממנהג מדינתו. אין לדבר בשעת הוידוי ואפילו באמירת על חטא אכן לענות קדיש וקדושה יש לפסוק אפילו באמצע אשמנו. בשעת אמירת הוידוי כשמזכיר החטא יכה באגרוף על החזה או על הלב כלומר אתה גרמת לי שאחטא [אחרונים]:

(יב) אבל אנחנו חטאנו - וה"ה שצריך לומר ג"כ עוינו פשענו אלא שנהגו לומר גם שארי דברים כגון מה נאמר לפניך וגו' ואתה יודע רזי עולם ועל חטא:

(יג) אפ"ה יכול וכו' - אף בין אדם לחבירו גנב וגזל וכדומה אע"פ שמחל לו והשיב את הגזילה מ"מ מתודה ביוה"כ לעולם דמ"מ בין אדם למקום חטא אבל אם הקניט חבירו בדברים או עני המהפך בחררה י"ל כה"ג כיון שביקש מחילה מחבירו והתודה ביו"כ א' א"צ להתודות ביו"כ שנית [פמ"ג]:

(יד) לחזור ולהתודות - ובגמרא קאמר הרי זה משובח משום שנאמר וחטאתי נגדי תמיד:

(טו) בתפלת מנחת וכו' - לאפוקי מדעת רש"י דס"ל דכל שהוידוי סמוך לתפלה יכול לחתום בא"י האל הסולחן וה"ה בכל תפלת יו"כ אינו חותם בוידוי שאחריה ונקט תפלת מנחה משום דבזה הסימן איירי בתפלת המנחה:

(טז) אינו חותם וכו' - ואחר אלהי עד שלא נוצרתי שהוא ג"כ כעין וידוי יאמר אלהי נצור לשוני וכו'. אותן האומרין תמיד יהיו לרצון מיד אחר התפלה קודם תחנונים ה"ה כאן יאמר יהיו לרצון קודם שמתחיל לומר אלקינו ואלקי אבותינו תבא לפניך תפלתנו וכו':

(יז) ארבעים - לאו דוקא אלא ל"ט [מ"א]:

(יח) שמתוך כך וכו' - דבאמת אין מלקות מועיל בזה"ז דאין לנו סמוכים וגם אין חייב מלקות דליכא התראה אלא דעושים כן שמתוך כך ישוב וכו':

(יט) וידויים - ג"פ אשמתי ובגדתי וכו' [ד"מ]:

(כ) כל דהו - אע"פ שדינה ברוחב טפח [מ"א] וה"ה דלוקה רק מכות קלים:

(כא) פניו לצפון וכו' - י"א שה"ה איפכא פניו לדרום ואחוריו לצפון ובא רק לאפוקי שלא יהא אחוריו למזרח או למערב שהם מקומות שהשכינה שרויה שם אבל הט"ז כתב דוקא יהפוך פניו לצפון שעיקר חטאת האדם הוא מחמת ממון וכתיב מצפון זהב יאתה ע"כ מכניע עצמו לאותו צד להודיע שמשם בא לו החטא ע"כ וכן נוהגין:

משנה ברורה סימן תרח

===================

(א) שצריך להוסיף וכו' - ותוספות זה אין בו כרת כ"א מ"ע וילפינן בגמרא (ר"ה ט א) מדכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם ואמרינן יכול בתשעה מתענין ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבע"י כדי להוסיף מחול על הקודש וגם ביציאתו מוסיף מדכתיב מערב עד ערב:

(ב) שזמנו אלף ות"ק אמה וכו' - ר"ל ששיעור בין השמשות הוא שיעור מהלך אלף ות"ק אמה והוא לערך רבע שעה קודם צה"כ וקודם לזה צריך להוסיף מעט ושיעור התוספות עם בין השמשות ביחד עולה כמעט חצי שעה. והנה השו"ע הזכיר שזה דעת ר"ת וסייעתו ואזיל לשיטתו בסימן רס"א ס"ב וכבר כתבנו שם דהרבה מהראשונים חולקין ע"ז וגם הגר"א הסכים לשיטתם דבין השמשות מתחיל תיכף אחר תחלת השקיעה דהיינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו וזמן התוספות שצריך להוסיף היינו קודם שקיעת החמה ועיין שם במ"ב סקכ"ג לענין שיעור הוספה לפרוש ממלאכה וה"ה הכא לענין אכילה:

(ג) אין ממחין בידן - ודוקא ביודע בודאי שלא יקבלו ממנו אבל בספק שמא יקבלו צריך למחות אפילו במידי דרבנן:

(ד) וה"ה בכל דבר איסור וכו' - ר"ל ג"כ בשברור לו שלא יקבלו ממנו וכנ"ל. ובכל זה אין חילוק בין רבים ליחיד:

(ה) אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' - ר"ל ג"כ בברור לו שאם יאמר להם לא יקבלו ממנו וכנ"ל וכ"ז דוקא בשעכשיו הם שוגגין אבל כשיודעין שהוא אסור ועוברין במזיד צריך להוכיחם אף כשברור לו שלא יקבלום ונהי דמי שאינו מוכיח אינו נענש עבור חטאם כיון שברור לו שלא יקבלום מ"מ מצוה להוכיחם:

(ו) שאינו מפורש בתורה - ר"ל דאז אנו יכולין לתלות ששוגגין ומוטעין הם בזה ומה שלא ישמעו לנו מה שנאמר להם שהוא אסור מחמת דקיל להו הדבר ולכן אמרינן בזה מוטב שיהיו שוגגין וכו' אבל בדבר המפורש בתורה והם עוברין ע"ז בודאי אינם שוגגין ולא שייך בהו לומר מוטב שיהיו שוגגין ומחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי:

(ז) מוחין בידם - דוקא בדליכא סכנה אבל בדאיכא חשש סכנה א"צ למחות וכ"כ בחינוך מצוה רל"ט ע"ש ועיין בחו"מ סימן י"ב וביו"ד סימן של"ד:

(ח) ואם יודע וכו' - זה קאי ג"כ על דבר המפורש בתורה [וה"ה על שאר מזיד דהיינו שיודע שהוא אסור ועובר ע"ז] עד סוף הג"ה. והנה לשון ואם יודע כתבו האחרונים שאינו מדוקדק דהא עד עכשיו ג"כ מיירי בהכי וכנ"ל אלא דבא לחדש דיש חילוק בין רבים ליחיד דברבים כשיודע שאין דבריו נשמעין להם מחויב להוכיח רק פ"א אבל ביחיד מחויב להוכיח כמה פעמים עד הכאה או קללה:

(ט) רק פ"א - אולי ישמעו או כדי שלא יהיה להם פתחון פה ומכאן ואילך כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע:

(י) חייב להוכיחו - בעבירה שבסתר יוכיחנו בסתר ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד שלא יתחלל שם שמים:

(יא) יקללנו - וי"א דדי עד שינזוף בו החוטא ומכאן ואילך אסור להוכיחו שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאיך:

(יב) יכול לחזור ולאכול וכו' - יש שכתבו שהמנהג שלאחר שאכל אסור לאכול דבזה שמפסיק הוי כאילו קיבל בפה ולכן נכון שקודם בהמ"ז יאמר בפירוש שאינו מקבל עליו עדיין התענית ועכ"פ יחשוב בלבו כזה:

(יג) כל זמן וכו' - ואם קיבל עליו אסור גם ברחיצה וסיכה ובפרט במלאכה:

(יד) שלא קיבל עליו התענית - והקבלה מהני רק מפלג המנחה ואילך אבל אם קיבל עליו התענית מקודם פלג המנחה אין בקבלתו כלום אבל אם קיבל ע"ע סתם שלא לאכול עוד זה מהני אפילו בשאר ימות השנה אם קבל עליו שלא לאכול מחצות היום ואילך כמ"ש בסימן תקס"ב סי"א:

(טו) ועיין לעיל וכו' - ועיי"ש במשנה ברורה סק"ב מש"כ בשם הב"ח והגר"א וכן יתר הדברים שם ושייך ג"כ לענינינו:

(טז) דברים המחממין - כגון בשמים וכרכום (שקורין זאפרין) ויין טוב וזה אינו אסור כ"א בסעודה המפסקת אבל דברים המרבים זרע כגון מאכלי חלב וכדלקמיה היה ראוי להיות נזהר שלא לאכול כל היום אכן העולם נוהגין לאכלן בשחרית וזה שמסיים הרמ"א אך בסעודת שחרית וכו' וטעם המנהג לא נתפרש כ"כ המהרי"ל ועיין במ"א שמיישב המנהג ועיקר טעם המנהג משום שהם מאכלים קלים אכן בסעודה מפסקת נהגו לאכול בשר שהיא עיקר הסעודה ודוקא בשר עוף [מ"א] ומפמ"ג משמע דבזמנינו נהגו לאכול בשר עוף בשחרית:

(יז) שלא יבא לידי קרי - וביוה"כ הלא אסור לו לטבול וכדלקמן בס"ס תרי"ג:

(יח) מאכלי חלב - חמה ועיין בט"ז דה"ה דיש ליזהר משום וביצים שהם ג"כ מרבים זרע. כתב הפמ"ג דחלב המעורב בתבשיל או טיי"א עם חלב אפשר דבטל ברוב לענין זה. לא יאכל שומשמין מפני שמעלה גרה ואם אכל הרבה לא ישים אצבעו בפיו להקיא ביו"כ שמא יבלע קצת מן הקיאה [ס"ח] כתב מהרי"ו שלא ישתכר בסעודה המפסקת ולא יאכל אכילה גסה. ובאמת אפילו בסעודת שחרית יש ליזהר מזה כמו שכתב המחבר וכ"ש בסעודה זו:

משנה ברורה סימן תרט

===================

(א) מותר וכו' - שמחול לחול הוא מכין:

(ב) וי"א שאין להטמין - שנראה דביוה"כ מתבשל בתנור לצורך חול וזה אין נכון ואפילו בעיו"כ קודם חצות אין לעשות הטמנה זו ובכל גווני אם עבר והטמין א"צ להמתין במוצאי יו"כ בכדי שיעשה:

משנה ברורה סימן תרי

===================

(א) מקום שנוהגים להדליק וכו' - ושני המקומות נתכונו לדבר אחד דהיינו לבטל תשמיש דהמדליק כוונתו שאסור לשמש נגד אור הנר ומאן דלא מדליק כונתו שלא יראה אותה ויתאוה לה ויוכל לבוא לידי תשמיש ואפילו היא נדה דאסור לו בלא"ה לבוא עליה מ"מ מידי הרהור לא יצא. ויבטל מחשבתו הטהורה ביום זה:

(ב) בליל יום הכפורים - אף בחדר משכבו ומקום שנוהגין שלא להדליק היינו אף בבית אין מדליקין:

(ג) מדליקין - אמרינן בירושלמי דמקום שנהגו להדליק חשיבא טפי ונ"מ לעיר חדשה שראוי לנהוג כן [פר"ח]:

(ד) חייב להדליק וכו' - ר"ל אף במקום שנהגו שלא להדליק:

(ה) אצל הנר שבביתו - המ"א מיישב המנהג שאין נוהגין כן וכתב דמ"מ יש להחמיר אכן באשתו כשהיא נדה דבלא"ה בדיל מינה משום נדותה יש להקל כשמדליק בשולחן ולא בחדר:

(ו) שמברך וכו' - היינו במקום שנוהגין להדליק שוב ממילא הוי ליה חיובא עליו להדליק משום שלום בית כמו בשבת:

(ז) וכן המנהג וכו' - דהיינו שנוהגין לברך אקב"ו להדליק נר של יוה"כ:

(ח) בכל מקום מדליקין בבתי כנסיות וכו' - ובכל אלו אין לברך לכו"ע דאין כאן משום שלום בית:

(ט) נוהגין בכ"מ וכו' - דדרשינן לקדוש ד' מכובד זה יוה"כ וכיון דאין לכבדו באכילה ושתיה כבדהו בכסות נקיה ונרות הוי ג"כ כבוד היום דכתיב על כן באורים כבדו ד' ומתרגמינן בפנסיא יקרו ד'. ואין מקבלין שעוה ממומר לעכו"ם שנתן נדבה לביהכ"נ וכדלעיל בסימן קנ"ד סי"א בהג"ה ע"ש במ"ב ואם יש חשש איבה וכ"ש שר מקבלין ממנו וצ"ע [פמ"ג]:

(י) שכל איש - ואין לעשות נר לאשה עיין במ"א הטעם:

(יא) או קטן - ועכשיו אין עושין נרות אלא לנשוי. בילקוט שופטים איתא לעשות פתילות עבות בבהכ"נ כדי להרבות אורן [מ"א]:

(יב) לאביו ולאמו - לכפר עליהם ומשמע מלשון זה דסגי בנר אחד ועיין בא"ר:

(יג) אין לומר וכו' - אפילו ברמיזה ומצוה עושה כשיניחה כך מכובה. ונהגו ליקח עכו"ם לשמור הנרות שלא יבואו ח"ו לידי דליקה ומכח זה נהגו לומר לו לכבות ולהדליק ויש למחות בידם. ואף אם העכו"ם רוצה להדליק מעצמו צריך למחות בידו מאחר שהוא בשביל ישראל:

(יד) שיחזור וידליקם - ומאחר שהעולם מקפידים אם כבה נרו אע"פ שלדעתי אין בו משום חשש דלפעמים נכבה מחמת רוח או מחמת חום מ"מ כיון שהעולם מקפידים ראוי לכל אדם ליתן נרו לשמש ולא ישגיח עליו כלל וגם המותר יניח בבהכ"נ [ח"א]:

(טו) השולחנות - משום דאקרי שבת שבתון:

(טז) שנהגו ללבוש בגדים לבנים וכו' - ונוהגין שגם הנשים לובשים בגדים לבנים ונקיים לכבוד היום אבל לא יקשטו עצמן בתכשיטין שמתקשטין בהם בשבת ויו"ט מפני אימת יום הדין ואין נוהגות ללבוש קיטל:

(יז) השרת - ומטעם זה נהגו ללבוש בגדי פשתן לבן נקיים כמ"ש איש אחד לבוש בדים [ד"מ]:

(יח) נכנע ונשבר - וגם אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו או תוך ל' על שאר קרובים יכול ללבשו ויש מקומות שנוהגים שאין האבל לובשו. אין לכנוס לבית הכסא בקיטל שהוא מיוחד לתפלה אבל להשתין בו מותר:

משנה ברורה סימן תריא

====================

(א) לילו כיומו - דכתיב מערב עד ערב:

(ב) מלאכה אכילה וכו' - בגמרא ילפינן להו מכמה קראי דכל הני נקרא עינוי וממילא כולהו בכלל ועניתם את נפשותיכם:

(ג) ואין חיוב כרת אלא וכו' - אבל אינך אין בהם אלא איסורא גרידא מ"מ יש אומרים שהוא מן התורה דהא ילפינן להו בש"ס מקראי וי"א שאינן אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא נינהו ונ"מ לענין איזה ספק ולמעשה ראוי להחמיר:

(ד) אלא שבשבת זדונו וכו' - וגם האידנא דאינו נוהג ד"נ מ"מ נ"מ לענין קים ליה בדרבה מיניה דהחובל בחבירו בשבת כיון דהיה מחויב מיתה בידי אדם פטור מתשלומין ואפילו בחובל בשוגג וכדמבואר בחו"מ סימן תכ"ט משא"כ ביוה"כ שאין בו רק כרת:

(ה) והתירו לקנב ירק - יש שפירשו דהאי קניבה הוא שנותק או מחתך העלים מן הקלחים התלושין כדי להשוותן שיהיו מוכנים לחתכן בערב ואע"ג דקטרח בשביל ערב שהוא חול התירו כדי שלא יצטרך לתקן הכל בערב ותהא נפשו עגומה עליו ויש שפירשו דקניבה הוא הדחת הירק לצורך ערב ושרי ג"כ מטעם הנ"ל:

(ו) ולפצוע אגוזים - כדי שיהיו מוכנים לצורך סעודת ערב ולא יצטרך לטרוח בהם לאחר התענית:

(ז) מן המנחה ולמעלה - ר"ל מנחה קטנה שהוא סמוך לערב והוא שעה שדרך בני אדם לתקן מאכלם בחול וניכר שלצורך לילה הוא עושה אבל קודם המנחה אסור שנראה כמתקן לצורך היום:

(ח) כשחל בחול - אבל כשחל יוה"כ בשבת לא התירו כדי שלא יבא לעשות כן בכל שבתות השנה להכין ביום לצורך הלילה:

(ט) והאידנא נהגו לאסור - לפי שבדורות האחרונים התחילו לקלקל ולמהר לעשות דברים אלו קודם המנחה לפיכך בטלו להיתר דקניבת ירק ופציעת אגוזים לגמרי:

(י) לצורך לילה - שלאחר יוה"כ כדי שלא יצטרכו להתענות עוד כשלא יהיה להם מה לאכול:

(יא) לסעודת מנחה - ר"ל אפילו נפלה דליקה בצהרים אחר שאכלו סעודת שחרית וכנ"ל בסימן של"ד:

(יב) משחקים באגוזים - ודוקא על השלחן ולא ע"ג קרקע דאתו לאשוויי גומות כמ"ש סימן של"ח [מ"א]:

משנה ברורה סימן תריב

====================

(א) ככותבת הגסה - אע"ג דבכל איסורי התורה משערינן בכזית כל זה היכי דכתיבי אכילה משא"כ ביו"כ דלא כתיב אכילה אלא מנע הכתוב את האכילה בלשון עינוי כדכתיב הנפש אשר לא תעונה וקים להו לחכמים דבפחות מככותבת לא מייתבא דעתיה כלל והרי הוא רעב ומעונה כבתחלה ועיין בה"ל:

(ב) והוא פחות מכביצה - ר"ל ביצה בינונית ועיין בדגול מרבבה שכתב דכביצה האמור כאן הוא בלי קליפה ובתשובת בנין ציון החדשות חולק עליו:

(ג) ושיעור זה שוה וכו' - דקים להו לחכמים דבשיעור זה מייתבא דעתיה דכל אדם מעט או הרבה ובבציר מזה לא מייתבא דעתיה דשום אינש. והנה מה שהורה לנו המחבר השיעור לענין חיוב אף דאיסורו הוא אפילו בכל שהוא כדלקמן סעיף ה' ע"ש משום דנ"מ מזה לענין הנזכר בסימן תרי"ח אודות חולה דמאכילין אותו פחות מכשיעור וע"כ צריכין אנו לידע השיעור של חיובא:

(ד) אפילו מלח וכו' וציר שעל ירק - דבאין להכשיר את האוכל וכל דבר שבא להכשיר את האוכל חשוב כאוכל. וה"ה בשרה פתו ביין או במים מצטרף היין או המים להפת:

(ה) אינן מצטרפות - שאם אכל פחות מככותבת ושתה ג"כ פחות מכשיעור אינן מצטרפות ביחד לחייבו דקים להו לחכמים שאין דעתו מתיישבת בכך [גמרא]:

(ו) אכל וחזר ואכל - וה"ה אם אוכל בלי הפסק אלא שפירר את האוכל לפירורים קטנים ואכלם ועי"ז נשתהא באכילתו הרבה ג"כ בעינן שיהא מתחלת אכילתו עד סופו רק כדי אכילת פרס:

(ז) ואם לאו - ר"ל ששהא באכילתו יותר משיעור אכילת פרס אין מצטרף תחלת אכילה לסופה להתחייב כרת:

(ח) י"א וכו' וי"א - ולענין הלכה כל שהוא בשל תורה הלך אחרי המחמיר וכל שהוא בשל דבריהם הלך אחרי המיקל:

(ט) שוחקות - כל ביצה במילוי ובריוח ולא בצימצום:

(י) הא דבעינן שיעור - היינו בין לענין אכילה בין לענין שתיה כדלקמן בס"ט:

(יא) אבל איסורא איכא - מן התורה:

(יב) שאינם ראוים לאכילה - היינו דברים מרים או נבאשים עד שאינם ראוים מחמת זה לאכילה כלל ודברים ראוים לאכילה רק שהם איסורים כגון חלב ונבילה וטרפה וכה"ג בודאי חייבים עליהם גם מחמת יוה"כ:

(יג) שאכל - דאל"כ האיך משכחת לה אכילה גסה דעכ"פ חייב למה שאכל תחלה באיסור קודם שיבא לידי אכילה גסה:

(יד) עד שקץ במזונו - שאוכל עכשיו ולאפוקי אם אינו קץ ורק שהיה שבע ואינו מתאוה לאכול ואעפ"כ הוא מרגיש טעם כשאוכל חייב:

(טו) פטור - דאכילה גסה לא שמה אכילה ומ"מ לכתחילה יש איסור בזה וכן באוכלים שאינם ראוים לאכילה יש איסור לכתחלה מדרבנן ואפילו בחצי שיעור מהן ג"כ יש ליזהר לכתחלה [פמ"ג]:

(טז) על אכילתו חייב וכו' - והב"ח כתב דאם אכל עד שקץ במזונו אפילו בזה פטור אכן באמת הכל תלוי לפי מה שהוא מרגיש בנפשו [כ"כ מ"א ור"ל דבסתם תלינן דבמאכל מתובל כשהוא אוכל אפילו אם היה מתחלה שבע ביותר אינו קץ בה ובזה מיירי הרמ"א ואעפ"כ אם מרגיש בנפשו שכואב לו האכילה וקץ בה פטור]:

(יז) לטעום דבר להפליט - אפילו פחות מכשיעור ואפילו אם יודע שיכול לעמוד על עצמו שלא יבלע כלום:

(יח) אפילו עצי בשמים - שהוא עץ בעלמא דמ"מ כשלועסו מרגיש טעם. אבל מותר להריח למלאות מנין מאה ברכות. וכ"ז שלא הסיח דעתו מלהריח אסור לחזור ולברך דהוי ברכה שא"צ ויש אנשים שמריחים במים המריחים (שקורין שפירטוז אבל כשאינו מריח אין צריך לברך עליו כלל) ואין מברכים עליו כלל ועושים איסור [ח"א]:

(יט) עלי קנים - יש גורסין עלי גפנים והטעם משום דאינם ראוים לאכילה:

(כ) שלבלבו - פירוש שהניצו וכדמתרגמינן ויוצא פרח ויצץ ציץ ואפיק לבלבין:

(כא) מראש השנה ועד יום הכיפורים וכו' - משום דעדיין לחין ורכין הן וראוין לאכילה:

(כב) כס פירוש שכסס וכו' - ומיירי שבלעם דאל"ה אפילו רטובים פטור וקראם בשם כסיסה משום דפלפל יבש או זנגביל (שקורין אינגבער) הוא דבר שאין דרכן לאכול ולכן פטור וכל פטור דאתמר הכא פטור אבל אסור:

(כג) מלא לוגמיו - דקים להו לרבנן דבשיעור זה מתיישב דעתו של אדם ואזל ממנו העינוי:

(כד) לפי מה שהוא - ר"ל דכאן אין השיעור שוה לכל אדם כמו באכילה בס"א משום דלענין שתיה קים להו לחכמים דלא מייתבא דעתיה של אדם אלא במלא לוגמיו דידיה:

(כה) ולא מלא לוגמיו ממש - ר"ל דלא בעינן שיהא שני הלחיים מלאין משקה אלא די שיהא אחד מלא ובולט אלא שאז יראה ממילא כאלו שניהם מלאין:

(כו) והוא פחות וכו' - משמע דהוא קרוב לרביעית אמנם בסימן רע"א סי"ג כתב דהוא רובו של רביעית ועיין בבה"ל שם:

(כז) באדם בינוני - ולפעמים המלא לוגמיו ברביעית או יותר מרביעית כגון באדם גדול ביותר. ולהיפך באדם קטן דמלא לוגמיו דידיה הוא פחות מרוב רביעית ג"כ חייב כיון דמייתב דעתיה עי"ז:

(כח) כגון ציר - הוא מה ששותת מן הדג כששורין אותו במלח. ומורייס הוא שומן היוצא מן הדגים:

(כט) וחומץ חי - ודוקא שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ דאז אינו ראוי לשתיה ופטור אפילו שתה הרבה יותר מכשיעור דכיון שהוא חומץ חזק טפי מזיקו וי"א דכששותה הרבה חייב משום דאז שובר רעבונו והתורה אמרה אשר לא תעונה אבל אסור לכו"ע אפילו בפורתא:

(ל) חייב - דראוי הוא לשתיה:

(לא) ויש אומרים - מלשון המחבר משמע דהעיקר כדעה א' אבל הפר"ח והגר"א כתבו דהעיקר כדעה השניה:

(לב) ולא חיישינן וכו' - ולא דמי לחמץ בפסח שאסור ליגע בו משום שמא יבוא לאכלו כדמוכח לעיל בסימן תמ"ו ס"ג משום שבפסח הוא אוכל שאר דברים לכך חיישינן שיאכל גם את זה משא"כ ביוה"כ דבדיל מכל דבר אכילה ושתיה ועוד דאימת יום הדין עליו לכך לא חיישינן שישכח. ואפילו אם התינוק יכול ליטלו בעצמו ג"כ אין להחמיר בזה:

משנה ברורה סימן תריג

====================

(א) מותר לרחצם וכו' - ומ"מ צריך ליזהר שלא ירחץ אלא מקום המטונף ואם גופו מלוכלך בכמה מקומות והוא טורח לרחוץ מקומות המטונפים כ"א בפ"ע מותר לכנוס במים לרחוץ כל גופו בפ"א בכדי להסיר הלכלוך שעליו וכשרוחץ מחמת טינוף יכוין שאינו להנאת רחיצה רק להעביר הלכלוך וכדלקמן בסוף ס"ב [אחרונים]:

(ב) שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג - מלשון זה משמע דאם הזיעה הרבה ורוצה לרחוץ להעביר הזיעה מותר כיון שאינה רחיצה של תענוג ומ"מ מי שאינו איסטניס וא"צ לרחיצה זו כ"כ נכון להחמיר שלא לרחוץ בשביל העברת הזיעה כמו שאסור לסוך בשמן להעביר הזוהמא כמו שמבואר בסימן תרי"ד:

(ג) נוטל אדם ידיו שחרית - כדרכו בכל השנה ג"פ כיון דבלא זה לא יכול ליגע בידיו לפה ולעינים ולאוזן משום סכנה לא גרע מאם היה מלוכלך בטיט וכו' אבל פניו לא ירחץ כלל ועיין לקמן בס"ד:

(ד) ושפשף בידו או עשה צרכיו וקינח וכו' - מלשון זה משמע דאם לא קינח בגדולים ולא שפשף בקטנים אסור לו לרחוץ ובאמת יש מחלוקת הפוסקים בזה די"א דאפילו לא קינח ושפשף יש לו לרחוץ ידיו משום הכון לקראת אלקיך ישראל דהא צריך לברך אשר יצר וע"כ הסכימו האחרונים דנכון לכתחלה לקנח ולשפשף כדי להוציא נפשיה מפלוגתא דבזה לכו"ע מותר לרחוץ. בד"א בליל יוה"כ אחר התפלה אבל ביום שמתפללין כל היום אם הטיל מים אע"פ שלא שפשף או שעשה צרכיו אף שלא קינח מותר ליטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו וכדלקמיה:

(ה) ואם רוצה להתפלל אפילו לא קינח וכו' - משמע מזה דאם לא עשה צרכיו כלל אין לו ליטול ידים בשביל תפלה בלבד אף דמבואר לעיל בסימן רל"ג ס"ב דבשביל תפלה בלבד מצוה ליטול ידים הכא משום חומר יוה"כ חשש לאותן הפוסקים דסברי דבשביל תפלה בלבד לא תקנו ליטול ידים כ"א בשחרית משום דנעשה כבריה חדשה:

(ו) עד סוף קשרי אצבעותיו - ולא יותר אפילו עשה צרכיו וקינח. ועיין בדה"ח דה"ה אם נגע בגופו במקומות המכוסים ששם הוא מקום זיעה אפילו לא נגע רק באצבע אחת צריך לרחוץ כל ידו עד קשרי אצבעותיו. ואם נגע בידו בטיט או ברפש א"צ לרחוץ רק מקום המלוכלך בלבד. והיינו אפילו לתפלה:

(ז) נוטל ידיו - והנטילה הוא עד הפרק כמבואר לעיל בסימן קכ"ח ס"ו [ח"א בשם א"ר]:

(ח) דכל רוב רחיצה וכו' - עיין במאמר מרדכי שנתקשה על תיבת רוב וגם בהגהת מיימוני ליכא תיבת רוב עי"ש:

(ט) ונהגו בזה להחמיר - ואם פניו מלוכלך קצת או שיש לו לפלוף על עינו יכול ללחלח אצבעו במים ולרחוץ במקום הלכלוך או בכדי להעביר הלפלוף רק יזהר שלא לרחוץ רק מקום המלוכלך בלבד:

(י) שהוא קצת רפואה - אבל משום רפואה גמורה מותר לרחוץ במקום שאין איסור משום רפואה בשבת [ע"ד שנתבאר בסימן שכ"ח] דלא גרע ממי שבא מן הדרך ורגליו כהות:

(יא) פיו - שמא יבלע קצת בגרונו:

(יב) להקביל פני אביו או רבו וכו' - ודוקא כשאין לו דרך אחרת להגיע שם למחוז חפצו ועיין לקמן בסוף ס"ח ובמ"ב שם:

(יג) מי שגדול ממנו - אבל בשוין אסור:

(יד) יכול לעבור וכו' - ואינו חושש משום איסור רחיצה ביוה"כ כיון דהוא לדבר מצוה ואינו מכוין כלל להנאת רחיצה:

(טו) בין בחזרה - דאם לא כן אתה מכשילו לעתיד לבוא שלא ירצה שוב לילך [גמרא]:

(טז) על זרועו - דעי"ז אינו נראה כמלבוש אלא כנושאה על כתפו ואמר מר היוצא בטלית מקופלת בשבת חייב חטאת (רש"י):

(יז) עד מתנים - לאו דוקא אלא מעט למעלה מהם:

(יח) אבל לעבור וכו' - דרחיצה שאינה אסורה אלא ביוה"כ התירו אבל לשוט דאסור בכל שבתות השנה לא התירו ועוד דרחיצה שאני שיכול לעשות ע"י שינוי דהיינו מה שאינו מוציא ידו מתחת חלוקו ואית ליה היכרא וכנ"ל משא"כ בשיטה שאין יכול לעשות היכר שם ויש גזירה שמא יעשה חבית של שייטין לשוט עליה. ואפילו אין העכו"ם המוליכה עושה מלאכה בזה בעבור ישראל ג"כ אין להקל:

(יט) בספינה קטנה - וכ"ש לשוט ממש דאסור:

(כ) הרב אסור וכו' - עיין לעיל בסימן ש"א במ"ב סקי"א:

(כא) בהליכה - משום הפסד ממון:

(כב) אפילו היה לו דרך וכו' מותר לעבור - והאחרונים הסכימו דמוטב להקיף ולא לעבור:

(כג) לח - לאו דוקא בידים אלא אפילו לישב [והטעם כיון שיש בו טופח ע"מ להטפיח עובר הלחלוחית ומתענג ולהכי אסור] גמרא:

(כד) הם חסרים - וכ"ש מלאים שיש לחוש שיתזו המים עליו:

(כה) ויבוא לידי סחיטה - אבל מותר לקנח ידיו ורגליו עיו"כ במפה ולמחר מעבירה על עיניו דהיא עדיין לחה קצת מקינוח ידים דאתמול דבזה לא חיישינן לסחיטה:

(כו) כל שלשים יום - אחר נשואיה כדי שלא תתגנה על בעלה. כתב הח"א נראה שזה היה בזמניהם שלא היו בבהכ"נ כל היום אבל בזה"ז שאינו רואה אותה כל היום לא שמעתי שנוהגין בזה היתר:

(כז) או שנתלכלך - ר"ל שנתלכלך מזה בשרו בכמה מקומות:

(כח) רוחץ מקומות וכו' - היינו שרוחץ בשרו ביד ולא בבגד שלא יבא לידי סחיטה (אחרונים):

(כט) ואסור לרחוץ גופו - היינו בשאר מקומות וכן אסור לשפוך עליו ט' קבין מים אפילו מי שנוהג כך בשאר ימות השנה:

(ל) אע"פ שבשאר ימות השנה וכו' - דבזמן הזה אין צריך טבילה לבעל קרי מדינא לא לדברי תורה ולא לתפלה כדלעיל בסימן פ"ח ואין להתיר משום זה איסור רחיצה:

(לא) בו ביום - ואפילו שלא לשם תשמיש דזה בלא"ה אסור אלא כדי שתהא טהורה ג"כ אסור. ואשה שלובשת לבנים ביוה"כ מותרת לרחוץ מעט בין ירכותיה. ולא תרחץ בבגד כ"א ביד שלא תבוא לידי סחיטה:

משנה ברורה סימן תריד

====================

(א) ואפילו אינו וכו' הזוהמא - ר"ל דאף שהוא שלא לשם תענוג אסור:

(ב) חטטין - והיינו דוקא במקום שנוהגין לסוך בחול אפילו איש בריא אבל במקום שאין נוהגין לסוך בחול איש בריא אסור לסוך ע"ג חטטין בין ביו"ט ובין בשבת דמוכח דהוא משום רפואה וכדלעיל בסימן שכ"ז ס"א בהג"ה:

(ג) של עור - אתרווייהו קאי אלא דסנדל הוא של עור קשה ומנעל הוא של עור רך:

(ד) קב הקיטע - שנקטעה רגלו עושה כמין דפוס רגל ויש בה בית קבול קטן ומכניס שם ראש שוקו והוא קרוי קב ומיירי המחבר בעשאו של עור וה"ה אם הוא של עץ ומחופה עור וכדלקמיה:

(ה) אבל של גמי וכו' - דכל שאינו של עור אינו נקרא מנעל אלא מלבוש ויש מאחרונים שמחמירין בשל עץ אפילו אינו מחופה עור וכן יש מחמירין שלא לצאת במנעל העשוי מלבדים (שקורין וואליק) ועשוי כמנעל שלנו והוא מגין על רגל ואינו מרגיש כלל שהוא יחף ולאו בכלל עינוי הוא ולפ"ז ה"ה (קאלאשין) של גומא יש להחמיר. והנה אף שאין למחות ביד המקילין אחרי שהשו"ע ורוב אחרונים מקילין בזה מ"מ מי שאפשר לו נכון להחמיר בזה ולילך באנפלאות של בגד כנהוג אכן אם צריך לצאת החוצה נכון יותר שילבש אלו הלבדים או הקאלאשין ולא מנעלים של עור שיש בהם איסור מדינא משא"כ אלו שהם רק משום חומרא:

(ו) או של בגד וכו' - גם בכל זה מיירי כשאינו מחופה עור לא למעלה ולא למטה [אחרונים]:

(ז) מותר אפי' לצאת וכו' - ובמנעל דאסור לצאת בו אסור אפילו לטייל בו בבית ממטה למטה [גמרא]:

(ח) לר"ה - ר"ל דאף שבכל שבתות השנה אסור לצאת בו לר"ה כיון שאינו דרך מלבוש מ"מ ביוה"כ כיון שאסור בנעילת הסנדל וא"א לו לנעול מנעל של עור נקרא זה דרך מלבוש לאותו היום:

(ט) של עור - שאין זה הנאת דרך נעילה ולא אסרו אלא כשהוא מנעילו ברגליו ומ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה ופר"ח הסכים לדעת הרדב"ז המובא במ"א דאין כאן בית מיחוש כלל בד"א שלא בשעת תפלת י"ח אבל בשעה שמתפלל תפלת י"ח אסור לעמוד ע"ג כרים וכסתות אפילו אינן של עור משום שנראה כמתגאה אם יעמוד אז על כו"כ ואפילו אינן גבוהין ג"ט. אבל מותר לעמוד כשהוא איש מצונן על מעט עשבים להפסיק בין הקרקע:

(י) כל שלשים יום - דעד אותו הזמן הצינה קשה לה וכן לחולה או למי שיש לו מכה לכולם הצינה קשה להם:

(יא) לנעול סנדל מחמת עקרב - ואפילו אינו הולך לדבר מצוה אלא לצרכי עצמו:

(יב) והוא איסטניס - איש מצונן [וה"ה אם הוא איש חלש ויכול להזיק לבריאותו כשילך במקום הגשמים בלא מנעלים] אבל מי שאינו איסטניס לא ינעול מנעליו אם צריך לו לילך אפילו אם ירדו גשמים ובפרט שהולכים באנפלאות א"כ אין להם צער כ"כ בלא מנעלים אם לא שיש שם בארץ רפש וטיט דאז כו"ע כאיסטניס בזה:

(יג) מותר לנעול וכו' - וה"ה אם רוצה לילך לבית הכסא ויודע שילכלך שם רגליו במקום מטונף מותר לנעול מנעליו אבל תיכף כשיוצא משם צריך להסיר אותם וכן איסטניס תיכף כשיבוא למקום שאין לו צער צריך להסיר אותם דלא כאותן שנוהגין שהולכין בסנדל ברחוב ואפילו בבהכ"נ עד שיושבין על מקומם ואיסור גדול הוא ואפילו במקום שמותר לנעול יראה עכ"פ לחלוף של ימין בשמאל ושל שמאל בימין:

(יד) מנעליו - ולא יגע בהם כ"א ע"י בגד ואם נגע בהם שלא ע"י בגד צריך ליטול ידיו במקום שנגע בהן:

(טו) למקומו - וישלחם לביתו או יניחם במקום מוצנע בביהכ"נ לפי שלכלוך של המנעלים הוא זלזול לביהכ"נ ביום קדוש הזה שחייבים לכבדו בכסות נקיה ובכל דבר טהרה. כתבו האחרונים דאם צריך לילך לבין הנכרים אעפ"כ אסור לנעול סנדל אף דאיכא למיחש שילעיגו עליו כיון די"א שהוא דאורייתא:

משנה ברורה סימן תרטו

====================

(א) ואסור ליגע באשתו - בין בלילה בין ביום וגם לא ירבה עמה בדברים וכן בכל הפרטים שנתבאר ביו"ד סימן קצ"ה:

(ב) וכן אסור לישן וכו' - אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה:

(ג) ידאג כל השנה - שמא לא קבלו תעניתו ושמראים לו שהקב"ה אין חפץ בשימושיו ועיין באחרונים שכתבו דהוא דוקא כשלא היה מחמת רוב אכילה ושתיה או מחמת הרהור וכדומה אבל כשיודע שבא מחמת הרהור וכדומה אף דגדול עונו מ"מ אינו בספק מיתה כי הוא בעצמו גרם לו וכן אם עלתה לו שנה אינו מובטח שהוא בן עוה"ב. איתא בספרים דעיקר תיקון למי שנכשל ח"ו בזה שיתחזק מכאן ולהבא בימי חייו בלימוד התורה וזכות התורה תגין עליו וכדאיתא במדרש תנחומא אם חטא אדם ונתחייב מיתה לשמים מה יעשה ויחיה אם למוד לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים ואם למוד לשנות דף אחד ישנה שני דפים. [ואם אינו יודע ללמוד יתעסק עכ"פ במידת הצדקה והחסד ויחיה כמו שנאמר רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד עי"ש במדרש] ועיקר לימוד התורה יהיה ע"מ לקיים דהלומד ואינו מקיים נוח לו שלא נברא כמו שאחז"ל וגם לא יהיה בכחה להגין עליו ח"ו:

(ד) מובטח לו וכו' - שבודאי יש לו זכיות הרבה שהגינו עליו והוא יאריך ימים כדכתיב יראה זרע יאריך ימים. וראוי לתת שבח והודאה על שניתן לו חיים מן השמים [קרבן נתנאל בסוף יומא באות ע"ז ע"ש הנוסח וע"ש מה שכתב מקודם בשם האר"י ז"ל]:

משנה ברורה סימן תרטז

====================

(א) מותרים בכל אלו - ברחיצה וסיכה ואכילה ושתיה שלא גזרו על הקטנים. ומותר לגדול להאכילו ולהשקותו ולסוכו ולרחצו ודוקא רחיצה בצונן אבל לא ירחצנו בחמין כל גופו אפילו הוחמו מבע"י שהרחיצה בחמין אינה אסורה משום מצות עינוי בלבד שהרי גם בכל שבתות השנה אסור לרחוץ בחמין:

(ב) חוץ מבנעילת הסנדל שאין חוששין כל כך וכו' - ר"ל שאין זה עינוי לקטן אם לא ינעול [ולאפוקי אכילה ושתיה ורחיצה וסיכה שהם מועילים לגידול התינוק שכן היה המנהג בזמנם] ואם הקטן נועל מעצמו אם צריך למחות בידו נתבאר בסימן שמ"ג:

(ג) לומר לעובד כוכבים לרחצן וכו' - ר"ל אפילו בחמין שהוחמו בו ביום דסתם תינוק הוא כחולה אצל חמין אבל אסור לומר לעכו"ם שיחמם אותן וכתבו האחרונים דעכשיו שאין נוהגין לרחוץ ולסוך את הקטן בכל יום ואין מניעת הרחיצה והסיכה נחשבת לו לעינוי כלל אין לרחצו ולסוכו ביוה"כ אפילו ע"י עכו"ם:

(ד) בן תשע שנים שלימות - היינו שנשלם הט' שנים קודם יוה"כ ומ"ש ובן עשר וכו' פי' בכחוש מבן עשר ומעלה:

(ה) מחנכין - היינו שאין מניחין לו לאכול כפי הרגלו בחול וכדמסיים. ומצות חינוך לא שייך אלא באב ולא באחר ולכמה פוסקים גם באם ליכא חיובא דחינוך (אם לא למצוה בעלמא) מיהו יש פוסקים שכתבו דאיכא חיוב חינוך גם באם וכתב המ"א דלספות לו אוכל בידים אסור לכו"ע אף לאחריני כמו שאר דבר איסור שאסור להאכילו לכו"ע:

(ו) וה"ה לקטנה הבריאה - ר"ל דאף דלענין חיובא דאורייתא בבת הוא שנה אחת מקודם כדלקמיה אפ"ה לענין חינוך שעות וכן לענין השלמה לא רצו חכמים להחמיר שיהיה באשה ג"כ שנה יותר מבאיש אלא השוו מידותיהם ואמרו דלבריאה חינוך שעות הוא מט' שנים ומעלה ולכחושה מעשרה שנים ומעלה:

(ז) בן אחת עשרה בין זכר בין נקבה וכו' - והכא לא זכר התנאי שיהיו בריאים דלענין השלמה אין לחלק בזה אם לא שהנער הוא חולה ויכול לבוא לידי סכנה:

(ח) ויש אומרים שאינן צריכין להשלים וכו' - אבל חינוך לשעות צריך בין בנער כחוש ובין בנער בריא וכפי השיעור שזכר בריש הסעיף:

(ט) ויש לסמוך עלייהו בנער שהוא כחוש וכו' - אבל בנער בריא אין לסמוך להקל ומה שאין מדקדקין בזה"ז להתענות שום תינוק בשנת י"ב משום דבזה"ז ירדה חולשה לעולם ומן הסתם כל קטן אינו נחשב כבריא לזה אא"כ ידוע שהוא בריא וחזק לסבול. ומדברי הא"ר משמע דאפילו בשנת י"ג אין נוהגין להתענות כל זמן שלא השלים שנת י"ג:

(י) מחנכין אותו ברחיצה וסיכה - היינו שלא לרחוץ ולסוך כלל דלא שייך בזה חינוך לשעות [מט"א]:

(יא) אלא מד"ס - והא דלא חיישינן שהביא שתי שערות בזמנו ונשרו כיון שבא לכלל שנים ויש בזה חששא דאורייתא תירצו הפוסקים דמיירי שנשלם י"ג שנים שלו ביוה"כ גופא ובדקו אותו כולו יומא ולא הביא סימנים:

(יב) ואפילו הוא רך וכחוש - ר"ל דאף שהקיל הרמ"א לעיל בנער שהוא כחוש היינו לענין השלמה שאינו אלא תקנתא דרבנן משא"כ הכא דאיכא חששא דאורייתא דשמא הביא שתי שערות ונשרו. ולא קאי אדברי המחבר אלא מלתא באנפי נפשיה היא דהוא מיירי שנשלם הי"ג שנה קודם יוה"כ או אפילו ביוה"כ אלא שלא בדקוהו כולי יומא וחיישינן שמא נשרו קודם הבדיקה:

(יג) דחיישינן שמא נשרו - ודוקא ביוה"כ דהוא ספיקא דאורייתא אבל שאר תעניות שאינן אלא מדרבנן א"צ להתענות אא"כ יש לו שתי שערות:

(יד) אין מענין אותו וכו' - היינו אפילו לחינוך שעות:

משנה ברורה סימן תריז

====================

(א) שהריחה - מאכל וידוע שאם אין נותנין לה מה שמתאוה היא וולדה מסוכנים ואין נ"מ בין בתחלת עיבורה ובין בסופה:

(ב) ופניה משתנים אע"פ וכו' - ובאין פניה משתנים אין מאכילין אותה אא"כ אמרה צריכה אני לאכול:

(ג) אם נתקררה דעתה וכו' - שלפעמים מתיישבת דעתה אחר שמזכירין לה שיום הזה יום הכפורים הוא שכל העולם מתענין בו:

(ד) מאכילין אותה - פי' שתוחבין קיסם ברוטב (ר"ל איזה טיפות) ונותנים לתוך פיה ואם לא נתיישבה דעתה נותנין לה רוטב פחות פחות מכשיעור כפי שיתבאר לקמן בסימן תרי"ח ואם גם בזה לא נתיישבה דעתה נותנין לה מן המאכל עצמו פחות פחות מכשיעור עד שתתיישב דעתה. ודוקא עוברה מדקדקין עמה בכל הנזכר לעיל משום שלפעמים מתיישבת דעתה בדבר מועט אבל חולה מאכילין אותו כפי שיאמר הרופא וכן כשמאכילין אותו ע"פ עצמו כשאומר צריך אני ג"כ מאכילין אותו עד שיאמר די אך בכל זה מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור וכפי שיתבאר לקמן סי' תרי"ח:

(ה) עד שתתיישב דעתה - ואינה צריכה אומד הרופאים לזה:

(ו) ונשתנו פניו - ובלא נשתנו פניו אע"פ שאומר שלבו חלש וצריך לאכול אין מאכילין אותו. [כ"כ מ"א וא"ר ובישועות יעקב מגמגם בזה ועיין בחתם סופר בחלק אה"ע ח"ב סי' פ"ב שדעתו דאף שאנו אין מאכילין אותו מחמת שהוא בחזקת בריא מ"מ החולה עצמו היודע מרת נפשו יוכל ליקח לעצמו ולאכול בין ביוה"כ בין בשאר איסורין כיון שמרגיש בעצמו שיוכל לבא לידי סכנה]:

(ז) ומאכילין אותו - ר"ל ג"כ הקל הקל כמו באשה עוברה וכנ"ל. ודע דמה שהקלנו באשה עוברה וכן בכל אדם שהריח הוא דוקא עד שתתיישב דעתן אבל אחר שנתיישב דעתן אין להם לאכול שאר היום דלא אמרינן כיון שהותר מקצת היום באכילה הותר כולו:

(ח) ממנו - ואעפ"כ כשמריח ריח מאכל יזהר מאד כל אדם שיפלוט כל הרוק שיבא בפיו ולא יבלע דאז בא לידי סכנה [כדאיתא בכתובות ס"א ע"ב] ח"א:

(ט) יולדת וכו' - ואפילו אם לא ילדה עדיין רק אחזו לה חבלי לידה וכפי המבואר לעיל בסימן ש"ל ס"ג דנקראת יולדת לענין לחלל עליה את השבת וה"ה דנקראת גם יולדת לענין זה שלא תתענה [מאמר מרדכי]:

(י) לא תתענה כלל - אפילו אמרה איני צריכה לאכול מאכילין אותה ואומרין לה אכלי אכן מ"מ יש להאכילה אז פחות פחות מכשיעור אבל בלא אמרה איני צריכה מאכילין אותה כדרכה וא"צ לחלק בפחות מכשיעור ויש מחמירין שגם בזה צריך להאכילה פחות פחות מכשיעור:

(יא) אם אמרה צריכה אני וכו' - מיירי כשחברותיה אומרות שאינה צריכה או שהרופאים אומרים שא"צ דאז בעינן שתאמר צריכה אני [ומאכילין אותה פחות פחות מכשיעור] ומהני אמירתה משום דלב יודע מרת נפשו וכדלקמן בסימן תרי"ח אבל כשאין שם מי שיאמר שאינה צריכה אז אפילו בסתמא שאינה אומרת כלום או שאומרת שאינה יודעת אם היא צריכה מאכילין אותה:

(יב) ככל אדם - דמשם ואילך הרי היא כשאר חולה שאין בו סכנה דבודאי אין שום סכנה מחמת לידה לאחר ז' ימים ללידתה לפיכך אף אם אמרה צריכה אני לאכול מחמת צער לידה אין מאכילין אותה אבל אם אמרה צריכה אני לאכול מחמת שמתכבד עלי החולי מאכילין אותה כדרך שמאכילין כל חולה כשאומר צריך אני כמו שיתבאר בסימן תרי"ח ע"ש:

(יג) אין מונין אותם מעל"ע - עיין לעיל סימן ש"ל במ"ב סק"י דכמה פוסקים סוברין דימים אלו במעל"ע שיערו אותם ושיש להקל למעשה וכן מצאתי בישועות יעקב דהמיקל בספק נפשות לחשוב השבעה ימים מעל"ע לא הפסיד:

(יד) אם לא אמרה צריכה אני - והיינו כשחברותיה אומרות שאינה צריכה וכנ"ל בסקי"א:

משנה ברורה סימן תריח

====================

(א) רופא בקי - פי' בקי באותו מקום ועיין לעיל סימן שכ"ח סעיף יו"ד דהביא שם המחבר דעת יש מי שאומר דלא בעינן בקי אלא כל אדם בחזקת בקי קצת לענין ספק נפשות (והיינו באומר עכ"פ שמבין בחולי זה) ומסיים הרמ"א שם די"א זה דוקא ברופא ישראל אבל בעכו"ם אינו נאמן עד שיהיה בקי וה"ה הכא ודע דביולדת לכו"ע מהימנינן לנשים דאינהו בקיאי בהו [ד"מ]:

(ב) ויסתכן - ה"ה אפילו אינו אומר בהדיא שיסתכן רק שאומר שאפשר שיכבד עליו החולי נותנין לו שאנו חוששין שמא יסתכן:

(ג) שומעים לרופא - דשמא הוא נבעת ואינו מרגיש בחליו מחמת רוב חולשא. ואפילו החולה בעצמו הוא רופא מומחה [פמ"ג]:

(ד) צריך אני - אפילו אם הרופאים אומרים שהמאכל יזיקהו שומעים לחולה:

(ה) שומעים לחולה - היינו כשהחולה אומר שמרגיש בנפשו שצריך לאכול שאם לא יאכל שמא יכבד עליו החולי ובלבד שמזכירין לו תחלה שהיום הוא יו"כ דשמא שכח אבל אחר שהודיעוהו שהיום יו"כ והוא שואל לאכול א"צ לדקדק עליו יותר דלב יודע מרת נפשו ואחזוקי אינשי ברשיעא לא מחזקינן. כתבו הפוסקים אם החולה רוצה להחמיר אחר שצריך לכך עליו נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. עוד כתבו דבמקום שמאכילין אותו אין צריך כפרה ע"ז דאונס רחמנא פטריה כ"ש שלא היה רק כחצי שיעור וכפרה לא נאמר רק על השוגג:

(ו) רופא אחד אומר צריך - ואפילו אם הוא עכו"ם או אשה נאמנים להכחיש הרופא שני ישראל שאומר אינו צריך משום דספק נפשות להקל ודוקא אם העכו"ם הוא בקי אבל כשאינו בקי אינו נאמן להכחיש ישראל:

(ז) ורופא אחד אומר אינו צריך - והחולה שותק או שאומר שאינו יודע דאם גם החולה אומר שא"צ לא היו שומעין לרופא האומר שצריך וכדלקמיה בס"ג:

(ח) ואפילו קצתן יותר בקיאין מקצתן - ר"ל שאותן שנים שאמרו א"צ הם יותר בקיאין ומופלגין בחכמה זו אפ"ה אין הולכין אחריהם להחמיר בספק נפשות כיון שגם האחרים האומרים שצריך לאכול הם ג"כ בקיאין בחכמה זו. ועיין במ"א ובא"ר שדעתם להורות כהפוסקים שסוברין דכשהן שוין במנין הולכין אחרי הבקיאין ומופלגין בחכמה זו יותר דלא כהרמ"א אכן אם אותן האומרים שצריך הם מרובין אזלינן בתר דידהו להקל אף שאינן חכמים ובקיאין כ"כ:

(ט) ואם החולה ורופא אחד עמו אומרים שאינו צריך וכו' - קמ"ל בזה דמצרפינן דברי החולה לרופא ולא אמרינן בזה דנבעת הוא ואינו מרגיש במחלתו וכנ"ל בסק"ג כיון דגם רופא אחד אומר כמותו:

(י) ורופא אחד אומר צריך וכו' - ואם הרופא ההוא הוא מופלג בחכמה יותר מאחרים חוששין לדבריו להאכילו אף שהם רבים נגדו אבל אם המופלג אומר א"צ ושנים שאין מופלגים אומרים צריך הולכין אחר רוב מנין ומאכילים אותו:

(יא) מאחר ששנים וכו' - ר"ל דתרי כמאה חשיבין ולא אזלינן בתר רוב דעות בסכנת נפשות:

(יב) אע"פ שמאה רופאים וכו' - אפי' הם בקיאים ומופלגים יותר בחכמה מרופא זה משום דהחולה מסייעו ולב יודע מרת נפשו:

(יג) והרופא מסופק - פי' שמכיר החולי אלא שמסופק אם יסתכן דאל"ה הוי כאינש דעלמא:

(יד) מאכילין אותו - דדברי החולה אין מעלין רק בשאומר צריך אני וכו'. וממילא מאכילין אותו מחמת דברי הרופא שמסופק דספיקו הוא ספק נפשות ולהקל:

(טו) אין מאכילין אותו - דאינו יודע של חולה איננו מחמת בקיאות כדבריו של רופא דרוב חולים אינם יודעים ובקיאים בחולי שלהם. והיכא שהרופא הוא מסופק ואומר איני יודע אף שרופא אחר אומר אינו צריך מאכילין אותו ודעת הט"ז דאם החולה בעצמו הוא רופא והוא מסופק ואומר איני יודע ג"כ מאכילין אותו אפי' אם רופא אחר אומר אינו צריך [וא"ר מפקפק ע"ז דאפשר שאינו מבין על עצמו בעת מחלתו אף שהוא רופא עי"ש ונראה דתלוי זה לפי מהות המחלה אם הוא מחלה של חום שאין דעתו צלולה ע"כ בוודאי יש מקום לדברי הא"ר]:

(טז) מאכילין אותו - אף בלא רופאים דספק נפשות הוא:

(יז) מאכילין אותם מעט מעט - מיירי שדי להם בזה להשקיט רעבונם וכדלקמן בס"ח:

(יח) כשני שלישי וכו' - ה"ה יותר מעט רק שלא יהא קרוב לביצה דבזה יש חיובא:

(יט) וישהו - ר"ל אחר אכילתו כדי שלא יצטרפו האכילות להדדי:

(כ) כדי אכילת ארבעה ביצים - ואם קשה לו להמתין שיעור זה ימתין עכ"פ כדי שיעור אכילת ג' ביצים דלכמה פוסקים בשיעור זה הוא ג"כ הפסק ולא מצטרפי להדדי [מ"א]:

(כא) יבדקו בחולה עצמו - ר"ל דלענין שתיית מלא לוגמיו צריך לשער בדידיה ולא בדעלמא כדלעיל בסימן תרי"ב. וכתבו האחרונים יש להחולה לבדוק זה מעיו"כ דהיינו שיכניס לתוך פיו משקין ויפליטם לתוך כלי וכן ישער מעיו"כ ויביט על המורה שעות (זייגער) כמה מינוטין הוא שוהא בשיעור אכילת ד' ביצים וכשיעור הזה ישהא ביוה"כ בין אכילה לאכילה וכן בין שתיה לשתיה וכלקמיה [ועיין בתשובת חתם סופר ח"ו סט"ז שכתב שההפסק בין אכילה לאכילה יהיה כשיעור ט' מינוטין שזה שיעור כדי אכילת פרס] ודע שבין אכילה לשתיה א"צ לשהות כלל וכדלעיל בסימן תרי"ב דאכילה ושתיה אין מצטרפין:

(כב) כדי אכילת ד' ביצים - ולפחות ישהו כדי אכילת ג' ביצים:

(כג) כדי שיעור שתיית רביעית - דלכמה פוסקים בשיעור זה הוי הפסק דלא יצטרפו להדדי וכדלעיל בסי' תרי"ב ס"ט וע"ש במ"ב:

(כד) או שהחולה אומר כן - וכתבו האחרונים דנוהגין שנותנין לפניו מאכל ואומרים לו יו"כ היום ואם אתה חושש שיהיה לך סכנה אם לא תאכל כשיעור בבת אחת אכול בבת אחת ואם לאו תאכל מעט מעט פחות מכשיעור. וכתבו האחרונים דצריך כל מורה להיות דינים אלו שגורים בפיו מבעיוה"כ כי יוכל להיות דבשהיות מעט יש בו סכנת נפשות. ואם הוא שאלה שהמורה צריך לעיין הדין ויש שם אחר בקי שיודע להשיב מיד אין חולקים בזה כבוד להרב. ועיין עוד מדינים אלו בהלכות שבת סימן שכ"ח וסימן ש"ל כי אין בין יוה"כ לשבת אלא שזה זדונו בסקילה וזה זדונו בעונש כרת:

(כה) בולמוס - והוא מסוכן למות עי"ז וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא. ואיתא בגמרא דעיקר הסימן שהאירו עיניו משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע:

(כו) עד שיאורו עיניו - משמע מלשון זה דבזה אין צריך לצמצם ליתן לו פחות פחות משיעור וכנ"ל דיוכל לבא ע"י השהיה לסכנה:

(כז) עיין לעיל סי' שכ"ח סי"ד - דמבואר שם דכיון שהוא צריך לאכול לאלתר והנבילה מוכנת מוטב להאכילו נבילות:

(כח) חולה שאכל ביוה"כ - וכן יש לנהוג לנערים שאוכלים ביוה"כ וכן היולדת שאינה מתענה [מט"א]:

(כט) שאומר יעלה ויבוא - הטעם כיון דבהתירא אכל הו"ל יוה"כ כמו לדידן שאר יו"ט ואם חל בשבת אומר רצה והחליצנו ויש שמקילין בזה שאפילו יעלה ויבוא א"צ לומר שלא תקנו אלא במקום שמצוה באכילתו וה"ה שאין לומר רצה והחליצנו כשחל בשבת ועכ"פ קידוש בודאי אין לו לעשות דיש חשש ברכה לבטלה וכן אם שכח לומר יעלה ויבוא או רצה כשחל בשבת ונזכר אחר שסיים ברכת בונה ירושלים לא יחזור:

משנה ברורה סימן תריט

====================

(א) שאומר ש"ץ - ועכשיו אומר הגדול שבכל עיר וצריך לצרף עוד שנים ואומרים בישיבה וכו' שהישיבות מסכימים לצרף דעת המקום לדעת הקהל להתיר את העבריינים מעבריותן [ועבריין נקרא מי שעבר על גזירת צבור או שעבר עבירה ומבואר לעיל בסימן נ"ה דאם נדוהו אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה ויכולין ג"כ להתנות להחמיר שלא להתפלל עמו בבית הכנסת אף שיש שם עשרה ושמא התנו ע"כ מתירין אנו] כדי שנוכל להתפלל עמהם דכל תענית צבור שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית שהרי חלבנה שריחה רע ומנאה הכתוב עם סמני הקטרת:

(ב) ונוהגים שאומר כל נדרי וכו' - הנה מנהג קדמונים היה לומר מיוה"כ שעבר עד יוה"כ זה והיתה הכונה להתיר הנדרים ושבועות שכבר נדרו ונשבעו פן עבר אחד עליהם ורבינו תם הקשה ע"ז ולכן הגיה שי"ל מיום הכפורים זה עד יוה"כ הבא עלינו והכונה להתנות על נדרים שידור מכאן ולהבא שלא יחולו [ומהני תנאי זה אם אינו זוכר התנאי בשעה שנדר אח"כ אבל אם זוכר התנאי ואעפ"כ נודר הרי עוקר התנאי] ונוהגין אנו כר"ת. ולפ"ז צ"ל די נדירנא ודמישתבענא לשון עתיד והמ"א מסיק דאפילו לדעת ר"ת ג"כ יכול לומר בתיבה אחת דנדרנא דלשון זה גם להבא משמע והקהל יאמרו עם הש"ץ בלחש דאין תנאי הש"ץ מועיל לציבור:

(ג) ואח"כ אומר שהחיינו - וגם הצבור יאמרו כ"א בלחש. וטוב שימהרו לסיים הברכה שמברך לעצמו כדי שכשיסיים הש"ץ הברכה יאמרו אמן. ומ"מ יש להש"ץ ליזהר שיכוין להוציא הצבור מי מהם שירצה לצאת בברכתו:

(ד) בלא כוס - דכיון דמברך שהחיינו אפילו אם הוא עדיין מבע"י קבל ליה עליה קדושת יוה"כ ואסור למישתי ואי ניתיב לתינוק אתי למיסרך לשתות ביוה"כ אפילו כשיגיע לשנת י"ג. יתעטף בטלית מבע"י כדי לברך משום דבלילה אין מברכין אפילו על כסות המיוחד ליום ועיין לעיל סימן י"ח סק"ז במ"ב:

(ה) בעודו יום - אע"ג דאנו סוברין כר"ת ומתנין על להבא שלא יחולו מ"מ דמי קצת להפרת נדרים שאין מפירין בשבת ויו"ט וה"ה יוה"כ:

(ו) עד הלילה - כדי להתפלל ערבית בלילה. ואם עדיין לא הגיע זמן ק"ש יאמרו איזה מזמורי תהלים קודם ערבית:

(ז) אפילו בניגונים - כי עי"ז מבלבל דעת הקהל אין אומרים באהבה קודם מקרא קודש ובמקומות שנוהגין לומר באהבה מקרא קודש אין לשנות ואם חל בשבת אין אומרים אלהינו ואלהי אבותינו רצה במנוחתנו דכיון שהוא יום תענית אין כ"כ רצון במנוחתנו אבל אומרים והנחילנו ד' אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך וינוחו בו וכו' ויסיים כי אתה סלחן וכו' ולא לומר ודברך אמת וקיים לעד:

(ח) בקול רם - דהוא שירת המלאכים וביוה"כ גם ישראל דומין למלאכים:

(ט) אם חל בשבת וכו' - ובתפלה אומר ותתן לנו ד' אלהינו באהבה את יום השבת הזה ואת יום צום הכפורים הזה:

(י) וברכה אחת מעין שבע - וצריך לומר בזה המלך הקדוש שאין כמוהו:

(יא) ואין מזכיר של יוה"כ - דברכה זו אינו בא בשביל יוה"כ דהלא אם חל יוה"כ ביום חול א"צ לומר בה ברכה אחת מעין שבע:

(יב) צריך להעמיד וכו' - כדרך שמצינו אצל מרע"ה שאהרן וחור תמכו בידיו ועכשיו המנהג שעומדים אצל החזן עד אחר ברכו ואם חל בשבת שאומרים מזמור שיר ליום השבת קודם ברכו יכולים לחזור למקומם בתחלת אמירת מזמור:

(יג) וכל הלילה - היינו בשעת תפלה בלילה דאל"כ לא יוכלו להתפלל ביום כי יתנמנמו. וטעם העמידה להיות דוגמת המלאכים ונשים לא יעמדו. ואף האנשים רשאין לשעון ולסמוך על איזה דבר אם נחלשו גם יזהרו בעצמם מה שכל אדם מחויב ליזהר שלא ישהו נקביהם ויעברו על בל תשקצו:

(יד) ללון בבהכ"נ - ולבוש כתב מוטב לילך לישן בביתו כי מי שניעור בלילה ישן ביום ואינו אומר בכונה ואי משום שמירת הנרות ישכרו שומר. כתב בשל"ה קודם שישן יאמר ד' מזמורים הראשונים שבתהילים שהם שמירה לקרי [והיינו לבד הק"ש שקורין בכל יום] טוב שלא יעטוף בכרים וכסתות המחממין ועכ"פ לא יכסה רגליו:

(טו) רחוק מן הארון - פן יבוא לידי הפחה:

(טז) ומי שאינו וכו' - דטעם היתר השינה הוא משום שלן שם לצורך מצוה לכן מותר לישן [הגר"א ע"ש]. טוב ללמוד ביוה"כ משניות מסכת יומא גם ללמוד המאמרים מסוף יומא המדברים מענין התשובה. ואין לת"ח לעסוק בתורה ולהשמיט מלומר התפלות והסליחות עם הצבור [אחרונים]:

משנה ברורה סימן תרכ

===================

(א) טוב לקצר - ואם הוא סוף שש ידלגו אבינו מלכנו כ"א יאחרו עד שעה ז' כבר הגיע זמן המנחה:

(ב) קודם שבע שעות - לכתחלה ראוי להיות זהיר להתחיל תפלת מוסף קודם שש שעות ומחצה על היום לפי שבשש ומחצה הוא זמן תפלת מנחה גדולה שהיא תדירה יותר מתפלת מוסף ומ"מ בדיעבד אם אירע שנתאחר תפלת מוסף עד חצי שבע או אחר שבע יש להתפלל מוסף קודם ואח"כ מנחה אם לא שכבר הגיע זמן מנחה קטנה. וצריך כל יחיד לומר יו"ד וידויים ביוה"כ לפחות ד' בארבע תפלות וד' בחזרת הש"ץ ושתי פעמים אחד במנחה ואחד במעריב כנגד י"פ שהיה כ"ג מזכיר את השם ביוה"כ:

משנה ברורה סימן תרכא

====================

(א) קורין ששה - מפני שקדושתו יותר משאר יו"ט שאסור בכל מלאכה לפיכך מוסיפין אחד ואין מוסיפין יותר:

(ב) בפרשת אחרי מות - איתא בזוהר כל מי שמצטער על מיתת בני אהרן או מוריד דמעות עליהם מוחלין לו עונותיו ובניו אינם מתים בחייו. והעיקר בזה שעי"ז יתן לב לשוב מעבירות שבידו אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי הקיר [מט"א]:

(ג) קורים שבעה - כמו בשאר שבתות. ועיין במ"א סימן רפ"ב דלכתחלה אין כדאי להוסיף על שבעה. ואפשר במקום שנותנין העולין הרבה מעות לצדקה המיקל לא הפסיד [פמ"ג]:

(ד) ומפטיר - בהפטרה אין אומרים מלך מוחל וסולח רק ודברך אמת וקיים לעד בא"י וכו' [ד"מ ואחרונים]:

(ה) מילה - ואומרים זכור ברית. ואם חל בשבת אומרים יום ליבשה:

(ו) בין יוצר למוסף וכו' - דתפלת שחרית קודם שהיא תדיר משא"כ מוסף:

(ז) אחר אשרי - ויש נוהגין למול קודם אשרי [מ"א] ועיין בא"ר סימן תקצ"א שהסכים ג"כ דכן נכון לעשות מכמה טעמים ע"ש:

(ח) במקום שצריך לצאת - כגון שאין עירוב ואין יכולין להביא התינוק לבהכ"נ:

(ט) עד אחר חזרת ס"ת - למקומה כדי שלא יהא בזיון להניח ס"ת ולצאת לחוץ:

(י) וחוזרים ואומרים קדיש - הנה זה נכון לדעת המחבר דהמילה הוא קודם אשרי א"כ כשיבואו יאמרו אשרי וקדיש וכידוע דקדיש זה קאי על אשרי אבל לדעת רמ"א דהמילה הוא אחר אשרי א"כ יש הפסק גדול בין האשרי ולקדיש ע"י הליכה שלחוץ אכן זה מיירי במקום שאומרים יה"ר קודם מוסף שיש בו כמה פסוקים ועלייהו יהיה קאי הקדיש ובמקומות שאין אומרים היה"ר י"ל איזה מזמור קודם אמירת הקדיש:

(יא) על המילה בלא כוס - ר"ל דמברכין רק ברכת אשר קידש ידיד מבטן אבל לא הברכה שעל הכוס דהלא צריך לטעום ממנו וא"א ביוה"כ וליתן לתינוקות לשתות ג"כ אין כדאי דחיישינן דלמא אתי למיסרך עי"ז לשתות תמיד ביוה"כ. ורשאי למצוץ הדם כדרכו בחול והנוהגים למצוץ ביין לא יזלפו בפה ולא במוך משום חשש סחיטה רק יזלפו בפה לבד [מטה אפרים]:

(יב) ונותנין לתינוק הנימול - ר"ל מלבד מה שנותנין בפי התינוק כשאומר בדמיך חיי צריך ליתן לו לשתות קצת מן הכוס דאל"כ איכא גנאי להכוס [מ"א] ואם מלין אצל היולדת והיולדת חולה בענין שמותרת לאכול יכול להוציאה וגם יאמר לה שתכוין לצאת בברכתו ותשתה ממנו:

(יג) במוסף וכו' - דעיקר עבודה של כ"ג היה במוסף ולכך אנו אומרים ג"כ כדי לקיים ונשלמה פרים שפתינו:

(יד) ליפול על פניהם - ועיין סימן קל"א דיש להשתטח עשבים על הרצפה משום דאסור לשטוח אפיו על הרצפה או יחוץ בטליתו:

(טו) ויש למחות - דהרי שנינו אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק:

(טז) ביד העושים כן - אבל כבר פשט המנהג שגם הש"ץ עושה כן ונראה שהם סומכין דהליכה לא מקרי הפסק [ט"ז] וכעת פשט המנהג שנותנין עוד שטענדע"ר לפניו ובעבודה מסלקין אותו השטענדע"ר ואין עוקר רגליו [פמ"ג]:

(יז) חטאתי עויתי פשעתי - חטא שוגג עון מזיד פשע מרד וצ"ל הקל תחלה:

(יח) המתים - ולכן נקרא יום הכפורים בלשון רבים ר"ל לחיים ולהמתים [מהרי"ו]:

(יט) דהמתים ג"כ יש להם כפרה ביוה"כ - כשנודרין בעבורן דאמרינן אלו היה חי היה נותן ג"כ צדקה [ואפילו אם היה עני היה טהור לב ורוצה ליתן] אבל בעבור רשע אינו מועיל [מ"א וש"פ] ואם התודה קודם מותו י"ל דיש לו כפרה וכצדיק חשוב [פמ"ג] ומסתברא דאם הבן נותן בעד אביו בכל גווני מועיל להקל דינו דברא מזכה אבא:

משנה ברורה סימן תרכב

====================

(א) אשרי - כדי להפסיק בין תפלת מוסף לתפלת המנחה:

(ב) להיות בשבת - לפי שבשבת אומרים לשבח ישראל שאף שאכלו ושתו מתפללים לא כאו"ה וביוה"כ א"צ לזה:

(ג) ואין אנו נוהגין - כדי למהר שלא יעבור זמן המנחה ודי בהפסק קריאת התורה:

(ד) רק קודם נעילה - כדי להפסיק בין מנחה לנעילה:

(ה) ואין אומרים אין כאלהינו - לפי שבשבת אומרים כן כדי למלאות החסר ממאה ברכות בכל יום וביוה"כ איכא הרבה שבחים וא"צ למלאות בזה גם פטום הקטרת א"צ לומר שהוא כלול בעבודה אבל נראה יותר טוב לאומרו ביחידות שהרי סמני הקטרת לא הוזכרו בעבודה [ט"ז] וגם המ"א כתב שיש לאומרו:

(ו) וקורין שלשה - ומתחילין מן כמעשה ארץ מצרים פ' ראשונה עד וחי בהם. שניה אלהיך אני ד'. שלישי הוא המפטיר [לבוש]:

(ז) בפרשת עריות - משום שנפשו של אדם מחמדתן ואם יש אחד שנטמא יחזור בתשובה ומפטיר ביונה שמדבר מן התשובה ועוד שאין יכולין לברוח מן הש"י. אחרונים:

(ח) והשלישי מפטיר ביונה - ואין אומרים קדיש על הספר רק ח"ק לפני העמוד קודם תפלה [ד"מ]:

(ט) ומברך לפניה ולאחריה - ר"ל כדרך שבירך בשחרית שאומר גם על התורה ועל העבודה:

(י) ואין אומרים על התורה וכו' - פי' אנו אין מנהגינו כמ"ש השו"ע אלא אין אומרים כלל על התורה ועל העבודה בין כשחל בשבת בין כשחל בחול רק חותמין מגן דוד והטעם שהרי כבר פסק העבודה מהשחר ובירך עליה שחרית. כשמוציאין הס"ת במנחה אין אומרים על הכל ולא שמע ישראל רק גדלו. בנוסח אבינו מלכנו י"ל רוע גזר בנשימה אחת (כי שייכים להדדי דהיינו שיקרע הוא ית' רוע שיש בגזירה ומה שנשאר בגזירה יהיה לרחמים) והמפסיקים בניגון בין רוע לגזר צריך למחות ובפרט החזנים שלא יעשו כן [ט"ז ע"ש]:

(יא) אומרים צדקתך - כשאר שבת ואומרים אבינו מלכנו אף שהוא שאלת צרכים הלא הוא שעת גמר דין ואם לא עכשיו אימתי:

(יב) אין אומרים צדקתך - דכתיב בו משפטיך תהום רבה ואנו מבקשים רחמים לפני השי"ת ביו"כ [לבוש]:

(יג) ולא אבינו מלכנו - שהוא שאלת צרכים ואין שואלין בשבת ובחול אומרים אם לא שהזמן קצר וצריך למהר כדי להתפלל נעילה ביום וטוב לומר מעט סליחות בנחת מהרבה במרוצה:

(יד) אין נושאין כפים וכו' - עיין סימן קכ"ט שם מבואר כל פרטיהן:

(טו) נושא כפיו - עיין לעיל בסימן קכ"ט בהג"ה דמטעם זה יש נוהגין לומר אלהינו וא"א וכו' וה"ה דיש לומר אז שים שלום ולא שלום רב וכמבואר בסימן קכ"ז בסופו דחד דינא להו. כהן אחד עלה לדוכן ושארי הכהנים עקרו רגליהם בעבודה ועדיין לא עלו טוב הדבר שיצאו מבהכ"נ ולא יעלו עמו [ברכי יוסף]:

משנה ברורה סימן תרכג

====================

(א) קודם נעילה - כדי להפסיק בה בין תפלת מנחה לתפלת נעילה:

(ב) כשהחמה בראש האילנות - הוא איזה זמן קודם תחלת השקיעה ומה שכתב שישלים סמוך לשקיעת החמה היינו סוף שקיעה שהוא צאת הכוכבים וסמוך לזה היינו מעט זמן קודם צה"כ וי"א שיכולין להאריך ולהמשיך בתפלת נעילה גם בלילה ואע"פ שהעיקר כסברא הראשונה מ"מ עכשיו שנוהגין כסברא אחרונה אין למחות בידם ומ"מ צריכין עכ"פ ליזהר ולהתחיל בעוד היום גדול וגם יזהר לומר החרוז היום יפנה השמש יבוא ויפנה קודם הערב שמש דאל"כ הוא כדובר שקרים לפני ד':

(ג) ואומר במקום כתבנו - וכן כשמגיע לוכתוב יאמר וחתום וכן יאמר בספר חיים וכו' נזכר ונחתם. כי בנעילה הוא חתימת הגז"ד שנכתב בר"ה על בני אדם לטוב או לרע ויזדרז מאד בתפלה זו כי תכלית כל העשי"ת הוא יוה"כ ותכלית יוה"כ הוא תפלת נעילה שהכל הולך אחר החיתום ואם לא עכשיו אימתי ולכן אף אם חלש הוא מחמת התענית מ"מ יאזור כגבור חלציו להתפלל במחשבה זכה וברורה ולקבל ע"ע נדרי התשובה באמת והבא לטהר מסייעין אותו ויחתם בספר חיים טובים. יש לבטל המנהג שהעכו"ם מדליק הנרות לצורך אמירת פיוטים בנעילה אלא הנרות הדולקים יפזרם בכל בהכ"נ דזה הוי רק שבות דשבות. ונכון שמבערב יוה"כ יזמין עכו"ם לזה וגם שיהיה נכון שמא ביוה"כ יתהוה איזה דבר מחמת רבוי הנרות בכדי שלא יבא ח"ו לידי שריפה. אחרונים:

(ד) מזכיר בה של שבת - כדרך שמזכיר בשאר תפלות היום שהרי עדיין יום שבת הוא ואפילו אותם הממשיכים תפלה זו בלילה כיון שהתחילו מבע"י צריך להזכיר של שבת:

(ה) אבל בוידוי שלאחר התפלה וכו' - כיון שכבר סיים ברכת שבת דהיינו אתה בחרתנו שחותמין מקדש השבת ולא מצינו הזכרה אחר סיום הברכה ולכן הש"ץ כיון שהוא אומר הוידוי בתוך התפלה צריך להזכיר של שבת באתה הבדלת אנוש מראש וכו' כדרך שמזכיר בו של יוה"כ וכמו כל ברכת אתה בחרתנו שהוא מזכיר בה של שבת ושל יוה"כ:

(ו) בזה - כלומר בתוך הוידוי אבל בתוך התפלה הזכיר ולכן אין מחזירין אותו אבל אם לא הזכיר שבת כלל אז בין יחיד בין ש"ץ מחזירין אותו:

(ז) כמו במוסף - ובמקומות שאומרין נעריצך במוסף אומרים ג"כ בנעילה. ופותחין הארון לכל תפלת הנעילה:

(ח) נושאים כפים בנעילה - היינו אם הוא עדיין יום אבל אם כבר חשכה אין נושאין כפים דאיתקש נ"כ לעבודה כדכתיב לשרתו ולברך בשמו ועבודה הוא דוקא ביום ולכן אם הזמן קצר יאמרו הפיוטים אחר התפלה כדי שיהא נשיאת כפים ביום:

(ט) שלא לישא כפיו - ואפילו אם הוא עדיין בודאי יום מפני שכמה פעמים נמשך סיום התפלה עד הלילה לפיכך נהגו שלא לישא כפים בשום פעם. וכתבו האחרונים דמ"מ או"א ברכנו בברכה וכו' וכן שים שלום אומרים ואפילו הוא לילה שבזה אין קפידא כ"כ לפי שהתחלת התפלה היה ביום:

(י) ואומרים א"מ - ואפילו חל בשבת ואפילו הוא עדיין יום מפני שהוא גמר דין:

(יא) שבע פעמים - הטעם ללות השכינה שמתעלה לעלות למעלה משבעה רקיעים:

(יב) ותוקעים וכו' - הטעם שהוא סימן לסילוק שכינה למעלה שנאמר עלה אלהים בתרועה ומותר לתקוע אפילו אם חל בשבת ג"כ ואע"ג שעדיין לא הבדילו בתפלה מ"מ כיון דחכמה היא ואינה מלאכה לא אחמור בה רבנן כולי האי ואפילו הוא בין השמשות מותר דהוא שבות לצורך מצוה אבל אם הוא בודאי יום אסור לתקוע:

(יג) וכן נוהגין וכו' וכו' - ואחר שתקע המנהג שאומרים הש"ץ והקהל לשנה הבאה בירושלים:

משנה ברורה סימן תרכד

====================

(א) מתפללין תפלת ערבית - עיין לעיל בסימן רצ"ג ס"א ובמ"ב שם:

(ב) גם ביציאתו - עיין לעיל שם בס"ב ובמ"ב ובה"ל שם:

(ג) שימתינו מעט אחר יציאת הכוכבים - ותוך הזמן הזה אסור באכילה ורחיצה וסיכה וכו' אך אין שיעור לההוספה וע"כ כיון שמתפללים אצה"כ מותרים בכולם אף שעדיין לא הבדיל על הכוס רק באכילה ושתיה אסורים עד אחר הבדלה בין אם חל בחול ובין כשחל בשבת:

(ד) מבדילים וכו' - ובמקומות שמבדילין בבהכ"נ על הכוס בכל מו"ש ויו"ט גם עכשיו יבדיל הש"ץ ויטעים מן הכוס לקטן או אף לגדול מי שהוא מתכוין לצאת בהבדלה זו:

(ה) אפילו אם חל להיות בשבת - שטעם הברכה כדי להשיב את הנפש מפני הנשמה יתירה שהלכה לה ועכשיו ביוה"כ לא היה בו נשמה יתירה מפני התענית אבל רבים מהאחרונים חולקין ע"ז וסוברין דכשחל בשבת יש לברך על הבשמים ואין כאן חשש ברכה לבטלה כיון שנהנה. ומ"מ אין להורות לצבור כן ולמחות בידם במקום שנהגו בבהכ"נ שלא לברך על הבשמים רק לעצמו בביתו יכול לברך [פמ"ג]. אם חל בשבת אומרים ויתן לך וא"א ויהי נועם ואתה קדוש לפי שחג הסוכות חל באמצע השבוע:

(ו) מברכים על האור - לפי שפסקה הנאתו בו ביום שכל היום לא היו יכולין להשתמש בו ועכשיו הותר לו:

(ז) במוצאי יוה"כ על האור שהוציאו וכו' - וה"ה כשהוציאו מן עצי גפרית [שקורין שוועבעליך] וכל כה"ג ומה שנשתנה יוה"כ משבת הוא משום דטעם שמברכין על האור במו"ש שאינו אלא לזכר שנברא האור במוצ"ש שאדם הראשון הקיש האבנים במוצ"ש זה בזה והוציא מהן אש לכך מותר לברך על אש כזה ממה שהוציאוהו עתה אבל במוצאי יוה"כ מה שמברכין על האור הוא להורות שיום זה היה קדוש משאר ימים טובים ונאסר להבעיר בו אש ועתה הותר והוי האש דבר חידוש ומברכין עליו וזה לא שייך אלא באור ששבת ר"ל שהיה בעולם ביוה"כ בשעת שביתה ופסקה הנאתה ממנה בו ביום ועכשיו הותר לו משא"כ באור זה שלא היה מעולם ביוה"כ אכן אם חל יוה"כ בשבת מותר מדינא לברך במוצאי שבת על אור זה אכן מנהג העולם להחמיר ועכ"פ בנר שהדליקו מן האור ההוא בוודאי יש להקל:

(ח) עתה מן האבנים - לאפוקי אם הוציאו אתמול מן האבנים בודאי מותר כיון ששבת ביוה"כ:

(ט) מעמוד ראשון ואילך - היינו שהדליקו נר א' מאותו שלהבת וטעמם שגם זה נקרא אור ששבת ואינו אור הנברא מחדש:

(י) שאין מברכין במוצאי יוה"כ וכו' - ומה דאנו מקילין בזה במו"ש הוא מפני שהוא מברך על תוספות שלהבת של היתר שניתוסף בנרו של ישראל (ולא על מקור האור ששאב מנרו של עכו"ם) ותוספות שלהבת זו לא היה מעולם ביוה"כ כ"א נולד עכשיו ודומה לאור היוצא מן העצים ואבנים דאסור במוצאי יוה"כ לברך עליו ועיין במ"א דלפ"ז גם באור היוצא מן עצים ואבנים אין לברך אפילו על נר אחר שהודלק ממנו דלא כהי"א דס"ד:

(יא) על נר של בהכ"נ - ר"ל שהודלק מבע"י ידלק בהיתר והו"ל שבת ממש:

(יב) שאין להבדיל עליו - דלא נעשה רק לכבוד היום ולא להאיר ומבואר בסימן רצ"ח שאין מברכין ע"ז ודיעה ראשונה ס"ל דנעשו להאיר ועדיף להבדיל על זה מלהבדיל על נר אחר שדלק ממנו דלא מקרי כ"כ אור ששבת כיון שלא היה ביוה"כ:

(יג) והנכון להבדיל על שניהן ביחד - ר"ל שבזה בודאי יוצא וה"ה אם היה לו נר אחד בביתו שהיה דלוק מבע"י ידליק ממנה עוד אחד ויברך על שניהן ביחד כי על אותו נר שבביתו לחוד ג"כ אינו כדאי לברך דאפשר שהיא נעשה ג"כ רק לכבוד היום [ח"א] ומן דרך החיים משמע דיותר טוב שיניח בביתו לכתחלה נר דלוק מעיו"כ שיהיה דלוק עד מוצאי יוה"כ כדי לברך עליו ויוצא בזה לכל הדעות כיון שהוא מניחה לכתחלה בשביל זה:

(יד) על נר עצמו של בית הכנסת לחוד - ואם א"א להבדיל על שניהם מוטב להבדיל על נר אחר שדלקו ממנו לחוד מנר בהכ"נ לחוד ומ"מ אם עבר ובירך על נרות של בהכ"נ בלבד א"צ לחזור ולברך על נר אחר שהנרות שלנו עשוין גם להאיר שהרי מתפללין לאורן. אין מתענין מיו"כ עד סוכות יום שמת בו אביו ואמו שהם ימי שמחה שהיו מחנכין בהם המזבח בימי שלמה. ביום שאחר יוה"כ משכימין לבהכ"נ כדי שלא יהא נראה ח"ו שאנו היינו נכנעין לו רק בעת שאנו צריכין לבקש על דיננו:

(טו) דהוי קצת יו"ט - כדאיתא במדרש דבת קול יוצאה במוצאי יוה"כ ואומרת לך אכול בשמחה וגו':

(טז) לעשות שני ימים יו"כ - משום ספיקא דיומא ומ"מ לא יתפללו רק תפלה של חול ויניחו תפילין אך פיוטים וסליחות יוכלו לומר כרצונם וגם זה לא יאמרו בתוך התפלה רק אחר י"ח. גם לא יקראו בתורה אפילו ויחל. כשחל יוה"כ יום ה' אסורים אחרים להכין להם צרכי שבת בשבילן בע"ש שהוא יו"כ שלהן אך יאכלו עם אחרים שלא הרבו בשבילן י"א דמי שעשה כן פ"א שני ימים אינו יכול לחזור וצריך לעשות כן כל ימיו דהוי כמו קיבל על עצמו בנדר:

(יז) ויש לזה התרה - היינו אם נתחרט ע"ז ואינו רוצה לעשות כן רשאי להתיר לעצמו בפני ג' ע"י פתח וחרטה ואם התנה בפירוש שאין עושה כן רק שנה זו ואין מקבל ע"ע שיעשה כן בכל שנה א"צ התרה ומש"כ שאין לנהוג בחומרא זו כי באמת מדינא אין לחוש דאנן בקיאין בקביעא דירחא ואין עושין רק משום מנהג שנהגו אבותינו וביוה"כ לא נהגו אבותינו א"כ למה ננהוג אנחנו:

(יח) ולא צו"צ וכו' - ולא פרקים ולא שיר המעלות אבל למנצח ואא"א אומרים ויש מקומות שבערב סוכות א"א למנצח אבל אא"א אומרים:

(יט) מתחילים - וביום המחרת יעשה כולה כמו שכתב בסימן תרכ"ה: