====================

* על דעת שלא להקיפו - היינו דלא נבנו בה בתים חדשים לאחר שהוקפה אבל אם נבנו בה דל בתים שקדמו להקיפן מכאן ונידונית ככרך ע"י בתים הללו שלאחר הקיפן ונ"ל דאזלינן בתר רובא דאם רוב בתים שבעיר קדמו להקיפן קורין בי"ד ואם איפכא איפכא ומחצה על מחצה צ"ע [טורי אבן]:

* או שסמוכין להם - כפר הסמוך לכרך שהיו קורין בט"ו ונהיה הכרך שמם יקראו בי"ד [דבר משה] כרך של עכו"ם שאין בו ישראל כלל ישראל הנכנס לכרך זה בפורים קורא בט"ו. אם בכרך קראו בי"ד וט"ו מספק הכפרים הנראים וסמוכים קוראין בי"ד [בר"י]:

* בן עיר שהלך לכרך וכו' - סעיף זה רבו פארותיו מאוד עיין בפמ"ג ובשארי אחרונים והעתקתי במ"ב רק שיטת רש"י שהסכימו עליה הרבה ראשונים וגם זה בקיצור נמרץ ומ"מ למעשה אני מבקש מהקורא שלא יסמוך עלי לענין ברכה ויעיין בפמ"ג ועיין בש"ג ובביאור הגר"א שהעתיקו דברי הירושלמי לדינא שבן עיר שעקר דירתו בליל ט"ו והלך לו לכרך נתחייב כאן וכאן:

* יקראנה וכו' בלא ברכה - עיין בטור כי יש מהראשונים דסברי שהאידנא דנתבטל הדין שבני כפרים יכולים להקדים ממילא אין קורין שלא בי"ד בשום גווני:

====================

* ונשים - לכאורה אם היא כבר יצאה י"ח אין מוציאה לאשה אחרת וה"ה קטן לאשה או לקטן אחר (שנסתפק בזה אם הם בכלל ערבות דלימא בהו ג"כ אע"פ שיצא מוציא) [אשל אברהם]:

* ועבדים - עיין מ"ב די"א דאפילו אינם משוחררים חייבין והוא ממ"א ואף דהגר"א דחה דבריו היינו רק בדעת הרמב"ם וסמ"ג אבל בבה"ג הלא מבואר להדיא דגם עבדים חייבין וכן העתיקו בשמו בתוס' ערכין אלא דאין חייבין רק בשמיעה ולא בקריאה ודע דלהוציא אחרים בודאי אין יכולים לכו"ע דלדעת בה"ג הלא גבי נשים אין מוציאות אחרי' וכדלקמיה וה"ה גבי עבדים דדין אחד להם ולדעת הגר"א ורא"מ בפירוש הרמב"ם והסמ"ג הלא פטורין לגמרי:

* את הקטנים לקרותה - וגם בשמיעה יצאו וכדלקמיה בס"ו:

* חרש - מלשון השו"ע משמע דאינו בר חיוב כלל אף לקרות לעצמו אכן מסברתו בב"י שכתב דמשום פרסומי ניסא הוא משמע לכאורה דהוא רק לענין להוציא אחרים שהם פקחין צריכין לשמוע מאיש ששומע באזניו דוקא עי"ש משום דהלא אותן אחרים יכולין לקרות לעצמן או להשתדל שיוציאן איש אחר שיש לו חוש השמיעה כמותו אבל לא לפוטרו לגמרי מקריאה עכ"פ [והלא אף דבעלמא שנשים פטורות ממ"ע שהזמן גרמא הכא חייבו אותן מפני שאף הן היו באותו הנס ואף חרשין היו באותו הנס ולא גרע מהן] ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ להאריך. אכן לדינא אין נ"מ דבלא"ה הלא דעת כמה ראשונים הרשב"א והריא"ז והרשב"ץ שגם לאחרים הוא מוציא וכ"ש שהוא בעצמו בר חיובא וגם ברמב"ם יש חלופי גרסאות וכן הסכימו כמה אחרונים כמ"ש במ"ב וע"כ חרש לעצמו בודאי מחויב לקרות בעצמו כיון שאינו שומע ואף אם יקראנו בלא טעמים ג"כ אין קפידא. ולשון ריא"ז קשה קצת שכתב דיכול לקרות לכתחלה לעצמו מאי לשון יכול בזה דהלא לכאורה מחוייב לעשות כן:

* מקום שאין מנין - דבמקום שיש מנין מחוייב לחזור אחר מנין כדלקמן בסימן תר"צ סי"ח:

* מנהג טוב להביא וכו' - הנה בודאי כונת המחבר הוא דוקא על קטנים שהגיעו לחינוך דהקטנים ביותר רק מבלבלין כמו שכתב המ"א וא"כ מאי שייך מנהג טוב הלא מדינא מחוייב לחנכם בקריאת המגילה או עכ"פ בשמיעה וכנ"ל ואולי דבזה היה יוצא אם היה קורא לפניהם בביתם אבל כדי לפרסם הנס ביותר מנהג להביאם בביהמ"ד שישמעו בצבור כדי לחנכם שגם בגדלותם ישמעו בצבור:

===================

* אבל לא יקרא בצבור מיושב לכתחלה וכו' - הנה במטה יהודא מצדד דסמיכה מותר ונראה דבשעת הדחק יש לסמוך ע"ז להקל כי באמת מן הגמרא דקאמר משא"כ בתורה והתם הלא בדיעבד ג"כ יצא כדאיתא במאירי בהדיא (ודלא כב"ח) ואינו אלא לכתחלה וא"כ הכא אפילו לכתחלה שרי וכן מוכח ברש"י ור"ן ודברי הרמב"ם נובעים מדברי המאירי שהוא מנהג שנהגו בו עם קדוש בענין זה וכן בכמה ענינים ע"ש ואף דבודאי אין לזוז מזה אחרי שהוא מנהג של כלל ישראל מ"מ דיינו אם נחמיר בזה בישיבה ממש ולא בסמיכה כנלענ"ד:

* אבל אם השמיט תחלתה או סופה וכו' ואפילו באמצעה וכו' - בענין זה יש מבוכה בין הפוסקים דמדברי הרא"ש בפ"ב סימן ד' משמע להקל בזה בדיעבד בכל גווני בין בחסר בראש הספר ובין בחסר ענין שלם כ"ז שלא חסר רוב הספר עי"ש והב"ח מצדד כדבריו ובדברי הרשב"א והאורחות חיים ג"כ יש לעיין אם לא פליגי אהדדי דאפשר להרשב"א דוקא בתחלת הספר יש קפידא אמנם באמצע אפילו ענין שלם לא חיישינן בדיעבד וכמו שנטה כן באמת הפר"ח וכן משמע לכאורה ברשב"א ור"ן עי"ש ואפשר עוד לומר דהרשב"א גופא אינו מחמיר אף בראש הספר כ"א בשחסר פרשה שלמה ויש משמעות כן בדבריו ע"ש בחידושיו ובר"ן ולפ"ז ברור דפליג אאורחות חיים ואפילו אם נימא דלהרשב"א בראש הספר אפילו בפסוק אחד פסול אם חיסר וכמו שכתב בעל מטה יהודא בדעתו וגם מודה להאורחות חיים דבענין שלם אפילו באמצע פסול וכמו שנראה לכאורה כן דעת הג"ה [דאל"כ יאמר וי"א עוד דאפילו באמצעה וכו'] עכ"פ אינו מוכח אם האו"ח מודה להרשב"א דאפשר דס"ל דוקא בשחיסר ענין שלם יצא מתורת מגילה אבל לא בחיסר פסוק אפילו פסוק ראשון או אחרון. ובאמת במאירי פ"ב ממגילה מביא רק סברא זו דענין שלם וז"ל יש מי שאומר שלא הותר אף במקצתה כשחסר משם ענין שלם על הסדר שהרי אומר צריך שתהא כתובה כולה למעט אם חסרה פרשה או ענין שלם אף שהוא מועט עכ"ל וסברת הרשב"א לא הביא כלל. ומ"מ לדינא אין לנו לנטות מדעת ההג"ה וכפי שפירשנו במ"ב. ברם צריך לברר דלכל הסברות הנ"ל משמע לכאורה דאם לא חיסר בראש ובסוף וגם באמצע לא חיסר ענין שלם כשר כ"ז דלא חיסר רובה ולפ"ז משכחת בשחיסר בכל תיבה ותיבה שבמגילה מקצת אותיות עד שלא יהיה אפשר לקרות כלל המגילה בשביל זה ואיך ס"ד דיהיה כשר הלא אין זה ספר כלל ובע"כ דאין אנו חושבין כולה או מקצתה במספר האותיות אלא במספר התיבות ואפילו המיעוט של האותיות מטושטשות כל שיש בכל תיבה או ברובה איזה אות מטושטש פסול:

* דוקא דלא השמיט ענין שלם - עיין במ"ב דבכל זה הטעם דבעינן שיקרא מתוך ספר ואם חסר מתחלתו או שחסר באמצע ענין שלם אף שהוא רק מקצתו לא מקרי ספר ולפ"ז נראה פשוט דזה שייך דוקא לענין אם השמיט מתוך הספר ולאפוקי לענין קריאה בע"פ דיצא במקצתו אין לחלק בזה ובבגדי ישע ראיתי שהחמיר בזה ולא נהירא כלל וכן מוכח מסתימת כל הפוסקים שכתבו דמקצתו כשר ולא חילקו בזה אח"כ מצאתי כדברי במטה יהודא:

* אלא שהן מטושטשות וכו' - וה"ה אם היו נפסקין האותיות חשוב כחסר [ח"א]:

* הקורא וכו' למפרע לא יצא - ונראה דצריך נמי לחזור ולברך היכי שהתחיל תיכף אחר הברכה לקרוא שלא מראש המגילה דנתבטלה ברכתו כדין שאר הפסק בין הברכה לתחלת המצוה ועיין לעיל בסימן תכ"ב בסוף הסימן במ"ב ובה"ל:

* הכתובה בלה"ק - ואם שינה בה אף איזה תיבות ללשון אחר פסולה לכמה פוסקים [ומקורו ממגילה ד' ט' מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא ואע"ג דאפילו חסר וקרא בע"פ כשר כתבו הראשונים דשאני הכא דהוי כמזויף מתוכו והריטב"א מצדד להכשיר בזה וצ"ע]:

* שנמצא זה קורא על פה - לפי דעת המחבר בס"י שמי שיודע אשורית אינו יוצא בלע"ז א"כ בלא"ה לא יצא שהרי מבין בלשון העברי אכן באמת ניחא שדברי המחבר בזה הוא לשון הרמב"ם ולדידיה אתי שפיר שכבר כתב הרב המגיד שדעת הרמב"ם להקל ביודע לע"ז ואשורית:

* אבל אין לחוש וכו' - עיין במ"ב וכתב הריטב"א דמגילה הכתובה בכתב האומות אין מדקדקין בה שיהיו האותיות מוקפות גויל שלא הצריכו זה אלא בכתב הקודש:

* באיזה כתב כתובה - עיין מ"ב מה שכ' שם בשם כמה פוסקים לחלוק על המחבר ומ"מ אחרי העיון מצאנו שדעת כמה וכמה ראשונים כהמחבר עיין בר"ן מה שכתב בשם הרמב"ן בריש פ"ב לענין הא דהתירו בלע"ז ללועזים כתב דמפני שאין יודעין אשורית אע"פ שיוצאין בו בקושי וכו' ראו חכמים דפרסומי ניסא בידיעה ממש עדיף טפי להוציאו בלשון שיודע בו ועוד כדי שיהא יכול להוציא א"ע ידי חובה ויקרא לעצמו וכו' עיי"ש ואי בעינן דוקא שיהא הכתב אשורית איך יכול לקרות ודוחק לומר דמיירי שאינו יודע הלשון אבל בכתב אשורית הוא בקי (ועיין בר"ן שם) ובחי' הרשב"א מבואר עוד יותר דבכל גווני יצא שכתב דהא דתנן עד שתהא כתובה אשורית לאו אכולה מתניתין קאי אלא אלועז ששמע אשורית ומסתייע מתוספתא ושם מבואר להדיא דקאי אלועז ששמא אשורית ומסיים שם בהדיא דלעולם אין יוצאין י"ח עד שתהא כתובה אשורית בלשון עברי עי"ש וכן מצאתי גם בריטב"א בפ"ק ובפ"ב שכתב להדיא דהיכי דהכשירו לשון העכו"ם הכשירו גם הכתב. וכן משמע דעת התוס' בפ"ק דף ח' ע"ב ד"ה עד שכתבו וז"ל כיון שניתנה לקרות ולכתוב בכל לשון שמכירין בה עי"ש ומוכח מזה שדעתם דבכל לשון ובכל כתב שרי וכן משמע ג"כ דעת הרמב"ם שהעתיק דינא דמתניתין עד שתהא כתובה אשורית לענין לועז ששמע אשורית וכפי המבואר בס"ח שהוא לשון הרמב"ם [וביותר הא דס"ט שהוא ג"כ לשון הרמב"ם וכתב שם והוא שתהא כתובה בכתב אותו הלשון הרי מבואר בהדיא דלא בעינן אשורית] וכן הטור לא העתיק דינא דמתניתין כלל אלמא דלא קאי רק אמגילה שנכתבה בלה"ק ואח"כ מצאתי באשכול שרצה ג"כ לומר כהני פוסקים דבעינן כתב אשורית אפילו בהיתה המגילה לועזית ואח"כ כתב מדשתקו רבוותא משמע דס"ל דעד שתהא כתובה אשורית לא קאי אלא באם היה הלשון עברי והביא ג"כ הא דתוספתא הנ"ל אכן מדבריו שם משמע לכאורה דלא מכשיר אלא באם היה הלשון והכתב של אומה אחת ועיין שם בנחל אשכול וצ"ע:

* קראה מתנמנם יצא - ואין חילוק בין תחלת שינה לסוף שינה [ט"ז וש"א דלא כב"ח]:

* אין מדקדקין בטעיותיה וכו' - דין זה הוא מירושלמי והנה מלשון ריא"ז המובא בש"ג פ"ב שכתב דבתיבות שאין מפסידין הקריאה אפילו אם השמיט ולא קרא כלל אינו חוזר וסיים שכן הוא בתלמוד א"י מוכח דסבר דמה שאין מדקדקין היינו בתיבות שאין מפסידין הקריאה [אבל אם מפסידין הקריאה כגון וימי הפורים האלה לא יעברו והשמיט תיבת לא וכן ומתנות לאביונים השמיט המ"ם לא יצא כ"כ שם] והנה המ"א בסק"ה כתב עיין לקמן בסי"ד דלא משמע כן וא"י כונתו אם מן הי"א דמוכח דאפילו מן יושב לישב ומן נופל לנפל חוזר כמו שהביא המ"א כ"ש אם השמיט לגמרי איזה תיבות אף שאין מפסידין הקריאה דחוזר דלמא הריא"ז סובר כדעה ראשונה דבכל גווני אין מדקדקין בטעיותיה ואולי דסובר המ"א דמשמע מלשון המחבר דלדעה ראשונה אף בטעות שהענין משתנה אין לדקדק בטעיותיה ואינו חוזר אבל בהשמיט לגמרי איזה תיבות זה אינו נכנס בכלל טעות וחוזר לכו"ע. ועיין בר"ן שהביא ראיה מוכרחת מן הגמרא דאם חיסר רק תיבות בני הרמכים ולא קראן כלל אינו יוצא אף בדיעבד דלא היקל בגמרא בזה אף דלא ידע פירושן רק משום דעכ"פ איכא בזה מצות קריאה ופרסומי ניסא הא אם לא קראן כלל אינו יוצא אף בדיעבד ואלו להריא"ז יוצא בזה בדיעבד דהא אינו מפסיד הקריאה וכן הוא גם כן דעת הרשב"א כהר"ן. והנה המ"א והפר"ח והמטה יהודא נקטו כולם לדינא כהר"ן והרשב"א ולא כהריא"ז. ועתה נבאר בקצרה לדינא הנה לכתחלה בודאי יש לנהוג כדעת הי"א דהיכא שהענין משתנה כגון מן נופל נפל ומן יושב ישב דחוזר וקורא על הסדר אפילו היכא דסיים כל המגילה וכמו שכתב הפר"ח דהעיקר כהי"א ומ"מ כיון שהמחבר תלה ד"ז בשתי דיעות כלשון הטור יש לנקוט דחוזר ואינו מברך אכן אם חיסר לגמרי איזה תיבה בקריאה [וה"ה בשמיעה] לדעת כל הפוסקים הנ"ל חוזר ומברך אף שאין מפסיד הקריאה אכן בח"א חשש לדעת הריא"ז וכתב דתיבה שאין מפסיד הקריאה חוזר ואינו מברך וע"ש דאפילו חסר אות אחת בקריאתו יחזור:

* ואין לבטל שום מנהג וכו' - עיין במ"א שהאריך בזה והנה מה שכתב דאפילו יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמש"כ מהרי"ק ש"ט עיין בתשובת ח"ס סקנ"ט שאין אנו שומעין לו דכבר דחה ליה פר"ח במנהגי איסור שלו שס"י בראיות ברורות וכן נראה מתשובת הריב"ש סרנ"ו ע"ש ועיין תשובת יכין ובועז סקי"ח שהאריך בדיני מנהג [פ"ת]:

* צריך לחזור אחר עשרה - עיין מ"ב מש"כ במי שהיה ביתו סמוך לביהכ"נ וכו' כן הביא הבה"ט בשם הלכות קטנות והנה ראיתי בלבוש שהעתיק לדינא היפוך מזה דיוצא בזה ואף לכתחלה יכול לעשות כן ומ"מ נראה דהדין עם הלק"ט דצריך לילך לשם דאף שדברי הלבוש [שכתב דכיון דבמקום הקריאה יש שם עשרה ושם הוי פרסומי ניסא והוא שומע לה מאותו המקום יוצא בה אף לכתחלה דקריאת המגילה הלא במקום עשרה היא] נובעים מדברי הר"ן המובא בב"י ע"ש מ"מ פשוט דגם הר"ן מודה דצריך לילך לשם עכ"פ משום ברוב עם הדרת מלך דהרי הר"ן גופא הקשה לדברי רב דבזמנה קורין ביחיד אף לכתחלה אמאי אמרו בגמרא דבית רבי היו מבטלין ת"ת לילך לשמוע מקרא מגילה ותירץ דלמצוה מן המובחר משום ברוב עם הדרת מלך גם רב מודה דאפילו היה לו בביתו ק' אנשים צריך לילך לביהכ"נ לשמוע הקריאה בצבור ורק לענין לחזור אחר עשרה לקבצם סבר רב דלא הטריחוהו חכמים ע"ש וא"כ ה"נ בענינינו אף אם נימא דמשום פרסומי ניסא אין מחויב לילך לביהכ"נ כסברת הלבוש עכ"פ משום ברוב עם צריך לילך ואפשר דגם הלבוש מודה לזה. ומלבד כ"ז הר"ן שדחק עצמו בסברא זו הוא לתרץ קושית התוספות על מה דקאמרה המשנה היה עובר אחורי בהכ"נ ושמע קול מגילה אם כיון לבו יצא הא בעינן עשרה אפילו בזמנה לדברי רב אסי והנה זה הקושיא הוא רק אם אנו סוברין כהפוסקים דלרב אסי הוא לעיכובא משא"כ אם נסבור דרב אסי קאמר רק למצוה וכפסק השו"ע וכמו שכתב הגר"א ממילא אין כאן קושיא כלל ואין אנו צריכין לעיקר סברתו ולפ"ז גם משום פרסומי ניסא מחויב לילך לשם. אח"כ מצאתי בביאור הגר"א שרמז לדברינו אלה האחרונים במלותיו הקצרות וגם הוא ס"ל סברת הר"ן לדוחק:

====================

* גם צריך לכתבה מן הכתב - עיין במ"ב מה שכתבנו לענין דיעבד והוא בד"מ בשם הר"ן ומה שלא הביא הרמ"א זאת בהג"ה נראה משום דלא ברירא ליה ד"ז וראיתו מן הירושלמי יש לדחות בפשיטות דהנה הירושלמי תירץ שני תירוצים על הא דר"מ אחד שעת הדחק שאני ואחד דר"מ כתב שני מגילות והראשונה גנז ומדגנז ש"מ דאפילו בדיעבד אין לקרות בה אבל הבבלי תירץ רק שעת הדחק שאני ונוכל לומר בפשיטות דבשעת הדחק התיר ר"מ לעצמו לכתבה ולקרות בה לכתחלה ושלא בשעת הדחק לא היה מתיר לעצמו אכן בדיעבד אפשר דשרי לקרות בה וא"צ לגנוז. ודע עוד דמה שכתב דצריך לכתוב מן הכתב הוא אפילו אם היתה שגורה היטיב על פיו ומה שהתירו לעיל בסימן ל"ב סכ"ט לענין תפילין כששגורות בפיו התם משום דמצוי הוא לכו"ע להיות שגורות משא"כ במגילה כן מוכח בגמרא:

* ומפני שיש בו פירושים שונים - דרש"י פי' שמחלק לד' חלקים את אורך היריעה ויהיה תפירה אחת למעלה בסוף רביע והשניה בסוף חציה והשלישית בתחלת הרביע של צד מטה והרי"ף פי' משולשין כפשוטו שנים בשני ראשי היריעה ואחת באמצע ממש והרמב"ם מפרש משולשין ג' תפירות בראש היריעה וג' בסופה וג' באמצעיתה וכשיעשה כעצת המחבר יצא ידי כולם:

* בצבור - בטורי אבן פי' דדוקא בזמן שאין קורין את המגילה אלא בצבור והיינו שלא בזמנה דבעי פרסומי ניסא לכן מגילה הכתובה בין הכתובים דליכא פרסומי ניסא לא יצא אבל בזמנה לא חיישינן להא דכתובה בין הכתובים ע"ש:

* היחיד קורא בה - משמע אף לכתחלה אף שיש לו מגילה כתובה לבדה ויכול לקרות בזו [פמ"ג] אבל הרי"ף והרא"ש והטור כתבו דיצא [ביאור הגר"א]:

====================

* ושהחיינו - עיין מ"ב סק"א מה שכתבנו די"א דראוי לברך וכו' הוא ממור וקציעה שהשיג על המ"א וז"ל ולא ידעתי מה בכך שהוא דבר נהוג והלא בלאו מצות שילוח מנות וסעודה ראוי לברך זמן על היום ואף שהוא מדברי קבלה צריך חזוק כשל תורה ויותר ביחיד מפני תקפו של נס שהיה בו וכיון דמזמן לזמן קאתי הרי הוא לענין זה ככל מועדי ד' שמברכין עליהן זמן וזמן לא בעי כוס דהלכתא אומרו אפילו בשוק ויוה"כ שאין בו אכילה ושתיה אלא שביתה ומנוחה אעפ"כ מברכין אותו וכו' ומסיים שם דשפיר הוא לכתחלה למאן דלית ליה מגילה למסמך זמן אכוס דסעודה עכ"ל ובאמת לפי סברתו שיברך זמן על עצם היום מפני תקפו של נס שהיה בו א"כ היה לו לברך ג"כ ברכת שעשה נסים ובאמת מצאתי במאירי של שבת לענין חנוכה [וה"ה בענינינו לענין פורים] וז"ל מי שאין לו להדליק ואינו במקום שאפשר לו לראות י"א שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה א' ושעשה נסים בכל הלילות והדברים נראים עכ"ל וגם על עצם תמיהתו שמתמה על המ"א והלא בלאו מצות שילוח מנות וכו' ראוי לברך זמן על היום וכו' לא אדע דאפשר דגם המ"א מודה לזה אלא דהוא מיירי שבלילה היה לו מגילה ובירך אז שהחיינו וממילא יצא על עצם הזמן [ומה שמצדד הפמ"ג דלדעת המחבר יוצא בברכת שהחיינו דלילה על משלוח מנות וסעודה דיום לא נהירא וגם ריהטא דלישנא דמ"א לא משמע כן] אלא דביום לא היה לו כלל אפשר דגם הוא מודה. אח"כ מצאתי בברכי יוסף וז"ל אם אין לו מגילה יברך שהחיינו אך לא יברך ברכת שעשה נסים וברכת הרב את ריבנו [ר"י מלכו] אבל האחרונים כתבו דגם שהחיינו לא יברך עכ"ל ולא אדע באיזה אחרונים מצא ד"ז לבד ממ"א וא"ר שהעתיקו ומהם אין ראיה כמו שכתבנו וצ"ע למעשה ועיין לעיל בסימן תרע"ו בשעה"צ אות ג':

* אלא בצבור - הנה בב"י כתב דא"ח כתב כן בשם הירושלמי ועיין בא"ר דהוכיח מכמה פוסקים דמברך אפילו ביחיד ועיין בביאור הגר"א דמירושלמי ג"כ אין ראיה דלא קאי אלא אברכת התורה. ומ"מ נראה דאין כדאי לברך אחרי' דבלא"ה הברכה זו אפילו בצבור אינה חיובית ותליא במנהגא כדאיתא בגמרא ומי יאמר דנתפשט המנהג כהיום לברך ביחיד וכ"כ הפמ"ג דספק ברכות להקל:

* מפלג המנחה ולמעלה - מקורו ממה שהקלנו לעיל בסימן רל"ג לגבי תפלת ערבית וה"ה ק"ש של ערבית לשיטת ר"ת אכן כ"ז אם הוא נזהר תמיד להתפלל מנחה קודם פלג וכמבואר שם בס"א וכ"כ הגר"א. והנה הפר"ח השיג על תה"ד בעיקר דינו דכיון דבגמרא ילפינן מהא דכתיב ולילה ולא דומיה ולילה לא נקרא עד צה"כ וגם לענין ק"ש רוב הפוסקים חולקין על ר"ת אכן הב"י בסי' תרפ"ז העתיק בשם אורחות חיים בשם הראב"ד דנהגו לקרות קצת מבע"י כדי להקל על האנושים והמעוברות שלא יתענו יותר מדאי וכן מצאתי באשכול [וגם במאירי הביא כעין זה לענין חולות ויולדות שאין צריכין להעריב כ"כ ורשאין למהר קריאתן אף שהוא עדיין בתחום י"ג] ואף שהפר"ח דחה המנהג הזה בשתי ידים מ"מ כמה אחרונים הליצו בעד המנהג הזה שהביאוהו כמה ראשונים [עיין בבגדי ישע ובמאמר מרדכי ובמור וקציעה] ודעתם דאף שהמחמיר תבוא עליו ברכה מ"מ לענין חולה ומצטער שמיקל לקרות מבע"י קצת יש לו על מי לסמוך. ואפשר במקום שהדחק גדול אף בצבור יש להקל לקרות אף שאין עדיין לילה גמורה:

====================

* מוציאין ס"ת וכו' - הנה תוס' מגילה (דף ד) כתבו דאין מחזיר הס"ת למקומו אלא יושב ואוחז בידו עד שקראו את המגילה ובלבוש משמע דמחזיר הס"ת למקומו ואח"כ קורא המגילה וכ"כ בדה"ח אח"כ מצאתי בבית מאיר וז"ל הנה יתר הפוסקים השמיטו דברי התוס' ש"מ דלא ס"ל ויראה דהטעם משום דהאוחז הא ג"כ חייב לכוין לצאת שמיעת קריאת המגילה כדאיתא סי' תר"צ סי"ד ואם יאחז ס"ת בידו יהא לבו על הס"ת כדאיתא בסימן צ"ו לענין תפלה עכ"ל:

====================

* ליתן לפחות וכו' - נסתפקתי מתנה לאביון אי מהני ע"מ להחזיר ומשלוח מנות לא מהני כי מצוה מאכל ומשקה שישמחו בפורים. ומחצית השקל אם מחלקין לעניים יוצאין ידי מתנות לאביונים [פמ"ג]:

* לשני עניים - ולא יתן להם קודם פורים דלמא אכלי להו קודם פורים [מ"א בשם המאור] ומנהג העולם ליתן קודם פורים אף דמתנות לאביונים מצותו דוקא ביום פורים צ"ל דע"כ נותן שתי מתנות לאביונים גם ביום פורים וגם יש הרבה עניים החוזרים על הפתחים בפורים [מחצית השקל]:

* י"א שיש ליתן וכו' - ועני המתפרנס מן הצדקה צ"ע אם מחוייב ליתן מחצית השקל [פמ"ג]:

* ויש ליתן ג' חצאי גדולים במדינות אלו - הנה דרך העולם לפרש חצאי גדולים חצי ג"פ והיינו מה שקורין במדינתינו (חצי גראשין) ולא משמע כן בד"מ עיי"ש ואולי הוא שם מטבע אחרת שנקרא כן במדינתו שכתב שם שחצי גדול הוא ט' פשוטין קטנים. ובמדינתינו כעת אין לנו מטבע זו. ולפי מדינתינו נראה דמדינא יוצא במטבע קטנה שנקרא חצי גראש אבל מ"מ אין זה מטבע חשובה כלל אפילו אם נותן ג' חצאין אם לא שנותן גם בעד בניו הקטנים וראיתי איזה גבאים שנותנין מתחלה בהקערה של צדקה ג' חצאי רו"כ וכשבא אחד ליתן המחצית השקל נותן לו הגבאי תחת מעותיו הג' חצאי רו"כ והוא נותן אותם להקערה אבל אין זה מחוור דאם הגבאי נותן לו רק בתורת שאלה על איזה רגעים וגם הנותן אין דעתו להקנותם לצדקה הלא אין זה נתינה כלל והוא מערים רק לעצמו בזה. ואם כונת הגבאי בעצמו באמת להקנות לו והוא נותנם לצדקה זהו עצה רק להראשון ולא להאנשים שאחריו כיון שכבר נעשו צדקה אין רשות להגבאי להחליפם תחת ג' חצאי ג"פ ואולי כיון שכבר נהגו כך הו"ל כאלו התנו בהדיא כל הנותנים לצדקה שנותנים על אופן זה שיהיה להגבאי רשות לזה. והנה בזמן הגר"א היה מצוי חצי זהוב פוליש וכתוב במעשה רב שלא היה נותן כ"א חצי זהב אחד פוליש אבל כעת אין מצוי מטבע זו כלל אם לא שיתן חצאי ג"פ או חצי רו"כ. ומי שעוזרו הקב"ה שיכול ליתן רו"כ אחד זכר למחצית השקל וג' חצאי ג"פ לענין מה שכתוב בפרשה ג' פעמים תרומה וכהי"א האחרון שכתב רמ"א אשרי וטוב לו:

====================

* חייב איניש וכו' - וא"ת האיך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השיכרות למכשול גדול וי"ל מפני שכל הניסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו ע"י משתה כי בתחלה נטרדה ושתי ע"י משתה ובאה אסתר וכן ענין המן ומפלתו היה ע"י משתה ולכן חייבו חכמים להשתכר עד כדי שיהא נזכר הנס הגדול בשתיית היין. ומ"מ כ"ז למצוה ולא לעכב [א"ר]:

* עד דלא ידע וכו' - וז"ל המאירי חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר ומ"מ אין אנו מצוין להשתכר ולהפחית עצמינו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת הש"י והודאה על הנסים שעשה לנו וע"ש מה שמבאר דברי הגמרא. וז"ל הח"א כיון שכל הנס היה ע"י יין לכן חייבו חכמים להשתכר ולפחות לשתות יותר מהרגלו כדי לזכור הנס הגדול ואמנם היודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצות בנט"י וברכה ובהמ"ז או שלא יתפלל מנחה או מעריב או שינהוג קלות ראש מוטב שלא ישתכר וכל מעשיו יהיו לש"ש עכ"ל:

* חייב לשלוח לחבירו וכו' - הח"א הוכיח מן הירושלמי דאם שולח לעשיר דבר פחות אינו יוצא בזה ידי משלוח מנות וכן משמע בריטב"א לפי גירסא אחת שם בגמרא. אכן ש"פ לא הזכירו דבר זה ונכון ליזהר בזה לכתחלה:

* או של מיני אוכלים וכו' - בטורי אבן מסתפק אם שלח ב' מנות לאיש עני אם יוכל לחשבם לתרתי לקיום שילוח מנות דגם העני בכלל איש לרעהו ולקיים מתנות לאביונים ואם נתן עוד מתנה א' לעני אחד יצא או לא והביאו הגרע"א בחידושיו. כתב הפר"ח עיר ספק מוקף ישלחו המנות בי"ד שהוא לרוב העולם ועיין בפמ"ג שמפקפק בזה:

====================

* אין עושין - עיין בפמ"ג דדוקא ביום אבל בלילה עד הנץ שרי לעשות אף במקום שנהגו שלא לעשות ובת' ח"ס סי' קצ"ה מחמיר בזה: